מכתב מרגש שקיבלתי מ-י' על תהליך השינוי המדהים שעבר מאז הטיפול והסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

י', משתתף בסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות – "אני במקום אחר ממה שהייתי כשהגעתי לסדנא. הבנתי שאם לא אקח אחריות על עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי"

לאריאלה היקרה,

נמצא במקום אחר היום ממה שהייתי כשהגעתי לראשונה לסדנה. אבל בלי ההכוונה והייעוץ שלך, כלל לא בטוח שהייתי נמצא כיום באותה נקודה. הלוואי ואת הדברים שכתבתי יקרא מישהו שזה יוכל לעזור לו, ולהוציא גם אותו, אל דרך חדשה. אם יש סיכוי כזה, אשמח שהטקסט הבא יפורסם באתר מכון 'רעות' ובפרסומיו השונים.

בתודה והוקרה,

י. ממרכז הארץ

זאת הפעם הראשונה שאני אוזר אומץ ומעלה על הכתב את הסיפור שלי. אמנם אנונימי, אבל עדיין כותב וגם חושף. וזה לא קל לי.  נתחיל מההודאה הלא פשוטה שצריכה להיאמר: אני גבר כעסן ואלים. פשוטו כמשמעו. תקפתי את אשתי. התפרצתי עליה. הרמתי עליה ידיים. לא פעם ולא פעמיים. יכול לספר לכם עד מחר שהיא הוציאה אותי מדעתי. קיללה, רדתה בי, התעלמה ממני, השפילה אותי וסירסה את הגבריות שלי ועוד אלף תיאורים שישימו אותה באור מאוד אפל. אבל היא לא הסיפור כאן, והאמת? זה גם לא משנה. כי לאלימות אין הצדקה. ולקח לי לא מעט זמן להבין את זה.

הפעם הראשונה שהבנתי את זה היתה כשחנקתי אותה. לא ידעתי כיצד להתמודד עם הסיטואציה. מצב שבו נקלעתי לתסכול עמוק מההתנהגות הפוגענית שלה כלפיי. אז חנקתי אותה. לקח לי כמה רגעים לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואז קלטתי מה עשיתי. אז הבנתי שמשהו בי ממש לא בסדר. אחרי בירור קצר באינטרנט גיליתי שיש מקום כזה שנקרא 'סדנה לניהול כעסים' ברחובות. הרמתי טלפון. ענתה לי מנהלת הסדנה. אריאלה. נורא חששתי אבל החלטתי לנסות. אחרי פגישה אחת איתה, הבנתי. הבנתי שאני חייב עזרה. היא שמה לי מראה מול הפנים. לא ויתרה. אז נרשמתי. 12 מפגשים עם עוד 11 גברים ונשים שיושבים במעגל ומספרים על בעיות הכעסים וההתפרצויות האלימות שלהם. כל אחד ברמה אחרת. שם הבנתי שיש עוד הרבה כמוני. אני לא לבד. שם התחילה המודעות שלי לזה שאני לא יודע לקבל "לא". לא מסוגל להתמודד עם תסכולים וכתוצאה מכך, מוציא אותם על הסביבה הקרובה אליי. בעיקר על אשתי. היא לא היתה היחידה. התפרצויות הזעם שלי, לעיתים קרובות, פגעו גם בהורים שלי, באחותי, בקולגה מהעבודה. פגעתי בהרבה אנשים. אבל יותר מכל, פגעתי בעצמי. והרסתי. את המשפחה שלי. את הקריירה שלי. את האישה שלי. את הבת שלי. הבת שלי. כל עולמי.

רק כשהיא נולדה בא השינוי האמיתי. למרות הטיפול, התפרצויות עדיין היו ברמה כזו או אחרת. עד שבעזרת אריאלה, הבנתי שאני פוגע בדבר היקר לי מכל וממשיך להרוס. היא היתה שם, כדי לייעץ ולהגיד לי את האמת בפרצוף. בלי לעשות הנחות. התעקשתי איתה, כעסתי גם עליה, ניסיתי לשכנע אותה שהיא טועה. שאני בסדר. והיא תמיד חייכה. שלחה אותי לדרכי עם כלים להתמודדויות, עם עצמי, עם הכעסים שלי. עם שאלות ובעיקר חששות. עד שהבנתי שאני לא מסוגל יותר להמשיך לחיות בצורה כזאת. אז קמתי ועזבתי את הבית. בעיקר כדי לא לפגוע יותר באישתי ובילדה. וכן, גם כי היה ממש ממש רע. שקעתי בבור עמוק. חור חשוך שפעמים רבות רציתי לזחול אליו ולצאת מהצד השני שלו דרך המנהרה שלוקחת אותך לעולם הבא. שם לא אפגע באף אחד, לא אצטרך להתמודד ויהיה לי שקט. אבל ההורים היקרים שלי וחברים טובים לא נתנו לי לזחול לשם. החזיקו אותי. תהליך גירושין נוראי ממש. האישה התהפכה, ניסתה לקחת לי את הילדה. מאבק מכוער. ימים חשוכים. שנתיים של סבל שבסופם קיבלתי את ההכרה שאני טוב לילדה שלי. שאני אוהב אותה. שלעולם לא אפגע בה.

חזרתי לאריאלה עוד מספר פעמים. לפעמים חזק יותר, לפעמים חלש. מקשיב, ולפעמים מתווכח. חוזר, ואחר כך בורח. עד שעם הזמן, פשוט הגיעה ההבנה. אם אני לא אקח אחריות על עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אז נברתי בתוכי, הפנמתי והסקתי לקחים, עד שהרגשתי בטוח בעצמי וגבר מספיק, כדי לצאת בחזרה לאוויר לעולם. לא אשקר. זה לא עבר לגמרי. כי גבר אלים הוא כמו אלכוהוליסט שנמצא בגמילה. מספיקה לגימה אחת כדי ליפול שוב ולחזור לטיפה המרה. זאת עבודה מתמדת. עם תסכולים, עם דחיות, עם אנשים – ובעיקר, כיום, עם הבת שלי. שנמצאת איתי כבר מרבית הזמן ונותנת לי את הכוחות.

עברו כמה שנים טובות. פה ושם יש עדיין דברים קטנים שיכולים לגרום לי להתפרצויות. היום אני יודע לזהות אותם ולתעל את הכעס שלי למקומות אחרים. לדעת להתגבר ולהתמודד, להכיל גם אחרים. ובעיקר – להכיל אותה. היא כבר כמעט שנה בחיים שלי. כשפגשתי אותה, הרגשתי שאני מוכן שוב לתת לעצמי להתאהב ולהתחיל התחלה חדשה. הייתי בעננים. וכמו שהמראתי ככה התרסקה נפשי לרסיסים כשהיא הושיבה אותי וסיפרה לי שהיא אישה מוכה.

כן. אלוהים שלח לי מראה. שם אותי בחייה של אהבה חדשה – שעברה אולי מאית ממה שאני העברתי את גרושתי. הרגשתי איך הבטן מתהפכת. לקח לי מספר ימים לעכל ולהבין את הסיכון, את המצב העדין אליו אני נקלע. אז הבנתי שאין ברירה. לקחתי אותה וסיפרתי לה. את כל הסיפור. מה עשיתי, מה אני, מי אני. שנייה אחרי זה, היא כבר לא תהיה איתי, הנחתי. אבל זאת זכותה המלאה לדעת מי הגבר מולה. והיא נשארה. והתאהבה. הכניסה אותי לחייה ולחיי ילדיה. התחלה חדשה. וככל שזה הולך ומתקדם הפחד גובר. הידיעה שהגרוש שלה הוא גבר אלים, שלא טופל, ומהלך עליה אימים גם היום – לא פשוטה. פתאום אני מוצא את עצמי מגן עליה, שומר עליה ומבטיח לה שלא יקרה לה שום דבר רע. פוחד מהרגע שאני אפגוש את האיש הזה. אעמוד מולו, מולי עצמי מלפני שנים לא רבות. מפחד ממה שיכול לקרות. ובעיקר – מעצמי. ממה שאני יכול לעשות. ומהחיים המשותפים שהיא כל כך רוצה לבנות איתי, עם הילדים שלה, עם הבת שלי. כי היא אוהבת אותי ובוטחת בי. מאמינה בי שהשתניתי.

כן. גבר אלים יכול לטפל בעצמו, אני יודע את זה. והוא גם יכול להשתנות. אבל עמוק בפנים תמיד נמצא החשש שהכל יכול שוב להתפרץ וההיסטוריה תחזור על עצמה. ומזה אני פוחד פחד מוות. פוחד שזה יכול לחזור. פוחד ממה שיקרה כשההורים שלה יגלו. פוחד שהיא יום אחד פתאום תיבהל ותחליט שהיא לא רוצה יותר. ובעיקר, פוחד שאפול שוב ואפגע ביקרים לי מכל. שאת המתנה המופלאה שאלוהים שלח לי – יחליף חלום בלהות שכבר הייתי בו. ולזה, אסור לקרות.

בתודה ובהוקרה רבה

י' ממרכז הארץ

 

האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה? / אריאלה מלצר

האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה?  דילמה לא פשוטה שלא מעט אנשים נתקלים בה ולא יודעים מה לעשות במקרה כזה. אני אתאר כאן את הדילמה ומהן הסיבות לספר או לא לספר וגם אציג מה ניתן לעשות.

הוזמנתי כמטפלת זוגית וותיקה ומנוסה לאחת מתוכניות האירוח בטלוויזיה לענות על שאלה מאד לא פשוטה והיא "האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה?" אכן דילמה לא פשוטה ושאלה שלא מעט אנשים נתקלים בה ולא יודעים מה לעשות במקרה כזה.

אז קודם כל, חשוב לדעת שאין נכון אחד. כל אחד עם הנכון שלו וזה בסדר.
בנוסף, השאלה תלויה גם בטיב הקשר שבין החברות. לפי עניות דעתי, אם הקשר שטחי או רחוק, הרי שאין טעם או סיבה אמיתית להתערב בחייה ולגרום לה כאב וקושי מיותרים, שהרי גילוי רומן מחוץ לנישואין של בן הזוג הוא רעידת אדמה קשה בחיי בני הזוג.

נראה לי שהדילמה יותר קשה כאשר מדובר בחברה טובה שיש איתה יחסים קרובים והדוקים. יתכן אולי שהחברה עסוקה במאמצים רבים להכחיש את מה שהיא רואה אך לא רוצה להבין, כי אז היא תצטרך ותהיה אולי מוכרחה לעשות משהו כי היא לא תוכל יותר להתעלם ולהכחיש מידע שכבר נתגלה לה.

השאלה הזו נוגעת לערכים השונים ואיך כל אחד תופס אותם, למשל, מה פרוש הערך 'חברות טובה' והאם חברות טובה כוללת בתוכה גם גילוי כל כך קשה שיכול להרוס את חיי הנישואין של החברה. ואולי ההיפך הוא הנכון? שחברות טובה פרושה לשמור על החברה מפני מידע הרסני ופוגע שיכול לשנות את כל מסלול חייה? ואולי החברה כלל אינה רוצה לדעת?

זו דילמה לא פשוטה היות ומי שמנו להיות שופט המוסר והמחליט מה נכון עבור החברה או יותר נכון, בעצם לומר, מה יותר נכון עבור עצמנו. כלומר אם המוסר מציק לנו, ואנחנו רוצים להשתחרר ממשהו מעיק ומכביד עלינו, היושב על מצפוננו, אז בעצם, אנחנו דואגים לעצמנו ולא לחברה שלנו. הצורך האישי לנקות את המצפון ואיך מרגישים בפוזיציה הקשה הזו לא רלוונטי כי מה שרלבנטי כאן הוא האם היא עוזרת לחברה שלה בזה שהיא מספרת לה את מה שידוע לה ומהי הדרך הנכונה לעזור לחברה. שימו לב שלא אמרתי "מספרת את האמת" אלא את מה שידוע לה כי לא בהכרח זו האמת כי זה יכול להיות שמועות לא נכונות, פרשנות שלה או של אחרים את העובדות הידועות לה וכד'. 

חשוב, אם כן, בסיטואציה הזו לשים לב למי אנחנו בעצם דואגים.

מצד שני, זה בכלל לא פשוט להתנהל כרגיל ביחסים עם החברה כשאנחנו צריכים לשמור סוד מפניה, דבר שהוא לא פשוט בכלל בפני עצמו, וכשאנחנו מרגישים לא אמיתיים ולא מספיק ישרים עם עצמנו ובעיקר לא עם החברה שחשובה לנו. זה כמו להפוך להיות שותפה לסוד ולבגידה במי שיקר וחשוב לנו מבלי שיש לנו שליטה, אחריות או בחירה כלשהי במצב הזה.

אכן, קונפליקט קשה שיכול לגרום לחברה מצוקה אמיתית במיוחד אם היא בקשר טוב עם שני בני הזוג, גם עם חברתה הנבגדת וגם עם בן זוגה הבוגד או שיש חברות קרובה בין הזוגות. שמירת הסוד מפני החברה, אי הנעימות, הדילמה, הספקות, תחושת הבגידה בחברה כל אלה עלולים להביא להתרחקות של החברה כדי שלא יצופו ויתגלו רגשות האשמה וייסורי המצפון שחברתה עלולה לזהות אצלה וכדי שהסוד לא ייחשף וכי לא נעים לה מפניה.

השאלה שהחברה מתלבטת בתוך עצמה באמביוולנטיות מכבידה ומעיקה ולעיתים, בחוסר אונים מוחלט, הוא איך היא פוגעת יותר בחברה שלה, האם כשהיא מספרת לה את המידע הקשה או כשהיא מסתירה אותו ממנה או יותר נכון לשאול איך היא באמת תורמת לחברה שלה בזה שהיא מספרת לה את האמת ?

הדילמה הקשה היא שהיא בעצם הופכת לשותפה לסוד ולבגידה וכשהיא לא מספרת לחברתה את המידע החשוב הזה היא, בעצם, לא רק הופכת בעיני עצמה לאדם לא ישר ולא אמין, בניגוד אולי לאמון, לביטחון ולקרבה שיש ביחסים בין שתי החברות אלא שהיא גם לא מאפשרת לחברתה להתמודד עם המציאות כראוי ומשאירה אותה בגן עדן של שוטים, כשאולי גם אחרים יודעים על בגידת בעלה ורק היא היחידה שאיננה יודעת על כך.

מצד שני, ישנן הסיבות למה לא לספר. ראשית, כאמור , אם היחסים רחוקים ואין קרבה בין שתי החברות, אינני רואה כל טעם לספר כי מי שמנו להיות אחראים על אחרים וחייהם ועל המוסר. זה אולי לא פשוט לדעת משהו שמישהו אחר לא יודע על חייו האישיים אך אם זה כבר צורך אישי וקושי לשמור על המידע , זה כבר לא דאגה לחברה אלא לתת לה מענה לצורך של עצמה וזה כבר משהו אחר.

שנית, לא תמיד החברה יודעת אלו הבנות והסכמות יש בין בני הזוג שרק הם יודעים עליהן ומה שלגיטימי ומותר בין בני הזוג עלול להיתפס בעיני החברה עפ"י ערכי המוסר שלה כלא לגיטימי וכבגידה ואז כשהיא תספר לה, החברה עלולה לראות זאת כהתערבות בחייה ו/או כניסיון לסכסך בינה לבין בעלה ולהציב טריז ביניהם, דבר שעלול להוביל למתח וסכסוך בין שתי החברות. רק הזוג עצמו בלבד יודע מה מתרחש באמת ביניהם.

דבר שלישי, בכל מקרה, עלולים להיות לחברה רגשות אשמה. אם היא לא מספרת, היא אולי בוגדת בחברתה אבל גם אם היא תגלה לה, היא עלולה להרגיש אשמה שבגללה מערכת היחסים הזוגית של חברתה עוברת טלטלה וזעזוע עזים ללא תקנה עד לפרידה ולגירושין.  

בנוסף, היות וחשיפת בגידה והפרת אמון בין בני הזוג הינה רעידת אדמה הרסנית לזוגיות ולכל אדם שעובר טלטלה כזו , יכול להיות שבסערת הרגשות תגובתה של החברה עלולה להיות קיצונית והחברה עצמה תאשים אותה ותבוא אליה בטענות שהכל קרה בגללה והדבר עלול להרוס את החברות ביניהן עד לנתק מוחלט.

סיבה נוספת לא לספר היא שלפעמים, בן הזוג הנבגד מרגיש, וחש שמשהו קורה אך מכחיש לעצמו את הסימנים ואינו רוצה לראות מה באמת קורה כי אולי זה מפחיד אותו או אם הוא יראה את המציאות כהוויתה כמו שהיא אז אח"כ הוא לא יוכל יותר להמשיך להתנהג כרגיל ויצטרך לנקוט בצעדים ולעשות משהו שאולי יגרום לשינויים דרמטיים ומשמעותיים בחיים שלו, דבר שהוא לא מוכן לו ולא היה רוצה שיקרה בכלל. ואם זה מה שקורה לחברה אז מי שיביא לה את הבשורה הקשה עלול להיות מואשם על ידה בפגיעה בה, ביחסים שלה עם בעלה ובחברות ביניהן. בעצם, באה לברך ויצאה מקללת.

יתכן וגם אם החברה ידעה עמוק בליבה על מעשיו של בעלה עדיין זה לא משנה את העובדה שהיא  אולי מפחדת מגירושין, מפחדת מפירוק הזוגיות והנישואין. אולי היא מרגישה שאין לה כוחות להתמודד בשלב הזה עם המשבר הצפוי. אולי היא מפחדת להישאר לבד ושיהיה לה קשה לשאת את המצב החדש עם כל ההשלכות העתידיות עליה, כולל הכלכליות, ותוצאות החשיפה של הבגידה שכולן מושלכות עליה ועל ילדיה.
אולי היא מפחדת שהיא תתרסק לרסיסים ושהכאב יהיה בלתי נסבל. אולי בשקלול הדברים היא תחליט שהיא לא רוצה לדעת ותחליט לבסוף לא לעשות כלום כדי לא לעמוד מול דבר כואב וקשה מנשוא עבורה. הרי היא זו שבסופו של דבר צריכה להתמודד עם המציאות החדשה ולא החברה שחשפה את הבגידה. זו אמורה להיות ההחלטה, האחריות והבחירה שלה בלבד כי מדובר בחיים שלה והיא זו שצריכה לחיות אותם ולא אף אחד אחר, גם לא חברתה הטובה, שבאמת דואגת לה.

אם מתמקדים רק מהזווית הזו נטו של החברה שבעלה בוגד, יתכן והיא בכלל לא רוצה לדעת את מה שחברתה מתלבטת כל כך אם לספר לה או לא. כי בהחלט יכול להיות שגם אם היא לא ידעה דבר, אפילו לא בהרגשה, וזו היתה הפתעה גמורה בשבילה, עדיין היא יכולה להחליט לבסוף לסלוח לבעלה ולא לפרק את הזוגיות והנישואין, מה שקורה פעמים רבות, כי בכל זאת לא פשוט להתגרש, ואולי יש עדיין אהבה וחיבור טוב בין בני הזוג ויש להם יותר מה להפסיד מלהרוויח, אם הם יפרדו.  

במצב כזה, בו עכשיו החברה נתפסת כמי שפגעה בה וגרמה לה כאב רב וכדמות עוינת לזוגיות שלהם, בעצם חשיפתה את מעשה הבגידה של הבעל, יהיה על החברה הנבגדת לנקוט עמדה ברורה כלפי אחד מן הצדדים, ולכן, יש סיכוי סביר שהיא תבחר בקשר עם בעלה ותעמוד לצידו ולא תצדד בחברתה וע"י כך היחסים ביניהן עלולים להיפגע אנושות עד הרס וניתוק מוחלט.

אז מה כן אפשר לעשות?

אם יש קשר טוב, גלוי ופתוח בין החברות, והן מדברות מתוך קרבה, תמיכה ואמפטיה הדדיים, יש להניח שהיחסים של בני הזוג עולים מפעם לפעם בשיחות ביניהן. אפשר לברר בזהירות מה היא יודעת, לשאול על הזוגיות, על הקשיים ביניהם ולאו דווקא על הבגידה. אפשר לשאול האם היא מרוצה מהיחסים, מה חסר לה, מה הם עשו כדי לשפר את המצב ביניהם, האם הלכו לטיפול זוגי, ואם יש מספיק קירבה ביניהן, אפשר גם לשאול האם יש אפשרות שהוא בוגד. אם מגיעה תשובה שלילית נחרצת אז מומלץ לעצור כאן ולא להמשיך לברר בכיוון. אם התשובה מסמנת שיש אפשרות כזו אז אפשר לשאול בזהירות ותוך כדי מתן הכלה, תמיכה, חום ואמפטיה, מה היה קורה לו היתה מגלה שבעלה בוגד. מה היא היתה עושה? האם היא היתה רוצה לדעת? שאלות של התעניינות והפניית תשומת ליבה של החברה לדברים אך לא להפציץ אותה בבת אחת בשאלות שעלולות לעורר את חשדה.

לבסוף, תזכרו, אם נתקלתם במצב כזה ואתם שואלים את עצמכם מה לעשות, ומה הנכון, רצוי שתתמקדו בטובת החבר או החברה מהעולם והזווית שלהם ותראו מה נכון עבורם ולא מה נכון עבורכם. יחד עם זאת, תזכרו שהם בוגרים בעלי האחריות על החיים שלהם ואתם לא צריכים לקחת אחריות עליהם או לקבל החלטות בשבילם ובמקומם.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה "לחידוש האהבה בזוגיות " יש ללחוץ על הקישור

טיפ לחג הסוכות- איך לעבור את החג וחול המועד בנעימים ללא כעסים ומריבות מיותרות

סוכות "ושמחת בתגיך" ללא כעסים

שלום לכם,

אני רוצה לתת לכם טיפ חשוב לכבוד חג סוכות ובמיוחד לקראת חול המועד שיעזור לך לעבור בנעימים ובשלום את החג עם כל הסובבים אותך.

אני קוראת לתקופת חול המועד- שטח אש, וזאת למה?

היות והתקופה הזו מועדת לפורענות ויכולה להצית כעסים רבים ומריבות מיותרות, שאח"כ כשנרגעים, מצטערים עליהן וזה יכול לקרות אצל כולנו ולא רק אצל אלו שיש להם נטייה להתפרצויות

(על אחת כמה וכמה שהם צריכים להיזהר בתקופה הזו).

ולמה חול המועד מועד לפורענות?

זו תקופה ארוכה שנמצאים ביחד, די צפוף רוב הזמן, ללא הפוגות שבד"כ יש לנו כשאנחנו הולכים לעבודה, ללימודים, לפעילויות שונות, לסידורים, לתחביבים , וכד'.

אין בי"ס, חוגים, מסגרות חינוכיות אז גם הילדים נמצאים כל הזמן בסביבה וכמובן, שרוצים לבלות ביחד וליהנות אבל מה לעשות זה גם מעייף וקשה, הם רבים ביניהם, דורשים דברים,

הם זקוקים לשעשוע , הם גם בוכים, מה ש"מחרפן " הורים רבים ומעלה להם את סף הלחץ וקשה להם להכיל את הבכי והיללות והמריבות של הילדים.

לפעמים, אין פרטיות כי גם המשפחה המורחבת נמצאת הרבה בסביבה וקשה בתוך סיר הלחץ הזה. אין לאן ללכת, להירגע ולנשום.

אין גם לגיטימציה להתרחק ולהיות עם עצמי.

יש צורך בטיפול שוטף בילדים, בבית, בהתארגנות לטיולים, לנסיעות וכד'. יש,לפעמים, גם עבודת אירוח לעשות ואי אפשר לברוח ולהתחמק מזה.

השהייה ביחד יכולה להעלות יותר את הקונפליקטים הרגילים, ואת הקונפליקטים הישנים או הרדומים, יש יותר הזדמנויות להעלות נקודות חיכוך וחילוקי דיעות, מה שבקלות יכול להדליק

כעסים, לחצים וסכסוכים.

אז, מה עושים?

קודם כל, מכניסים את המידע הזה טוב טוב לראש ולמודעות ומתנהלים כמו בשטח אש בזהירות יתירה, מה שאומר שלא לכל דבר צריך להגיב, לענות, להיות צודק, לנצח, להיות חזק, להאשים, ואפשר

עבור לסדר היום על דברי פעוטים וקטנים, גם היותר גדולים, בלי לפתח מריבה על כל דבר.

תזכרו, אם מזמינים אתכם לריקוד השיגעון, אתם לא מוכרחים להיענות להזמנה. אתם לא חייבים לרקוד את ריקוד השיגעון.


שנית, אם צפוף לכם בנשמה ואתם צריכים קצת התאווררות, ורוצים קצת להתרחק ולהיות בשקט עם עצמכם, אל תפתחו מריבה לצורך זה (לפעמים, כשמרגישי חנוקים עושים את זה בצורה לא מודעת)

שתיתן לכם לגיטימציה להתרחק, אלא דברו אחד עם השני בצורה ישירה ופתוחה על הצורך שלכם ומתוך כבוד והסכמה הדדיים, תלכו כל אחד לכמה זמן לנוח מהכל, לשקט שלכם, בלי יסורי מצפון

או אשמה שאתם עושים משהו לא בסדר.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים" לחצו על הקישור

אני מאחלת לכם חג סוכות שמח ורגוע

אריאלה

מהי המוטיבציה העיקרית שעוזרת ליצור שינוי בחיים ומהם סוגי המוטיבציה החוסמים אותו / אריאלה מלצר

לעשות שינוי זה לא פשוט.
לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות של שנים רבות זה עוד יותר לא פשוט, אף קשה מאד.
מי כמוני שעוסקת כבר 34 שנים בטיפול ובעזרה לאנשים ליצור את השינוי הרצוי להם בחיים, הן בינם לין עצמם והן בינם לסביבה שלהם, יודעת כמה זה קשה וכמה מכשולים, מהמורות ועליות וירידות יש בדרך.

כתבתי כבר בעבר על השינויים ההכרחיים שאנשים בכלל צריכים לעבור כדי להצליח ביצירת השינוי שלהם בחיים וגם התמקדתי במיוחד בשינויים שאנשים כעסנים, שיש להם "פתיל קצר" חייבים לעבור כדי לנהל את חייהם ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות. (למטה בסוף המאמר תמצאו את הקישור הישיר למאמר "15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה")
היום אני רוצה לחדד עוד יותר את הדברים ולהתמקד ב-4 תתי שלבים של המוטיבציה והנכונות לשינוי.

ניתן לראות את הנכונות לשינוי בכמה שלבים ולפי השלב שבו האדם נמצא כך יהיו בהתאם גם התוצאות.

תחילה חשוב להבין שכחלק מובנה וטבעי מתהליך השינוי עולה התנגדות לשינוי אצל רבים מאיתנו. ככה זה. כי זה מפחיד, קשה, לא ידוע ולא ברור מה יהיה, כי זה חדש וחדש הוא תמיד לא ידוע, אין בו וודאות, יש חשש להיפגע ואילו כולנו אוהבים את אזור הנוחות ואזור הביטחון המוכר והידוע, גם אם יש בו חסרונות, קשיים ומחירים. לפחות אנחנו יודעים איך זה עובד.

בתהליך השינוי יש נגיעה במקומות כואבים, קשים, מעוררי חרדה ולא נעימים במיוחד אם יש גם קשיים, נפילות וכישלונות של חזרה לדפוסים הישנים הקודמים ולכן אנחנו מחפשים את המקום המוכר, הידוע, הוודאי והבטוח, שאנחנו רגילים אליו.

4 השלבים של הנכונות לשינוי הם:

1. החיפוש אחר עזרה לשינוי נובעת מסמכות חיצונית שמכריחה את האנשים לעשות שינוי. לדוגמא, כשהכעסים כבר הופכים לאלימות ובית המשפט החליט שהאדם חייב לעבור טיפול במסגרת טיפולית מתאימה ורק אחרי זה יהיו הקלות בעונש. זה יכול להיות בית משפט, שרותי רווחה, שירותים שניתנים בכלא וכד'. התהליך הטיפולי נכפה על האדם ולא נובע מרצונו האישי. לפעמים, גם כאשר נקודת המוצא היא כזו, עדיין האדם יכול במהלך הדרך לשנות את המניע והמוטיבציה שלו שתוך כדי שהותו בתוך תהליך השינוי כצופה מהצד , זה יכול לשכנע אותו ולהביאו למצב שהוא ירצה בעצמו כבר את השינוי כמשהו אמיתי מתוך צמו ולא רק כלפי חוץ בלבד.

2. האנשים מחפשים עזרה ומוכנים להיכנס לתהליך שינוי רק כדי להתחמק מביקורת או לרצות את האחרים כדי שיוכלו לעמוד בציפיות של האחרים מהם. האדם מגיע לטיפול לא מתוך רצונו האמיתי בשינוי אלא מתוך לחץ שמופעל עליו כזה או אחר והאדם מרגיש שאם הוא לא יכנס למסגרת של שינוי , הוא יאבד ו יפסיד משהו שחשוב לו. לדוגמא, בת הזוג שלוחצת על בן זוגה, כפי שאני קוראת לזה .."או שאתה הולך (לטיפול/סדנא ומשנה את התנהגותך ואת התפרצויות הכעס שלך) או שאתה הולך (מהזוגיות שלנו ולא נהיה ביחד)" או מקום העבודה דורש שינוי אחרת יפוטר, לחץ מהמשפחה וכד'.
מתוך הברירות שעומדות בפניו, הברירה ללכת לטיפול נראית לו הכי פחות גרועה עם המחיר הכי קטן עבורו והוא מוכן לסבול אותה העיקר לא לאבד את הזוגיות ואת המשפחה אך לא באמת נמצא שם עם כל לבו כדי לשנות. עדיין מחזיק באותן עמדות, לא רואה סיבה לשנות את התנהגותו, מצדיק את עצמו, מאשים את סביבתו ואת האחרים , מגלה התנגדות נמרצת ולא פתוח לקבל דברים חדשים שיעזרו לו לבצע את השינוי. נכנס לתהליך השינוי כדי לסמן v , לרצות את האחרים, ולהוריד מעליו את הלחץ. גם כאן האנשים יכולים להשתנות בדרך וש"לא לשמה יצא לשמה", כלומר, מבלי שהוא התכוון מלכתחילה, הדברים נכנסו לתוכו ושכנעו אותו והמניע לשינוי הפך להיות מניע אישי, אמיתי וכן.

3. האנשים כבר מבינים שהם צריכים לעשות שינוי אבל הם לא ממש מרגישים את זה בתוכם.
האנשים כבר מבינים שהבעיה נובעת מהם, שהם צריכים לעשות משהו עם ההתנהגות שלהם אבל קשה להם להודות בה בגלל פחד מפני פגיעה בהם או שישתמשו לרעה בהודאה שלהם והם יפגעו בעתיד או עדיין קשה להם לוותר על המקום והיתרונות שזה נתן להם, עדיין מכחישים חלק מהדברים, קשה להם לראות את החלק הלא יפה בתוכם ועוד לחשוף אותו בפני אחרים או עדיין לא מרגישים את הצורך ההכרחי לשינוי ומרגישים שיש להם עוד למה לחכות. הם ימצאו תירוצים למכביר למה לא להיעזר בטיפול או במסגרת שתעזור להם לעשות שינוי. הם יגידו שזה יקר, רחוק, לא מתאים, לא מצא חן בעיניהם ועוד כיו"ב.
ואם כבר יגיעו לטיפול או לסדנא יש סיכוי סביר שיהיו אמביוולנטיים מאד, רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, ישבו כאילו ביציע ויצפו מהצד, יגלו התנגדות רבה במסווה של רצון לשינוי ונשמע מהם הרבה את המשפט "כן, אבל…", יחפשו איפה זה לא עובד, יחפשו צדק, ישאלו שאלות רבות כמו "ואם..ואם…?" ועוד ועוד כדי להראות שזה לא יעבוד.

כאן מוקד השליטה החיצוני יכול להפוך יותר מהר למוקד שליטה פנימי כלומר, שהצורך לשינוי ינבע מהאדם עצמו ולא מלחץ חיצוני לאדם אלא מתוך רצון והכרה בבעיה שלו ומתוך מחויבות אישית שלו לתהליך השינוי.

4. יש לאנשים מוטיבציה פנימית מלאה ושלמה, גם שכלית וגם רגשית, הנובעת אך ורק מתוך עצמם ועולמם האישי כדי ליצור לעצמם את השינוי בחיים שלהם. השינוי הוא כבר בשבילם ולמען עצמם ולא תלוי כבר באף אחד ובשום דבר. הם כבר מוכנים לקחת אחריות על מה שקורה להם ועל התנהגותם. הסבל שלהם כבר כל כך גדול, שהם מוכנים כבר לעשות הכל ובלבד שהמצב ישתנה. יש כאב גדול גם בתוך העולם האישי הפנימי וגם כאב רב על הפגיעה והסבל שנגרמים לאחרים בשל ההתנהגות שלהם. יש כבר הבנה שההפסדים כבר גדולים מידיי והמחיר כבד מאד, גם האישי וגם של הסובבים וזה נמאס להם והם לא מוכנים לשאת את זה יותר. זו המוטיבציה שיוצרת באמת שינוי אמיתי ולטווח ארוך.

הכאב והמצוקה שלהם כאן כל כך גדולים שהאנשים מוכנים לעשות הכל וכל דבר שיידרש מהם, גם אם זה קשה להם או מפחיד אותם, והכל במטרה לשנות את החיים שלהם ושל הסובבים אותם אחת ולתמיד. האדם הזה נחוש וחדור מטרה ואינו מוכן יותר לחיות את חייו כפי שהיו עד כה. הוא מבין שאין לו יותר תירוצים או פתחי מילוט. אין טעם יותר להכחיש ולטשטש את הסיבות והמניעים או לחפש מי צודק ומי אשם. האדם מבין שהבעיה היא אישית שלו והוא ורק הוא צריך לעבור את כל הדרך כדי לעשות שינוי אמיתי ולטווח ארוך לכל החיים. אדם זה שמונע לשינוי מתוך המוטיבציה הפנימית החזקה הזו אומר לעצמו בנחישות שהוא ישנה את חייו ויהי מה, לא משנה מה הוא יעבור בדרך וכמה זה יהיה קשה. הוא יעשה הכל, מה שיגידו לו המומחים, שהוא בחר בהם לסמוך עליהם שיעזרו לו בתהליך השינוי, גם אם לא יתחשק לו, גם אם זה יפחיד או יכאב בדרך. הוא מבין שזה חלק מהתהליך ואי אפשר לדלג עליו.
זה מה שמביא באמת שינוי אמיתי וזה הרגע שבעקבותיו מתחולל שינוי.

לסיום, כל עוד האדם נותן לעצמו, הנחות, הקלות ופטורים עם פתחי מילוט, מספר לעצמו סיפורים ונותן לעצמו תירוצים, מוותר לעצמו, מתכחש לבעיה או מחפש עדיין אשמים, לא יחול אצלו שום שינוי אמיתי ומהותי וגם אם ישתנה משהו, הוא יהיה זמני ושטחי והאדם יחזור לסורו במהרה.

כל עוד האדם לא מוכן לברר בתוך עצמו מה חלקו בעניין, מה הוא צריך לעשות, איפה זה שלו ואיפה זו האחריות שלו, לא יהיה שום שינוי אמיתי וקבוע בחיים שלו.
כל עוד האדם לא ויתר באמת על האופציה לחזור לדפוסי ההתנהגות הישנים, כל עוד הוא לא מוכן לגעת בעצמו, לקבל עזרה או לקבל ולהכניס לעולמו לבדיקה דברים חדשים שלא מוכרים לו ואף נוגדים את מה שהוא מכיר, יש סיכוי שהוא ימשיך בדפוסי ההתנהגות הישנים שלו. לעיתים, רק כאשר האדם עומד בפני שוקת שבורה והוא רואה שההפסדים שלו עולים על הרווחים והמחיר יקר מידיי, ומשהו בכללי המשחק השתנה, הוא מגיע לנכונות שנובעת מתוך ההכרה הפנימית והרצון הכן שלו והוא בשל ומוכן באמת ליצור שינוי בחייו.

לבסוף, המוטיבציה שבאמת מחוללת שינוי משמעותי ומהותי בחיים של האדם היא המוטיבציה מהסוג הרביעי, לפיו האדם עצמו הוא זה שרוצה לשנות משהו חשוב בחיים שלו, השינוי הוא בשבילו, למען עצמו, בלי קשר למה שאחרים עושים או אומרים, מתוך הכרה ומחויבות ותוך לקיחת אחרית על תהליך השינוי שלו, על כל מה שכרוך בו. זה הזמן שבעקבותיו מתחולל השינוי האמיתי והקבוע.

לקריאת המאמר " 15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה? " , לחצו על הקישור

יציאה מעבדות לחירות

יציאה מעבדות לחירות – איך להשתחרר מ"מה חושבים עלי" ומ"מה יגידו"

לכבוד הפסח ולכבוד האתר החדש, שסוף סוף עלה לאוויר לאחר שעברתי איתו תלאות רבות במשך זמן ממושך, ואני בתחושת חגיגיות וחופש, אני כותבת את הפוסט הראשון שלי כאן בבלוג.

חג הפסח כבר ממש בפתח, רבים כבר אחרי הניקיונות, ארגון הבית מחדש, קניות וסידורים, הכנות ובישולים ועוד מעט כולנו נשב לשולחן הסדר ונקרא בהגדה איך בני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות.

האומנם כולנו בני חורין?

יציאה מעבדות לחירות

החופש היות מי שאני- יציאה מעבדות לחירות

האם כולנו מרגישים חופש לעשות ולהיות כרצוננו?

להיות מי שאנחנו?

לצערי הרב, לא לגמרי.

רבים מרגישים כבולים ועבדים לדברים רבים, להרגלים שונים, למנהגים, לתפקידים שלנו במשפחה שלא תמיד אנחנו מודעים להם, לעבודה, לקריירה, ליחסים, לאנשים, לציפיות

מאיתנו, למשימות ולמירוץ החיים, לדפוסי ההתנהגות שלנו שלא רק שהם לא תמיד מועילים לנו אלא אף מזיקים לנו ועוד ועוד.

 

היום אני רוצה להתמקד במשהו ספציפי ומאד מוכר ורווח  והם שני דברים נפוצים מאד ששוללים וגוזלים מאיתנו את החופש הפנימי שלנו להיות מי שאנחנו והם:
    1. מה חושבים עלינו

    2. מה יגידו

הם כאילו יושבים על כתפינו , זה מצד ימין והשני , מצד שמאל, ולוחשים כל הזמן באוזנינו "מה יחשבו עליך" ו"מה יגידו" וכבר אנחנו עסוקים בזה ולא בשאלה "מה אנחנו רוצים?"

עם היוולדנו ועוד בהיותנו ילדים יש לנו את מלוא החופש להיות מי ומה שאנחנו רוצים להיות, בלי לחשוב מה יחשבו עלינו ומה יגידו . אנחנו עושים באופן טבעי מה שבא לנו. עם הזמן אנחנו לומדים להכניס לחיינו את שני

גזלני החופש הללו ונותנים להם מקום מכובד בחיינו ואף מאפשרים להם לקבוע איך חיינו ייראו. לפעמים, יותר חשוב לנו מה יגידו ומה יחשבו עלינו ממה שאנחנו חושבים ואומרים לעצמנו. ע"י כך אנחנו נותנים להם לגזול

מאיתנו את החופש והחירות שלנו להיות מי שאנחנו באמת על כל רצונותינו, החלומות והמשאלות שלנו ומי שאנחנו באמת.

כולנו זקוקים לביטחון ולאהבה. ולשם כך אנחנו גם מוכנים, לפעמים, להקריב את החופש שלנו, דהיינו, את הרצונות והצרכים שלנו. במצב זה אנחנו בעצם עסוקים ברצונות ובצרכים של הסובבים אותנו ואיך לתת להם

מענה כדי שיהיו גאים בנו ומרוצים מאיתנו .

למעשה, אנחנו ממוקדים בעיקר בציפיות של האחרים מאיתנו  תוך כדי זה שאנחנו מנסים לכוון ולהתאים את עצמנו אליהם ולציפיות שלהם מאיתנו.

במצב כזה אנחנו הופכים בעצם, להיות מי שאנחנו חושבים שהסביבה רוצה שנהיה במקום להיות מי שאנחנו באמת במהות שלנו.

כך אנחנו בעצם הולכים לעצמנו לאיבוד, מתרחקים מעצמנו, מאבדים את הקשר עם הרצונות שלנו, מאבדים את הביטחון שלנו ואת ההערכה העצמית שלנו, שוכחים ומתנתקים מהיכולות והכוחות שלנו, תלויים באחרים, וחיים את

ה"אני המזוייף" במקום את ה"אני האמיתי" שלנו, מה שגורם לנו להרגיש חנוקים, שקופים ואף דיכאון ודכדוך פנימי.

כשאנחנו עסוקים במה יגידו ובמה יחשבו עלינו אנחנו פועלים לפי צרכי הסביבה והציפיות שלה מאיתנו  וע"י כך אנחנו נזקקים נואשות לאספקה שוטפת וזמינה מהסביבה של ביטחון, ערך ומשמעות, מה שהופך אותנו

לתלויים בסביבה שלנו לאספקת הצרכים החיוניים והחשובים לנו ביותר.

כשאנחנו לא מקבלים מהסובבים אותנו את אספקת הצרכים הללו, אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים וכעס רב, שיכול לבוא לידי ביטוי הן בהתפרצויות כעס והן בהדחקת הכעס פנימה, שתי צורות ביטוי התנהגותי לא יעילות,

מתסכלות ומכאיבות. אנחנו יכולים להרגיש לא שווים, לא קיימים, לא מוצלחים, לא טובים, לא בסדר, מעורערים, חסרי ביטחון ומדוכאים.


אך כאשר אנחנו נותנים לעצמנו חופש להיות מי שאנחנו, אנחנו יכולים לזהור במלוא 
תפארתנו ולהגיע להישגים, למימוש והגשמת המשאלות והחלומות שלנו.

חשוב להבין שזה לא באמת שהאחרים גוזלים מאיתנו את החופש להיות מי שאנחנו אלא זה אנחנו שנותנים להם לעשות כך.

אולי כשהיינו קטנים לא הבנו, לא ידענו, לא היה לנו כוח ועצמאות להשתחרר מהכבלים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלינו" כי ראינו שהגדולים עושים כך וחיקינו והפנמנו אותם, אך היום כשאנחנו בוגרים, גדולים ועצמאיים אנחנו יכולים

לבחור איך אנחנו רוצים את החיים שלנו, גם אם האחרים לא תמיד ישמחו מהבחירות שלנו, יתאכזבו או יפגעו מאיתנו.

אנחנו צריכים לחיות את חיינו כפי שנכון לנו ולא את חייהם של אחרים ולשם כך עלינו לקחת אחריות על עצמנו, על הבחירות שלנו ועל מציאות חיינו.

 

לכן, דבר ראשון, תתחילו יותר ויותר לשאול ולתרגל את השאלות: "מה אני רוצה?", "מה נכון לי ?" , "מה מתאים לי?", "מה טוב עבורי?". ישנם אנשים לא מעטים שכבר שכחו מזמן  לשאול את עצמם מה הם רוצים.

אז כדאי שיתחילו להיזכר ולהחזיר לעצמם את הסמן הפנימי ואת המצפן הפנימי שלהם.
דבר שני, כדי להתחבר שוב אל עצמכם ואל הכוחות והיכולות שלכם, שבו עם עצמכם וכיתבו על דף את כל הדברים הטובים והחזקים שלכם בלי לתת לקולות הצנזורה, הפקח והמבקר הפנימיים לעצור אתכם. אולי זה יהיה

לחלק מכם קשה בהתחלה אבל אם לא תוותרו לעצמכם בקלות, לאט לאט זה יצליח לכם.

תזכרו שבכל אחד ואחד יש את המהות הטובה שלו ורצוי שיתחבר אליה כמה שיותר  מהר וע"י כך תוכלו ללכת עם מה שנכון עבורכם בהתאם לצרכים לרצונות שלכם . כך גם תגיע תחושת החופש הפנימי והשלווה להיות

מי שאתם באמת, תחושת המימוש, הסיפוק והחיות ותוכלו להיפרד מ"מה יגידו" ומ"מה יחשבו". אנחנו לא יכולים להיות אחראים על מה אחרים מרגישים.


ולסיום, דבריו של נלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו בו ציטט את מריאן וויליאמסון:

 "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

אני מאחלת לכם ולבני משפחותיכם חג שמח ומואר!

שתשתחררו מכל הכבלים שלכם שהייתם משועבדים להם, כמו דפוסי התנהגות שהזיקו לכם, הרגלים ישנים, מנהגים שמיותרים לכם, תפקידים שכבר לא מתאימים לכם ועוד ועוד ותצאו מעבדות לחירות, שבה אתם יכולים

להיות ולעשות כרצונכם.

שיהיה לכם חופש מלא להיות מי שאתם רוצים וצריכים להיות ותגשימו את חלומותיהם ומשאלותיכם כאוות נפשכם.  


הרבה בריאות, שמחה, נחת, הצלחה ושהלב שלכם יהיה עטוף ומלא באהבה.

שלכם מכל הלב

אריאלה