המשקפיים הסובייקטיביים שלנו- זה לא האירוע, זה הפרוש שלנו/ אריאלה מלצר

אמר הפילוסוף היווני אפיקטטוס –"לא האירועים הם אלו שגורמים לנו להרגשה רעה אלא הפרוש שאנו נותנים לאירועים אלו". ישנם אירועים רבים בחיינו שהם מציאות אובייקטיבית עובדתית שלרוב, אין לנו שליטה עליה ואנחנו לא יכולים לשנות אותה. אין לנו שליטה על מה שאחרים עושים או אומרים. יש לנו שליטה רק על מה שאנחנו עושים ואומרים או איך אנחנו מרגישים. אם כתוצאה מאירוע מסוים אנחנו מרגישים הרגשה קשה או לא נעימה היא לא נובעת ממה ש"עושים לנו" אלא היא באה כתוצאה מהפירוש שאנחנו נותנים לו.

פרוש המציאות מבוסס על העולם הפנימי שלנו, התפיסות שלנו את החיים, על מה שעברנו בחיים, על המנהגים וההרגלים שלנו, הנורמות והחוקים, הערכים, דפוסי ההתנהגות שלנו שנוצרו כבר במשפחת המוצא שלנו כילדים ועוד.

הפרשנות שלנו נובעת, הן מהעולם הקוגניטיבי שלנו, תבניות ודפוסי חשיבה והן מהעולם הרגשי ולעתים, השילוב ביניהם. בהתאם למחשבות שלנו המפרשות את האירוע, כך אנחנו מרגישים ומתנהגים.
המחשבות שלנו הן אלה שגורמות לנו להרגיש כפי שאנחנו מרגישים ובהתאם לכך גם התוצאה ההתנהגותית.
מחשבות אלו הן בשליטתנו והן ניתנות לשינוי ובהתאם לכך, גם התוצאות הרגשיות וההתנהגותיות.

גם אם יש במציאות דברים שיש בהם כדי להעלות בנו תחושות בלתי נעימות, הרי שמלבד הפרשנות האוטומטית שמתעוררת בנו, יש לנו גם את האפשרות להביא את עצמנו באמצעות החשיבה (חשיבה חיובית ואף דמיון מודרך) למצב שבו נרגיש טוב.

למעשה, אף אחד לא גורם לנו להרגיש את הרגשות האלה וגם אף אחד לא יכול (כן, כן) כי רק אנחנו אחראים על מה שאנחנו מרגישים. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו רגשות כלשהם, לא רגשות קשים וגם לא רגשות נעימים. תארו לעצמכם מישהו שפוטר מעבודתו ועכשיו הוא מרגיש חסר ערך, לא שווה, כישלון, חשש, חוסר ביטחון וכד'. גם אם הוא יקבל הרבה עידוד ותמיכה מסביבתו יתכן וזה לא יעזור כי עדיין הוא יכול להרגיש בתוך עצמו לא שווה, כישלון אולי אשמה ועוד. הוא צריך לעבור את התהליך בתוך עצמו כדי להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון והערך. גם מישהו, למשל בדיכאון, לא ניתן לקחת ממנו את הדיכאון ולהכניס לו שמחה. זה לא אפשרי כל אחד יכול לפרש את אותו אירוע בצורה שונה. הכול תלוי בזווית הראייה של כל אחד.

בואו נדגים את זה בתרגיל קטן…

דמיינו לרגע שאת/ה ובן/בת זוגך או מישהו אחר מתבוננים על אותה קופסת טישו. אחד מכם מסתכל מן הצד של הפתח בו מציץ ניר הטישו ואילו האחר מסתכל עליה מהצד האחורי שלה ללא הפתח.

האם אתם מתארים את הקופסא בדיוק באותה הצורה?

בוודאי שלא!! מה שיש בצד האחורי שונה לחלוטין מן הצד הקדמי של הקופסא ועדיין אתם לא רואים את כל צידיה. זאת ועוד, כל אחד מכם יתאר אותה מזווית הראייה שלו, עפ"י סגנונו האישי ואוצר המילים שלו. לעיתים, זה אף יכול להישמע כאילו כל אחד מתאר חפץ אחר.

האם יש תיאור אחד נכון? ברור שלא!
כל אחד מתאר את מה שהוא רואה מהזווית שלו. עכשיו, לכאורה, הם יכולים להתחיל להתווכח מי צודק יותר ומי תיאר נכון יותר את ה"קופסא" (כסימבול למציאות) אך קיימת גם האפשרות שהם ישתפו פעולה ויעזרו אחד לשני להרחיב את אפשרויות ההתבוננות ולראות כמה שיותר זוויות ראיה לעניין.

כך בדיוק הדבר גם בזוויות הראייה השונות של המציאות. לכן, אין נכון אחד! כל אחד רואה את אותם הדברים מהמשקפיים שלו ומהפרשנות הסובייקטיבית שלו הנובעת מתוך עולמו האישי.

המצגת שלפניכם ממחישה היטב את הדברים. היכנסו למצגת.

דוגמא לפירוש אירוע שגורם להרגשה רעה הוא סיפורה של גילי (שם בדוי ), בחורה צעירה, נאה, מוכשרת ונבונה. אמה של גילי הייתה צריכה להכין תיאור בכתב של בני המשפחה. לפני מסירתו של המסמך היא העבירה אותו לגילי על מנת שזו תבדוק את ניסוחו ותתקן את שגיאות הכתיב שבו. כשקראה גילי את התיאור שלה ושל אחיה הצעיר ממנה היא חשה עלבון, פגיעה, חוסר ערך ולא שייכת.

אז מה כתבה האם על שניהם שגרם לגילי להיעלב ולהיפגע?

על האח היא כתבה בין היתר "…חייל, מנהיג, חברותי, מקובל, טוב לבב…" ועוד. את גילי היא תיארה
כ "..סטודנטית (במקצוע שדורש חוכמה והשקעה רבה- א.מ), אוהבת לאפות, שומרת מרחק, אוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה…" ועוד.

האם יש משהו פוגע בתיאורה של האם? אם גילי נעלבה מהתיאור, האם אמה העליבה אותה?
לא בהכרח.

עלבונה של גילי נבע, למעשה, מהפרוש המוטעה שהיא נתנה לדברי אמה על רקע היחסים והמבנה המשפחתי כפי שהם נתפסים בחוויה הסובייקטיבית שלה ולאו דווקא כי האם העליבה אותה.
עוד מילדותה נתפסה גילי בעיני המשפחה כילדה טובה, אחראית, חרוצה, עוזרת לכולם, רצינית, מסורה ומשפחתית. ככזו היא נתבקשה כבר מגיל צעיר לקחת על עצמה תפקידים רבים שיש בהם אחריות, בעיקר בעזרה לאמה בכל מיני מצבים ועזרה במלאכות הבית. היה ברור לכולם שכשצריך עזרה במשהו אפשר לפנות לגילי. לעומתה, האח נתפס תמיד כילד הקטן בבית שצריך תמיד לדאוג לו ועכשיו כשהוא חוזר לחופשות מהצבא, כל בני הבית מתגייסים כדי לפנק אותו, נוסעים לקחת אותו מהבסיס ומכינים לו את האוכל שהוא אוהב.

למרות אהבתה הגדולה לאחיה היא חשה קנאה ביחס, בדאגה ובטיפול שהוא מקבל מההורים כשלעומתו, אותה רואים כאחת שלא צריך לפנק אותה היות והיא יכולה לדאוג לעצמה. כדי להרגיש שוות ערך לאחיה, היא רוצה לקבל מהוריה את אותו היחס והאכפתיות כפי שהוא מקבל.

סיבה נוספת שהעצימה את העלבון היא התפיסה הערכית שלה לפיה, להיות מנהיג, מוקף בהרבה חברים, מקובל וכד' נחשב בעיניה יותר מאשר להיות תלמידה חכמה ומצליחה, אוהבת לאפות ואוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה. כתוצאה מכך, היא מרגישה פחות מוצלחת ופחות מוערכת מאחיה.

לא כאן המקום להתייחס למשמעויות של מבנה היחסים והתפקידים במשפחה והשלכותיהם על גילי אך ניתן לראות בבירור כי הם מונעים ממנה עדיין לראות את ההערכה הרבה שבני המשפחה ובעיקר אמה רוחשים לה. עצם פנייתה של האם לעזרה מגילי מצביעה על כך שהיא רואה את כל איכויותיה, כישוריה ושהיא סומכת עליה.

היות וגילי עוברת תהליך של גדילה היא מצאה את הכוח שבתוכה לפנות לאם ולשתף אותה ברחשי ליבה. בשיחה הסתבר לה שאמה הדגישה את לימודיה כדי להראות איזה חכמה בתה, כמה היא יצירתית ומוכשרת כשהיא אופה עוגות כל כך מיוחדות וטעימות ושיש לכבד את המרחב הפרטי שלה כאישה צעירה המתחילה לצאת לחיים עצמאיים משלה.

לו גילי הייתה מכירה באיכויותיה הרבות כשוות ערך לאלו של אחיה, למרות השוני שביניהם, ורואה את ההערכה הרבה של בני משפחתה כלפיה, תחושת הערך העצמי שלה הייתה גוברת, העלבון היה נמנע והיא הייתה מצליחה ליהנות ולרוות נחת מתיאורה של אמה אותה.

לסיום, כשאנחנו נתקלים באירועים שמעלים בנו תחושות בלתי נעימות מומלץ מאד להישאר עם עיניים פתוחות ומפוכחות ולמרות מה שאנחנו מרגישים, לבדוק בתוך עצמנו אולי אנחנו טועים והאם זו האפשרות היחידה כפרוש לאירוע או לחפש פרושים נוספים שיכולים לסייע לנו להרגיש אחרת.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *