שנינו ביחד וכל אחד לחוד- על זוגיות ונישואין / אריאלה מלצר

אצל זוגות רבים עולה קונפליקט שכיח עד כמה בני הזוג מאפשרים אחד לשני את החופש להיות ב"ביחד" שלהם בצד ה"לחוד" שלהם כבני אדם נפרדים וייחודיים בעלי זהות עצמית מובחנת ולא רק כחלק מזהות זוגית משותפת. עד כמה הם מאפשרים לשונות ביניהם להתקיים והאם הם מקבלים אותה בהבנה ובכבוד או מנסים לכפות זה על זה את הרצונות והצרכים שלהם על חשבון צרכיו של בן הזוג תוך ניסיון לשנות אותו בהתאם לצרכים של עצמם.

אמר המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן על הנישואין בספרו הנביא: …"אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה – ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם. מיזגו איש לרעותו, אך אל תשתו מכוס אחת….זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם בנגנם יחדיו….". דבריו אלו של המשורר מבטאים באופן ציורי ומופלא כל כך את המשימה המורכבת של בני זוג ביצירת עולם חדש של "ביחד" בזוגיות משותפת ויחד עם זאת, בשמירה על עולמו המיוחד והייחודי של כל אחד מהם.

משאלת הלב של כה רבים מאיתנו היא ליצור אינטימיות, קירבה וקשר עמוק עם בן/בת הזוג שלנו. הכמיהה היא להיות בקשר זוגי המאפשר מרחב יחסים בטוח, מוגן, מספק ומהנה, כזה שנוכל להיות בו מי שאנחנו באופן שלם ושיקבלו אותנו כפי שאנחנו. תחושת קיום, מלאות ואושר אופפת אותנו כאשר מרחב היחסים הזוגי מאפשר חופש להיות מי שאנחנו, נותן מקום לזהות העצמית שלנו, לאנרגיה ולמהות הטבעית שלנו לבוא לידי ביטוי ללא העמדות פנים, הסתרות או הגנות כלשהן. הציפייה היא שבן הזוג יכיל ויעריך אותנו על כל מעשינו, יכולותינו, כישורינו, כוחותינו, רצונותינו, ציפיותינו, רגשותינו, תכונותינו ועל כל מה שיש בנו. הכלה זו נותנת הכרה ותוקף לקיומנו ומאפשרת לנו לקבל ולאהוב את עצמנו.

קיים בנו צורך שבעזרת בן הזוג ובנוכחות שלו בחיינו, נוכל לממש את כל הפוטנציאל הגלום בנו, להגשים את עצמנו וחלומותינו, להגיע להישגים ולהצלחות ושבן הזוג יאהב אותנו גם כאשר אנחנו נכשלים ולא במיטבנו, שנוכל להתבטא בחופשיות מבלי שנחשוש מתגובותיו או ניפגע מרגשותיו הקשים. אחד הגורמים העיקריים המונעים מבני זוג להרשות לעצמם לחשוף את עולמם הפנימי באופן פתוח, ישיר וגלוי בפני בן הזוג הוא החשש מפני תגובתו הכועסת, מהביקורת, מההאשמות ומהשיפוטיות שלו, מהלעג והזלזול ומהפגיעה שלו. מקנן בהם החשש שמא עקב חשיפת החולשות, הפחדים והכאבים הפנימיים בן הזוג יגיב כלפיהם בדחייה, יתרחק מהם ויסתגר בתוך עצמו.

אצל זוגות רבים רווחת תפיסה מוטעית לגבי הזוגיות לפיה ה"ביחד" הזוגי פירושו שהם אמורים להיות ולפעול כל הזמן ביחד, לחשוב, להרגיש ולרצות אותו דבר, כמו להיות אחד ורק ביחד הם חווים את עצמם כשלמים. הבדלים ושונות בין בני הזוג יכולים להיתפס אצלם במשמעות של דחייה, נטישה, חוסר אהבה וחוסר נאמנות ופגיעה בכבוד. הכמיהה הפנטזיונית היא למיזוג מושלם עם בן הזוג שכן רק באמצעות התמזגות כזו בני הזוג יהפכו ליישות אחת, דבר המעניק להם ביטחון שצורכיהם יסופקו במלואם ומרגיע את החרדה מפני דחייה ונטישה והכאב הכרוך בהם. הפנטזיה היא להרגיש שמחה ואושר עילאי רצוף שכל הצרכים מתמלאים ע"י בן הזוג בדיוק ובזמן כפי הצורך. אך מה לעשות שזה קורה רק באגדות ובני הזוג אינם מסוגלים לספק את מלוא הצרכים אחד של השני כי זו משימה בלתי אפשרית. המציאות מורכבת ומגוונת וכוללת מצבים אנושיים רבים המונעים מבן הזוג לענות על הצרכים היות והוא אדם נבדל ושונה עם עולם ייחודי משלו ולעיתים, הרצונות, הרגשות והצרכים שלו עומדים בסתירה לאלו של בן הזוג.

נישואין וזוגיות אינם באים לבטל את האני האינדיבידואלי של כל אחד מבני הזוג, אינם באים לכבול ולשלול את האישיות המיוחדת של כל אחד מהם, רצונותיו וצרכיו אלא באים לאפשר יצירת עולם חדש של "ביחד" בו יש ביטחון, עניין, הנאה וסיפוק ובאמצעות המרחב הזוגי לאפשר את ההתפתחות והצמיחה האישיים וביטוי כל הפוטנציאל הטמון בכל אחד מבני הזוג.

תיאוריות העוסקות בהתפתחות האני מדגישות כי חלק חשוב בשלבי ההתפתחות של האדם במהלך חייו ובעיקר, בילדותו ובשלב גיל ההתבגרות הוא יצירת נפרדות ומובחנות של האדם, בינו לבין משפחתו ובין העולם החיצוני הסובב אותו. האדם מתפתח מהיותו תינוק חסר אונים התלוי באופן מוחלט בהוריו שיספקו את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים עד להפיכתו לאדם בוגר, עצמאי ובשל המכיר בערך עצמו, מאמין ביכולותיו, בכישוריו ובכוחותיו הנפשיים המסוגל לקחת אחריות על בחירותיו בחיים, לתפקד ולראות את עצמו כיישות ייחודית, אינדיבידואלית שונה ונפרדת מהאחרים שקיומה אינו תלוי באחרים.

תהליך זה של התפתחות מתלות מוחלטת וחווית סימביוזה( תחושת מיזוג וחוויה של יישות אחת) בין הילד להוריו עד להגעה לבניית זהות עצמית מובחנת, עצמאית וקבועה תלוי בהתנסויות החיים של האדם עם הוריו והמטפלים בו מרגע לידתו ואופן היחסים וההתקשרות שנוצרו ביניהם. הפנמות של היחסים המוקדמים הן שמשפיעות על תפיסת העולם והעצמי וקובעות את מידת הדיפרנציאציה בין העצמי לאחר. הן אלה שיקבעו את אופן התייחסותו ודרך התנהלותו של האדם עם הסובבים אותו בהמשך חייו הבוגרים.

אלה שבילדותם לא זכו לקבל הכרה ברצונותיהם, בצרכיהם וברגשותיהם, לא זכו להערכה על מעשיהם ופעולותיהם, נדרשו לענות על ציפיותיהם וצרכיהם של הוריהם ואף קיבלו יחס של ביקורת, כעס, שיפוטיות על מעשיהם ואכזבה מהתנהגותם וממי שהם, למדו להגיב ולפעול עפ"י התייחסות הסביבה (כלומר, או לרצות ולספק אותה או למרוד בה), יאבדו את ביטחונם העצמי, את תחושת הערך והמשמעות שלהם, תחושת החופש הפנימי וההכרה ביכולותיהם. למרות שהם מסוגלים לתפקד היטב ולהגיע להצלחה ולהישגים מרשימים בחייהם הם יחושו חרדה בעולמם הפנימי, יהיו מאוימים מתגובת הסביבה, יתקשו להכיל תסכולים והתנהגותם תהיה מותנית ותלויה בתגובות הסובבים אותם.

יש להדגיש, כי התיאור הנ"ל בא לצורך המחשת התהליך בלבד ואין הוא סכמטי כל כך כפי שהוא מתואר כאן. תהליך זה הינו מורכב יותר במציאות ובני האדם נמצאים ונעים על הרצף בין תלות ומיזוג, ה"ביחד" לבין עצמאות ונפרדות, ה"לחוד".

אנשים כפי שתוארו לעיל, יראו בבן זוגם שלוחה שלהם ולא כאדם נפרד ושונה מהם וכתוצאה מכך, יצפו שינהג בהתאם לצרכיהם ורצונותיהם. כל התנהגות נפרדת ועצמאית שלו או מחשבה, רצון או רגש שונה משלהם או מנוגד להם יעורר בהם חרדה פנימית ויאיים על תחושת הביטחון שלהם. עקב כך, הם יכולים להגיב בכעס ותגובה תוקפנית כלשהי או בשתיקה והתכנסות ובריצוי בן הזוג.

כך לדוגמא, אישה שיצאה בשעות הערב לפגישת עבודה עם חברותיה המורות ולא נשאה עימה טלפון נייד קיבלה בחזרתה תגובה זועמת ותוקפנית מבעלה על שאיחרה להגיע הביתה. סיבות שונות יכולות להיות לתגובה זו, כמו דאגה, קושי להיות לבד, חשש מפני רומן שהיא מנהלת מחוץ לנישואין ועוד. במקום להתמודד ולקחת אחריות על הקשיים שהתעוררו בעולמו הפנימי, במקום לבטא את דאגתו באופן ישיר או למלא את עולמו בתוכן ועניין משל עצמו ולהכיל את היעדרותה של אשתו או לשוחח איתה על רגשותיו באופן ישיר ופתוח הוא האשים אותה, כעס עליה והשליך עליה את הרגשות הבלתי נסבלים עבורו. מיותר לציין, כי תגובה זו גררה אחריה מריבה קשה, ניתוק מגע לכמה ימים והעלתה אצל שניהם תחושות פגיעה, תסכול, אשמה, כאב ובדידות.

אנשים אלו, לדוגמא, ירצו רק לבלות ביחד, לא יאפשרו לבני זוגם לבלות עם חבריהם בנפרד, יהיו תלויים זה בזה, יגלו התנגדות לפעילויות נפרדות של בן הזוג בשעות הפנאי, יראו בבן הזוג אחראי על רגשותיהם ומצב רוחם ואף יצפו ממנו שיפעל לתיקון מצב רוחם. כשבני הזוג יבלו ביחד בחברת חברים, הם יצפו מבני זוגם לשהות בקרבתם רוב הזמן ולא להשאירם לבד, לא יצאו אף פעם לחופשות נפרדות, יאשימו ויבקרו רבות את בני זוגם על כל תסכול וכישלון שלהם שנגרם לתחושתם עקב התנהגותו של בן הזוג ולא ינסו לקחת אחריות על עצמם וחייהם, על התנהגותם, רגשותיהם ועוד.

דוגמא נוספת, זוג שבילה בבריכה במסגרת חופשתם בצפון. היא העדיפה לקרוא ספר והוא הרגיש ממורמר שהיא "לא זוגית" ואינה מקדישה לו תשומת לב כפי שציפה ממנה. בעיניו החופשה הזוגית פירושה היה להקדיש כל הזמן תשומת לב אחד לשני ואילו היא הרגישה אשמה ונחנקת מהציפיות שלו ממנה להיות כל הזמן בעבורו כשאין לה חופש ואפשרות בחירה להיות גם בשביל עצמה.

כל אחד אחראי באופן בלעדי ועצמאי על עולמו ועל רגשותיו. אף אחד לא יכול לגרום לשני להרגיש רגשות כלשהם אם הוא אינו רוצה בכך. המציאות היא מציאות עובדתית אבל איך אנחנו מרגישים לגביה היא בחירה שלנו. אנחנו יכולים להיפגע, להיעלב, לכעוס להתאכזב וכד' ואנחנו יכולים גם לבחור שלא להרגיש כך. מצב רוחנו תלוי אך ורק בנו. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו או לקחת מאיתנו רגשות כלשהם אם זה אינו מתאים לנו. אנחנו יכולים להיות בשביל האחר, לתמוך, להכיל, להבין ולעודד אותו אך אנחנו לא יכולים לקחת ממנו כאב, תסכול, עצב, בושה ועוד. למשל, אם בן הזוג פוטר מעבודתו והוא מרגיש תחושת כישלון, בת זוגו יכולה לתמוך בו ולעודדו אך היא אינה יכולה למנוע ממנו את תחושת האכזבה והכישלון שלו מעצמו.

הציפייה לקבל תמיד מבן הזוג מענה קבוע וסיפוק מיידי לכל הצרכים שוללת ממנו את החופש להיות מי שהוא כאישיות נפרדת ומבטלת את עולמו הייחודי על כל רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו האינדיבידואליים. דיכוי האני ורצונותיו של בן הזוג ומרחב הבחירה החופשית שלו פוגע באינטימיות ובקירבה שבין בני הזוג.

במצב זה ה"ביחד" הופך להיות נטל ועול מיותרים לחלוטין ומעורר את הצורך להתרחק מהזוגיות החונקת. שלילת החופש גורמת, לעיתים, אצל בן הזוג תחושות של תלות, חנק, היבלעות, איבוד השליטה והבעלות על המרחב האישי, חוסר ערך וכעס רב וכדי להחזיר לעצמו את המרחב הפרטי שלו הוא עלול ליצור, אפילו שלא במודע, מצבים של מריבה וסכסוך שנותנים לו לגיטימציה להתרחק.

מתן מקום בזוגיות לעולמו האישי של כל אחד מבני הזוג משחררת אנרגיה חיובית ומאפשרת גמישות גדולה של מרחק – קירבה בין בני הזוג, כך שיש הבנה הדדית ורשות אמיתית להתרחק מבלי שזה יגרור אחריו כעס, עלבון, פגיעה, תסכול וכמובן, מריבות וויכוחים.
ככל שיש מרחב של חופש ובחירה בין בני הזוג יש יותר מקום לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל העצמי, העמקת האינטימיות והקירבה בקשר הזוגי, הפריה הדדית, עניין, ריגוש ושותפות שוויונית מלאת אנרגית חיים, הנאה וסיפוק.

כמה צדק המשורר באומרו "…אך שימו מרחבים בזה היחד ותנו לרוח השמים לחולל בינותיכם…תנו את לבבכם, אך אל יהא איש אחראי ללב האחר, כי רק יד החיים תכיל את לבבכם. עמדו יחדיו, אך אל תהיו צמודים, הן גם העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגעו, והאלון והאלה – אמיריהם זה בצילה של זו לא יגבהו".

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *