גלי (ינואר 2014)

חמושה במודעות מלאה וכלים שקיבלתי – התוצאות היו מ-פ-ת-י-ע-ו-ת

פעם שמעתי שיוגה מרגיעה את הרגועים ומעצבנת את המעוצבנים.
גם אותי יוגה מעצבנת.
גם מעצבן אותי לחפש חנייה בתל אביב. ומעצבן אותי לעמוד בפקקים.
מעצבן אותי שהדייט הולך ממש טוב ואז הוא לא מתקשר. והרבה יותר מעצבן אותי כשדייט הולך רע רע רע (ממש רע) ואז הוא מתקשר.
מעצבנים אותי אנשים שנדחפים לי לתור, אבל ממש מעצבן אותי כשאנשים מעירים לי כש…רק רציתי לשאול שאלה.
מעצבן אותי כשאין מה לאכול. ומעצבן אותי שהמקרר מפוצץ באוכל ואין שם דבר אחד שבא לי.
מעצבן אותי כשמשקרים לי. ומעצבן אותי כשאומרים לי אמת מכאיבה.
מעצבן אותי כשלא מסכימים איתי. ומעצבן אותי כשלא מקשיבים לי.
אבל הכי מהכל מעצבן אותי כשמבקשים ממני להיות קצת פחות עצבנית.

בהתחלה אמא שלי ביקשה ממני.
ואז אחי, ואיזו חברה טובה שלי. גם היא ביקשה.
ופתאום עוד חברים שלי קיבלו אומץ וביקשו גם. וגם הבוס שלי ביקש.
אבל כשהנהגים העצבניים באיילון ביקשו ממני, קצת נבהלתי – הם לא ביקשו יפה כמו האחרים. הבקשות לא הפסיקו להגיע, וכמה שהם היו יותר זרים ככה שהבקשות היו פחות נעימות.

עד הגעתי להבנה שאם יש דבר אחד שאני יותר מעצבנית, זה שאני חכמה. ואם לא בא לי למצוא את עצמי באיזה בלאגן אחד גדול אולי כדאי לי לשקול שינוי. אז נכנסתי לגוגל והקלדתי בזהירות: סדנא לשליטה בכעסים. נכנסתי ללינק של מכון מלצר ו…חטפתי ע-צ-ב-י-ם.

כל סרטוני הווידיאו שמצאתי שם היו מלאים באנשים שמתעצבנים פנימה, כאלו שלא מבטאים את הכעס שלהם. כאלו שאני קראתי להם מאופקים ושלווים. מושא הקנאה שלי. בדיוק מה שאני מייחלת לו – והם קוראים למשאלה שלי, לתפילה שלי: בעיה.
בדיוק מה שיכול לפתור לי את כל הבעיות בחיים (ללמוד לסתום קצת) והם מוכנים לשלם כסף כדי ללמוד לשחרר.
אז יצאתי מהאתר וסגרתי את האינטרנט וקפצתי לקפה אצל אמא שלי.
אוף. איך היא עצבנה אותי!

החיים שלי המשיכו ואם אפשר, הפכו להיות מעצבנים אפילו יותר. כך יצא ששנתיים אחרי, נכנסתי שוב ללינק של מכון מלצר אבל הפעם ידעתי שלא לפתוח שום סרטון והתקשרתי ישירות לאריאלה. ה"הלו" שלה היה כל כך עליז וחייכני ש… טוב כבר בטח איך צורך לספר לכם שוב לאן זה לקח אותי.

למרות שזו אני שפנתה אליה לקבלת עזרה דרשתי ממנה הוכחות, דוגמאות ועדויות לכך שהשיטה שלה עובדת. דרשתי ממנה שתסביר לי בפירוט למה היא חושבת שאני צריכה לשלם לה בשביל לתת לה מהזמן שלי לתקן אותי כשזה בכלל לא בטוח יעבוד עליי. ושלא נדבר על זה שהסדנא ברחובות (כולם יודעים שמרכז העולם זה תל אביב, בייחוד תל אביבים).

היא לא נבהלה מהשאלות שלי, מהדרישות שלי, היא אפילו לא נבהלה מהטונים שלי (חוצפנית שכזאת). היא פשוט הפנתה אותי לסרטון של אחד המשתתפים.

פתחתי את הלינק ו…אושר. סוף סוף מצאתי אחד מהשבט שלי. פראי ומטורף לא פחות ממני. התענגתי כשהבנתי שאולי הוא אפילו יותר עצבני ממני. אחרי שהוא סיים לפרוס את משנתו העצבנית ופנה לספר על השינוי שחל בו התעורר ההיגיון שלי (ככה זה, כשאני מאושרת הראש שלי מתחיל לעבוד). מה אם זה מבויים?! מה אם אריאלה וכל המכון הזה שלה שתלו אותו ואת כל האתר הזה רק כדי להוציא ממני את כל הכסף הזה?

אני חושבת שמה ששכנע אותי בסופו של דבר להירשם לסדנא היה רק כדי שאוכל להגיד אחר כך לכולם – ניסיתי הכל. זה פשוט לא עובד. אני כזאת. אתם אוהבים אותי?! תקבלו אותי. ואז הבנתי שאני יכולה "לקנות" את השימוש באמירה הזאת ולפטור את עצמי ממבטי האשם לעד.

מממ… אולי לא כל כך יקר.

הגעתי למפגש הראשון והתחלתי לחפש חניה. ממתי במקום כמו רחובות צובעים את המדרכות בכחול לבן? מה זה תל אביב? למה אין כאן חנייה חינם. מצאתי את עצמי, רבע שעה לפני תחילת המפגש(!) מחייגת לפנגו ומחכה שיפתחו לי מנוי. איזה עצבים. תהליך כזה פשוט והמוקדנית לא מבינה כלום.
לא נעים להיכנס עכשיו עם הפלאפון ביד, ולא נעים לאחר. בסופו של דבר הצורך בקפה התגבר (כמו גם הצעקות שלי על המוקדנית). אבל נזכרתי שאני מגיעה לסדנא לשליטה בכעסים – טוב יהיה שהם יראו אותי בפעולה, שידעו מה לתקן. שיהיו מוכנים.

שנייה אחרי שכולם התיישבו והדלת נסגרה – נכנסתי.
"נרגענו?" אריאלה שאלה אותי. ושקלתי ברצינות לחנוק אותה.
המפגש הראשון היה מעצבן. באמת.
לא רציתי להיות שם. לא התאים לי להקשיב לאריאלה או לשלומי או לכל האנשים האלה שרק מתים לקבל במה ולדבר.

חשבתי על כל הדברים שיכולתי לעשות בזמן הזה ביום שישי שלא לדבר על מה יכולתי לקנות בכסף שביזבזתי על הסדנא. לא הוצאתי מילה במפגש. ולא הוצאתי מילה בהפסקה. ובאופן כללי התבאסתי להיות חלק מהקבוצה הזאת.

חזרתי למפגש השני רק כי חבל על הכסף וכדי לוודא שאני בסדר, שניסיתי.
אמרתי לעצמי שאני אלך רק עוד פעם אחת כדי להיות בטוחה שהסדנא הזו לא באמת תעזור.

מששיחררתי את עצמי מהסדנא והבנתי שזו הפעם האחרונה שלי בקרקס הזה לא שמתי לב שלמפגש השני הגעתי נטולת התנגדויות. יצא שלגמרי בטעות ומבלי להתכוון נפתחתי והקשבתי. באמת הקשבתי.

אז בחציו הראשון של המפגש השני, לא סבלתי. ובהפסקת קפה מצאתי את עצמי מדברת עם כמה מהם ומגלה שהם דווקא "באים לי בטוב". יצאתי מהמפגש חייכנית ופתוחה לחוויות חדשות עם אמונה גדולה בלב שיש תקווה. ניצנים של תקווה, קטנטנים כאלה, "זה גם משהו" אמרתי לעצמי.
שטתי לי ברכב במזג אויר נפלא וחמים והתענגתי לי במחשבה שהנה אני "אני חדשה" ועוד לפני שסיימתי את המחשבה הבן $^$#$%# חתך אותי!!!
"אני החדשה" התפוצצה לאלף לחתיכות קטנות ברוח, ומה שנשאר ממנה הטחתי לבן $^$#$%# בפרצוף.

עד שהגעתי לכביש 4, נרגעתי לגמרי והתחלתי לנתח מה קרה כאן – הגעתי למסקנה המאד מבאסת שאריאלה רק נראית קומפקטית ובלונדינית כמו טינקרבל, אבל פיה היא לא, ושום קסם לא יקרה כאן. הבנתי שמדובר בתהליך של שינוי גישה ומחשבה. ועבודה, ים של עבודה קשה – אבל עם ההבנה הזו למחרת קטפתי את הפרי הראשון שלי. לראשונה נכנסתי לעימות חמושה במודעות מלאה וכלים שקיבלתי במפגש יום קודם, התוצאות היו מ-פ-ת-י-ע-ו-ת.

תרשו לי לשתף אתכם – כשהייתי ילדה שמעתי מערכון של הגשש "קוראים לי ברברה" (אמר שייקה בריש מתגלגלת) "ואני לומדת להכיר את עצמי". ממרומי גיל 8 שאלתי את עצמי מי לומד להכיר את עצמו??? ובכן – באותו הבוקר ממרומי גיל 40, למדתי על עצמי משהו. למדתי שכל העצבים האילו וההתפרצויות הם רק סימפטום לכל הרסיסים והקליעים שנספגו לי בגוף שנים. אבל הדבר הכי חשוב שהוכחתי לעצמי זה שיש לי דרך אחרת.

ממפגש למפגש נחשפתי לחברי הקבוצה והם נחשפו אליי. ממפגש למפגש אני מגיעה קצת יותר משופרת.

המתנה שהענקתי לעצמי, הסדנא המופלאה הזו הסתיימה ביום שישי האחרון. הדרך שלי עוד ארוכה – מסתבר שאני מאד עקשנית ושינויים לא באים לי בקלות. אבל לצד החלקים עקשנים שבי, יש בי חלקים סופר נחושים, ועם הנחישות הזאת אני מקווה למצוא את עצמי נרגעת מיוגה.

אריאלה, שלומי וחברי הקבוצה הנפלאה שלי,
תודה על שהייתם,
גלי.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *