איך לשחרר את הכעס / אריאלה מלצר

הכעס מלווה אתכם בחלק גדול משעות היום? אם כן, הרי שזה בכלל לא נעים לחיות כך כשהכעס הוא חלק נכבד מעולמכם הפנימי ומחייב היומיום שלכם. הוא מעיק, מכביד, מציק ומטריד. היום אני אראה לכם כמה דרכים איך להשתחרר מהכעס שלכם.

בואו נראה תחילה ממה בעיקר נובע הכעס –

לשחרר את הכעס עם מכון רעות

הוא נובע בין היתר בגלל הפרוש שאנחנו נותנים למצבים ואירועים שונים כשהפרוש הוא בד"כ סביב המחשבות "מאשימים אותי", "חושבים שאני לא בסדר", "פוגעים בי", "מזלזלים בי " ועוד מחשבות דומות כשהמשותף לכל המחשבות האלה הוא שאנחנו מרגישים לא בסדר, מאוימים, פגועים, מותקפים וחסרי ביטחון. ואז כל הפעולות שלנו הופכות להיות אוטומטיות מתוך מטרה להגן ולשמור על עצמנו מפני הפגיעה שאנו חווים. כל הרצון שלנו הוא להיות בסדר, לצאת צודקים, החכמים,, לנצח, ולהיות החזקים ובעלי הכוח. כך כולנו פועלים.
ואז אנחנו נכנסים למאבק כוח מי מנצח. כאילו יש מכסה  של מנצח אחד, לפיה אם אני ניצחתי – השני הפסיד ואם הוא ניצח- אני הפסדתי.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר שיהיו שני מנצחים.

איך עושים את זה, אתם שואלים?

א. ראשית, כדאי לדעת שהכוח האמיתי שלנו לא נובע מהאחרים ומהניצחון עליהם אלא הכוח האמיתי שלנו נובע מתוכנו מתוך העולם הפנימי שלנו, גם אם אתם מרגישים חסרי ביטחון. אתם פשוט עוד לא התחברתם לכוח שלכם. אנחנו הם אלה שקובעים אם ניצחנו או הפסדנו, לא אף אחד אחר כי זה תלוי רק בנו ומה אנחנו חושבים. וברגע שאנחנו הם הקובעים, אנחנו כבר לא תלויים יותר לתחושת הביטחון שלנו באחרים ובמה שהם אומרים או חושבים עלינו.

בואו נמחיש את זה. אם למשל, מישהו, יגיד לכם מה זה זוג הקרניים האדומות שצמחו לכם על הראש וזנב סגול על הגב? אתם תבדקו? תלכו לראי? תכעסו או שתחייכו בגיחוך ? זה לא יעצבן אתכם בכלל. למה? כי אתם יודעים בוודאות שאין לכם קרניים אדומות וזנב סגול. וזה כל העניין. אם אנחנו או חלק מתוכנו לא חושב את מה שהזולת אמר עלינו, לא רק שזה לא מעצבן אותנו, זה אפילו מעורר בנו גיחוך וצחוק. וככה אנחנו נשארים רגועים ובטוחים ואין בנו שום צורך להיאבק על שום דבר.

ולכן, הדרך לעשות זאת היא לראות את הכוח שבתוכנו ולהתחבר אליו, לראות את כל הטוב שבנו ולתת לעצמנו הערכה ומחמאות .זה אכן, לא פשוט לביצוע אצל אלה שלא בטוחים בעצמם אבל ככל שתחפשו בכל מצב ובכל זמן את הדברים הטובים שבכם ותעריכו אותם אצלכם, כך תצליחו יותר להרגיש בטוחים ומחוזקים.

ב. שנית, אנחנו יכולים להחליט שלמען היחסים שלנו עם אחרים במיוחד עם אלו החשובים לנו ובגלל שהיחסים איתם חשובים לנו, אנחנו רוצים שיהיה מצב שבו גם האחרים מנצחים וגם אנחנו.  

.win win situation.  

כך כולם ירגישו מסופקים ובטוחים, לא ירגישו מותקפים ופגועים ואף אחד לא יתחיל מאבק כוח עם אף אחד.

ואיך עושים את זה?
משחררים, מרפים ממאבק הכוח ומהצורך לנצח, גם אם זה מרגיש נורא קשה לעשות בהתחלה. עוזבים את העניין. מחפשים את נקודת החוזק שלנו ונאחזים בה, כלומר במה אנחנו חושבים על העניין ובו זמנית, מנסים לראות גם את הזווית של השני. גם לתת מקום גם לעצמנו אך גם לזולת. אם אין עם מי לדבר או שאין שיתוף פעולה מסיבה כלשהי מהזולת, עזבו את העניין, עצרו בנימוס ובצורה מכובדת את השיחה כמו "אני מצטער, מאד קשה לי עכשיו, נדבר בהמשך כשנירגע". תרפו , שחררו. אל תיכנסו למאבק כוח שבסופו של דבר שניכם יוצאים פגועים ומפסידים.
כשתהיו רגועים, תחזרו לדבר אחד עם השני, אם יש עם מי, כדי שכל אחד מכם יוכל לשמוע את השני. כך אתם מכבדים זה את זה, ונותנים הכרה ולגיטימציה לצרכים של כל אחד מכם עוד לפני שמצאתם פתרון. הפתרון הוא פחות חשוב מההכרה ומהמקום שאתם נותנים אחד לשני ולצרכיו, כשאתם בדיאלוג ומקשיבים ברוב קשב. עצם הדיאלוג המכבד, הפתוח והגלוי ממיס את הקונפליקט ומכאן כבר יבוא הפתרון המתבקש והאפשרי.

למשל, על הכביש כשמישהו מנסה להשתלב בתנועה, אל תיאבקו בו ותגידו לעצמכם אני הייתי פה קודם, זו זכותי כאילו יש לכם הערת אזהרה על המקום ועוד ניידת, תנו לו להשתלב. הרי זה בסה"כ עוד דקה שתיים. הרי זה לא העניין. אתם רוצים לצאת החזקים, הקובעים ובעלי הכוח. אז דווקא תנו לו את מה שהוא זקוק. כי דווקא כשאתם נותנים אתם יוצאים גדולים כי אתם הם שמחליטים לתת ואז אתם בעלי הכוח. גם יצאתם גדולים, גם טובים, גם בסדר וגם בתחושת חוזק.

מאבק הכוח דומה לשני אנשים שמושכים חבל. כשאחד מרפה, מה קורה? גם השני מפסיק כי לשני אין יותר עם מי לנהל מאבק וזה נפסק. מי קבע שזה יפסק? מי שהחליט לשחרר ולהראות.

תזכרו, להרפות זה דווקא כוח. וזה הרעיון כולו: כשאתם מפסיקים להיאבק, לריב ולהתווכח על הצדק שלכם, אין  יותר עם מי להיאבק ואז המאבק, הוויכוח או הריב נפסקים. אולי יש תחושת אי נעימות אבל לא כעס, מריבה ופגיעה בעצמנו ובאחרים.
לא שווה את זה? לדעתי, כן.
נכון, למי שמורגל לחפש צדק, רוצה לצאת הצודק, המנצח ובעל הכוח הבלעדי וגם רוצה שהאחרים יאשרו לו את זה ויסכימו איתו, זה יכול להיות קשה בהתחלה אבל צריך להתחיל עם משהו ועם תרגול שוב ושוב, הדרך הזו תיעשה מפעם לפעם יותר קלה והסיפוק שלכם מעצמכם יהיה רב ואתם פשוט תפסיקו לכעוס כל הזמן.

לנטרל את הכעס עם מכון רעות

איך הופכות הציפיות לדלק של הכעס וכיצד לנטרל את הכעס

לנטרל את הכעס עם מכון רעות

לנטרל את הכעס עם מכון רעות

לא פעם אנחנו מתאכזבים כשהציפיות שלנו לא מתממשות ואנחנו מרגישים תסכול וכעס רב. היום אני אראה לכם איך הציפיות הן הדלק של הכעס וכיצד למנוע בכלל את הכעס שמתעורר בעקבות ציפיות שמתנפצות לכם.
תראו, הציפייה מהאחרים היא אומנם אנושית וטבעית, במיוחד מהקרובים לנו ביותר, אבל מה לעשות, המציאות מתסכלת ובכל פעם שעולות בנו ציפיות יש סיכוי סביר שנתאכזב ולא נקבל את מה שרצינו. build in בציפייה טמונה גם האכזבה הפוטנציאלית שלא נקבל את מה שאנחנו רוצים.

הציפיות מהסביבה בכלל,  ומבן הזוג והילדים בפרט, יכולות להיות מקור של בעיות וצרות צרורות למערכות היחסים שלנו.
כן, אני רואה עכשיו את הגבות מורמות בפליאה ובשאלה "מה, לא הגיוני שאני אצפה מבן/בת הזוג שלי שייענה לציפיות שלי? אז בשביל מה התחתנתי? " אז אתם כבר יודעים שזה לא עובד כך כמו שאתם רוצים ועל זה אתם רבים כל כך הרבה.

אז בואו נראה איך הציפיות מתדלקות את הכעס ולמה זה יוצר בעיה  –

ראשית, כי הזולת, כולל בן הזוג והילדים שלנו, לא יכולים לעמוד במשימה הזו בשום אופן כי זו משימה בלתי אפשרית.

דבר שני, כשהציפיות שלנו לא מתממשות, זה נוגע לפעמים במקומות כואבים לנו בעולמנו הפנימי ואז הכאב, התסכול והאכזבה שהתעוררו ,אם הם לא מקבלים ביטוי ישיר וגלוי, הם יכולים להפוך לכעס ואז המרחק בין הכעס להתפרצות, פוגעת ומפחידה, נעשה קטן מאד כי במקום להודות שקשה וכואב, נורא קל לנו להאשים את הסביבה במה שקרה כי מישהו עשה או לא עשה משהו שרצינו ולכן, הוא "אשם", כמובן, במרכאות . תמיד יש מישהו אשם.

דבר שלישי, עלינו לקחת בחשבון שבכל ציפייה טמונה גם אכזבה שלא נקבל מה שאנחנו צריכים היות וכל אדם הוא שונה מהאתר, בעל  עולם מובחן וייחודי משלו, עם ערכים, מנהגים, רצונות, רגשות וצרכים אינדיבידואלים משלו, ואז יש סיכוי רב שלא תמיד הוא יבין, ירצה או יוכל להיענות לציפיות שלנו ולספק לנו את מה שאנחנו צריכים ממנו.
חשוב להבין ולהפנים שאי היענות של האחרים לצרכים או לבקשות שלנו לא מעידה כלל על חוסר אהבה, חוסר אכפתיות או על חוסר התחשבות מצידם. הם פשוט בעדם, לא נגדנו וזה עושה את כל ההבדל.

למעשה, בחסות הציפייה, הלגיטימית לכאורה, בעצם, רוצים להשתלט על הזולת, להכריח אותו, להתאים אותו אלינו ולכפות עליו את רצוננו גם אם זה בניגוד לרצונו ולא מתאים לו. בעצם הציפיה שלנו מהאחר, לעשות את רצוננו ולתת מענה לצרכים לנו בהתאם לצרכים שלנו, בלי האפשרות לקבל את הדרך האחרת של הזולת, אנחנו בעצם שוללים מהאחר את החופש שלו להיות מי שהוא רוצה להיות ומקטינים אותו. בתוך תוכנו אין לאחר אופציה אחרת, לבחור לעשות ולהיות את מה שהוא רוצה כרצונו מלבד לעשות כרצוננו, אחרת מה שצפוי לו הוא כעס או התפרצות, האשמה, ביקורת או תגובה קשה, עונש, ריחוק, קרירות או מריבה וויכוח סוערים.

לצפות מותר אבל כל עוד אתם מוכנים לקבל גם תשובה אחרת ממה שציפיתם לה כי אי אפשר להכריח את האחר לעשות מה שאתם רוצים, לא לכפות עליו ולא לדרוש ממנו שום דבר כי אין לכם באמת שליטה על האחרים אפילו לא על הילדים שלכם. אתם לא יכולים לדרוש מאף אחד לעשות מה שאתם צריכים, במיוחד אם זה מנוגד לרצונות שלו, לרגשותיו ולצרכיו. זה רק מביא צרות ובעיות ויכוחים ומריבות רבות ומעכיר את היחסים והזוגיות.

יותר מזה – גם אם הזולת, אפילו בן או בת הזוג שלנו, רוצה ומתאמץ לרצות אותנו, הוא יעשה זאת בדרכו המיוחדת לו ולא תמיד זה יהיה המענה המספק המדויק כפי שאנו זקוקים לו בעיתוי המתאים, בדרך ובאופן המדויק כפי שאנחנו צריכים אותו.

הזולת הוא לא שלוחה שלנו, הוא לא חלק מהזהות שלנו, הוא אדם אחר, בעל עולם משלו , ייחודי ומיוחד, לא יותר טוב או רע מאיתנו, הוא פשוט שונה ואחר. לכן צריך לקחת בחשבון שאיננו יודעים במדויק מה מתרחש אצלו  באותו הזמן, אולי הוא עסוק, מוטרד ממשהו, כואב לו הראש,  מדוכדך, עייף, אולי הוא תכנן לעצמו משהו אחר שהוא צריך לעשות, או דברים אחרים שיש בעולמו אשר מונעים ממנו לתת לנו מענה על הצורך ולספק אותו וזה לגמרי לגיטימי.

לדוגמא, בעיה שכיחה אצל אנשים כעסנים שזקוקים לשליטה באחרים היא שכשהם מצלצלים לבני זוגם, הם מצפים שהם יהיו כל הזמן נגישים וזמינים ויענו להם מיד ואם לא, מתעורר בהם הכעס. הם מתעצבנים שלא עונים להם ואז הם מצלצלים שוב ושוב ומשאירים הודעות לרוב, והכעס שלהם רק הולך ומתגבר.

הם לא רואים את עולמו של האחר, רק את הצורך של עצמם. אולי בן הזוג בישיבה, בשיחה עם הבוס, עם לקוח, בשירותים או סתם בלי הטלפון. הם מרוכזים בצורך של עצמם ובכאב שהתעורר אצלם שזקוק בדחיפות למענה מספק ומרגיע מהאחרים אחרת הם מתפוצצים. קשה להם להכיל את המצב המתסכל בלי לראות שמישהו אשם בקושי שלהם.

תזכרו- הזולת, במיוחד בני הזוג או הילדים, הם לא ספקי הצרכים שלנו. יש להם עולם משלהם וזה בסדר גמור. מותר להם. הם אחרים ושונים מאיתנו ולא אמורים לעמוד זמינים ונגישים לצרכים שלנו ולרצות אותנו.

הציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה להיות עם עולמו ולעתים, בלי שהציפייה נאמרה בצורה גלויה וישירה והאחר צריך רק לנחש אותה.

הציפיות שלנו הן האויב שלנו ושל היחסים שלנו מפני שאם האחרים לא עשו את מה שרצינו מהם וזה מערער את תחושת הביטחון והערך שלנו, הרי שזה הופך אותנו לתלויים באחרים שיעשו את מה שאנחנו צריכים כי רק כך אנחנו מרגישים בטוחים, אהובים, מוערכים וחשובים. בעיה, לא?

הציפייה שבן הזוג או הזולת יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו לא מציאותית כי אין לנו שליטה על האחרים ולא על המציאות ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו.

ציפייה כזו, אשר חבויה בה דרישה תובענית לסיפוק הצרכים,  הינה לא שוויונית ופוגעת באחר, מפחידה אותו, מקטינה ומחלישה אותו ושוללת ממנו את החופש שלו להיות מי ומה שהוא רוצה.

אז מה עושים כדי להימנע מהכעס או לוותר עליו?

א. ראשית, חשוב להבין ולהפנים שאחרים, גם האנשים הכי יקרים לנו, יש להם עולם משלהם ואין לנו שליטה על מה שהם חושבים, עושים, מרגישים, רוצים או צריכים ואל לנו לדרוש מהם או לכפות עליהם את הרצון שלנו כי בכך אנחנו, כאמור, שוללים וגוזלים מהם את החופש שלהם, הבחירה והשמחה שלהם. בכך אנחנו בעצם מאבדים אותם כי הם נפגעים , פוחדים ואז גם מתרחקים עד שהם עוזבים לגמרי.

ב. שנית, יש לבטא את הציפיות בצורה ישירה או בקשה גלויה בלי לרצות שהם ינחשו מה שאתם צריכים מהם.

ג. הדבר השלישי הוא שגם אם ביקשתם "הכי יפה", אתם צריכים להיות מוכנים ומסוגלים גם לקבל את הסירוב,  את ה"לא". נישמו עמוק וקבלו בהבנה את האכזבה, התסכול, העלבון ואולי גם הכאב שעולים אצלכם מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרת או להאשים את הסביבה.  בידקו מה התעורר אצלכם בפנים, איפה זה נגע במקום כואב, מפחיד וקשה בעולמכם הפנימי ומה תוכלו לעשות כדי לשנות את זה בעצמכם בלי לצפות שאחרים יסדרו לכם את הבעיה או את הקושי שלכם ויספקו לכם את מה שחסר לכם ומה שאתם צריכים.
נסו ותראו . זה עובד.
בהצלחה!

איך להתמודד בהצלחה עם שלב אמצע החיים / אריאלה מלצר / 12.01.2012

Portrait of mother and daughter

כל שלב חדש במעגל החיים הטבעי שלנו מביא איתו התפתחות וצמיחה חדשה אך גם כרוך בקשיים והוא דורש מאיתנו הסתגלות מחודשת כדי להגיע שוב לאיזון ושיווי המשקל.

לא תמיד קל להתמודד עם שינויים ולא פשוט הוא השלב שבו אנחנו מגיעים לאמצע החיים,
במיוחד לאלה בני ה- 50+.

בשלב הזה ישנם שינויים רבים המשפיעים על החיים ואיכותם, על הדימוי העצמי, על הזהות, המשמעות והערך העצמי של כל אחד ואחד.

הצלחת ההתמודדות או כניסה למשבר תלויה בתפיסת האדם את השלב ההתפתחותי החדש
ואיזו משמעות הוא נותן לו בחייו, ביכולת הגמישות שלו להסתגל למצבים משתנים
ולהתאים את עצמו למצב החדש, בכוחותיו הנפשיים ובהתמודדויות שלו מהתנסויות קודמות מן העבר.
ככל שהאדם התמודד בהצלחה בשלבים ההתפתחותיים הקודמים שלו, כך יש סיכוי גדול יותר
שיצליח להתמודד בהצלחה גם בשלב הנוכחי.

הדרך בה מתמודד האדם עם השינויים, התפיסה והגישה שלו לשינויים, יכולת הגמישות
שהוא מגלה ודרך ההסתגלות שלו אליהם וההתמודדות איתם, היא שתקבע אם הצלחת תפקודו, אושרו ואיכות חייו.

בשלב אמצע החיים הגיל מתחיל לתת את אותותיו על הגוף והוא משתנה. לעיתים, הבריאות מתרופפת, העור כבר אינו מתוח ומוצק כשהיה, הכרס גדלה, השיער מידלדל וקשה יותר לשמור על משקל תקין ופתאום, אתם מוצאים את עצמכם לעיתים קרובות מידיי שאתם המבוגרים בחבורה וכך גם מתייחסים אליכם.

ישנם כמה דברים מרכזיים ומשמעותיים המתרחשים בתקופה זו שמשפיעים על התחושה של המבוגרים וההתמודדות שלהם עם שלב המעבר.

ישנה תחושה שתקופת הנעורים חלפה והזקנה מתקרבת עם כל ההשלכות שלה, ואף ישנם אלו שמתביישים בגילם, מתכחשים לו ומנסים להסתירו. לעיתים, אפילו למרות הגיל המבוגר, יש אלו שמרגישים עדיין ילדים או צעירים, תחושה פנימית המנוגדת לחלוטין לגילם הכרונולוגי והזדקנות הגוף, לשינויים המתרחשים כמו הפיכתם לסבים ולסבתות ולתפיסת הסביבה אותם כמבוגרים מזדקנים.

עולה הצורך לטפל בהורים הקשישים החולים או הזקוקים לסיעוד, התמודדות עם מות ההורים והאובדן שלהם, התרוקנות הקן ועזיבת הילדים את הבית, פיטורין, פרישה מוקדמת מהעבודה או יציאה לפנסיה, ועוד.

לאלו שכבר פרשו מהעבודה יש היום הרבה שעות פנויות, כבר לא צריכים אותם כמו פעם ויש פחד גדול מחוסר תכלית, משעמום ומבדידות.

הגדרת הזהות העצמית, המשמעות ותחושת הערך משתנה וצריך למצוא תכנים חדשים, משמעות חדשה וערך עצמי שיהוו בסיס מוצק להגדרת הזהות העצמית המותאמת למציאות המשתנה והחדשה

ההתמודדות עם כל האחריות על הטיפול בהורים הקשישים, מחד והעזרה והתמיכה שיש לתת לילדים, מנגד, והמשימות, המטלות והתפקידים המוטלים על כתפי המבוגר והצורך להתמודד עם הקשיים של עצמו וכל השינויים המתרחשים בחייו ובעולמו הפנימי והחיצוני דורשים משאבים פיזיים, חומריים, זמן ומשאבי נפש גדולים ביותר.

שינויים אלו מעלים חשבון נפש אצל המבוגר. מתעוררות מחשבות של איך להספיק את מה שהוא לא עשה עדיין, רצון להשלים את החסר שליווה אותו בחייו, שאלות ומחשבות האם הוא השיג את מטרותיו בחיים, תחושה של "עכשיו או בכלל לא", האם עליו לבצע שינויים בחייו, מבחינת מערכות היחסים שלו, הזוגיות, עבודה וקריירה וכיצד ייתן משמעות נוספת חדשה לחייו.

ישנו הקונפליקט הפנימי המוסרי בין ההשקעה ב"אני" לבין השקעה באחרים. קיים רצון עז לממש את העצמי, החלומות והמשאלות שטרם התמלאו אך קיים גם הרצון לדאוג ולעזור לילדים מצד אחד, ולהורים הקשישים, מצד שני.

הקן המתרוקן מפגיש מחדש את בני הזוג, שיתכן ובמשך הזמן הלכו והתרחקו זה מזה ומצאו תחליפים וסיפוק במקומות אחרים כגון, עבודה, טיפול בילדים וכשאלה כבר לא קיימים, יכולה לעלות הרגשה שהם תקועים עם בן זוג מרוחק ואולי מנוכר שאין איתו יותר שפה משותפת ובעצם, לפגוש מערכת זוגית מרוקנת מכל קרבה ואינטימיות, אשר בה כל אחד חי את חייו בנפרד.

לעיתים, ניתן לראות שבשלב זה אנשים מחליטים לעשות שינוי דרסטי, מהותי ומשמעותי בחייהם, לפיו הם רואים בתקופת מעבר זו הזדמנות נוספת ואולי אחרונה למימוש עצמי תוך נאמנות וחיבור לרצונותיהם ומשאלותיהם ולחיות הפעם חיים אמיתיים, כפי שהם היו רוצים ולא בהתאם למצופה מהם ולמחויבויותיהם שלקחו על עצמם וגם לא לפי הרצונות והציפיות של האחרים הסובבים אותם.

כך ניתן לראות אנשים שלאחר שבנו עסקים גדולים או קריירה מפוארת ורכשו ניסיון וידע מקצועי רב בתחום מסוים עושים הסבה מקצועית לתחום שונה ומנוגד לחלוטין ממה שעשו עד כה.

דומה הדבר גם לגבי הקשר הזוגי ולא נדיר לראות בשלב הזה גירושין מאוחרים. אנשים שחיו במשך שנים רבות בתסכול רב בתוך מערכות היחסים הזוגיות שלהם ונשארו בהן רק מתוך תחושת מחויבות ואחריות כלפי הילדים או אחרים ומסיבות אחרות שונות, מחליטים להתגרש ולחפש סוף סוף את האהבה שחסרה להם במקום אחר.

כל השינויים הללו יכולים לגרום לחלק מהאנשים לתחושות אי שקט, חוסר נחת, בדידות, מתח, חוסר וודאות, עצב, פחד, חוסר ביטחון, רוגז וכעס או דיכאון ולאחרים, ציפייה לבאות והתרגשות לקראת החיים החדשים ואצל חלקם, זה שילוב בין השנים.

אז איך, בעצם, עוברים נכון את שלב אמצע החיים?

– ראשית, כדאי להבין ולקבל שזהו שלב התפתחותי טבעי בחיים והוא יקרה בין אם תתנגדו לו ובין אם לאו.  ככל שתבינו מהר יותר שזה המצב ולא ניתן לשנות אותו ותזרמו איתו, כך תצליחו ליהנות ממנו באופן מלא. רק עכשיו זו הזדמנות טובה לשאול את עצמכם איך אתם מפיקים ממנו את המרב עבורכם.

בגיל צעיר הדברים מצטיירים כרחוקים ומרתיעים כל כך עד שנמנעים מלחשוב עליהם. כדאי ומומלץ להכין את החזון העתידי שלכם ולבנות תוכניות מגירה עוד כשאתם צעירים.חישבו מה אתם רוצים שיהיה כשתגיעו לגיל ולשלב הזה. תתבוננו פנימה ותראו מה אתם רוצים ואוהבים לעשות, ומה יגרום לכם שמחה, הנאה וסיפוק.

– לטפח את הזוגיות בכל שלב בחיים. לחיות בזוגיות מתסכלת, מרוחקת כשבני הזוג חיים אחד ליד השני ולא עם השני זה בוודאי קשה וכואב. ברור שמומלץ לשנות את זה בכל שלב בחיים, על אחת כמה וכמה בשלב אמצע החיים. שווה להתבונן בקשר הזוגי, במשמעות שיש לו, בתרומה שלו לחיים, לראות את הטוב שיש בבן הזוג, לתת לו מקום ראוי ומוערך בחיים ואם יש צורך, ללכת לטיפול זוגי אצל איש מקצוע כדי לשפר אותו ולהפוך אותו למקום בטוח, חם ומספק.

דברו אחד עם השני, טפחו אחד את השני ואת הקשר שלכם. אל תתנו לו לנבול ולדעוך. הוא לא יהיה טוב יותר אם תתעלמו ממנו ומהבעיות הקיימות. עכשיו אתם זקוקים אחד לשני יותר מתמיד.

כדאי להגיע ביחד לשלב החיים הזה כשיש הבנה, תמיכה, קבלה, הערכה, רצון לבלות וליהנות ביחד ולעזור אחד לשני בשעת הצורך, כי עכשיו לזוגיות יש מקום עוד יותר חשוב בחיים לאחר יציאת הילדים מהבית, הפרישה מהעבודה, והצורך במקום משמעותי עם שייכות, דאגה ואכפתיות.

יחד עם זאת, אם לא נותר דבר מהקשר ואין רצון משותף לשיפור הזוגיות, והוא נשאר עד כה רק בגלל הילדים, ההורים הקשישים, המחויבויות החברתיות, כסף וכד', יתכן ואין מנוס מפרידה ומגירושין. גם בגיל אמצע החיים ניתן למצוא אהבה חדשה ולבנות זוגיות מהנה ומספקת.

– תנו לעצמכם את הרשות והחופש לעשות את הדברים שאתם אוהבים וקחו לעצמכם את
הזמן והמשאבים שדרושים לכם לשם כך.

– היו נאמנים לעצמכם ולרצונות שלכם. עכשיו כבר פחות צריך לעשות חשבון לאחרים.
כך תרגישו אמיתיים, משוחררים ומחוברים יותר לעצמכם ותיהנו מכל מה שאתם עושים ומכל רגע וזה מה שחשוב.

– זהו גם הזמן שלכם ובשבילכם. וותרו על רגשות האשמה כשאתם לא יכולים תמיד
להיענות לצרכי ילדיכם (בייביסיטר, למשל) או של אחרים. אל תתנו שהדברים יהיו על חשבונכם ועל חשבון הרצונות, הצרכים והעיסוקים שלכם. מותר גם לומר "אני לא יכול".

– בנו לעצמכם תוכנית של החלום שאתם רוצים לממש אותו. שאלו את עצמכם כיצד אתם רוצים לבלות את המשך חייכם. הכניסו לתוכנית שלכם כל רעיון או משאלה שהייתה לכם במהלך החיים אך לא הייתה לכם אפשרות ליישם אותם במציאות אם זה בגלל כסף, זמן או תפקידים, מטלות  ועיסוקים שונים.

זה יכול להיות כל דבר, טיולים בארץ ובחו"ל, לימודים שונים ומגוונים, קורסים, הרצאות, סדנאות, פתיחת עסק חדש, קריירה חדשה, הסבה מקצועית, פעילות ציבורית, עיסוקים שונים, תחביבים, טיפוח כשרון שלא פותח, ריקוד, בישול, אפייה, אומנות לסוגיה, כתיבה יצירתית ועוד.

– עסקו בפעילות ספורטיבית ושמרו על כושר גופני. לא סתם נאמר "נפש בריאה בגוף בריא".

לימדו מיומנויות שונות של רגיעה ושחרור ממתחים ולחצים, יוגה, מדיטציה, דמיון מודרך ודאגו לקבל מסז' טוב מידי פעם.

– ראו את התקופה כהזדמנות להתפתחות וצמיחה רוחנית. אחרי שהגעתם להישגים מרשימים בחייכם ולא מעט הישגים והצלחות חומריות, זה שלב טוב להתבוננות פנימית מעמיקה על מנת לחיות בשלום עם חלקים בתוככם שהפריעו לכם בחיים עד כה.

– צרו לעצמכם שוב מעגל חברתי שאולי התרופף עם השנים מפאת חוסר הזמן והשגרה היומיומית השואבת. השקיעו בחברים, עשו פעילויות משותפות, בלו בצוותא ותיהנו בחברתם.

– דברו עם חבריכם על מה שאתם חושבים ומרגישים והפכו אותם למעגל תמיכה ועזרה הדדית עבורכם. כך תרגישו שמה שקורה לכם זה בסדר, טבעי ואנושי וקורה לכולם ותוכלו להירגע.

– מיצאו את כל היתרונות של המצב החדש בשבילכם. למשל, אתם הוכחתם כבר את עצמכם. יש לכם כבר את הקבלות שאתם מסוגלים, מוכשרים ומוצלחים ואתם יכולים לצאת לחופש, לנוח, רק ליהנות, בלי להילחם על דרגה, תפקיד, עוד כסף וכד'. מותר לכם רק ליהנות! יתרון נוסף, למשל, שאפשר לבלות עם הילדים והנכדים כאוות נפשכם וליהנות איתם אך התפקידים והאחריות אינם שלכם. אתם רק בתפקיד של מסייעים אם אתם רוצים בכך, ואתם יכולים לחזור הביתה אל הנוחות, השקט והעיסוקים שלכם, בדיוק כפי שמתאים ורצוי לכם.

ולסיום, כפי שנהוג לומר במקומותינו, ה-50 של היום הם ה- 40 של אתמול, אתם עדיין צעירים, תוחלת החיים גדלה, ויש עוד הרבה שנים לחיות. כוחכם עדיין במותנכם, יש לכם עוד הרבה מה לתרום ולהיתרם וכדאי ומומלץ לחיות אותם הכי טוב שאפשר וזה אפשרי! רק היו מודעים לעצמכם, לרצונותיכם, ומשאלותיכם ותנו לעצמכם דרור ורשות  לספק אותם במלוא הפוטנציאל והחיוניות שלכם.

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

קצרים בתקשורת הזוגית / אריאלה מלצר

תקשורת מקורה מהשורש קשר ולכן, תקשורת בין בני זוג היא ביטוי של הקשר והיחסים הזוגיים. כאשר התקשורת חסומה היחסים הופכים להיות סבוכים וקשורים.
תקשורת בין בני זוג באה לידי ביטוי באופן מילולי וגם באופן לא מילולי. העברת המסרים נעשית בעזרת מילים, התנהגויות ובאמצעות הגוף, כגון,הבעות פנים,טון דיבור, טון ומצב הגוף ועוד. כל אחד מבני הזוג מבטא את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו, לפי התנסויות חייו, האמונות, המנהגים, הערכים ודפוסי ההגנה שלו.
כל עוד בני הזוג מספקים אחד לשני את הצרכים באופן טבעי
ונותנים זה לזה חום, ביטחון ואהבה, האופייני לשלב ההתאהבות, התקשורת זורמת ביניהם ללא בעיות ויש תחושת סיפוק והנאה.
הקצרים בתקשורת מתחילים, בדרך כלל, בשלב מאבק הכוח כשעולים התסכולים והאכזבות וכשהצרכים של בני הזוג אינם מסופקים. כאן עולה במיוחד חשיבותה הרבה של תקשורת ישירה,פתוחה, גלויה ואמיתית.
כשהביטחון במרחב היחסים שבין בני הזוג יורד, בני הזוג עסוקים בהגנה על עצמם מפני שהם מגיבים מתוך הכאב שנגרם להם כתוצאה מכך שבן הזוג לא נותן מענה לצרכיהם. כמו בעלי החיים, בני האדם מגיבים לסכנה, ממשית או רגשית, בדרך של תקיפה או בריחה. כשצרכי בני הזוג לא מתמלאים , עולה כאב ופחד ואז בן הזוג הפעיל נוטה לבטא את עצמו ולהתפרץ, הוא נותן פורקן לאנרגיה שלו ונאבק כדי להשיג את רצונו. הוא זה שיתלונן, יכעס יבכה,יאשים,ישפוט וידרוש. בן הזוג הפסיבי יותר, נוטה להתכנס בתוך עצמו כדי להימנע מסכנת הנטישה, הממשית או הרגשית. זהו בן הזוג השותק, הנמנע, המתרחק והמסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו. תגובות אלו גורמות לפגיעה וכאב נוספים אצל בן הזוג ונוצר מעגל סגור של חוסר הבנה, התרחקות ובדידות.
תקשורת ישירה ופתוחה, בה יש הקשבה של הלב, הכלה, ביטחון ומקום לבטא פחדים וכאב, מונעת את דפוסי ההגנה האופייניים לבני הזוג, יוצרת הבנה, קירבה ואינטימיות.
הסיבות השכיחות לקצרים בתקשורת הזוגית הן רבות ומגוונות. ראשית, בני זוג רבים לא משתפים זה את זה בחוויותיהם במהלך היום, מחשבותיהם ורגשותיהם, מפאת שגרת היומיום המעייפת. בני הזוג משקיעים מאמצים בעבודה, בעיסוקיהם, במטלות הבית ובטיפול בילדים וכשמגיעה שעת הערב הם עייפים כל כך שאין להם כוח להשקיע עוד אנרגיה בזוגיות שלהם ובבני זוגם. התקשורת ביניהם מסתכמת, לעיתים, בדברים הארגוניים הטכניים ההכרחיים של ניהול הבית והמשפחה. לפעמים, מדברים תוך כדי פעילות נוספת ולא מקדישים זמן מיוחד לשיחה ביניהם ולא מקשיבים עם תשומת לב אמיתית אחד לשני. כך הם אינם יודעים הרבה זה על זה, עולים התסכולים ונוצרת תחושת זרות, ריחוק, עלבון וכעס, בדידות ואף ניכור. חשוב לדבר הרבה אחד עם השני, לשתף בחוויות ולהכיר את בן הזוג כפי שהוא טוב יותר.
קצר אופייני נוסף בתקשורת בין בני זוג הוא השוני בסגנונות התקשורת בין גברים לנשים. גברים רבים אינם נוטים לשיחות נפש עמוקות, הם רציונאליים ומעשיים יותר, מחפשים פתרונות מידיים ולעומתם, הנשים זקוקות יותר לבטא את רגשותיהן, להקשבה, תמיכה, תשומת לב ואמפטיה. הבדל הסגנונות יוצר, לעיתים, התנגשויות של חוסר הבנה וקצר בתקשורת הגורם למריבות וויכוחים מיותרים ומתפרש אצל רבים כחוסר אהבה.
יש כמה הנחות מוטעות שכיחות הגורמות לקצרים בתקשורת בין בני זוג :
1. בני זוג רבים מצפים שבני זוגם ינחשו מה הם מרגישים או חושבים . לעיתים, מנסים להעביר מסרים של חוסר שביעות רצון בדרך לא מילולית באמצעות הבעות פנים, התרחקות, שתיקה או הסתגרות מתוך ציפייה שבן הזוג יגיב לכך. שכיח לשמוע מזוגות משפט כגון, "אילו אהבת אותי, היית יודע/ת מה אני חושב/ת או מרגיש/ה ואם אתה לא יודע/ת ,סימן שאת/ה לא אוהב/ת אותי". הנחה זו מוטעית ביסודה שכן אף אחד לא יכול לדעת מה בן זוגו רוצה או מרגיש אלא אם כן אומרים לו במפורש. אם בן הזוג מצפה שבן/בת זוגו יקרא את מחשבותיו- הוא מזמין לעצמו צרות. צריך לדבר ולשתף באופן ישיר וגלוי. אין טעם לומר "הוא מכיר אותי, הוא צריך לדעת".

2. הנחה מוטעית נוספת היא שאם נספר על הכאב, העלבון או החולשות שלנו, זה יהפוך אותנו לחלשים, פגיעים וחשופים לפגיעות נוספות. החשש הוא שנותנים בכך כוח לבן הזוג שישתמש בכך לרעה בעתיד. כתוצאה מכך, בני זוג רבים נמנעים מלבטא בחופשיות את רגשותיהם, דבר שיוצר ריחוק, זרות עד כדי ניכור ואף כעס ובדידות. ביטוי רגשות אינו חולשה אלא כוח וחוזק נפשי.

3. טעות רווחת נוספת היא שבני זוג נמנעים לבקש דברים שהם רוצים ואוהבים לקבל מבן הזוג מתוך הנחה מוטעית שאם הם יחשפו את רצונותיהם בפני בני זוגם אז "זה כבר לא שווה, זה כבר לא ספונטאני", "זה צריך לבוא מיוזמתו אחרת אין לזה ערך". נותנים משמעות גדולה ליצירתיות ולספונטניות של בן הזוג יותר מהנתינה עצמה שמבטאת את האהבה שלו. ישנם בני זוג שלא ניחנו ביצירתיות ובספונטניות כמו בני זוגם ולכן, כדאי לתת להם רעיונות כדי שיקל עליהם להעניק בהתאם לציפיות מהם. לא רק כדאי ורצוי לבטא במפורש את הרצונות והציפיות מבן הזוג אלא אפשר אף להכין רשימת מחוות, מתנות והתנהגויות אוהבות רצויות ולהחליף ביניהם את הרשימות כדי שבן הזוג ידע מה לעשות כדי לשמח את השני בדיוק באופן שהוא צריך וזקוק. זה רק יכניס אנרגית חיים, שמחה ותשוקה לקשר.

4. ישנם זוגות רבים החושבים בטעות שאם הם ביחד ואוהבים הם אמורים להיות אחד, לחשוב,לרצות ולהרגיש אותו דבר. יש לזכור כי כל אחד מבני הזוג הוא עולם ומלואו, אינדיבידואלי, ייחודי ומיוחד במינו והם שונים האחד מהשני. זה גם מה שיפה, מעניין ומפרה בזוגיות. לבני זוג אלה יש קושי בקבלת השונות של בני זוגם והוא זה שמעורר את המחלוקות, המריבות והכעס. חשוב לקבל, לכבד ולהעריך את השונות של בן הזוג ולא לבקר, לשפוט או להאשים שהוא אינו עונה לציפיות. ביקורת והאשמות הן רעל ליחסים. כמו כן, חשוב להבין את השונות כדי לתת לבן הזוג מרחב ומקום שהוא ראוי לו. הבנה אין פרושה הסכמה. רק כאשר יש הבנה הדדית לצרכים השונים ניתן לשוחח על חילוקי הדעות. ממקום של הבנה אנחנו יכולים לתת לבן זוגנו את האפשרות להיות מי שהוא במרחב מוגן ובטוח כי בן זוג מסופק מחזיר אהבה מעצמו.

5. קצר נוסף נגרם כתוצאה מהנחה מוטעית נוספת והיא שבני זוגנו יכעסו או יפגעו אם נשתף אותם ברגשותינו, גם הקשים שביניהם. ההנחה המוטעית היא שזו אחריותנו לסדר ולתקן את רגשותיו של בן זוגנו ולא כך הוא הדבר. לא ניתן למנוע מבני זוגנו להרגיש רגשות כגון, כאב, עלבון, עצב או כעס. אפשר להיות שם בשבילם עם הכלה והקשבה מלאה, אבל אי אפשר לקחת מהם או למנוע מהם להרגיש. הם בלבד אחראים על רגשותיהם ועל בחירתם מה לעשות איתם.

אם רק נקדיש תשומת לב להנחות המוצא המוטעות שלנו ונפתח את התקשורת והלב שלנו לבני זוגנו, תתחיל לזרום אנרגיה חדשה בקשר הזוגי שתיצור ביטחון, הנאה וסיפוק במרחב היחסים שבין בני הזוג

הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין / אריאלה מלצר / 12.06.2011

 

"אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה –
ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת.
פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם,
אך תנו ויהא כל אחד לעצמו,
כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו.."

תיאור ציורי מופלא זה של המשורר חליל ג'ובראן מתוך ספרו "הנביא" מגלה את הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין.

ולמה הכוונה?

כל אחד מבני הזוג מביא לקשר הזוגי את עולמו האישי, את הרגליו, אמונותיו, ערכיו, דפוסי החיים שלו, את פצעי הילדות שלו ואת כל התנסויותיו שעבר בחיים. לכל אחד מבני הזוג יש את הראייה הייחודית שלו על החיים, את המחשבות והרגשות שלו, הדרך בה הוא רגיל לתפוס את המציאות ודרכי ההתנהגות והביטוי שלו במציאות. זה לא טוב יותר או רע יותר, זה פשוט אחר ושונה.

יש הבדלים בין בני הזוג ( וזה גם מה שעושה עניין בזוגיות ומפרה את בני הזוג) וגם שום דבר לא נשאר כמו שהוא במהלך הזמן. כל הזמן הדברים משתנים ומתפתחים. בני הזוג משתנים, הקשר משתנה והמציאות משתנה.

גם אם יש דמיון רב בין בני הזוג בהתייחסותם לחיים, הרי שכל אחד מהם הגיע ממשפחה אחרת, וחווה התנסויות שונות עפ"י מה שהיה אופייני למשפחתו, לחברה ולקהילה שבה גדל ולמעשה, בעולם שהוא שונה משל השני. גם אם הם חוו חוויות דומות עדיין לכל אחד מהם יש עולם ייחודי, נפרד ושונה משל השני.

לקשר הזוגי, אם כך, מגיעים שני עולמות שונים ובעצם בניית הקשר הזוגי, בני הזוג יוצרים ומוסיפים הוויה שלישית חדשה ומשותפת לחייהם, שהיא עולם אחר ושונה משני העולמות שהביאו איתם בני הזוג לזוגיות.

כמו כל אחד מאיתנו, בצד הזוגיות, בני הזוג זקוקים וצריכים לשמור על המהות העצמית, האינדיבידואלית והנפרדת שלהם כבני אדם ולתת לה חופש להתקיים על מנת למצות את כל הפוטנציאל הטמון בהם. הם זקוקים להרגיש שיש להם חופש בחירה, להיות מי שהם ולתת לעצמם אפשרות מלאה לביטוי עצמי ובכך, לחיות כאנשים שלמים, חופשיים, משוחררים ומלאי ביטחון.

יחד עם זאת, קיים הקשר הזוגי בו יש עולם משותף של חלומות וציפיות, שאיפות ורצונות, רגשות, הנאות, עניין משותף, ריגושים, חוויות משותפות, צרכים הדדיים זה מזה כבני זוג, ניהול משותף של חיים יומיומיים, טיפול בילדים, משפחה מורחבת, חברים ועוד.

הצלחת הזוגיות והנישואין תלויה במידת יכולתם של בני הזוג למצוא את האיזון הנכון עבורם (כרגיל, אין נכון אחד!) בין החופש והביטחון שהם נותנים לכל אחד מהם להיות מי שהוא עפ"י עולמו האישי לבין המקום שהם נותנים לזוגיות ולצרכים שלהם כבני זוג.

אם הזוגיות נתפסת כערך עליון על פני צרכי היחיד כאדם נפרד ובאה על חשבון הרצונות, הצרכים ועולמו האישי של אחד מבני הזוג, הרי שהוא יכול להרגיש משולל חופש, נשלט, נעלם, מדוכא, ומהותו "נמחקת" תחת כובד הזוגיות.

תפיסה זו יכולה להתבטא אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם ברכושנות, בביקורתיות יתר, שתלטנות, שיפוטיות, קנאה מוגזמת, האשמות, תלונות, בכי, הפעלת רגשות אשם וייסורי מצפון אצל השני, איומים סמויים או גלויים, ובסופו של דבר, וויכוחים וסכסוכים רבים, תסכול רב והתרחקות של בני הזוג זה מזה.

למשל, "אני לא מסכים שתלכי לריקודים" , "במקום לבלות איתי ועם הילדים בשבת, אתה מעדיף לרכוב על אופניים", "אני לא מסכימה שתלך לפאב עם החברים שלך", " מה פתאום לצאת בלעדיי לחו"ל עם החברים/ות שלך?", "אני לא אוהב/ת את החברים שלך" ועוד ועוד ( כמובן, שזה נכון לשני המינים).

שלילת החופש של בני הזוג זה מזה יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שאין הסכמה לבלות בנפרד עם חברים, לבלות בבית קפה, ללכת לסרט, לנסוע לחו"ל, לראות כדורסל או כדורגל, או ללכת לחוגים ולפעילויות נפרדות כגון, ריקודים, טיולים, חבורת זמר וכד'. קיימת דרישה לחזור בשעה מסוימת ועוד הגבלות למיניהן, כגון, עם מי להיות בקשר ועם מי לא, איזה פעולות לעשות ואיזה לא, מה לחשוב, איך להתנהג ועוד.

התנהגויות כאלה יכולות לנבוע מחוסר אמון בבן הזוג, מחוסר ביטחון, מתוך חשש שמא בן הזוג ייפגש עם בני המין השני, ואולי אף יפתח רומן סודי או מתוך תחושת נטישה ובדידות ולכאורה, שבן הזוג מעדיף לבלות עם אחרים על פניו או בעיסוקיו מחוץ לזוגיות וכנראה שהוא לא אוהב מספיק.

במשך הזמן יכולות להתפתח ולהצטבר תחושות אשם, פחד, תלות, ערעור הביטחון, מרירות, חנק, כעס סמוי
או גלוי כלפי בן הזוג על שתלטנותו והתנהגותו הרכושנית והביקורתית וירידה בערך ובדימוי העצמי.
היות ובמצב כזה קשה יהיה לו להעלות בחופשיות ובצורה גלויה ופתוחה את רצונותיו הנפרדיםמול בן הזוג, הוא יכול לממש את רצונותיו וצרכיו בחשאיות ובהסתר ועכשיו זה כבר נבואה שמגשימה את עצמה או לחיות בתסכול רב, בריחוק או אף בניכור, דבר שיוצר מריבות רבות ופוגע באינטימיות ובקרבה בין בני הזוג.

מצד שני, אם יהיה משקל יתר רק לחופש של כל אחד מבני הזוג לעשות כרצונו ולממש את עצמו בלי להתחשב בקשר הזוגי ובצרכי בן הזוג, בני הזוג יהיו מרוחקים מאד זה מזה, כל אחד יחיה בעולמו והזוגיות עלולה להיפגע אנושות.

לכן, מילת המפתח היא איזון. המתכון להצלחת הזוגיות הוא להיות ביחד וגם לחוד. לתת מקום וחופש גם לצרכים והרצונות של כל אחד מבני הזוג אך בו זמנית לקחת בחשבון את הזוגיות, להשקיע בה ולטפח אותה ולתת מקום לצרכים ההדדיים של בני הזוג אחד מהשני.

זה יעצים את תחושת החופש והביטחון במרחב היחסים הזוגי, כל אחד מבני הזוג ירגיש חופש להיות מי שהוא, ויוכל להתפתח ולצמוח באופן אישי, דבר שיכול רק להפרות ולהצמיח את הזוגיות ולהעמיק את הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג.

לקבלת סדרת הטיפים, איך לאהוב את בן זוגכם, לחצו על הקישור.

לעבור את הפסח בשלום / אתי אלבוים

"צריך למצוא את הדרך לראות במפגש זה הזדמנות חיובית, ממליצה אריאלה מלצר, מנהלת מכון רעות ומטפלת פרטית, זוגית ומשפחתית, ההתבוננות החיובית תקל על חוסר סימפטיה הדדית. ישנם בני משפחה שלא מתראים במשך השנה, והחג הוא הזדמנות טובה להכיר את כולם מקרוב. אם ישנה חשבונאות וזוכרים מי שילם יותר ומי קנה יותר, מומלץ להניח אותה בצד, ואם יש מישהו שהמפגש המשפחתי ממש קשה בעבורו, כדאי לו לשנן ולומר לעצמו שזה עוד מעט יסתיים. הכנה עצמית והבנה שמשפחה צריכה לגרום שמחה בלב בהחלט יועילו. כדי להנעים אווירה עכורה מומלץ להביא מתנה נחמדה, שתפשיר את הקרח". / מקור ראשון 26.3.04

לכתבה המודפסת לחץ כאן
*לחץ על התמונה להגדלה

 

 

תגיד לי שאתה אוהב אותי – איך להתמודד עם תסכול בזוגיות/ שלומי כהן ואריאלה מלצר 25.10.2012

"בן הזוג שלי לא עונה על הצרכים הרגשיים שלי –  הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי , הקרבה שלנו מרגישה טכנית, בעיקר יחסי המין, גומרים הולכים. אין אצלנו מחוות רומנטיות. זה מאוד מתסכל אותי וגורם לי להתרחק". תסכול זה חוזר על עצמו אצל חלק גדול מהזוגות שמגיעים אלינו לטיפול זוגי.

תסכול מסוג זה יכול לעורר חוסר אונים רב היות ואחד מבני הזוג צמא ליחס קרוב ורגשי ואילו הצד השני לא מצליח לענות לו על הצורך וכאילו מונע ממנו את החוויה הרגשית לה הוא או היא זקוקים.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם התסכול. ניתן להתבונן בנושא דרך שלוש זוויות:
הזווית הראשונה היא הפרשנות שאנחנו נותנים להתנהגות של בן הזוג – כאשר בן הזוג לא מעניק לך את המחווה הרגשית, מה שאת מספרת לעצמך בראש הוא… "לא איכפת לו ממני, הוא לא באמת אוהב אותי, הוא לא רואה אותי ואף  משתמש בי רק לצרכיו שלו" (דוגמא – יחסי מין). כאשר אנו מסתכלים על המציאות דרך פרשנות זו אני יכול לתאר לעצמי שהרגשות שיעלו הם ייאוש, חוסר תקווה, חוסר אונים וכמובן תחושה של כעס וריחוק כלפי בן הזוג. מנקודה זו הדרך להתדרדרות ביחסים קצרה. בן הזוג הופך מאוהב לאויב, מתפתח מאבק כוחות וממקום של מאבק לא תיפתח הדלת למחוות רגשיות.

במצבים אלה חשוב מאוד לגייס את החמלה ולהסתכל על התנהגות בן הזוג כקושי שיש לו, כיכולת שהוא צריך לפתח מחדש ולהחזיר לעצמו. הסתכלות מהזווית הזו תאפשר לנו להרגיש הרבה יותר בטוחים, שהרי האופן שבו בן הזוג מתנהג כיום נובע מעולמו הפנימי כמענה לצרכיו ולא בהכרח הוא לא נגדנו.

חשוב לציין, שבן הזוג שמתקשה להביע את רגשותיו, נולד עם היכולת הזו והיא חלק מהמהות שלו. באיזה שהוא שלב במסע החיים שלו הוא למד שיותר בטוח עבורו לסגור את חדר הרגשות שלו על מנת לא להיפגע ולהישאר בטוח. במקרה הזה יתכן והמסר שבן הזוג קיבל כילד הוא, שלהביע רגשות זו חולשה ואין מקום לאנשים חלשים אצלנו בבית, בטח לא לגברים. ואז בכל פעם שעלה אצלו בכי או תחושה קשה אחרת הוא למד להסתיר אותה עד שניתק מגע, לכאורה, עם החלק הרגשי, כמו גם עם הביטוי שלו, ולמד לעבוד יותר עם החלק השכלי או החלק של הפעולות והעשייה. כיום הוא צריך להחזיר לעצמו יכולת רגשית זו. בד"כ בן זוג שמתקשה להביע רגשות יבחר באופן לא מודע בת זוג שמומחית לעניין, עם יכולת להכניס את השפה הרגשית למרחב היחסים.

זווית שנייה היא לא רק התבוננות מעמיקה בצרכים של בני הזוג אלא במיוחד לבטא אותם ואת הרגשות הנלווים אליהם – חשוב לפרוט את הצורך הרגשי שמתעורר בתוכנו ולהבין מתוך הקשבה מלאה ומעמיקה מה אנחנו באמת צריכים ומבקשים. לפרוט את הצורך הלכה למעשה, מה אנחנו מצפים. נכון, אני מבין ומכיר את הצפייה שבן הזוג יבין לבד ופשוט יביע את מה שהוא מרגיש. יחד עם  זאת, ציפייה זו היא אחד הגורמים לאכזבה שמגיעה מיד לאחר מכן , כאשר בן הזוג לא מספק את הסחורה.

לכולנו  יש איזה שהוא חלום שבן הזוג שלנו ידע מה שאנחנו רוצים וצריכים עוד לפני שנגיד לו מפורשות. חלום זה קשור לתקופה בה היינו פעוטות ואמא או אבא ידעו בדרך כלל לענות על הצרכים שלנו בלי שנדבר יותר מדי. בכי קל הספיק וכבר ההורה יודע אם צריך להחליף חיתול, לתת אוכל, להשכיב לישון או לקבוע תור אצל הרופא. אולם לא כך הדבר במציאות שלנו כבוגרים וככל שנקדים להבין זאת יקל לנו ונתמודד עם פחות תסכולים, חוסר אונים אכזבה וכעסים מיותרים.
לכן, חשוב מאוד שהציפייה שלנו תהיה בהירה וברורה קודם כל לעצמנו. מה אני באמת צריך או צריכה. את הצורך אפשר לבחון רק כאשר נותנים לזה זמן והקשבה אמיתית תוך השתהות בתוך הצורך. לעיתים התבוננות מסוג זה דורשת סיוע של איש מקצוע שיעזור להבין את מקורות הצורך ואיך ניתן לענות על צורך זה.

השלב הבא הוא להתבונן בצרכים של בן הזוג, מה הוא צריך. הרעיון הוא להקשיב מכל הלב לצרכים השונים של בן הזוג, לגלות סקרנות ובמקביל לנטרל את הביקורת, השיפוטיות וההאשמות שהתעוררו בנו במהלך ההקשבה לבן הזוג. עצם נתינת המקום לבן הזוג וההקשבה ההדדית מייצרת תחושת בטחון וקירבה במרחב היחסים.

והזוית השלישית היא הקושי לקבל את מה שאנו הכי זקוקים לו 
–  גם כשאנחנו מנסים להיות ברורים ואומרים מה אנחנו מצפים, לעיתים אנחנו מבקשים דברים שאנחנו  באופן פחות מודע, לא יודעים איך לקבל. כך שגם כאשר המחווה הרגשית מגיעה אלינו, אנחנו באופן מתוחכם לא מאפשרים לה להיכנס, לענות על הצורך ולהזין אותנו.

אחת הדרכים לבלום את כניסתה של המחווה הרגשית היא לתת לה פרשנות שמדללת לנו את החוויה ומשאירה אותנו רעבים להתייחסות רגשית. לדוגמא "גם כאשר בן הזוג עובר ומלטף ואומר מילה טובה, אני שואלת את עצמי מה הוא צריך ממני עכשיו, מה האינטרס שלו, אולי הוא מפצה אותי על משהו שעשה קודם..או אולי הוא רוצה עכשיו יחסי מין…".עם פרשנות שכזו אני משאיר את עצמי רעב כי לא הצלחתי לעכל ולהכניס את החוויה הרגשית פנימה ולהזין את עצמי. כמו כן, גם בן הזוג מקבל מסר מבלבל היות ומה שהוא חווה מהצד השני זה חשדנות, ריחוק ואולי אפילו שהוא לא בסדר. כל זה לאחר שהוא נתן את מה שמתבקש ממנו, מחווה רגשית, שמבחינתו היא לא משימה קלה. יתירה מזאת, לאחר מסר כזה, יתכן ולא יהיה לו כבר חשק להעניק שוב מחווה כזו או בכלל.

חשוב לפרגן גם על מחווה קטנה שמגיעה מבן הזוג. גם אם יש סיכוי שהיא מגיעה ממקום של אינטרס או פיצוי, זאת על מנת לחזק את הדפוס וההתנהגות ולעזור לבן הזוג להחזיר לעצמו את יכולת הבעת הרגשות שאבדה לו בדרך. כמו כן, חשוב לספר לבן הזוג מה התרחש אצלי כאשר הוא העניק לי את המחווה הרגשית הזו. שיתוף זה יאפשר לבן הזוג לראות ולהבין את עוצמת ההשפעה של חשיפת הרגשות שלו ואת חשיבותה ויעודד אותו להמשיך במתן המחוות הללו.

לעיתים, יש קושי להתבונן בחלקים הפחות מודעים היות ואנו בטוחים שאנחנו רואים את כל התמונה. בנקודה זו חשוב לגלות אומץ ולהתבונן היכן אנו חוסמים את מה שאנחנו כל כך רוצים . ניתן להיעזר באנשים מהסביבה הקרובה, הם הרבה פעמים רואים זוויות שעבורנו הן נסתרות.

התבוננות דרך שלושת הזוויות הללו מאפשרת לנו להחזיר את השליטה לעצמנו ולהתמודד עם חוסר האונים שמתעורר בנו כאשר הצורך שלנו לא מקבל מענה. התמודדות נכונה עם התסכול יכולה להוות מנוף לצמיחה אישית וזוגית.  

לקבלת סדרת הטיפים במתנה לחידוש האהבה בזוגיות לחצו על הקישור.

התמודדות עם כעסים המבטאים תסכול על צורך לא מסופק / אריאלה מלצר / 30.07.2012

הכעס שלנו בא לבטא, לרוב, את התסכול הרב שמתעורר בנו על צורך לא מסופק, שלא קיבל מענה מתאים. כל אחד מבטא את הכאב שלו מהתסכול בצורה שונה, על פי רוב לפי מה שהוא רגיל עוד מימי ילדותו ועפ"י חליפת ההישרדות הרגילה שלו שהוא בנה לעצמו מתוך החיים שלו במשפחת המוצא שלו.

חליפת ההגנה הזו הייתה חכמה מאד לאותם ימים מן העבר כשהיינו ילדים כי היא התאימה לתנאים שהיו אז במשפחת המוצא שלנו ולהיותנו ילדים חסרי אונים, התלויים לגמרי בסיפוק צרכי הביטחון והאהבה שלנו בהורינו או אלה שגידלו אותנו. חליפת ההישרדות הזו הגנה עלינו במצבים שעוררו בנו כאב, פחד, איום, חשש, חרדה ומצוקה.

לרוב, דרך ההגנה שאנחנו בוחרים לעצמנו עוד כילדים הינה לא מודעת ומותאמת, כאמור, לתנאים שחיינו בהם כילדים וליחסים שהיו קיימים אז בתוך המשפחה שלנו או בינינו לבין אלה שטיפלו בנו במסגרת החיים שחיינו בה. אולם, באופן לא מודע, אנחנו ממשיכים לפעול עפ"י אותה דרך הגנה גם בבגרותנו כי זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים וגם כי ראינו כי היא הועילה לנו מאד במצבים קודמים.

אלא מאי? אנחנו כאנשים בוגרים איננו אותם ילדים חסרי אונים ותלויים כשהיינו אלא אנחנו כיום אנשים בוגרים, אחראיים ועצמאיים עם ניסיון חיים, יכולות וכישורים חדשים שפיתחנו במהלך חיינו ואנחנו יכולים לבחור את דרך ההתנהגות שלנו, לבחור את המציאות שאנו רוצים לחיות בה ולפעול כדי שמציאות זו תתקיים.

הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו לא מחוברים ליכולותינו העצמאיות כבוגרים ולכוחותינו הנפשיים ותופסים את עצמנו עדיין כילדים חסרי אונים, תלויים  וחלשים, דבר שגורם לנו להרגיש חוסר ביטחון, פחד, בושה, חולשה, בדידות,  חוסר ערך ומשמעות ועוד ובהתאם לכך אנחנו גם פועלים ומתנהגים.

יתירה מזאת, כאשר אנחנו פועלים מתוך חליפת ההישרדות שלנו כילדים אנחנו מתייחסים בטעות באופן לא מודע לאנשים הסובבים אותנו כאילו הם היו דמויות הורינו המבוגרות שטיפלו בנו, מהם אנחנו מצפים שיגנו וישמרו עלינו, ידאגו לנו ויטפלו בנו או רואים בהם את אלה שהכאיבו לנו.

כאשר צורך שלנו לא מסופק ואנחנו מרגישים תסכול וכאב, במיוחד כשאין לנו מנגנון יעיל של ויסות רגשי שבעזרתו אנחנו יכולים להרגיע את עצמנו ולווסת את הלחצים והמתחים שמתעוררים, הוא הופך להיות דלק של הכעס ובמקום לראות תסכול אנחנו רואים כעס.

חלק מהאנשים המתקשה להכיל את תסכולם ולבטא אותו בצורה ישירה ואסרטיבית מבטא את הכעס שלהם בדרך המוכרת להם מן העבר בהתפרצויות של כעס וזעם על מי שלדעתם היה אמור לספק להם את הצורך שלהם וחלק מהאנשים כהרגלם מימים ימימה, ישמרו אותו בבטן ולא יבטאו אותו כלל וינסו לשמור על שקט ביחסים, ינסו להיות "בסדר" ולרצות את האחרים אך ירגישו את הכעס המבעבע בתוכם או יתנתקו ממנו בתודעתם, דבר שיהפוך לתחושות מרירות, קיפוח, חוסר ניראות, חוסר ביטחון, ביקורתיות או הלקאה עצמית ודיכאון.

ישנם גם אלה שינסו בהתחלה לכלוא את כעסם בתוכם אך כשהם לא מצליחים להכיל את התסכול בתוכם, ההופך ומתפתח לכעס, בסופו של דבר מתפרצים בחמת זעם ובביקורתיות גדולה כלפי אלו שהשאירו אותם לדעתם בחסך ושמהם הם מצפים שיתנו להם מענה מספק לצרכים שלהם.

התפרצות הכעס היא, למעשה, הצעקה על הכאב שהתעורר בתוכנו מצורך חשוב ובסיסי שלנו שנשאר לא מסופק, בעיקר כאשר הציפייה שלנו למילוי וסיפוק הצורך הייתה מהאנשים הקרובים או החשובים לנו ביותר.

אז מה עושים עם התסכול?
ראשית, כאשר אנחנו כועסים, חשוב קודם כל להתבונן פנימה בתוכנו, להבין מה מתסכל אותנו ואיזה צורך שלנו כרגע לא מסופק. אם אפשר וזה לא תמיד קל, לנסות לראות כיצד התסכול כרגע בהווה קשור לעולמנו כילדים במשפחת המוצא. לא לחפש מיד את האשמים בתסכול שלנו היות ולא תמיד יש מישהו אשם אם בכלל אלא קודם כל להכיל ולהרגיע את התסכול שבתוכנו.

האשמת האחרים הסובבים אותנו באופן מיידי ואוטומטי לא רק שלא תיתן, לרוב, מענה לצורך החסר שלנו אלא תחמיר את המצב ע"י יצירת מתח ביחסים, יצירת קונפליקט שיכול להתבטא במריבות, ויכוחים וסכסוכים מיותרים והפסדים נוספים של מה שרצינו עבורנו.

לדוגמא, עירית (שם בדוי) העובדת כמנהלת של מחלקה חשובה בארגונה, מתפרצת הרבה על עובדיה כאשר הדברים לא מתנהלים כרצונה אך לפעמים, גם צוברת את הכעס בתוכה מתוך ניסיון להבליג ולא להתפרץ עליהם ורק אח"כ הכעס שלה יוצא בזעם ללא שליטה, גילתה כי תחושות הזעם והכעס שלה נובעות מהיותה, לדבריה, ה"כבשה השחורה " או ה"שעיר לעזאזל" בבית לעומת אחיה המועדף והמוצלח במשפחה למרות היותה ילדה חכמה, מוכשרת ומוצלחת לא פחות. בכל פעם שהיא מרגישה שלא רואים אותה, לא מקשיבים לה, לא נותנים לה מקום או שמשהו שהיא רוצה לא מתממש היא חווה מיד (עד היום באופן לא מודע) את תחושות ה"כבשה השחורה" ומיד מרגישה מאוימת ופועלת בדרך ההגנה הכי מוכרת לה והיא התפרצות של זעם וכעס ללא שליטה או לפעמים, בדרך של בריחה.

יכולת הכלת תסכולים היא יכולת המאפיינת בגרות ובשלות רגשית. היא היכולת בה אנחנו מנסים להחזיק את התסכול בתוכנו תוך שאנו מנסים להבין את המציאות הפנימית שהתעוררה בנו אך גם תוך התבוננות במציאות החיצונית שלא תמיד קשורה אלינו ולנסות להבין אותה לא כמציאות שפועלת נגדנו אלא כמציאות שלא תמיד תואמת את צרכינו ושאין לנו שליטה עליה.

אם כך, הדבר השני שיכול לעזור לנו להכיל את התסכול ולא להפוך אותו לכעס הוא אם נבין שהאחרים במציאות החיצונית לנו לא תמיד יכולים, גם אם הם מאד רוצים, לתת לנו מענה בדיוק ברגע, בדרך ובאופן המדויק כפי שאנו זקוקים לו. עלינו לנסות להבין את האחרים ואת המניעים שלהם על פיהם הם פועלים כי הם לרוב פועלים מתוך העולם שלהם וצרכיהם. הם פועלים בעדם ולא נגדנו וזו נקודה ממש חשובה שיכולה לעזור להכיל את התסכול גם כשקשה מאד.

לסיום, הדרך היעילה והרצויה ביותר להתמודד עם כעס שמבטא תסכול על צורך לא מסופק היא לבטא את הצרכים בדרך אסרטיבית, ישירה ופתוחה. במקום להתפרץ בכעס ללא שליטה ולחפש אשמים בכאב שנוצר לנו או מצד שני לברוח בדרכים שונות מפגיעה, מההתמודדות האמיתית ומעימות גלוי וישיר, שתי דרכים שלא נותנות את המענה הרצוי או שנותנות אותו תוך תשלום של מחיר כבד ביחסים ובהפסד של דברים נוספים אפשר ורצוי פשוט לבטא את הצורך בצורה פתוחה, גלויה וישירה. כלומר, לומר ישירות, "אני זקוקה…, "חסר לי…", "אני מבקש…", "אני צריך ממך…", "חשוב לי.." וכד'.

יש אנשים שבקשות כאלה נתפסות אצלם כחולשה, כחשיפת פגיעות, כחוסר אונים, כתלות באחרים, כנחיתות וכד' ולכן, זה יוצא להם בכעס, המדומה בטעות לחוזק אצל רבים.

נכון, לא תמיד יוכל הזולת להיענות לבקשה גם אם ביקשתם הכי "יפה" אך הבעת צורך כזה היא ביטוי אסרטיבי של אדם בוגר, בשל, בעל ביטחון עצמי וחוזק פנימי, הלוקח אחריות על עולמו, יודע מה רצונותיו, צרכיו ורגשותיו ולא מפחד להביע אותם.

זה אדם המביע באסרטיביות וברוגע את צרכיו תוך שהוא רואה את עצמו ואת האחרים בו זמנית, מכבד אותם ואת עולמם, לא פוגע בהם מתוך כוונה ולא מאשים אותם. לרוב, בקשה כזו יש סיכוי טוב יותר להיענות לה היות והיא מעוררת אהדה, הזדהות, קרבה חיבור ואמפטיה.

בדרך זו יש מתנה כפולה – יש סיכוי גבוה יותר שגם הצורך שלכם ייענה ויסופק וגם תהינה לכם מערכות יחסים יציבות וטובות המבוססות על קרבה ואינטימיות, כבוד, הערכה והבנה. לא משתלם יותר? בוודאי שכן!!!

להכחיש את הכעס / אריאלה מלצר / 08.04.2012

כמה פעמים נתקלת באדם אדום פנים עם עיניים רושפות ומדבר במהירות ובקול רם עד צעקות וכל כולו אומר כעס וכשאומרים לו "אתה לא צריך לכעוס", הוא עונה "אני לא כועס" ? כן, זה קורה וקורה לא מעט. רבים מהאנשים אינם מודעים לרגשות שלהם ובמיוחד לכעס שלהם כלפי אחרים, כלפי עצמם או כלפי המציאות ומכחישים אותם. 

לעיתים קרובות, הכעס מוכחש כי האדם אינו רוצה לפגוש את הרגשות הקשים שלו או לבוא איתם במגע, רגשות כגון, חוסר אונים, פחד, עצב, כאב, תסכול, חוסר ביטחון, עלבון, בושה ועוד. כאשר רגשות אלו אינם באים לידי ביטוי ישירות ובצורה גלויה הם "מתחפשים", לעיתים קרובות, לכעס ומחפשים דרך אחרת לפורקן ולשחרור או ע"י השלכתם על מישהו אחר ובכך להביא להקלה.

הכחשת הכעס יכולה להגיע גם כאשר יש פחד מהכעס והתוקפנות של עצמם שעולים מהעולם הפנימי להם, והם חווים את הפוטנציאל ההרסני שטמון בהם ליחסים שלהם עם האחרים או פחד מתגובת הכעס הנגדית שצפויה להגיע מהאחרים.
מה שמוביל הוא פחד גדול מהתוקפנות ומהכעס שעלולים להביא לחבלה ביחסים, לניתוקם, לפרידה ולנטישה וכתוצאה מכך, להיעזב ולהישאר לבד.

הכחשת הכעס והתוקפנות עלולה גם לגרום להפניית הכעס והתוקפנות כלפי העצמי תוך ביקורת עצמית קשה ונוקבת והאשמה עצמית, מה שיכול לערער את תחושת הביטחון העצמי, לגרום לחוויה של "אני לא בסדר", "אני נחות", "לא שווה" או "פגום", במיוחד בהשוואה לאחרים.

זו הסיבה שלרבים קשה להתעמת בצורה גלויה עם העלבון, הפגיעה והכאב שהם חשים באירועים מסוימים והם "בולעים" את רגשותיהם, "כולאים" אותם בתוכם וכועסים בשקט ו"אוכלים להם את הלב", ופוגעים, למעשה, בעצמם. הדבר יכול להתבטא בשתיקות, הסתגרות, התרחקות, פרצופים חמוצים וסירוב שקט ועקיף לבצע דברים שהזולת מבקש או צריך, מה שמוגדר כתוקפנות פסיבית.

סיבה נוספת להכחשת כעס יכולה להיות עוד מתקופת הילדות, בה ההורים פגעו בילד, אפילו שלא במתכוון, ומשהוא בגר הוא החליט, במודע או שלא במודע, להתנתק מהרגשות הללו, מהתוקפנות שבתוכו או להתנתק מהוריו כדי ליצור לעצמו מציאות חיים חדשה.

לדוגמא, עידו (שם בדוי), בחור צעיר, נאה מאד, נבון, עצמאי ומצליח מאד בעסקיו, נשוי ואב לילדים, תיאר התעללות פיזית ונפשית קשה מצד אביו בילדותו ואירועים רבים של התפרצויות כעס בבית כאשר האב שתה לשוכרה. כבר כילד לקח על עצמו אחריות כבדה לשמור על המשפחה מפני ההתפרצויות של אביו, ניסה לעשות כל מה שצריך על מנת שלא יהיו לאביו סיבות להתפרץ ודאג לשמור ולמנוע מאחיו הקטנים להיות עדים להתפרצויות הכעס הבלתי נשלטות והמפחידות מאד של האב.

הכעס הרב שחש עוד כילד כלפי אביו גרם לו להתרחק מהוריו וכיום, כבוגר, אף להתנתק מהם, לסמוך על עצמו בלבד, ולדאוג לרצות את סביבתו, להיות נחמד לכולם, ולספק להם את רצונותיהם, גם כאשר זה בא על חשבון רצונותיו וצרכיו האישיים.

עידו לא היה מודע כלל לכעס והתוקפנות הרבים האצורים בקרבו. הוא, לתומו, סבר שהוא שם את הדברים מאחוריו ואין הם משפיעים עליו יותר. אך בכל פעם שעלה בטיפול נושא המשפחה, מיד נקוו בעיניו הדמעות וגל של כאב הציף אותו. מיד הוא היה מנסה להתעשת, להתנתק מהמגע עם הכאב ולחזור לשליטה בעצמו.

מעולם הוא לא ביטא בגלוי את הכעס שיש לו על ההתעללות בו, לא בפני עצמו ולא בפני מישהו אחר. הוא גם לא העז לבטא כעסים בכלל או תסכולים שהיו לו עם אנשים בעבודתו, לא עמד על שלו והרגיש שהוא משלם על כך מחיר יקר. במקום זה הוא היה תמיד נחמד לאחרים, נהנה מחיזורי הנשים ופלרטט עימן למרות אהבתו הגדולה לאשתו ומסירותו למשפחה,  הוא דאג להקיף את עצמו במוצרי יוקרה אטרקטיביים ולהפגין הופעה גברית מושכת ולמשוך בעזרתם הרבה תשומת לב והערכה.

בדרך זו עידו הרגיש גברי, מושך, שווה ובעל ערך ובנה, למעשה, לעצמו פאסאדה מזויפת, שהגנה עליו מפני רגשותיו הקשים, והתרחק מעצמו, שזה לכשעצמו מחיר כבד. רק כשהסכים והיה מוכן לפגוש את רגשותיו הקשים והכואבים ובמיוחד את הכעס שאצור בתוכו כבר שנים רבות, החל עידו לחוש נאמן יותר לעצמו, משוחרר וחווית חופש שהייתה חדשה לו. לא בכדי החלו להופיע בטיפול כעסים, תסכולים שונים והתנגדויות גם כלפי הטיפול עצמו, מה שהמחיש את תהליך הגדילה של עידו ובו זמנית העלה את תחושת הביטחון שלו בעצמו ואת יכולתו לשמוח וליהנות באמת מכל מה שיש לו ובעיקר, לקבל ולאהוב את עצמו .

הכחשת הכעס היא, למעשה, אשליה של ניתוק היות והדברים לא באמת נפתרים בעולם הפנימי רק שעכשיו ההכחשה והניתוק יוצרים נתק בין האדם לרגשותיו ולרגש הכעס שבתוכו והוא חי מרוחק ובזיוף עם עצמו. עכשיו הם כבר מנהלים אותו והם יכולים להתפרץ בכל רגע נתון עם הטריגר המתאים, במצבים שאינם קשורים ואינם נוחים, על האנשים הלא נכונים, בעיתוי לא מתאים, בכתובת הלא נכונה, בדרך לא מתאימה וללא פרופורציות ובהתפרצויות ללא שליטה.

ההימנעות מהכאב או מהכעס המבעבע בעולם הפנימי אינה מעלימה או פותרת אותם אלא משאירה אותם עוצמתיים מאד תוך שהם משפיעים על הרגשות וההתנהלות של האדם במציאות והם מנהלים את האדם מבלי שהוא מבין, לעיתים, את הקשר בין התנהגותו לאירועים המתרחשים במציאות בפועל.

הניתוק מהכעס הפנימי הוא, בעצם, ניתוק מהעצמי, מהפחדים, מהקשיים, מהרגשות האחרים ומהכאבים שנמצאים בתוכנו. הוא מרחיק אותנו מעצמנו ומהמהות שלנו וגורם לנו לחיות בזיוף עם עצמנו. אנחנו מנסים אז למצוא חן בעיני אחרים, לספק להם את מבוקשם ולרצות אותם. ככל שאנחנו עסוקים בזולת ובעולם החיצוני לנו במקום בעצמנו ובמה שמתרחש בתוכנו, כך אנחנו מתרחקים יותר מעצמנו.

למרות שאנחנו יכולים להיות מוקפים בהרבה אנשים, אנחנו יכולים להרגיש בדידות קשה, חוסר סיפוק, חוסר שייכות, החמצה וחוסר מימוש עצמי, ריק פנימי, חוסר ערך ומשמעות, דברים שיכולים לגרום לנו כאב רב ומצוקה גדולה. תחושות אלו יכולות להשתלט על כל עולמנו והווייתנו ולמנוע מאיתנו לחוש שמחה ולמלא את חיינו באהבה.

רק כאשר האדם מתחבר לרגשותיו האמיתיים, לוקח אחריות ובעלות על עולמו, על הכאב שלו, על התוקפנות והכעס בתוכו, ולא מנסה להימלט מהם או להאשים את סביבתו, הוא יכול אט אט ובהדרגה להקטין ולהפחית את השפעתו עליו או להשתחרר ממנו ולקחת את המושכות של חייו לידיו תוך תחושת שחרור וחופש ונאמנות לעצמו ולמהות שלו.

לכן, חשוב מאד להתבונן פנימה בתוכנו, להיות מודע למה שמתחולל בעולמנו, לרגשותינו בכלל, ובמיוחד, לכעס ולתוקפנות שבתוכנו. יש לזהות אותם, לתת להם ביטוי הולם, ישיר וגלוי וללמוד להתמודד ולהכיל אותם בעת הצורך. זאת על מנת לנהל אותם ביעילות ובמטרה להיות מחוברים ונאמנים להוויה שלנו ולמנוע מהם להעכיר את היחסים שלנו עם האחרים או לאפשר להם לחסום אותנו מלהשיג את מטרותינו ולהצליח בחיים. כך יגיעו גם תחושות השמחה, האהבה, הסיפוק והקבלה העצמית.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור

ציפיות יש רק בכריות – ציפיות לא ריאליות מבן הזוג ומהזוגיות / אריאלה מלצר / 26.03.2012

ציפיות הן חלק טבעי מהחיים והמציאות שלנו כבני אנוש אך כמו שהבדיחה אומרת "ציפיות יש רק בכריות" כך נראה שלמרות שזה הגיוני וטבעי לצפות מהאנשים הקרובים לנו ובמיוחד מבן זוגנו, הציפיות מהסביבה בכלל, מהזוגיות ומבן הזוג בפרט יכולות להיות מקור של בעיות וצרות ליחסים ולתחושות קשות בתוכנו. רבים חולמים על אהבה מושלמת כמו באגדות, בהן "הנסיך והנסיכה חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה". הם מצפים לחוש כל הזמן אהובים ע"י בני הזוג, להרגיש חשובים ומשמעותיים, להיות יחידי סגולה בעיני בן הזוג ולהוות באופן תמידי מרכז העולם עבורם.

הציפייה הלא ריאלית היא שההתאהבות, החיזור, הרומנטיקה והתשוקה, הריגושים והרגשת התרוממות הרוח הנפלאה של תחילת הקשר יישארו לנצח וששום דבר לא ישתנה. אך לצערנו, אין דבר כזה במציאות מאחר ושום דבר אינו נשאר אותו דבר כפי שהיה.המציאות משתנה כל הזמן, בני האדם משתנים בעקבותיה וכתוצאה מכך, משתנים גם הקשרים ומערכות היחסים שלהם עם הסובבים אותם. ציפיות אלו הינן לא ריאליות ומייצגות את הפנטזיה הילדותית שבעולמנו הפנימי.

המציאות מזמנת לנו מצבים רבים שאינם עונים לנו על הציפיות שלנו בהם יש תסכול ואכזבה ולא מעט קונפליקטים. היות וכל אדם הוא שונה מהאחר בעל עולם מובחן וייחודי משלו, התנסויות חיים, רצונות, רגשות וצרכים האופייניים ואינדיבידואלים לו, אזי יש סיכוי רב שלא תמיד הוא ירצה או יוכל להיענות לציפיותינו ולספק את צרכינו ואין הדבר מעיד כלל על חוסר אהבה, אכפתיות או על חוסר חשיבות .

גם אם בן הזוג מאד רוצה ומתאמץ לרצות אותנו, הוא יעשה זאת בדרכו המיוחדת לו ולא תמיד זה יהיה המענה המספק המדויק כפי שאנו זקוקים לו היות ולא תמיד הוא מבין מה מצופה ממנו וגם אם כן, לא תמיד הוא יהיה מסוגל לספק את הצורך בעיתוי המתאים, בדרך ובאופן המדויק כפי שאנו צריכים אותו.

כשעולות בנו הציפיות, יש לקחת בחשבון שאיננו יודעים במדויק מה מתרחש אצל בן הזוג באותו הזמן, אולי הוא עסוק, מוטרד ממשהו, כואב לו הראש, מדוכדך, עייף, אולי הוא תכנן לעצמו משהו אחר שהוא צריך לעשות, או דברים אחרים שיש בעולמו אשר ימנעו ממנו לתת לנו מענה על הצורך ולספק אותו וזה לגמרי לגיטימי.

זאת משום שהציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה להיות עם עולמו. 
לרוב, ציפיות אלו הן פנטזיות ילדותיות לא מודעות ואין אנו ערים להן כלל, אנחנו רק רוצים לפתור את תחושת התסכול שלנו, להימנע מהכאב של ה"ריק" ולמלא באופן מיידי את החסר שאנו חווים בתוכנו.

הציפייה שבן הזוג או הזולת יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו היא משאלה פנטזיונית לא מציאותית. זו אשליה בלבד כי אין לנו שליטה על האחרים ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו מהם.

לדוגמא, אישה שחשה קנאה בכל פעם שבעלה משוחח עם נשים אחרות, מחייך אליהן או אפילו עובד איתן. הציפייה שלה היא שלא יהיו לו קשרים בכלל עם נשים. ברור שהדבר לא אפשרי. הדבר קשה במיוחד היות ועבודתו כרוכה בעבודה עם נשים רבות ואין הוא יכול לעמוד כלל בציפייה שלה. קנאה זו יכולה לגרום לה לדרוש ממנו דיווח תמידי, לצלצל אליו פעמים רבות במהלך היום, לכעוס עליו שהוא לא זמין ולא עונה לה כשהוא עסוק, לעקוב אחרי תנועותיו ואחר הטלפון שלו ואפילו לבלוש אחריו ולבדוק בלי ידיעתו את שיחות הטלפון או ההודעות שלו, לעורר סצנת קנאה דרמטית וויכוח ומריבה על כל דבר שקשור בנשים אחרות ואפילו הפעוט ביותר כמו "למה הסתכלת עליה?" וכד'. כל אישה מהווה עבורה איום וסכנה שמא הוא יעזוב אותה לטובת אחרת. אישה כזו חווה בעולמה, ללא קשר לבן זוגה, חרדה גבוהה מפני נטישה והישארות לבד ומצפה שבן זוגה יהיה צמוד אליה טוטאלית, שהיא תדע בכל רגע ורגע איפה בן זוגה ומה הוא עושה מתוך ציפייה להרגיע את החרדה שלה.

ציפייה כזו, אשר חבויה בה דרישה תובענית לסיפוק הצרכים, הינה לא בוגרת והיא מצביעה על התייחסות אל האחר כאל אובייקט, ספק צרכים ולא כאל סובייקט, כאל אדם מובחן ונפרד עם צרכים משלו, לפיה, אם הוא מספק אותם הוא נחווה כ"טוב" אך אם הוא אינו מספק אותם הוא נחשב כ"רע" ו"פוגע". עפ"י התייחסות זו הצרכים האישיים וסיפוקם המיידי הם מרכז החשיבות העיקרית מבלי לראות כלל את האחר.

חשוב לציין כי זה טבעי ואנושי לצפות מהאחרים ומהיקרים לנו אך כדאי גם להיות מודע לאפשרות שלא נקבל את מה שאנחנו מצפים ורוצים. הציפיות טומנות בחובן את הפוטנציאל להתאכזב היות ופעמים רבות המציאות לא עונה על הציפיות שלנו. על אחת כמה וכמה, ציפייה שלא בוטאה באופן ישיר, גלוי וברור כי בן הזוג או הזולת יכול שלא להבין ולא להיות מודע כלל לציפיות ממנו. זו יכולה להיות בעיה כי, לעיתים קרובות, ביחסים קרובים כשאנחנו לא מקבלים את מה שציפינו לו התוצאה היא אכזבה, פגיעה, תסכול, עלבון וכעס. מכאן הדרך קצרה להאשים את האחר או את בן הזוג וליצור מריבות וסכסוכים מיותרים שמעכירים את היחסים.

יתירה מזאת, גם אם ביטאנו את הציפייה והבקשה שלנו בצורה "הכי יפה", אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע את הסירוב,
 את ה"לא", ולהכיל את האכזבה, התסכול, העלבון ואולי גם הכאב שלנו מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרות. נקודה חשובה נוספת היא שהציפיות שלנו הן למעשה אויב של עצמנו, כי למעשה, כשאנחנו מצפים מהאחר, אנחנו הופכים את עצמנו לתלויים בזולת.

וזאת למה? אספקת הצורך ותחושת הסיפוק שלנו, הרגשית או הפיזית, תלויה, למעשה, ברצונו וביכולתו של האחר להיענות לנו וכבר אמרנו שבן הזוג או הסביבה לא תמיד יכולים להיענות לציפיותינו מסיבות שונות התלויות בהם וכתוצאה מכך, נישאר עם צורך לא מסופק.

הציפייה טומנת בחובה סיכוי גדול לאכזבה, כאמור, מעצם העובדה שסיפוקה תלוי באחר או במקרה זה בבן הזוג שלא תמיד מבין מה מצופה ממנו, לא תמיד פנוי להעניק את המענה המתאים ולא תמיד יכול או רוצה לספק אותה. הציפיות שלנו חוסמות את ההתפתחות האינדיבידואלית שלנו ואת היכולת שלנו להגיע למודעות עצמית ולבשלות רגשית כאנשים בוגרים, אחראיים ועצמאיים.

ומה, בעצם, רבים מאיתנו מצפים מבן הזוג שהוא לא מציאותי?
אחת הציפיות הפנטזיוניות, לרוב, לא מודעת, היא להתמזגות, להיות כמו אחד. שתמיד נחשוב אותו דבר, נרגיש אותו דבר, ושנרצה ונחלום על אותם דברים ואם לא, אולי זו לא הזוגיות המתאימה והנכונה וצריך להיפרד. אך מה לעשות, שבכל זאת, אנחנו ובני זוגנו הם עולמות שונים ויישויות נפרדות ולכן, אין זה מציאותי שכל הזמן נחשוב, נרגיש ונרצה אותו דבר. שוב, אין הדבר מעיד על חוסר אהבה או על תקלה בקשר הזוגי.

ציפייה נוספת היא שבן הזוג ידע מה אנו צריכים ממנו גם בלי שנאמר לו, כמו בהיותנו תינוקות, חסרי אונים ותלויים בהורינו שדאגו לכל מחסורנו גם מבלי שאמרנו דבר. הציפייה היא, למעשה, למילוי הצרכים שלנו מבלי שנצטרך לבקש כלל ומבלי שנצטרך לקחת אחריות על עצמנו. כך, בעצם, כל כישלון יהיה של בן הזוג ונוכל להאשים אותו בכישלון ולהישאר טובים ובסדר עם עצמנו.

ציפייה אחרת היא שבן הזוג האחד הזה יספק לנו את תחושת השלמות ללא כל תחושת תסכול, ויספק תמיד את כל צרכינו, מאוויינו, מחסורנו, יהיה זמין ונגיש לנו כל הזמן, ידאג לנו ויטפל בנו. כמו כן, שיקבל אותנו כל הזמן באופן טוטאלי ללא כל ביקורת, האשמות ושיפוטיות אך יחד עם זאת שיהיה לנו חופש מוחלט להיות אנחנו עצמנו, לממש ולבטא את האני שלנו כרצוננו.  גם ציפייה זו היא לא אפשרית מאחר שלא רק הצרכים שלנו קיימים אלא גם של בן הזוג. אנחנו לא יכולים לראות רק את עצמנו ולהיות בחופש מוחלט כי אנחנו חיים בשניים ויש לקחת בחשבון גם את הרצונות והצרכים השונים ולפעמים, המנוגדים של בן הזוג, ויש צורך להתגמש לוותר ולהגיע לפשרות.

ציפייה נוספת לא מציאותית היא שבן הזוג ייקח באופן קבוע ותמידי אחריות על עולמנו הרגשי, על השקט, השלווה ותחושת הביטחון שלנו, שימנע מאיתנו להרגיש רגשות קשים ואם הם כבר עולים, שיפתור אותם בשבילנו ובמקומם יקנה לנו רגשות של סיפוק והנאה, ביטחון ושקט נפשי. הציפייה היא שבן הזוג יספק לנו את החלקים החסרים והחלשים שבתוכנו ויעשה את מה שמאוד קשה לנו לעשות בעצמנו. ציפייה זו מונעת מאיתנו, למעשה, להתמודד עם החרדות, הפחדים, הכאב והחולשות של עצמנו ולקחת אחריות על חיינו כאנשים בוגרים ובשלים נפשית המסוגלים להתמודד עם הקשיים שמזמנת לנו המציאות.

ישנם אנשים, בעיקר פנויים ופנויות המתקשים למצוא זוגיות קבועה ומספקת, אך לא רק הם, שיש להם ציפייה שברגע שתהיה להם זוגיות כל בעיותיהם וקשייהם בחיים ייעלמו כלא היו. למשל, ייעלמו תחושת חוסר הביטחון, תחושת חוסר הערך והמשמעות, הפחדים למיניהם, תחושת הנחיתות, ההחמצה ועוד.

הבעיה היא במצב כזה שכשהאדם אינו מתמודד בעצמו עם הקשיים של עצמו, אינו מגייס את כוחותיו הנפשיים, אינו מיישם ומבצע בעצמו את רצונותיו, הוא לא רק תלוי כל הזמן בבן הזוג שיפתור את בעיותיו אלא שהוא יכול להשליך עליו את קשייו האישיים וכתוצאה מכך לכעוס עליו ולעורר כעס כתגובת נגד.

יתירה מזאת, הקשיים שלו נותרים בעולמו כשהיו ללא פיתרון אמיתי. האם ייתכן שאדם אחד יאכל חסה והשני, יירזה? היינו רוצים אבל, לצערנו, זה לא אפשרי. למעשה, הציפייה מבן הזוג שיפתור בעיות שהן מלכתחילה לא שלו וכשהוא אינו מצליח לבצע את המשימה, אם מהסיבה שהוא אינו מבין כלל מה הציפייה ממנו וגם כי זה אינו אפשרי לפתור לאחר את הקשיים שבעולמו הפנימי, מתעוררת אכזבה קשה, תסכול וכעס רב המובילים, לעיתים קרובות, לויכוחים וקונפליקטים רבים וקשים.

לדוגמא, רני (שם בדוי) מצפה שבת זוגו תמיד תהיה איתו ותפיג את תחושת הפחד מנטישה, תמלא את עולמו בעניין וריגושים, תיענה מיידית לבקשותיו ותראה לו כל הזמן כי היא אוהבת אותו. כאשר היא עסוקה או רוצה דברים שונים ממנו מיד עולים בו רגשות של דחייה, לא אהוב, לא רצוי ומתעורר בו כאב וחרדה גדולה מהיעזבות והישארות לבד. זה גורם לו להיעזר בעישון סמים קלים ולפעמים, באלכוהול המטשטשים את כאבו ומקהים את הרגשות הקשים ופוטרים אותו מהתמודדות עם עולמו הפנימי, כאבי העבר, יחסיו עם אביו ואמו, גירושיהם ועוד.

לסיום, כל ציפייה שבן הזוג ישתנה בהתאם לרצונות והצרכים שלנו היא לא ריאלית היות ויש הבדלים ושונות בין בני האדם ובין בני הזוג. הקשר הזוגי וחיי הנישואין צופנים בחובם משברים מסוגים שונים כחלק מהתפתחות הקשר הזוגי, משברים נורמטיביים ומשברים בלתי צפויים, כשכל אחד יכול לראות את המציאות באופן שונה, להתמודד איתה בדרך שונה מהשני, דרך שהיא לא פחות ראויה או נכונה.

לקבלת סדרת הטיפים לחידוש האהבה בזוגיות , לחצו על הקישור.

מוכרחים להתפרץ בכעס? הסודות איך להתמודד ולהשתחרר מכעסים / אריאלה מלצר / 15.01.2012

כעס, עצבים, מתח ולחץ הם מחזה נפוץ במחוזותינו. במתח היומיומי של החברה הישראלית, התרגלנו כבר לראות איך אנשים מתרגזים, מתעצבנים ומתפרצים בכעס בקלות על כל מיני דברים שבשגרה היומיומית. נראה שכשאנשים יוצאים מהבית ובמיוחד על הכביש, הם יוצאים לשדה קרב. הם דרוכים להגן על עצמם ונכנסים למאבקי כוחות מיותרים לחלוטין העיקר, לא להיות פראיירים. גם בתוכניות הריאליטי של התקופה האחרונה ניתן לראות איך כעס, צעקות ותוקפנות מתפרצים בקלות לעבר האחרים.

לעתים קרובות רואים את הכעס והעצבנות שעולים כהרף עין על מי שמקצר לעצמו את התור, ואומר "הייתי פה קודם", "יש לי רק שאלה", עושה קומבינות, רואים את העצבנות אצל אלה שמקללים על הכביש את הנהג שצפר או שנדחף לנתיב שלהם, וכד'. לא מעט אנשים דוחפים ונדחפים, עונים בעצבים, בחוסר סבלנות, מעליבים, ופוגעים באחרים.

גם בתוך הבית, במשפחה ולעיתים קרובות, רק שם, אנשים רבים חווים כעס רב ומתפרצים על בני הזוג, על הילדים, על בני המשפחה המורחבת ועוד.

כעס הוא רגש ככל הרגשות והוא רגש אנושי וטבעי אך השאלה היא איך מבטאים אותו. חשוב לדעת לבטא את הכעס בדרך אסרטיבית שאינה פוגעת בעצמי ואינה פוגעת באחרים.

בשעת הכעס נוצרת ומתעצמת בגוף אנרגיה המתבטאת באופן פיסיולוגי כגון, הזעה, חום או קור, נשימה ודופק מואצים, יובש בפה, רעידות בגוף, לחץ, דקירות או מועקה בחזה, בטן מתהפכת, לחץ וכאבי ראש, וכד'.

אנרגית הכעס המתעצמת שואפת לצאת החוצה אך יכולה גם להיות מופנית כלפי פנים. שתי הדרכים הקיצוניות של ביטויה הן, אלה שמתפרצים בכעס ללא שליטה כלפי סביבתם ולעומתם, אלה שכולאים אותה בבטן ולא מבטאים אותה כלל.

ככל שכועסים יותר, לעיתם קרובות יותר ולאורך זמן כך הגוף נשחק, מערכת החיסונית נפגעת ועפ"י המחקרים הגוף חשוף יותר למחלות כגון, מחלות לב, לחץ דם גבוה, בעיות במערכת העיכול, מחלות פסיכוסומטיות שונות ועוד. זו הסיבה שחשוב לדעת לנהל את הכעס בדרך אסרטיבית יעילה ולא הרסנית.

ישנם אלה שבטעות חושבים שלהיות ישר ואמיתי עם עצמם ועם האחרים פירושו לומר לזולת כל מה שהם חושבים ולא חשוב באיזו דרך, גם אם הדברים נאמרים בכעס, צעקות, תוקפנות וללא כבוד, בצורה פוגעת, מזלזלת, מעליבה ומשפילה. "אני כזה, אומר בפנים את האמת, אני הכי ישר ואמיתי, לא צבוע או מזויף".

היושר והאמיתיות אכן יבואו לידי ביטוי אם הם יאמרו את דבריהם בנחת ובאסרטיביות, יהיו ענייניים והגונים, יכבדו את הזולת ויקבלו אותו כשונה מהם, ללא רצון לכפות את רצונם על האחר ולהכניע אותו אלא מתוך רצון לבטא את עצמם, לשכנע ולהיטיב עם היחסים.

הכעס המופנה, לעיתים, רק כלפי בן הזוג יכול להימשך עד שבן הזוג אינו יכול לשאת יותר את המצב והוא אומר "די, נמאס, אני לא יכול יותר, אי אפשר להמשיך כך".

להתפרצויות הכעס יש מחיר כבד. לא רק פגיעה בבריאות ופגיעה במערכות היחסים עם הסביבה, ולעיתים קרובות, עם האנשים הקרובים והיקרים ביותר, אלא פגיעה בילדים, גירושין ופירוק המשפחה, פיטורין, איבוד מעמד, שם טוב וכבוד, איבוד פרנסה, קידום, הסתבכות עם החוק, וכד'.

פעמים רבות האנשים המתפרצים בכעס חשים הקלה רגעית וזמנית אחרי ההתפרצות אך כשהם רואים את הכאב והפגיעה של האחרים הם חשים חרטה, עצב ואשמה. אז הם תופסים את הראש ושואלים את עצמם "בשביל מה הייתי צריך את זה", "למה התנהגתי כך?"

כמה מאפיינים שכיחים שיש לאנשים המתפרצים בכעס :

  •  הם אינם רואים את חלקם ותרומתם ליצירת המציאות ולתוצאה של מעשיהם והם בד"כ מאשימים את סביבתם. אין להם גמישות חשיבתית, הם מתקשים לראות את המציאות כמורכבת מגוונים שונים, קשה להם לקבל את השונות של האחר, שהזולת שונה מהם ורואה דברים בדרך שונה מהזווית האישית והייחודית לו. יש עבורם רק דרך אחת נכונה והיא הדרך שלהם ולכן, הם לא באמת מקשיבים לאחר אלא רק למה שמתרחש בעולמם שלהם.

  • הם בוחנים את המציאות דרך משקפיים מאד ביקורתיות ושיפוטיות של שחור – לבן, בסדר – לא בסדר, נכון ולא נכון וחשוב להם להיות צודקים.
  • הם תופסים יחסים כמנצח ומפסיד, חזק וחלש ולכן, הם נכנסים במהירות למאבקי כוח ושליטה במטרה לנצח בכל מחיר. הם סומכים בד"כ רק על עצמם, ובתוך תוכם הם מרגישים בודדים.

  • הם מתקשים לזהות את רגשותיהם, להבחין ביניהם ולבטא אותם. זה נתפס אצלם כחולשה ועלול בעיניהם להזמין אחרים לנצל אותם ולפגוע בהם. הם לא מרשים לעצמם לבטא חולשה, פחד או כאב ולכן, תמיד לובשים פסאדה של חזקים.
  • תפיסתם את העולם כעוין ומסוכן ושיש להיות ערוך ומוכן לכל סכנה שתגיע, גם אם לא באמת מתרחשת סכנה עבורם במציאות אלא רק בעיני רוחם מתוך החרדה שעולה בתוכם. לכן, הם דרוכים כל הזמן לראות את הסכנה, איפה עומדים לפגוע בהם ותוקפים מתוך צורך להגן על עצמם.

  • הם זקוקים שהסביבה תתאים את עצמה לרצונותיהם ותיתן מענה מהיר לצרכיהם. לפיכך, הם פועלים מתוך תחושת "חייב", מוכרח" ו"צריך" על מנת לשלוט במציאות ובאחרים.

  • קשה להם להכיל מתחים ולחצים, לווסת אותם ולהרגיע את עצמם, הם עצבניים, מתרגזים בקלות מכל דבר ומכל שטות, מתחממים מהר, מגיבים באימפולסיביות ובמהירות, מתפרצים בכעס, צועקים, מעליבים, מקללים, זורקים ושוברים חפצים, תוקעים אגרוף בקיר, בדלת או בארון, צורחים על בן הזוג בנוכחות הילדים, מבקרים, מאיימים, מפחידים, מאשימים, מתלוננים, מתנתקים, מנסים להשליט ולכפות את רצונם על האחר דרך הפחדות, איומים, סנקציות רגשיות וכד'.

.
רבים הנוהגים להתפרץ בכעס אומרים שזה גדול מהם ולמרות שהבטיחו לעצמם ולאחרים פעמים רבות שהם לא ינהגו כך יותר, הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב. הם אינם מאמינים כי ניתן לשנות את התנהגותם היות והם רואים בהתנהגותם חלק מהאופי שלהם או משהו שקיבלו בתורשה ואין מה לעשות. חלקם אף הלך לטיפול פסיכולוגי ולמרות שדברים מסוימים בחייהם השתנו, התפרצויות הכעס לא נעלמו.

אז כן, יש מה לעשות ויש דרך לשינוי המצב. לא מוכרחים להתפרץ בכעס!
חשוב להיעזר באנשי מקצוע מתאימים בעלי ניסיון וידע בתחום הספציפי הזה שיכולים להתוות את הדרך לשינוי המיוחל וללמד טכניקות וכלים חלופיים להתפרצויות הכעס.

תהליך השינוי כולל בתוכו
 התבוננות פנימית והעלאת המודעות העצמית לחלקים בעולם הפנימי שדוחפים אותם להתפרצות הכעס, מקורותיהם, תבניות החשיבה שלהם, זיהוי הרגשות שלהם ולמידה לבטא אותם באופן ישיר וגלוי.
בדרך זו הם ילמדו להשיג מיקוד שליטה פנימי במקום להאשים את סביבתם. הם ילמדו לקחת אחריות אישית על התנהגותם ועל המציאות שלהם תוך התבוננות מודעת על התרומה שלהם למציאות הקיימת. בתהליך השינוי עליהם ללמוד טכניקות, כלים ודרכים חדשות ויעילות כדי להתמודד עם הכעס, להכילו ולבטא אותו בדרך בונה ואסרטיבית.

חלק מדרכים אלו הן למידה של מיומנויות הקשבה אמיתית ותקשורת בינאישית יעילה ואפקטיבית, למידה של אסרטיביות מהי, ניהול קונפליקטים, להפוך חשיבה שלילית לחשיבה חיובית, ניהול מו"מ, קבלת השונות של הזולת לא כטוב או רע אלא כאחר, ראית המציאות כמורכבת מגוונים שונים וע"י כך יפתחו גמישות חשיבתית, דרכים להרפיה והרגעה עצמית, פיתוח היכולת לווסת מתחים ועוד.

מטרת תהליך זה לפתח ולחזק את הכוחות הפנימיים, את תחושת הביטחון שבעזרתם יוכלו לנהל את הכעס שעולה בתוכם ולא שהכעס ינהל אותם, להישאר רגועים גם כשמתעורר תסכול בתוכם, לקבל ולהכיל את מה שמשתבש להם או כשמשהו מתרחש בניגוד לציפיות, לצרכים ולרצונות שלהם.

לסיום, מהניסיון הרב שצברתי בשטח ניתן לראות שכשהאדם מגיע מתוך הכרה שהקושי הוא שלו ולא של סביבתו והוא מוכן לעשות שינוי תוך לקיחת אחריות על עצמו ועל תהליך השינוי שלו, התוצאה היא שינוי משמעותי בחיים והוא משפיע לא רק עליו ועל התנהגותו אלא על כל מעגלי החיים שלו.

לקבלת סדרת הטיפים כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

אריאלה מלצר הינה מנהלת מכון רעות ברחובות אשר מעניק ייעוץ וטיפול זוגי, טיפול משפחתי ואישי. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, פסיכותרפיטית,  מדריכה ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומומחית בשליטה וניהול כעסים, 29 שנות ניסיון. טל'. 08-9470691

התעללות רגשית בזוגיות והשפעותיה / אריאלה מלצר / 15.01.2012

מדלן (שם בדוי), אישה נאה ונבונה, בעלת עסק עצמאי מבוסס, כבת 45, נשואה כ-  25 שנים לבעלה, אותו הכירה עוד בהיותה נערה ואם ל- 4 ילדים, תיארה מסכת של חיים משותפים רוויים בהתפרצויות של כעס ועצבים, בהם הרגישה שהיא כאדם לא קיימת, מחוקה ורק רצונותיו של הבעל הם שהיו במרכז וכולם, כולל הילדים, היו צריכים לעמוד לרשותו ולספק את צרכיו ומאווייו. עפ"י תיאורה, בעלה הוא זה שקובע לה איך ייראה סדר יומה, מבקר ללא הרף את התנהגותה, כועס ומתפרץ עליה כשרוצה לצאת עם חברות או אפילו לאירועים משפחתיים.

עידית (שם בדוי), כבת 40, עוסקת במקצוע חופשי, נשואה כ-17 שנים ואם ל- 3 ילדים, מתארת מסכת של התעללות רגשית מתמשכת ביחסו של בעלה כלפיה. לפי תיאורה, הוא בלתי צפוי ועל כל דבר הוא יכול להתפרץ בכעס תוך שהוא צועק עליה, מקלל, מעליב ומשפיל אותה באמירות חוזרות כגון "את משוגעת וצריכה אשפוז". הוא זורק ושובר חפצים, משחית רהיטים בבית, במיוחד כשהוא יודע כמה היא רגישה לנושא. התנהגותו החמירה בשנים האחרונות והוא פוגע בה ומכאיב לה ללא מעצורים  ולאחרונה, לדבריה, התנהגותו אף קיבלה אופי מפחיד ומאיים ביותר. גם בנה הבכור החל כבר מתייחס אליה באופן דומה, מקלל אותה ובועט בה תוך כדי גיבוי ועידוד הבעל לעשות כך.

עידית ומדלן הן דוגמא לנשים הסובלות במשך שנים מהתעללות נפשית ורגשית מצד בעליהן. לכאורה, כלפי חוץ, המשפחה מתפקדת כרגיל, ולעיתים קרובות, אף אחד אינו יודע את אשר מתחולל בתוכה בין כתלי הבית. הן משתדלות לתפקד היטב בכל תחומי חייהן, מסתירות מאחרים את כאבן ומצוקתן ואף אחד אינו יודע באמת את אשר מתחולל בנפשן.

"אני לא גבר מכה", "הוא מעולם לא נגע בי, חס וחלילה", "אף פעם לא הרמתי עליה יד", ועוד ועוד אמירות שכיחות המבטאות טעות רווחת בקרב רבים, גברים ונשים כאחד, לפיה אלימות היא רק פיזית, מכות, דחיפות, סטירות וכד'. העובדה כי אלימות פיזית פוגעת באחר, איננה מוסרית, אסורה ומהווה עבירה על החוק כבר ידועה בברור לרבים לעומת ההתעללות הרגשית שיכולה להיות שנויה במחלוקת ותלויה בערכיו ובתפיסתו האישית של האדם.

יחד עם זאת, לא ברור עדיין לכולם כי אלימות איננה מכות בלבדאלימות כלפי בן זוג או הילדים יכולה לבוא לידי ביטוי בהתעללות רגשית קשה שיכולה להתמשך במשך שנים רבות הפוגעת בנפשו של האדם. התעללות רגשית היא אגרוף לנשמהאלימות רגשית נתפסת אצל רבים אך ורק כאלימות מילולית, כלומר, הדברים שנאמרים כגון, קללות, צעקות, עלבונות וכד'.

ההתעללות הרגשית יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות, במילים פוגעות ומעליבות או במסרים שעוברים באמצעות לשון הגוף, למשל, תנועת יד מבטלת ומזלזלת, הבעת פנים, מבט מקפיא ועוד.

להתעללות הרגשית, נפשית יש פנים רבות והיא באה לידי ביטוי באופנים שונים, כגון, הפעלת סנקציות רגשיות, איומים והפחדות, ביקורתיות יתר, האשמות ללא הרף, שיפוטיות, רכושנות, קנאה מוגזמת, לעג והשפלות והפחתת הערך, הסתת הילדים, יצירת תלות רגשית ופיזית מוחלטת ועוד.

התנהגויות אלו נועדו להשיג שליטה על האחר ובמיוחד על נפשו, תפיסתו את עצמו, להחליש ולהקטין אותו, ולהפחית את הדימוי והערך העצמי שלו עד כדי כך שלילת ההוויה העצמית שלו והחופש שלו להיות מי שהוא, ערעור ביטחונו העצמי והאמונה בכוחותיו וביכולותיו, דבר שיכול לגרום לו להרגיש חסר אונים ולא שווה.

יש להדגיש, כי אין להסיק מסקנות על פי התנהגות אחת בלבד חד פעמית היות וישנן התנהגויות הנמצאות גם במערכות יחסים זוגיות תקינות אלא רק אם קיים בקשר הזוגי דפוס המתמשך על רצף של זמן של כמה התנהגויות כוחניות ושתלטניות החוזרות על עצמן בעקביות, הנותנות תמונה רחבה יותר.

לעיתים, כאשר לא מוצב גבול ברור שעוצר את הפגיעה הנפשית, ההתנהגויות מתעצמות ומחריפות עם הזמן, התדירות בין האירועים גדלה וקיימת גם אפשרות של הגעה לאלימות פיזית.

חלק גדול מהאנשים אינו מודע כלל או מעדיף להתכחש להגדרה הרחבה יותר של אלימות רגשית הכוללת התנהגויות נרחבות יותר הפוגעות בזולת ובעיקר, בנפשו. ניתן לפגוע מאד באחר גם מבלי לגעת בו כלל.

התעללות רגשית יכולה להופיע, הן מצד נשים והן מצד גברים כאחד, אם כי התופעה רווחת יותר בקרב גברים כלפי נשים ולכן, לשם נוחות הכתיבה הדברים יוצגו בלשון זכר, למרות שהדברים נכונים לגבי שני המינים.

יש לשלול אותה מכל וכל, הן כלפי נשים והן כלפי גברים, היות ולאף אחד אין זכות לכפות בכוח את רצונו על האחר, לפגוע ולהשפיל אותו ולשלול ממנו את החופש האישי שלו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

בתחום ההתעללות הרגשית הדברים יותר סמויים, יש יותר מצבים ושטחים אפורים בהם כל אחד מבני הזוג יכול לראות ולתאר אחרת את הדברים מנקודת ראותו. לכן, לעיתים, קשה מאד לשני הצדדים, הן הפוגע והן הנפגע, להכיר בעובדת ההתעללות ולהודות בקיומה. האחד יציג את הדברים כהתנהגות המאפיינת מריבה רגילה בין בני זוג ויטשטש את ההתנהגויות הכוחניות והשתלטניות שלו ואילו השני, יציג את הדברים כפגיעה רגשית מתמשכת ובלתי נסבלת. הדבר נובע מתפיסה שונה של בני הזוג את ההתנהגויות הללו, משמעותן והשלכותיהן, לפיה אותה התנהגות נחשבת ונתפסת בעיני הקורבן כאלימות ופגיעה רגשית ואילו בעיני התוקף, היא נחשבת התנהגות רגילה של ביטוי כעס.

 לדוגמא, בעל שכינה את אשתו בכל הזדמנות "סתומה", "אין לך שכל" ודרש ממנה בשעת ויכוח "תשתקי", "תסתמי" לא ראה בזה אלימות רגשית כלל והיות ולטענתו, "זו המציאות" והוא "רק" תיאר את המצב.

במשך שנים רבות היה בעלה של מדלן מתנהל בחופשיות בכספים שהרוויחה, בזבז כספים רבים וסיבך אותה בחובות. מדלן חוששת לפעול כרצונה ללא אישור בעלה שמא הוא יכעס עליה. בתיאורה היא מציגה את פנייתה אליו כשיתוף או כהתייעצות אך בבירור יותר מעמיק היא מודה כי היא רוצה את אישורו לפעולותיה מתוך פחד לפעול באופן עצמאי שמא הוא יתפרץ עליה בזעם כשהתפרצויותיו הן, לעיתים קרובות, בנוכחות הילדים או אחרים.

לעיתים, הוא אף מתנגד שתלך לאירועים משפחתיים חשובים היות ובעלי השמחה אינם מוצאים חן בעיניו או שהוא כועס עליהם. כך שאם הוא אינו הולך הוא דורש ממנה שגם היא לא תלך כי "אני החלטתי שאת לא הולכת". מניסיונה מן העבר כשבכל זאת הלכה הוא היה מעורר מהומות, מקלל, צועק, מאיים ומפחיד עד שהיא וויתרה והפסיקה לעשות דברים שעוררו את התנגדותו. לדבריה, "כל צעד שאני עושה אני חושבת פעמיים", "הוא לא נותן לי את החופש שלי", "כאילו הוא אילף אותי".

אם יש לה כנסים או ימי עיון במסגרת עבודתה שכרוכה בהם היעדרות מן הבית, הוא מצפה שלא תיסע. הוא מערים עליה קשיים רבים ודורש ממנה שתארגן את כל הסידורים הדרושים בטיפול בבית ובילדים בזמן היעדרותה בטענה שזה תפקידה, כשהוא מצידו אינו נרתם כלל לעזרה והכול במטרה למנוע את יציאתה.

מדלן לא מעזה לעשות דברים שגורמים לה הנאה, מחוץ לתפקידיה המוגדרים, כגון, פגישה עם חברות או בני משפחה, יציאה לחוגים או פעילות גופנית בחדר כושר והיא נעה בין עבודתה לבית ולטיפול בילדים בלבד. כתוצאה מכך, קשריה החברתיים דלים ושטחיים, היא מרגישה בודדה, דבר שמגביר את התלות שלה בבעלה.

אלימות רגשית, לרוב, מתרחשת בתוך המשפחה, בין קרובים כמו בין בני זוג או בין הורים לילדים. היא תהליך מתמשך ועקבי לאורך זמן, לפיו אדם אחד מנסה לכפות על אדם אחר את המעשים וההתנהגות הרצויים בהתאם לרצונו ולצרכיו, להשתלט על עולמו הפנימי של השני, לכוון את מחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו, לשלול את החופש והבחירה שלו כאדם ייחודי, נפרד ואינדיבידואלי, לקבוע איך תיראה תפיסת עולמו, אמונותיו ואפילו לשנות את אופיו האישי ותכונותיו.

למעשה, אלימות רגשית היא ניסיון של אדם להשתלט על נפשו של מישהו אחר ולשנות אותו כרצונו ובהתאם לצרכיו.

לעיתים קרובות, האלימות הרגשית מתרחשת ללא כל פגיעה פיזית באחר אך השפעתה הרסנית אף יותר. אלימות רגשית אינה משאירה סימנים כמו אלימות פיזית אך היא הורסת ומפוררת את נפשו של האדם.

הפגיעה העיקרית היא בדימוי והערך העצמי של האישה, פגיעה בביטחונה העצמי, באמון של עצמה בכוחותיה ובכישוריה. היא סופגת האשמות וביקורת קבועה על מעשיה ופעולותיה, התנהגותה, מחשבותיה ורצונותיה תוך התעלמות מוחלטת ולפעמים, תוך קהות רגשית שלא לדבר על אטימות רגשית לכאב ולמצוקה שהיא חווה עד להשתלטות כמעט מוחלטת על נפשה. למעשה, הפגיעה המרכזית היא בביטול ושלילת הרגשות והצרכים שלה, המהות והקיום שלה כבן אדם נפרד ואינדיבידואלי ואי מתן כבוד, הכרה וערך למי שהיא.

לעיתים קרובות, נראה כי נשים אלו חוו כבר בילדותן פגיעה קשה בערך ובדימוי העצמי שלהן, "הייתי השפחה של הבית", אמרה מדלן, אחרת ציינה שהייתה "המשרתת של כולם והייתי צריכה לדאוג לאחיי הקטנים", "מעולם לא לקחו בחשבון את מה שאני רוצה".

חלקן גדלו בתוך הזנחה רגשית לפיה לא היו קשובים להן, והן לא קיבלו מענה לצרכים הרגשיים שלהן. הן חונכו להיות קשובות לצרכים של אחרים ולספקם תוך כדי כך שהתעלמו לחלוטין מהצרכים הנפשיים שלהן ומרגשותיהן.
ישנן אלו שלא רק שהתעלמו מהרגשות שלהן וממה שהן היו זקוקות בשלבי ההתפתחות שלהן אלא אף התעלמו מיכולותיהן וכישוריהן ולא ביטאו הערכה כלפיהן, ראו כמובן מאליו את מעשיהן ותרומתן למשפחה ולבית ואולי אף הטיחו בהן ביקורת רבה, נוקבת וקשה.  רקע כזה היווה קרקע פורייה לבחירה שלהן בבן זוגן ולכן, זה נראה להן טבעי שזה מתרחש גם במערכת הזוגית שלהן.

זו הסיבה שהן, לעיתים קרובות, לא מודעות לעובדה שהן נמצאות בתוך מערכת זוגית אלימה ולוקח להן זמן רב עד שמגיע הרגע שבו הן לא מסוגלות יותר לשאת ולסבול את המצב והן מתחילות לנקוט בצעדים משמעותיים.

הביקורת הקבועה והמתמדת החוזרת ונשנית שוב ושוב, הנשמעת בעיני רוחה גם מבלי שהיא כבר נאמרת בגלוי, מחלחלת אט אט בתוך נפשה של האישה עד כדי כך שהיא מתחילה בהדרגה לאבד את בטחונה העצמי ומאמינה שהביקורת המופנית כלפיה אכן מוצדקת.

היא לוקחת על עצמה את האשמה, והיא חווה את עצמה כאדם חלש, חסר ערך, חסר אונים, ללא יכולות וכוחות, מפוחד ותלותי. תחושות נוספות שהיא יכולה לחוות הן כאב רב ומצוקה, בדידות, עצב, בושה, ייאוש ואף, דיכאון.

לעיתים קרובות, היא איננה מודעת לעובדה שהיא מוכה רגשית. היא לא מכירה בעובדה שהיא למעשה נתונה למתקפה רגשית קשה, קבועה ומתמשכת. היא רק מרגישה אותה.

במצב כזה, במיוחד שההתעללות הינה רגשית אותה ניתן יותר להסוות ולהסתיר, האישה כבר מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני שלה, את שיפוט המציאות שלה ופועלת מתוך פחד ותלות עפ"י תפיסתו של בעלה, רצונותיו וחשיבתו, ללא כל יכולת לראות מה היא רוצה ולתת מקום גם לעצמה, לרצונותיה ולצרכיה. במשך הזמן היא מאבדת את הקשר בין התוצאות הקשות לבין הסיבות שגרמו לכך ואף לוקחת על עצמה את האשמה והאחריות על המצב.

סיבות אלו מונעות מהאישה את היכולת לצאת מהמלכוד בו היא נמצאת ולקבל החלטה רצינית וברורה להציב גבול חד משמעי שהיא איננה מוכנה יותר לקבל ולספוג התנהגויות אלו עד כדי פרידה מבן הזוג הפוגעני.

לדוגמא, כשרותי (שם בדוי) פנתה אלי טלפונית, לאחר שכלו כל הקיצין מצידה ולא יכלה לשאת יותר את המצב, כמו נשים רבות אחרות, לברר על טיפול או השתתפות בסדנא לשליטה וניהול כעסים עבור בעלה היא בקשה ממני, מה שהיא לא יכלה לעשות בעצמה, שאצלצל אליו ואציע לו את הטיפול בעקבות בקשתה. היא אפילו לא ראתה את הצורך החשוב להציב לו את הגבול בעצמה מתוך פחד וחשש מתגובתו. רק לאחר שהסבתי את תשומת ליבה לכך, היא יכלה לגייס מתוכה את הכוח והאומץ לומר לו בעצמה את מה שרצתה לומר לו שאם הוא לא ילך לטיפול והתנהגותו הפוגעת לא תיפסק, היא תיפרד ממנו.

קושי נוסף של נשים אלו, המונע מהן לצאת מהמעגל הסגור, הוא הפיצול שהן עושות בתוכן. פיצול זה הוא בין רגשות האהבה שהן חשות לבן זוגן, האחריות ועיתים, האשמה שהן לוקחות על עצמן, התלות הרגשית והפיזית, הכמיהה לחום, תשומת לב ולהערכה שהנשים חשות בזמנים של הרגיעה לבין המצוקה, הכאב, ההשפלה, העלבון והפגיעה, הכעס ואף השנאה שהן חשות כלפיו כתוצאה מאירועי ההתעללות הרגשית.

לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר בנשים חלשות, פסיביות שלא מתפקדות, אך למעשהנשים אלו יכולות להיות נשים משכילות ומוכשרות מאד, בעלות כוחות והישגים רבים במקום עבודתן, עם קריירה מפוארת ומשמשות בתפקידים בכירים בעלי כוח והשפעה רבים.

לעיתים, הן עמוד התווך שעליו עומדת המשפחה כולה וכל נטל הבית והטיפול בילדים רובץ על כתפיהן בנוסף לעבודתן. הן יכולות להיות דעתניות, ביצועיסטיות ממדרגה ראשונה, עצמאיות וחזקות מאד במקום עבודתן או בכלל בתפקודן מחוץ לבית, אך רק מול בן זוגן הן מפגינות חולשה רבה, חוסר אונים, תלות גדולה וקושי רב בהצבת גבולות.

רבות הפעמים, שנשים אלו יודעות בשכלן שהן מוכשרות, חזקות ומוצלחות אך בתוך תוכן, הן מרגישות חלשות, חסרות ביטחון ומנותקות מכל הכוחות הנפשיים והחוזקות שלהן עד שהן הופכות עם הזמן לחסרות אונים ופסיביות.

התעללות נפשית איננה גזירת גורל! 
אין שום סיבה שבעולם לחיות תחת הפחדות וטרור נפשי ולתת לנשמה לספוג את כל הרעל הזה. אם זה קשה לבד לאזור אומץ וכוח לשנות את המצב ולצאת מהמלכוד, יש להיעזר בסביבה התומכת ו/או להסתייע באיש מקצוע מתאים ומיומן, שיעזור לנשים אלו וגם לגברים הנמצאים במצב זה, לעשות את החיבור לעצמי שלהם ולכוחותיהם הנפשיים ולחזק אותם מתוך מטרה לקבל את ההחלטה המתאימה והנכונה ביותר עבורם וללוות אותם בדרך ליישומה במציאות. זה לא קל אבל אפשרי בהחלט!

לקבלת סדרת הטיפים כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

איך לא לתת לעבר שלנו לנהל לנו את החיים גם בהווה? / אריאלה מלצר / 06.11.2011

כל כך הרבה פעמים אנחנו נוכחים לראות איך העבר שלנו מנהל אותנו גם במציאות של ה'כאן ועכשיו'. לעיתים, זה במודע ולעיתים, כשאיננו מודעים כלל לגורם שדוחף אותנו לפעול ולהתנהג כפי שאנחנו מתנהגים. למעשה, אנחנו יכולים לתת לעבר שלנו לנהל לנו גם את ההווה והעתיד שלנו, מבלי שאנחנו מבינים את מקורות ההתנהגות שלנו וגם אם כן, אנחנו מרגישים, לעיתים, שזה חזק מאיתנו. הדבר נכון בכל תחומי חיינו, ובתחום שאני עוסקת בו יום יום, במה שנוגע להתמודדות עם הכעס, אני נתקלת בו שוב ושוב.

בילדותנו אנחנו לומדים ומקבלים ממשפחת המוצא שלנו ומכל הדמויות המשמעותיות אשר בחיינו ערכים, חוקים, דפוסי התנהגות, אמונות, תפקידים, נורמות ועוד, אם זה במסרים מילוליים ואם זה במסרים לא מילוליים. כילדים אנחנו מקבלים אותם כעובדה איך שהם, היות ואין לנו כלל יכולת לבדוק אותם. למסרים האלה יש כוח והשפעה על עיצוב וגיבוש הזהות העצמית שלנו וכיצד נפעל ונתנהג במצבים השונים.

כילדים אנחנו תלויים פיזית ונפשית, בהורינו או במי שגידל אותנו ובדמויות הסמכותיות האחרות אשר בחיינו ואין לנו הרבה אפשרויות בחירה.

לא כל מה שהתאים לחיינו כילדים בעבר, מתאים יותר למציאות חיינו בהווה. חלק מהירושה שקיבלנו הוא חשוב, העניק לנו צידה טובה לדרך החיים שלנו, ביסס את כוחותינו ותרם להתפתחות האישית שלנו, להישגים ולהצלחות שלנו.

הצרה היא שבמקרים לא מעטים אנחנו מעבירים ומאמצים אל חיקנו חוקים מסוימים, עמדות, אמונות, דפוסי התנהגות ותפקידים שונים שהתאימו לעבר כשהיינו ילדים חסרי אונים, ללא בשלות רגשית וללא אותם כוחות קוגניטיביים ורגשיים, כישורים ויכולות שפיתחנו כמבוגרים ומביאים אותם גם לבגרותנו, למרות שהמציאות השתנתה ואיננה יותר כפי שהייתה בעבר.

חלק מהדברים שקיבלנו הולך איתנו לבגרות עד שאנחנו נתקלים במציאות שהם כבר לא פונקציונאליים יותר, אינם יעילים יותר עבורנו ולא תורמים לנו כבעבר אלא דווקא ההיפך.

במקומות בהם נוח וטוב לנו, אנחנו לא עוצרים לבדוק ולהתבונן. זה טבעי. רק כשאנחנו נתקלים בקשיים, בבעיות ובמחסומים שעוצרים אותנו מלהשיג את רצוננו, כשקשה וכואב לנו, וכשמשהו חסר לנו, אנחנו עוצרים לבדוק למה זה קורה. כמו כל ירושה שמקבלים, חלק מהדברים מתאים לנו ונרצה להשאיר אותו וחלק, לא.

במיוחד במקומות שאנחנו חסומים בהם, איפה שקשה לנו ואיננו מצליחים להשיג את רצונותינו ומטרותינו, חשוב להתבונן ולבדוק למה זה לא עובד לנו. רק אז אנחנו מגלים כי אנחנו פועלים באופן אוטומטי עפ"י חוקי העבר וההתנסויות הקודמות שלנו כאילו זו המציאות העכשווית ובעצם, אנחנו נותנים לילד הפנימי שבתוכנו לנהל לנו את החיים.

שלומי כהן, חבר יקר, המנחה איתי כבר שנים את הסדנאות לשליטה וניהול כעסים מדגיש, לאור הקשיים לנהל את הכעס ביעילות, אותם אנחנו רואים בסדנאות והבאים לידי ביטוי בהתפרצויות של כעס ללא שליטה או הימנעות מלבטא אותו בכלל, כי לפעמים אנו נאחזיםבפחדים שמקורם בהתנסויות וחוויות מהעבר.

פחדים אלו מונעים מאיתנו לפעול בהווה בחופשיות ומצמצמים לנו את טווח הראייה, הבחירה וההזדמנויות שבדרך. בעצם, אנו נמצאים ברמת דריכות גבוהה גם כאשר אין איום ממשי, פיזי או רגשי, על הקיום שלנו.

אם ניקח לדוגמא מסרים שעוברים גם ללא מילים כמו, "החיים מלאים בסכנות וצריך כל הזמן להיזהר", "אל תסמוך על אף אחד", "קשר קרוב יכול לפגוע ולהכאיב", "צריך ללכת על בטוח", "אסור להיכשל" וכיו"ב, נראה איך מסרים כאלה יכולים לפגוע בתחומים רבים וחשובים בחייו של אדם בבגרותו.

לשלומי זה מזכיר את ידית האחיזה באוטובוס, ידית שהנוסעים אוחזים בה כאשר האוטובוס בנסיעה מהירה ומטלטלת או בסיבוב שיכול להוציא משיווי משקל וצריך להחזיק חזק כדי לא להיפגע.

המדהים הוא שרבים מאיתנו פועלים, לעיתים קרובות, כמו נוסעים שאוחזים חזק בידית האחיזה ומוציאים את אותה עוצמת אנרגיה  גם כאשר האוטובוס עומד !!!

זה קורה לנו בחיי היום יום במצבים שמתפרשים אצלנו כסכנה קיומית אמיתית. אם ניעצר להתבונן במצבים אלה בהגיון, נגלה שאין סכנה מוחשית אמיתית שדורשת את רמת הדריכות בה אנו נמצאים – האוטובוס עומד! 

רמת דריכות זו מכבידה ומעמיסה על חיינו, גורמת לתקיעויות רבות בחיינו, מעוררת מתח ולחץ, יוצרת מריבות וויכוחים לרוב ומשאירה אותנו בחוויה של הישרדות. תפיסות אלה לא מאפשרות לנו לראות את האפשרויות השונות, להתבונן בצורה מפוכחת וגמישה במציאות ולמעשה, לא נותנת לנו מרחב של חופש בחירה.

"אני מוכרח להספיק את כל המשימות כי אם לא אז……"
"אני חייבת להכין 10 סוגי סלטים לאורחים כי אחרת……"
"אני לא יכול ללכת לישון אם יש כלים בכיור כי…..
" הדברים צריכים להיעשות בדיוק בדרך שלי, אחרת…"
" אני חייב להגיב מיד, אחרת…"

דוגמאות אלה של תבניות חשיבה והתנהגויות אינן כורח המציאות. הן תולדה של החוקים וההתנסויות שלנו מן העבר ולהיאחזות שלנו בהם. הן ניתנות לשינוי. אנחנו הם אלה שקובעים ובוחרים האם להמשיך לאחוז בהם או להרפות מהם כי הם כבר לא טובים עבורנו. זו אחריות ובחירה שלנו בלבד. ניתן גם לבחור להתנהג אחרת.

לסיום, לא מוכרחים להמשיך ולאחוז בדברים שאינם מתאימים כבר למציאות חיינו בהווה ובידינו לשנות את ההווה והעתיד שלנו. מומלץ, כמו שאנחנו עושים בסדנאות לניהול ושליטה בכעסים, להציב סימן שאלה בסוף כל אמונה, חשיבה או אמירה שכזאת ולבדוק מהו האיום הרגשי שעומד מאחורי האמונות הללו, שהרי לא תמיד קיים שם באמת איום פיזי או רגשי קיומי.

למה קשה לוותר על הכעס, לסלוח ולבקש סליחה / אריאלה מלצר / 10.10.2011

על מטרתו של יום הכיפורים כותבת התורה:
"וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ."

הרמב"ם בהתאם מגדיר את יום כיפור כ"זמן תשובה":
"יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים.".

ביום הזה אנחנו עורכים חשבון נפש ומבקשים סליחה וכפרה על חטאים שבין אדם לאלוהים ובין אדם לחברו.על פי חז"ל, האל אינו יכול לסלוח על עבירות שבין אדם לחברו אלא אדם צריך לפייס את חברו ולרצות אותו. כתוצאה מכך, לקראת יום כיפור נוהגים אנשים לבקש סליחה איש מרעהו.

שני פנים לסליחה, לבקש סליחה וגם לסלוח. לאנשים רבים קשה בשני המצבים. לרבים מאתנו קשה לסלוח ולא פחות קשה לבקש סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זהנתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו  לובשים את  חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

לא פחות קשה לרבים מאיתנו והוא לסלוח למי שלדעתנו פגע בנו. יש משהו מפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. הנה כמה סיבות:
זה מפתה להמשיך לכעוס כי כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס מאפשר לנו השתחררות מרגשות אלו ונותן לנו תחושת פורקן גדולה, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.

בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבהוהפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש. 

לרבים יש תפיסה שאם אני כועס, אני לא כואב ( שזו אשלייה, כמובן)
הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם הכאב בצורה ישירה, עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר באמצעות הכעס מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טוביםנחמדים ואילו האחרים-נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת  ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.
דוגמא- לרבים קשה לסלוח לבן זוג שבגד באמון, כמו מי שניהל רומן מחוץ לנישואין, מעל והסתיר כספים, וכד'.

קיים קושי רב לבן הזוג הנבגד לסלוח לבן זוגו. תהליך הסליחה יכול להיות ארוך ומורכבכי הבגידה אולי תיסלח אבל תחושות הביטחון והאמון כבר לא יהיו כבעבר. מידי פעם יכולים לצוץ שוב חשדות וחששות מפני בגידה נוספת. לפעמים, הקושי לסלוח נובע מהפגיעה הקשה, מהחששות מפני העתיד אך גם מתחושת הכוח והשליטה שקיבל הנבגד "הטוב" מול בן הזוג הבוגד "הרע", הנתפס מלכתחילה כאשם שצריך להוכיח מעתה ואילך את חפותו בכל מעשיו. סליחה – פרושה וויתור על הכוח.

לנשים יותר קל לסלוח לבן זוגן ואילו לגברים יותר קשה. נשים נוטות יותר לסלוח או לספוג ולשתוק, לעיתים, מתוך חוסר וודאות מפני העתיד, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, תלות רגשית וכלכלית, חששות מתגובות הסביבה, דאגה לילדים או מאהבה לבן הזוג. לסלוח לבן הזוג הבוגד בתפיסה זה לכאורה, לתת לו כוח ויתרון עלינו, לשחרר אותו מרגשות אשמה, והרי אנחנו רוצים שהוא יסבול ויכאב וירגיש רע עם עצמו- עונש ונקמה. כאילו אם הוא יסבול, אנחנו נרגיש טוב.

זה כמו לתת לו אישור שעכשיו הכל בסדר, לתת לו אישור שהוא ניצח, הרוויח, בו בזמן שאנחנו מודים שהפסדנו, שאנחנו החלשים ואולי הפראיירים.

אבל אם באמת הקשר עוד חשוב ויש בו עוד כדי להעניק דברים טובים וחשובים – אזי שווה לסלוח באמת. הסליחה יכולה להוות מנוף ליצירת קשר חדש שאולי עוד לא היה כמוהו עד כה ולהפוך אותו לקשר מספק, ומהנה יותר. 

כדי לסלוח באמת –  רבים זקוקים שהפוגע יבקש סליחה, שיגיד וירגיש מעומק ליבו את הצער והחרטה על הפגיעה שעשה שהוא שיכיר בעובדה שהוא פגע, זה מקל על הנפגע בתהליך הסליחה.

לסלוח באמת – זה להישאר עם עצמנו, עם הכאב האמיתי, להשלים עם המציאות,  לראות את עצמנו כאחראים על מציאות חיינו ולקחת אחריות על עצמנו ולהתמודד כבוגרים עצמאיים עם המציאות המתסכלת והמכאיבה, ולהתבונן בסיבה האמיתית שבגללה קשה לנו לסלוח ולהתמודד עם חלקים בתוכנו שאנחנו לא אוהבים, עם הקשיים שלנו ועם מה שקשה לנו איתו, שמכאיבים לנו.

עלינו באמת להתמודד עם הקושי להשלים עם הפרידה, לוותר על הפנטזיה על עולם מושלם, להשלים ולקבל את העובדה שהמציאות – אין בה ביטחון מוחלט של 100%, שאנחנו לא באמת מוגנים לחלוטין מפני כאב נוסף, מהצורך הפנטזיוני בפוליסת ביטוח נגד כאב, ועם המשאלה הילדותית שלנו ל"ביחד" לנצח, למיזוג, להבטחת סיפוק הצרכים והקיום. לסלוח באמת זה להתמודד עם זה שעזבו אותנו, שאנחנו מפחדים להיות לבד, שאנחנו תלויים, לא ראויים ולא שווים, עם חוסר הביטחון, עם תחושת חוסר הערך וחוסר המשמעות, עם הפחד מהעתיד, עם חוסר הוודאות, איך לא להיפגע, איך להישמר מכאב נוסף, ועוד.

דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחרסוג של שליטה,כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו. להשאיר אותו אשם עם רגשות אשם וייסורי מצפון ולהשאיר אותו כביכול, בעונש.

לא עולה בדעתנו  להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.

אבל איך עושים את זה? הרי זה כל כך קשה.
הדרך היא לקבל את עצמנו בחמלה ובאהבה, להתחבר לכל המהות הטובה שבנו, לכל הזוהר והאנושיות שבנו, ולאהוב את עצמנו. כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו באהבה ומרגישים את הטוב והחוזק שבנו, אנחנו יכולים לאהוב את האחרים ולסלוח להם.

דרך נוספת היא לוותר על ה"רווחים" המדומים. לראות איפה היה החלק שלנו, התרומה והאחריות שלנו על המצב. להבין את השני ולא רק להרגיש את הפגיעה והכאב של עצמנו.

אז למה כדאי לסלוח ולוותר על הכעס?

  • כי להישאר עם הכעס זה להעניש את עצמנו בלבד.
  • כי כשאנחנו נשארים עם הכעס אנחנו חיים בעבר וכשכל האנרגיה ותשומת הלב שלנו ממוקדים בעבר אנחנו למעשה, לא חיים בהווה במציאות העכשווית ומפסידים את מה שההווה יכול להעניק לנו ולא חווים אותו עם כל היכולות והחושים שלנו ונשארים תקועים בתוך עצמנו.  הסליחה שלנו לעצמנו ולאחרים משחררת את החסימות של עצמנו.

למשל,  אנשים שנבגדו ונפגעו ע"י בני זוגם, אם הם לא ימצאו את הסליחה שבתוכם, הם לא יוכלו להשתחרר מהאירוע והוא יהווה חסימה בהמשך החיים שלהם בתחומים שונים. 

יכולים להיות אלה שלא יפתחו את ליבם יותר לבן זוג חדש ולא יתנו לעצמם להיות שוב בקרבה ובאינטימיות, או לא יתנו לבן זוג חדש להיכנס לחייהם ויישארו לבד והם לא ירגישו שוב את התשוקה, הריגושים, האהבה, השמחה וה"ביחד". הם אומנם יהיו מוגנים ובטוחים אבל לבד ועדיין כועסים וכואבים.

  • כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כדי להשתחרר מהרגשות הקשים שלנו, מהרעל שנמצא בתוכנו, מהכאב שיש בנו. לשחרר את עצמנו באמת ממה שהכאיב לנו.
  • כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משפר את היחסים שלנו עם האחרים וממיס את הקונפליקטים שיש לנו איתם.

אז כאמור, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, נהיה במערכות יחסים מתגמלות, מהנות ומספקות, ונחזיר לעצמנו את השלווה והשקט הפנימי החיוניים לנו כל כך.
לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול כעסים, לחצו על הקישור

קבלה ואהבה עצמית – להרגיש טוב עם עצמי / אריאלה מלצר / 03.10.2011

לעתים, משהו מתרחש במציאות שגורם לירידת מצב הרוח שלנו, דכדוך, עצב וכד' ולפעמים, זה קורה גם ללא סיבה מוחשית הנראית לעין. במאמר הזה אני רוצה להציע לכם שתי דרכים שלא רק יעזרו לכם לזכור את כל המהות הטובה שלכם ולהרגיש טוב עם עצמכם אלא גם תחוו אותה גם באופן מוחשי ביום יום שלכם, דבר שייתן לכם חוויה חיובית שתחזיר לכם את האופטימיות, החיוניות והחיות, השמחה ואת אנרגית החיים שלכם.

ראשית, מאחר ויש לרבים מאיתנו נטייה להגדיל ולהעצים את האירועים השליליים שבחיי היומיום והיות ואיפה שאנחנו ממקדים את אנרגית החיים ותשומת הלב שלנו, שם אנחנו חיים, ואז זו כבר נבואה שמגשימה את עצמה,אני מציעה לכם לתרגל כל יום לפני השינה, להתבונן במה שאירע אצלכם ביום שחלף ולציין לעצמכם 3 דברים טובים שהתרחשו עבורכם באותו היום, פגישה מוצלחת, מחמאה שקיבלת, הערכה כלשהי, ברכה, צעד קטן שעשיתם בדרך למטרה הגדולה יותר שלכם או כל דבר שגרם לכם הרגשה טובה, הנאה, שמחה, סיפוק , הצלחה וכד'.

אין שום טעם להיאחז בדברים השליליים! ההרגשה שלנו תלויה אך ורק בנו ונקבעת עפ"י  זווית הראייה והתפיסה שלנו את עצמנו ואת המציאות ואם אנחנו מתמקדים בטוב שקרה לנו, כך תהיה גם ההרגשה שלנו. המוח שלנו קולט את הדברים החיוביים שאנחנו מתרכזים בהם ויוצר בנו תחושה נעימה ואופטימיות. התרגול היומיומי הזה יגרום לכם להפוך את זווית הראייה הזו לחלק מכם ולהרגל שלכם וכתוצאה מכך, גם ההרגשה היומיומית שלכם עם עצמכם תהיה חיובית ומכאן – השמיים הם הגבול.

יש לרבים מאיתנו גם נטייה לגמד את הדברים הקטנים הטובים שמתרחשים ביומיום שלנו. הדברים לא צריכים להיות גדולים וגרנדיוזיים אלא חשוב להתבונן גם בדברים הקטנים אחרת הם פשוט נעלמים מעינינו. לא חבל? זה יכול להיות כל דבר שעושה אפילו לרגע תחושה נעימה כמו ברכה עם חיוך של המתדלק שיהיה לנו יום טוב. שום דבר בחיים שלנו הוא לא מובן מאליו. המציאות מורכבת מהדברים הקטנים שהופכים ביחד לדבר הגדול. כדאי לזכור שטיפה ועוד טיפה בסוף הופכת לשלולית.

התרגיל השני שאני מציעה לכם לעשות, הוא ליצור לעצמכם תיקייה (פיזית ו/או במחשב) ולהכניס לתוכה את כל הדברים היפים שקיבלתם מאחרים ושעוררו בכם הרגשה טובה, כגון, מחמאות, איחולים, ברכות, הערכות, פתקים ומכתבי אהבה וכל מה שמתחשק לכם שיצר בכם הרגשה נעימה.

ובשעה של דכדוך, מצב רוח ירוד, עצב, מועקה, מתח או לחץ, תפתחו את התיקייה, תתבוננו במה שיש בה, קראו את הדברים בהתכוונות מלאה, היזכרו בהרגשה שהייתה לכם כשקיבלתם אותם וחוו את ההרגשה הזו עכשיו ברגע זה, כאילו זה קורה עכשיו, את כל האהבה, האכפתיות, החום, תשומת הלב, הדאגה, ההערכה, ההתחשבות, האהדה והפירגון וכל מה שנתנו לכם.

בשני התרגילים, יש לקחת נשימה עמוקה, לתת לדברים לחלחל ולשקוע עמוק בתוככם ולהזין בהם את הנשמה שלכם. כבר עכשיו הענקתם לעצמכם מתנה ושיניתם את ההרגשה שלכם.
זה עובד – שווה לנסות!

כדאי לזכור – ההרגשה שלנו תלויה רק בנו. זו בחירה שלנו במה אנחנו מתמקדים.
מאחלת לכם חיים של קבלה ואהבה עצמית!

גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

יחסים של תלות מול עצמאות – יצירת תלות של האחר בנו / אריאלה מלצר / 02.10.2011

ישנם אלו שמוצאים את עצמם עם כל כובד האחריות, בבית, על בני זוגם, על ילדיהם ולעיתים, גם על אחרים בכלל. הם מרגישים שהכל מוטל על כתפיהם ואם הם לא ידאגו שהדברים יפעלו כהלכה, שום דבר לא יתנהל כשורה. גם הם עצמם וגם בני משפחתם רואים בהם עמוד התווך של המשפחה, כמי שכולם תלויים בו, סומכים ונשענים עליו שכל דבר יסתדר וייפתר כפי שצריך.

סוזן (שם בדוי) מתארת כי למרות שהיא עובדת קשה כעצמאית לפרנסת המשפחה, כל הטיפול בבית ובילדים מוטל עליה בלבד. לדבריה, בעלה אינו רואה את עצמו כאחראי כמוה באופן שיוויוני אלא באופן שהוא עוזר לה למלא את המשימות והתפקידים הקשורים לגידול וחינוך הילדים. עזרתו תלויה רק ברצונו הטוב וכשלא מתחשק לו או כשהוא רוצה להעניש אותה הוא משאיר אותה להתמודד לבד עם הדברים, הבעיות והקשיים ועוד לפעמים, גם בא אליה בטענות.

סוזן מתארת גם את הצורך שלה לעזור לילדים בכל דבר כולל להכין שיעורי בית עם הבת האמצעית שיש לה קשיי למידה, אך לעזור בשבילה, לעיתים, זה לא רק לכוון ולהדריך אלא להכין במקומה את השיעורים. לפעמים, במקום לבקש מהם לעשות דברים ולהתמודד עם חוסר היענותם לבקשתה ולריב איתם, היא מעדיפה לעשות כבר במקומם.

גם עמוס (שם בדוי)  מרגיש את כל כובד האחריות של המשפחה על כתפיו. למרות היותו מפרנס יחיד במשפחה, אשתו שאינה עובדת כבר תקופה ארוכה מצפה ממנו לסייע לה בכל המשימות והקשיים הכרוכים בטיפול בבית ועם הילדים גם במשך היום כשהיא בבית והוא בעבודה. כל משימה שהיא קשה עבורה או מלחיצה אותה מופנית אליו והוא לוקח על עצמו לפתור ולבצע אותה.

מדוע זה קורה?
זה לא קורה במקרה במערכות יחסים שיש מישהו אחראי והאחרים תלויים בו. זה שיתוף פעולה, לעיתים, סמוי ללא כל דיבור גלוי. הם זקוקים שהאחרים יהיו תלויים בהם והאחרים, מסיבות שונות, רוצים וזקוקים שיעשו בשבילם.

אותם האנשים שלוקחים על עצמם את כל האחריות על עצמם או לפחות את כל האחריות בתחום מסוים פועלים כך מתוך צורך פנימי שלהם. הצורך שהאחרים יהיו תלויים בהם ונזקקים להם גורם להם להרגיש שהם טובים ומיוחדים, מעניק להם תחושה של חוזק, חשיבות, כוח, משמעות, ערך וביטחון עצמי. לתחושתם, שום דבר לא יכול לפעול כהלכה בלעדיהם. זה חלק מההגדרה העצמית והזהות שלהם.

כאשר הם עושים במקום האחרים, בני זוגם, ילדיהם ואף אחרים בסביבתם, הם רואים בהם חלשים וחסרי יכולת, לא מצפים מהם לעשייה, לא סומכים עליהם ובעצם, הם משמרים אותם קטנים, חלשים ותלויים ולא נותנים להם אפשרות לגדול, להתפתח ולצמוח כבני אדם עצמאיים.

התנהגות כזו משדרת לאחרים "אתה לא יכול", "אתה לא מוצלח", "אתה זקוק לי", "אני לא מאמין בך", "אני לא סומך עליך". גם מבוגרים אך במיוחד ילדים, לומדים עם הזמן שאכן הם כאלה. הם מאמינים כבר שהם לא מסוגלים, לא מוכשרים ולא מוצלחים, דברשמערער את ביטחונם ואת הדימוי העצמי שלהם והם מפסיקים לנסות ונמנעים מהתמודדות.

באופן הזה נוצר מעגל סגור כי ככל שהם לא מתמודדים, כך עושים יותר בשבילם, הם מוותרים מראש ולא מתאמצים יותר וחוזר חלילה.

התוצאה היא שאנשים אלה, הלוקחים על עצמם את האחריות, עושים הרבה משימות במקום אחרים ולא רק בתוך המשפחה הגרעינית, נוצר עליהם עומס משימות, מטלות ותפקידים, לחץ ומתח רב. הם כל כך עסוקים באחרים ובצרכים שלהם שהם עלולים להפסיק להקשיב לעצמם ולרצונותיהם האישיים, הם מרגישים שכל הנטל נופל עליהם בלבד, ושהם לבד במערכה ללא שותפים.

הם יכולים לפרש את אי העשייה של האחרים לא כי הם לא יכולים אלא שהם לא רוצים ואז מתחיל התסכול להתעורר ולהתגבר דבר שיכול להביא לתחושות מרירות עקב חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות, לכאורה, בדידות, כעס, כאב, חוסר ערך עד כדי תחושה של ניצול.

הקונפליקט שלהם, למעשה, אינו עם האחרים אלא בתוך עצמם. מצד אחד, הם רוצים שאחרים ישתתפו כמוהם בעשייה, כדי להרגיש שותפות ולהקל על עצמם ובמיוחד אצל הילדים, לפתח אצלם עצמאות, יכולות, כישורים וביטחון ומצד שני, הם זקוקים להרגיש שהם "המצילים" היחידים, בעלי הכוח, שווים ובעלי ערך ומשמעות.

עמוק בתוכם הם יכולים להרגיש שאם לא יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם, אז הם לא יהיו שווים מספיק, לא יצטרכו אותם יותר, והם לא יהיו דומיננטיים ובעלי הכוח והשליטה. זו דרך עקיפה להעניק ולספק לעצמם תחושת ביטחון וכוח כשבעצם, בדרך זו הם נמנעים מלפתח ביטחון מתוך עצמם אלא רק כאשר אחרים תלויים בהם. סוזן אמרה "אם לא זקוקים לי אז מה אני שווה, איזה ערך יש לי?"

אם לא משנים את הגישה ואת דפוסי ההתנהגות האלה כולם מפסידים. גם האדם עצמו שלוקח על עצמו בלבד את משא האחריות מרגיש עומס יתר, מתח ולחץ ובדידות ועלול לפתח תחושת קורבניות, דבר שיכול להתבטא לבסוף במריבות וויכוחים רבים. הוא מרגיש ביטחון רק כשהוא דואג כל הזמן לאחרים, מסייע ומגן עליהם, והוא "שוכח" את עצמו.

מנגד, האחרים, בני הזוג, קולגות, חברים, בני משפחה מורחבת ובמיוחד הילדים שלהם, שהתרגלו שעושים בשבילם ובמקומם, לומדים שהם אינם צריכים להתאמץ, לקחת אחריות על מעשיהם והתנהגותם, ולשכלל ולפתח את יכולות ההתמודדות שלהם עם תסכולים וקשיים של המציאות.

כתוצאה מכך, הם נשארים בני אדם לא בטוחים בעצמם, תלותיים, פסיביים, חסרי עצמאות, לא בשלים וילדותיים המצפים שהסביבה תספק להם את צרכיהם והם יתקשו בבגרותם לנהל מערכות יחסים יציבות, מספקות וטובות ויהיה להם קשה לצמוח בחייהם להישגים והצלחות משל עצמם.

אם נמחיש את התהליך במטפורה, אם לילד יש קשיי ראייה, האם נראה במקומו או שניתן לו משקפיים כדי שיראה בעצמו? או דוגמא אחרת, אם הילד הולך על רגליכם האם שרירי רגליו יהיו מפותחים דיים כדי ללכת בעצמו על רגליו באופן עצמאי? הרי תמיד הוא יהיה תלוי בכם או באחרים ואין ספק, שזה לא הדבר הרצוי.

המסקנה המתבקשת, לסיום, היא שהאדם הלוקח על עצמו את כל הנטל על כתפיו אינו "מציל" אף אחד בדרך זו אלא להיפך. עליו ללמוד לשחרר שליטה ולהתחלק באחריות, למצוא בתוך עצמו את הטוב, הביטחון והחוזק גם ללא עשיית יתר ופיתוח תלות אצל האחרים, לעודד ולאתגר את האחרים לבצע בעצמם משימות ותפקידים בהתאם ליכולתם וכישוריהם ולשבח אותם על כך.

המהות הטובה שלנו כבני אדם אינה תלויה בכמות המעשים שאנחנו עושים בכלל ולמען האחרים בפרט וניתן לאהוב אותנו בעצם רק בגלל מי שאנחנו במהותנו.

איך לשמור על דימוי עצמי חיובי / אריאלה מלצר / 24.07.2011

לפעמים, כשלא הולך לנו משהו שרצינו בו מאד, או כשאנחנו טועים, נכשלים או כשמישהו מעליב אותנו או פוגע בנו, אנחנו, לעיתים, מרגישים חסרי משמעות ולא שווים. זה קורה לרבים וטובים מאיתנו. אנחנו פתאום שוכחים את כל הערך שלנו, את כל ההישגים שהשגנו בחיים, את כל ההצלחות, הכישורים והכוחות שלנו והכל פתאום מתגמד ויוצר הרגשה קשה של חוסר ערך, דבר שמערער לנו את ביטחוננו העצמי ואת הדימוי החיובי שלנו בעיני עצמנואנחנו יכולים לשקוע לתחושת דכדוך, מועקה, פסימיות ואף, ייאוש ודיכאון. 

במצב כזה, כל יכולותינו ותכונותינו הטובות, החוכמה, היופי הפנימי, טוב הלב, הנדיבות, החום, האהבה, שמחת החיים וכל המהות הטובה שלנו נשכחות לפתע מאיתנו. אנחנו מרגישים כאילו לקחו לנו את כל הטוב שבנו. לא פשוט לשאת ולהכיל את ההרגשה הזו. היא מכאיבה וגורמת לנו מצוקה רבה. 

אנחנו מרגישים ומתנהגים אז כאילו מישהו לקח לנו את הכבוד, הערך, החוכמה, הטוב וכל המשמעות שלנו. אנחנו מרגישים מאויימים והתקפה על ה"אני" שלנו וכתוצאה מכך, אנחנו עלולים להגיב בתוקפנות, בכעס, בהתפרצות, בביקורת נוקבת ובהאשמות כלפי מי, שלדעתנו, גרם לנו להרגיש כך או על אחרים שנמצאים בסביבתנו. לחילופין, אנחנו יכולים להתכנס ולהיסגר בתוך עצמנו, לפעול בהימנעות, להתרחק ו"לברוח" וע"י כך להתנתק, לכאורה, מהרגשות הבלתי נסבלים, הכואבים והמתסכלים שלנו.

זו רק אשלייה של התנתקות מרגשות אלה כי הם לא נעלמו באמת. הם עדיין שם, מחלחלים בתוכנו אלא שעכשיו אנחנו כבר לא במגע איתם והם יכולים להתחיל לנהל אותנו בלי שנהיה מודעים להם ולהשפעתם עלינו ומבלי שנשים אפילו לב לכך.

"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, כפי שאני קוראת לה ומזכירה אותה לא פעם, איננה זקוקה לאישור חיצוני. היא פשוט קיימת ולכן, כדאי להיזכר בה בכל מצב שקשה לנו בו."מחלקת האישורים", עוד מושג שיצרתי אותו, לא נמצאת מחוצה לנו אלא בתוכנו. היא הייתה קיימת מאז ומעולם עוד מיום היוולדנו, אך לאור נסיבות חיינו וכל ההתנסויות שלנו במשפחה ובחברה היא לאט לאט נסגרה ואנחנו עלולים לשכוח ממנה ולהפוך להיות תלויים באירועים ובתגובות החיצוניות, כדי שיאשרו לנו את קיומנו ואת כל הערך והחשיבות שלנו.

לכן, עלינו לפתוח אותה מחדש ולהתחיל לנפק לעצמנו את האישורים, לא משנה מה שמתרחש במציאות החיצונית לנו ובמיוחד, במצבים הקשים. זו חמלה עצמית המעניקה לנו חופש, שחרור, עצמאות, כוח ויכולת להתגבר על המצב ולהמשיך בדרך עם כל האנרגיה וכוח החיים שלנו. כדאי לזכור שהכישלון, הפגיעה או ההפסד הם זמניים בלבד.

עוד דבר שכדאי לזכור הוא שזה טבעי להרגיש כך ועוד יותר מכך הוא, שלעיתים קרובות, קורה שדווקא האירוע שגרם לנו להרגשה רעה או הדבר שהשתבש לנו מביא בעקבותיו תוצאות יותר טובות שלא חשבנו עליהן מלכתחילה.

הרי זה טבעה של המציאות שמזמנת לנו אירועים ומצבים רבים, שלא תמיד תלויים בנו ושאין לנו שליטה עליהם או אפילו גם אם יש לנו אחריות עליהם, והם מעוררים בנו כאב, תסכול וקושי רב. אף אחד לא יכול לקחת לנו שום דבר אם אנחנו לא מסכימים לכך. הרי, למשל, החוכמה שלנו לא תלויה בדבר ולא משתנה אם מישהו אמר או עשה משהו שפגע בנו, או לא קיבלנו את המשרה שרצינו, או נכשלנו בבחינה וכד'. הדבר נכון גם לגבי הכבוד, החשיבות, המקצועיות וכל התכונות, הכישורים והכוחות שלנו הנמצאים בתוכנו, טוב הלב, הערך, המשמעות, ולמעשה, כל המהות הטובה שלנו.

ובטח כבר שאלתם את עצמכם, ומה הקשר למאה דולר?
אז הנה הקשר…כדי להמחיש לכם את הדברים, אני רוצה לספר לכם ספור באמצעות מצגת. לצפייה במצגת , עליכם ללחוץ על הקישור ואח"כ כדי לעבור כל פעם לשקופית הבאה יש לעשות קליק שמאלי בעכבר.

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

דלתות נסגרות – המחיר של התפרצויות כעס ועצבים ודרכי יציאה מהן / אריאלה מלצר / 14.07.2011

שימי, גל, אלון (שמות בדויים) ועוד רבים וטובים, שהשתתפו בסדנא לשליטה וניהול כעסים, כולם הגיעו לנקודת ה'אל חזור' שממנה הם הבינו שהם לא יכולים יותר להמשיך להתפרץ בכעס ללא שליטה על הסובבים אותם כהרגלם. המחיר נעשה כבד מידיי והם עומדים לאבד את כל היקר להם.

"מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצבני וסבלתי מהתפרצויות כעס שבאו לידי ביטוי באגרסיביות מילולית ופיזית הכוללת צעקות, בעיטות בחפצים, הכאה עצמית, דפיקה על שולחנות, הטחת חפצים וכד' אמר אלון. "הגעתי לסדנא מפני שהבנתי שאני עלול לאבד את משפחתי", סיפר גל. "באתי כי עמדתי בפני אולטימאטום מזוגתי שתחיה", תיאר שימי.

תיאורים אלו הם כמה דוגמאות מייצגות למחיר הכבד שמשלמים אלה שיש להם "פתיל קצר", מתעצבנים בקלות על מי שחותך אותם בכביש או אלו שמתפרצים בכעס ללא שליטה על הסובבים אותם ובעיקר, על בני משפחתם.

אובדן הזוגיות והמסגרת המשפחתית הוא אחד מהמחירים הכבדים ביותר שאנשים חמי מזג משלמים על התפרצויות הזעם והכעס שלהם. התפרצויות הכעס, העצבים, העלבונות, הטחת ההאשמות, חוסר הקבלה, ביקורתיות היתר, הצעקות והקללות המוטחים לעבר בן הזוג, בנוכחות הילדים ולעיתים, אף כלפיהם, מעכירים את היחסים עם האנשים הכי קרובים להם, מרחיקים אותם מעליהם, ומרתיעים אותם מלנסות ולפנות אליהם.

היחסים עם בני הזוג יכולים להיות מרוחקים, מלאי תסכול, כאב ובדידות, טעונים, חסרי קרבה ואינטימיות ומאופיינים במריבות רבות. בני הזוג סופגים זמן ממושך את אירועי הכעס ותוצאותיהם, נרגעים בתקופות השקט, בהן הם מקווים שהמצב ישתנה עד שמגיעה הפעם הבאה. אך כשתדירותם של האירועים גוברת ועוצמתם הולכת וגדלה, יכולתם של בני הזוג לספוג הולכת וקטנה עד שהם לא יכולים יותר לשאת את המצב והם רוצים לפרק את הזוגיות עד כדי פרידה וגירושין.

גם הילדים והיחסים איתם נפגעים. הילדים העדים למתח בין הוריהם ולתגובות הנוקשות והקשות של ההורה המתפרץ מרגישים פחד, מתח ולחץ בקרבתו והם לא יודעים איזו התנהגות שלהם יכולה לגרור אחריה התפרצות בלתי צפויה. ההתפרצויות פוגעות בדימוי וההערכה העצמיים שלהם ובהתפתחות התקינה שלהם.

פירוק הזוגיות והמסגרת המשפחתית משאיר את האדם המתפרץ בבדידותו, ללא כל כתף תומכת להישען עליה. הגירושין יכולים להסתיים בצורה פוגעת וכואבת ואף להביא איתם הסתבכות עם החוק, לגרור אחריהם איבוד ימי עבודה וכסף רב. אך בעיקר הוא מאבד את היחסים עם האנשים החשובים לו ביותר בחיים, את המסגרת הבטוחה, התומכת ואת השייכות אליה.

באופן זה האדם העצבני מאבד את היחסים הטובים גם עם סביבתו, בני המשפחה המורחבת, עם קולגות, חברים, שכנים, עם הבוס וכתוצאה מכך, אף יכול לאבד את מקום עבודתו ופרנסתו, קידום בעבודה, את שמו הטוב, כבוד, הערכה, מעמד ויוקרה.

האדם המתפרץ בכעס איננו חי את ה"אני האמיתי" שלו. הכעס הוא בעצם "תחפושת" לרגשותיו האחרים שאינם באים לידי ביטוי באופן ישיר. הוא משליך את רגשותיו על האחרים כדי לפרוק אותם ולהשתחרר מהם, ובכך מתרחק מעצמו וממהותו הטובה, מרגיש מזויף, ואף רע ופוגעני. למרות כוונותיו הטובות הוא מרגיש שלא מבינים אותו ובמקום לראות את צרכיו, חסכיו, רגשותיו וכאביו כאדם חיובי הוא נתפס כאדם מפחיד, קשה ושלילי.

בעקבות ההתפרצות מתעוררים רגשות קשים נוספים כגון, אשמה, חרטה, עצב, כאב, צער, אי שקט, מועקה, כשלמעשה, הבעיה המקורית לא נפתרה והרגשות שהתעוררו בעקבותיה לא נעלמו באמצעות הכעס אלא להיפך, הם התעצמו. מחקרים מצאו כי יש קשר ישיר בין התפרצויות כעס, תחושות לחץ, עוינות ומתח לבין מחלות לב והתקפי לב ובעיות בריאותיות נוספות.

השלב הראשון בדרך לשינוי הוא הכרה בבעיה ולקיחת אחריות אישית על תהליך השינוי. השלב השני, הוא למידה של דרכים ואסטרטגיות שונות לניהול יעיל של הכעס.

ניהול יעיל של כעס הוא תיעול נכון של אנרגית הכעס שהתעוררה ושחרורה בדרכים מועילות מבלי לפגוע בעצמנו או באחרים. ניהול כעס הוא מערכת של התנהגויות, תגובות וטכניקות שונות ומגוונות, שניתן ללמוד אותן ועם תרגול שנעשה בסביבה תומכת ובטוחה, בעקביות ובהתמדה, הן הופכות להיות חלק טבעי מהמיומנויות בעולמו הפנימי של האדם.

אחד הדברים החשובים שיש להבין הוא שהמציאות מורכבת מגוונים שונים ומפאת ההבדלים בין בני האדם יש לקבל את השונות בין בני האדם לא יותר טובה או רעה אלא אחרת.

אסטרטגיות נוספות הן באמצעות למידה של טכניקות שונות של יצירת מרחק בין האירוע לתגובה ובלימת ההתפרצות כגון, נשימה נכונה ואמצעי הרפיה אחרים, כגון, פסק זמן, מדיטציה, דמיון מודרך, ספורט וכד'.

היות ובשעת התפתחות הכעס, עוד לפני ההתפרצות, הגוף כולו נמצא בדריכות ובעוררות יתר, הוא מסמן על ההתפרצות הצפויה באמצעות תגובות פיסיולוגיות בגוף, כגון, לחץ ומועקה בחזה, נשימה מואצת, חום או קור, יובש בפה ועוד.

יש לזהות את הסימנים הללו בגוף ולהתייחס אליהם כתמרורי אזהרה ואור אדום שיש לעצור את התפתחות האירוע, לקחת פסק זמן  ו"לרדת מהמגרש" כדי להירגע ולהתארגן מחדש מתוך מטרה לחזור להידברות אפקטיבית יותר. לפיכך, יש ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית ואסרטיבית.

יש ללמוד לזהות את החלקים בעולם הפנימי הדוחפים להתנהגויות הלא רצויות, הן ברמה החשיבתית והן ברמה הרגשית. בתחום החשיבה יש ללמוד לראות שיש זוויות ראיה נוספות לאותה מציאות, ללמוד להמיר מחשבות שליליות לחיוביות, לזהות דפוסי התנהגות, אמונות מגבילות ותבניות חשיבה שנוצרו כבר בילדות אך אינן יעילות יותר בחיים הבוגרים ולשנות אותן בהתאם. דרך זו מאפשרת שינוי גישה והפחתת הנטייה לכעס בכלל.

ולסיום, על האדם העצבני והמתפרץ על נקלה ללמוד לזהות את רגשותיו ולבטא אותם באופן ישיר כדי שלא "יתחפשו" לכעס. היות וההתפרצויות נובעות דווקא מחרדה, מכאב, מצורך לא מסופק ומחוסר אונים, חשוב להתחבר לכל הכישורים, הכוחות והתכונות הטובות, כ"תחנת כוח" פנימית, על מנת להעלות את הביטחון העצמי, את היכולת להכיל תסכולים ולווסת מתחים.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, יש ללחוץ על הקישור

אריאלה מלצר הינה פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מנהלת מכון רעות ברחובות, מומחית בטיפול בבעיות שליטה וניהול כעסים. מרצה, מדריכה ומנחת סדנאות.

צחוק כדרך מצוינת למנוע ולשחרר כעסים / אריאלה מלצר / 15.05.2011

אמרה ידועה היא ש'צחוק יפה לבריאות'.לא סתם אימרה זו נולדה. אנחנו רואים איך בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום שלם, תרפייה ואימון צחוק, יוגה – צחוק כדרך המסייעת להתמודד עם קשיים ובעיות שונות, טראומות, מחלות ועוד. קיימים כיום יותר מ-6000 מועדוני צחוק בכ-60 ארצות ברחבי העולם.

לצחוק יש תועלת בריאותית אמיתית. הוא יכול להוריד באופן משמעותי את רמות לחץ הדם, להביא להפחתה משמעותית בהורמון הלחץ וברמת המתח. פרויד ציין בכתביו ב-1967 כי הצחוק הוא כלי שגורם לקטרזיס, לשחרור ולהיטהרות, מפחית מתחים וגורם להקלה משמעותית. בנוסף, הליצן הרפואי הוא מקצוע חדש שנולד מהידע המתפתח בתחום ועושה פלאים כיום בעיקר בבתי חולים וממחיש כיצד הצחוק מרפא ועוזר בהחלמה ובהתאוששות מהירים ממחלות שונות.

כמו כן, מחקרים בתחום הזוגיות הוכיחו כי כאשר יש הרבה הומור וצחוק בין בני זוג, הם מצליחים להתמודד ביעילות רבה יותר עם הקונפליקטים שעולים ביניהם ולמצוא פתרונות מתאימים. היחסים בין בני הזוג טובים יותר, מעמיקה הקרבה והאינטימיות ביניהם והזוגיות טובה, מספקת ומאושרת יותר.

ומה הקשר בין צחוק לכעס? שאלה מצוינת…
אנחנו יודעים שלעיתים קרובות הכעס נוצר כבר מימי ילדותנו כחליפת הישרדות מאד חכמה שנבנתה לצרכי הגנה מפני התקפה וסכנה, ממשית או רגשית ואיום על ה"אני" שלנו ואוצרת בתוכה הרבה כאב ועצב. חליפת ההישרדות הזו שהייתה חכמה להיותנו ילדים, תלויים וחסרי אונים, הולכת איתנו גם לחיינו הבוגרים גם כשהיא כבר איננה מתאימה ואינה יעילה יותר למצבים החדשים במציאות וליכולותינו ולכוחותינו כאנשים בוגרים ועצמאיים.

האירועים המציאותיים על פני השטח המתרחשים בהווה ולעיתים, גם האירועים השטותיים והשוליים ביותר, המעשים או ההתנהגויות של הזולת, יכולים לגעת ולעורר ( בדרך כלל, באופן לא מודע) את אותו כאב וחרדה גדולים ראשוניים וקדומים מהילדות וכדרך לפרוק אותם ולהשתחרר מהם מבלי לגעת בהם באופן ישיר, כי זה קשה, כואב ומפחיד, משליכים אותם על הזולת, וע"י כך אפשר עכשיו לכעוס עליו ולשחרר כלפיו את האנרגיה השלילית של הרגשות שנוצרה בגוף.

בשעת כעס ומתח, רמת האדרנלין בגוף עולה, הגוף מאותת על מצב של לחץ וקושי, על הדריכות ועוררות היתר, בו נתון האדם, והדבר מתבטא בתגובות פיסיולוגיות כגון, נשימה מהירה, יובש בפה, דופק מואץ, מועקה בחזה, רעד בשרירים, חום בפנים וכד'.

הצחוק גורם למוח להפריש ולשחרר אנדורפינים בגוף, המשככים כאבים ומרגיעים את מערכת העצבים המרכזית, מה שגורם לרגיעה כללית, לשחרור הכעס ולהפגת המתח.

אם מכוונים את הצחוק לאותה הרגשה כואבת ולא נעימה, אפילו שמייצרים אותו בתחילה בצורה מלאכותית ומזויפת ללא כל סיבה נראית לעין עד שהוא הופך להיות אמיתי, גם אם אפילו לא יודעים את מקור ההרגשה הכואבת והלא נעימה, הצחוק מעורר באופן מיידי את תהליכי הריפוי הטבעיים בגוף, משחרר את אותה האנרגיה וכתוצאה מכך, נוצרת תחושה של פורקן, ניקיון, שחרור, הקלה ורוגע.

הצחוק יוצר הנאה, סיפוק והרגשה חיובית, מגביר אופטימיות, מעורר את שמחת החיים ומאפשר לאנרגית החיים ולחיות שבנו להיות במלואה, עוזר ליצור מחשבות חיוביות, משפר את מצב הרוח, שומר על בריאות תקינה ויוצר אווירה חיובית, נעימה ומשוחררת.

באמצעות הצחוק ניתן לראות את המצבים שקשה להתמודד איתם ואת החיים בכלל, באור קליל יותר עם גמישות חשיבתית, פרופורציונלית ויצירתית יותר. כתוצאה מכך, הביטחון העצמי עולה, ניתן לממש ולהגשים את מלוא הפוטנציאל הטמון בנו, ולשפר את מערכות היחסים וע"י כך קל יותר למנוע התפרצויות לא נעימות של כעס ולהתמודד עם מצבים מתסכלים, אירועים מעוררי כעס, שיש בהם קושי וכאב.

אפשר לצחוק ללא סיבה נראית לעין אלא סתם רק בגלל שמחליטים. למוח "לא אכפת" והוא גם לא יודע להבדיל בין אם הייתה סיבה מציאותית עובדתית לצחוק או שהצחוק הגיע ללא כל סיבה גלויה והוא עושה את הפעולה הנדרשת, להרגיע ולהפיג את המתחים ולווסת את הלחצים, כי הגוף שלנו מחווט לרפא את עצמו באופן טבעי.

לסיום, השימוש במנגנון הפיסיולוגי הטבעי שלנו כיצורי האנוש, הצחוק, כדרך מרפאת בחיי היומיום שלנו, כחלק מהמהות שלנו וכדרך שלנו להתייחס אל מציאות חיינו, יכולה להחזיר אותנו אל עצמנו, אל הכוחות שלנו, אל התקווה והאופטימיות והאמונה בעצמנו, דבר שמאפשר ומעצים את היכולת  שלנו להתמודד עם מצבים קשים וכואבים, עם תחלואי החיים, עם רגשות קשים, עם כישלונות וטעויות, ועם תסכולים ומצבים שמשתבשים לנו בניגוד לציפיות שלנו.

הדרך להסתכל על מצבים קשים דרך הפעלת מנגנון הצחוק מאפשר למצוא פתרונות חדשים ומגוונים למצבי משבר ולקונפליקטים שעולים במערכות היחסים השונות במעגלי החיים שלנו. בדרך זו ניתן לשמור ולהעמיק את הקשרים עם הסובבים אותנו, ליצור זוגיות טובה, יחסים משפחתיים מספקים ומצמיחים ולפתח קשרים חברתיים מהנים.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

הדרך אל החופש, העצמאות והביטחון העצמי / אריאלה מלצר / 08.05.2011

רבים מאיתנו עסוקים הרבה פעמים במחשבות מה אחרים יגידו, האם הם יהיו מרוצים מאיתנו, איך תהיה התגובה שלהם כלפינו וכלפי מעשינו או מחשבותינו, האם יקבלו אותנו או יבקרו אותנו ומחשבות אלו חוסמות אותנו, לעיתים קרובות, מלפעול איך שאנחנו רוצים ולהיות מי שאנחנו.

ולא רק זה, התלות שאנחנו מפתחים בתגובה החיצונית של האחרים והסביבה והצורך שלנו לקבל הערכה ופידבק חיוביים, מביאים אותנו לא פעם להאשים ולבקר גם את עצמנו על מה שעשינו, על הטעויות שלנו וחוסר הצלחות שלנו ואולי גם בכלל על מי שאנחנו. שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק יפים, או חכמים, שווים ומוצלחים לעומת האחרים.

לעיתים, אנחנו כבר מראש חושבים איך ישפיעו הפעולות והמעשים שלנו על האחרים ואם נדמה לנו שזה יפגע או יכאיב לאחרים או שזה יעורר התנגדות או חוסר הסכמה, אנחנו נמנעים מלעשות את אותם דברים, שאנחנו רוצים כל כך בשביל עצמנו.

מחשבות כאלו מעוררות או מגבירות את הפחד אצלנו מלפעול באופן חופשי, יוצרות תלות בתגובה החיצונית, שוללות את החופש לבחור ואת העצמאות שלנו כבני אדם.

לפעמים, נאמרים לנו דברים לא נעימים או פוגעים שגורמים לרבים להיעלב ולהיפגע, מה שיכול לגרום לאי שקט ממושך, מועקה, כובד ותחושות לא נעימות אחרות וזה יכול לקלקל לנו יום שלם.

הקושי של רבים מאיתנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו על כל חלקינו, היפים והפחות יפים, והקושי לסלוח ולחמול את עצמנו, מונעים מאיתנו להגשים את המשאלות שלנו, לממש את עצמנו כפי שאנחנו זקוקים וצריכים ולמצות את כל הפוטנציאל והקסם הטמון בנו.

לכן, אני מציעה לכם לפתוח שוב את מחלקת האישורים הפנימית שלכם, כי רק היא יודעת הכי טוב מה מתאים לכם ונכון עבורכם. ולמה שוב? כי פעם בילדות שלכם היא הייתה פתוחה לחלוטין. אפשר להסתכל על הילדים, כששואלים אותם "מי יפה?", מי חכם?", מה הם עונים?….הם עונים באופן מיידי, ללא בושה וללא היסוס "אני". כי הם יודעים את זה בברור ועמוק בתוכם. והרי זה גם מה שמצפים מהם שיענו.

 עם הזמן כולנו חונכנו ולימדו אותנו שזה "לא יפה" לדבר כך או לדבר על כמה אנחנו טובים ומוצלחים כי זה נחשב שוויץ, חוסר ענווה ולא מנומס ומחלקת האישורים הפנימית נסגרה ומעלה אבק. ונשאר, שוב, רק מה שאחרים חושבים.

לא כך הוא הדבר! אנחנו צריכים להכיר בדברים היפים והטובים שבנו, לראות את הערך שלנו ולקבל בהבנה וסליחה את הטעויות שלנו.

מי שרגיל לחשוב רק מה האחרים חושבים, סביר להניח שהוא כבר מורגל עוד מילדות להיות קשוב לאחרים ולא לעצמו, ואולי גם מורגל לקבל ביקורת. כתוצאה מכך, הוא סגר את מחלקת האישורים הפנימית שלו, מקבל אוטומטית את הביקורת החיצונית, לא יודע לשאול את עצמו מה הוא רוצה וצריך, מאשים ומבקר בחומרה את עצמו ומחכה כל הזמן לאישור חיצוני. יחד עם זאת, זה לא אומר שלא צריך להקשיב לאחרים ולבדוק את דבריהם.

אנחנו מורכבים כולנו מהרבה דברים מוצלחים ויפים אך גם מדברים לא יפים ועדיין אנחנו בסדר ונהדרים, כי זה אנושי וטבעי. אנחנו רק צריכים לקבל שזה בסדר ושאין לנו שום סיכוי להיות תמיד מושלמים ו"בסדר" ושאף פעם לא נטעה.

מחלקת האישורים הפנימית תשחרר אתכם מהמחסומים שלכם, מהתלות שלכם בהערכה ואישורים חיצוניים, תיתן לכם חופש, חירות, שחרור ועצמאות, תעלה את הביטחון העצמי שלכם ותחזיר אתכם לעצמכם!
כדאי גם לזכור שמחלקת האישורים שלנו נמצאת בשכנות קרובה ל"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, שם נמצאים כל הכוחות שלנו, היכולות והכישורים וכל הטוב שבנו וכשאנחנו מתנתקים ממנה, אנחנו מתנתקים גם ממחלקת האישורים שלנו.

אף אחד לא יפתח עבורכם את מחלקת האישורים שלכם מלבדכם. מותר לכם לחשוב ולהרגיש אחרת מאחרים. מותר לכם לעשות בהתאם ל"אני מאמין" שלכם גם אם אחרים חושבים אחרת. מותר לכם לא להסכים עם האחרים ולהיות שונים מהם. זה לא הופך אתכם לפחות טובים מהאחרים. לא מה שהאחרים חושבים או אומרים הוא מה שקובע מי אתם ומה נכון לכם.

אין נכון אחד! לכל אחד יש את הנכון שלו! הנכון המתאים עבורו! ואת זה קובעת רק מחלקת האישורים הפנימית שלכם.

לכן, רק לכם יש את היכולת להחליט עבורכם שזה בסדר שטעיתם, שלא הצלחתם, שעשיתם משהו לא מוצלח ולסלוח לעצמכם, כי למי זה לא קורה? רק לאלה שמסתירים את זה. זה קורה לכולם!

אז…לכבוד חג העצמאות שבפתח, נא לפתוח מחדש בחגיגיות את מחלקת האישורים הפנימית שלכם ולהתחיל בבקשה לסלוח לעצמכם ולקבל אתכם על כל חלקיכם באהבה גדולה.

חג עצמאות שמח!

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.