הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות / אריאלה מלצר

אחת הבעיות השכיחות והנפוצות בקרב רבים הגורמת לקשיים במערכות יחסים, לויכוחים ולתחושות לא נעימות של אכזבה, תסכול וכעס היא הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות האובייקטיבית העובדתית. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מצפים שהזולת יעשה משהו בשבילנו ויספק לנו צורך כלשהו בדרך מסוימת אבל בפועל הציפייה הזו מתנפצת לנו במציאות כשהאחר אינו נותן כלל מענה לצורך זה או נותן רק מענה חלקי בדרכו ולא בהתאם למה שציפינו לו.

אנחנו מצפים מבני הזוג, מהילדים, מבני המשפחה המורחבת, מהחברים, מהבוס, מהקולגות ומכל אחד אחר. הציפיות שלנו נובעות מתוך עולמנו הייחודי ומבוססות על מה שאנחנו מכירים מכל התנסויות חיינו החל מן הילדות, דפוסי החיים שלנו, מנהגינו, ערכינו, התרבות שלנו והנורמות החברתיות על פיהן גדלנו.

דוגמא לציפייה שיכולה בקלות להתנפץ היא, למשל, אישה שחוזרת מאוחר מהעבודה, עייפה ורעבה ומצפה שבעלה יחכה לה עם ארוחה טובה ומפנקת או בעל שמצפה שאשתו תודה לו על שדאג ביוזמתו לשטיפת הכלים.
עכשיו, יש להניח, יהיו אלה שירימו גבה וישאלו בלבם "מה, אסור לי לצפות מאשתי/בעלי/ילדיי ש…?"
בודאי שמותר לצפות ואף כדאי לשתף בהן מראש את אלה שאתם רוצים שימלאו אותן אך כדאי שתדעו שיש גם סיכוי סביר שלא תמיד תקבלו את מה שאתם רוצים.

וזאת למה?
לא בגלל שהם לא אוהבים אתכם או לא מתחשבים בכם אלא בגלל שהם אנשים שונים ובעלי עולם ייחודי משלהם והם לא תמיד יודעים, מבינים, יכולים או מוכנים לממש את הציפיות שלכם וזה בסדר. יתירה מזאת, גם אם הם רוצים להיענות לרצונכם הם לא תמיד יהיו מסוגלים לספק את הצורך בעיתוי המתאים לכם, בדרך ובאופן המדויק שאתם זקוקים לו.

אז למה זו בעיה?
זו בעיה כי כשאנחנו לא מקבלים את מה שציפינו לו התוצאה, לרוב, היא אכזבה, פגיעה, תסכול, עלבון וכעס. מכאן, הדרך קצרה להאשים את האחר שלא סיפק את הצורך שלנו וגרם לנו להרגיש כך, לויכוח איתו, למתח ואף למריבה. עכשיו אנחנו לא מרגישים רק את הצורך הלא מסופק שלנו ואף שהאחר, לכאורה, אינו מתחשב בנו ואולי גם לא אכפת לו מאיתנו אלא גם נמצאים בעיצומו של ויכוח המעכיר את היחסים ואת האווירה.

הציפיות שלנו הן כמו אויב שלנו כי כשאנחנו מצפים ממישהו שיתנהג רק בדרך אחת והיא הדרך שלנו, המתאימה והרצויה לנו יתכן ואנחנו מבקשים ממנו משהו שאינו מתאים לו ואולי אף מנוגד לו אך בעיקר, וזה החשוב ביותר, כי אנחנו הופכים את עצמנו לתלויים בו.

הכיצד?
אספקת הצורך ותחושת הסיפוק שלנו, הרגשית או הפיזית, תלויה, למעשה, ברצונו וביכולתו של האחר להיענות לנו והיות ועולמם שונה משלנו ואין לנו שום שליטה על האחרים הם גם יכולים לא להיענות לציפיותינו מסיבות שונות התלויות בהם וכתוצאה מכך, נישאר עם צורך לא מסופק. אנשים שמתקשים לקחת אחריות על מה שמתרחש בעולמם ורואים את האחרים כאחראים על רגשותיהם וסיפוק צרכיהם יחושו מאוכזבים, מתוסכלים, פגועים ואף, כועסים. לא אחת נשמע מהם משפטים, כגון: "את/ה גרמת לי להתנהג כך", "אתה גרמת לי להרגיש כך" וכיו"ב.

יתירה מזאת, הציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה.

לפי תפיסה זו, ההתייחסות אל האחר היא כאל ספק צרכים אשר אם הוא מספק אותם הוא נחווה כ"טוב" בעינינו אך אם הוא אינו מספק אותם הוא נחשב כ"רע" ו"פוגע". הזולת נתפס כאובייקט ולא כאדם אוטונומי נבדל שגם לו יש זכות להיות מי שהוא עם רצונות, רגשות, מחשבות ועולם משלו.

כדאי להבין, כי אי ההיענות אינה בהכרח פועל יוצא של חוסר אהבה וחוסר אכפתיות. זה לא משהו נגדנו, כפי שבטעות רבים מפרשים, אלא ביטוי של עולמו האחר של הזולת הממחיש כי יש הבדלים בינינו. לדוגמא, אישה שהלכה לנוח בשבת אחה"צ וציפתה שבעלה יצטרף אליה. הוא מצידו, העדיף לקרוא ספר על המרפסת. העדפתו זו, שביטאה את מה שהיה נכון לו באותו הזמן ולא כי הוא לא אוהב אותה, נחוותה אצלה כדחייה וכעלבון, שהוא לא רוצה להיות איתה, דבר שגרם למריבה ולמתח ביניהם.

הגיוני שזה יכול לאכזב ולתסכל אם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, זה טבעי ואנושי להרגיש כך, אבל רק אנחנו יכולים לבחור אם להישאר בתחושות אלה וליצור מתח ביחסים או לבחור להרגיע את עצמנו ולהכיל את התסכול מתוך הכרה ברורה שלזולת יש את מלוא הלגיטימציה להיות במקום שונה ואף מנוגד למה שאנחנו צריכים.

כמובן, שאנחנו לא מדברים על מצב בו יש בעיה קבועה של תסכול ופגיעה מתמשכים במערכת היחסים. במצב כזה יש לבדוק את מקור הבעיה ולטפל בה או לשקול לקבל עזרה מקצועית אם לא ניתן לפתור אותה לבד.

אז מה עושים?
ראשית, כדי להימנע מתחושות לא נעימות אלה או מויכוחים וממריבות מיותרות עם בני הזוג, הילדים, בני המשפחה, חברים ועוד כדאי לשנות תפיסה וזווית ראיה. יש להבין, כי הציפייה שהאחר יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו היא משאלה פנטזיונית לא מציאותית. זו אשליה בלבד כי אין לנו שליטה על האחרים ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו מהם. זה אומנם לא פשוט, כי צריך להחזיר את הבעלות על חיינו לעצמנו ולקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים ועושים ולוותר על האפשרות להטיל את האשמה והאחריות על האחרים ולהישאר, כביכול, "בסדר" ו"צודק", אבל זה שווה. זה שווה את המאמץ כי זה משאיר לנו את השקט והרוגע של עצמנו, מקל ומשחרר ויוצר מרחב יחסים בטוח, קרוב ומקבל. סביר להניח, שביחסים כאלה יש סיכוי גדול יותר לקבל את המענה לצרכים.

שנית, כדי שהאחרים ידעו מה אנחנו מצפים מהם כדאי לשתף אותם מראש בצורה גלויה וישירה כדי שהם לא יצטרכו לנחש. ציפייה שלא בוטאה באופן ברור טומנת בחובה כבר את האכזבה הפוטנציאלית כי גם לקרובים ביותר לנו אין חיישנים ועיני רנטגן לדעת מה מתרחש בתוך לבנו, אם לא אמרנו להם.

בנוסף, גם אם אנחנו משתפים אותם בצורה גלויה ופתוחה ומבקשים "הכי יפה" אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע "לא" ולהכיל את האכזבה והתסכול שלנו מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרות.

ולבסוף, לקבל את השונות וההבדלים בינינו, לראות את האחר כאדם עצמאי, נבדל ושונה ובעל זכות להיות מי שהוא כי הצרכים שלנו לא חשובים יותר משלו וההיפך

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *