שלי, שלך, שלנו – זוגיות והורות בפרק ב' / אריאלה מלצר

למרות האחוז הגבוה של נישואין המסתיימים בגירושין, רבים הם האנשים המחפשים זוגיות חדשה שתתן להם מענה לציפייה ולכמיהה, האנושית כל כך, לקשר זוגי שיהיה בו אהבה, תשוקה, חום, ביטחון ושייכות. אנשים במהותם זקוקים לקשר ורק באמצעותו הם מרגישים את מלוא הפוטנציאל שלהם. קיימת ציפייה גבוהה כי הנישואים השניים יתנו מענה לכל הצרכים שלא סופקו בנישואים הראשונים ויהוו תיקון לתחושת הכישלון כתוצאה מהגירושין. לרבים מהנישאים מחדש יש ילדים מהנישואים הראשונים ובניית משפחה מעורבת כזו הינה משימה מורכבת ולעיתים, מסובכת וקשה. חשוב להבין כי התהליך מתפתח בהדרגתיות, הוא איטי ודורש זמן, סבלנות, סובלנות, גמישות, הסתגלות והבנה הדדית לצרכים של כל הנוגעים בדבר. אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על הצלחת הזוגיות החדשה היא הקשר של בני הזוג עם ילדי בני זוגם.

המחקרים מצביעים כי אחוז הגירושין בנישואין שניים גבוה יותר מהנישואין הראשונים ואחד הגורמים המרכזיים לכך הוא הקשיים ביחסים עם הילדים של בני הזוג. הציפייה היא לא רק ליצור קשר זוגי מספק וקבוע אלא גם ליצור הורות משותפת טובה. יחסים לא מוצלחים עם הילדים של בן הזוג יכולים לערער את הזוגיות וליצור חיץ בין בני הזוג. התנהלות נבונה הלוקחת בחשבון את מורכבות המשפחה החדשה, את הצרכים של בני הזוג, של הילדים שלהם, של בני הזוג הקודמים ואף של בני המשפחה המורחבת יכולה לחזק את הקשר הזוגי ולאפשר למשפחה החדשה ליצור יחסים מספקים ומהנים בין כל חבריה.

כדאי לערוך את ההכרות בין בן הזוג לילדים לאחר שהקשר הזוגי בין בני הזוג התהדק ונוצרה ביניהם אינטימיות וקרבה. ההכרות נחוצה במיוחד, כשיש לבני הזוג רצון למסד את הקשר ביניהם וקיימת מחויבות הדדית אחד כלפי השני וכלפי הזוגיות שלהם. אין טעם לערוך בכל פעם הכרות עם כל בן זוג חדש, פן יכנסו ויצאו מחיי הילדים בני זוג רבים, דבר העלול לגרום להם לתחושות אובדן ופרידה נוספים, אכזבה, תסכול, בלבול וחוסר יציבות. הילדים יכולים לגלות ציפיות כלפי בני הזוג הפוטנציאלים, להתקשר אליהם ובכל פעם שהקשר יסתיים הם יצטרכו להיפרד מבן הזוג והם ינחלו אכזבה רבה, מה שעלול לגרום להם בפעם הבאה להימנע מיצירת קשר רגשי עם בן הזוג ולהישאר מרוחקים ואולי אף להתנגד לו.

כאשר בני הזוג קיבלו כבר החלטה למסד את הקשר ביניהם ולעבור למגורים משותפים עליהם להבין כי התהליך הוא לא פשוט, עליהם לפעול ביחד תוך שיתוף פעולה ומתן גיבוי הדדי זה לזה, הבנת הצרכים ההדדיים ומתוך גמישות, פשרות וויתורים. יתירה מזאת, לפני הצגת ההחלטה בפני הילדים על בני הזוג לשוחח ביניהם ולבטא בגילוי לב ובפתיחות מרובה את רצונותיהם וציפיותיהם מהזוגיות ומההורות החדשה. עליהם לשאול את עצמם מה הם מצפים אחד מהשני? איזה תפקיד ימלא ההורה החורג בחיי הילדים? האם הוא יהיה הורה לכל דבר, שוויוני ומעורב למרות שאין הוא ההורה הביולוגי? האם הוא יקבל אחריות על הילדים המלווה בסמכות כלפי הילדים? מה הגישה החינוכית המקובלת על שני בני הזוג? האם ההורה החורג יקבל גיבוי מבן זוגו, ההורה הביולוגי של הילדים, גם כשהוא אינו מסכים לדרכו החינוכית? ועוד.

מומלץ שבן הזוג החדש, לא יגלה בתחילת הקשר ציפיות גבוהות מידי שילדי בן זוגו יקבלו אותו בזרועות פתוחות. חשוב שהוא יפתח איתם תחילה קשר רגשי חם לפני שהוא מקבל על עצמו את תפקיד ההורה ולפני שהוא מפעיל עליהם סמכות ובוודאי שלא סמכות של שליטה ומשמעת נוקשה. רק בהדרגה יגיעו האמון והקבלה. הדבר תלוי גם בגילם של הילדים ובשלב ההתפתחותי שלהם שכן, יש הבדלים ביכולת ההבנה ובהסתגלות שלהם למצבים משתנים ובצורכיהם בגילאים השונים. יש להבין כי הילדים לא בוחרים את בני הזוג ויש לתת להם זמן להסתגלות. עליהם, לעיתים, להסתגל לכמה מערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות : לזוג ההורים הביולוגיים שנפרד, לזוגיות החדשה של האם ובן זוגה והזוגיות החדשה של האב עם בת זוגתו ולילדיהם מהנישואים הקודמים ולאחיהם למחצה מהנישואים החדשים. לכל זוגיות ומשפחה כזו יכולה להיות מערכת שונה של חוקים, מנהגים, ערכים ואמונות שעל הילדים להסתגל אליהם ולקבל את ההבדלים ביניהן.

אם כניסת בן זוג היא מהירה מידי לחיי הילדים או קרובה לזמן בו נפרדו ההורים הביולוגיים היא יכולה לעורר את התנגדות הילדים לבן הזוג שכן, לעולם הילדים יעדיפו את המסגרת המשפחתית המקורית וישאפו לאיחוד מחודש אלא אם כן, היו בה אלימות או הזנחה קשות. על בן הזוג החדש לדעת כי נאמנותם של הילדים, לרוב, נתונה להורה הביולוגי שעזב את הבית ולכן, יש לשמור על כבודו ומקומו בליבם של הילדים ועל חשיבות הקשר ביניהם עבור הילדים. לפיכך, סביר להניח כי ציפיותיו שהילדים יקבלו אותו בחום ויאהבו אותו מיד יתבדו במהרה. עליו להתאזר בסבלנות ובהבנה לרגשותיהם, לא לצפות לתמורה מיידית, לתת לתהליך להתפתח בקצב המתאים להם ובוודאי לא להאשים את בן הזוג, ההורה הביולוגי, כי אין הוא עושה מספיק שהילדים יקבלו אותו. על בני הזוג להתנהל ביחד תוך מתן גיבוי, שיתוף פעולה והבנה הדדיים. מותר לילדים, וגם לבן הזוג החדש להרגיש רגשות שונים של חוסר קבלה, כל אחד מהסיבות שלו. הם לא בחרו אלו את אלו בחיים המשותפים.

לעיתים, הילדים חוששים כי בן הזוג ישבש את סדרי חייהם הקודמים, יגזול מהם את ההורה הביולוגי ואת תשומת לבו והם יאבדו את הבלעדיות בחייו וידחקו הצידה. לעיתים, הם חוששים כי בן הזוג יתפוס את מקומו של ההורה שעזב ותיווצר בעיית נאמנות לפיה, הילדים יקרעו בנאמנותם בין בן הזוג החדש לבן ההורה שעזב. במצב כזה עלולה להתפתח תחרות וקנאה בין הילדים ובן הזוג החדש על מי יהיה חשוב, משמעותי ומרכזי יותר בליבו של ההורה הביולוגי. כאשר הילדים מגלים התנגדות לבן הזוג החדש יש לברר ולהבין את מקורותיה, לתת לה לגיטימציה להיות ולהתנהל בסבלנות ובכבוד תוך שיתוף פעולה בין בני הזוג והצגת עמדה אחת ברורה.

חוסר מתן גיבוי מצד ההורה לבן זוגו בהתייחסותו לילדים יכול לגרום לו כעס, הן על ההורה והן על ילדיו, והדבר עלול לבוא לידי ביטוי בהתרחקותו מהילדים ובחוסר מעורבות שלו בחייהם. את ההתלבטויות וחילוקי הדעות בין בני הזוג לגבי דרך ההתמודדות עם התנהגותם של הילדים עליהם ללבן ביניהם בנפרד באמצעות תקשורת גלויה, פתוחה ומכבדת ולא בנוכחות הילדים. יש להציב לילדים את החלטת ההורים לבנות זוגיות ומשפחה חדשה כעובדה, תוך הצבת גבולות ברורים המוסכמים על בני הזוג ועם מתן מרחב של חופש לביטוי הרגשות, הציפיות והמחשבות של כולם.

אין להעמיד את נאמנות ההורה הטבעי במבחן, שכן במצב כזה הוא יהיה קרוע בנאמנותו, יצטרך לנקוט עמדה בעד ונגד ולבחור בין ילדיו לבין בן הזוג, דבר בלתי נסבל מבחינתו, שכן סיפוק הצורך בזוגיות לא צריך לבוא על חשבון ההורות הטובה וההיפך. העמדת נאמנותו ומחויבותו במבחן יכולה לגרום לו לתחושות אשמה כבדות כלפי צד זה או אחר, צער, תסכול, בלבול ותחושת כשלון. במצב זה כל מה שהוא יעשה עלול להיחשב כבגידה בצד השני. כתוצאה מכך, גם בן זוגו יאשים אותו בנטישה, יכעס וירגיש בודד מול קואליציית ההורה הטבעי וילדיו וגם הילדים עלולים להאשים אותו בנטישתם, ובחוסר אכפתיות כלפיהם ויכולים לחוש דחייה, קנאה ופגיעה מול חזית הזוגיות החדשה של ההורה ובן זוגו. קונפליקטים אלו יכולים לגרום למריבות וויכוחים קשים בין כולם ולערער את היציבות של הזוגיות החדשה.

כשיש ילדים " שלי, שלך, שלנו", על בני הזוג לראות את כולם כילדים "שלנו", לנהוג כלפי כולם באופן שווה ולראות אותם באותה רמת חשיבות והתייחסות כדי למנוע תחושות קיפוח, קנאה ותחרות מיותרות אשר יכולות לבוא לידי ביטוי בכעסים רבים כלפי ההורים או במריבות בין הילדים. אם מסיבות שונות, הילדים ירגישו שיש ילדים סוג א' וילדים סוג ב' עלולים להיווצר מחנות בתוך המשפחה של הורה וילדים מול ההורה השני וילדיו, הפועלים אלה נגד אלה במקום לפעול ביחד כמשפחה אחת. אם בני הזוג לא יעצרו תהליך זה עוד באיבו, הסיכוי שהוא יביא לפירוק הזוגיות בהמשך הוא גדול. בני הזוג צריכים ליצור במערכת המשפחתית תת מערכת זוגית הפועלת במשותף למען הטיפול בתת מערכת הילדים.

לסיום, יש להבין כי תהליך בנית משפחה מורכבת ומעורבת בנישואין שניים הינו איטי ודורש זמן להסתגלות של כולם לשינויים החדשים, הן בהרכב המשפחה והן כלפי שינויים נוספים כגון, שינוי מקום מגורים, החלפת מסגרות חינוכיות ועוד. חשוב לכבד את השונות וההבדלים בין חברי המשפחה ולקבל את הדרכים השונות להסתגלות ולביטוי הקשיים. יש לקיים פעילויות משותפות, הן בבית והן מחוצה לו, שיחות משפחתיות, טיולים, משחקים, טקסים משפחתיים כגון, ארוחות משפחתיות קבועות ועוד, תוך מתן חום ותשומת לב, הבנה וקבלה, התעניינות ואכפתיות הדדיים שיאפשרו העמקת ההכרות ויצירת יחסים טובים, מרחב בטוח ומספק לכל חברי המשפחה.

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *