איך לנהל נכון וביעילות את הרגשות בלי להתפרץ בכעס במיוחד בימי ההסגר עקב הקורונה

בזמן של מתח ולחץ, דאגה וחוסר אונים בכלל ובמצב של משבר כזה מטלטל, כמו שכולנו עוברים בימים אלו, השהייה ביחד עם המשפחה במקום סגור בבית יכול להיות מצד אחד, כייפי ומהנה, להרגיש מקרוב ולהכיר עוד יותר לעומק את בני המשפחה, לבלות ביחד ולהעביר את הזמן בנעימים, ולעשות דברים, שאולי לא עשיתם אף פעם או לא עשיתם מזמן ומצד שני, זה יכול להיות סיר לחץ שיש בו הצפה של רגשות קשים ולפעמים, בלתי נסבלים שקשה לשאת אותם ביחד בבת אחת, בנוסף לדאגה לבריאות שלנו ולשלומם ורווחתם של בני משפחתנו ולדאגה הכלכלית לפרנסה ולמקור המחיה, למקום העבודה והם מחפשים תיעול וערוץ של שחרור ופורקן.

הרגשות שמתחת לכעס

חשוב להזכיר לעצמנו שוב ושוב שהמצב כרגע הוא אומנם מצב מורכב ומאתגר, לפיו על הרבה חלקים ממציאות חיינו החשובה אין לנו שליטה אבל על איך אנחנו מנהלים את חיי  היומיום שלנו בתוך הבית במהלך הסגר תלוי בנו , בזווית הראיה והפיסה שלנו את המצב ובתגובה ההתנהגותית שלנו בהתמודדות עם המשבר תוך כדי לקיחת אחריות על עצמנו ועל הבחירות שלנו.

כן, זה באמת קשה ולא פשוט, לפעמים. זה גם בסדר ליפול, להיכנס מידי פעם ללחץ, לקושי, לייאוש, לחרדה, פחד ודאגה, אבל אל תילחמו ברגשות שלכם, מחד, תנו לעצמכם רשות להיות שם זמן מה כי זה בסדר וטבעי להרגיש כך במצב כזה אבל אל תישארו במקם הזה זמן רב, מאידך.

תיקחו את הזמן להיות מחוברים לרגשות שלכם ואח”כ תעשו דברים שמרגיעים אתכם, וצאו מהמצב בצורה יזומה ואקטיבית ושימו בצד את הדאגות לדברים שכרגע אין לכם שליטה עליהם כי ממילא אין לכם מה לעשות ואין לכם כרגע אפשרות לשנות את פני הדברים כמו העובדה שצריך להיות ביחד בבית בסגר. זה כבר לא תלוי בכם. תתמקדו במציאות שנמצאת בשליטתכם וזה במיוחד היכולת שלכם לזהות ולבטא את הרגשות שלכם בצורה ישירה וגלויה.

לפעמים, הדרך האוטומטית התגובתית שלנו, במיוחד במצב שאנחנו מרגישים סכנה ואיום על ביטחוננו ושלומנו ושלום היקרים לנו, היא לפרוק מהר את הרגשות החוצה כדי להשתחרר מהרגשות הקשים אבל כשלא יודעים איך לעשות את זה נכון או משהו חוסם אותנו מלבטא את הרגשות שלנו בצורה ישירה, גלויה ופתוחה זה עלול להיות פרץ של צעקות, קללות, דיבור לא יפה, מעליב ופוגע, ואיבוד שליטה שמפחיד את האחרים, גם ככה תחושת הביטחון שלנו התערערה כיום ולהתנהל בצורה לא יעילה עם הצפת הרגשות שלנו בצורה של התפרצויות כעס והתקפי זעם זה מערער עוד יותר את מרחב הביטחון המשפחתי במערכות היחסים בבית בין כל המשפחה ואת תחושת הביטחון האישי של כל אחד ואחד מבני המשפחה.

לכן, היום אני רוצה להציע לכם דרך יעילה וטובה להשתחרר מהרגשות הקשים שעולים במיוחד בימים אלו והיא להיות מגדלור – לבטא את הרגשות שלכם בצורה גלויה וישירה והכי אמיתית ואותנטית בלי להפוך אותם לכעס. זו לא חולשה לבטא רגשות. להיפך, זה חוזק. כשאנחנו מבטאים את הרגש האותנטי הראשוני שלנו, אנחנו, למעשה, נותנים לו ערוץ לשחרור ופורקן ויוצרים לעצמנו הקלה ולא הופכים אותו לעצבים ולכעס ובטח לא להתפרצות כעס ומריבות מיותרות. דבר שני, אנחנו נותנים ביטוי אמיתי למה שאנחנו מרגישים ונותנים לאחרים להבין אותנו באמת. שלישית, בגילוי ישיר ופתוח של הרגשות, אחרים יכולים להקשיב לנו באמת כי אם כועסים ומתפרצים על אחרים בכעס, הם מפסיקים להקשיב ועסוקים רק בהתגוננות מפני ההתקפה עליהם ומתרחקים או שהם מתקיפים חזרה ונוצרת מריבה (Fight or Flight) .  והדבר הרביעי והכי חשוב הוא שכשהאחרים מבינים ורואים מה באמת אנחנו מרגישים בלי לפחד, הם יכולים לתת לנו את מה שאנחנו זקוקים לו מהם, כמו קירבה ואינטימיות, אמפטיה, הזדהות, חמלה, אכפתיות, דאגה, משענת, הכלה, קבלה, תמיכה וחום.

כשתבטאו את הרגשות שלכם בצורה אמיתית ולא תהפכו אותם לכעס לא רק תקלו על עצמכם אלא תשמשו מודל ודוגמא לילדים שלכם וכך גם תשמרו על יחסים טובים עם כל הסובבים אתכם במיוחד היקרים לכם ביותר.

אתם מוזמנים גם לצפות בסרטון החדש שהכנתי “איך לנהל נכון את הרגשות בלי להתפרץ בכעס?” לצפייה לחצו על הקישור הבא 

https://youtu.be/OCqETSiFMLg

איך להתנהל נכון וחכם עם בני המשפחה בבית בהסגר עקב משבר הקורונה

היום אני רוצה לתת לכם כמה דרכים איך להתנהל נכון ובחוכמה עם בני המשפחה בבית בזמן ההסגר עקב הקורונה.
למרות הקשיים שיש במצב, אנחנו יכולים להתמודד עם המצב. אין מקום לייאוש. מתמודדים כל יום ביומו ועושים הכי טוב שאפשר.

אני מזכירה לכם מהפוסטים הקודמים שלי:

התמודדות משפחה במשבר

נשימה עמוקה, הסתכלות חיובית, התמקדות בהווה ב’כאן ועכשיו’, להבין על מה יש לנו שליטה ועל מה לא, לצרוך כמה שפחות חדשות, ליהנות ממה שיש, למזער נזקים כמה שאפשר ולהתמודד בדרך של צעד אחר צעד, כל יום ביומו. לעשות את המיטב שאפשר כל יום.

היום אני רוצה להראות לכם עוד כמה דרכי התמודדות יעילה חשובות ביותר במיוחד למצבים כמו שתיארו לי משתתפי הסדנאות של שליטה וניהול כעסים במפגשים שהתקיימו.
יש לפעמים הרגשה של כיאוס, בלאגן, חוסר גבולות, חוסר פרטיות, אין מרחב אישי, אין חופש , ואין אפשרות להיות קצת לבד עם עצמנו.

בנוסף לכך, הורים רבים מרגישים צורך לעמוד כל הזמן לרשותם של הילדים ולהיות ספקי הצרכים שלהם, להיות צוותי הווי ובידור, מגשרים ומשכיני שלום, לעשות להם סדר יום, לספק את כל צרכיהם ולהיות כל הזמן בשבילם כשאולי גם הם צריכים קצת אוויר משל עצמם, ולהיות לבד רק למען עצמם.ובאמת, צריך לנהל בחוכמה את המצב בבית ולשמש מקום בטוח עבור הילדים.

חלק מהאנשים שיצאו לחל”ת או פוטרו או הוגדרו כלא חיוניים מרגישים חסרי ערך וחסרי תועלת כשהם מוצאים את עצמם פתאום מובטלים וחסרי מעש ובלתי משמעותיים.
קודם היתה להם חשיבות ,תחושת ערך ומרכזיות, ופתאום הם נאלצים להיות בבית ללא ההרגלים שלהם,בלי התפקידים, התארים והמשמעות. זה לא פשוט.

חלק מברי המזל גם צריכים לעבוד מהבית אבל אם אין להם מקום וזמן בבית שהם יכולים לעבוד בשקט ללא הפרעות, אז זה לא מצליח להם וזה מגביר אצלם את הלחץ והתסכול,
חוסר האונים ואת הדאגה הכלכלית שמא תהיה סיבה לפטרם, אם הם לא יעמדו במשימות שעומדות בפניהם בעבודה מהבית.

יכולה לעלות גם הרגשה של חוסר אוויר ומחנק כשאין אפשרות לצאת החוצה ליותר מכמה דקות וסביב הבית בלבד, לחץ ומתח, שבקלות יחד עם החרדה והדאגה לשלומם ולבריאותם של בני המשפחה עקב התפרצות הקורונה, יכולים לגרום להתעוררות של כעסים והתפרצויות כעס של צעקות, דיבור מעליב ופוגע, קללות וניבולי פה, זריקת חפצים, השתקה והקטנה, מריבות, עצבים,
האשמות הדדיות, ברוגז או התרחקות וניתוק.

רואים את זה גם בדיווח של המשטרה על עלייה בתלונות על אלימות במשפחה. מכאן ניתן להבין ומשיחות שלי עם מטופלים ואנשים רבים שיש גם עלייה באירועים של
התפרצויות הכעס והתקפי הזעם בין בני המשפחה.

זה לא חייב להיות המצב.
לכן, מומלץ לעשות כמה דברים:
א. ראשית, ממש תעשו לכם רשימה מה חשוב לכם באמת ומה לא. על אלו דברים אתם יכולים להתגמש ולהתפשר ולא להתעצבן או לריב עליהם ואיזה דברים ממש חשובים לכם שעליהם אתם לא מוכנים להתפשר. זה יעזור לכם, לא להתייחס באותה חומרה לכל הדברים ולוותר על דברים קטנים ושוליים שלא שווים ויכוח, טענות או תלונות, ביקורת והאשמות.

ב. שנית, בגלל שהמצב לא פשוט לכולם, כולל הילדים שלכם שנמצאים גם הם בחרדה, בחוסר אונים ובתלות גדולה בכם, והם מסתכלים עליכם, הגדולים, כעוגן והביטחון שלהם, צרו לכולכם מרחב יחסים בטוח, שבו יש מקום וחופש להבעת רגשות, מחשבות, לשונות בדעות וברצונות, הבנה והכלה, סובלנות וסבלנות ובעיקר, כבוד אחד לשני ולצרכים של כל אחד.

ג. והדבר השלישי הוא , כדי לאפשר מקום וחופש לכולכם להיות עצמכם במיוחד כשזה נכפה עליכם להיות ביחד סגורים במקום אחד, שבו ביחד לישיבת בית ותהפכו את הילדים שלכם לשותפים בקביעת התוכנית היומית. כמה מהמטופלים וממשתתפי הסדנאות סיפרו לי איך הם בנו לו”ז מדויק לילדים כשהם בסוף לא עומדים בזה ומאבדים את שלוות רוחם ומתעצבנים על הילדים או על בן/בת הזוג.

התכנית היומית לא אמורה להיות רק עבור הילדים. הם לא עובדים שלנו או חיילים או תלמידים שלנו שיש לארגן להם לו”ז ומערכת שעות.
אתם משפחה וכמשפחה אתם מתמודדים ביחד עם המצב. זו תוכנית משפחתית וכדאי שתהיה בה גמישות שמותאמת לכל אחד מבני המשפחה כולל ההורים. למשל, אפשר להחליט, ששעת הקימה היא בין 8 ל- 9:00 וב 9:30 יש ארוחת בוקר לכל בני המשפחה. כולם מוזמנים לחדר האוכל, לפינת האוכל, המטבח או במרפסת, תלוי לפי מה שמחליטים. זה נותן בכל זאת, חופש בחירה ומרווח של אוויר שמתאים לכל אחד ואחד.

יושבים כמשפחה ומבקשים מכל אחד הצעות לסדר היום לכל השבוע כשיש מקום להעלות בקשות לשינויים במהלך השבוע . סדר היום צריך לכלול מתי פעילות אינדיבידואלית עצמאית לכל אחד,
מתי נפגשים, ביחד, לארוחת בוקר, צהריים וערב, מתי זמן משחקים, מתי פעילות משותפת ואיזו, מתי זמן אישי לכל אחד מההורים ובאיזה מקום בתוך הבית, כך שלא יהיו לו הפרעות ולבסוף, אחרי ששומעים את הרצונות והבקשות של כולם ומסכימים עליהם, כולל מה קורה כשלא עומדים בתוכנית שהוסכמה ע”י כולם, כותבים אותה על לוח או על דף ותולים במקום מכובד שכולם יוכלו לראות את ההסכמות וההבנות שהתקבלו ע”י כולם.

כשהופכים את הילדים לשותפים ונותנים כבוד לרצונות העצמאיים שלהם, הם ירגישו יותר מחויבות ורצינות להסכמות, הם יגלו אחריות ומשמעת עצמית, עצמאות, והגבולות יהיו יותר ברורים בבית, יהיה מקום לרצונות של כל אחד, מה שיוביל לסדר בהתנהלות היומיומית ורוגע ביחסים בין כולם.
שיהיה לכם שבוע טוב ושיגיעו ימים טובים יותר
אריאלה

כמה תובנות ודרכים יעילות להתמודדות מוצלחת עם משבר הקורונה

משבר הקורונה

ימים קשים עוברים על כולנו. כל יום הנחיות והגבלות חדשות שמעוררות רגשות קשים ומטלטלים. לא ברור אם יש יד מכוונת שאוחזת בהגה שמנהיגה את ההתמודדות עם המגיפה לטובת המדינה ואזרחיה. המצב כיום מעורר תחושות קשות שקשה לשאת, דאגה לגורל המדינה, לגורלנו, לבריאותנו ובריאות משפחותינו וכולנו בכלל, דאגה וחרדה כלכלית, פחד מהלא נודע, חוסר וודאות, ערעור הביטחון, חוסר האונים, מהתלות שלנו במי שאמור לטפל בנו, פחד, חרדה, תסכול, כעס, אכזבה וכאב גדול. מצב לא פשוט, חדש ולא מוכר שצריך להכיר ולהתמודד איתו תוך כדי תנועה ולמידה.

אבל אל ייאוש. חווינו כבר כמה משברים בחיינו, הן משברים אישיים והן כמדינה, ואפילו כאנושות, וצלחנו אותם. אין שום סיבה שבעולם שלא נצליח גם הפעם.
כשאני חושבת על מצבי משבר, אישיים וקולקטיביים, יש כמה דברים חשובים ומרכזיים שעוזרים להצליח לצאת מחוזקים ממשבר. נקודת המוצא היא קודם כל למזער נזקים כמה שאפשר וזה כבר תלוי בנו. למשל, אם אנחנו נאלצים כבר להיות מסוגרים בבית או יש פגיעה ודאגה כלכלית, העסק לא עובד, פיטורין, חל”ת או קשיים אחרים חבל להוסיף גם מריבות בבית, עצבים, מתח ולחץ, ויכוחים, סכסוכים וקלקול מערכות היחסים שלנו עם האנשים הכי יקרים לנו. כיום, יש דברים רבים שהם לא בשליטתנו, אבל עדיין בחלקת האלוהים הקטנה שלנו יש לנו שליטה ואנחנו האחראים הבלעדיים על איך אנחנו מתנהגים ואיך אנחנו חיים את המצב.

הרעיון המרכזי החשוב כאן הוא שעלינו להתמקד במה שאנחנו יכולים כן לעשות במסגרת החיים שלנו ולהתרכז ב’כאן ועכשיו’ ובגישה חיובית. הרי בסופו של דבר המשבר יסתיים במוקדם או במאוחר ואנחנו צריכים לדאוג שכשנגיע לרגע הזה, נגיע עם כוחות ומחוזקים כמה שאפשר כי באותו הרגע נתחיל את השיקום שלנו, הן כיחידים, כמשפחות והן כמדינה. לפעמים, אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות אבל אנחנו יכולים לשנות את זווית הראיה שלנו על המצב וזה עושה את כל ההבדל.

ההתמקדות ב’כאן ועכשיו’, בהווה, עוזרת לנו לראות מה אנחנו יכולים לעשות וכיצד לפעול היום. העשייה מחזקת את הכוחות שלנו ומסירה את תחושת חוסר האונים כי יש לנו מה לעשות. היא מחזירה לנו את החיוניות ותחושת השליטה על עצמנו. אין טעם להיכנס למרה שחורה ולדאוג מה יהיה בעתיד כי העתיד עוד לא הגיע ולכן, לא ניתן לעשות בו שום דבר.  מה שאפשרי לעשות הוא רק בהווה. אנחנו צריכים להתקדם צעד אחר צעד, כל יום ביומו ולעבור כל יום בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים. צעד אחר צעד. כל יום ביומו.

אין טעם להקשיב כל הזמן לחדשות. שמעו פעם פעמיים ביום ולא יותר. ממילא אנחנו לא יכולים לעשות כלום עם המידע המפחיד הזה אז אל תתנו לו להיכנס בכמויות גדולות. יש לעשות את כל מה שניתן לפי ההנחיות אבל יתר הקשבה לחדשות יכול להעלות את רמת החרדה, הפחד והפאניקה וכל אלה לא עוזרים להתמודדות מוצלחת.

המשבר הזה מלמד אותנו לחיות את ההווה מה שלא תמיד עשינו. התרכזנו או בעבר או בעתיד אבל לא היינו בהווה. התרכזנו במשימות ובתפקידים שצריך למלא, ממשימה למשימה בלי לעצור רגע ולנוח, בלי ליהנות ממה שיש וממה שהשגנו ולא חיינו את הרגע, את עצמנו, את ההנאה מהמשפחה, הנאות וסיפוק מהעבודה, ממנוחה, משחרור והרפיה.
במקום זה רצנו אחר עוד ועוד הישגים ומטרות, עוד כסף, בית יותר גדול, עוד רכוש, עוד קניות, עוד חומריות, גם כשלא ממש היינו צריכים וכו’ וכו’. ההימצאות שלנו בבית משנה לנו את ההרגלים ולא מאפשרת לנו להתמקד בחומריות או בקניות אלא בקשרים המשמעותיים שלנו בעיקר עם המשפחה, הילדים ובני הזוג.

הקורונה מחזירה אותנו הביתה. לדברים המשמעותיים והחשובים באמת אין לנו אפשרות לרוץ לכל מיני מקומות, לעבודה, לסידורים, לחדר הכושר, לקניות וכד’ ולהגיע ממוטטים הביתה ואז להיפגש לזמן קצר עם הילדים ובני הזוג שנתפסים הרבה פעמים כמעצבנים, כנטל וכעול וכל מה שרוצים זה שקט בלי הפרעות ורעש. המשבר מכריח אותנו להיות עם בני המשפחה, לטפח ולשפר את הקשר איתם כי אין לנו ברירה, אחרת נסבול. פתחי המילוט עזרו לנו להימנע מלטפל בקשרים שלנו ואילו המשבר עוזר לנו לחדש קשרים ולטפל בהם, להעמיק את היחסים עם הקרובים לנו וליצור איתם יחסים של כבוד, הבנה וקרבה אמיתית, מהנה ומספקת.

המשבר פתאום מאלץ אותנו לעצור ולשנות זווית ראיה ולהתבונן בחיים שלנו, להביט סביבנו, לראות מי נמצא איתנו וסביבנו, לחיות את הרגע ולהעריך את מה שיש לנו, כי מה שהיה מובן מאליו קודם המשבר, כבר לא מובן מאליו עכשיו.

חשוב גם לחפש ולמצוא בכל תחום בחיינו דרכים חדשות ומגוונות, יצירתיות, לחשוב מחוץ לקופסא, ולחשב מסלול מחדש. מה שהכרנו עד עכשיו לא מתאים למצב כיום. ברור שהתשובות לא יתגלו מיד אבל כששמים את החיפוש במודעות ובתודעה שלנו ומחוברים לשאלות של החיפוש , התשובות יגיעו. צריך רק לחפש אותן וצריך סבלנות ואורך רוח לתת לתשובות להגיע, לקבל ולהכיל את התסכול ואת חוסר הוודאות עד שהתשובות יגיעו. זה אכן קשה ולא פשוט אבל המצב הזה מאלץ אותנו לשכלל ולהגמיש את שריר הכלת התסכול, כי אנחנו לא מקבלים פתרונות מיידיים ומענים מספקים לקשיים שלנו.

אנחנו הרבה פעמים רוצים וזקוקים שהתשובות והמענה לצרכים שלנו יגיעו מהר, אבל זה בדיוק מה שהמצב מלמד אותנו שאין לנו שליטה על המציאות ועל אחרים אלא על עצמנו בלבד. ככל שנגלה יותר גמישות, יצירתיות, סובלנות וסבלנות תוך הכלת התסכול שלנו כך נגיע במצב טוב יותר עם כוחות לסיום המשבר לכשהוא יגיע.

המשך תובנות ודרכים יעילות להתמודדות מוצלחת במאמר הבא.

כמה טיפים חשובים ויעילים להתמודדות מוצלחת עם הקורונה

ימים לא פשוטים עוברים עלינו מאז התפרצות הקורונה. רבים אף נמצאים בבידוד.

זה מצב שיכול לעורר תחושות לא נעימות כמו חוסר וודאות , חוסר אונים, חרדה, פחד, ויכול להעלות קשיים רבים. חשוב שנזכור שמצב כזה יכול להיות קרקע פורייה

להעלאת קונפליקטים, ויכוחים ומריבות וכמובן, גם התפרצויות כעס.

זה מצב מתמשך של שטח אש אחד גדול שבו שיווי המשקל והאיזון שלנו מופר וכמו במצב חדש שהוא גם סוג של משבר שהכוחות והדרכים הרגילות שלנו אינן מספיקות, יש להתמודד

אחרת מהרגיל. יש למצוא דרכים נוספות חדשות ומגוונות להתמודדות, לגלות גמישות חשיבה והתנהגות, יצירתיות,  יכולת הסתגלות למצב החדש ולקבל את המצב כפי שהוא, לגלות אורך רוח, סבלנות

וסובלנות, ולקבל שלכל אחד יש דרך אחרת, לא יותר טובה או פחות טובה, להתמודד עם משבר.

ולכן, חשוב מאד להיות ערים ומודעים למכשולים ולבורות שבדרך ולהפעיל את כל הדרכים והכלים שברשותנו כדי שנצליח להתגבר על המשבר ונצא מחוזקים כשתגיע השעה.

משברים טבעם להסתיים. גם המשבר הזה יסתיים. כבר עברנו בחיינו כבני אדם וכמדינה כמה משברים וצלחנו אותם.

תזכרו, הקורונה תצא מחיינו מתישהו בחודשים הבאים אבל איך אנחנו נצא ממנה זה תלוי רק בנו ואיך אנחנו מתנהלים במצב. הישארו אופטימיים. אל תיבהלו מכל פייק ניוז

נתמודד ביחד צעד אחרי צעד.

הקורונה הגיעה לחיינו וכולנו מתמודדים עם מצב חדש ולא מוכר בחיים שלנו. זה לא פשוט. הקורונה שהגיעה אלינו, זה מצב שאין לנו שליטה עליו. זה משהו שקרה, הוא עובדה והוא

מציאותי בשטח. למצב שאין לנו שליטה עליו אפשר לקרוא מצב “אכלתי אותה”, לא במובן הפסימי, אלא במצב שזו העובדה ועם זה צריך עכשיו להתמודד. כמו כדור שנכנס

לרשת בכדורגל. זו עובדה. עכשיו רק אפשר לראות איך אפשר למזער נזקים ולהגיע להתמודדות מוצלחת ויעילה.

זה כמו עקרון 10- 90 , למי שלא מכיר שרק 10% מהאירועים בחיים שלנו הם אירועים שאין לנו שליטה עליהם אבל שאר ה- 90% הם התגובות שלנו לאירועים האלה. זה כבר בשליטתנו ובאחריותנו.

כך גם עם הקורונה. זו המציאות .חלקנו צריך אף להיות בבידוד בבית וזה לא פשוט

לא פשוט פתאום להיות ביחד במקום אחד שאי אפשר לצאת ממנו בחופשיות. קונפליקטים יכולים לעלות, חיכוכים ומריבות. לפעמים, זה להיות ביחד באותו הבית אבל מבודדים זה מזה כשרק אחד מבני

המשפחה צריך להיות מבודד בחדר אחר  וצריך עזרה וזה משאיר עומס ואת שאר התפקידים על מישהו אחר מבני המשפחה, ועל מי שצריך ויכול לטפל בילדים. ועכשיו גם צריך להתארגן אחרת

כשהילדים נשארים בבית. כל ההרגלים והמנהגים משתנים במצב כזה וצריך להסתגל למצב החדש בלי להאשים אחד את השני כי אין באמת אשמים.

אם אנחנו נמצאים בבידוד או חלילה נהיה בהסגר בואו ניקח את המצב כפי שהוא ונהפוך את הלימון ללימונדה.

למי שקשה להיות סגור או פתאום לא לעשות את כל התפקידים שהוא רגיל לעשות בשגרה שלו, זו בדיוק ההזדמנות ללמוד להרפות עם רשות פנימית, לשחרר, להירגע ולנוח.

זו גם הזדמנות טובה לחדש, לשפר או להעמיק את הקשר בזוגיות ובמשפחה עם הילדים ובכלל עם המשפחה המורחבת, למצוא דרכים חדשות להיות בתוך הקשר. הרי בלאו הכי

אתם לא יכולים לשנות את המצב.

זה בדיוק הזמן לנוח ובעיקר ליהנות ממה שיש ולהשאיר בצד את נקיפות המצפון. למשל, זו הזדמנות לראות סדרה בטלוויזיה שלא יצא לכם לראות בגלל עומס בחיי היומיום, לקרוא ספר שמזמן רציתם,’

ליצור, לשחק ביחד, קלפים, טאקי, קטן, וכל מה שבא לכם, לצחוק (שימוש בהומור עוזר להקל ולשחרר לחץ), לעשות אימוני ספורט קבועים, לבשל ולאכול ארוחות ביחד ולדבר אחד עם השני, מה שלא

תמיד קורה בשגרה הרגילה ולעשות דברים שבחיי היומיום אתם לא מספיקים אפילו, תיקונים בבית. כן, כך תרגישו אפילו מועילים ויעילים. ובכלל צרו לעצמכם, שגרה שתתאים לכם והיצמדו אליה.

וכן, עוד דבר חשוב מאד. גם כשאתם מעצבנים אחד את השני, וזה הגיוני שיקרה, תמצאו מהר את הדרך להרגיע, להבין אחד את השני, ללכת אחד לקראת השני, ולפתור יחד את הקושי. אל תתנו

לעצמכם לשקוע לתוך המריבה, העצבים והריחוק. צאו משם מהר ככל האפשר.

זו גם הזדמנות ליצור קירבה מתוך המרחק הפיזי. צלצלו לקרוביכם, לבני המשפחה המורחבת שלכם, לחברים שלכם, לחברים לעבודה, תשאלו לשלומם, דברו איתם, תשאלו

אותם אם הם צריכים עזרה ותעזרו אם אפשר. אפילו תחדשו קשרים שהתרופפו עם הזמן. המרחק הוא עובדה אבל לא חייבים להיות בריחוק. אפשר להיות קרובים למרות המרחק.

ככל שמתמודדים ביחד עם המצב ועם הקשיים שעולים ממנו כך המצב הופך להיות יותר קל ונסבל.

ולבסוף, היו אמפטיים אחד לשני ולמי שנמצא בבידוד או אלה שחולים. זה יכול להיות כל אחד ואחד מאיתנו. הם לא אשמים במצב.

אנחנו נמדדים דווקא בהצלחת ההתמודדות שלנו בשעות קשות ולא רק בחיי הנוחות שלנו בשגרת היומיום.

בהצלחה לכולנו, שנהיה בריאים ושיגיעו ימים טובים יותר.

אריאלה

 

דברים שכתבתי על הסוד לזוגיות טובה לכבוד יום הנישואין/ אריאלה מלצר

טלפון בבוקר “מזל טוב, אשתי,” ומשלוח פרחים יפיפה הזכירו לי שהיום זה יום הנישואין ה 42  שלנו. 42 שנות נישואין לא הולכות ברגל.

המון מזל טוב, בעלי היקר והאהוב, אתה החבר הכי טוב שלי. שיהיו לנו עוד 42 שנים של אושר, הנאה וכייף ושנהיה בריאים כדי שנוכל להמשיך ליהנות בכייף ביחד מהחיים.
כל כך הרבה דברים עברנו ביחד אבל מה שחשוב הוא שלמדנו עם הזמן לקבל אחד את השני כמו שהוא.

הגדולה שבנישואין ובזוגיות היא לא רק ליהנות מהדברים הטובים שיש בבן הזוג אלא דווקא לחיות בשלום עם הפגמים שלו ולקבל אותו איך שהוא ועל מה שהוא (כמובן, עם הדברים שאפשר לחיות איתם). כולנו משתנים כל הזמן. שום דבר לא נשאר אותו דבר, גם הטוב וגם הרע. אז לקבל שגם בן הזוג משתנה, כמונו בדיוק, וזה לא אומר בהכרח שזה נגדנו, גם אם זה לא מתאים לנו, אלא בעדו וזה עושה את כל ההבדל.

לכן, חשוב לראות את המציאות והזוגיות בפרופורציות המתאימות, לא להגזים ולא להפוך כל דבר לדרמה, לא להפוך כל דבר לזירת קרב ולמלחמת קיום. לא כל דבר הוא קריטי.
חשוב להסתכל על בן הזוג בעיניים מפוכחות, להבין שיש לו עולם משלו, ראייה וצרכים משלו ולפעמים שונים או אפילו מנוגדים. הוא לא יותר טוב או פחות טוב מאיתנו. הוא פשוט אחר וזה בסדר.
חבל שלא יכולנו לראות את כל זה כבר כשהיינו בתחילת הזוגיות שלנו והיינו חוסכים מאיתנו הרבה צער, עצב, וויכוחים ומריבות מיותרות. אבל אין מה לעשות, צריך לעבור את הדרך כדי לראות ולקבל את זה.
מה שלמדתי הוא שהסוד לזוגיות טובה לאורך זמן הוא לתת מקום לכל אחד מבני הזוג, להתפתחות האישית, לקריירה, לצרכים ולהנאות שלו ובו זמנית גם ל”ביחד”, להרבה דיבור ושיתוף, ענין משותף, בילויים משותפים, כייף והנאה משותפים וכשמוצאים את האיזון בין ה”ביחד” ל” לחוד” תוך קבלה והכלת בן הזוג כאדם אחר וייחודי, מובטחת אהבה, הנאה, כייף וסיפוק ובטחון בזוגיות לטווח רחוק.
חשוב לראות בבן הזוג שלנו שותף שבחרנו למסע החיים המשותף ולכן יש חשיבות גדולה להבין את הצרכים שלו, המכאובים, הפחדים, והקשיים שלו ולהיות שם בשבילו כמו שאנחנו מצפים שהוא יהיה משענת בשבילנו.

 

 

זה כבר מדעי– חוסר שליטה בכעסים ודפוסי חשיבה שליליים מקצרים את החיים

שלום לכם,

לעצור את הכעס עם מכון רעות

נטרל את הכעס עם הסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות

כשקראתי על ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות בכתבתה של ד”ר יפה שיר-רז שפורסמה במגזין מנטה(26.1.2018), לא יכולתי שלא לראות את הקשר הישיר בין הכעס שנדלק אצל רבים מאיתנו ובא לידי ביטוי בצורות ובאופנים שונים לבין המחקר והמסקנות שמעלה ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות. הספר מגלה שחשיבה חיובית היא לא סתם המלצה חשובה לשיפור המצב הרגשי אלא היא עשויה למנוע מחלות ואפילו להאריך חיים.

מחברות הספר, פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

בעקבות קריאת תוצאות המחקר הזה, שהתוסף למחקרים אחרים, אי אפשר שלא לראות איך כעס כרוני ומתמשך בחיים שלנו, זעם, רוגזנות, תוקפנות ועוינות על כל ביטויים השונים והמגוונים, פוגעים פגיעה פיזית בגוף שלנו, מעוררים מחלות שונות, פוגעים באיכות החיים, מאיצים הזדקנות ומקצרים את החיים שלנו. וכל זה בנוסף לכל המחירים הכבדים האחרים שמשלמים בזוגיות, ביחסים עם הילדים, על הכביש, עם השכנים, בעבודה, עם חברים וכל האחרים הסובבים.

המחקר מדבר על המחשבות השליליות והשפעתן על הגוף שלנו ועל תוחלת החיים שלנו.

אז מה הקשר של המחקר לכעס ולחוסר שליטה בכעסים?

אחד המאפיינים את האנשים הכעסנים שמגיעים מהר ובקלות לחוסר שליטה בכעסים והם מתפרצים בכעס היא חשיבה שלילית. הם רואים שחור- לבן, הם דרוכים לפעול להגנתם ולצדק שלהם בכל רגע כשכל דבר קטן יכול להיתפס בעיניהם כפגיעה בהם. כשהם מרגישים שדברים לא נעשים בדרך הרצויה להם, זה נתפס בעיניהם ובחוויה הפנימית שלהם שמישהו פוגע בהם, משהו מאיים עליהם או מתרחשת איזושהי מתקפה או סכנה עליהם.

מה שעוד מאפיין אותם הוא שהם לרוב בסטרס ומתח תמידי של מירוץ החיים, ריבוי משימות ותפקידים, לחץ להישגים, לפרפקציוניזם, לשמירה על הצדק שלהם, על הכבוד והערך שלהם, על הכוח שלהם ועל השליטה בחיים שלהם. בתוכם יש סערה תמידית וכרונית, שלא מאפשרת להם להירגע וכל דבר קטן ואפילו שטותי יכול להקפיץ אותם. הם מתנהלים בדומה לישיבה על חבית אבק שריפה שיכולה להתפוצץ בכל רגע אפילו מהגפרור הכי קטן. התגובה האוטומטית שלהם היא כעס ורצון שהאחרים יעשו מה שהם רוצים וצריכים אחרת הם מתפרצים. לכעס שנדלק יש צורות שונות, כפי שאתם כבר יודעים אם אתם עוקבים אחרי

 

ההתנהגויות השונות באות במטרה לגרום לזולת לפעול ולהתנהג בהתאם לרצון ולצורך של הכועס והן מתבטאות בצעקות, צווחות ושאגות, בשפת גוף מאיימת ומפחידה כמו מבט מאיים ומקפיא או משתק, קללות, שתלטנות, כוחנות, רכושנות, קנאה, ביקורתיות רבה, האשמות, בוז, זלזול ולעג, ציניות, התנשאות, הפחתת ערך, מניפולציות רגשיות שונות ועוד ועוד.

כל ההתנהגויות האלה מטרתן להשיג כוח ושליטה על האחר כדי שהוא יעשה מה שרוצים ממנו ויתנהג בהתאם למה שאומרים לו אחרת מיד באה תגובה כועסת ומפחידה.

החוויה הפנימית שמפרשת את המציאות כמתקפה או סכנה על העצמי או משהו מאיים על הביטחון האישי נקבעת עפ”י הפרשנות הפנימית הסובייקטיבית של האירוע האובייקטיבי במציאות. מה שקובע איך תהיה החוויה הפנימית ותפיסת האירוע הוא הסרט הפנימי שנדלק בעולמם. חווית הסכנה שמתעוררת משדרת מצב של סטרס חריף ושל מצוקה. אצל הכעסנים נדלק באופן אוטומטי “סרט אימה”, שנצרב במוחם כבר בילדותם, שמסמן להם שמשהו מאיים עליהם או פוגע בהם ומערער את הביטחון שלהם ולכן, בעזרת המוח הפרימיטיבי מתעוררת מיד תגובה אימפולסיבית מהירה והישרדותית שכל מטרתה היא להגן על עצמם מפני המתקפה שמתרחשת עליהם. הדריכות המתמדת להתכונן  מעוררת את הגוף לפעולת הגנה וככל שזה קורה לעיתים קרובות ושכיחות יותר, כך הגוף נמצא לעיתים קרובות יותר במצב של מאמץ יתר ושחיקה, גם שלא לצורך, מה שמחליש אותו ופוגע ביכולתו לשמור על בריאות תקינה ומה שהמחקר החדש מתאר גם איך זה גורם להזדקנות מואצת.

ברוב הפעמים “סרט האימה” הוא סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית אובייקטיבית שמתרחשת במציאות. למשל, אם מישהו מזלזל בהם, לא נותן להם כבוד, לא מתחשב בהם, לא מקשיב להם, לא מבין אותם, שזה אכן לא נעים בכלל אבל עדיין לא מסוכן שצריך להפעיל את כל התותחים הכבדים כדי להגן על הקיום.

לא כל מה שמתרחש במציאות הוא סכנה אמיתית. לרוב, זו בכלל לא סכנה. אולי זה לא נעים, מאכזב, פוגע או מעלי

ב אבל לא סכנה או איום ממשי שמצריך תגובה אוטומטית קשה שפוגעת באחר או בעצמנו. זה כמו להרוג נמלה עם טנק.

זו הסיבה ששני אנשים שנמצאים באותו אירוע, האחד יכול להתעצבן ולהגיב בזעם ואילו השני, יגיד לו בנחת “עזוב, זה בכלל לא שווה שתתעצבן בגלל זה”.

סרט האימה הפנימי הזה יצר כבר בילדות סט של דפוסי חשיבה אוטומטיים ומחשבות שליליות ואמונות לא רציונליות, שלרוב, אפילו לא עולות למודעות העצמית שזה מה שמתעורר ומדליק את הכעס.

כלומר, ככל שהמחשבות הן שליליות גם לגבי העצמי וגם לגבי האחר והמציאות, כך הלחץ והמתח עולים ומעוררים את חווית האיום והסכנה והצורך להתגונן, מה שגורם לגוף לפעול לצורך ההגנה שלו אך בו זמנית גם פוגע פיזית בגוף, מעורר מחלות, מזרז את ההזדקנות, מעורר תחלואה ומחלות ומקצר את החיים.

מחשבות שליליות אופייניות לגבי העצמי הן כמו , “אני לא שווה”, “תמיד אני לא מצליח”, “תמיד אני נדפק”, “אני לא יכול”, “רק לי זה תמיד קורה”, “בטוח שמשהו רע יקרה לי”, “לי אין מזל”, “אחרים תמיד מצליחים יותר ממני”, וכו’ וכו’ ומחשבות לגבי האחר הן כמו, “הוא לא בסדר”, “איך הוא מעז”, “מאיפה החוצפה שלו”, “מי הוא בכלל?”, “מה הוא חושב לעצמו”, “הוא לא צודק”, “הוא אשם ש…” וכו’ .

דפוסי ההתנהגות והחשיבה האוטומטיים שמעוררים את סרט האימה הסובייקטיבי הפנימי ובעקבותיו את הכעס וההתפרצות ללא שליטה הם רבים אך מחברות הספר מתרכזות ב-5 דפוסי התנהגות וחשיבה שליליים והם:

  1. עוינות צינית
  2. פסימיות – ראית חצי הכוס הריקה
  3. חשיבה שוב ושוב ללא הרף על הבעיה
  4. נדידת מחשבות שליליות

אני מניחה, שאצל רבים מכם, מיד עולה השאלה, אז מה עושים? איך אפשר להשתלט על המחשבות השליליות? הרי הן אוטומטיות? הן קופצות בלי שנרצה.

נכון. זה לא פשוט לשנות דפוסים אוטומטיים והרגלים של שנים אך יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רובוטים אוטומטיים שמנוהלים ע”י דחפים וצרכים אוטומטיים בלי שנהיה מודעים וערים אליהם ונלמד דרכים כיצד לנהל את עצמנו בחוכמה וביעילות ולא נהיה אוטומטיים שמשלמים מחיר יקר על ההתנהגות התגובתית והלא רצויה. וכן, זה אפשרי.

מול הדפוסים האוטומטיים שלנו יש לפתח דרכים חדשות של חשיבה חיובית שיש לה השפעה גדולה על המוח ועל הגוף שלנו, אותה יש לתרגל שוב ושוב באופן אקטיבי ויזום עד שהיא תהפוך להיות חלק מהמהות הטבעית שלנו.

הדרכים הן דרכים רבות שונות ומגוונות אך בעיקר דרכים לפתח מודעות עצמית ולזהות מה מפעיל אותנו אוטומטית וללמוד איך לנהל אותו, ללמוד איך להפוך חשיבה שלילית לחשיבה חיובית, ללמוד איך לקחת מקום ואיך להיות נוכח בקשר, ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית, לחזק את הכוח הפנימי והביטחון העצמי, איך להרגיע את עצמי בזמן תסכול ולחץ ועוד ועוד.

אחד הדברים שכבר אפשר לעשות וליישם כבר עכשיו כדי לשנות את החשיבה השלילית לחיובית היא לדבר בשפה חיובית לא רק לאחרים אלא אפילו לעצמנו. לשנות את השפה, להחליף את המילים השליליות שיש בהן מסר של ביקורתיות, שיפוטיות, כוחנות, זלזול, לעג, תוקפנות, התנשאות, האשמה וכד’ למילים חיוביות שיש בהן הערכה, הבנה, קבלה, אמפטיה, הכלה, חום והרגעה. זה כבר יעשה את ההבדל ויצור את השינוי.

כשאנחנו מדברים במילים חיוביות אנחנו מרגיעים את מרחב היחסים, את הזולת ואת עצמנו.

מי שמכיר אותי כבר יודע שאלו הדברים שאנחנו עוזרים כבר שנים רבות במכון רעות למי שקשה לו בשליטה וניהול הכעסים שלו, גם למתפרצים בכעס וגם לאלו שלא מבטאים את הכעס שלהם והם שותקים, גם בסדנאות לשליטה וניהול כעסים, גם בטיפול הפרטני וגם באמצעות הקורס האינטרנטי “איך להפסיק את הכעס הזה? להפוך את הכעס לאסרטיביות”.

והנה קטעים מתוך הכתבה על המחקר:

“מחקרים חדשים מצביעים על כך שאחד המנגנונים המרכזיים למהלכם של רגשות שליליים הוא פגיעה בתאי הגוף שגורמת להאצה בקצב ההזדקנות שלהם – וכתוצאה מכך לתחלואה מוגברת ולתמותה מוקדמת.

איך בדיוק זה קורה? התשובה נמצאת בקצות הכרומוזומים שלנו. הכרומוזומים, הנושאים את הגנים ובהם המידע התורשתי שלנו, שוכנים בתוך גרעין התא. בקצה של כל אחד מ 23 זוגות הכרומוזומים יש מולקולה מיוחדת שנקראת טלומר.

המולקולה הזאת יוצרת מעין “כובעון” בקצה הכרומוזום השומר על החומר הגנטי מפני פירוק, ממש כפי שציפוי הפלסטיק הקטן שבקצות שרוכי הנעליים שלכם מגן על השרוכים. בכל פעם שהתאים מתחלקים לשניים, הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מעט, עד שהם כבר נעשים קצרים מדי. בשלב זה התא אינו יכול להתחלק עוד.

ובמילים פשוטות: לטלומרים יש חשיבות עצומה בקביעת קצב ההזדקנות שלנו, שכן מספר הפעמים שבהן תאי הגוף שלנו יכולים להתחלק תלוי באורכם. ואכן, מחקרים מראים שאורך הטלומרים מנבא באופן מהימן התפרצות מוקדמת של מחלות הקשורות להזדקנות ותמותה מוקדמת.

מחברות הספר, פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

“כולנו כבר יודעים שלהרגלים בריאים כמו תזונה, פעילות גופנית, שינה, יש השפעה רבה על הזדקנות ועל מחלות הקשורות לגיל, אבל מעטים מבינים שגם תגובות הסטרס היומיומיות שלנו הן קריטיות”, מסבירה פרופ’ אפל בריאיון בלעדי למגזין מנטה.

“לתאים שלנו יש חיישנים רבים שאוספים אותות כימיים מכל הגוף. סטרס חריף שולח את האות החזק ביותר, משום שלצורך הישרדות האיתות חייב להיות עוצמתי, חד משמעי, ברור ומיידי. ההתפרצות קצרת הטווח של הורמוני סטרס מעלה את רמות הטלומראז, כך שהתאים שלנו יהיו מוכנים לסכנה ויוכלו להילחם בסטרס החמצוני ולהגן על הטלומרים ועל הגנים שלנו. אך לרוע המזל, תגובת סטרס שנמשכת לאורך זמן אינה טובה לבריאות הטלומרים. סטרס כרוני פוגע בטלומרים בדרכים רבות שכמה מהן אנחנו מכירים היטב – למשל הוא גורם להרס במערכת ההורמונלית, מוביל לרמות גבוהות של אינסולין, לתהליכי דלקת וסטרס חמצוני ולרמות גבוהות או נמוכות מדי של הורמון הסטרס קורטיזול”.

איך בדיוק פוגע הסטרס בטלומרים שלנו ואילו דפוסים של חשיבה שלילית גורמים לכך?

פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל מסכמות בספרן את המידע ממחקריהן ומעבודות של חוקרים נוספים בתחום, ומצביעות על חמישה דפוסי חשיבה שליליים המקצרים את הטלומרים ומאיצים הזדקנות ומחלות.

  1. . למה דווקא לי: אנשי העוינות הצינית

מכירים את האנשים הכעוסים תמיד, שבטוחים שכולם עושים להם “דווקא”? האנשים האלה מאופיינים בדפוס חשיבה שפרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל מכנות “עוינות צינית” המוגדר על ידי כעס וחשדנות מוגברים. כשאדם עם דפוס חשיבה כזה נאלץ לדוגמה לעמוד בתור ארוך בסופרמרקט, הוא לא רק חושב “אני שונא לעמוד בתור הארוך הזה”, אלא חושב: “הקונים האחרים עוקפים אותי בכוונה!”

אנשים המאופיינים בעוינות נוטים לעתים תכופות לחוות איום בחיי היומיום שלהם, מדווחים על רמות גבוהות יותר של קונפליקטים בינאישיים ועל תמיכה חברתית נמוכה יותר, ומאמצים אסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות כשהם מתמודדים עם מצבי לחץ. לפיכך, הם מציגים לעתים קרובות תגובות פיזיולוגיות מוגברות וממושכות יותר ללחצים רגשיים חריפים.

באחד המחקרים שסוקרות השתיים בספרן נמצא שגברים שקיבלו דירוג גבוה במדידת עוינות צינית היו בעלי טלומרים קצרים יותר לעומת גברים עם ניקוד נמוך יותר.

ויש ממצא מפתיע נוסף ולא שוויוני: הקשרים בין העוינות לבין אורך הטלומרים נמצאו רק בגברים. לדברי החוקרות, ככל הנראה הסיבה לכך, כפי שנמצא גם במחקרים קודמים, היא שנשים נוטות להיות בעלות רמה נמוכה יותר של עוינות צינית לעומת הגברים. כמו כן, מחקרים קודמים הצביעו על כך שכשאנשים עוינים נחשפים לסטרס חריף, הם מפגינים רמות גבוהות של סמנים דלקתיים בדם, שבתורם מעוררים תגובה שפוגעת בטלומרים וגורמת לקיצורם.

  1. . אפשר את חצי הכוס הריקה: הפסימיסטים

פסימיות היא דפוס המחשבה השני שהוכח שיש לו השפעות שליליות על הטלומרים.

המחקרים מצביעים על כך שפסימיות היא גורם סיכון לבריאות לקויה. כמו כן, נמצא שכאשר אנשים פסימיים מפתחים מחלה הקשורה להזדקנות, כמו סרטן או מחלת לב, היא נוטה להתקדם מהר יותר. בדומה לאנשים המאופיינים בעוינות צינית ולאנשים עם טלומרים קצרים באופן כללי – גם תוחלת החיים שלהם קצרה יותר.

  1. איזה סרט רע: מנתחי הבעיות

הרהורים בלתי פוסקים על הבעיות שלנו ועל חוויות שליליות שחווינו הם דפוס החשיבה ההרסני השלישי. בעוד שקיעה בחשיבה רפלקטיבית (שבה מתבוננים בבעיות, מנתחים אותן ובוחנים את הסיבות לכך שדברים מתרחשים בדרך מסוימת) היא אפקטיבית ואינה מובילה להרגשה רעה, השקיעה בהרהורים חוזרים על הבעיה אינה מובילה לפתרון אלא רק לעוד הרהורים על הבעיה, והיא גורמת לנו להרגיש נורא.

אבל הבעיה הגדולה בשקיעה בהרהורים בלתי פוסקים על בעיות היא בהשפעה שלה על המצב הפיזי שלנו. היא גורמת לכך שהשפעת הסטרס על הגוף נמשכת זמן רב אחרי שגורם הסטרס עצמו נעלם ומובילה ליתר לחץ דם ממושך, לקצב לב מוגבר ולרמות מוגברות של קורטיזול.

במחקרים אחרים נמצא שאנשים שנוטים לשקוע בהרהורים על בעיות וחוויות שליליות חווים יותר דיכאון וחרדה, שבתורם קשורים גם להתקצרות הטלומרים.

  1. אל תחשבו על דוב קוטב: המדחיקנים

מחשבות בלתי פוסקות על בעיות מזיקות לטלומרים שלנו כאמור, אבל מתברר שגם הניסיון להדחיק או לדכא מחשבות ורגשות לא רצויים גרוע לא פחות. הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי כתב פעם: “נסו להציב לעצמכם את המשימה הבאה – לא לחשוב על דוב קוטב, ותראו שהדבר הארור יופיע במחשבותיכם מדי דקה”.

פרופ’ דניאל ווגנר המנוח, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת הרווארד, החליט להעמיד את האימרה הזאת של דוסטויבסקי במבחן. הוא ביצע סדרת ניסויים שבה ביקש מהמשתתפים לספר במשך חמש דקות על כל מה שהם חושבים ולנסות לא לחשוב בכלל על דובים לבנים. ואם בכל זאת הם חושבים על דוב לבן, ללחוץ על פעמון. התברר שדוסטויבסקי צדק אבל לא דייק – הנבדקים צלצלו בקצב מהיר יותר מאשר אחת לדקה.

בספרות המחקרית מכונה התופעה הזאת “שגיאה אירונית” – ככל שאנחנו מנסים להדחיק את המחשבות שלנו בכוח רב יותר, כך הן מעירות את תשומת לבנו אליהן בקול רם יותר, וכך במקום להפחית את הסטרס אנחנו דווקא מגבירים אותו. לכך, מזהירות פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל, עלול להיות מחיר כבד. במחקר שפורסם ב-2016 בכתב העת מיינדפולנס

הן מצאו שניסיונות עקשניים להימנע מרגשות וממחשבות שליליים קשורים לטלומרים קצרים יותר. לדבריהן, ההדחקה לבדה ככל הנראה אינה מספיקה כדי לפגוע ישירות בטלומרים, אבל היא יכולה להוביל לסטרס כרוני ולדיכאון, שבתורם עלולים לקצר את הטלומרים שלנו.

  1. לא רוצים להיות שם: האסקפיסטים

דפוס המחשבה המזיק החמישי הוא נדידת מחשבות, ובעיקר נדידת מחשבות שלילית. במחקרים שערכו שני פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד, מתיאו קילגסוורט ודניאל גילברט, הם השתמשו באפליקציה שנקראת “אתרו את השמחה שלכם” כדי לשאול אלפי אנשים שאלות על הפעילויות שהם מעורבים בהן, במה המוח שלהם עסוק במהלך הפעילויות האלה ועד כמה הם מאושרים.

הם גילו שאנחנו מבלים חצי מהיום במחשבה על דברים שאינם קשורים למה שאנו עושים. חשוב מכך, הם גם מצאו כי דווקא ברגעים שבהם אנחנו מעורבים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר.

במחקר שערכו פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל הן תשאלו 239 נשים בריאות בנות 55-65 בעלות רמת סטרס נמוכה והעריכו את הנטייה שלהן לנדידת מחשבות. הן שאלו את הנשים שתי שאלות: “באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכן רגעים שבהם חשתן לחלוטין ממוקדות או מעורבות במה שעשיתן באותו הרגע?”, ו”באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכם רגעים שבהם הרגשתן שאתן לא רוצות להיות שם, או לעשות מה שעשיתן באותו הרגע”?

לאחר מכן הן מדדו את אורך הטלומרים של הנשים. נמצא שהנשים עם הרמות הגבוהות ביותר של נדידת מחשבות היו בעלות טלומרים קצרים יותר לעומת נשים שדיווחו פחות על נדידת מחשבות. חלק מהמחשבות המשוטטות יכולות כמובן להיות יצירתיות, אבל כשאנו חושבים מחשבות שליליות על חוויות או על אירועים שקרו לנו, סביר יותר להניח שנהיה בלתי מאושרים, מה שיכול להוביל לרמות גבוהות של הורמוני סטרס.

אם כן, הממצאים המחקריים לא מנבאים טובות לאנשי דפוסי החשיבה השליליים, אבל השאלה החשובה באמת כמובן היא איך מתגברים על הנטייה הזאת וגורמים לטלומרים להתארך. “לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו”, מודה פרופ’ אפל. “במקום זאת קל יותר לצפות בהם ולצחוק עליהם. אבל יש גם דרך אחרת. אנחנו יכולים לזהות מחשבה שלילית ויש לנו ברירה: אנחנו יכולים לזרום איתה ולהרגיש נורא, או שאנחנו יכולים לתייג אותה ואז להניח לה להסתלק. אנחנו יכולים גם למקד את תשומת הלב שלנו בדברים חיוביים וזה יוביל אותנו למצב רוח חיובי, לקשרים חברתיים ולטלומרים ארוכים.

לחלופין, אנחנו יכולים בקלות להניח למחשבות שלנו לשוטט ולהפוך למחשבות שליליות ולייחל שחיינו היו שונים – וזה יוביל לטלומרים קצרים יותר. בספר אנחנו מציעות כמה דרכים שיעזרו לאנשים להיות מודעים וקשובים יותר להלך המחשבה ולנטיות שלהם. המודעות היא צעד ראשון. מודעות למחשבות יכולה לקדם עמידות בפני סטרס. עם הזמן תלמדו לסתור את ההרהורים הבעייתיים שלכם ולומר: זו רק מחשבה. היא תתפוגג.

“כמו כן, גוף גדל והולך של מחקרים על הזדקנות התאים ועל טכניקות גוף-נפש כמו מדיטציה, צ’י קונג, טאי צ’י ויוגה, מראים שאלה מובילות לעלייה ברמות הטלומראז. ממה שידוע עד כה, אין סוג מסוים של מדיטציה או טכניקת גוף-נפש שהיא עדיפה על פני האחרות בהיבט של שיפור אורך הטלומרים, כך שיש תפריט לא קטן לבחור ממנו, ואני מציעה לכל אחד לבחור את הפעילות שהוא אוהב ומתחבר אליה ולדבוק בה.

יתרה מכך, גם פעילויות כמו שירה וסריגה שלא נחקרו במידה רבה כמו טכניקות הגוףנפש, יכולות ככל הנראה להביא לשינויים דומים. עבור אנשים שנמצאים בסטרס כרוני, כמו למשל כאלה שמטפלים בבני משפחה חולים, התרגול של פרקטיקות כאלה חשוב במיוחד, שכן כאמור הם נוטים להיות בעלי טלומרים קצרים יותר – אבל לא אם הם מתרגלים אותן. אני עצמי מטפלת ורכשתי כמה כלים שעוזרים לי להתמודד עם סטרס כרוני. זה לא אומר שהחיים שלי קלים. עבור כל אדם המשמעות של עמידות בפני סטרס היא מציאת האיזון. נדיר שניתן למצוא את האיזון הזה ולשמור עליו בקלות לאורך זמן. ברוב הגורף של המקרים מדובר בנקיטת פעולה על בסיס יומיומי כדי לשמר זאת.

*שם הספר שיצא בארה”ב  The Telomere Effect:ARevolutionary Approach to Living Younger, Healthier, Longer

(“”אפקט הטלומרים: גישה מהפכנית לחיים צעירים, בריאים וארוכים יותר”, בתרגום חופשי

 

מכתב מרגש שקיבלתי מ-י’ על תהליך השינוי המדהים שעבר מאז הטיפול והסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

י’, משתתף בסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות – “אני במקום אחר ממה שהייתי כשהגעתי לסדנא. הבנתי שאם לא אקח אחריות על עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי”

לאריאלה היקרה,

נמצא במקום אחר היום ממה שהייתי כשהגעתי לראשונה לסדנה. אבל בלי ההכוונה והייעוץ שלך, כלל לא בטוח שהייתי נמצא כיום באותה נקודה. הלוואי ואת הדברים שכתבתי יקרא מישהו שזה יוכל לעזור לו, ולהוציא גם אותו, אל דרך חדשה. אם יש סיכוי כזה, אשמח שהטקסט הבא יפורסם באתר מכון ‘רעות’ ובפרסומיו השונים.

בתודה והוקרה,

י. ממרכז הארץ

זאת הפעם הראשונה שאני אוזר אומץ ומעלה על הכתב את הסיפור שלי. אמנם אנונימי, אבל עדיין כותב וגם חושף. וזה לא קל לי.  נתחיל מההודאה הלא פשוטה שצריכה להיאמר: אני גבר כעסן ואלים. פשוטו כמשמעו. תקפתי את אשתי. התפרצתי עליה. הרמתי עליה ידיים. לא פעם ולא פעמיים. יכול לספר לכם עד מחר שהיא הוציאה אותי מדעתי. קיללה, רדתה בי, התעלמה ממני, השפילה אותי וסירסה את הגבריות שלי ועוד אלף תיאורים שישימו אותה באור מאוד אפל. אבל היא לא הסיפור כאן, והאמת? זה גם לא משנה. כי לאלימות אין הצדקה. ולקח לי לא מעט זמן להבין את זה.

הפעם הראשונה שהבנתי את זה היתה כשחנקתי אותה. לא ידעתי כיצד להתמודד עם הסיטואציה. מצב שבו נקלעתי לתסכול עמוק מההתנהגות הפוגענית שלה כלפיי. אז חנקתי אותה. לקח לי כמה רגעים לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואז קלטתי מה עשיתי. אז הבנתי שמשהו בי ממש לא בסדר. אחרי בירור קצר באינטרנט גיליתי שיש מקום כזה שנקרא ‘סדנה לניהול כעסים’ ברחובות. הרמתי טלפון. ענתה לי מנהלת הסדנה. אריאלה. נורא חששתי אבל החלטתי לנסות. אחרי פגישה אחת איתה, הבנתי. הבנתי שאני חייב עזרה. היא שמה לי מראה מול הפנים. לא ויתרה. אז נרשמתי. 12 מפגשים עם עוד 11 גברים ונשים שיושבים במעגל ומספרים על בעיות הכעסים וההתפרצויות האלימות שלהם. כל אחד ברמה אחרת. שם הבנתי שיש עוד הרבה כמוני. אני לא לבד. שם התחילה המודעות שלי לזה שאני לא יודע לקבל “לא”. לא מסוגל להתמודד עם תסכולים וכתוצאה מכך, מוציא אותם על הסביבה הקרובה אליי. בעיקר על אשתי. היא לא היתה היחידה. התפרצויות הזעם שלי, לעיתים קרובות, פגעו גם בהורים שלי, באחותי, בקולגה מהעבודה. פגעתי בהרבה אנשים. אבל יותר מכל, פגעתי בעצמי. והרסתי. את המשפחה שלי. את הקריירה שלי. את האישה שלי. את הבת שלי. הבת שלי. כל עולמי.

רק כשהיא נולדה בא השינוי האמיתי. למרות הטיפול, התפרצויות עדיין היו ברמה כזו או אחרת. עד שבעזרת אריאלה, הבנתי שאני פוגע בדבר היקר לי מכל וממשיך להרוס. היא היתה שם, כדי לייעץ ולהגיד לי את האמת בפרצוף. בלי לעשות הנחות. התעקשתי איתה, כעסתי גם עליה, ניסיתי לשכנע אותה שהיא טועה. שאני בסדר. והיא תמיד חייכה. שלחה אותי לדרכי עם כלים להתמודדויות, עם עצמי, עם הכעסים שלי. עם שאלות ובעיקר חששות. עד שהבנתי שאני לא מסוגל יותר להמשיך לחיות בצורה כזאת. אז קמתי ועזבתי את הבית. בעיקר כדי לא לפגוע יותר באישתי ובילדה. וכן, גם כי היה ממש ממש רע. שקעתי בבור עמוק. חור חשוך שפעמים רבות רציתי לזחול אליו ולצאת מהצד השני שלו דרך המנהרה שלוקחת אותך לעולם הבא. שם לא אפגע באף אחד, לא אצטרך להתמודד ויהיה לי שקט. אבל ההורים היקרים שלי וחברים טובים לא נתנו לי לזחול לשם. החזיקו אותי. תהליך גירושין נוראי ממש. האישה התהפכה, ניסתה לקחת לי את הילדה. מאבק מכוער. ימים חשוכים. שנתיים של סבל שבסופם קיבלתי את ההכרה שאני טוב לילדה שלי. שאני אוהב אותה. שלעולם לא אפגע בה.

חזרתי לאריאלה עוד מספר פעמים. לפעמים חזק יותר, לפעמים חלש. מקשיב, ולפעמים מתווכח. חוזר, ואחר כך בורח. עד שעם הזמן, פשוט הגיעה ההבנה. אם אני לא אקח אחריות על עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אז נברתי בתוכי, הפנמתי והסקתי לקחים, עד שהרגשתי בטוח בעצמי וגבר מספיק, כדי לצאת בחזרה לאוויר לעולם. לא אשקר. זה לא עבר לגמרי. כי גבר אלים הוא כמו אלכוהוליסט שנמצא בגמילה. מספיקה לגימה אחת כדי ליפול שוב ולחזור לטיפה המרה. זאת עבודה מתמדת. עם תסכולים, עם דחיות, עם אנשים – ובעיקר, כיום, עם הבת שלי. שנמצאת איתי כבר מרבית הזמן ונותנת לי את הכוחות.

עברו כמה שנים טובות. פה ושם יש עדיין דברים קטנים שיכולים לגרום לי להתפרצויות. היום אני יודע לזהות אותם ולתעל את הכעס שלי למקומות אחרים. לדעת להתגבר ולהתמודד, להכיל גם אחרים. ובעיקר – להכיל אותה. היא כבר כמעט שנה בחיים שלי. כשפגשתי אותה, הרגשתי שאני מוכן שוב לתת לעצמי להתאהב ולהתחיל התחלה חדשה. הייתי בעננים. וכמו שהמראתי ככה התרסקה נפשי לרסיסים כשהיא הושיבה אותי וסיפרה לי שהיא אישה מוכה.

כן. אלוהים שלח לי מראה. שם אותי בחייה של אהבה חדשה – שעברה אולי מאית ממה שאני העברתי את גרושתי. הרגשתי איך הבטן מתהפכת. לקח לי מספר ימים לעכל ולהבין את הסיכון, את המצב העדין אליו אני נקלע. אז הבנתי שאין ברירה. לקחתי אותה וסיפרתי לה. את כל הסיפור. מה עשיתי, מה אני, מי אני. שנייה אחרי זה, היא כבר לא תהיה איתי, הנחתי. אבל זאת זכותה המלאה לדעת מי הגבר מולה. והיא נשארה. והתאהבה. הכניסה אותי לחייה ולחיי ילדיה. התחלה חדשה. וככל שזה הולך ומתקדם הפחד גובר. הידיעה שהגרוש שלה הוא גבר אלים, שלא טופל, ומהלך עליה אימים גם היום – לא פשוטה. פתאום אני מוצא את עצמי מגן עליה, שומר עליה ומבטיח לה שלא יקרה לה שום דבר רע. פוחד מהרגע שאני אפגוש את האיש הזה. אעמוד מולו, מולי עצמי מלפני שנים לא רבות. מפחד ממה שיכול לקרות. ובעיקר – מעצמי. ממה שאני יכול לעשות. ומהחיים המשותפים שהיא כל כך רוצה לבנות איתי, עם הילדים שלה, עם הבת שלי. כי היא אוהבת אותי ובוטחת בי. מאמינה בי שהשתניתי.

כן. גבר אלים יכול לטפל בעצמו, אני יודע את זה. והוא גם יכול להשתנות. אבל עמוק בפנים תמיד נמצא החשש שהכל יכול שוב להתפרץ וההיסטוריה תחזור על עצמה. ומזה אני פוחד פחד מוות. פוחד שזה יכול לחזור. פוחד ממה שיקרה כשההורים שלה יגלו. פוחד שהיא יום אחד פתאום תיבהל ותחליט שהיא לא רוצה יותר. ובעיקר, פוחד שאפול שוב ואפגע ביקרים לי מכל. שאת המתנה המופלאה שאלוהים שלח לי – יחליף חלום בלהות שכבר הייתי בו. ולזה, אסור לקרות.

בתודה ובהוקרה רבה

י’ ממרכז הארץ

 

האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה? / אריאלה מלצר

האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה?  דילמה לא פשוטה שלא מעט אנשים נתקלים בה ולא יודעים מה לעשות במקרה כזה. אני אתאר כאן את הדילמה ומהן הסיבות לספר או לא לספר וגם אציג מה ניתן לעשות.

הוזמנתי כמטפלת זוגית וותיקה ומנוסה לאחת מתוכניות האירוח בטלוויזיה לענות על שאלה מאד לא פשוטה והיא “האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה?” אכן דילמה לא פשוטה ושאלה שלא מעט אנשים נתקלים בה ולא יודעים מה לעשות במקרה כזה.

אז קודם כל, חשוב לדעת שאין נכון אחד. כל אחד עם הנכון שלו וזה בסדר.
בנוסף, השאלה תלויה גם בטיב הקשר שבין החברות. לפי עניות דעתי, אם הקשר שטחי או רחוק, הרי שאין טעם או סיבה אמיתית להתערב בחייה ולגרום לה כאב וקושי מיותרים, שהרי גילוי רומן מחוץ לנישואין של בן הזוג הוא רעידת אדמה קשה בחיי בני הזוג.

נראה לי שהדילמה יותר קשה כאשר מדובר בחברה טובה שיש איתה יחסים קרובים והדוקים. יתכן אולי שהחברה עסוקה במאמצים רבים להכחיש את מה שהיא רואה אך לא רוצה להבין, כי אז היא תצטרך ותהיה אולי מוכרחה לעשות משהו כי היא לא תוכל יותר להתעלם ולהכחיש מידע שכבר נתגלה לה.

השאלה הזו נוגעת לערכים השונים ואיך כל אחד תופס אותם, למשל, מה פרוש הערך ‘חברות טובה’ והאם חברות טובה כוללת בתוכה גם גילוי כל כך קשה שיכול להרוס את חיי הנישואין של החברה. ואולי ההיפך הוא הנכון? שחברות טובה פרושה לשמור על החברה מפני מידע הרסני ופוגע שיכול לשנות את כל מסלול חייה? ואולי החברה כלל אינה רוצה לדעת?

זו דילמה לא פשוטה היות ומי שמנו להיות שופט המוסר והמחליט מה נכון עבור החברה או יותר נכון, בעצם לומר, מה יותר נכון עבור עצמנו. כלומר אם המוסר מציק לנו, ואנחנו רוצים להשתחרר ממשהו מעיק ומכביד עלינו, היושב על מצפוננו, אז בעצם, אנחנו דואגים לעצמנו ולא לחברה שלנו. הצורך האישי לנקות את המצפון ואיך מרגישים בפוזיציה הקשה הזו לא רלוונטי כי מה שרלבנטי כאן הוא האם היא עוזרת לחברה שלה בזה שהיא מספרת לה את מה שידוע לה ומהי הדרך הנכונה לעזור לחברה. שימו לב שלא אמרתי “מספרת את האמת” אלא את מה שידוע לה כי לא בהכרח זו האמת כי זה יכול להיות שמועות לא נכונות, פרשנות שלה או של אחרים את העובדות הידועות לה וכד’. 

חשוב, אם כן, בסיטואציה הזו לשים לב למי אנחנו בעצם דואגים.

מצד שני, זה בכלל לא פשוט להתנהל כרגיל ביחסים עם החברה כשאנחנו צריכים לשמור סוד מפניה, דבר שהוא לא פשוט בכלל בפני עצמו, וכשאנחנו מרגישים לא אמיתיים ולא מספיק ישרים עם עצמנו ובעיקר לא עם החברה שחשובה לנו. זה כמו להפוך להיות שותפה לסוד ולבגידה במי שיקר וחשוב לנו מבלי שיש לנו שליטה, אחריות או בחירה כלשהי במצב הזה.

אכן, קונפליקט קשה שיכול לגרום לחברה מצוקה אמיתית במיוחד אם היא בקשר טוב עם שני בני הזוג, גם עם חברתה הנבגדת וגם עם בן זוגה הבוגד או שיש חברות קרובה בין הזוגות. שמירת הסוד מפני החברה, אי הנעימות, הדילמה, הספקות, תחושת הבגידה בחברה כל אלה עלולים להביא להתרחקות של החברה כדי שלא יצופו ויתגלו רגשות האשמה וייסורי המצפון שחברתה עלולה לזהות אצלה וכדי שהסוד לא ייחשף וכי לא נעים לה מפניה.

השאלה שהחברה מתלבטת בתוך עצמה באמביוולנטיות מכבידה ומעיקה ולעיתים, בחוסר אונים מוחלט, הוא איך היא פוגעת יותר בחברה שלה, האם כשהיא מספרת לה את המידע הקשה או כשהיא מסתירה אותו ממנה או יותר נכון לשאול איך היא באמת תורמת לחברה שלה בזה שהיא מספרת לה את האמת ?

הדילמה הקשה היא שהיא בעצם הופכת לשותפה לסוד ולבגידה וכשהיא לא מספרת לחברתה את המידע החשוב הזה היא, בעצם, לא רק הופכת בעיני עצמה לאדם לא ישר ולא אמין, בניגוד אולי לאמון, לביטחון ולקרבה שיש ביחסים בין שתי החברות אלא שהיא גם לא מאפשרת לחברתה להתמודד עם המציאות כראוי ומשאירה אותה בגן עדן של שוטים, כשאולי גם אחרים יודעים על בגידת בעלה ורק היא היחידה שאיננה יודעת על כך.

מצד שני, ישנן הסיבות למה לא לספר. ראשית, כאמור , אם היחסים רחוקים ואין קרבה בין שתי החברות, אינני רואה כל טעם לספר כי מי שמנו להיות אחראים על אחרים וחייהם ועל המוסר. זה אולי לא פשוט לדעת משהו שמישהו אחר לא יודע על חייו האישיים אך אם זה כבר צורך אישי וקושי לשמור על המידע , זה כבר לא דאגה לחברה אלא לתת לה מענה לצורך של עצמה וזה כבר משהו אחר.

שנית, לא תמיד החברה יודעת אלו הבנות והסכמות יש בין בני הזוג שרק הם יודעים עליהן ומה שלגיטימי ומותר בין בני הזוג עלול להיתפס בעיני החברה עפ”י ערכי המוסר שלה כלא לגיטימי וכבגידה ואז כשהיא תספר לה, החברה עלולה לראות זאת כהתערבות בחייה ו/או כניסיון לסכסך בינה לבין בעלה ולהציב טריז ביניהם, דבר שעלול להוביל למתח וסכסוך בין שתי החברות. רק הזוג עצמו בלבד יודע מה מתרחש באמת ביניהם.

דבר שלישי, בכל מקרה, עלולים להיות לחברה רגשות אשמה. אם היא לא מספרת, היא אולי בוגדת בחברתה אבל גם אם היא תגלה לה, היא עלולה להרגיש אשמה שבגללה מערכת היחסים הזוגית של חברתה עוברת טלטלה וזעזוע עזים ללא תקנה עד לפרידה ולגירושין.  

בנוסף, היות וחשיפת בגידה והפרת אמון בין בני הזוג הינה רעידת אדמה הרסנית לזוגיות ולכל אדם שעובר טלטלה כזו , יכול להיות שבסערת הרגשות תגובתה של החברה עלולה להיות קיצונית והחברה עצמה תאשים אותה ותבוא אליה בטענות שהכל קרה בגללה והדבר עלול להרוס את החברות ביניהן עד לנתק מוחלט.

סיבה נוספת לא לספר היא שלפעמים, בן הזוג הנבגד מרגיש, וחש שמשהו קורה אך מכחיש לעצמו את הסימנים ואינו רוצה לראות מה באמת קורה כי אולי זה מפחיד אותו או אם הוא יראה את המציאות כהוויתה כמו שהיא אז אח”כ הוא לא יוכל יותר להמשיך להתנהג כרגיל ויצטרך לנקוט בצעדים ולעשות משהו שאולי יגרום לשינויים דרמטיים ומשמעותיים בחיים שלו, דבר שהוא לא מוכן לו ולא היה רוצה שיקרה בכלל. ואם זה מה שקורה לחברה אז מי שיביא לה את הבשורה הקשה עלול להיות מואשם על ידה בפגיעה בה, ביחסים שלה עם בעלה ובחברות ביניהן. בעצם, באה לברך ויצאה מקללת.

יתכן וגם אם החברה ידעה עמוק בליבה על מעשיו של בעלה עדיין זה לא משנה את העובדה שהיא  אולי מפחדת מגירושין, מפחדת מפירוק הזוגיות והנישואין. אולי היא מרגישה שאין לה כוחות להתמודד בשלב הזה עם המשבר הצפוי. אולי היא מפחדת להישאר לבד ושיהיה לה קשה לשאת את המצב החדש עם כל ההשלכות העתידיות עליה, כולל הכלכליות, ותוצאות החשיפה של הבגידה שכולן מושלכות עליה ועל ילדיה.
אולי היא מפחדת שהיא תתרסק לרסיסים ושהכאב יהיה בלתי נסבל. אולי בשקלול הדברים היא תחליט שהיא לא רוצה לדעת ותחליט לבסוף לא לעשות כלום כדי לא לעמוד מול דבר כואב וקשה מנשוא עבורה. הרי היא זו שבסופו של דבר צריכה להתמודד עם המציאות החדשה ולא החברה שחשפה את הבגידה. זו אמורה להיות ההחלטה, האחריות והבחירה שלה בלבד כי מדובר בחיים שלה והיא זו שצריכה לחיות אותם ולא אף אחד אחר, גם לא חברתה הטובה, שבאמת דואגת לה.

אם מתמקדים רק מהזווית הזו נטו של החברה שבעלה בוגד, יתכן והיא בכלל לא רוצה לדעת את מה שחברתה מתלבטת כל כך אם לספר לה או לא. כי בהחלט יכול להיות שגם אם היא לא ידעה דבר, אפילו לא בהרגשה, וזו היתה הפתעה גמורה בשבילה, עדיין היא יכולה להחליט לבסוף לסלוח לבעלה ולא לפרק את הזוגיות והנישואין, מה שקורה פעמים רבות, כי בכל זאת לא פשוט להתגרש, ואולי יש עדיין אהבה וחיבור טוב בין בני הזוג ויש להם יותר מה להפסיד מלהרוויח, אם הם יפרדו.  

במצב כזה, בו עכשיו החברה נתפסת כמי שפגעה בה וגרמה לה כאב רב וכדמות עוינת לזוגיות שלהם, בעצם חשיפתה את מעשה הבגידה של הבעל, יהיה על החברה הנבגדת לנקוט עמדה ברורה כלפי אחד מן הצדדים, ולכן, יש סיכוי סביר שהיא תבחר בקשר עם בעלה ותעמוד לצידו ולא תצדד בחברתה וע”י כך היחסים ביניהן עלולים להיפגע אנושות עד הרס וניתוק מוחלט.

אז מה כן אפשר לעשות?

אם יש קשר טוב, גלוי ופתוח בין החברות, והן מדברות מתוך קרבה, תמיכה ואמפטיה הדדיים, יש להניח שהיחסים של בני הזוג עולים מפעם לפעם בשיחות ביניהן. אפשר לברר בזהירות מה היא יודעת, לשאול על הזוגיות, על הקשיים ביניהם ולאו דווקא על הבגידה. אפשר לשאול האם היא מרוצה מהיחסים, מה חסר לה, מה הם עשו כדי לשפר את המצב ביניהם, האם הלכו לטיפול זוגי, ואם יש מספיק קירבה ביניהן, אפשר גם לשאול האם יש אפשרות שהוא בוגד. אם מגיעה תשובה שלילית נחרצת אז מומלץ לעצור כאן ולא להמשיך לברר בכיוון. אם התשובה מסמנת שיש אפשרות כזו אז אפשר לשאול בזהירות ותוך כדי מתן הכלה, תמיכה, חום ואמפטיה, מה היה קורה לו היתה מגלה שבעלה בוגד. מה היא היתה עושה? האם היא היתה רוצה לדעת? שאלות של התעניינות והפניית תשומת ליבה של החברה לדברים אך לא להפציץ אותה בבת אחת בשאלות שעלולות לעורר את חשדה.

לבסוף, תזכרו, אם נתקלתם במצב כזה ואתם שואלים את עצמכם מה לעשות, ומה הנכון, רצוי שתתמקדו בטובת החבר או החברה מהעולם והזווית שלהם ותראו מה נכון עבורם ולא מה נכון עבורכם. יחד עם זאת, תזכרו שהם בוגרים בעלי האחריות על החיים שלהם ואתם לא צריכים לקחת אחריות עליהם או לקבל החלטות בשבילם ובמקומם.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה “לחידוש האהבה בזוגיות “ יש ללחוץ על הקישור

טיפ לחג הסוכות- איך לעבור את החג וחול המועד בנעימים ללא כעסים ומריבות מיותרות

סוכות “ושמחת בתגיך” ללא כעסים

שלום לכם,

אני רוצה לתת לכם טיפ חשוב לכבוד חג סוכות ובמיוחד לקראת חול המועד שיעזור לך לעבור בנעימים ובשלום את החג עם כל הסובבים אותך.

אני קוראת לתקופת חול המועד- שטח אש, וזאת למה?

היות והתקופה הזו מועדת לפורענות ויכולה להצית כעסים רבים ומריבות מיותרות, שאח”כ כשנרגעים, מצטערים עליהן וזה יכול לקרות אצל כולנו ולא רק אצל אלו שיש להם נטייה להתפרצויות

(על אחת כמה וכמה שהם צריכים להיזהר בתקופה הזו).

ולמה חול המועד מועד לפורענות?

זו תקופה ארוכה שנמצאים ביחד, די צפוף רוב הזמן, ללא הפוגות שבד”כ יש לנו כשאנחנו הולכים לעבודה, ללימודים, לפעילויות שונות, לסידורים, לתחביבים , וכד’.

אין בי”ס, חוגים, מסגרות חינוכיות אז גם הילדים נמצאים כל הזמן בסביבה וכמובן, שרוצים לבלות ביחד וליהנות אבל מה לעשות זה גם מעייף וקשה, הם רבים ביניהם, דורשים דברים,

הם זקוקים לשעשוע , הם גם בוכים, מה ש”מחרפן ” הורים רבים ומעלה להם את סף הלחץ וקשה להם להכיל את הבכי והיללות והמריבות של הילדים.

לפעמים, אין פרטיות כי גם המשפחה המורחבת נמצאת הרבה בסביבה וקשה בתוך סיר הלחץ הזה. אין לאן ללכת, להירגע ולנשום.

אין גם לגיטימציה להתרחק ולהיות עם עצמי.

יש צורך בטיפול שוטף בילדים, בבית, בהתארגנות לטיולים, לנסיעות וכד’. יש,לפעמים, גם עבודת אירוח לעשות ואי אפשר לברוח ולהתחמק מזה.

השהייה ביחד יכולה להעלות יותר את הקונפליקטים הרגילים, ואת הקונפליקטים הישנים או הרדומים, יש יותר הזדמנויות להעלות נקודות חיכוך וחילוקי דיעות, מה שבקלות יכול להדליק

כעסים, לחצים וסכסוכים.

אז, מה עושים?

קודם כל, מכניסים את המידע הזה טוב טוב לראש ולמודעות ומתנהלים כמו בשטח אש בזהירות יתירה, מה שאומר שלא לכל דבר צריך להגיב, לענות, להיות צודק, לנצח, להיות חזק, להאשים, ואפשר

עבור לסדר היום על דברי פעוטים וקטנים, גם היותר גדולים, בלי לפתח מריבה על כל דבר.

תזכרו, אם מזמינים אתכם לריקוד השיגעון, אתם לא מוכרחים להיענות להזמנה. אתם לא חייבים לרקוד את ריקוד השיגעון.


שנית, אם צפוף לכם בנשמה ואתם צריכים קצת התאווררות, ורוצים קצת להתרחק ולהיות בשקט עם עצמכם, אל תפתחו מריבה לצורך זה (לפעמים, כשמרגישי חנוקים עושים את זה בצורה לא מודעת)

שתיתן לכם לגיטימציה להתרחק, אלא דברו אחד עם השני בצורה ישירה ופתוחה על הצורך שלכם ומתוך כבוד והסכמה הדדיים, תלכו כל אחד לכמה זמן לנוח מהכל, לשקט שלכם, בלי יסורי מצפון

או אשמה שאתם עושים משהו לא בסדר.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים” לחצו על הקישור

אני מאחלת לכם חג סוכות שמח ורגוע

אריאלה

מהי המוטיבציה העיקרית שעוזרת ליצור שינוי בחיים ומהם סוגי המוטיבציה החוסמים אותו / אריאלה מלצר

לעשות שינוי זה לא פשוט.
לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות של שנים רבות זה עוד יותר לא פשוט, אף קשה מאד.
מי כמוני שעוסקת כבר 34 שנים בטיפול ובעזרה לאנשים ליצור את השינוי הרצוי להם בחיים, הן בינם לין עצמם והן בינם לסביבה שלהם, יודעת כמה זה קשה וכמה מכשולים, מהמורות ועליות וירידות יש בדרך.

כתבתי כבר בעבר על השינויים ההכרחיים שאנשים בכלל צריכים לעבור כדי להצליח ביצירת השינוי שלהם בחיים וגם התמקדתי במיוחד בשינויים שאנשים כעסנים, שיש להם “פתיל קצר” חייבים לעבור כדי לנהל את חייהם ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות. (למטה בסוף המאמר תמצאו את הקישור הישיר למאמר “15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה”)
היום אני רוצה לחדד עוד יותר את הדברים ולהתמקד ב-4 תתי שלבים של המוטיבציה והנכונות לשינוי.

ניתן לראות את הנכונות לשינוי בכמה שלבים ולפי השלב שבו האדם נמצא כך יהיו בהתאם גם התוצאות.

תחילה חשוב להבין שכחלק מובנה וטבעי מתהליך השינוי עולה התנגדות לשינוי אצל רבים מאיתנו. ככה זה. כי זה מפחיד, קשה, לא ידוע ולא ברור מה יהיה, כי זה חדש וחדש הוא תמיד לא ידוע, אין בו וודאות, יש חשש להיפגע ואילו כולנו אוהבים את אזור הנוחות ואזור הביטחון המוכר והידוע, גם אם יש בו חסרונות, קשיים ומחירים. לפחות אנחנו יודעים איך זה עובד.

בתהליך השינוי יש נגיעה במקומות כואבים, קשים, מעוררי חרדה ולא נעימים במיוחד אם יש גם קשיים, נפילות וכישלונות של חזרה לדפוסים הישנים הקודמים ולכן אנחנו מחפשים את המקום המוכר, הידוע, הוודאי והבטוח, שאנחנו רגילים אליו.

4 השלבים של הנכונות לשינוי הם:

1. החיפוש אחר עזרה לשינוי נובעת מסמכות חיצונית שמכריחה את האנשים לעשות שינוי. לדוגמא, כשהכעסים כבר הופכים לאלימות ובית המשפט החליט שהאדם חייב לעבור טיפול במסגרת טיפולית מתאימה ורק אחרי זה יהיו הקלות בעונש. זה יכול להיות בית משפט, שרותי רווחה, שירותים שניתנים בכלא וכד’. התהליך הטיפולי נכפה על האדם ולא נובע מרצונו האישי. לפעמים, גם כאשר נקודת המוצא היא כזו, עדיין האדם יכול במהלך הדרך לשנות את המניע והמוטיבציה שלו שתוך כדי שהותו בתוך תהליך השינוי כצופה מהצד , זה יכול לשכנע אותו ולהביאו למצב שהוא ירצה בעצמו כבר את השינוי כמשהו אמיתי מתוך צמו ולא רק כלפי חוץ בלבד.

2. האנשים מחפשים עזרה ומוכנים להיכנס לתהליך שינוי רק כדי להתחמק מביקורת או לרצות את האחרים כדי שיוכלו לעמוד בציפיות של האחרים מהם. האדם מגיע לטיפול לא מתוך רצונו האמיתי בשינוי אלא מתוך לחץ שמופעל עליו כזה או אחר והאדם מרגיש שאם הוא לא יכנס למסגרת של שינוי , הוא יאבד ו יפסיד משהו שחשוב לו. לדוגמא, בת הזוג שלוחצת על בן זוגה, כפי שאני קוראת לזה ..”או שאתה הולך (לטיפול/סדנא ומשנה את התנהגותך ואת התפרצויות הכעס שלך) או שאתה הולך (מהזוגיות שלנו ולא נהיה ביחד)” או מקום העבודה דורש שינוי אחרת יפוטר, לחץ מהמשפחה וכד’.
מתוך הברירות שעומדות בפניו, הברירה ללכת לטיפול נראית לו הכי פחות גרועה עם המחיר הכי קטן עבורו והוא מוכן לסבול אותה העיקר לא לאבד את הזוגיות ואת המשפחה אך לא באמת נמצא שם עם כל לבו כדי לשנות. עדיין מחזיק באותן עמדות, לא רואה סיבה לשנות את התנהגותו, מצדיק את עצמו, מאשים את סביבתו ואת האחרים , מגלה התנגדות נמרצת ולא פתוח לקבל דברים חדשים שיעזרו לו לבצע את השינוי. נכנס לתהליך השינוי כדי לסמן v , לרצות את האחרים, ולהוריד מעליו את הלחץ. גם כאן האנשים יכולים להשתנות בדרך וש”לא לשמה יצא לשמה”, כלומר, מבלי שהוא התכוון מלכתחילה, הדברים נכנסו לתוכו ושכנעו אותו והמניע לשינוי הפך להיות מניע אישי, אמיתי וכן.

3. האנשים כבר מבינים שהם צריכים לעשות שינוי אבל הם לא ממש מרגישים את זה בתוכם.
האנשים כבר מבינים שהבעיה נובעת מהם, שהם צריכים לעשות משהו עם ההתנהגות שלהם אבל קשה להם להודות בה בגלל פחד מפני פגיעה בהם או שישתמשו לרעה בהודאה שלהם והם יפגעו בעתיד או עדיין קשה להם לוותר על המקום והיתרונות שזה נתן להם, עדיין מכחישים חלק מהדברים, קשה להם לראות את החלק הלא יפה בתוכם ועוד לחשוף אותו בפני אחרים או עדיין לא מרגישים את הצורך ההכרחי לשינוי ומרגישים שיש להם עוד למה לחכות. הם ימצאו תירוצים למכביר למה לא להיעזר בטיפול או במסגרת שתעזור להם לעשות שינוי. הם יגידו שזה יקר, רחוק, לא מתאים, לא מצא חן בעיניהם ועוד כיו”ב.
ואם כבר יגיעו לטיפול או לסדנא יש סיכוי סביר שיהיו אמביוולנטיים מאד, רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, ישבו כאילו ביציע ויצפו מהצד, יגלו התנגדות רבה במסווה של רצון לשינוי ונשמע מהם הרבה את המשפט “כן, אבל…”, יחפשו איפה זה לא עובד, יחפשו צדק, ישאלו שאלות רבות כמו “ואם..ואם…?” ועוד ועוד כדי להראות שזה לא יעבוד.

כאן מוקד השליטה החיצוני יכול להפוך יותר מהר למוקד שליטה פנימי כלומר, שהצורך לשינוי ינבע מהאדם עצמו ולא מלחץ חיצוני לאדם אלא מתוך רצון והכרה בבעיה שלו ומתוך מחויבות אישית שלו לתהליך השינוי.

4. יש לאנשים מוטיבציה פנימית מלאה ושלמה, גם שכלית וגם רגשית, הנובעת אך ורק מתוך עצמם ועולמם האישי כדי ליצור לעצמם את השינוי בחיים שלהם. השינוי הוא כבר בשבילם ולמען עצמם ולא תלוי כבר באף אחד ובשום דבר. הם כבר מוכנים לקחת אחריות על מה שקורה להם ועל התנהגותם. הסבל שלהם כבר כל כך גדול, שהם מוכנים כבר לעשות הכל ובלבד שהמצב ישתנה. יש כאב גדול גם בתוך העולם האישי הפנימי וגם כאב רב על הפגיעה והסבל שנגרמים לאחרים בשל ההתנהגות שלהם. יש כבר הבנה שההפסדים כבר גדולים מידיי והמחיר כבד מאד, גם האישי וגם של הסובבים וזה נמאס להם והם לא מוכנים לשאת את זה יותר. זו המוטיבציה שיוצרת באמת שינוי אמיתי ולטווח ארוך.

הכאב והמצוקה שלהם כאן כל כך גדולים שהאנשים מוכנים לעשות הכל וכל דבר שיידרש מהם, גם אם זה קשה להם או מפחיד אותם, והכל במטרה לשנות את החיים שלהם ושל הסובבים אותם אחת ולתמיד. האדם הזה נחוש וחדור מטרה ואינו מוכן יותר לחיות את חייו כפי שהיו עד כה. הוא מבין שאין לו יותר תירוצים או פתחי מילוט. אין טעם יותר להכחיש ולטשטש את הסיבות והמניעים או לחפש מי צודק ומי אשם. האדם מבין שהבעיה היא אישית שלו והוא ורק הוא צריך לעבור את כל הדרך כדי לעשות שינוי אמיתי ולטווח ארוך לכל החיים. אדם זה שמונע לשינוי מתוך המוטיבציה הפנימית החזקה הזו אומר לעצמו בנחישות שהוא ישנה את חייו ויהי מה, לא משנה מה הוא יעבור בדרך וכמה זה יהיה קשה. הוא יעשה הכל, מה שיגידו לו המומחים, שהוא בחר בהם לסמוך עליהם שיעזרו לו בתהליך השינוי, גם אם לא יתחשק לו, גם אם זה יפחיד או יכאב בדרך. הוא מבין שזה חלק מהתהליך ואי אפשר לדלג עליו.
זה מה שמביא באמת שינוי אמיתי וזה הרגע שבעקבותיו מתחולל שינוי.

לסיום, כל עוד האדם נותן לעצמו, הנחות, הקלות ופטורים עם פתחי מילוט, מספר לעצמו סיפורים ונותן לעצמו תירוצים, מוותר לעצמו, מתכחש לבעיה או מחפש עדיין אשמים, לא יחול אצלו שום שינוי אמיתי ומהותי וגם אם ישתנה משהו, הוא יהיה זמני ושטחי והאדם יחזור לסורו במהרה.

כל עוד האדם לא מוכן לברר בתוך עצמו מה חלקו בעניין, מה הוא צריך לעשות, איפה זה שלו ואיפה זו האחריות שלו, לא יהיה שום שינוי אמיתי וקבוע בחיים שלו.
כל עוד האדם לא ויתר באמת על האופציה לחזור לדפוסי ההתנהגות הישנים, כל עוד הוא לא מוכן לגעת בעצמו, לקבל עזרה או לקבל ולהכניס לעולמו לבדיקה דברים חדשים שלא מוכרים לו ואף נוגדים את מה שהוא מכיר, יש סיכוי שהוא ימשיך בדפוסי ההתנהגות הישנים שלו. לעיתים, רק כאשר האדם עומד בפני שוקת שבורה והוא רואה שההפסדים שלו עולים על הרווחים והמחיר יקר מידיי, ומשהו בכללי המשחק השתנה, הוא מגיע לנכונות שנובעת מתוך ההכרה הפנימית והרצון הכן שלו והוא בשל ומוכן באמת ליצור שינוי בחייו.

לבסוף, המוטיבציה שבאמת מחוללת שינוי משמעותי ומהותי בחיים של האדם היא המוטיבציה מהסוג הרביעי, לפיו האדם עצמו הוא זה שרוצה לשנות משהו חשוב בחיים שלו, השינוי הוא בשבילו, למען עצמו, בלי קשר למה שאחרים עושים או אומרים, מתוך הכרה ומחויבות ותוך לקיחת אחרית על תהליך השינוי שלו, על כל מה שכרוך בו. זה הזמן שבעקבותיו מתחולל השינוי האמיתי והקבוע.

לקריאת המאמר ” 15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה? “ , לחצו על הקישור

יציאה מעבדות לחירות

יציאה מעבדות לחירות – איך להשתחרר מ”מה יחשבו עלי” ומ”מה יגידו”

לכבוד הפסח מאמר לשחרור וליציאה מעבדות לחופש.

חג הפסח כבר ממש בפתח, רבים כבר אחרי הניקיונות, ארגון הבית מחדש, קניות וסידורים, הכנות ובישולים ועוד מעט כולנו נשב לשולחן הסדר ונקרא בהגדה איך בני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות.

האומנם כולנו בני חורין?

יציאה מעבדות לחירות

החופש היות מי שאני- יציאה מעבדות לחירות

האם כולנו מרגישים חופש לעשות ולהיות כרצוננו?

להיות מי שאנחנו?

לצערי הרב, לא לגמרי.

רבים מרגישים כבולים ועבדים לדברים רבים, להרגלים שונים, למנהגים, לתפקידים שלנו במשפחה שלא תמיד אנחנו מודעים להם, לעבודה, לקריירה, ליחסים, לאנשים, לציפיות

מאיתנו, למשימות ולמירוץ החיים, לדפוסי ההתנהגות שלנו שלא רק שהם לא תמיד מועילים לנו אלא אף מזיקים לנו ועוד ועוד.

 

היום אני רוצה להתמקד במשהו ספציפי ומאד מוכר ורווח במקומותינו והם שני דברים נפוצים מאד ששוללים וגוזלים מאיתנו את החופש הפנימי שלנו להיות מי שאנחנו והם:
    1. מה חושבים עלינו

    2. מה יגידו

הם כאילו יושבים על כתפינו , זה מצד ימין והשני , מצד שמאל, ולוחשים כל הזמן באוזנינו “מה יחשבו עליך” ו”מה יגידו” וכבר אנחנו עסוקים בזה ולא בשאלה “מה אנחנו רוצים?”

עם היוולדנו ועוד בהיותנו ילדים יש לנו את מלוא החופש להיות מי ומה שאנחנו רוצים להיות, בלי לחשוב מה יחשבו עלינו ומה יגידו . אנחנו עושים באופן טבעי מה שבא לנו. עם הזמן אנחנו לומדים להכניס לחיינו את שני

גזלני החופש הללו ונותנים להם מקום מכובד בחיינו ואף מאפשרים להם לקבוע איך חיינו ייראו. לפעמים, יותר חשוב לנו מה יגידו ומה יחשבו עלינו ממה שאנחנו חושבים ואומרים לעצמנו. ע”י כך אנחנו נותנים להם לגזול

מאיתנו את החופש והחירות שלנו להיות מי שאנחנו באמת על כל רצונותינו, החלומות והמשאלות שלנו ומי שאנחנו באמת.

כולנו זקוקים לביטחון ולאהבה. ולשם כך אנחנו גם מוכנים, לפעמים, להקריב את החופש שלנו, דהיינו, את הרצונות והצרכים שלנו. במצב זה אנחנו בעצם עסוקים ברצונות ובצרכים של הסובבים אותנו ואיך לתת להם

מענה כדי שיהיו גאים בנו ומרוצים מאיתנו .

למעשה, אנחנו ממוקדים בעיקר בציפיות של האחרים מאיתנו  תוך כדי זה שאנחנו מנסים לכוון ולהתאים את עצמנו אליהם ולציפיות שלהם מאיתנו.

במצב כזה אנחנו הופכים בעצם, להיות מי שאנחנו חושבים שהסביבה רוצה שנהיה במקום להיות מי שאנחנו באמת במהות שלנו.

כך אנחנו בעצם הולכים לעצמנו לאיבוד, מתרחקים מעצמנו, מאבדים את הקשר עם הרצונות שלנו, מאבדים את הביטחון שלנו ואת ההערכה העצמית שלנו, שוכחים ומתנתקים מהיכולות והכוחות שלנו, תלויים באחרים, וחיים את

ה”אני המזוייף” במקום את ה”אני האמיתי” שלנו, מה שגורם לנו להרגיש חנוקים, שקופים ואף דיכאון ודכדוך פנימי.

כשאנחנו עסוקים במה יגידו ובמה יחשבו עלינו אנחנו פועלים לפי צרכי הסביבה והציפיות שלה מאיתנו  וע”י כך אנחנו נזקקים נואשות לאספקה שוטפת וזמינה מהסביבה של ביטחון, ערך ומשמעות, מה שהופך אותנו

לתלויים בסביבה שלנו לאספקת הצרכים החיוניים והחשובים לנו ביותר.

כשאנחנו לא מקבלים מהסובבים אותנו את אספקת הצרכים הללו, אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים וכעס רב, שיכול לבוא לידי ביטוי הן בהתפרצויות כעס והן בהדחקת הכעס פנימה, שתי צורות ביטוי התנהגותי לא יעילות,

מתסכלות ומכאיבות. אנחנו יכולים להרגיש לא שווים, לא קיימים, לא מוצלחים, לא טובים, לא בסדר, מעורערים, חסרי ביטחון ומדוכאים.


אך כאשר אנחנו נותנים לעצמנו חופש להיות מי שאנחנו, אנחנו יכולים לזהור במלוא 
תפארתנו ולהגיע להישגים, למימוש והגשמת המשאלות והחלומות שלנו.

חשוב להבין שזה לא באמת שהאחרים גוזלים מאיתנו את החופש להיות מי שאנחנו אלא זה אנחנו שנותנים להם לעשות כך.

אולי כשהיינו קטנים לא הבנו, לא ידענו, לא היה לנו כוח ועצמאות להשתחרר מהכבלים של “מה יגידו” ו”מה יחשבו עלינו” כי ראינו שהגדולים עושים כך וחיקינו והפנמנו אותם, אך היום כשאנחנו בוגרים, גדולים ועצמאיים אנחנו יכולים

לבחור איך אנחנו רוצים את החיים שלנו, גם אם האחרים לא תמיד ישמחו מהבחירות שלנו, יתאכזבו או יפגעו מאיתנו.

אנחנו צריכים לחיות את חיינו כפי שנכון לנו ולא את חייהם של אחרים ולשם כך עלינו לקחת אחריות על עצמנו, על הבחירות שלנו ועל מציאות חיינו.

 

לכן, דבר ראשון, תתחילו יותר ויותר לשאול ולתרגל את השאלות: “מה אני רוצה?”, “מה נכון לי ?” , “מה מתאים לי?”, “מה טוב עבורי?”. ישנם אנשים לא מעטים שכבר שכחו מזמן  לשאול את עצמם מה הם רוצים.

אז כדאי שיתחילו להיזכר ולהחזיר לעצמם את הסמן הפנימי ואת המצפן הפנימי שלהם.
דבר שני, כדי להתחבר שוב אל עצמכם ואל הכוחות והיכולות שלכם, שבו עם עצמכם וכיתבו על דף את כל הדברים הטובים והחזקים שלכם בלי לתת לקולות הצנזורה, הפקח והמבקר הפנימיים לעצור אתכם. אולי זה יהיה

לחלק מכם קשה בהתחלה אבל אם לא תוותרו לעצמכם בקלות, לאט לאט זה יצליח לכם.

תזכרו שבכל אחד ואחד יש את המהות הטובה שלו ורצוי שיתחבר אליה כמה שיותר  מהר וע”י כך תוכלו ללכת עם מה שנכון עבורכם בהתאם לצרכים לרצונות שלכם . כך גם תגיע תחושת החופש הפנימי והשלווה להיות

מי שאתם באמת, תחושת המימוש, הסיפוק והחיות ותוכלו להיפרד מ”מה יגידו” ומ”מה יחשבו”. אנחנו לא יכולים להיות אחראים על מה אחרים מרגישים.


ולסיום, דבריו של נלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו בו ציטט את מריאן וויליאמסון:

 “הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.”

אני מאחלת לכם ולבני משפחותיכם חג שמח ומואר!

שתשתחררו מכל הכבלים שלכם שהייתם משועבדים להם, כמו דפוסי התנהגות שהזיקו לכם, הרגלים ישנים, מנהגים שמיותרים לכם, תפקידים שכבר לא מתאימים לכם ועוד ועוד ותצאו מעבדות לחירות, שבה אתם יכולים

להיות ולעשות כרצונכם.

שיהיה לכם חופש מלא להיות מי שאתם רוצים וצריכים להיות ותגשימו את חלומותיהם ומשאלותיכם כאוות נפשכם.  


הרבה בריאות, שמחה, נחת, הצלחה ושהלב שלכם יהיה עטוף ומלא באהבה.

שלכם מכל הלב

אריאלה