רמי (מאי 2011)

אכן העסק עובד..

בסקפטיות רבה הגעתי לסדנא, איני עצבני, איני אלים, לא במילים ולא פיזי.
אדם מהישוב שמנהל את ביתו ועסקו כמו רבים וטובים.(ימים טובים מלאי אור שמש ולעיתים, ימי ענן)
אז למה הצטרפתי לסדנא,? או…
להמשך לחץ כאן

משה (יולי 2009)

היי אריאלה ושלומי, (7 חודשים אחרי תום הסדנא)

אני חוזר אליכם קצת כדי לעדכן אתכם והרבה כדי להודות לכם.
אני חושב, שהייתי צריך את ההשפעה של הזמן והמרחק, כדי להעריך איזו השפעה הייתה
לכם על החיים שלי וכמה מהכלים אני לוקח איתי ולא רק בהקשר של תיעול כעסים.
אז העדכון האחרון הוא שלאחרונה עקב המשבר הכלכלי פוטרתי מעבודתי בחברת היי-טק וכמו, שלימדתם אותי, לקחתי את המכה הזו ותיעלתי אותה למשהו מועיל ועשיתי תפנית בחיי.
החלטתי לעשות הסבה מקצועית ולעשות עם החיים שלי משהו שיתרום לא רק לי אלא גם לאנושות סביבי. אני עושה כרגע הסבה מקצועית ארוכה, קשה ולוקחת שנתיים וחצי, אבל שווה כל רגע.
אני לא יכול לחשוב על כלים יותר מצוינים ועוזרים למקצוע ממה שנתתם לנו בסדנה ובמיוחד
האימאגו. אני, שלא עשיתי 20 שניות בסדנה אימאגו הפכתי להיות הגורו הכיתתי בכל מה
שקשור לעניין ותקשורת בין בני אדם. זה אמנם נחמד לאגו, אבל מה שחשוב הוא המודעות
לכל מה שנתתם לי ואני מניח שעוד לרבים מאיתנו במהלך הסדנה. אני חושב שגם הסדנה וגם
הלימודים שבחרתי, מתעלים אותך באיזשהו מקום לוותר על האגו שלך, בשביל שלמישהו אחר
וגם לך יהיה בסופו של דבר יותר טוב. אני חושב שאין משהו שישווה למתנת הנתינה וחלק
לא מבוטל מזה בזכותכם.
אני חושב שזה חשוב, שכל אחד יעשה את המסע הזה, בין אם יש לו בעיית שליטה בכעסים או לא.
לפי הרגשתי, עשיתי בסדנה דרך, שאנשים עושים בטיפול אישי במשך כמה שנים טובות.

אחד הדברים החזקים יותר, שנתתם לי זו היכולת לא להסכים ועדיין לכבד את הצד השני ואת
הדעה השנייה.
אני מקווה שמייל זה מוצא אתכם בטוב ושעדיין אתם מנסים לתת לאנשים את הפנס ומקווים שילמדו
להשתמש בו במורד הדרך.
אני רוצה שתדעו, שמי שפוגש אתכם, כבר לא נשאר אותו דבר כמו לפני הפגישה אתכם.

שלכם באהבה,
משה.

כל משתתפי הסדנא (מאי 2007)

לאריאלה ושלומי,

רצינו להביע בפניכם את מלוא ההערכה ולשאת מכולנו דברי תודה וברכה.
התקופה האחרונה שעברנו יחד איתכם הייתה אינטנסיבית, מרגשת, נוגעת, מאתגרת. וכל אחד מאיתנו עלה על כמה שבילים חדשים, למד משהו על עצמו- וכמובן, שיש לנו עוד מה ללמוד ולצמוח.

אריאלה ושלומי, קשה להעלות את הכול על הכתב. קצרה היריעה. כל כך הרבה רצון טוב מצידכם לתת לנו כמה שיותר. זכות גדולה נפלה בחלקנו לעבור ביחד איתכם את הסדנא המופלאה והמעניינת הזו.

למדנו מכם המון. תודה שהשקעתם שעות אינספור כשמטרתכם היא אחת לתת ולעזור. הייתם לנו כתף תומכת ואוזן קשובה- לכל אחד ואחד מאיתנו. תמיד עודדתם אותנו, תמכתם, הפכתם ייאוש לתקווה וקושי להזדמנות.
אף פעם לא ויתרתם לנו, הכלתם אותנו גם כשהיינו קשים, מרים וחמוצים והאמונה שלכם בנו עזרה לנו להאמין בעצמנו.

ושוב תודה מקרב לב,
מאחלים לכם סדנאות רבות ומרתקות לא פחות מזו- וכבר מקנאים בקבוצה הבאה,

מכל משתתפי הסדנא.

יגאל

מחוויותיו של משתתף בסדנא לשליטה בכעסים ולתקשורת יעילה “דברים שרציתי לומר בשם עצמי”

לאריאלה ושלומי,
יש דברים שרציתי לומר בשם עצמי ולא בתוך הקול הקבוצתי.

אין כמו מבחן התוצאה. התהליכים והשינויים שאני עברתי בתקופה זו, מכל הבחינות: ההתנהגות, ההרגשה פנימית והחיבור שלי אליה, תובנות חדשות ותפיסה חדשה של תובנות ישנות – היו מדהימים ומעל מעבר לציפיות שלי. ודאי שזה קשור גם אלי, אבל קרדיט לא “מתחלק” – זה לא מפחית מן התרומה העצומה שלכם שאפשרה לי להיות שם.

אז קודם כל תודה ענקית, מלווה בקריאות “וואו” ושריקות התפעלות, והמון אהבה לשניכם.
הרגשתי ולמדתי, תחילה אינטואיטיבית ואחר כך גם בשכל, שכל מה שאני מביא מעצמי משתלם לי פעמיים: לא רק שאני צומח איתו אלא שהוא מלמד אתכם עוד משהו עלי, ואתם משתמשים בידע הזה בתבונה וברגש כדי להעניק לי מה שאני צריך ולהעשיר אותי. והקרדיט שלכם עבור יצירת האמון הזה הוא ענק במיוחד אצלי, שבאתי ממקום בסיסי חשדן.

באשר לתכנים, תמיד ידעתי שיש מה להקשיב ולבדוק, לראות מה מתאים לי ומה לא – תמיד אני ארוויח. אף פעם לא הרגשתי שמה שנאמר לי הוא נוסחה פשטנית שהולבשה עלי בכוח. במקום שאני הייתי צריך לעבוד, השארתם לי את המקום לעבוד, ורק סימנתם כווני עבודה אפשריים.

היה שווה, והרבה יותר משווה, לחכות את כל החודשים הארוכים הללו עד שהסדנה תיפתח…
עבודה באחד על אחד, בעיקר של אריאלה. מקצועית ומאד אפקטיבית. נתת דוגמא חיה לאסרטיביות: מכילה ומלאת אמפטיה, לא נפגעת ולא פוגעת, לא תוקפת, אבל מצד שני לא מוותרת, עוצמתית, מזהה וחודרת למהות, תופסת את השור בקרניים ומנערת אותו. את מצהירה שאת לא לוקחת אחריות על מה שנעשה עם מה שאת נותנת (ואני מאמין לך), אבל את כן עושה את המקסימום לעזור לנו לקחת – ואת מצליחה לחדור התנגדויות חזקות. קשה לי לראות את חלק מהמשתתפים זזים כפי שזזו בלי הדחיפה המדויקת שלך.

כאשר שלומי נכנס לתמונה, הוא היה לא פחות מדויק וחדר בדרכים ה”רכות” יותר שלו.
שימוש בקבוצה כמראה לבודדים. טכניקה מאד אפקטיבית שנוצלה היטב, עם הרבה כבוד למשקפים והדרכת המשוקפים לשמוע ללא תגובתיות, ולעזור להם לקבל. ולא רק המשוקף קיבל – גם מי ששיקף או אפילו רק הקשיב, שכן דרך התובנות על האחר קל היה לפעמים להתחבר לתובנות על עצמנו. גם כאן ההכוונה שלכם הייתה בעלת תרומה קריטית – מתי “תישאר איתו” ומתי “תספר לו מה זה עושה לך”.

טכניקת הכרטיסים הייתה מאד מוצלחת. היא גם מעידה על הביטחון העצמי שלכם ביכולתכם להתמודד עם כל תוכן בלתי צפוי שיעלה, בזמן אמת. שלומי נשא בגדול את דגל האמפטיה והחמלה. כשהפנית את תשומת הלב להתקדמות של ר’ בלקיחת המקום – אחרי שאריאלה הצביעה על הקושי – רציתי לחבק אותך. בהרבה מקרים היית בבחינת הסנסור של הקבוצה גם כשפרט זה או אחר ניסה לסחוב אותה הצידה או כשהקבוצה לא כל כך ידעה מה היא רוצה.

כל טיפה שנחתה על נושא החמלה הרוותה מקום צמא מאד בתוכי. שניכם הרביתם לעודד את המשתתפים ולהראות להם את החלק המעורר תקווה. אישית, הדבר הכי משמעותי מבחינתי היה הביטחון והאמון שלי בכם. לא מבחינה שכל מה שאתם אומרים אני חייב לקבל – אלא בעיקר שאתם יכולים להכיל הכול, שלא תתמוטטו, שאני יכול להביא את עצמי ולהתנהג כמו שאני ואתם גם תקבלו, גם תתמודדו, ואולי – אם צריך – תגנו עלי מפני תגובת הקבוצה (לא היה באמת צריך – ואתם לא חטאתם במתן שירותים מיותרים). ואת האמון הזה הצדקתם עד הסוף – אף פעם לא הרגשתי מותקף, אף פעם לא הרגשתי שגרמתי למשבר או לקושי שאתם לא יכולים להתמודד איתו, שעשיתי מה שאסור לי לעשות. במובנים האלה הייתם בבחינת תיקון מעולה עבורי. וכמובן שהתמודדתם לא רק איתי, אלא גם עם משתתפים אחרים בקבוצה, כולם שופעי עוצמות למכביר.

ושוב, בהמון תודה – יגאל.

אורן

רשמים מהסדנא לשליטה בכעסים ולתקשורת יעילה. קצת יומרני אין ספק, לתאר, לספר ולסכם סדנא לשליטה בכעסים!

למה בעצם סדנא אמרתי לעצמי, אני בקושי יכול לבטא ולהסביר כעסיי ותסכוליי לעצמי. אז למה שאדבר עליהם בנוכחותם של אנשים שכלל איני מכיר. כך חשבתי כשהוצע לי להגיע לסדנא. להצעה נעניתי מיד, כי מצד אחד הסדנא סקרנה אותי אך מצד שני חלחל בי חשש וספק כבד במה זה יכול להועיל? להפתעתי ולשמחתי הרבה, התבדיתי למן המפגש הראשון.

עוצמת הקשר שנוצרה בין חברי הקבוצה, הפרגון, ההקשבה ובעיקר ההבנה וההשלמה שלעוד אנשים, בשר ודם כמותי, ישנן אותן בעיות והם מתמודדים עם תסכולים וקשיים שמעיבים על כל אחד מאיתנו. אך הסדנא היוותה מפלט, מקום אליו הגעת ממש אתה עצמך, אל תוך המליאה לעיתים לומר דברים כואבים, קשים שלא היית מעז לומר בשום מקום אחר. אין צורך להתנצל על העובדה שהתפרצת או יבקרו, יעירו ויאירו לך, אלא בדיוק להיפך, להיפתח ולהקשיב.

הציפייה וההמתנה השבועית למפגש טעון שבו איני לבד ואף צריך להקשיב לבעיות של האחרים, להביע עליהם דעתי באופן רגיש וכן היוו מבחינתי אבן בוחן ליכולתי להקשיב א. לעצמי ב. לאנשים סביבי. מעולם עד לסדנה, לא הייתה לי הסבלנות להקשיב לבעיותיהם של אחרים, הרי סחבתי על גבי מטען כה כבד שהעמיסו והעמסתי על עצמי שנים, אזי למה שארצה בכלל להקשיב.

הסדנה גרמה לי לשנות התנהגותי, בעיקר כשנתקלים בקשיים מסוגים שונים, לא עוד התכנסות בתוך שבלול ובריחה אליו כשיש בעיה אלא, הבנה כי א. יש בי הכוחות והיכולות ולכן, אני מסוגל להתמודד. ב. חשיבה חיובית העולם לא פועל כנגדי ואף לא האנשים הסובבים אותי. חשיבה שכל העת אפפה אותי בטרם הגעתי לסדנה. להלן מספר דוגמאות:
למדתי בסדנא, מספר כלים להתמודדות בעת מצבים בהם אני מתעצבן על מישהו לא חשוב מי: א. למדתי ויישמתי לא תמיד בהצלחה אך ככל שעובר הזמן, הדברים מתחדדים, אין צורך להגיב מיד על כל אירוע, עדיף תמיד להרחיק תגובה מאירוע. נכון, קשה מאוד לשתוק. הרבה חושבים שהשתיקה באה מתוך חולשה, אך לא היא.

מרחק התגובה מאפשר לחשוב על הדברים ולראותם בפרספקטיבה לחשוב באמת מה עיצבן אותי. איזה חלק לי היה בדברים שהובילו לעצבים ואז לא להגיב מהבטן אלא תגובה עניינית מהראש. הבנתי שכשהדברים נאמרים ונעשים ב”עידנא דה ריתחא” הם דברים מעליבים לא ממוקדים ומחטיאים את המטרה.

כלי נוסף שלמדתי ויישמתי בהצלחה גדולה יותר (תפיסת שטחי האש) היא ההבנה שבחיינו ישנם מקומות ואנשים שעלי לזכור ולהבין כי בנוכחותם אני נעשה עצבני, לחוץ ודרוך יתר על המידה ויש סיכוי סביר מאוד שבמקומות אלו ובקרבת האנשים המסוימים הללו, אתפרץ. עצם ההבנה וההכרה שיש מקומות כאלה ואנשים מסוג זה, גורמים אצלי רגיעה. אני מבין ויודע שאני נכנס למצב רגיש אז אני מרגיע את עצמי וחושב כל העת מחשבות חיוביות, המשפרות ההרגשה ומונעות חיכוכים.

ייתכן ויהיו אלו שיאמרו “אה נו, מה הבעיה? יש פתרונות אינסטנט. “קשה לך אז דבר על זה, שפוך ליבך, טהר אווירה עם חבר קרוב או חברה, לא שווה להתפרץ”.

עצם תהליך הלמידה באמצעות צוות מטפלים ערני, יוזם, מלומד ובעיקר מאמין, תומך, מפרגן אמפאטי ו”נשכני” כאחד, מגביר ומעצים איכויות המפגש ומעלה אותו מספר רמות מעלה.
היציאה החוצה אל מחוץ לסדנא לאחר כל מפגש ומפגש, הייתה והינה עד היום גם לאחר סיומה, מן התמודדות עם החיים כבתוך מעבדה, הרגשה וחשיבה על אירועים הנקרים בחיינו ותגובה לאירועים אלו באמצעות שיטות וגישות ובמיוחד באמצעות חשיבה חיובית ואמונה ביכולת האישית ובכוח הטמון בך.

אסכם זאת כמאמר השיר “אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי” אזי אלף פסיכולוגים לא יצליחו להכווין אותי כפי שסדנא זו סייעה לי ועוד ימים יגידו ואין זו קלישאה.

בברכה מקרב לב, אורן.

יוסי (נובמבר 2007)

הגעתי לסדנא בעקבות שבר אישי ומקצועי. התפרצויות הכעס שלי בשנים עברו סגרו בעדי דלת אחרי דלת, ואני חשתי את חיי המקצועיים מגיעים לקיצם. בחיק המשפחה יחסי לאשתי ולבני הפכו בלתי נסבלים, כאשר מרב האשמה הוא באגרסיביות המילולית שלי. עם עצמי חשתי מתוסכל וחוויתי כל העת תחושות של כשלון ופספוס. הרגשתי שתחושות הכעס השכיחות שלי מביאות אותי לאובדן ולמוות.

בסדנא קיבלתי את שמחת החיים בחזרה, ואת הראייה האופטימית עלי ועל התנהגותי. אם בעבר היו מצבים של חדווה נדירים, הרי היום זהו המצב הרגיל שלי. אני אוהב אותי, ולכן אני יכול לאהוב את הזולת.

בסדנא למדתי קודם כל להקשיב. התחלתי להביט לאנשים בעיניים, בזמן שאני מדבר עמם. מייד גיליתי כמה עומק יש בהקשבתי החדשה. למדתי לשתוק ולא לנסות להשתלט על שיחות שאני משתתף בהם. בכך קיבלו דברי משמעות רבה יותר.

אני נוהג מדי פעם לשקף לאנשים את מה ששמעתי מהם. התגובות בדרך כלל נלהבות.
למדתי להכיר את הכעס לפני בואו, להבין את מקורותיו ואת הרגשות הראשוניים שהוא בנוי עליהם. למדתי להתבונן בתוכי אל דמות הכוח שלי, ולשאוב ממנה עידוד וסיוע בעת הצורך. מספר הפעמים שבהן הגעתי להתפרצות ירד דרסטית, והתנהגותי במצבים אלו התמתנה מאוד.
בתחום המקצועי שבו אני עוסק, בהוראה, כל יום עבודה מזמן לי אין ספור אתגרים לסבלנותי, והעובדה שאני עומד ברובם מהווה בשבילי הוכחה להפנמה של כלים שלמדתי, וממלאת אותי סיפוק רב.

אופקים חדשים נפתחים לי כעת בתחום המקצועי, ואני מאמין שיש קשר לסיום הסדנא.
למדתי להביע רגשות בצורה שאינה פוגענית. משפחתי כולה חשה רגיעה גדולה, והאווירה בבית נעימה הרבה יותר, אף שיש לי עוד מה לשפר בזה.
למדתי לחוש ב”טמפרטורה” בין אישית, ואני מתאים את תגובתי אליה.

בעקבות הסדנא הבשילו תהליכים עמוקים מאוד אצלי. התחלתי להעביר בביתי שיעור ביהדות, על פי דרכי המיוחדת, ומגיעים אליו עשרות אנשים בכל מפגש.
יחסי עם אלוהים, שהיו קפואים ורציונאליים בדרך כלל, הפכו מלאי רגש. למדתי להביע גם בפניו את רגשותיי. מצאתי בתפילה כלי לבדוק את עצמי, לחזור אל מוקדי הכוח שלי, לעשות חשבון נפש של הישגי ושל האתגרים שעוד עומדים לפני. בעיקר אני שמח על כך שלמדתי להודות על כל הטוב שהעניק לי הבורא, ושמעניקים לי אוהבי, ידידי וחברי.

אני מלא ברוח יצירתית, ומסתכל על חיי מנקודת מבט אופטימית וצעירה.
כשאני מסתכל על העבר, אני פחות מתוסכל, ופחות כועס על עצמי. אני מנסה להתמלא חמלה על מי שהייתי וללמוד את הלקחים לעתיד. אני מוצא את עצמי סולח למי שחשתי שפגעו בי, וככל שסליחתי מעמיקה, כך אני חש יותר ויותר שחרור ממועקת הכעס.

הדברים שהיו הכי משמעותיים ומשפיעים עבורי בסדנא הם האירועים שבהם חברי לסדנא עמדו בפני התפרצות של כעס (או בתוכה), והדרך שבה המנחים טיפלו במצב זה, תוך פירוקו לגורמיו. השימוש שנעשה בטכניקות שונות: שיקוף, הד, הבעת רגשות, ניתוח הגורמים לכעס וכו’, ובעיקר התמוססות הכעס לנגד עיני, היו מאלפים.
האווירה הנעימה והבטוחה, יחד עם עומק וחשיפה בלתי רגילים, השפיעו עלי רבות.
החיוך והתמיכה של המנחים ברגעים שהיו לי קשים מאוד, עזרו לי להתגבר.
היום אני מוחל לעצמי על היותי בלתי מושלם.
הערכתי העצמית התחזקה, ואני מודע למוקדי הכח שלי. היום, לדוגמא, הייתי בריאיון עבודה, ואמרתי לעצמי, שגם אם לא אתקבל אין הדבר פוגע בי באמת, משום שאני חזק ויציב. זה אפשר לי להופיע בביטחון, בכנות ושמחה.

אני מנסה להעביר את מה שלמדתי לאחרים, במשפחה, בבית הספר, ומכירים שונים. אני חושב שהכלים שקיבלתי יעילים לא רק להתמודדות עם כעסים אלא לתקשורת יעילה בכלל.
אני חש קשר עמוק לכל חברי הקבוצה. יש לי תחושה של היכרות רבת שנים עימם, והזדהות עם הקשיים של כל אחד ואחת.
הקבוצה נתנה לי מרחב בטוח. הייתה לי תחושה שיכולתי לומר כל דבר, ללא חשש מפני לעג או ביטול.

המתנות שקיבלתי מכולם סייעו לי להפנים ולגבש תפישת עולם חדשה. בעיקר קיבלתי מהקבוצה תחושה של הערכה, שסייעה לי לחזור ולהאמין בעצמי וביכולותי.

בתחילה היה לי קשה החיבוק בסוף המפגשים, משום שהאישה היחידה שחיבקתי בחיי היא אשתי. אולם החלטתי להתייחס את הקבוצה כמו שאני מתייחס אל רופאי.

אתגעגע מאוד למפגשים הללו, אם כי סיומם מהווה סימן בגרות עבורי.
חשתי בנוח מאוד עמכם, אריאלה ושלומי. כל אחד מהם, בדרכו המיוחדת לו, תרמו לי תרומה אישית רבה.

אין בפי די מילים כדי להביע את תודתי.
אני מאחל לכם שהקדוש ברוך הוא יברך כל אחד מכם בכל טוב ויגמול לכם כמעשיכם הטובים.
אשרי שזכיתי.

שלכם,
יוסי.

לירן (ינואר 2008)

מעשה בסדנא

“…כל פעם אותה התנהגות וכל פעם אני נעלבת מחדש וכל פעם אתה בא ומתנצל וכל פעם רק אני בוכה וכל פעם אתה אומר שזו הפעם האחרונה, ודיי נמאס לי אני לא יכולה יותר. אם לא תשפר את ההתנהגות שלך, אין לנו מה לעשות יותר ביחד…”

כך אמרה, ובפעם הזו להבדיל מפעמים אחרות כבר לא הרגשתי כל כך רגוע ושלו לאחר התפרצות כזו או אחרת שלא הצלחתי לשלוט בה אלא הבנה שמשהו במנגנון הפנימי שלי לא מתפקד כראוי ומצריך טיפול מסוג כלשהו. אגב, תחושת הרוגע הזו שמילאה אותי לאחר ההתפרצות ועמדה בניגוד גמור לתחושות שמילאו אותה היא למעשה סוג של פורקן ואפילו עונג שאנשים חשים לאחר ביטוי של כעס. אף פעם לא הבנתי, למרות היותי רגיל לתחושה, מדוע אשתי שקועה, במה שנראה לי כנצח נצחים, במה שאמרתי, כי אני כבר עברתי הלאה, אני הרגשתי טוב, והיא נותרה לבדה ללקק את הפצעים.

היום אני מבין.

וכך אני מקליד ב-google “סדנא לשליטה בכעסים”, מרים טלפון, עונה לי אריאלה, אני מספר והיא אומרת: “הצעד שעשית ראוי להערכה” ולאחר מכן ” כן, זה יכול לקחת כמה שנים אבל לבסוף הן קמות והולכות…”. חשש גדול החל לקנן בי. מה יקרה אם הסדנא לא תעזור לי? אני הולך במסלול שסופו ידוע מראש ואפילו קיבלתי על כך אישור מבעל המקצוע בכבודו ובעצמו. אולי סדנא בניחוח אקדמי, עם תרשימים, מפלסי כעס, גרפים וסטטיסטיקות זה לא התרופה לבעיה שלי. מה כבר יכול לצאת מ-12 מפגשים בהם יושבת חבורה ושומעת הרצאה משני מנחים באולם הרצאות?? איזה פאן אישי יכול להיות כאן לבעיותיי?

כמה טעיתי.

נזרקנו ישר למים ללא רחמים עם כל המבוכה שבדבר, חבורת גברים ללא שום רקע ומכנה משותף, כך היה נראה לפחות, ולקחנו חלק במה שהיה פעילות למטרת הכרות ויצירת מה שייקרא מאוחר יותר המרחב הבטוח. הייתה אוירה מאוד מתוחה בהתחלה, אבל מהשיחות החלו לעלות מהאנשים דפוסים וחוויות משותפות שהביאו אותם לסדנא.

הסדנא התקיימה בדירה במרכז העיר, לא באולם הרצאות, בסלון. להקת האווזים, כינוי לתפקיד ולמהות של החברים בסדנא בה הם טסים במבנה ונותנים כנף, כתף זה לזה וכך ממשיכים לטוס יחד מבלי שאף אחד יוותר מאחור, יושבים במעגל וביניהם משני צידי החדר, יושבים שני אווזים קצת יותר וותיקים ויותר מנוסים, אריאלה אימא אווזה משדרת הרבה רוך ואמפתיה יחד עם סמכות ואסרטיביות, ושלומי האח האווז הגדול, נושא את נטל אחיו הקטנים, מרגיש מה עובר עליהם ומצליח לבטא זאת במילים כשהם לא מצליחים לעשות כן.

הגרף היחידי שכן היה בסדנא, גרף הכעס לימד אותי איפה אני חי היום ואיפה אני רוצה לחיות מהיום והלאה. מרגע שהחלה הבנתי שאני לא לבד ושאף אחד לא יתעלף מהתחושות שאתאר, וכך כשדיברתי על אירוע כזה או אחר, קיבלתי פרספקטיבה לדברים וחמלה על מעשי במרחב הבטוח, פריבילגיה שלעולם לא הרשתי לעצמי לאחר שפגעתי במישהו.

בתור אחד ש”מתבייש לשתוק” נתתי ביטוי לרגשותיי וקיבלתי כלים לבטא אותם ברגע האמת, לפני ההתפרצות, בעזרתו האדיבה של מילון הרגשות. קיבלתי בסדנא תכנים חדשים שעזרו לי להבין ולנתח גורמים לכעס ומקורות שונים מהם ניזון הכעס כמו מבנה המוח, המודל של אליס ועוד. לקחתי חלק במשימות ויישמתי טכניקות שונות שמטרתן בניית ארגז כלים לשימוש ברגע האמת, כמו זיהוי שטחי האש, בניית דמות הכוח וטכניקת פסק הזמן.

יותר מכל הייתה הסדנא עבורי חווייתית, הן באופן בו נחשפו דפוסי התנהגות בקבוצה שמאפיינים כעס באירועים בהם דנו והן בתובנות כאלה ואחרות שיצאו לאור בעזרתכם, שלומי ואריאלה.

כל מפגש בסדנא נתן לי לבטא את עצמי באופן שלא קורה לרוב ביומיום שלי ובעבודתי בפרט. לקחתי על עצמי להיות קשוב לאחרים, לבעיותיהם והתלבטויותיהם, ולעשות כמיטב יכולתי לעזור להם, או לפחות לתת עצה טובה ומכך התמלאתי בסיפוק רב לעיתים אף יותר מאשר לעסוק בבעיותיי שלי. הרגשתי צורך גם לחלוק הצלחות קטנות גדולות שקרו לי במהלך השבוע על מנת לתת תקווה לחברים אחרים בקבוצה שדרכם עוד לא צלחה. הרגשתי שאני פורח ותחושה זו חיזקה מאוד את דמות הכוח שלי ונתנה לי אנרגיה חיובית להצליח ולהמשיך להשתדל להיות אדם טוב יותר, רגוע יותר.

לעיתים התפקיד עימו זוהיתי ואף זכה לכינוי “רב החובל”, היה מעט קשה, במיוחד כשהרגשתי את הציפייה ממך, אריאלה, ציפייה שבאה לידי ביטוי במבט ברגעי השתיקה הרועמת. חלק מהקבוצה התבייש לדבר, או נמנע מלדבר, או לא חווה את הסדנא באופן שבו אני חוויתי אותה וכנראה העדיף להישאר ברקע ולא לקחת חלק פעיל כל הזמן. לעיתים, הרגשתי שאני מתפרץ לדלת פתוחה ושאלתי את עצמי האם באמת זה המקום שלי לומר את הדברים. במיוחד, לאור הסיבה שבגללה הגעתי לסדנא, ואולי להתמקד קצת יותר בעצמי ובריפוי העצמי, עם כל הכבוד, אני לא מתיימר להנחות את הקבוצה.

למרבה הפלא, תחושת הריפוי והסיפוק הגיעו דווקא מלקיחת חלק פעיל בלעזור לחברי הקבוצה להבין את אשר ארע להם ולתת את הפרספקטיבה שלי למה שארע להם בניסיון להקל עליהם ולסייע במציאת פיתרון, דרך. התובנות האישיות שלי לעיתים הגיעו מאוחר יותר כשישבתי וחשבתי מה לקחתי מאותו מפגש. אולי בעזרתם של חברי קבוצה נוספים או אחרים, הייתי יכול להיות ניזון וגם מזין.

איני מצר על כך. התובנה הגדולה ביותר שלי מהסדנא היא שכאשר אני מזין אנשים ומרגיש שדעותיי תורמות להם אני מרגיש שלם ובעל סיפוק רב, ואז גם פחות כועס ויותר רגוע.

יש לי על כך להודות לכם אריאלה ושלומי, שזימנתם לי קרקע חמה ונוחה להרגיש בה טוב וחיוני ולהבין מה גורם לי להרגיש שלם לא פחות ממה שגורם לי להרגיש חסר ולהתפרץ.

כולי תקווה שהשילוב של התובנות הללו יהפוך אותי לאדם טוב יותר שמטפח את סביבתו הרחוקה כקרובה.

שלכם, לירן.

ארז (אוגוסט 2008)

“…חוויתי חוויה מדהימה. הסדנא עברה בצורה מאד מקצועית ויעילה.תודה רבה על הכל. ‘המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו'”.

ליאת (אוגוסט 2008)

בהתחלה באתי מפוחדת, חסרת ביטחון, עצובה. כבר במפגש הראשון נפתחתי. ראיתי שיש עוד אנשים במצב מצוקה כמוני. הבנתי מה קורה סביבי ומה הסדנא באה לתת. הופתעתי לטובה. לא ציפיתי לעשייה כל כך מקורית, משחררת ועוצמתית. למדתי שיש בי כוח מוחבא והרבה אומץ. המנחים עזרו לי להוציא את זה ממני. נתנו לי רשת ביטחון, לא שפטו אותי. אריאלה שלא ויתרה לי ולימדה אותי לא לכבות את עצמי ולא לוותר לעצמי ועל עצמי ושלומי שהיה סבלני ותמיד אמר דברים מרגיעים ונעימים.

וכך גם הקבוצה, שהייתה נהדרת. לא יכולתי לחשוב על אנשים כל כך מיוחדים, מלאי עומק, נותנים מעצמם ולא רק לוקחים. לא היה אגואיזם בכלל. כל אחד הצטייר בעיני כדמות אמיצה בפני עצמה. המתנות שקיבלתי מהסדנא היו מדהימות והכי חשובה מהן היא שקיבלתי תחושה של ביטחון ואהבה מהקבוצה שפתחה לי דרך חדשה לעתיד.

בתודה והערכה רבה על הכול,

ליאת.

ש’ (נובמבר 2008)

כעס הוא רגש משני.

כ”כ היה לי חשוב להבין את זה (מעולם לא חשבתי על זה קודם) שהרגש המעיק הזה שאני חווה בכל יום, בכל מקום, בכל שעה הוא רק ביטוי למה שבאמת מפריע לי.

באתי כי עמדתי בפני אולטימטום מזוגתי שתחיה. בתחילה קשה היה לי לבלוע את ההכרה העצמית במי שאני – אדם שאפשר להגדירו כאלים. אני עדיין לא מאמין שיכולתי, ויכול, להגיע לביטוי כעסים באופן הזה, לפגוע בכל מי שסביבי ובעיקר, בעצמי. אבל כשאני רואה סצנה דומה בקולנוע או בטלוויזיה – אני מתחלחל ממי שאני, לפעמים.

לאחר שיחת טלפון עם אריאלה ולאחר שקראתי את המאמרים באתר, הבנתי שהאולטימטום הזה יועיל לי ולעתיד שלי, שלא לדבר על משפחתי.

אז באתי בחששות כבדים, עם ספק כבד בתועלת שתצמח מהשתתפות בסדנא, בתחושה ש”זה” לא באמת בשבילי אלא למקרים קשים ואיומים הרבה יותר, ואיך אפשר לשנות אותי אחרי 36 שנה…

לצערי, אני לא יכול לומר שכעס הוא רגש שאינו מוכר לי, אבל אני כן יכול לומר שהתועלת מההשתתפות בסדנא היא מוחשית ומשמעותית, שלמדתי על עצמי ועל איך להתמודד עם עצמי, שהחברים האחרים הם כולם אנשים טובים ואיכותיים ושכולנו, לצערי, מכירים מקרוב את המושג רגשי נחיתות.

מצאתי את עצמי נושם כדי להגיב בשיקול דעת לפרובוקציה, מצאתי את עצמי מאשים רק את עצמי בכל דבר בו רציתי להאשים את שאר העולם, מצאתי את עצמי לוקח פסק זמן ובעיקר – משוחח תוך השקעת כל המאמצים למבט בעיניים והקשבה מלאה.

מצאתי את עצמי מנטרל מצבים שבעבר היו הופכים לסיוט וקולט ומעביר מסרים ביעילות רבה. יש לציין, שברור לי שאני בתחילת דרכי ושעדיין יש בי ספק אבל זה תלוי בי ורק בי וזו תובנה מקשה אך גם מעודדת.

אחד ההבדלים שלנו הגברים מנשים הוא הצורך לשתף. אשתי רוצה לשתף אותי, רוצה שאדע עליה ועל תחושותיה, פחדיה, דאגותיה, שמחותיה, גאוותה.. בי אין את הצורך לשתף אבל תמיד הבנתי את התועלת שצומחת מזה בעיקר, לגברים שחיים בעולם הפנימי שלהם בלי לדעת שלרובנו אותן תחושות, דאגות וכו’.

הסדנא הפגישה אותי פנים מול פנים עם הצורך הזה, גם הצורך שלי לפרוק את אשר על ליבי וגם הצורך (הכמעט מציצני) להשתתף בחייהם של אחרים, ללמוד על עצמי ואף לראות את עצמי דרכם.

מימד השותפות, למרות שקל היה לי לזלזל בו בהתחלה, היה מהחזקים שבדחיפה לשינוי.

לאריאלה ושלומי אני יכול להודות ולהביע את הערכתי הרבה והכנה. היו מצבים בהם הערצתי את יכולתכם לשמור על רוגע ועל המוטיבציה לעשות אותנו טובים יותר בזמן שהמושא עצמו מנסה לברוח מהמציאות, שעזרתם לו להיישיר אליה מבט. החיוביות השופעת מכם, שכ”כ קל לסייג אותה כהכרח שלכם למשך הסדנא התבררה כאותנטית ותרמה לכולנו – כי ידענו שיש על מי לסמוך, העקשות הבלתי מתפשרת, שרק בעזרתה אדם יכול לפגוש את מטרתו.

בתקווה שכולנו נסתכל אחורה בסיפוק וקדימה בגאווה, תודה.