יחסים של תלות מול עצמאות – יצירת תלות של האחר בנו / אריאלה מלצר / 02.10.2011

ישנם אלו שמוצאים את עצמם עם כל כובד האחריות, בבית, על בני זוגם, על ילדיהם ולעיתים, גם על אחרים בכלל. הם מרגישים שהכל מוטל על כתפיהם ואם הם לא ידאגו שהדברים יפעלו כהלכה, שום דבר לא יתנהל כשורה. גם הם עצמם וגם בני משפחתם רואים בהם עמוד התווך של המשפחה, כמי שכולם תלויים בו, סומכים ונשענים עליו שכל דבר יסתדר וייפתר כפי שצריך.

סוזן (שם בדוי) מתארת כי למרות שהיא עובדת קשה כעצמאית לפרנסת המשפחה, כל הטיפול בבית ובילדים מוטל עליה בלבד. לדבריה, בעלה אינו רואה את עצמו כאחראי כמוה באופן שיוויוני אלא באופן שהוא עוזר לה למלא את המשימות והתפקידים הקשורים לגידול וחינוך הילדים. עזרתו תלויה רק ברצונו הטוב וכשלא מתחשק לו או כשהוא רוצה להעניש אותה הוא משאיר אותה להתמודד לבד עם הדברים, הבעיות והקשיים ועוד לפעמים, גם בא אליה בטענות.

סוזן מתארת גם את הצורך שלה לעזור לילדים בכל דבר כולל להכין שיעורי בית עם הבת האמצעית שיש לה קשיי למידה, אך לעזור בשבילה, לעיתים, זה לא רק לכוון ולהדריך אלא להכין במקומה את השיעורים. לפעמים, במקום לבקש מהם לעשות דברים ולהתמודד עם חוסר היענותם לבקשתה ולריב איתם, היא מעדיפה לעשות כבר במקומם.

גם עמוס (שם בדוי)  מרגיש את כל כובד האחריות של המשפחה על כתפיו. למרות היותו מפרנס יחיד במשפחה, אשתו שאינה עובדת כבר תקופה ארוכה מצפה ממנו לסייע לה בכל המשימות והקשיים הכרוכים בטיפול בבית ועם הילדים גם במשך היום כשהיא בבית והוא בעבודה. כל משימה שהיא קשה עבורה או מלחיצה אותה מופנית אליו והוא לוקח על עצמו לפתור ולבצע אותה.

מדוע זה קורה?
זה לא קורה במקרה במערכות יחסים שיש מישהו אחראי והאחרים תלויים בו. זה שיתוף פעולה, לעיתים, סמוי ללא כל דיבור גלוי. הם זקוקים שהאחרים יהיו תלויים בהם והאחרים, מסיבות שונות, רוצים וזקוקים שיעשו בשבילם.

אותם האנשים שלוקחים על עצמם את כל האחריות על עצמם או לפחות את כל האחריות בתחום מסוים פועלים כך מתוך צורך פנימי שלהם. הצורך שהאחרים יהיו תלויים בהם ונזקקים להם גורם להם להרגיש שהם טובים ומיוחדים, מעניק להם תחושה של חוזק, חשיבות, כוח, משמעות, ערך וביטחון עצמי. לתחושתם, שום דבר לא יכול לפעול כהלכה בלעדיהם. זה חלק מההגדרה העצמית והזהות שלהם.

כאשר הם עושים במקום האחרים, בני זוגם, ילדיהם ואף אחרים בסביבתם, הם רואים בהם חלשים וחסרי יכולת, לא מצפים מהם לעשייה, לא סומכים עליהם ובעצם, הם משמרים אותם קטנים, חלשים ותלויים ולא נותנים להם אפשרות לגדול, להתפתח ולצמוח כבני אדם עצמאיים.

התנהגות כזו משדרת לאחרים "אתה לא יכול", "אתה לא מוצלח", "אתה זקוק לי", "אני לא מאמין בך", "אני לא סומך עליך". גם מבוגרים אך במיוחד ילדים, לומדים עם הזמן שאכן הם כאלה. הם מאמינים כבר שהם לא מסוגלים, לא מוכשרים ולא מוצלחים, דברשמערער את ביטחונם ואת הדימוי העצמי שלהם והם מפסיקים לנסות ונמנעים מהתמודדות.

באופן הזה נוצר מעגל סגור כי ככל שהם לא מתמודדים, כך עושים יותר בשבילם, הם מוותרים מראש ולא מתאמצים יותר וחוזר חלילה.

התוצאה היא שאנשים אלה, הלוקחים על עצמם את האחריות, עושים הרבה משימות במקום אחרים ולא רק בתוך המשפחה הגרעינית, נוצר עליהם עומס משימות, מטלות ותפקידים, לחץ ומתח רב. הם כל כך עסוקים באחרים ובצרכים שלהם שהם עלולים להפסיק להקשיב לעצמם ולרצונותיהם האישיים, הם מרגישים שכל הנטל נופל עליהם בלבד, ושהם לבד במערכה ללא שותפים.

הם יכולים לפרש את אי העשייה של האחרים לא כי הם לא יכולים אלא שהם לא רוצים ואז מתחיל התסכול להתעורר ולהתגבר דבר שיכול להביא לתחושות מרירות עקב חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות, לכאורה, בדידות, כעס, כאב, חוסר ערך עד כדי תחושה של ניצול.

הקונפליקט שלהם, למעשה, אינו עם האחרים אלא בתוך עצמם. מצד אחד, הם רוצים שאחרים ישתתפו כמוהם בעשייה, כדי להרגיש שותפות ולהקל על עצמם ובמיוחד אצל הילדים, לפתח אצלם עצמאות, יכולות, כישורים וביטחון ומצד שני, הם זקוקים להרגיש שהם "המצילים" היחידים, בעלי הכוח, שווים ובעלי ערך ומשמעות.

עמוק בתוכם הם יכולים להרגיש שאם לא יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם, אז הם לא יהיו שווים מספיק, לא יצטרכו אותם יותר, והם לא יהיו דומיננטיים ובעלי הכוח והשליטה. זו דרך עקיפה להעניק ולספק לעצמם תחושת ביטחון וכוח כשבעצם, בדרך זו הם נמנעים מלפתח ביטחון מתוך עצמם אלא רק כאשר אחרים תלויים בהם. סוזן אמרה "אם לא זקוקים לי אז מה אני שווה, איזה ערך יש לי?"

אם לא משנים את הגישה ואת דפוסי ההתנהגות האלה כולם מפסידים. גם האדם עצמו שלוקח על עצמו בלבד את משא האחריות מרגיש עומס יתר, מתח ולחץ ובדידות ועלול לפתח תחושת קורבניות, דבר שיכול להתבטא לבסוף במריבות וויכוחים רבים. הוא מרגיש ביטחון רק כשהוא דואג כל הזמן לאחרים, מסייע ומגן עליהם, והוא "שוכח" את עצמו.

מנגד, האחרים, בני הזוג, קולגות, חברים, בני משפחה מורחבת ובמיוחד הילדים שלהם, שהתרגלו שעושים בשבילם ובמקומם, לומדים שהם אינם צריכים להתאמץ, לקחת אחריות על מעשיהם והתנהגותם, ולשכלל ולפתח את יכולות ההתמודדות שלהם עם תסכולים וקשיים של המציאות.

כתוצאה מכך, הם נשארים בני אדם לא בטוחים בעצמם, תלותיים, פסיביים, חסרי עצמאות, לא בשלים וילדותיים המצפים שהסביבה תספק להם את צרכיהם והם יתקשו בבגרותם לנהל מערכות יחסים יציבות, מספקות וטובות ויהיה להם קשה לצמוח בחייהם להישגים והצלחות משל עצמם.

אם נמחיש את התהליך במטפורה, אם לילד יש קשיי ראייה, האם נראה במקומו או שניתן לו משקפיים כדי שיראה בעצמו? או דוגמא אחרת, אם הילד הולך על רגליכם האם שרירי רגליו יהיו מפותחים דיים כדי ללכת בעצמו על רגליו באופן עצמאי? הרי תמיד הוא יהיה תלוי בכם או באחרים ואין ספק, שזה לא הדבר הרצוי.

המסקנה המתבקשת, לסיום, היא שהאדם הלוקח על עצמו את כל הנטל על כתפיו אינו "מציל" אף אחד בדרך זו אלא להיפך. עליו ללמוד לשחרר שליטה ולהתחלק באחריות, למצוא בתוך עצמו את הטוב, הביטחון והחוזק גם ללא עשיית יתר ופיתוח תלות אצל האחרים, לעודד ולאתגר את האחרים לבצע בעצמם משימות ותפקידים בהתאם ליכולתם וכישוריהם ולשבח אותם על כך.

המהות הטובה שלנו כבני אדם אינה תלויה בכמות המעשים שאנחנו עושים בכלל ולמען האחרים בפרט וניתן לאהוב אותנו בעצם רק בגלל מי שאנחנו במהותנו.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *