בדרך מכעס למחילה וחמלה / אריאלה מלצר

כולנו כועסים, לפעמים, על מישהו מהסובבים אותנו. בדרך כלל הכעס הגדול והכואב לנו יותר הוא על האנשים הקרובים לנו ביותר. תחושות הפגיעה והעלבון במצב כזה הן גדולות יותר. קורה לעיתים, שגם אם מבקשים מאתנו סליחה ואנחנו אומרים שסלחנו כדי להחזיר את היחסים לקדמותם ולשמור על שקט ביחסים, נשארת אתנו תחושת הכעס והכאב. כשאנחנו משאירים את תחושת הכעס בתוכנו, אנחנו מבטאים אותו בכל מיני צורות, חלקן מודעות וחלקן, לא. אנחנו מתרחקים, לא נותנים להתקרב אלינו, נעלמת תחושת הקירבה והאינטימיות, מפגינים את הכעס על דברים אחרים, לא קשורים ואפילו שטותיים, ולמעשה, נשארים לבד.

אנחנו מתחילים להיות ממורמרים, חסרי שקט, תוקפניים, לא נעימים ובזה מרחיקים עוד יותר את האנשים שדווקא להם אנו זקוקים ורוצים כל כך בקירבתם. משהו אז לא שקט בתוכנו, מעיק, מעיב כמו מים עכורים. ככל שעובר הזמן בלי פתרון אמיתי לכעס הזה שלנו, כך יותר קשה לנו לצאת מזה ולסלוח באמת. משהו אז חסר לנו מאוד ולא תמיד אנחנו יודעים מה. אנחנו מתחפרים בכעס, מתבצרים, חושבים שהצדק המוחלט אצלנו ובודאי שהאשמה נמצאת אצל האחר. אנחנו הטובים, המלאכים והאחרים הם הרעים. שהרי, הם פגעו בנו, העליבו אותנו והכאיבו לנו כל כך. אנחנו עסוקים בעצמנו ולא רואים כלל את האחר. לא מנסים אפילו להבין אותו ולראות את מה שקרה לו באותו אירוע או באותו זמן. מה הוא הרגיש, מה עובר עליו. אנחנו מנסים ,לכאורה, לחזור לסדר היום, להתנהג כרגיל או להתרחק, לשכוח מהאירוע, להדחיק את רגשותינו הכואבים לגביו.

אז למה כל כך קשה לנו עם זה? למה אין לנו שלווה בתוכנו וזה מעסיק ומטריד אותנו זמן רב? התשובה נעוצה בכך שאנחנו מתרחקים מרגשותינו ובכך ,למעשה, מתרחקים מעצמנו , וגם מהיקרים ומהחשובים לנו. היחסים אתם עכורים ועמוק בתוכנו אנחנו מרגישים בדידות וכאב.

לרבים מאתנו קשה לסלוח ועוד יותר קשה לבקש סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זה נתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. חלק מאתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו לובשים את חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

יש גם משהו מפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס מאפשר לנו השתחררות מרגשות אלו ונותן לנו תחושת פורקן גדולה, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה. בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבה והפוגעת ובעצם, בכך אנחנו נמנעים מלבחון ולהתבונן בעצמנו, בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, אתם אנחנו לא רוצים להיפגש. הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר, כמו לשים בגד על קולב, מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טובים, נחמדים ואילו האחרים- נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו. דבר נוסף שגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחר, סוג של שליטה, כי אם אני כועס, יש לי ,לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו.

לא עולה בדעתנו אפילו להבין את הצד האחר ואף לבקש אנחנו סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק. אבל איך עושים את זה? הרי זה כל כך קשה

עד כאן ראינו מה אנו "מרוויחים" מהכעס, אבל כדאי לראות גם מה אנחנו מפסידים ואולי זה יאפשר את תחילת הדרך לסליחה ולמחילה ובעיקר, לצמיחה האישית שלנו.

אז למה כדאי לוותר על הכעס?

ראשית, הכעס דומה לחומר הורס,כמו אקונומיקה. הוא כמו רעל. וכשאנו משאירים את הכעס בתוכנו הוא הורס חלקים פנימיים שלנו גם אם נדמה לנו ששכחנו ממנו. יש לו אנרגיה משלו. בדרך זו הוא יכול להרוס גם את הטוב שבנו, את האהבה, הנתינה, הנעימות, הביטחון, החמלה ועוד.

שנית, כשאנו בוחרים להישאר בכעס אנו משאירים בתוכנו את כל הרגשות הקשים שמהם ניסינו להימנע כי אף שאיננו מחוברים ומודעים לרגשות אלה, הם עדיין נמצאים ומשפיעים עלינו. כך, בעצם אנו גורמים לעצמנו להרגשה רעה שיכולה להוביל אותנו להתנהגויות בלתי נעימות כלפי אחרים, המרחיקות מאתנו את האנשים, לקלקל לעצמנו את מה שרצינו בשבילנו ואת היחסים שלנו אתם. התוצאה היא שאנו נותרים לבד ונוצר מעגל סגור שקשה לצאת ממנו. מכאן, שלא הרווחנו מאומה אלא רק הפסדנו.

כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משפר את היחסים הבינאישיים שלנו ובמיוחד, נכון לעשות כך עם בן הזוג שלנו, כדרך להמיס את הקונפליקטים שעולים באופן טבעי בקשר הזוגי שלנו.

אם נפעל מהחלק החושב שלנו במוח הנמצא באונה הקדמית ונבין שההפסד שלנו גדול מהרווח, נוכל להתחיל את הדרך לקראת המחילה. הבנה זו יכולה לתת לנו כוח ליצור דיאלוג עם אלו שאנחנו כועסים עליהם או אלה שכועסים עלינו. הדיאלוג בא לא על מנת להאשים שוב את האחר אלא לתת מקום לכל הרגשות המוסתרים מתחת לכעס. זאת לא חולשה לבטא רגשות אלא כוח. ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה ופתוחה משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית וע"י כך מאפשר להגיע למחילה המיוחלת.

חשוב גם לזכור את מרחב היחסים שבין שניים שנמצאים בקשר. המרחב הזה צריך להיות בטוח וחם. להיות מסוגלים להבין גם את השני, לתת לו בטחון וחום וע"י כך הוא יוכל להיות גם בשבילנו ואף לתת הכרה לרגשות הקשים שלנו. ההכרה ברגשותינו המלווה בחום ובביטחון, לה אנו כה זקוקים, יכולה לאפשר לנו לוותר על ההגנה שהכעס מעניק לנו ולסלוח באמת.

בדיאלוג כזה חשוב לראות את הכועס באור חיובי, להבין אותו באמת ולהכיל את כל הרגשות שלו כדי שלא יאלץ להסוות אותם בכעס. בדרך זו של יצירת מרחב מלא בביטחון וחום, בה יש הכלה מלאה של כל הרגשות, מתחילה זרימה של אנרגיה חיובית ונוצרת קירבה ואינטימיות, הבנה ורכות שרק מעמיקות את הקשר.

כך,למעשה, אנו מקבלים כוח וביטחון מהקשר, נוכל ליהנות ממנו, לצמוח ולגדול בתוכו ולהרגיש את האנרגיה החיונית שלנו שתאפשר לנו לחיות כאנשים שלמים.

 

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *