זה כבר מדעי– חוסר שליטה בכעסים ודפוסי חשיבה שליליים מקצרים את החיים

שלום לכם,

לעצור את הכעס עם מכון רעות

נטרל את הכעס עם הסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות

כשקראתי על ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות בכתבתה של ד"ר יפה שיר-רז שפורסמה במגזין מנטה(26.1.2018), לא יכולתי שלא לראות את הקשר הישיר בין הכעס שנדלק אצל רבים מאיתנו ובא לידי ביטוי בצורות ובאופנים שונים לבין המחקר והמסקנות שמעלה ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות. הספר מגלה שחשיבה חיובית היא לא סתם המלצה חשובה לשיפור המצב הרגשי אלא היא עשויה למנוע מחלות ואפילו להאריך חיים.

מחברות הספר, פרופ' אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ' אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

בעקבות קריאת תוצאות המחקר הזה, שהתוסף למחקרים אחרים, אי אפשר שלא לראות איך כעס כרוני ומתמשך בחיים שלנו, זעם, רוגזנות, תוקפנות ועוינות על כל ביטויים השונים והמגוונים, פוגעים פגיעה פיזית בגוף שלנו, מעוררים מחלות שונות, פוגעים באיכות החיים, מאיצים הזדקנות ומקצרים את החיים שלנו. וכל זה בנוסף לכל המחירים הכבדים האחרים שמשלמים בזוגיות, ביחסים עם הילדים, על הכביש, עם השכנים, בעבודה, עם חברים וכל האחרים הסובבים.

המחקר מדבר על המחשבות השליליות והשפעתן על הגוף שלנו ועל תוחלת החיים שלנו.

אז מה הקשר של המחקר לכעס ולחוסר שליטה בכעסים?

אחד המאפיינים את האנשים הכעסנים שמגיעים מהר ובקלות לחוסר שליטה בכעסים והם מתפרצים בכעס היא חשיבה שלילית. הם רואים שחור- לבן, הם דרוכים לפעול להגנתם ולצדק שלהם בכל רגע כשכל דבר קטן יכול להיתפס בעיניהם כפגיעה בהם. כשהם מרגישים שדברים לא נעשים בדרך הרצויה להם, זה נתפס בעיניהם ובחוויה הפנימית שלהם שמישהו פוגע בהם, משהו מאיים עליהם או מתרחשת איזושהי מתקפה או סכנה עליהם.

מה שעוד מאפיין אותם הוא שהם לרוב בסטרס ומתח תמידי של מירוץ החיים, ריבוי משימות ותפקידים, לחץ להישגים, לפרפקציוניזם, לשמירה על הצדק שלהם, על הכבוד והערך שלהם, על הכוח שלהם ועל השליטה בחיים שלהם. בתוכם יש סערה תמידית וכרונית, שלא מאפשרת להם להירגע וכל דבר קטן ואפילו שטותי יכול להקפיץ אותם. הם מתנהלים בדומה לישיבה על חבית אבק שריפה שיכולה להתפוצץ בכל רגע אפילו מהגפרור הכי קטן. התגובה האוטומטית שלהם היא כעס ורצון שהאחרים יעשו מה שהם רוצים וצריכים אחרת הם מתפרצים. לכעס שנדלק יש צורות שונות, כפי שאתם כבר יודעים אם אתם עוקבים אחרי

 

ההתנהגויות השונות באות במטרה לגרום לזולת לפעול ולהתנהג בהתאם לרצון ולצורך של הכועס והן מתבטאות בצעקות, צווחות ושאגות, בשפת גוף מאיימת ומפחידה כמו מבט מאיים ומקפיא או משתק, קללות, שתלטנות, כוחנות, רכושנות, קנאה, ביקורתיות רבה, האשמות, בוז, זלזול ולעג, ציניות, התנשאות, הפחתת ערך, מניפולציות רגשיות שונות ועוד ועוד.

כל ההתנהגויות האלה מטרתן להשיג כוח ושליטה על האחר כדי שהוא יעשה מה שרוצים ממנו ויתנהג בהתאם למה שאומרים לו אחרת מיד באה תגובה כועסת ומפחידה.

החוויה הפנימית שמפרשת את המציאות כמתקפה או סכנה על העצמי או משהו מאיים על הביטחון האישי נקבעת עפ"י הפרשנות הפנימית הסובייקטיבית של האירוע האובייקטיבי במציאות. מה שקובע איך תהיה החוויה הפנימית ותפיסת האירוע הוא הסרט הפנימי שנדלק בעולמם. חווית הסכנה שמתעוררת משדרת מצב של סטרס חריף ושל מצוקה. אצל הכעסנים נדלק באופן אוטומטי "סרט אימה", שנצרב במוחם כבר בילדותם, שמסמן להם שמשהו מאיים עליהם או פוגע בהם ומערער את הביטחון שלהם ולכן, בעזרת המוח הפרימיטיבי מתעוררת מיד תגובה אימפולסיבית מהירה והישרדותית שכל מטרתה היא להגן על עצמם מפני המתקפה שמתרחשת עליהם. הדריכות המתמדת להתכונן  מעוררת את הגוף לפעולת הגנה וככל שזה קורה לעיתים קרובות ושכיחות יותר, כך הגוף נמצא לעיתים קרובות יותר במצב של מאמץ יתר ושחיקה, גם שלא לצורך, מה שמחליש אותו ופוגע ביכולתו לשמור על בריאות תקינה ומה שהמחקר החדש מתאר גם איך זה גורם להזדקנות מואצת.

ברוב הפעמים "סרט האימה" הוא סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית אובייקטיבית שמתרחשת במציאות. למשל, אם מישהו מזלזל בהם, לא נותן להם כבוד, לא מתחשב בהם, לא מקשיב להם, לא מבין אותם, שזה אכן לא נעים בכלל אבל עדיין לא מסוכן שצריך להפעיל את כל התותחים הכבדים כדי להגן על הקיום.

לא כל מה שמתרחש במציאות הוא סכנה אמיתית. לרוב, זו בכלל לא סכנה. אולי זה לא נעים, מאכזב, פוגע או מעלי

ב אבל לא סכנה או איום ממשי שמצריך תגובה אוטומטית קשה שפוגעת באחר או בעצמנו. זה כמו להרוג נמלה עם טנק.

זו הסיבה ששני אנשים שנמצאים באותו אירוע, האחד יכול להתעצבן ולהגיב בזעם ואילו השני, יגיד לו בנחת "עזוב, זה בכלל לא שווה שתתעצבן בגלל זה".

סרט האימה הפנימי הזה יצר כבר בילדות סט של דפוסי חשיבה אוטומטיים ומחשבות שליליות ואמונות לא רציונליות, שלרוב, אפילו לא עולות למודעות העצמית שזה מה שמתעורר ומדליק את הכעס.

כלומר, ככל שהמחשבות הן שליליות גם לגבי העצמי וגם לגבי האחר והמציאות, כך הלחץ והמתח עולים ומעוררים את חווית האיום והסכנה והצורך להתגונן, מה שגורם לגוף לפעול לצורך ההגנה שלו אך בו זמנית גם פוגע פיזית בגוף, מעורר מחלות, מזרז את ההזדקנות, מעורר תחלואה ומחלות ומקצר את החיים.

מחשבות שליליות אופייניות לגבי העצמי הן כמו , "אני לא שווה", "תמיד אני לא מצליח", "תמיד אני נדפק", "אני לא יכול", "רק לי זה תמיד קורה", "בטוח שמשהו רע יקרה לי", "לי אין מזל", "אחרים תמיד מצליחים יותר ממני", וכו' וכו' ומחשבות לגבי האחר הן כמו, "הוא לא בסדר", "איך הוא מעז", "מאיפה החוצפה שלו", "מי הוא בכלל?", "מה הוא חושב לעצמו", "הוא לא צודק", "הוא אשם ש…" וכו' .

דפוסי ההתנהגות והחשיבה האוטומטיים שמעוררים את סרט האימה הסובייקטיבי הפנימי ובעקבותיו את הכעס וההתפרצות ללא שליטה הם רבים אך מחברות הספר מתרכזות ב-5 דפוסי התנהגות וחשיבה שליליים והם:

  1. עוינות צינית
  2. פסימיות – ראית חצי הכוס הריקה
  3. חשיבה שוב ושוב ללא הרף על הבעיה
  4. נדידת מחשבות שליליות

אני מניחה, שאצל רבים מכם, מיד עולה השאלה, אז מה עושים? איך אפשר להשתלט על המחשבות השליליות? הרי הן אוטומטיות? הן קופצות בלי שנרצה.

נכון. זה לא פשוט לשנות דפוסים אוטומטיים והרגלים של שנים אך יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רובוטים אוטומטיים שמנוהלים ע"י דחפים וצרכים אוטומטיים בלי שנהיה מודעים וערים אליהם ונלמד דרכים כיצד לנהל את עצמנו בחוכמה וביעילות ולא נהיה אוטומטיים שמשלמים מחיר יקר על ההתנהגות התגובתית והלא רצויה. וכן, זה אפשרי.

מול הדפוסים האוטומטיים שלנו יש לפתח דרכים חדשות של חשיבה חיובית שיש לה השפעה גדולה על המוח ועל הגוף שלנו, אותה יש לתרגל שוב ושוב באופן אקטיבי ויזום עד שהיא תהפוך להיות חלק מהמהות הטבעית שלנו.

הדרכים הן דרכים רבות שונות ומגוונות אך בעיקר דרכים לפתח מודעות עצמית ולזהות מה מפעיל אותנו אוטומטית וללמוד איך לנהל אותו, ללמוד איך להפוך חשיבה שלילית לחשיבה חיובית, ללמוד איך לקחת מקום ואיך להיות נוכח בקשר, ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית, לחזק את הכוח הפנימי והביטחון העצמי, איך להרגיע את עצמי בזמן תסכול ולחץ ועוד ועוד.

אחד הדברים שכבר אפשר לעשות וליישם כבר עכשיו כדי לשנות את החשיבה השלילית לחיובית היא לדבר בשפה חיובית לא רק לאחרים אלא אפילו לעצמנו. לשנות את השפה, להחליף את המילים השליליות שיש בהן מסר של ביקורתיות, שיפוטיות, כוחנות, זלזול, לעג, תוקפנות, התנשאות, האשמה וכד' למילים חיוביות שיש בהן הערכה, הבנה, קבלה, אמפטיה, הכלה, חום והרגעה. זה כבר יעשה את ההבדל ויצור את השינוי.

כשאנחנו מדברים במילים חיוביות אנחנו מרגיעים את מרחב היחסים, את הזולת ואת עצמנו.

מי שמכיר אותי כבר יודע שאלו הדברים שאנחנו עוזרים כבר שנים רבות במכון רעות למי שקשה לו בשליטה וניהול הכעסים שלו, גם למתפרצים בכעס וגם לאלו שלא מבטאים את הכעס שלהם והם שותקים, גם בסדנאות לשליטה וניהול כעסים, גם בטיפול הפרטני וגם באמצעות הקורס האינטרנטי "איך להפסיק את הכעס הזה? להפוך את הכעס לאסרטיביות".

והנה קטעים מתוך הכתבה על המחקר:

"מחקרים חדשים מצביעים על כך שאחד המנגנונים המרכזיים למהלכם של רגשות שליליים הוא פגיעה בתאי הגוף שגורמת להאצה בקצב ההזדקנות שלהם – וכתוצאה מכך לתחלואה מוגברת ולתמותה מוקדמת.

איך בדיוק זה קורה? התשובה נמצאת בקצות הכרומוזומים שלנו. הכרומוזומים, הנושאים את הגנים ובהם המידע התורשתי שלנו, שוכנים בתוך גרעין התא. בקצה של כל אחד מ 23 זוגות הכרומוזומים יש מולקולה מיוחדת שנקראת טלומר.

המולקולה הזאת יוצרת מעין "כובעון" בקצה הכרומוזום השומר על החומר הגנטי מפני פירוק, ממש כפי שציפוי הפלסטיק הקטן שבקצות שרוכי הנעליים שלכם מגן על השרוכים. בכל פעם שהתאים מתחלקים לשניים, הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מעט, עד שהם כבר נעשים קצרים מדי. בשלב זה התא אינו יכול להתחלק עוד.

ובמילים פשוטות: לטלומרים יש חשיבות עצומה בקביעת קצב ההזדקנות שלנו, שכן מספר הפעמים שבהן תאי הגוף שלנו יכולים להתחלק תלוי באורכם. ואכן, מחקרים מראים שאורך הטלומרים מנבא באופן מהימן התפרצות מוקדמת של מחלות הקשורות להזדקנות ותמותה מוקדמת.

מחברות הספר, פרופ' אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ' אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

"כולנו כבר יודעים שלהרגלים בריאים כמו תזונה, פעילות גופנית, שינה, יש השפעה רבה על הזדקנות ועל מחלות הקשורות לגיל, אבל מעטים מבינים שגם תגובות הסטרס היומיומיות שלנו הן קריטיות", מסבירה פרופ' אפל בריאיון בלעדי למגזין מנטה.

"לתאים שלנו יש חיישנים רבים שאוספים אותות כימיים מכל הגוף. סטרס חריף שולח את האות החזק ביותר, משום שלצורך הישרדות האיתות חייב להיות עוצמתי, חד משמעי, ברור ומיידי. ההתפרצות קצרת הטווח של הורמוני סטרס מעלה את רמות הטלומראז, כך שהתאים שלנו יהיו מוכנים לסכנה ויוכלו להילחם בסטרס החמצוני ולהגן על הטלומרים ועל הגנים שלנו. אך לרוע המזל, תגובת סטרס שנמשכת לאורך זמן אינה טובה לבריאות הטלומרים. סטרס כרוני פוגע בטלומרים בדרכים רבות שכמה מהן אנחנו מכירים היטב – למשל הוא גורם להרס במערכת ההורמונלית, מוביל לרמות גבוהות של אינסולין, לתהליכי דלקת וסטרס חמצוני ולרמות גבוהות או נמוכות מדי של הורמון הסטרס קורטיזול".

איך בדיוק פוגע הסטרס בטלומרים שלנו ואילו דפוסים של חשיבה שלילית גורמים לכך?

פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל מסכמות בספרן את המידע ממחקריהן ומעבודות של חוקרים נוספים בתחום, ומצביעות על חמישה דפוסי חשיבה שליליים המקצרים את הטלומרים ומאיצים הזדקנות ומחלות.

  1. . למה דווקא לי: אנשי העוינות הצינית

מכירים את האנשים הכעוסים תמיד, שבטוחים שכולם עושים להם "דווקא"? האנשים האלה מאופיינים בדפוס חשיבה שפרופ' בלקבורן ופרופ' אפל מכנות "עוינות צינית" המוגדר על ידי כעס וחשדנות מוגברים. כשאדם עם דפוס חשיבה כזה נאלץ לדוגמה לעמוד בתור ארוך בסופרמרקט, הוא לא רק חושב "אני שונא לעמוד בתור הארוך הזה", אלא חושב: "הקונים האחרים עוקפים אותי בכוונה!"

אנשים המאופיינים בעוינות נוטים לעתים תכופות לחוות איום בחיי היומיום שלהם, מדווחים על רמות גבוהות יותר של קונפליקטים בינאישיים ועל תמיכה חברתית נמוכה יותר, ומאמצים אסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות כשהם מתמודדים עם מצבי לחץ. לפיכך, הם מציגים לעתים קרובות תגובות פיזיולוגיות מוגברות וממושכות יותר ללחצים רגשיים חריפים.

באחד המחקרים שסוקרות השתיים בספרן נמצא שגברים שקיבלו דירוג גבוה במדידת עוינות צינית היו בעלי טלומרים קצרים יותר לעומת גברים עם ניקוד נמוך יותר.

ויש ממצא מפתיע נוסף ולא שוויוני: הקשרים בין העוינות לבין אורך הטלומרים נמצאו רק בגברים. לדברי החוקרות, ככל הנראה הסיבה לכך, כפי שנמצא גם במחקרים קודמים, היא שנשים נוטות להיות בעלות רמה נמוכה יותר של עוינות צינית לעומת הגברים. כמו כן, מחקרים קודמים הצביעו על כך שכשאנשים עוינים נחשפים לסטרס חריף, הם מפגינים רמות גבוהות של סמנים דלקתיים בדם, שבתורם מעוררים תגובה שפוגעת בטלומרים וגורמת לקיצורם.

  1. . אפשר את חצי הכוס הריקה: הפסימיסטים

פסימיות היא דפוס המחשבה השני שהוכח שיש לו השפעות שליליות על הטלומרים.

המחקרים מצביעים על כך שפסימיות היא גורם סיכון לבריאות לקויה. כמו כן, נמצא שכאשר אנשים פסימיים מפתחים מחלה הקשורה להזדקנות, כמו סרטן או מחלת לב, היא נוטה להתקדם מהר יותר. בדומה לאנשים המאופיינים בעוינות צינית ולאנשים עם טלומרים קצרים באופן כללי – גם תוחלת החיים שלהם קצרה יותר.

  1. איזה סרט רע: מנתחי הבעיות

הרהורים בלתי פוסקים על הבעיות שלנו ועל חוויות שליליות שחווינו הם דפוס החשיבה ההרסני השלישי. בעוד שקיעה בחשיבה רפלקטיבית (שבה מתבוננים בבעיות, מנתחים אותן ובוחנים את הסיבות לכך שדברים מתרחשים בדרך מסוימת) היא אפקטיבית ואינה מובילה להרגשה רעה, השקיעה בהרהורים חוזרים על הבעיה אינה מובילה לפתרון אלא רק לעוד הרהורים על הבעיה, והיא גורמת לנו להרגיש נורא.

אבל הבעיה הגדולה בשקיעה בהרהורים בלתי פוסקים על בעיות היא בהשפעה שלה על המצב הפיזי שלנו. היא גורמת לכך שהשפעת הסטרס על הגוף נמשכת זמן רב אחרי שגורם הסטרס עצמו נעלם ומובילה ליתר לחץ דם ממושך, לקצב לב מוגבר ולרמות מוגברות של קורטיזול.

במחקרים אחרים נמצא שאנשים שנוטים לשקוע בהרהורים על בעיות וחוויות שליליות חווים יותר דיכאון וחרדה, שבתורם קשורים גם להתקצרות הטלומרים.

  1. אל תחשבו על דוב קוטב: המדחיקנים

מחשבות בלתי פוסקות על בעיות מזיקות לטלומרים שלנו כאמור, אבל מתברר שגם הניסיון להדחיק או לדכא מחשבות ורגשות לא רצויים גרוע לא פחות. הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי כתב פעם: "נסו להציב לעצמכם את המשימה הבאה – לא לחשוב על דוב קוטב, ותראו שהדבר הארור יופיע במחשבותיכם מדי דקה".

פרופ' דניאל ווגנר המנוח, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת הרווארד, החליט להעמיד את האימרה הזאת של דוסטויבסקי במבחן. הוא ביצע סדרת ניסויים שבה ביקש מהמשתתפים לספר במשך חמש דקות על כל מה שהם חושבים ולנסות לא לחשוב בכלל על דובים לבנים. ואם בכל זאת הם חושבים על דוב לבן, ללחוץ על פעמון. התברר שדוסטויבסקי צדק אבל לא דייק – הנבדקים צלצלו בקצב מהיר יותר מאשר אחת לדקה.

בספרות המחקרית מכונה התופעה הזאת "שגיאה אירונית" – ככל שאנחנו מנסים להדחיק את המחשבות שלנו בכוח רב יותר, כך הן מעירות את תשומת לבנו אליהן בקול רם יותר, וכך במקום להפחית את הסטרס אנחנו דווקא מגבירים אותו. לכך, מזהירות פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל, עלול להיות מחיר כבד. במחקר שפורסם ב-2016 בכתב העת מיינדפולנס

הן מצאו שניסיונות עקשניים להימנע מרגשות וממחשבות שליליים קשורים לטלומרים קצרים יותר. לדבריהן, ההדחקה לבדה ככל הנראה אינה מספיקה כדי לפגוע ישירות בטלומרים, אבל היא יכולה להוביל לסטרס כרוני ולדיכאון, שבתורם עלולים לקצר את הטלומרים שלנו.

  1. לא רוצים להיות שם: האסקפיסטים

דפוס המחשבה המזיק החמישי הוא נדידת מחשבות, ובעיקר נדידת מחשבות שלילית. במחקרים שערכו שני פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד, מתיאו קילגסוורט ודניאל גילברט, הם השתמשו באפליקציה שנקראת "אתרו את השמחה שלכם" כדי לשאול אלפי אנשים שאלות על הפעילויות שהם מעורבים בהן, במה המוח שלהם עסוק במהלך הפעילויות האלה ועד כמה הם מאושרים.

הם גילו שאנחנו מבלים חצי מהיום במחשבה על דברים שאינם קשורים למה שאנו עושים. חשוב מכך, הם גם מצאו כי דווקא ברגעים שבהם אנחנו מעורבים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר.

במחקר שערכו פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל הן תשאלו 239 נשים בריאות בנות 55-65 בעלות רמת סטרס נמוכה והעריכו את הנטייה שלהן לנדידת מחשבות. הן שאלו את הנשים שתי שאלות: "באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכן רגעים שבהם חשתן לחלוטין ממוקדות או מעורבות במה שעשיתן באותו הרגע?", ו"באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכם רגעים שבהם הרגשתן שאתן לא רוצות להיות שם, או לעשות מה שעשיתן באותו הרגע"?

לאחר מכן הן מדדו את אורך הטלומרים של הנשים. נמצא שהנשים עם הרמות הגבוהות ביותר של נדידת מחשבות היו בעלות טלומרים קצרים יותר לעומת נשים שדיווחו פחות על נדידת מחשבות. חלק מהמחשבות המשוטטות יכולות כמובן להיות יצירתיות, אבל כשאנו חושבים מחשבות שליליות על חוויות או על אירועים שקרו לנו, סביר יותר להניח שנהיה בלתי מאושרים, מה שיכול להוביל לרמות גבוהות של הורמוני סטרס.

אם כן, הממצאים המחקריים לא מנבאים טובות לאנשי דפוסי החשיבה השליליים, אבל השאלה החשובה באמת כמובן היא איך מתגברים על הנטייה הזאת וגורמים לטלומרים להתארך. "לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו", מודה פרופ' אפל. "במקום זאת קל יותר לצפות בהם ולצחוק עליהם. אבל יש גם דרך אחרת. אנחנו יכולים לזהות מחשבה שלילית ויש לנו ברירה: אנחנו יכולים לזרום איתה ולהרגיש נורא, או שאנחנו יכולים לתייג אותה ואז להניח לה להסתלק. אנחנו יכולים גם למקד את תשומת הלב שלנו בדברים חיוביים וזה יוביל אותנו למצב רוח חיובי, לקשרים חברתיים ולטלומרים ארוכים.

לחלופין, אנחנו יכולים בקלות להניח למחשבות שלנו לשוטט ולהפוך למחשבות שליליות ולייחל שחיינו היו שונים – וזה יוביל לטלומרים קצרים יותר. בספר אנחנו מציעות כמה דרכים שיעזרו לאנשים להיות מודעים וקשובים יותר להלך המחשבה ולנטיות שלהם. המודעות היא צעד ראשון. מודעות למחשבות יכולה לקדם עמידות בפני סטרס. עם הזמן תלמדו לסתור את ההרהורים הבעייתיים שלכם ולומר: זו רק מחשבה. היא תתפוגג.

"כמו כן, גוף גדל והולך של מחקרים על הזדקנות התאים ועל טכניקות גוף-נפש כמו מדיטציה, צ'י קונג, טאי צ'י ויוגה, מראים שאלה מובילות לעלייה ברמות הטלומראז. ממה שידוע עד כה, אין סוג מסוים של מדיטציה או טכניקת גוף-נפש שהיא עדיפה על פני האחרות בהיבט של שיפור אורך הטלומרים, כך שיש תפריט לא קטן לבחור ממנו, ואני מציעה לכל אחד לבחור את הפעילות שהוא אוהב ומתחבר אליה ולדבוק בה.

יתרה מכך, גם פעילויות כמו שירה וסריגה שלא נחקרו במידה רבה כמו טכניקות הגוףנפש, יכולות ככל הנראה להביא לשינויים דומים. עבור אנשים שנמצאים בסטרס כרוני, כמו למשל כאלה שמטפלים בבני משפחה חולים, התרגול של פרקטיקות כאלה חשוב במיוחד, שכן כאמור הם נוטים להיות בעלי טלומרים קצרים יותר – אבל לא אם הם מתרגלים אותן. אני עצמי מטפלת ורכשתי כמה כלים שעוזרים לי להתמודד עם סטרס כרוני. זה לא אומר שהחיים שלי קלים. עבור כל אדם המשמעות של עמידות בפני סטרס היא מציאת האיזון. נדיר שניתן למצוא את האיזון הזה ולשמור עליו בקלות לאורך זמן. ברוב הגורף של המקרים מדובר בנקיטת פעולה על בסיס יומיומי כדי לשמר זאת.

*שם הספר שיצא בארה"ב  The Telomere Effect:ARevolutionary Approach to Living Younger, Healthier, Longer

(""אפקט הטלומרים: גישה מהפכנית לחיים צעירים, בריאים וארוכים יותר", בתרגום חופשי

 

תגובות פייסבוק

תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *