המסכות שלנו כבני אדם ומתי כדאי להסירן / אריאלה מלצר / 20.03.2011

מה שמאפיין את חג פורים הוא האפשרות שלנו גם כבוגרים לעטות עלינו תחפושת לרגע או ליום אחד ולהיות מישהו אחר, זהות אחרת. כל אחד הולך עם נטית ליבו ובוחר לעצמו תחפושת, בה יש לו ההזדמנות לבטא משהו מעולמו שאין לו אפשרות או רשות, פנימית או חיצונית, לבטא בחיים המציאותיים שלו.

פורים, התחפושות והמסכות הם הזדמנות מצוינת להעלות את נושא המסכות שבחיינו כבני האדם ומתי כדאי להסירן.

מי לא מכיר את הליצן העצוב, זה שעוטה על עצמו מסכה של צחוק וחיוך כשבלבו עצב. מי לא נתקל פעם באותם אנשים שמשתמשים במסכה הרציונלית, השכלית כדי להסתיר את עולמם הרגשי. מי לא ראה אנשים שעוטים לא רק מסכה אלא לובשים בכלל תחפושת שלמה במטרה להפגין ביטחון עצמי גבוה ואפילו התנשאות כשעמוק בתוכם הם מרגישים לגמרי לא בטוחים ומפוחדים. אלה אפילו ייצרו תפאורה מתאימה סביבם למשל, ע"י רכב יוקרתי, חליפות יקרות, וכד' והכול במטרה להסתיר את פגיעותם ופגמיהם.

אין אחד שלא עוטה מסכה כזו או אחרת בחייו. אנחנו רואים את זה על עצמנו יום יום וגם אצל האחרים. למשל, אצל הסלבס ובכלל אצל המפורסמים, אנחנו רואים, לרוב, רק את מסכת הזוהר, הברק והיופי, אנחנו נשבים בתדמית שלהם שהכול אצלם וורוד ונוצץ וחייהם סוגים בשושנים וכמעט שוכחים או לא רואים את העצב והפחד שלהם, הכישלונות, הדכדוך שלהם, והמשברים שהם עוברים בחייהם כבני אנוש רגילים כמונו.

דומה הדבר אצל האנשים המצליחנים בתחומם, שמראים, לרוב, רק את הצלחותיהם באופן טבעי ומסתירים את הכישלונות, הפחדים, האכזבות, התסכולים, העצב והפגיעות שלהם. רואים רק את מסכת ההצלחה, הפרסום, המעמד, היוקרה, היופי, התואר, העושר ומייחסים להם עקב כך, בטעות, גם אושר.

כל אחד מאיתנו בשלב זה או אחר בחייו או במצבים מסוימים בחיים לובש תחפושת או מסיכה כדי להראות כלפי חוץ משהו אחד כשבעצם, בתוכו יש משהו אחר או אפילו מנוגד. המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו הן חלק מהציפיות של האחרים והסביבה מאיתנו שנפעל עפ"י הנורמות והמנהגים המקובלים הנהוגים בחברה.

חלק מהמסכות האלה הן מותאמות למציאות, הגיוניות ואף הכרחיות במצבים שונים.הרי לא הגיוני, למשל, שבני זוג שנפגשים לדייט ראשון יציגו את מגרעותיהם וחסרונותיהם. הרי הם באו להרשים את בן הזוג ולמצוא חן בעיניו וכדי להצליח במשימה, כל אחד מהם מוציא רק את נוצותיו היפות ומסתיר את נוצותיו המדובללות. אותו הדבר כשאנחנו ניגשים לראיון עבודה. אם אנחנו רוצים להתקבל לעבודה ולגבור על כל מתחרינו, הרי שטבעי הדבר שנציג רק את הצלחותינו וכישורינו הטובים ונסתיר את חסרונותינו וכישלונותינו.

לפעמים, גם כשמישהו שואל לשלומנו, ואנחנו מוטרדים, מצוברחים או עצובים, אנחנו עונים "בסדר" כי אנחנו מבינים שאצל חלק מהשואלים זה קוד נימוסי בלבד של קשר ואין להם כל רצון או חשק לשמוע באמת את כל צרותינו וגם אין זה הגיוני לפתוח את עולמנו בפני כל אחד ובכל מצב. יהיו גם אלו שיקצינו עוד יותר ויענו "דבש", "10", "לא יכול להיות יותר טוב", וכד' ובלבד להרשים את האחר, ולהפגין ביטחון.

כמו בכל דבר בחיים שום קיצוניות אינה יעילה. מצד אחד, להיות רק מה שאחרים מצפים ולחיות רק עפ"י הקודים החברתיים והציפיות של הסובבים, המחיר הוא להתרחק מהעצמי ולהשאיר את המהות האמיתית במחתרת ואז המסכה היא של  "אני מזויף" ומצד שני, לנהוג רק עפ"י "האני האמיתי", לפי הרצונות והצרכים האישיים בלי כל התחשבות באחרים גורר אחריו פגיעה במערכות היחסים עם הסובבים.

התשובה היא, כמובן, במציאת האיזון בין השניים. תלוי מתי, עם מי, רמת החשיפה ובאיזה סוג של קרבת יחסים. ישנם מצבים ואנשים שאיתם כדאי להסיר את המסכות ואלו במצבים אחרים, כדאי לעטות אותן.

אנשים שואפים בטבעם לחיות את המהות האמיתית שלהם. לחיות בזיוף הוא קושי גדול אצל רבים שגורם ללא מעט בעיות נפשיות. ככל שהפער בין העולם הפנימי האמיתי של האדם לבין התנהגותו כלפי חוץ גדול יותר, כך הקושי הנפשי רב יותר.

ישנם אלו שלמדו כבר בילדותם להתאים את עצמם לסביבה ולהיות רק קשובים לצרכי האחרים והם לובשים את המסכה החברתית הרצויה, הסתגלנית, על מנת להיות "בסדר", ולרצות את האחרים. הם אינם מרשים לעצמם לבטא את האני האמיתי שלהם, את רצונותיהם, צרכיהם ורגשותיהם אם הם סבורים שזה יפגע בזולת, יעליב אותו, יכאיב לו או שהם יידחו ולא יקבלו אהבה, ייעזבו ויישארו לבד.

לדוגמא, סיוון (שם בדוי), 33, כל כך הייתה עסוקה בצרכי האחרים וסיפוקם ואיך הם מקבלים אותה, אוהבים אותה או לא שהיא התביישה אפילו לספר שהיא גרושה ושאין לה השכלה אקדמאית. כל כולה, הערך והמשמעות שלה היו תלויים בפידבק החיצוני שהיא קיבלה מהסביבה. הסמן הפנימי שלה לא עבד. לכן, היא הייתה עסוקה כל הזמן בלרצות את סביבתה ובמיוחד את בני זוגה. היא כבר לא ידעה אפילו לשאול את עצמה מה היא רוצה. המסכה הייתה כבר חלק אינטגרלי ממנה ומהתנהגותה והיא אפילו לא הייתה מודעת לכך. היא עצמה כמעט ולא הייתה קיימת במערכות היחסים שלה ולכן, היא הרגישה בדידות, עצב, חוסר מימוש ואף, דיכאון. היא לא הבינה למה, בסופו של דבר, בני הזוג עזבו אותה או פגעו בה.

הטיפול בא במטרה לעזור לסיוון להסיר את המסכה של "האני המזויף", להפסיק להיות הרואה ואינה נראית ולגלות את ה"אני האמיתי" שלה ולתת לו חופש ביטוי מלא. כלומר, לעשות הבחנה בין העולם הפנימי שלה, ומה שהיא מרגישה ורוצה לעצמה לבין הצרכים של הסביבה ומתי להתאים את עצמה בהסתגלות ובגמישות מותאמת ומתי לבטא בחופשיות את עצמה.
 וכך היא אמרה בסיום הטיפול:

"…הייתה פגישה אחת שבה הבנתי שבחיי לא אמרתי "לא", חשבתי שככה  אהיה בן אדם רע, שחס וחלילה לא אפגע באחר, בעצמי אני אפגע, כל עוד השני מרגיש טוב ומרוצה. והבנתי שהמושג "לא בא לי" זו לא קללה נוראית, דבר שעזר לי להכיר את עצמי, מה אני אוהבת לעשות, מה אני לא אוהבת לעשות, שלהחליט לגבי החיים שלי זה דבר נפלא! הרבה יותר מהנה… הבנתי שאני לא בן אדם רע גם אם לא בא לי.

….והגברים בחיי…. כשהייתי בזוגיות הייתי כולי שם, מה שהוא רוצה לעשות, איך שהוא מרגיש, מה שהוא חושב ומחליט, אני צריכה לעזור לו ולטפל בו ונתתי את כולי.. ואז זה נגמר… ולא הבנתי למה.. הרי נתתי הכל… ואז קרה הדבר הכי טוב בחיי: הכרתי את הבן אדם הכי מדהים בעולם, החברה הכי טובה שלי, אשת שיח מדהימה, איתה אוכל לבלות כל שנייה ודקה בחיי, יש לה מגרעות וגם איתן אני משלימה, אני חושבת עליה תמיד, מתחשבת ברגשותיה, עושה רק מה שטוב לה, וחיה למענה, הכרתי את עצמי. ומכאן והלאה הכול משתפר ומשתבח. ומאותה פגישה, בדרך הביתה כבר ידעתי שאני משנה את החיים שלי…"

מהדוגמא של סיוון ניתן להבין שכשחיים רק עפ"י הציפיות המשפחתיות והחברתיות, נקברים תחתיהן המהות והסמן הפנימי שאומרים לאדם מי הוא, מה מתאים ונכון לו וע"י כך הוא בעצם מאבד את עצמו, את ה"אני האמיתי" שלו וחי את חייו באמצעות האחרים ותלוי בהם. האדם חי בתחושת זיוף, רחוק ומנותק מעצמו ומהמהות האמיתית שלו, דבר שגורם לו להרגיש לא שווה וחסר ערך. זהו קושי של אנשים רבים שעוטים את המסכה הזו שמעורר אצלם תחושות שהם לא קיימים, חוסר ביטחון, תסכול, כאב ומצוקה רבים.

מנגד, ישנם אלו שחשוב להם לבטא רק את ה'אני' שלהם בלי שיהיה אכפת להם מה חושבים עליהם או איך יגיבו כלפיהם או אלו שמתקשים להציב את הגבולות הנכונים וחושפים את עצמם ואת עולמם האינטימי ביותר בלי לקחת בחשבון אם הסיטואציה מתאימה או לא.

ישנם אלו שמתבלבלים בין יושר, כנות ואותנטיות לבין התנהגות תוקפנית ופגיעה באחרים. הם חושבים שהם חייבים להיות כנים בכך שהם יאמרו בגלוי את מה שהם חושבים על אחרים ולא חשוב באיזו צורה. כנות היא לא בהכרח חובה לפגוע באחרים. ניתן לומר את הדברים תוך שמירת הכבוד של הזולת וביטוי הערכה כלפיו.

מסכות נוספות שאנחנו נתקלים בהן אצל בני האדם הן בזוגיות. בני זוג רבים לא תמיד פתוחים בפני בני זוגם, אינם משתפים באופן גלוי וישיר ברגשותיהם, צרכיהם ורצונותיהם מתוך חשש שמא הם יפגעו. יכולות להיות לכך סיבות רבות כגון, רמת חרדה גבוהה, הצורך בשליטה, הקושי להיות בקרבה ואינטימיות בה נחשפים גם החסרונות, החולשות והכאבים, אמונות ומיתוסים שונים שאומצו מגיל צעיר, המזהירים מפני פגיעה אפשרית עקב החשיפה ועוד.

הקושי של בני הזוג לשוחח בפתיחות ובגילוי לב ביניהם משאיר ביחסים מתח, לחץ, עמימות, כעס, אכזבה, תסכול, כאב, צרכים לא מסופקים, והקונפליקט ממשיך לבעבע מבפנים בלי יכולת להשתחרר ממנו ובלי פיתרון מספק, דבר שיכול לגרור אחריו מריבות וויכוחים גם על נושאים שוליים ושטותיים.

המסכות בזוגיות, שאינן מאפשרות דיאלוג פתוח ואמיתי, לעתים, דוחפות את בני הזוג לפתחי המילוט, מקומות בהם הם מחפשים את המענה החלופי לצרכים שלהם שלא מסופקים במרחב היחסים הזוגי. ברור שבאופן זה התסכול רק גובר ומחריף עם הזמן.

ניתן כבר להבין שככל שהיחסים קרובים יותר, כך ראוי שיהיו כמה שפחות מסכות ולעומת זאת, ביחסים רשמיים, פונקציונליים ומרוחקים יש יותר הכרח לעטות את המסכות החברתיות המתאימות.

שימוש נפוץ במסכה מתרחש אצל אנשים שזקוקים לשליטה, שחוששים לחשוף חולשות,כאבים ופחדים, ועוטים על עצמם מסיכה שמשדרת כוח וביטחון. יש להם פחד וקושי להראות נזקקות, גם כשקשה להם והם מאד זקוקים לעזרת האחר, לנחמתו, להכלה ולחמלה שלו. הם מצפים שזה יגיע לבד בלי שהם יגידו או יבטאו את הצורך שלהם.

דווקא המסכה שמשדרת, לכאורה, כוח אך יש בה מידה של התנשאות, כוחנות ושתלטנות היא שמרחיקה את האנשים מעליהם גם בגלל שאנשים קולטים את הזיוף ואת המסכה שהיא בעצם פאסאדה של כוח וגם בגלל שהיא לא נעימה, מרתיעה ומפחידה אנשים מלהתקרב.

האמונה שרק אם אני אהיה חזק ומושלם יאהבו אותי היא טעות גדולה. נהפוך הוא. הפאסאדה שאני רק חזק, בשליטה, לא טועה, יודע הכול, יותר טוב מאחרים, רק מוצלח, מרחיקה מעלינו את האנשים. הפחדים, החולשות, הטעויות, הכאבים והפגמים שלנו הופכים אותנו לאנושיים, הם מעוררים הזדהות איתנו, רצון להתקרב אלינו וכך גם קל יותר לאהוב אותנו.

מסכה שכיחה נוספת היא בהתמודדות עם כעס. כעס הוא, למעשה, "תחפושת" לרגשות אחרים שקשה לשאת אותם או לבטא אותם בגלוי כגון, חוסר ביטחון, חוסר אונים, קנאה, פחד, עלבון וכד' והדרך להשתחרר מהם היא באמצעות השלכת כעס על האחר.

התפרצויות של כעס וזעם באות כמסכה דווקא בזמן שמרגישים הכי חלשים, חסרי אונים  ובחוסר מוצא. לכאורה, שוב, הכעס נראה כביטוי של כוח וחוזק אך, למעשה, הוא בא ממקום של כאב וחולשה. בעצם, זו כבשה בתחפושת של זאב. אך לצערי, רבים אינם רואים את הכבשה ונבהלים מהתחפושת של הזאב ומתרחקים.

לעומתם, ישנם אלו שעוטים מסכה של חיוך, ו"הכול בסדר" גם כשמתחוללת בקרבם סערה של כעס והכול במטרה לשמור על שקט ולא לפגוע באחר או ביחסים איתו.

לפיכך, רצוי מאד למצוא את הדרך האסרטיבית בה ניתן לבטא את הכעס באופן ישיר, גלוי, אמיתי ומכבד בלי לפגוע לא בעצמי ולא באחרים.

לסיום, מסכות בחיינו הן, לעיתים, הכרחיות וחלק מהמציאות החברתית שלנו אך יחד עם זאת, חשוב להתאים אותן לסיטואציה המתאימה וברמת חשיפה תואמת. שימוש רב מידיי במסכות וחיים בזיוף גורמים לבעיות נפשיות רבות. לעומת זאת, חיים המונחים ע"י העולם הפנימי האמיתי של האדם מאפשרים לו מימוש עצמי, חופש בחירה, שמחה, שקט פנימי ויחסים בינאישיים מספקים. לכןכדאי להימנע משימוש במסכות מיותרות כשהן מרחיקות מידיי את האדם מהמהות וה"אני האמיתי" שלו ובמערכות יחסים עם הקרובים לנו שיש בהן יחסי קרבה ואינטימיות.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *