האפרוח הצהוב שבנו   (תובנות של משתתף במהלך הסדנא)

 

קשיים רבים בחיינו נגרמים לעיתים ממקור בעייתי אחד, החיבור האישי של האדם לעצמו, לייחודיות שלו  למהות שמאפיינת רק אותו. את הדברים הבאים אני כותב מנקודת מבט של אדם שמתחיל להבין עד כמה הוא היה רחוק מהמהות שלו, אני כותב ממקום של התפתחות, של הבנה ושל שינוי לא פשוט של חלק גדול מתפיסת העולם שלי עד עכשיו.

כילדים גדלנו בעולם נוח שרוב, אם לא כל צרכינו מסופקים, בעצם זהו המצב האידיאלי בו אנו שואפים לחיות כל הזמן. אך בהדרגה ככל שאנו מתבגרים ונחשפים יותר לעולם החיצון, אנו מתעטפים ביותר ויותר שכבות כדי שיגוננו עלינו מהעולם בו אנו חיים והקשיים איתם אנו מתמודדים. מילדים קטנים הדומים לאפרוחים צהובים ורכים אנו הופכים אט אט לתרנגולי קרבות קשוחים המתהדרים בנוצות צבעוניות, כל שלב של התפתחות מביא איתו קשיים ובמקביל אליהם החומות המגוננות עלינו מתעבות ומשנות את אופן ההתמודדות שלנו עם העולם הסובב אותנו.
מניסיוני האישי תמיד שאפתי "לגרום" לכולם טוב, לעזור למי שרק אפשר, מתי שצריך וללא הגבלה, כמובן שדבר זה בא לידי ביטוי ביתר שאת במערכות היחסים הזוגיות בחיי, תמיד אמרו לי בנות הזוג שלי כמה אני נותן מעצמי ולא פעם רמזו שזה יותר מידי, ומבחינתי זו הייתה הדרך היחידה, ככה הגדרתי את עצמי, כאדם שנותן בלי סוף.
במשך השנים שילמתי מחיר כבד בעקבות כך. הפכתי אדם עצבני, רגיש יתר על המידה, לעיתים, ממורמר. האכזבה מבחינתי הייתה חלק בלתי נפרד מהיחסים שלי עם הסובבים אותי ובמיוחד עם בנות זוגי לאורך השנים. תמיד האשמתי את הסביבה, לא הבנתי איך זה שאני נותן כל כך הרבה ולא מקבל את זה חזרה. בסופו של דבר, בעזרת תהליך ארוך ועזרה מאנשים יקרים לי, הבנתי את שורש הבעיה אצלי. הבנתי ששכחתי את המהות שלי, את מי שאני. לאורך כל חיי, נהגתי באופן לא מודע לבטל את רצונותיי, רק כדי שלאנשים סביבי יהיה טוב יותר, כי חשבתי שזו המהות שלי בחיים, לעשות טוב לאהובים עליי.
כמובן שטעיתי. שכחתי במשך השנים את מי שאני, את התכונות הטובות שלי, את היתרונות שלי והכי חשוב את הרצונות האמיתיים שלי. חייתי בתחושה של ויתור, ולא הבנתי שכשאתה מוותר, הנפגע העיקרי זה קודם כל אתה עצמך. הויתור הוא בחירה שלך ולכן, אין לצפות שגם הצד השני יוותר,וכשאתה מוותר בצורה עקבית, אתה ניפגע באותה מידה שוויתרת. הוותרנות הופכת חלק בלתי ניפרד ממך, מאופן הביטוי שלך ומהדרך בה הסביבה תופסת אותך,שמעכשיו היא תמיד מצפה שתוותר. זהו סוג של תיוג, תמיד ידעו שאני אוותר,כי נתפסתי ככזה, הרגלתי את כולם ואת עצמי להיות כזה, וויתרתי לעצמי מראש על המהות שלי.
כאדם בתחילת תהליך של גילוי מחדש של עצמו ושל המהות שלו, אני יכול לספר שההבנה של הבעיה ותחילת היישום של פתרונה, מוריד מהלב משא כבד, משא שבעצם לא היה שלי, אלא של הסביבה,וזהו משא שלקחתי על עצמי "בהתנדבות" תוך כדי ויתור עצמי ועל עצמי. כרגע אני בתהליך בו אני משיל מעלי את הנוצות של תרנגול הקרב הקשוח ומראה לעולם ובמיוחד לעצמי את האפרוח הצהוב שבי.
 צ' ( אפריל 2010)

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *