ערן (ינואר 2013)

התחברתי לעצמי ולנקודות החוזק שלי – בעקבות הסדנא לשליטה וניהול כעסים.

התועלת הרבה שהפקתי מהסדנא הם כלים להתמודדות עם מצבים שגורמים לי לחוסר רוגע, תסכול ועצבנות. עוד קיבלתי את היכולת להיפתח ולחשוף רגשות ולא לשמור הכל בבטן ואת ההתחברות לעצמי ולנקודות החוזק שלי.
מה שאהבתי ביותר בסדנא הוא את המקצועיות של צוות המנחים, שלומי ואריאלה, את האמפתיה שלהם, המחויבות והקצאת תשומת הלב שלהם לכולם. אהבתי את החומרים שחולקו ונשלחו ואת היכולת של אריאלה לראות ולהבין את רחשי הלב של המשתתפים.
אריאלה ושלומי, המנחים, מקצועיים, מסורים, מחוללים שינויים באנשים, בעלי לב רחב ויכולת התבוננות מופלאה לרחשי הלב של המשתתפים בסדנא, נותנים את הלב למען הצלחתם של אנשים.

המשיכו במלאכת הקודש והתרחבו לאזורים נוספים!
ערן.

יונה (ינואר 2013)

“אדם בתוך עצמו הוא גר” – עם תום סדנת ההמשך לשליטה בכעסים “חיזוק ותחזוק- לחזור אל המהות”

אני רוצה לפתוח במילים מתוך שיר – “אדם בתוך עצמו הוא גר” .
אדם בתוך עצמו הוא גר, לפעמים עצוב או מר הוא,לפעמים הוא שר.
אדם בתוך עצמו הוא גר, לפעמים סופה עוברת וביתו נשבר.

התחלתי תהליך שנמשך כבר שנתיים ועדיין ממשיך עם אריאלה ושלומי.
כל הדברים שקיבלתי בסדנאות הקודמות רק חלחלו לתוכי. עם אריאלה ושלומי אני כבר בשלב עיצוב הפנים של הבית.

רק בסדנת המשך זו האחרונה אני מרגישה שהשלב בו אני נמצאת היום הוא השלב האמיתי, בו הבית שאני גרה בו לא רק מקבל עיצוב מבפנים אלא גם חיזוקים וייצוב מבפנים.
בסדנה הזו האחרונה הבנתי מספר דברים:
הדבר הראשון החשוב ביותר כדי לחיות עם עצמי ובתוך עצמי בשלום זה לעשות שלום עם עצמי !!!
הדבר השני שלמדתי והוא לדעתי אחד הדברים החשובים בחיים – כדי למנוע מריבות פנימיות עם עצמי אני צריכה לדעת מה א נ י רוצה ומה לא.גם ובעיקר מול בני המשפחה הקרובים ולאחר מכן מול כל המעגלים הסובבים אותי.
הדבר השלישי שהבנתי בסדנה, זה בעצם משהו שרק בימים האחרונים הכה בי בעוצמה, שאם לא אדאג לעצמי פ י ז י ת – כלומר, רעב, עייפות, מחלה וכו’, מה שאנו בסדנה קוראים לו “”גורמי סיכון” לא אוכל לדאוג לאחרים.פשוט לא !!!!

את הסדנה הנוכחית התחלתי עם הבטחה לעצמי להיות קשובה לעצמי ולאחרים.
מהר מאד גיליתי שאם לא אהיה באמת קשובה לעצמי קודם כל, אין שום סיכוי שאוכל לתת לאחרים את ההקשבה שהם זקוקים לה.
בעלי האהוב צוחק עליי ואומר שאני נמצאת בסדנה “להעצמת כעסים” כי פתאום אני יודעת לדבר אחרי ששנים רבות רק התפרצתי בזעם ו/או בכיתי ועכשיו אני יודעת להביע את הכעס.
אז נכון יש לי עוד דרך (למי לא?…)אך למדתי שהחיים הם מסע שלא נגמר וכל עוד אנו מסדרים לעצמנו את הבית בו אנו גרים באופן שהוא הכי טוב עבורנו אז גם המסע הארוך ביותר הופך להיות קל יותר ואפילו נעים.
לחבריי שעברו ועוברים ויעברו איתי את הסדנאות,
תודה לכם שהקשבתם ומקשיבים. תודה לכם שאתם לא מוותרים ומאירים לי חדרים חשוכים ולא נעימים.
ככה אני יודעת מה לצריך לנקות ולסדר.

אריאלה ושלומי האהובים, אתם כבר מזמן סוג של סם עבורי.אני מכורה.
כמעצבי הפנים של ביתי ונשמתי תפסתם מקום של קבע, מקום גדול וחם בליבי.
מאחר ואני אוהבת בתים מעוצבים אני בהחלט ממשיכה איתכם.
שיפוצים זה חלק מהכיף !!!
תודה רבה רבה לכם ונתראה בסדנת ההמשך הבאה!!!

יונה.

רן (ינואר 2013)

קיבלתי את המשפחה שלי בחזרה – בעקבות הסדנא לשליטה וניהול כעסים.

השגתי את המטרה שהגדרתי לעצמי בתחילת הסדנה וזה לשלוט בכעס (לא הייתה לי מטרה ללמוד לא לכעוס בכלל וזה אני משאיר לסדנת המשך).
עברתי תהליך שינוי תפיסתי ויש לי היום יכולת:
א. פירוק תהליך עד ההתפרצות לגורמים
ב. לימוד לעומק של כל אחד מהם
ג. קבלתי כלים לזיהוי ודרכי שליטה בכל אחד מהם
ד. אני יכול לזהות את הפוטנציאל להתפרצות כמה צעדים לפני, מה שלא היה לי קודם.

למדתי להרגיש את התהליכים המתרחשים אצלי ולדעת לנווט אותם לכיוונים טובים יותר (לא לגמרי מושלם, אבל התחלה טובה).
גיליתי כמה דברים נוספים על עצמי שלא קשורים לכעס, אך פוגעים בי בתפקוד היום יומי ודורשים טיפול במסגרת אחרת.
אהבתי בסדנא את האווירה הנוחה והנעימה והפתיחות (גם במקרים קשים הרגשתי בנוח,
כי ידעתי שזה תהליך עבודה והדבר נעשה באופן פרופוציואנלי).
הרגשתי שבאמת רוצים לעזור לי ומחוייבים לתוצאות.
היו תהליכי למידה אפקטיביים, ממוקדים ורב גוניים (מתן כלים מדעיים, ניתוח סיפורים של משתתפים
והתמודדות עם משתתפי הסדנה אשר באו כדוגמה בשיקוף מקרים שקרו בעבר ויכולים לקרות בעתיד).
אחרי כל מפגש יצאתי עם המון חומר למחשבה, מזל שהייתה לי נסיעה של 45 דקות עד הבית לעכל את כל זה 🙂
הדברים המשמעותיים שלמדתי והיו חדשים לי(אין חשיבות לסדר) הם:
1. אני יכול לזהות סמנים ראשונים של כעס
2. יש לי כלים לצפות את המתרחש ולעקוף את המתרחש
3. אני יכול להקשיב (“לשמוע”) את האחר (במיוחד את אשתי)
4. קיבלתי את המשפחה שלי בחזרה ואשתי לא מפחות מהתגובות הבלתי צפויות שלי
(לא הכל מושלם עדיין, וגם לא יהיה, אבל אני יודע על מה לעבוד בסדנת ההמשך).
5. למדתי להכיר את התהליכים (אצלי) שמביאים אותי להתפרצות.

אריאלה ושלומי, הייתי רוצה ללמוד מכם כמה שיותר. תענוג גדול ללמוד מכם.
בנוסף לכך שהסדנא הייתה הכי אפקטיבית עבורי, גם נהניתי ממנה.
נפגש בסדנת ההמשך.
רן.

יגאל (ינואר 2013)

ירד לי האסימון – בעקבות הסדנא לשליטה וניהול כעסים ולתקשורת יעילה.

קבוצת משתתפי הסדנא הייתה ברמה אישית ואינטלקטואלית גבוהה. שמחתי מאוד להיות חלק ממנה.
ירד לי האסימון והבנתי (אמנם באיחור רב..) כי כל מעשי נתונים אך ורק לאחריותי האישית !!!
מה שאהבתי ביותר בסדנא הוא המסלול שהביאה אותי הסדנא להסתכל על עצמי, בתוכי, בלי הנחות וללא מורא.
אריאלה ושלומי גילו בקיאות רבה בחומר, העבירו אותו בדרך חיובית ונבונה וגרמו לי לקלוט את רוב הנקודות שהועלו בסדנא.

 

דליה (ספטמבר 2012)

לחשוב יותר רציונאלי.

הסדנא הביאה אותי לחשוב בצורה יותר רציונאלית ופחות בצורה רגשית ורגשנית ועזרה לי בעיקר להבין שלא אוכל בשום אופן לשנות את הצד השני לפי הרצונות שלי אבל אוכל לשנות את ההתנהגות שלי.

למדתי לשלוט יותר על כעסי ולנשום עמוק לפני שאני מתפרצת ו/או צועקת. הרבה אמפטיה, דאגה וחומר למחשבה, אלה התחושות שליוו אותי אחרי כל פגישה של הקבוצה.

אריאלה ושלומי, אהבתי את צורת ההנחיה של שניכם ועובדה שלמדתי לא מעט במשך חודשי הסדנא.
והאמת, ציפיתי ליום שני בערב עם השאלה: מה תתנו לנו השבוע ואיך תהיה האינטראקציה
בין המשתתפים ולרוב, לא התאכזבתי.

עופר (ספטמבר 2012)

הכוח שבקבוצה.

מעבר לתכנים של איך לעשות כש.. ומה לעשות כש.., “טכניקות נהיגה” אני קורא להן, בעצם באתי וראיתי מסביבי את האנשים, כל אחד בעצם היה או אני בנקודה כזו או אחרת בחיים או אלה שהכעס שלי פגע בהם.
בעצם בשלב מסוים עלתה בי המחשבה שאולי אריאלה ושלומי ארגנו אנשים שבעצם ישחקו עבורי את עצמי, ואת אלה שהיו מולי בשעת הכעס .
את האחת שרבה עם בן הזוג, את האחד שעונה בעצבנות ותוקפנות ומדבר גם כך , את האחת שבעלה יורד לחייה שנים על שנים וכל מה שתעשה נראה בעינו ככלום .
אבל גם היה אחד שאמר שייתן כל הון שבעולם כדי להשתנות, וגם בגיל מבוגר זה לא מאוחר והיה את האחד ששתק , שתיקה נוראית , אולי חשש להתבטא אולי לא ידע , בסוף נפתח קצת וסיפר .

בכל אחד מהם היה קצת ממני, ממה שעברתי והעברתי , וכך זכיתי לראות !

תודה, עופר.

טל (אוגוסט 2012)

מכל מלמדיי השכלתי– בעקבות סדנת ההמשך לשליטה בכעסים “חיזוק ותחזוק -לחזור אל המהות”.

“לקחתי מכל אחד ואחד מכם… חבריי היקרים… שותפיי למסע מרתק ומרגש…
המדהים הוא עד כמה ניתן ללמוד כל פעם משהו חדש, למרות שחושבים שכבר יודעים הרבה… כל פעם הסדנא מאירה בזרקור פינה אפלה שלא שתנו לבנו אליה…
אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בסדנא זו היה להפסיק עם הפנקסנות. היה שיעור כואב ומרגש, אך בעיקר מלמד….

למדתי לכבד את רצון האחר. לא לכפות את רצונותיי, כפי שאינני רוצה שיכפו עלי ולדעת לכבד את רצון שותפיי גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם הרצונות או הציפיות שלי. אנחנו יכולים להציע, להגיד שנשמח שיבוא, אך לא לכפות על אף אחד שום דבר שהוא אינו חפץ בו. הרבה מריבות נמנעו. והפלא ופלא – מראש כשהצעתי ובסתר לבי חשבתי שאיענה בשלילה – הופתעתי לגלות שכאשר באמת מכבדים – הדברים מסתדרים…

למדתי שאנחנו האחראים הבלעדיים על מעשינו, אושרנו, תחושת הסיפוק שלנו. אם אנחנו חשים שלא טוב לנו במקום או במצב מסוים – אל לנו להאשים את האחרים בכך, אלא עלינו לקחת אחריות ולקבל החלטות שיביאו לשיפור מצבנו. אנחנו בעלי אונים – ולא חסרי אונים! הבחירה בידינו! אף אחד לא מצמיד לנו אקדח לרקה ומכריח אותנו להישאר במקום או במצב שעושה לנו רע! אנחנו האחראים הבלעדיים לבחירות שלנו! …

אריאלה ושלומי היקרים! בלעדיכם כל זה לא היה קורה!
מכם למדתי שמי שזורק אבן לים עושה גלים קטנים שהולכים ומתרחבים והולכים ומתרחבים… ואתם שזורקים סלעים מצליחים להפוך את החיים של הרבה אנשים על-פיהם ולעשות אותם טובים יותר, שלווים יותר, איכותיים יותר, מהנים יותר…
מכם אני למדה שאין בלתי אפשרי! הכל אפשרי ובידינו הבחירה!…
אתם, אריאלה ושלומי, בהרבה מאמץ ואומץ, עושים עבודת קודש והרבה גלים ויש הרבה אנשים שמודים לכם על-כך…”

זוהר (אוגוסט 2010)

זה שווה הכל!!

הגעתי לסדנא אחרי אירוע שלא האמנתי שאגיע אליו. הבנתי שאני צריך טיפול על מנת לא להגיע להתפרצויות זעם בלתי נשלטות. הגעתי לסדנא מפני שהבנתי שאני עלול לאבד את משפחתי. אני שמח עכשיו לומר שהמצב עכשיו טוב הרבה יותר לאחר הסדנא מאשר לפני כמה חודשים. בתי שהייתה מאד מרוחקת ממני עקב התנהגותי, לא עוזבת אותי לרגע ודורשת את קרבתי. זה שווה הכול!!
למדתי בסדנא על היכולת שיש לי לדעת מתי עלי לשאוף אוויר ולא להגיב לאירוע שעלול להסתיים רע מאד עבורי. עכשיו גם אני יודע שיש עוד אנשים רבים כמוני הסובלים מ”דם חם”.
מה שאהבתי בסדנא הוא האפשרות להתבטא באופן כמעט חופשי. היכולת שלנו לנסות לעזור לאחר היא לא אחרת מאשר היכולת שלנו לעזור לעצמנו.

קצת הופתעתי מרמת הפתיחות של האנשים בסדנא שכן כולם זרים זה לזה ואולי זה בעצם מה שגורם לנו להיפתח. אם היינו מכירים את הנפשות הפועלות ספק אם היינו מדברים.

למדתי בסדנא לנשום לפני שהאירוע הופך לטרגדיה, לדעת מה אני מרוויח/מפסיד מאסקלציה (הסלמה) של האירוע ולקחת פסק זמן. פשוט, להפסיק להגיב לאירוע ולנסות לראות אותו מהצד.
בנוסף, הבנתי שלהיות צודק לא קשור עם להיות חכם. אפשר להיות צודק אבל לפעמים, עדיף להיות חכם ולחסוך לעצמנו ולמשפחתנו צער.
היכולת להקשיב מבלי להגיב אינה פשוטה כלל. אתם לימדתם אותנו לנסות לא להגיב לכל אמירה אלא להקשיב. אנחנו אלה שצריכים להחליט האם לקבל או לא לקבל את דברי האחר.

אריאלה ושלומי, אתם מצוינים. שניכם מאד עוזרים להראות לנו איך אנחנו נראים בפני עצמנו ובפני הקרובים לנו.

הסדנא באמת עוזרת למי שבאמת רוצה לשנות את דרכיו.
אני מניח, מניסיוני, ששילוב של הסדנא עם הטיפול הפרטני הוא קלף מנצח. לאחר הטיפול הפרטני הייתי סקפטי לגבי היכולת של אנשים זרים להבין אחד את השני. הטיפול הפרטני הכין אותי לסדנא והשילוב של שניהם הוא שילוב מנצח.

משה (יוני 2010)

שלום אריאלה ושלומי, (שנה וחצי לאחר תום הסדנא)

רציתי להודות לכם שוב מקרב לב, על הכול ועל כל הכלים והתובנות החזקים והשימושיים שנתתם לי במשך כל השבועות, שבילינו ביחד. כל הדברים האלה עוזרים לי להתפתח עד היום, בתקשורת יעילה יותר עם כל מיני גורמים. אני מנסה להשתמש בכל הכלים כולל תפיסת מרחק, זיהוי הרגש הראשוני (מה גורם לכעס), שיחה יעילה עם הצד השני או כמו שאומרים באנגלית the whole nine yard.

אני חושב שאנחנו לא בוחרים אם להיעלב (זה הרבה יותר ‘חזק’ מאיתנו), אני חושב שאנחנו יכולים לבחור את התגובה. בחירת התגובה, זה בעצם כמו דיאטה, צריך להתקדם בהתחלה מהמקומות שקל לנו יותר בהם, לתת לעצמך חיזוקים חיוביים על התנהגות ‘טובה’ וככה לבנות דפוס של תקשורת. ההחלטה עצמה והכלים הם לא מספיקים. זה כמו ספורט, צריך להאמין בעצמך ולהתאמן שזה יצליח.

מכל מקום אני עומד תמיד לרשותכם, אם תצטרכו ממני משהו. אני תמיד מוכן לבוא לדבר (זה אף פעם לא הייתה בעיה אצלי) לפני חניכים של הסדנא (זה תמיד עוזר לראות דוגמה שהצליחה), אני מוכן לדבר על השינוי הזה בכל פורום שתצטרכו אותי, כי אני חושב שאף פעם, אני לא באמת אוכל להחזיר לכם את כל מה שנתתם לי ואת הצ’אקרות שפתחתם לי.

שלכם,
משה.

מתי (אפריל 2010)

“מראות אנושיות” (לקראת סוף הסדנא)

במסגרת לימודי למדתי על קבוצות תמיכה והכוח שלהן, אפילו כעת בתור מורה אני מלמד על כך בסוציולוגיה ומביא דוגמאות שונות. אבל כל זה לא הכין אותי לחוויה המדהימה של לקחת חלק בקבוצה כזו. וזה עוד לפני שאני נכנס לייחודיות של הקבוצה שאני זכיתי להיות חבר בה.
באופן קבוע בסוף כל פגישה לאורך אחד עשר המפגשים, אני יוצא נדהם מהחוויה העצומה, מהכוח ומהעוצמה שיש לקבוצה שעוברת יחד תהליך משמעותי.
ללא ספק העובדה שמדובר בזרים מוחלטים בתחילת הדרך מדגישה עוד יותר את עוצמת ההשתהות מהפתיחות, מהקרבה, הביטחון, תחושת השיתוף ומהיותנו מראות אנושיות.
מה הכוונה? ובכן, אתה יושב לך בסדנא ושומע סיפורים של אנשים שלא הכרת, חלקם מוכרים לך, חלקם מעוררים בך רגשות, חלקם מפתיעים, מרתיעים ואפילו מכעיסים. אבל כולם מציבים לך מראה שבה אתה רואה את עצמך, סיפורך, תכונותיך, יקיריך, רגשותיך ומה לא. אין דבר מדהים מזה, אנשים זרים ואהובים משתפים אותך באנושיות היפה שלהם, ומראים לך את האנושיות שלך. אין דרך טובה יותר ומשמעותית יותר ללמוד על עצמך. דרך שמעוררת בך תהליך של חשיבה, תהייה, ואולי גם של עשייה.
דוגמאות? לא חסר, אספר לכם אחת ובזאת אסיים. באחת הפגישות לקראת הסוף מצאתי את עצמי כועס ונרגז על אחד החברים שלא מצליח להתחבר לרגש שלו ומדבר אך ורק מהשכל והרציונל. ברגע אחד נפל לי האסימון, אני בעצם כועס על עצמי!! אני “צועק” בדרכי השקטה J על עצמי!! חברי היקר לקבוצה פשוט היה לי כמראה מדהימה והראה לי את עצמי ועזר לי להבין את התנהגותי שעד לאותו רגע לא הופנמה אצלי.
ברור שלא תמיד זה כל כך ברור וישיר, אבל זה הרעיון. הזכות הנפלאה שיש לנו ללמוד מבני אנוש אחרים על עצמנו בזמן שאנו לומדים עליהם.
זה יישמע קלישאה, אבל אלו באמת רגעי חסד שאנו חווים בסדנא, הזכות שקיבלנו ליהנות מלהיות אנושיים, ולתקשר עם בני אנוש אחרים בצורה שלא מתקיימת לצערנו ביומיום המטורף שלנו בעידן בו אנו חיים.
תודה לכולכם שהייתם לי למראות אנושיות, לימדתם אותי המון, אפשרתם לי להתחבר לעצמי ולהבין שמותר אפילו להרגיש ועוד יותר מזה לבטא את מה שאני מרגיש.
בהצלחה לכולנו בהמשך, ותודה מיוחדת למנחים הנפלאים שלא עושים לנו הנחות.
חזקו ואמצו,

מתי.

מ’ (אפריל 2010)

אין בי יותר פחד – (אשתו של משתתף מספרת לאחר שנתיים וחצי מתום הסדנא)

אני אשתו של א’ שהיה בסדנא לשליטה בכעסים ורציתי לספר לך עליי, על הצד השני ועל השינוי ומכך בעצם להודות על הסדנא :
א’ ואני מכירים כבר שנים רבות, אהבה ראשונה, צעירים עם הרבה חלומות שרובם אפשר לומר מתגשמים להם (בית עם גינה, שני ילדים מקסימים, עבודה טובה )- אבל הדרך לא תמיד קלה.
הקושי העיקרי במערכת היחסים היו פרצי הכעס הבלתי נשלטים והקשיים שחוויתי עימו. מאחר וזו הייתה אהבה ראשונה ולא ממש הכרתי אחרת ומאחר ואהבתי אליו כה גדולה – למרות הצלקות שנגרמו לא פעם מהטחת מילים, מדציבלים גבוהים והשפלות, העדפתי לשאת זאת בשקט בתוכי והעיקר שנהיה יחד.
ברגע שהרגשתי שהחוויה השלילית אותה אני נושאת הופכת להיות לנטל וקושי גם על כתפיו של בני הבכור שהיה קטן (ועדיין קטן בעצם) ויש עוד תינוק בבית שגדל לתוך המציאות הזו, הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה. מאחר וכבר לא היינו זוג אלא כבר משפחה, היה קשה מאד לחשוב על פירוק אם כי אולי התחושה הייתה שאין ברירה ושקשה יותר ומזיק יותר לכולם יהיה להמשיך ככה.
פתאום מאותו השקט (והיום בדיעבד אני מבינה שזה היה פחד) שאפיין אותי קמה ה’אימא לביאה’ ופתאום אישה קצת יותר עוצמתית ואמרתי כי זהו!! . נכנסנו לאינטרנט ומצאנו את הסדנא שלך, ואני זוכרת את הרגע שבו חשבנו שזו התחלת הפתרון, אם כי הייתי קצת סקפטית (מה שלא מאפיין אותי כאופטימיסטית סדרתית..) אבל עצם הנכונות של א’ והרצון שלו לשמור על התא המשפחתי ולא לפרק אותו ולנסוע לאחר יום עבודה ארוך לסדנא שעה נסיעה הלוך ועוד שעה חזור, ריגשה אותי מאוד ותליתי בסדנא הזו אפשר לומר את המשך הדרך.
א’ החל בסדנא תהליך מעמיק, לעיתים לא פשוט. הוא מצא דרכים להתמודד עם הכעס והבין כיצד לשלוט בהם. ברגע שהשליטה בכעס הייתה חזקה ומגובשת יותר, הסדנא פתחה צוהר לתחילת תהליך ארוך של שנתיים ארוכות בהם א’ ואני בעקבותיו כל הזמן משתנים ומתקדמים למקומות טובים יותר. כמובן, שכמו בכל זוגיות יש רגעי משבר אבל הפתרון והדרך כבר לא בכעס ובעצבים ואפילו גילינו גם את ההומור שעוזר לנו לפעמים לשבור את הקרח. מה שבטוח אין צעקות, אין כעסים ועצבים כמו שהיו בעבר.
אני זוכרת כיצד קינאתי בילדים מהגן שבו אני עובדת (כגננת) שהביאו כל שבוע תמונות וחוויות משפחתיות מאתרים וטיולים ושמחה וחיוך על כולם, וכל כך רציתי שגם לבניי יהיו כאלו חוויות של צחוק וטיולים משפחתיים (מה שלא היה ולא עלה על הפרק בתקופה שבה כל דיון או תכנון הפך לכעס והיה גם סוג של פחד מתגובות לא נשלטות, אז נמנעתי מכך)
והיום אני כותבת לך בדיוק לאחר שהורדתי מהמצלמה תמונות מהטיול המשפחתי האחרון שלנו לאין ספור אתרים עם צחוק וחיוכים ושמחה ורוגע……..
בי אין יותר פחד, ובא’ יש יותר פתיחות מחשבה ודרכים להתמודדות.
אז תודה ויישר כוח.
ממליצה בחום!!

האפרוח הצהוב שבנו   (תובנות של משתתף במהלך הסדנא)

 

קשיים רבים בחיינו נגרמים לעיתים ממקור בעייתי אחד, החיבור האישי של האדם לעצמו, לייחודיות שלו  למהות שמאפיינת רק אותו. את הדברים הבאים אני כותב מנקודת מבט של אדם שמתחיל להבין עד כמה הוא היה רחוק מהמהות שלו, אני כותב ממקום של התפתחות, של הבנה ושל שינוי לא פשוט של חלק גדול מתפיסת העולם שלי עד עכשיו.

כילדים גדלנו בעולם נוח שרוב, אם לא כל צרכינו מסופקים, בעצם זהו המצב האידיאלי בו אנו שואפים לחיות כל הזמן. אך בהדרגה ככל שאנו מתבגרים ונחשפים יותר לעולם החיצון, אנו מתעטפים ביותר ויותר שכבות כדי שיגוננו עלינו מהעולם בו אנו חיים והקשיים איתם אנו מתמודדים. מילדים קטנים הדומים לאפרוחים צהובים ורכים אנו הופכים אט אט לתרנגולי קרבות קשוחים המתהדרים בנוצות צבעוניות, כל שלב של התפתחות מביא איתו קשיים ובמקביל אליהם החומות המגוננות עלינו מתעבות ומשנות את אופן ההתמודדות שלנו עם העולם הסובב אותנו.
מניסיוני האישי תמיד שאפתי “לגרום” לכולם טוב, לעזור למי שרק אפשר, מתי שצריך וללא הגבלה, כמובן שדבר זה בא לידי ביטוי ביתר שאת במערכות היחסים הזוגיות בחיי, תמיד אמרו לי בנות הזוג שלי כמה אני נותן מעצמי ולא פעם רמזו שזה יותר מידי, ומבחינתי זו הייתה הדרך היחידה, ככה הגדרתי את עצמי, כאדם שנותן בלי סוף.
במשך השנים שילמתי מחיר כבד בעקבות כך. הפכתי אדם עצבני, רגיש יתר על המידה, לעיתים, ממורמר. האכזבה מבחינתי הייתה חלק בלתי נפרד מהיחסים שלי עם הסובבים אותי ובמיוחד עם בנות זוגי לאורך השנים. תמיד האשמתי את הסביבה, לא הבנתי איך זה שאני נותן כל כך הרבה ולא מקבל את זה חזרה. בסופו של דבר, בעזרת תהליך ארוך ועזרה מאנשים יקרים לי, הבנתי את שורש הבעיה אצלי. הבנתי ששכחתי את המהות שלי, את מי שאני. לאורך כל חיי, נהגתי באופן לא מודע לבטל את רצונותיי, רק כדי שלאנשים סביבי יהיה טוב יותר, כי חשבתי שזו המהות שלי בחיים, לעשות טוב לאהובים עליי.
כמובן שטעיתי. שכחתי במשך השנים את מי שאני, את התכונות הטובות שלי, את היתרונות שלי והכי חשוב את הרצונות האמיתיים שלי. חייתי בתחושה של ויתור, ולא הבנתי שכשאתה מוותר, הנפגע העיקרי זה קודם כל אתה עצמך. הויתור הוא בחירה שלך ולכן, אין לצפות שגם הצד השני יוותר,וכשאתה מוותר בצורה עקבית, אתה ניפגע באותה מידה שוויתרת. הוותרנות הופכת חלק בלתי ניפרד ממך, מאופן הביטוי שלך ומהדרך בה הסביבה תופסת אותך,שמעכשיו היא תמיד מצפה שתוותר. זהו סוג של תיוג, תמיד ידעו שאני אוותר,כי נתפסתי ככזה, הרגלתי את כולם ואת עצמי להיות כזה, וויתרתי לעצמי מראש על המהות שלי.
כאדם בתחילת תהליך של גילוי מחדש של עצמו ושל המהות שלו, אני יכול לספר שההבנה של הבעיה ותחילת היישום של פתרונה, מוריד מהלב משא כבד, משא שבעצם לא היה שלי, אלא של הסביבה,וזהו משא שלקחתי על עצמי “בהתנדבות” תוך כדי ויתור עצמי ועל עצמי. כרגע אני בתהליך בו אני משיל מעלי את הנוצות של תרנגול הקרב הקשוח ומראה לעולם ובמיוחד לעצמי את האפרוח הצהוב שבי.
 צ’ ( אפריל 2010)
מכתב לחברים על תובנות מהסדנא (לאחר מפגש הסיום)

תודה על החיזוקים, שבאמת מצליחים להגיע אל ליבי, להרגיע אותי ולשמח אותי – וזו כנראה ההוכחה לכך שהם באים ממקום אמיתי, מהלב.
בעבר לא הייתי מסוגלת להקשיב לדברים טובים שאומרים עלי. הייתי ממש משתיקה אנשים. בקבוצה הייתי חייבת להקשיב ולא ממש יכולתי להעביר את הנושא, להשתיק מישהו או למצוא תירוץ שאני צריכה ללכת. וגם כשאמרו לי דברים טובים – לא האמנתי בהם. אימא שלי תמיד אומרת שזה התבטא כבר בילדות – לא הייתי מביאה ציורים מהגן. הייתי פשוט משמידה אותם שם…
היום בבקר התעוררתי עם המשפטים שכולכם אמרתם לי אתמול, יחד עם הדברים שאריאלה אמרה לי. ראיתי את כולכם מחייכים אליי, מדברים אליי, רוצים להגן עליי. נראה לי שבחיים לא הייתה לי חוויה כל כך משמעותית – ששומרים עלי, שאני מוגנת, שאי אפשר לפגוע בי. ועוד שכל הרוך הזה מגיע אליי מ—-גברים!!! נראה לי שאם הייתי בקבוצת נשים, ההשפעה הייתה הרבה פחות משמעותית. ולמה?
מגיל צעיר הכרתי רק גברים קשוחים, שלא ממש ראו אותי, את רגשותיי ואת צרכיי. אבא שלי היה ממש מפחיד אותי עם הצעקות שלו, התנועות המהירות והלא עדינות שלו, הסטירות מידי פעם, העובדה שמעולם לא נישק אותי, חיבק אותי, איפשר לי לבכות לידו וכו’. הוא היה שומע את הקול “ציפציף” שהיה לי ואומר לי לסתום. בעבר הוא היה אדם עצבני מאוד .
לא פלא שעד לפני כמה שנים הייתי פמיניסטית שעוסקת בזכויות נשים. לא פלא שרוב העבודות שלי בלימודים היו על נשים. תמיד הרגשתי שבתור אישה – אני לא מוגנת וגברים מסוכנים לי. ופתאום – אתם באים ומראים לי ש”החליפה” שאני לובשת כבר ממש לא מתאימה ולא נכונה. רק עכשיו אני מבינה את כל זה!
ורק הבוקר הבנתי איזה חסד ה’ עשה איתי ואיך הכול תחת השגחה עד לפרטים הקטנים, כך שנותרתי “בת יחידה” שלכם, בלי שום “אחיות” (יפות, חכמות…) שניתן להשוות אותי אליהן. לזה קוראים חוויה מתקנת!
ורק הבוקר, כששמעתי את הקולות שלכם מאתמול, הבנתי מה הדבר הכי משמעותי שאני צריכה לצאת איתו מהסדנא. זו לא ההבנה שיש לי נשמה טהורה – כי על זה אני עובדת כבר שנים. גם לא הידיעה שאסור לכעוס ולא כדאי וכו’, כי גם על זה אני עובדת כבר שנים.
אלא, זו ההבנה שכל הכעסים שלי, הכאב שלי, הטינה שאני שומרת – הכול מגיע מהשוואות שעשיתי. אין משאבים מצומצמים. אם אחותי יפה, זה לא אומר שאני לא. אם השנייה חכמה – זה לא פוסל את החוכמה שלי.
הדימוי שהיה לי עד היום הוא שראיתי את האחיות שלי יפות וזוהרות, מחייכות, חכמות, עם שמלות נקיות ויפות. ואותי – עם בגדים של ענייה, קבצנית כזו.
אבל עכשיו זה יהיה אחרת, אני מקווה – אם מישהו עומד מולי יפה, צדיק, זורח, טוב וכו’ – זה לא אומר שאני לא כזו. יש מספיק לכולם ולפי הפידבקים שלכם, כנראה שגם לי יש משהו מכל השפע הזה. איזו התרגשות…
כך גם בעבודה – נעלבתי מהבוס שלא פנה אליי בישיבה כי חשבתי: “עכשיו הוא יעריך את האחרים יותר ממני”. כאילו יש עוגה קטנה של הערכה ואין מספיק לכולם. איזה שטות!! אם הוא מעריך אותם, זה לא אומר שהוא לא מעריך אותי! איך הייתי יכולה להיות כזו “קבצנית” של אהבה, הערכה ותמיכה, כשבעצם, אין סיבה שאקבץ נדבות. זה כבר אצלי! זה שלי! אין על מה להילחם! בטח בזבזתי על זה כל כך הרבה אנרגיה. עם התובנות האלו אני אמורה להיות עכשיו אנרג’ייזר.
זכיתי בהרבה דברים בחיים. אין ספק שאחת הזכיות האחרונות שלי היא אתם! אני באמת מרגישה שזכיתי בחברים טובים וחכמים.
איני רוצה לאבד את הקשר המיוחד הזה ונראה לי שאצטרך לחשוב על דרך יצירתית ומתאימה בכדי לשמור עליו.
אוהבת באמת!

א’ (פברואר 2010)
אילן (ינואר 2010)

“עדשות מגע שחורות” – (חודש לאחר תום הסדנא)

אריאלה ושלומי, עבר כחודש מאז סיום הסדנה, ולא רק שהשפעתה אינה דועכת אלא יש בי תחושה שהפירות אותם נשאה רק הולכים ומבשילים.

לסדנה הגעתי לאחר חיפוש באינטרנט אחר פתרון לבעיית ההתפרצויות שלי. מאז שאני זוכר את עצמי סבלתי מהתפרצויות שבאו לידי ביטוי באגרסיביות פיזית הכוללת בעיטות בחפצים, הכאה עצמית, דפיקה על שולחנות הטחת חפצים וכד’.רוב שנותיי הנחתי כי אין מה לעשות בנידון. אבי התנהג בצורה דומה ולמרות שבכל מאודי לא רציתי להידמות לו, הודיתי בפני עצמי כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ, והאופי הנוח להתלקח הגיע אליי בירושה.
ההתפרצויות לא היו תכופות, בכל אופן לא ההתפרצויות להן היו עדים הסובבים לי. רק כשנה לאחר שהכרתי את אשתי לעתיד היא חזתה בי בועט בעץ ומקלל, כולי עצבני על פקידה בבנק.
עם השנים אשתי כבר למדה להכיר אותי, אבל לא הייתה יכולה לעבור לסדר היום על ההתפרצויות שלי, והנושא הפך לבעייתי מאד בחיי הנישואין שלנו.
הולדת הילדים שלנו רק הוסיפה שמן למדורה.
לפני מספר שנים, כשגיליתי שיש מסגרות המטפלות בבעיה זו חיפשתי פתרון, אך לצערי לא מצאתי.
לסדנה שלכם הגעתי לאחר עוד ריב קשה ביני לבין אשתי, מול הילדים, שהסתיים בהטחת טלפון נייד על רצפת הרכב בו נסענו. שוב, התיישבתי מול האינטרנט והפעם, למזלי, נתקלתי במאמר שלך, אריאלה, ובעקבותיו הגעתי לסדנה.
אני חייב להודות כי למרות שהייתי מוכן לכל אשר יידרש ממני על מנת להצליח, ההבטחה לשינוי נראתה לי טובה מדי מכדי להיות אמיתית. כיצד ניתן לשנות אופי המלווה אותי מילדות?
בכל אופן, על מנת להראות לאשתי (שהייתה סקפטית למדי, יש לציין) שאני עושה מאמצים, נרשמתי לסדנה, בבחינת “אני את שלי עשיתי”.

למפגש הראשון לא הגעתי 🙂 פשוט שכחתי. פיזור הדעת הזה היה מאד אופייני לי והיווה את אחד הגורמים העיקריים אצלי לכעסים.
במפגש השני גיליתי את חברי הקבוצה, שהפכו חברים לחיים. אז גיליתי, שלא כולם אופטימיים, חלקם ציניים, חלקם לא לגמרי מאמינים שהם זקוקים לעזרה, אבל כולם פתוחים, שמחים לשתף ולהשתתף במסע. ואיזה מסע זה היה..
במפגש השלישי ראיתי את האור. ולא במובן של האור בקצה המנהרה אלא במובן של עיוור, אשר יום אחד טופחים על כתפו ומגלים לו שהוא אינו עיוור כלל אלא עד היום עצם את עיניו . בעקבות דו שיח עם שניים מחברי הקבוצה הגעתי לתובנה אשר האירה את עיניי. לפתע הבנתי שאני לא “כזה”. אינני עצבני מטבעי ואת האופי והדם החם שלי לא קיבלתי בירושה. לפתע הכתה בי ההכרה שעד היום חייתי עם מה שכיניתי מאוחר יותר “עדשות מגע שחורות” אשר גרמו לי לפרש את המציאות בצורה מכעיסה.
מרגע זה לא הייתה דרך חזרה. בשלב הראשון הייתי בכזו אופוריה, שכלום לא הצליח להכעיס אותי. גיליתי שניתן למנוע את התפרצות הר הגעש.
מאוחר יותר למדתי שגם כשהכעס מגיע בכל זאת, הוא אינו חייב להשתלט על כל חלקה טובה, ויש דרכים להתמודד עמו גם מבלי להתפרץ.
במפגשים הבאים מצאתי עצמי מנסה להאיר את עיניי חברי הקבוצה האחרים, אבל גם גיליתי שבכל מפגש אני עדיין מגלה צדדים נוספים וכלים חדשים.
עם הזמן הציניות של החברים פינתה מקומה לרצון להצליח. לא ניתן לתאר את הסיפוק בלחזות בחברי קבוצה שרק לפני מספר מפגשים לא הבינו כיצד ייצא להם משהו מכל הדיבורים האלו, הופכים למורי דרך לשאר חברי הקבוצה.
למרות שהגעתי לסדנה בגלל נושא הכעסים, גיליתי שהפקתי תועלת משמעותית מאד דווקא משיפור יכולות התקשורת שלי, שמהוות חלק בלתי נפרד מהסדנה.
למעשה, מאז שרכשתי את מיומנויות התקשורת אשר הוקנו לי בסדנה, הפסקתי לריב עם אשתי והתחלתי להקשיב תוך הבנה שכל צד רואה את האמת שלו, וכי המטרה בוויכוח היא לא לשכנע כי אני צודק, אלא בראש ובראשונה להבין באמת את הצד השני, ורק לאחר מכן לנסות להבהיר את עצמי.
מיומנויות אלו גרמו לשינויים מפליגים בחיי. מבעל אשר חלקו בבית היה לבצע את המטלות אשר אשתי הטילה עליי, הפכתי לשותף מלא באחריות על הנעשה בביתנו.
האווירה בבית, הדרך בה אשתי מתייחסת אלי, יחסיי עם הילדים (אשר אליהם התייחסתי לעתים כפי ששנאתי שאבי התנהג אליי) עברו מהפך אשר ממנו איהנה עד שארית חיי.

על מנת שלא ייווצר הרושם שהפכתי לקדוש – גם היום אני מתעצבן מדי פעם, וכן, לפעמים אפילו שולט בעצמי פחות ממה שהייתי רוצה. אבל היום בניגוד לעבר, כל אפיזודה כזו מקבלת תשומת לב מלאה וזוכה לניתוח מעמיק. יש לי את הכלים לנתח כיצד הגעתי למצב בו איני רוצה להיות, לסמן ולזכור את הסיטואציה כבעייתית, לשקול ולבחור מהו הכלי הראוי בעזרתו ניתן היה להתמודד עם המצב ולדעת שמכל מקרה כזה אני יוצא מחוזק יותר ומודע יותר. הזרעים נזרעו, את פירות הסדנה הראשונים כבר קטפתי, וכל יום שעובר רק מעצים את ההישג והתועלת לה זכיתי.

בזמנו, כשהגעתי לאתר שלכם, מה ששכנע אותי יותר מכל היו התגובות והמשובים של בוגרי הסדנאות הקודמים. כ”כ קינאתי בהם. היום אני יושב וכותב לכם, מדמיין כיצד מישהו שהיה במצבי קורא את דברי ואולי משתכנע לעשות את הצעד שישנה את חייו, כמוני. לו יקרה כדבר הזה, כי אז ארגיש כי גמלתי טובה תחת טובה.

באהבה רבה,
אילן.

מיקי (דצמבר 2009)

“להקשיב ולהיות קשוב לאחר”

למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק
הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-“צודק” לא נראה כך
לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את
הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי.

אהבתי בסדנא את הרוח החברית בין המשתתפים. ההקשבה, הפתיחות, הפירגון,
הנכונות להקשיב ולעזור, ללמד וללמוד, לשמוע ולהשמיע. ממש היה כיף להגיע
ולהיפגש עם החבר’ה.
אריאלה ושלומי – נ פ ל א י ם !! מעולם לא נתקלתי באדם עם אבחנה מדויקת
ו “מפלחת” כמו שלהם. ממש רנטגן.

מה שאתה נותן, זה מה שאתה מקבל

הצלחתי להגיע למצב שבו האירועים בתוך הבית הצטמצמו כמעט לאפס. אני הרבה יותר רגוע עם הילדים, מקשיב, משתתף בחוויות שלהם, אני הרבה יותר גמיש וזורם במה שקשור בהתנהלות היומיומית בבית. חיי המשפחה שלי יותר רגועים ולכן, גם יותר טובים. חיי הזוגיות שלי יותר טובים. הבנתי שמה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל.

חיכיתי מאד למפגשים בימי שני שהיו בשבילי זמן של לפתוח לדבר בקבוצת אנשים שכולם כמוני, מבינים מה אני ורוב הזמן מהנהן בראשי בהסכמה.
כמה מפתיע שקבוצת אנשים שלא הכירו האחד את השני חווים שותפות גורל.
הסדנא הייתה עבורי תענוג גדול, בעיקר, לנפש.
הדבר שהיה משמעותי והיווה חידוש עבורי הוא שאפשר גם אחרת. באתי לסדנא בחשש מההרכב שלה והסתבר לי שטעיתי.
הדבר החשוב ביותר שלקחתי מהסדנא הוא שכשאני שותק או מתאפק זה לא אומר שאני פראייר וכשאני מפסיד בויכוח זה לא אומר שאני פראייר. זה אומר שיש אינטראקציה בין אנשים ואין מנצח ומפסיד.
אני מאמץ את גישת   ה win-win .
המנחים, שלומי ואריאלה אנשים נהדרים וכל רגע בסדנא שווה את ההשקעה. המנחים נותנים מעצמם זמן, אוזן וסבלנות.
אבי (דצמבר 2009)
יוסי (אוקטובר 2009)

“הלכתי במורד רחוב אחר” – שנתיים לאחר הסדנא

באחת מפגישותינו, לפני כשנתיים, כשהנושא היה השטחים שבהם אני מועד לכעסים, הגעתי לתובנה עמוקה שעבודתי כמורה אינה מתאימה לי, שהבחירה שבחרתי, שהושפעה מתקופת הילדות וההתבגרות היא הבעיה, וכי אני מכניס את עצמי יום יום למצבים שאיני יכול לעמוד בהם.
תובנה זו הפחידה אותי. מה יעשה אדם בן 45, אב לילדים? מאין אביא משכורת? כיצד אוכל לחיות את חיי?
עברתי תהליך קשה וארוך.
בפסח האחרון הודעתי למנהל שאינני חוזר ללמד בשנה הקרובה. יצאתי לחל”ת למרות הפצרות של הנהלה, מורים ותלמידים.
לא הייתה לי עבודה אבל הייתה לי אמונה שכאשר אהיה מוכן זה יגיע.
ויש לזה גם סוף טוב. מצאתי עבודה מספקת, בעמותה צעירה ומאתגרת, בחברת אנשים מפרגנים ואינטליגנטים.
אני מגיע לעבודה בחדווה.
הגעתי לפרק החמישי באוטוביוגרפיה – הלכתי במורד רחוב אחר.
הכעסים פחתו מאוד, בתדירות ובעוצמה. אני לומד גם לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי גם על כישלונות.
השינוי הגדול שהחל לפני שנתיים עוד נושא פירות, מסתעף, מתעצם.
אני מרגיש שהאלוהים מנחה אותי בדרך טובה. .
ולסיום – שיר שכתבתי:
במעבר ממה שהיית למה שתהיה
בכביש המוליך מהזיכרונות אל התקוות,
מוצבת אבן דרך,
כל שנה,
להזכיר לנפשנו שיש לעשות חשבון,
לשוב ולאהוב את מי שאנחנו,
למרות כל מה שלא נהיה לעולם,
בזכות אהובינו,
בזכות מי שאנחנו.

מאחל שנה טובה, הצלחה, רוגע, בריאות והתגשמות משאלות,
יוסי.

טומי (יולי 2009)

לראות אור במקומות חשוכים – גיליתי את האיש הטוב שהיה חבוי בי

יש פעמים שבן אדם מביא עצמו לסף ושם הוא פוגש עוד צד מהאישיות שלו שכנראה הייתה חבויה בו ותמיד חיכתה לאיזה קריאה מהמוח שלנו…

שלושה חודשים אחורה, חשבתי, אוקיי, מה יקרה לי אם אני לא תופס את עצמי בידיים ומנסה לגרש את הילד הרע . זה שנכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע.
חשבתי שמה שאני מביא באישיות שלי גורם לי ובמיוחד לסובבים אותי אי נוחות, עצבים, כעס, שנאה והרשימה הגרועה עוד ארוכה .

שלושה חודשים, פעם בשבוע, 3 שעות אינטנסיביות של עבודה עם המוח ועבודה מאד רגשית וקשה כדי להבין איך לפתור את הבעיה. הייתי בן אדם עצבני וכל דבר עצבן אותי ואז עשיתי משהו או אמרתי משהו לא טוב ואח”כ כבר שום דבר לא עזר. הרע כבר נעשה.

אז למדתי לעצור שנייה…ממש שנייה בכדי לחשוב, בכדי להבין, בכדי להפנים, בכדי להרגיש איך לא ליצור אווירה קשה ומתוחה אם זה בבית, בעיקר, או בכביש או בעבודה או סתם על חבר וכן, לפעמים גם על הילדים.

למדתי להיות מי שאני בלי להעניש את עצמי. למדתי מה לעשות או להגיד ובמיוחד, איך להתנהג.

היום בדיעבד אני יכול להגיד שאם לא הסדנא הזאת הייתי בטח אותו קריזיונר, אותו אחד שתמיד צועק ואף פעם לא מנסה להקשיב ואף פעם לא מקבל שום דבר.

לא להתבלבל, לא הפכתי לשאנטי באנטי, אבל בהחלט נהייתי רגוע יותר ואם יש בי כעס, ואכן, זה לפעמים, בלתי נמנע, למדתי לבטא אותו באופן מתון וברור והרבה הרבה יותר מבין.

אני מרגיש הקלה לעומת הזמן שאני זוכר את עצמי לפני שניתנה לי ההזדמנות להתבונן פנימה לרגש, להבנה, להפנמה. יש בי היום את התודעה הברורה שמה שאני אעשה- תמיד יהיו לזה השלכות. היום אני יכול לשלוט בעצמי, אני יכול עדיין לכעוס אבל בטעם ובטקט.

יכול להיות שבאיזה שהוא מקום היה חבוי בי האיש הזה שידע לתת עצה, לתת נשיקה, ליטוף וכתף. זה מה שאשתי כל כך רצתה. שאני אהיה שם בשבילה. שאני אבין אותה ואנחם אותה, גם אם זה לא היה נראה לי נכון באותו רגע וגם אם היא עשתה משהו שבאמת יכול להרתיח.

אני שמח שאני יכול להגיד שהשתניתי לטובה. אני בהחלט רגוע יותר ומבין הרבה דברים בשלב מוקדם לפני שאני נכנס בקיר.

האמון שנוצר בקבוצה ושלל החוויות האישיות גרמו לי לראות אור במקומות חשוכים. למדתי על עצמי ועל מה שניסיתי להדחיק או לצעוק החוצה. ממש כמו אתר ארכיאולוגי, יש גילוי, עוצרים, בוחנים, חופרים, מנקים, בודקים ואז מסיקים מסקנות לגבי העבר. לבסוף, מתבהרת התמונה הכוללת ומשם הדרך לדעת איפה יש גילויים ואוצרות מאד קצרה. ברור לי מאד שזה תלוי בגודל האתר.

חברים טובים, אריאלה ושלומי, הייתם לצידי, הייתם שם בשבילי ונתתם בי אמון שאני יכול להשתנות ולשנות.
אני חב לכם המון תודה והוקרה.

אוהב את כולכם,
טומי.

צ’ (יולי 2009)

הילד הקטן שבתוכי

לפעמים בחיים לא הכול מתוכנן וישנם הרבה דברים שמשתלבים עם חיי היומיום. המודעות לכך באה בהמשך, כך קרה לי עם הסדנא לשליטה בכעסים. הגעתי לסדנא בעקבות המלצה שקיבלתי לטפל בכעס שלי על אבי עקב היחסים הקשים והטעונים איתו וכל מה שעברתי איתו בילדות.

הגעתי למפגש הראשון ממש בספקות אך הבטחתי לעצמי לעבור את כל המפגשים עד הסוף בלי להתייאש אפילו שאני לא יודע לקראת מה אני הולך. כבר במפגש הראשון הקרח נשבר והמתח מהלא ידוע פג. כולם הרגישו יותר נוח.

בהתחלה לא הבנתי מה אני עושה בסדנא שהרי כולם אנשים עצבניים ולא שולטים בכעסיהם ואני בכלל לא עצבני או כועס. לא מצאתי את מקומי שכן אני כאן בגלל בעיות ילדות וצבירה של כעסים פנימיים.

אני אדם שקשה לו לדבר. החלטתי לשתוק כהרגלי ולהמשיך במפגשים כי הרי מה כבר יכול להיות.ואז ממפגש למפגש הבנתי שגם אני מאד כועס אך להבדיל משאר המשתתפים אני לא מוציא החוצה אלא דוחס ודוחס עמוק וגם צובר עומס כבד בכל מהלך חיי. כתוצאה מכך, קשה לי לקחת את המקום שלי, לדרוש, לדעת להגיד ‘לא’ ולא לפחד מכלום כי אני אדם בזכות עצמי.

השינוי בתפיסתי התרחש במפגש השביעי בנושא שטחי האש שלנו כשנתבקשנו לספר אחד לשני את הדברים שמעוררים בנו כעס. לא ידעתי מה להגיד כי אין לי משהו שמכעיס אותי במיוחד ואני לא מתפרץ אף פעם. לשאלה אז למה אני בסדנא עניתי שאני רוצה לדעת מדוע אנשים כועסים מפני שבילדותי חוויתי כעסים נוראיים מצד אבי ואני בעצם, מהצד של אלה שכל הזמן כועסים עליהם.

ואז ביקשתי לדבר בקבוצה. סיפרתי את סיפור ילדותי, את כל הכאב, הסבל, הפגיעות הקשות והפחד שעברתי אז ושאני עומד מולו גם היום. ההקשבה, התמיכה, החיזוקים וההערכה שקיבלתי מכל החברים בקבוצה ומאריאלה ומשלומי גרמו לי לתחושת הקלה ושחרור. להפתעתי, הרגשתי אופטימי ויצאתי עם תחושה נהדרת למרות הדברים הקשים שהוצאתי.

הבנתי, וזה היה רק תחילתו של תהליך הפנמה, שמי שפוחד באמת ומנהל אותי גם היום הוא הילד הקטן שבתוכי שפוחד מאבא שלו. הבנתי שהיום אין באמת אבא שמאיים עלי כי אני בוגר, קיים עם רצונות ושאיפות משלי ואין לי ממה לחשוש. הבנתי שיש לי זכות לתפוס את מקומי, לדבר, להתבטא ולעמוד על שלי כי אני קיים בזכות עצמי.
מאז הרגשתי מחובר לכל הקבוצה וממש חיכיתי כל השבוע למפגש הבא.

בסדנא הבנתי את הגדולה שבמלאכת ההקשבה והשיקוף. איזו גדולה יש בכך שמשוחחים עם מישהו ומביטים בעיניו ואיך רוכשים את מלוא תשומת ליבו. גם הבנתי שבזמן שיחה לא תמיד צריך להביא מעולמך אלא פשוט להקשיב ולהיות לזמן מה בעולמו של האחר.

אם ננסה כולם לחשוב כמה פעמים בחיים אנו נתקלים במעגל אנשים מעין זה, בו אנו יכולים לדבר ולפתוח את כל הלב בביטחון מלא ללא כל רתיעה, נבין מיד שזהו דבר ייחודי שלא קורה הרבה בחיים אפילו לא עם חברים, שגם איתם אנחנו די מוגבלים.

בסדנא הכול היה פתוח, ישיר והכי אמיתי ואין ספק שזה לא קורה הרבה במהלך החיים. פגשתי כאן אנשים שהם בני אדם, כל אחד ואחד הוא עולם נהדר בפני עצמו ומכל אחד יכולתי לקחת משהו.

ובאשר למנחים, שלומי- אתה איש נפלא בעל שלוות נפש שכל אחד היה רוצה שתהיה לו, יכול להכיל את כולנו ויודע מתי לפנות מקום כשצריך. השלמת לי הרבה מחשבות חסרות.
אריאלה- את אישה שהיא עולם ומלואו, עושה הכול בקלות, טיפה צחוק והרבה רצינות, מתחברת להכול, בעלת ידע עשיר בהבנת נפשו של האדם, מלמדת נפלא ולא רק על שליטה בכעסים אלא בכלל ברזי החיים. יודעת להתייחס לכל אחד ואחד ועוזרת להפריך אמונות מגבילות. השבח וההלל! עלו והצליחו!

לסיום, אומר שהסדנא נפלאה, האנשים כאן אמיצים ונפלאים, המנחים עולמיים.
כל אחד בארצנו, בין אם הוא כועס או לא, צריך לעבור כאן, ליהנות ולהשביח את נפשו.

עודד (מאי 2011)
ראייה חדשה על החיים

אני רגוע יותר, שקול יותר בחיי היומיום, בעיקר בעבודה אבל גם בחיים האישיים ובבית.גיליתי שאפשר “לתפוס” את העצבים ולא לתת להם להתפרץ עד לנקודת פורקן מתאימה כמו חדר כושר, יציאה לריצה וכו’.

להמשך לחץ כאן