הנחות מוטעות הגורמות לקצרים בתקשורת הזוגית / אריאלה מלצר / 01.06.2010

תקשורת בין בני זוג היא ביטוי של הקשר הזוגי וטיב היחסים ביניהם. כאשר התקשורת חסומה היחסים הופכים להיות סבוכים וכואבים וההיפך. מה גורם לה להיחסם? מה גורם לאותם קצרים בתקשורת הזוגית?
הקצרים בתקשורת מתחילים, בדרך כלל, כשעולים התסכולים והאכזבות וכשהצרכים של בני הזוג אינם מסופקים. חלק מהסיבות לקצרים אלו בתקשורת הזוגית נובע מהנחות מוצא מוטעות לגבי בן הזוג והזוגיות ואלו הן שמעוררות, למעשה, את המריבות והסכסוכים המיותרים.

אז הנה כמה מההנחות המוטעות, שכדאי לבחון אותן ואולי להחליפן בזוויות ראייה חדשות ומועילות יותר :

– בני זוג רבים מצפים שבני זוגם ינחשו מה הם מרגישים או חושבים. לעיתים, ישנם אלו שמנסים להעביר מסרים של חוסר שביעות רצון בדרך לא מילולית באמצעות הבעות פנים, התרחקות, שתיקה או הסתגרות מתוך ציפייה שבן הזוג יבין מעצמו ויגיב לכך. כשזה קורה והמתח מורגש באוויר השאלה הצפויה היא "מה יש לך?" והתשובה השכיחה שבאה בעקבותיה היא "כלום".
גם שכיח לשמוע מזוגות משפט כגון, "אילו אהבת אותי, היית יודע/ת מה אני חושב/ת או מרגיש/ה ואם אתה לא יודע/ת, סימן שאת/ה לא אוהב/ת אותי".

הנחה זו מוטעית ביסודה שכן, אף אחד לא יכול לדעת מה בן זוגו רוצה או מרגיש אלא אם אומרים לו במפורש. מי שמצפה שבן זוגו יקרא וינחש את מחשבותיו- הוא מזמין לעצמו צרות. צריך לדבר ולשתף באופן ישיר וגלוי. אין טעם לומר "הוא מכיר אותי, הוא צריך לדעת". לאף אחד אין עיני רנטגן או חיישנים מיוחדים לדעת מה עובר במחשבותיו של זולתו, גם לא בן הזוג.

– הנחה מוטעית נוספת היא שאם נספר על הכאב, העלבון או החולשות שלנו, זה יהפוך אותנו לחלשים, פגיעים וחשופים לפגיעות נוספות. החשש הוא שנותנים בכך כוח לבן הזוג שישתמש בכך לרעה בעתיד. כתוצאה מכך, בני זוג רבים נמנעים מלבטא בחופשיות את רגשותיהם, דבר שיוצר ריחוק, זרות עד כדי ניכור ואף כעס ובדידות. בסוף זה יוצא בדרך עקיפה ובעוצמה גדולה יותר.
חשוב לדעת, כי ביטוי רגשות אינו כלל חולשה אלא כוח וחוזק נפשי שבאמצעותו ניתן לבטא ולשתף את בן הזוג בחוויות האישיות והרגשיות בדרך אסרטיבית, אשר איננה פוגעת בבן הזוג ובו זמנית גם אינה פוגעת בעצמי.

– ישנם זוגות רבים החושבים בטעות שאם הם ביחד ואוהבים הם אמורים להיות אחד, לחשוב, לרצות ולהרגיש אותו דבר. יתירה מזאת, ישנם אלו שחושבים בטעות שאם יש הבדלים בין בני הזוג והם מגלים עניין בתחומים שונים או אם בני הזוג רוצים או מרגישים אחרת ואף מנוגד, זה מבטא חוסר אהבה או חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות עד כדי מחשבה שאולי טעו בבחירת בן הזוג. ממש לא!

זו משאלה פנטזיונית לא מציאותית, שכן כל אחד מבני הזוג בא לזוגיות כאדם נפרד עם עולמו האישי והייחודי, התנסויותיו מן העבר, הרגליו, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו וכד' ואין לצפות שהם יהיו אנשים זהים. לעיתים קרובות, המשאלה הזו הינה לא מודעת מתוך פנטזיה של "ביחד" עד כדי רצון להתמזגות עם האחר כדרך הגנה מפני החרדה הקיימת מפני נטישה והיעזבות ומתוך משאלה לסיפוק צרכים קבוע.
השונות וההבדלים הקיימים בין בני הזוג, אם מקבלים אותם כעובדה מציאותית, שיש בה כדי להשלים את החלקים החסרים בבני הזוג, הם דווקא מה שיפה, מעניין ומפרה את הזוגיות.

– טעות רווחת נוספת היא שבני זוג נמנעים מלבקש דברים שהם רוצים ואוהבים לקבל מבן הזוג לא רק מתוך הנחה מוטעית שאם הם יבקשו ויחשפו את רצונותיהם בפני בני זוגם אז זה יעניק יתרון וכוח לבן הזוג, אלא במיוחד בגלל התפיסה המוטעית ש "אם אני צריך כבר לבקש, אז זה כבר לא שווה", "אם זה לא בא לבד, אז אין לזה ערך", "זה כבר לא ספונטאני".

אז מה אם זה לא ספונטני או לא ביוזמת בן הזוג? האם המענה שקיבלנו ממנו איבד מערכו? חישבו על חוסר ההיגיון שבזה. האם הנתינה עצמה פחות חשובה מהיוזמה והיצירתיות?

אם הנתינה של בן הזוג נדחית ולא מוערכת, מן הסתם, הוא עלול להימנע בכלל בפעם הבאה לתת גם אם יבקשו ממנו "יפה". כך יוצא שכרנו בהפסדנו.

שהרי עפ"י תפיסה זו היצירתיות והספונטניות של בן הזוג מקבלים חשיבות ומשמעות גדולה יותר על פני הנתינה עצמה שבאה לתת מענה על הצורך שלנו ולבטא את האהבה והאכפתיות שלו. מה לעשות, ישנם בני זוג שלא ניחנו בדמיון, ביצירתיות ובספונטניות כמו בני זוגם (זוכרים? יש הבדלים בינינו כבני אדם) ולכן, כדאי לתת להם רעיונות כדי שיקל עליהם להעניק בהתאם לצרכים.
הערכה על מה שבן הזוג נותן תמלא אותו שמחה ואף יכולה לעודד אותו לחזור שוב על מעשיו אפילו ביוזמתו.

לא רק כדאי ורצוי לבטא במפורש את הרצונות והציפיות מבן הזוג אלא אפשר אף שבני הזוג יכינו כל אחד רשימת מחוות, מתנות והתנהגויות אוהבות ורצויות ויחליפו ביניהם כדי שבן הזוג ידע מה לעשות כדי לשמח את השני בדיוק באופן שצריכים וזקוקים ממנו. זה רק יכניס אנרגית חיים, שמחה ותשוקה לקשר.

– קצר נוסף נגרם כתוצאה מהנחה מוטעית נוספת והיא שבני זוגנו יכעסו, יפגעו או אף נכביד עליהם אם נשתף אותם ברגשותינו, במיוחד ברגשות הקשים כמו דאגה, פחד, אכזבה, עלבון וכו'. ההנחה המוטעית היא שזו האחריות שלנו שבני זוגנו ירגישו טוב, רגועים ומסופקים. לעיתים, מסיבות שונות אנחנו חושבים באופן לא מותאם למציאות, שעלינו לסדר ולתקן את רגשותיו של בן זוגנו ולמנוע ממנו אכזבה, כאב או תסכול. אך לא כך הוא הדבר וגם זה לא אפשרי.

אין באפשרותנו למנוע מבני זוגנו להרגיש את מה שהם מרגישים כמו, כאב, דאגה, פחד, עלבון, עצב או כעס. אפשר להיות שם בשבילם, לתמוך, לעודד, לתת אוזן קשבת, לקבל ולהוות משענת עבורם אבל אי אפשר לקחת מהם או למנוע מהם להרגיש. הם האחראים הבלעדיים על רגשותיהם ועל בחירתם מה לעשות איתם.

רצוי וחשוב לשתף את בן הזוג בחוויות העולם האישי, גם אם זה עלול לעורר אצלו קושי רגשי כלשהו, שכן, בסופו של דבר, זה יוצר אחווה, שותפות, חיזוק ה"ביחד", שיתוף פעולה והעמקת הקרבה והאינטימיות ביחסים.

אם רק נבין כי אלה הנחות מוצא מוטעות ונשנה את התפיסה וזווית הראייה שלנו כלפי הזוגיות ובן הזוג, תיווצר תקשורת חדשה ופתוחה במרחב היחסים הזוגי אשר תמנע מריבות וויכוחים רבים מיותרים. בדרך זו תחושות הביטחון, הסיפוק וההנאה מהזוגיות רק יגדלו.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *