ביקורתיות עצמית – השופט העצמי שבתוכנו / אריאלה מלצר / 29.08.2010

אני שומעת מרבים איך הם מתייחסים לעצמם בביקורתיות מחמירה לאחר שטעו, עשו שגיאה, החמיצו משהו או פעלו בצורה שפגעה בעצמם או באחרים. הביקורת העצמית יכולה להיות עוד יותר חמורה במיוחד בתהליך שינוי בו יש באופן טבעי גם מעידות, כשלים, וחזרה על טעויות.  "איך עשיתי את זה שוב", "איך טעיתי כך?",  "איזה דפוק אני"…"מה לא בסדר בי?", "…אני חסר תקנה…",  "שום דבר לא יעזור לי..", "אני כישלון…", "אני לא שווה כלום.." ועוד כהנא וכהנא ולפעמים, אף במילים עצמיות לגמרי לא מעודנות.

לרוב האנשים חשוב להיות "בסדר", להרגיש את עצמם משמעותיים, מוצלחים, חכמים, מוכשרים, בעלי ערך וטובים. אנשים רבים אינם אוהבים את עצמם כשהם טועים או נכשלים.מחשבותיהם הופכות לתוקפניות ואף אכזריות, הם כועסים על עצמם ומפעילים את השופט החמור ביותר שבתוכם. הם מאשימים ומבקרים את עצמם בצורה קשה שהם "לא בסדר" ולמעשה, תוקפים את עצמם מבפנים. 
התקפה עצמית כזו מעוררת תחושות של כאב ומצוקה רבים, בדידות, חוסר אונים, ייאוש, כישלון ואפסיות, חוסר ערך ודיכאון, מגבירה את המלכוד ויוצרת מעגל סגור שקשה עוד יותר לצאת ממנו.

הביקורתיות העצמית המחמירה היא סוג של הענשה עצמית. דרך עקיפה להירגע, כי אם אני אעניש את עצמי על המעשה שעשיתי, אני אכפר בכך על מעשיי. זו דרך, לרוב, לא מודעת, להתנקות מרגשות האשמה, ייסורי המצפון , הצער והחרטה הכואבים כל כך.

לרוב, הקול הביקורתי הנשמע מתוך העולם הפנימי הוא הקול של אותן דמויות ראשוניות מטפלות עוד מתקופת הילדות, בדרך כלל ההורים, אשר ביקרו את הילד על מעשיו, התנהגותו, מחשבותיו, רגשותיו ובכך הטילו בו ספק וביקרו אותו על מי שהוא.
ביקורת כזו מערערת את תחושת הביטחון והערך העצמי, לפיה "אני מאכזב כל הזמן כי אני לא מספיק טוב" ואפילו, אצל חלק מהאנשים יכולה להשתרש התפיסה העצמית ש"אני הכבשה השחורה של הבית" במיוחד, אם גם משווים אותו לאחרים טובים יותר.

אנחנו נולדים שלמים במהות שלנו עם כל היכולות שלנו והתרחקנו ממנה כתוצאה מנסיבות החיים שאילצו אותנו למצוא דרכים לשרוד ולהסתגל למצבים מכאיבים ומתסכלים.

אחד התפקידים המרכזיים של ההורים והדמויות המטפלות והאחראיות על הילד הוא פשוט לראות אותו ולהכיר במהות הייחודית שלו כאדם על כל גווניו, יכולותיו, רגשותיו, מעשיו ומחשבותיו. ההורה מצופה לתת הכרה וערך לכל מה שטמון בילד ולהימנע מלהדגיש את מה שאין בו או את מה שעדיין לא התפתח בתוכו.

לעיתים, ההורים או המבוגרים האחרים שבחיי הילד, מנסים לשנות אותו בהתאם לעולמם וציפיותיהם ובמקום לחזק את היכולות הטמונות בו במהות שלו בדרך חיובית, הם מראים לו כמה הוא "לא בסדר", מעבירים עליו ביקורת ומאשימים אותו.
כשהילד סופג ביקורת רבה מהוריו לאורך זמן והוא לא חווה מהם הכרה וערך למי שהוא כאדם ייחודי, היא מחלחלת ושוקעת אט אט בנפשו של הילד וגורמת לו כאב וסבל רב ההולך איתו גם בבגרותו.

כיום, גם כשהוא בוגר ועצמאי הוא מפעיל כבר בעצמו את הביקורת לה הוא הורגל אלא שבמקום לשמוע את הביקורת וההאשמה מאובייקט חיצוני הוא שומע את זה מתוכו בעולמו הפנימי מתוך דפוס אוטומטי לו הוא הורגל להתייחס לעצמו. הוא כבר לא צריך את האנשים שייעשו לו את זה כבעבר, הוא עושה את זה בעצמו. כלומר, כמו שהתייחסו אליו בילדותו כך הוא מתייחס עכשיו אל עצמו בבגרותו.

מסקנה –  אל תבקרו ואל תשפטו את עצמכם כשאתם טועים, נכשלים או עושים שגיאות.התייחסו אל עצמכם בחמלה וברכות. תלמדו מהן, תבינו מה גרם לכם לפעול כך כדי שתוכלו לתקן ולשנות את הדרך בעתיד.

אין טעם בביקורת עצמית מחמירה ובהלקאה עצמית על טעויותינו. זהו חלק מהאנושיות שבנו. זה טבעי לטעות כי מהטעויות שלנו אנחנו לומדים ומתפתחים. בזמן כזה אנחנו זקוקים יותר מתמיד לחמלה מעצמנו. דמיינו לעצמכם את הילד שבתוככם שזקוק עכשיו מכם לחיבוק, נחמה ועידוד ולא עוד ביקורת, שיפוטיות והאשמות.

היו אתם עבורכם ההורה שנותן לכם הכרה להוויה, הערך והמשמעות שלכם, המבין, המכיל, המקבל, המנחם והמעודד שאתם כל כך זקוקים לו.

כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, אנחנו משחררים את עצמנו מרגשות האשמה הכבדים, מהצער והעצב, הייאוש, הכאב, חוסר האונים, החולשה והדיכאון ומחזירים לעצמנו את האנרגיה והחיוניות שלנו. זה יוצר תחושת הקלה, חופש ושחרור.

בדרך החמלה והנחמה העצמית אנו מחזירים לעצמנו את הכוח ואת תחושת הערך שלנו ומשם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו.

יתירה מזאת, כשאנחנו לומדים לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו על חסרונותינו ועל יתרונותינו, אנחנו לומדים גם לסלוח יותר בקלות גם לאחרים ולקבל גם אותם על כל חסרונותיהם ויתרונותיהם.

לסיום, " החמלה היא טבענו העמוק ביותר.. אנחנו זקוקים לחמלה כדי ללמוד לפתח עדינות ורכות אל מול הקשיים והכאבים שלנו, במקום להיסגר מולם בפחד. כך מתרחש הריפוי" . (הלב הנבון/ ג'ק קורנפילד)

כשאנחנו מתייחסים בחמלה לעצמנו, לטעויות, לחולשות, לפחדים, לרגשות ולהתנהגות שלנו אנחנו עוזרים לעצמנו להתחבר שוב למהות השלמה שלנו ולהרגיש את מלוא החיות וכוח החיים שבתוכנו.
או אז אנו לומדים להסיר את המכשולים והמחסומים העומדים בפנינו ולמצוא את הדרך הנכונה והמתאימה ביותר עבורנו ובו זמנית גם ביחסים שלנו עם האחרים. זו הדרך לצמיחה והתפתחות אמיתית להכרה בעצמנו ולמתן רשות ולגיטימציה לחיות בחופש ובשלום וכמובן, ברוגע עם עצמנו וכפועל יוצא, גם עם האחרים.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *