מכתב לחברים על תובנות מהסדנא (לאחר מפגש הסיום)

תודה על החיזוקים, שבאמת מצליחים להגיע אל ליבי, להרגיע אותי ולשמח אותי – וזו כנראה ההוכחה לכך שהם באים ממקום אמיתי, מהלב.
בעבר לא הייתי מסוגלת להקשיב לדברים טובים שאומרים עלי. הייתי ממש משתיקה אנשים. בקבוצה הייתי חייבת להקשיב ולא ממש יכולתי להעביר את הנושא, להשתיק מישהו או למצוא תירוץ שאני צריכה ללכת. וגם כשאמרו לי דברים טובים – לא האמנתי בהם. אימא שלי תמיד אומרת שזה התבטא כבר בילדות – לא הייתי מביאה ציורים מהגן. הייתי פשוט משמידה אותם שם…
היום בבקר התעוררתי עם המשפטים שכולכם אמרתם לי אתמול, יחד עם הדברים שאריאלה אמרה לי. ראיתי את כולכם מחייכים אליי, מדברים אליי, רוצים להגן עליי. נראה לי שבחיים לא הייתה לי חוויה כל כך משמעותית – ששומרים עלי, שאני מוגנת, שאי אפשר לפגוע בי. ועוד שכל הרוך הזה מגיע אליי מ—-גברים!!! נראה לי שאם הייתי בקבוצת נשים, ההשפעה הייתה הרבה פחות משמעותית. ולמה?
מגיל צעיר הכרתי רק גברים קשוחים, שלא ממש ראו אותי, את רגשותיי ואת צרכיי. אבא שלי היה ממש מפחיד אותי עם הצעקות שלו, התנועות המהירות והלא עדינות שלו, הסטירות מידי פעם, העובדה שמעולם לא נישק אותי, חיבק אותי, איפשר לי לבכות לידו וכו'. הוא היה שומע את הקול "ציפציף" שהיה לי ואומר לי לסתום. בעבר הוא היה אדם עצבני מאוד .
לא פלא שעד לפני כמה שנים הייתי פמיניסטית שעוסקת בזכויות נשים. לא פלא שרוב העבודות שלי בלימודים היו על נשים. תמיד הרגשתי שבתור אישה – אני לא מוגנת וגברים מסוכנים לי. ופתאום – אתם באים ומראים לי ש"החליפה" שאני לובשת כבר ממש לא מתאימה ולא נכונה. רק עכשיו אני מבינה את כל זה!
ורק הבוקר הבנתי איזה חסד ה' עשה איתי ואיך הכול תחת השגחה עד לפרטים הקטנים, כך שנותרתי "בת יחידה" שלכם, בלי שום "אחיות" (יפות, חכמות…) שניתן להשוות אותי אליהן. לזה קוראים חוויה מתקנת!
ורק הבוקר, כששמעתי את הקולות שלכם מאתמול, הבנתי מה הדבר הכי משמעותי שאני צריכה לצאת איתו מהסדנא. זו לא ההבנה שיש לי נשמה טהורה – כי על זה אני עובדת כבר שנים. גם לא הידיעה שאסור לכעוס ולא כדאי וכו', כי גם על זה אני עובדת כבר שנים.
אלא, זו ההבנה שכל הכעסים שלי, הכאב שלי, הטינה שאני שומרת – הכול מגיע מהשוואות שעשיתי. אין משאבים מצומצמים. אם אחותי יפה, זה לא אומר שאני לא. אם השנייה חכמה – זה לא פוסל את החוכמה שלי.
הדימוי שהיה לי עד היום הוא שראיתי את האחיות שלי יפות וזוהרות, מחייכות, חכמות, עם שמלות נקיות ויפות. ואותי – עם בגדים של ענייה, קבצנית כזו.
אבל עכשיו זה יהיה אחרת, אני מקווה – אם מישהו עומד מולי יפה, צדיק, זורח, טוב וכו' – זה לא אומר שאני לא כזו. יש מספיק לכולם ולפי הפידבקים שלכם, כנראה שגם לי יש משהו מכל השפע הזה. איזו התרגשות…
כך גם בעבודה – נעלבתי מהבוס שלא פנה אליי בישיבה כי חשבתי: "עכשיו הוא יעריך את האחרים יותר ממני". כאילו יש עוגה קטנה של הערכה ואין מספיק לכולם. איזה שטות!! אם הוא מעריך אותם, זה לא אומר שהוא לא מעריך אותי! איך הייתי יכולה להיות כזו "קבצנית" של אהבה, הערכה ותמיכה, כשבעצם, אין סיבה שאקבץ נדבות. זה כבר אצלי! זה שלי! אין על מה להילחם! בטח בזבזתי על זה כל כך הרבה אנרגיה. עם התובנות האלו אני אמורה להיות עכשיו אנרג'ייזר.
זכיתי בהרבה דברים בחיים. אין ספק שאחת הזכיות האחרונות שלי היא אתם! אני באמת מרגישה שזכיתי בחברים טובים וחכמים.
איני רוצה לאבד את הקשר המיוחד הזה ונראה לי שאצטרך לחשוב על דרך יצירתית ומתאימה בכדי לשמור עליו.
אוהבת באמת!

א' (פברואר 2010)

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *