כעס כמסווה לרגשות אחרים / אריאלה מלצר

"כעסתי", "התעצבנתי", "התרגזתי", "עלה לי הדם לראש", "לא ראיתי כלום בעיניים", "ראיתי שחור בעיניים" וכד'. כל הביטויים אלה ואחרים, על כל הרצף ההתנהגותי, הינם מילים שונות המשקפות בעצם  את אותו דבר הבא להראות שתהליך רגשי, קוגניטיבי ופיסיולוגי כלשהו בעל עוצמה אנרגתית מתרחש אצל האדם. זהו הכעס. מה הוא בא להראות? מה בעצם התפקיד שלו? לשנות את האחרים? לבקר אותם ולנזוף בהם? לאו דווקא. הרי כבר ידוע שאין לנו כל שליטה על האחרים ואיננו יכולים לשנות אותם במהותם. אז מה בעצם הוא בא לבטא?

לשם כך, עלינו לעשות הבחנה בין רגש הכעס לרגשות אחרים. אנחנו יכולים לכעוס בגלל שלל של רגשות, למשל, כי אנחנו דחויים, מקנאים, לא אהובים, מרגישים חוסר ביטחון, פחד, חולשה, אכזבה וכיו"ב. משמע, כעס אינו רגש ראשוני כמו האחרים אלא רגש משני אשר מהווה מכסה לרגשות אחריםהמעוררים בנו כאב וחרדה, המזינים ו"מתדלקים" את הכעס כגון, קנאה, בושה, חוסר אונים, תחושת דחייה, נחיתות, עלבון, השפלה, תסכול וכד'.

יש להדגיש כי הכעס הוא רגש טבעי, אנושי ולגיטימי בדומה לשאר הרגשות שאנו חשים. כולנו נולדים עם תוקפנות אך דרך מגעינו עם המשפחה, הסביבה והנורמות החברתיות אנו לומדים לעדן אותה.

כאשר איננו מצליחים לזהות מה אנחנו מרגישים או כשקשה לנו מאוד לשאת רגשות אלו, ובמיוחד כשאין לנו לגיטימציה פנימית לבטא אותם בצורה ישירה הם "מתחפשים" לכעס וכך אנחנו משחררים אותם.

למעשה, כעס מתעורר בדרך כלל כאשר איננו מקבלים מענה לצרכינו ונוצר אצלנו חסך וכאב אשר מעוררים בתוכנו חרדה שחלקנו מסוגלים להכיל וחלקנו לא מסוגלים לשאת. לשם כך, במצב זה אנו מנסים ככל יכולתנו להימנע ממגע עם הרגשות המכאיבים, להכחישם ואף להתנתק מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להתבונן בעצמנו ולהכיל את הכאב שלנו.

 יוצא אפוא, שהכעס מאפשר לנו להתנתק מרגשותינו הקשים, אותם אנחנו באמצעות הכעס משליכים על האחרים ולחוות את עצמנו כטובים, נחמדים ואילו האחרים נתפסים בעינינו כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. זה רק דפוס הגנה היוצר אשליה והקלה זמנית היות והרגשות המקוריים אינם נעלמים ולמעשה, ממשיכים להשפיע על עולמנו ועל מצב רוחנו רק בלי שנהיה מודעים לכך.

במצב של חוסר יכולת לשאת את הכאב וחווית האיום על תחושת הביטחון ישנם אלו שפונים לאחת משתי האפשרויות. האחת היא של שחרור האנרגיה שהתעצמה באופן של כעס עד להתפרצות בלתי נשלטת ואילו השנייה היא דחיסה של הכעס פנימה והימנעות כליל מביטוי שלו.

כשמשהו משתבש לנו בניגוד לתוכניותינו או הציפיות שלנו לא מתממשות וצרכינו לא מסופקים, במיוחד אם הציפיות התמקדו במישהו מסוים, הצורך שלא סופק, החסך והכאב והחרדה שיכולים להתעורר בעקבותיו נחווים כהתקפה וכאיום על ה'אני' ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.

אם הקושי הרגשי לא מבוטא באופן גלוי ובאסרטיביות עולה הכעס במקומו. תחושת הביטחון עלולה להתערער ובעקבותיה האדם מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. זהו השלב בו יעלו במרחב היחסים בכלל ובין בני זוג בפרט הכעסים, ההאשמות, התלונות, הביקורת והשיפוטית, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה.

אחד הקשיים השכיחים שהיא גם הדרך היעילה יותר להתמודדות עם קשיים אלו הוא זיהוי הרגשות החבויים ה"מתדלקים" את הכעס ומתן ביטוי להם. יש לזהות את הרגש המקורי בעולם הפנימי המזין את  הכעס ולבטא אותו ישירות באופן מילולי.

ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה, גלויה ופתוחה, בגוף ראשון "אני", ללא כל האשמת האחר, תוך מתן רשות אמיתית לרגשות להיות, וגם הקשים שביניהם, משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית. למשל, "נעלבתי", "אני מרגיש…", "קשה לי.." במקום לעשות פרצוף חמוץ וקר, להאשים, לבקר או להתפרץ. חשוב לדעת כי אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח.

בנוסף, מומלץ להתבונן בתוך עצמנו ולבדוק מהם החסמים והאיסורים הפנימיים (לעיתים, הלא מודעים) המונעים את ביטוי הרגשות האלה. רבים חוששים ואף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. לכן, הם עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותיהם ופחדיהם כדרך הגנה על עצמם. הם לובשים את  חליפת ההגנה ומשקיעים אנרגיה נפשית רבה על מנת להימנע מהרגשות הכואבים שלהם. העלאת המודעות העצמית לאיסורים פנימיים אלו תאפשר שינוי התנהגותי והתמודדות יעילה יותר עם הקשיים הרגשיים.

מקורות הקושי לבטא רגשות נובעים בדרך כלל כבר מהילדות ונעוצים בדפוסי ההתנהגות במשפחת המוצא, בחוקיה וערכיה, במבנה היחסים שהיו נהוגים בה ובמודלים ההתנהגותיים והרגשיים אותם ספגנו כילדים. יש להדגיש כי מה שהתאים לתקופה כשהיינו ילדים אינו מתאים לנו יותר כבוגרים היות והסיטואציה השתנתה, יש לנו משאבים וכוחות נפשיים אחרים, יכולות אחרות, חופש ועצמאות, יכולת בחירה וביצוע ועוד. איננו כבר אותם ילדים ואנחנו יכולים לבחור להתנהג אחרת באופן מותאם יותר למציאות העכשווית.

לסיום, יש חשיבות מרובה בשיתוף הקרובים ברגשות הקשים כולל רגשות כאב, פחד, עצב, עלבון, חולשה וכד'. אף אחד לא מצפה מאף אחד להיות כל הזמן רק חזקים, גיבורים ואמיצים. זה אנושי להרגיש כך.

שיתוף של העולם הרגשי עם אנשים קרובים משחרר ומקל באמת, מפיג את תחושת הבדידות, מאפשר קבלת תמיכה ואמפטיה, יוצר קרבה ואינטימיות, מעלה את תחושת הערך והביטחון ובעיקר, משחרר את הצורך להסתתר מאחורי חומות ואיסורים ו"תחפושות" של כעס מיותר הפוגע, הן בעצמי והן באחרים.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *