איך להתמודד בהצלחה עם שלב אמצע החיים / אריאלה מלצר / 12.01.2012

Portrait of mother and daughter

כל שלב חדש במעגל החיים הטבעי שלנו מביא איתו התפתחות וצמיחה חדשה אך גם כרוך בקשיים והוא דורש מאיתנו הסתגלות מחודשת כדי להגיע שוב לאיזון ושיווי המשקל.

לא תמיד קל להתמודד עם שינויים ולא פשוט הוא השלב שבו אנחנו מגיעים לאמצע החיים,
במיוחד לאלה בני ה- 50+.

בשלב הזה ישנם שינויים רבים המשפיעים על החיים ואיכותם, על הדימוי העצמי, על הזהות, המשמעות והערך העצמי של כל אחד ואחד.

הצלחת ההתמודדות או כניסה למשבר תלויה בתפיסת האדם את השלב ההתפתחותי החדש
ואיזו משמעות הוא נותן לו בחייו, ביכולת הגמישות שלו להסתגל למצבים משתנים
ולהתאים את עצמו למצב החדש, בכוחותיו הנפשיים ובהתמודדויות שלו מהתנסויות קודמות מן העבר.
ככל שהאדם התמודד בהצלחה בשלבים ההתפתחותיים הקודמים שלו, כך יש סיכוי גדול יותר
שיצליח להתמודד בהצלחה גם בשלב הנוכחי.

הדרך בה מתמודד האדם עם השינויים, התפיסה והגישה שלו לשינויים, יכולת הגמישות
שהוא מגלה ודרך ההסתגלות שלו אליהם וההתמודדות איתם, היא שתקבע אם הצלחת תפקודו, אושרו ואיכות חייו.

בשלב אמצע החיים הגיל מתחיל לתת את אותותיו על הגוף והוא משתנה. לעיתים, הבריאות מתרופפת, העור כבר אינו מתוח ומוצק כשהיה, הכרס גדלה, השיער מידלדל וקשה יותר לשמור על משקל תקין ופתאום, אתם מוצאים את עצמכם לעיתים קרובות מידיי שאתם המבוגרים בחבורה וכך גם מתייחסים אליכם.

ישנם כמה דברים מרכזיים ומשמעותיים המתרחשים בתקופה זו שמשפיעים על התחושה של המבוגרים וההתמודדות שלהם עם שלב המעבר.

ישנה תחושה שתקופת הנעורים חלפה והזקנה מתקרבת עם כל ההשלכות שלה, ואף ישנם אלו שמתביישים בגילם, מתכחשים לו ומנסים להסתירו. לעיתים, אפילו למרות הגיל המבוגר, יש אלו שמרגישים עדיין ילדים או צעירים, תחושה פנימית המנוגדת לחלוטין לגילם הכרונולוגי והזדקנות הגוף, לשינויים המתרחשים כמו הפיכתם לסבים ולסבתות ולתפיסת הסביבה אותם כמבוגרים מזדקנים.

עולה הצורך לטפל בהורים הקשישים החולים או הזקוקים לסיעוד, התמודדות עם מות ההורים והאובדן שלהם, התרוקנות הקן ועזיבת הילדים את הבית, פיטורין, פרישה מוקדמת מהעבודה או יציאה לפנסיה, ועוד.

לאלו שכבר פרשו מהעבודה יש היום הרבה שעות פנויות, כבר לא צריכים אותם כמו פעם ויש פחד גדול מחוסר תכלית, משעמום ומבדידות.

הגדרת הזהות העצמית, המשמעות ותחושת הערך משתנה וצריך למצוא תכנים חדשים, משמעות חדשה וערך עצמי שיהוו בסיס מוצק להגדרת הזהות העצמית המותאמת למציאות המשתנה והחדשה

ההתמודדות עם כל האחריות על הטיפול בהורים הקשישים, מחד והעזרה והתמיכה שיש לתת לילדים, מנגד, והמשימות, המטלות והתפקידים המוטלים על כתפי המבוגר והצורך להתמודד עם הקשיים של עצמו וכל השינויים המתרחשים בחייו ובעולמו הפנימי והחיצוני דורשים משאבים פיזיים, חומריים, זמן ומשאבי נפש גדולים ביותר.

שינויים אלו מעלים חשבון נפש אצל המבוגר. מתעוררות מחשבות של איך להספיק את מה שהוא לא עשה עדיין, רצון להשלים את החסר שליווה אותו בחייו, שאלות ומחשבות האם הוא השיג את מטרותיו בחיים, תחושה של "עכשיו או בכלל לא", האם עליו לבצע שינויים בחייו, מבחינת מערכות היחסים שלו, הזוגיות, עבודה וקריירה וכיצד ייתן משמעות נוספת חדשה לחייו.

ישנו הקונפליקט הפנימי המוסרי בין ההשקעה ב"אני" לבין השקעה באחרים. קיים רצון עז לממש את העצמי, החלומות והמשאלות שטרם התמלאו אך קיים גם הרצון לדאוג ולעזור לילדים מצד אחד, ולהורים הקשישים, מצד שני.

הקן המתרוקן מפגיש מחדש את בני הזוג, שיתכן ובמשך הזמן הלכו והתרחקו זה מזה ומצאו תחליפים וסיפוק במקומות אחרים כגון, עבודה, טיפול בילדים וכשאלה כבר לא קיימים, יכולה לעלות הרגשה שהם תקועים עם בן זוג מרוחק ואולי מנוכר שאין איתו יותר שפה משותפת ובעצם, לפגוש מערכת זוגית מרוקנת מכל קרבה ואינטימיות, אשר בה כל אחד חי את חייו בנפרד.

לעיתים, ניתן לראות שבשלב זה אנשים מחליטים לעשות שינוי דרסטי, מהותי ומשמעותי בחייהם, לפיו הם רואים בתקופת מעבר זו הזדמנות נוספת ואולי אחרונה למימוש עצמי תוך נאמנות וחיבור לרצונותיהם ומשאלותיהם ולחיות הפעם חיים אמיתיים, כפי שהם היו רוצים ולא בהתאם למצופה מהם ולמחויבויותיהם שלקחו על עצמם וגם לא לפי הרצונות והציפיות של האחרים הסובבים אותם.

כך ניתן לראות אנשים שלאחר שבנו עסקים גדולים או קריירה מפוארת ורכשו ניסיון וידע מקצועי רב בתחום מסוים עושים הסבה מקצועית לתחום שונה ומנוגד לחלוטין ממה שעשו עד כה.

דומה הדבר גם לגבי הקשר הזוגי ולא נדיר לראות בשלב הזה גירושין מאוחרים. אנשים שחיו במשך שנים רבות בתסכול רב בתוך מערכות היחסים הזוגיות שלהם ונשארו בהן רק מתוך תחושת מחויבות ואחריות כלפי הילדים או אחרים ומסיבות אחרות שונות, מחליטים להתגרש ולחפש סוף סוף את האהבה שחסרה להם במקום אחר.

כל השינויים הללו יכולים לגרום לחלק מהאנשים לתחושות אי שקט, חוסר נחת, בדידות, מתח, חוסר וודאות, עצב, פחד, חוסר ביטחון, רוגז וכעס או דיכאון ולאחרים, ציפייה לבאות והתרגשות לקראת החיים החדשים ואצל חלקם, זה שילוב בין השנים.

אז איך, בעצם, עוברים נכון את שלב אמצע החיים?

– ראשית, כדאי להבין ולקבל שזהו שלב התפתחותי טבעי בחיים והוא יקרה בין אם תתנגדו לו ובין אם לאו.  ככל שתבינו מהר יותר שזה המצב ולא ניתן לשנות אותו ותזרמו איתו, כך תצליחו ליהנות ממנו באופן מלא. רק עכשיו זו הזדמנות טובה לשאול את עצמכם איך אתם מפיקים ממנו את המרב עבורכם.

בגיל צעיר הדברים מצטיירים כרחוקים ומרתיעים כל כך עד שנמנעים מלחשוב עליהם. כדאי ומומלץ להכין את החזון העתידי שלכם ולבנות תוכניות מגירה עוד כשאתם צעירים.חישבו מה אתם רוצים שיהיה כשתגיעו לגיל ולשלב הזה. תתבוננו פנימה ותראו מה אתם רוצים ואוהבים לעשות, ומה יגרום לכם שמחה, הנאה וסיפוק.

– לטפח את הזוגיות בכל שלב בחיים. לחיות בזוגיות מתסכלת, מרוחקת כשבני הזוג חיים אחד ליד השני ולא עם השני זה בוודאי קשה וכואב. ברור שמומלץ לשנות את זה בכל שלב בחיים, על אחת כמה וכמה בשלב אמצע החיים. שווה להתבונן בקשר הזוגי, במשמעות שיש לו, בתרומה שלו לחיים, לראות את הטוב שיש בבן הזוג, לתת לו מקום ראוי ומוערך בחיים ואם יש צורך, ללכת לטיפול זוגי אצל איש מקצוע כדי לשפר אותו ולהפוך אותו למקום בטוח, חם ומספק.

דברו אחד עם השני, טפחו אחד את השני ואת הקשר שלכם. אל תתנו לו לנבול ולדעוך. הוא לא יהיה טוב יותר אם תתעלמו ממנו ומהבעיות הקיימות. עכשיו אתם זקוקים אחד לשני יותר מתמיד.

כדאי להגיע ביחד לשלב החיים הזה כשיש הבנה, תמיכה, קבלה, הערכה, רצון לבלות וליהנות ביחד ולעזור אחד לשני בשעת הצורך, כי עכשיו לזוגיות יש מקום עוד יותר חשוב בחיים לאחר יציאת הילדים מהבית, הפרישה מהעבודה, והצורך במקום משמעותי עם שייכות, דאגה ואכפתיות.

יחד עם זאת, אם לא נותר דבר מהקשר ואין רצון משותף לשיפור הזוגיות, והוא נשאר עד כה רק בגלל הילדים, ההורים הקשישים, המחויבויות החברתיות, כסף וכד', יתכן ואין מנוס מפרידה ומגירושין. גם בגיל אמצע החיים ניתן למצוא אהבה חדשה ולבנות זוגיות מהנה ומספקת.

– תנו לעצמכם את הרשות והחופש לעשות את הדברים שאתם אוהבים וקחו לעצמכם את
הזמן והמשאבים שדרושים לכם לשם כך.

– היו נאמנים לעצמכם ולרצונות שלכם. עכשיו כבר פחות צריך לעשות חשבון לאחרים.
כך תרגישו אמיתיים, משוחררים ומחוברים יותר לעצמכם ותיהנו מכל מה שאתם עושים ומכל רגע וזה מה שחשוב.

– זהו גם הזמן שלכם ובשבילכם. וותרו על רגשות האשמה כשאתם לא יכולים תמיד
להיענות לצרכי ילדיכם (בייביסיטר, למשל) או של אחרים. אל תתנו שהדברים יהיו על חשבונכם ועל חשבון הרצונות, הצרכים והעיסוקים שלכם. מותר גם לומר "אני לא יכול".

– בנו לעצמכם תוכנית של החלום שאתם רוצים לממש אותו. שאלו את עצמכם כיצד אתם רוצים לבלות את המשך חייכם. הכניסו לתוכנית שלכם כל רעיון או משאלה שהייתה לכם במהלך החיים אך לא הייתה לכם אפשרות ליישם אותם במציאות אם זה בגלל כסף, זמן או תפקידים, מטלות  ועיסוקים שונים.

זה יכול להיות כל דבר, טיולים בארץ ובחו"ל, לימודים שונים ומגוונים, קורסים, הרצאות, סדנאות, פתיחת עסק חדש, קריירה חדשה, הסבה מקצועית, פעילות ציבורית, עיסוקים שונים, תחביבים, טיפוח כשרון שלא פותח, ריקוד, בישול, אפייה, אומנות לסוגיה, כתיבה יצירתית ועוד.

– עסקו בפעילות ספורטיבית ושמרו על כושר גופני. לא סתם נאמר "נפש בריאה בגוף בריא".

לימדו מיומנויות שונות של רגיעה ושחרור ממתחים ולחצים, יוגה, מדיטציה, דמיון מודרך ודאגו לקבל מסז' טוב מידי פעם.

– ראו את התקופה כהזדמנות להתפתחות וצמיחה רוחנית. אחרי שהגעתם להישגים מרשימים בחייכם ולא מעט הישגים והצלחות חומריות, זה שלב טוב להתבוננות פנימית מעמיקה על מנת לחיות בשלום עם חלקים בתוככם שהפריעו לכם בחיים עד כה.

– צרו לעצמכם שוב מעגל חברתי שאולי התרופף עם השנים מפאת חוסר הזמן והשגרה היומיומית השואבת. השקיעו בחברים, עשו פעילויות משותפות, בלו בצוותא ותיהנו בחברתם.

– דברו עם חבריכם על מה שאתם חושבים ומרגישים והפכו אותם למעגל תמיכה ועזרה הדדית עבורכם. כך תרגישו שמה שקורה לכם זה בסדר, טבעי ואנושי וקורה לכולם ותוכלו להירגע.

– מיצאו את כל היתרונות של המצב החדש בשבילכם. למשל, אתם הוכחתם כבר את עצמכם. יש לכם כבר את הקבלות שאתם מסוגלים, מוכשרים ומוצלחים ואתם יכולים לצאת לחופש, לנוח, רק ליהנות, בלי להילחם על דרגה, תפקיד, עוד כסף וכד'. מותר לכם רק ליהנות! יתרון נוסף, למשל, שאפשר לבלות עם הילדים והנכדים כאוות נפשכם וליהנות איתם אך התפקידים והאחריות אינם שלכם. אתם רק בתפקיד של מסייעים אם אתם רוצים בכך, ואתם יכולים לחזור הביתה אל הנוחות, השקט והעיסוקים שלכם, בדיוק כפי שמתאים ורצוי לכם.

ולסיום, כפי שנהוג לומר במקומותינו, ה-50 של היום הם ה- 40 של אתמול, אתם עדיין צעירים, תוחלת החיים גדלה, ויש עוד הרבה שנים לחיות. כוחכם עדיין במותנכם, יש לכם עוד הרבה מה לתרום ולהיתרם וכדאי ומומלץ לחיות אותם הכי טוב שאפשר וזה אפשרי! רק היו מודעים לעצמכם, לרצונותיכם, ומשאלותיכם ותנו לעצמכם דרור ורשות  לספק אותם במלוא הפוטנציאל והחיוניות שלכם.

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

איך לא לתת לעבר שלנו לנהל לנו את החיים גם בהווה? / אריאלה מלצר / 06.11.2011

כל כך הרבה פעמים אנחנו נוכחים לראות איך העבר שלנו מנהל אותנו גם במציאות של ה'כאן ועכשיו'. לעיתים, זה במודע ולעיתים, כשאיננו מודעים כלל לגורם שדוחף אותנו לפעול ולהתנהג כפי שאנחנו מתנהגים. למעשה, אנחנו יכולים לתת לעבר שלנו לנהל לנו גם את ההווה והעתיד שלנו, מבלי שאנחנו מבינים את מקורות ההתנהגות שלנו וגם אם כן, אנחנו מרגישים, לעיתים, שזה חזק מאיתנו. הדבר נכון בכל תחומי חיינו, ובתחום שאני עוסקת בו יום יום, במה שנוגע להתמודדות עם הכעס, אני נתקלת בו שוב ושוב.

בילדותנו אנחנו לומדים ומקבלים ממשפחת המוצא שלנו ומכל הדמויות המשמעותיות אשר בחיינו ערכים, חוקים, דפוסי התנהגות, אמונות, תפקידים, נורמות ועוד, אם זה במסרים מילוליים ואם זה במסרים לא מילוליים. כילדים אנחנו מקבלים אותם כעובדה איך שהם, היות ואין לנו כלל יכולת לבדוק אותם. למסרים האלה יש כוח והשפעה על עיצוב וגיבוש הזהות העצמית שלנו וכיצד נפעל ונתנהג במצבים השונים.

כילדים אנחנו תלויים פיזית ונפשית, בהורינו או במי שגידל אותנו ובדמויות הסמכותיות האחרות אשר בחיינו ואין לנו הרבה אפשרויות בחירה.

לא כל מה שהתאים לחיינו כילדים בעבר, מתאים יותר למציאות חיינו בהווה. חלק מהירושה שקיבלנו הוא חשוב, העניק לנו צידה טובה לדרך החיים שלנו, ביסס את כוחותינו ותרם להתפתחות האישית שלנו, להישגים ולהצלחות שלנו.

הצרה היא שבמקרים לא מעטים אנחנו מעבירים ומאמצים אל חיקנו חוקים מסוימים, עמדות, אמונות, דפוסי התנהגות ותפקידים שונים שהתאימו לעבר כשהיינו ילדים חסרי אונים, ללא בשלות רגשית וללא אותם כוחות קוגניטיביים ורגשיים, כישורים ויכולות שפיתחנו כמבוגרים ומביאים אותם גם לבגרותנו, למרות שהמציאות השתנתה ואיננה יותר כפי שהייתה בעבר.

חלק מהדברים שקיבלנו הולך איתנו לבגרות עד שאנחנו נתקלים במציאות שהם כבר לא פונקציונאליים יותר, אינם יעילים יותר עבורנו ולא תורמים לנו כבעבר אלא דווקא ההיפך.

במקומות בהם נוח וטוב לנו, אנחנו לא עוצרים לבדוק ולהתבונן. זה טבעי. רק כשאנחנו נתקלים בקשיים, בבעיות ובמחסומים שעוצרים אותנו מלהשיג את רצוננו, כשקשה וכואב לנו, וכשמשהו חסר לנו, אנחנו עוצרים לבדוק למה זה קורה. כמו כל ירושה שמקבלים, חלק מהדברים מתאים לנו ונרצה להשאיר אותו וחלק, לא.

במיוחד במקומות שאנחנו חסומים בהם, איפה שקשה לנו ואיננו מצליחים להשיג את רצונותינו ומטרותינו, חשוב להתבונן ולבדוק למה זה לא עובד לנו. רק אז אנחנו מגלים כי אנחנו פועלים באופן אוטומטי עפ"י חוקי העבר וההתנסויות הקודמות שלנו כאילו זו המציאות העכשווית ובעצם, אנחנו נותנים לילד הפנימי שבתוכנו לנהל לנו את החיים.

שלומי כהן, חבר יקר, המנחה איתי כבר שנים את הסדנאות לשליטה וניהול כעסים מדגיש, לאור הקשיים לנהל את הכעס ביעילות, אותם אנחנו רואים בסדנאות והבאים לידי ביטוי בהתפרצויות של כעס ללא שליטה או הימנעות מלבטא אותו בכלל, כי לפעמים אנו נאחזיםבפחדים שמקורם בהתנסויות וחוויות מהעבר.

פחדים אלו מונעים מאיתנו לפעול בהווה בחופשיות ומצמצמים לנו את טווח הראייה, הבחירה וההזדמנויות שבדרך. בעצם, אנו נמצאים ברמת דריכות גבוהה גם כאשר אין איום ממשי, פיזי או רגשי, על הקיום שלנו.

אם ניקח לדוגמא מסרים שעוברים גם ללא מילים כמו, "החיים מלאים בסכנות וצריך כל הזמן להיזהר", "אל תסמוך על אף אחד", "קשר קרוב יכול לפגוע ולהכאיב", "צריך ללכת על בטוח", "אסור להיכשל" וכיו"ב, נראה איך מסרים כאלה יכולים לפגוע בתחומים רבים וחשובים בחייו של אדם בבגרותו.

לשלומי זה מזכיר את ידית האחיזה באוטובוס, ידית שהנוסעים אוחזים בה כאשר האוטובוס בנסיעה מהירה ומטלטלת או בסיבוב שיכול להוציא משיווי משקל וצריך להחזיק חזק כדי לא להיפגע.

המדהים הוא שרבים מאיתנו פועלים, לעיתים קרובות, כמו נוסעים שאוחזים חזק בידית האחיזה ומוציאים את אותה עוצמת אנרגיה  גם כאשר האוטובוס עומד !!!

זה קורה לנו בחיי היום יום במצבים שמתפרשים אצלנו כסכנה קיומית אמיתית. אם ניעצר להתבונן במצבים אלה בהגיון, נגלה שאין סכנה מוחשית אמיתית שדורשת את רמת הדריכות בה אנו נמצאים – האוטובוס עומד! 

רמת דריכות זו מכבידה ומעמיסה על חיינו, גורמת לתקיעויות רבות בחיינו, מעוררת מתח ולחץ, יוצרת מריבות וויכוחים לרוב ומשאירה אותנו בחוויה של הישרדות. תפיסות אלה לא מאפשרות לנו לראות את האפשרויות השונות, להתבונן בצורה מפוכחת וגמישה במציאות ולמעשה, לא נותנת לנו מרחב של חופש בחירה.

"אני מוכרח להספיק את כל המשימות כי אם לא אז……"
"אני חייבת להכין 10 סוגי סלטים לאורחים כי אחרת……"
"אני לא יכול ללכת לישון אם יש כלים בכיור כי…..
" הדברים צריכים להיעשות בדיוק בדרך שלי, אחרת…"
" אני חייב להגיב מיד, אחרת…"

דוגמאות אלה של תבניות חשיבה והתנהגויות אינן כורח המציאות. הן תולדה של החוקים וההתנסויות שלנו מן העבר ולהיאחזות שלנו בהם. הן ניתנות לשינוי. אנחנו הם אלה שקובעים ובוחרים האם להמשיך לאחוז בהם או להרפות מהם כי הם כבר לא טובים עבורנו. זו אחריות ובחירה שלנו בלבד. ניתן גם לבחור להתנהג אחרת.

לסיום, לא מוכרחים להמשיך ולאחוז בדברים שאינם מתאימים כבר למציאות חיינו בהווה ובידינו לשנות את ההווה והעתיד שלנו. מומלץ, כמו שאנחנו עושים בסדנאות לניהול ושליטה בכעסים, להציב סימן שאלה בסוף כל אמונה, חשיבה או אמירה שכזאת ולבדוק מהו האיום הרגשי שעומד מאחורי האמונות הללו, שהרי לא תמיד קיים שם באמת איום פיזי או רגשי קיומי.

קבלה ואהבה עצמית – להרגיש טוב עם עצמי / אריאלה מלצר / 03.10.2011

לעתים, משהו מתרחש במציאות שגורם לירידת מצב הרוח שלנו, דכדוך, עצב וכד' ולפעמים, זה קורה גם ללא סיבה מוחשית הנראית לעין. במאמר הזה אני רוצה להציע לכם שתי דרכים שלא רק יעזרו לכם לזכור את כל המהות הטובה שלכם ולהרגיש טוב עם עצמכם אלא גם תחוו אותה גם באופן מוחשי ביום יום שלכם, דבר שייתן לכם חוויה חיובית שתחזיר לכם את האופטימיות, החיוניות והחיות, השמחה ואת אנרגית החיים שלכם.

ראשית, מאחר ויש לרבים מאיתנו נטייה להגדיל ולהעצים את האירועים השליליים שבחיי היומיום והיות ואיפה שאנחנו ממקדים את אנרגית החיים ותשומת הלב שלנו, שם אנחנו חיים, ואז זו כבר נבואה שמגשימה את עצמה,אני מציעה לכם לתרגל כל יום לפני השינה, להתבונן במה שאירע אצלכם ביום שחלף ולציין לעצמכם 3 דברים טובים שהתרחשו עבורכם באותו היום, פגישה מוצלחת, מחמאה שקיבלת, הערכה כלשהי, ברכה, צעד קטן שעשיתם בדרך למטרה הגדולה יותר שלכם או כל דבר שגרם לכם הרגשה טובה, הנאה, שמחה, סיפוק , הצלחה וכד'.

אין שום טעם להיאחז בדברים השליליים! ההרגשה שלנו תלויה אך ורק בנו ונקבעת עפ"י  זווית הראייה והתפיסה שלנו את עצמנו ואת המציאות ואם אנחנו מתמקדים בטוב שקרה לנו, כך תהיה גם ההרגשה שלנו. המוח שלנו קולט את הדברים החיוביים שאנחנו מתרכזים בהם ויוצר בנו תחושה נעימה ואופטימיות. התרגול היומיומי הזה יגרום לכם להפוך את זווית הראייה הזו לחלק מכם ולהרגל שלכם וכתוצאה מכך, גם ההרגשה היומיומית שלכם עם עצמכם תהיה חיובית ומכאן – השמיים הם הגבול.

יש לרבים מאיתנו גם נטייה לגמד את הדברים הקטנים הטובים שמתרחשים ביומיום שלנו. הדברים לא צריכים להיות גדולים וגרנדיוזיים אלא חשוב להתבונן גם בדברים הקטנים אחרת הם פשוט נעלמים מעינינו. לא חבל? זה יכול להיות כל דבר שעושה אפילו לרגע תחושה נעימה כמו ברכה עם חיוך של המתדלק שיהיה לנו יום טוב. שום דבר בחיים שלנו הוא לא מובן מאליו. המציאות מורכבת מהדברים הקטנים שהופכים ביחד לדבר הגדול. כדאי לזכור שטיפה ועוד טיפה בסוף הופכת לשלולית.

התרגיל השני שאני מציעה לכם לעשות, הוא ליצור לעצמכם תיקייה (פיזית ו/או במחשב) ולהכניס לתוכה את כל הדברים היפים שקיבלתם מאחרים ושעוררו בכם הרגשה טובה, כגון, מחמאות, איחולים, ברכות, הערכות, פתקים ומכתבי אהבה וכל מה שמתחשק לכם שיצר בכם הרגשה נעימה.

ובשעה של דכדוך, מצב רוח ירוד, עצב, מועקה, מתח או לחץ, תפתחו את התיקייה, תתבוננו במה שיש בה, קראו את הדברים בהתכוונות מלאה, היזכרו בהרגשה שהייתה לכם כשקיבלתם אותם וחוו את ההרגשה הזו עכשיו ברגע זה, כאילו זה קורה עכשיו, את כל האהבה, האכפתיות, החום, תשומת הלב, הדאגה, ההערכה, ההתחשבות, האהדה והפירגון וכל מה שנתנו לכם.

בשני התרגילים, יש לקחת נשימה עמוקה, לתת לדברים לחלחל ולשקוע עמוק בתוככם ולהזין בהם את הנשמה שלכם. כבר עכשיו הענקתם לעצמכם מתנה ושיניתם את ההרגשה שלכם.
זה עובד – שווה לנסות!

כדאי לזכור – ההרגשה שלנו תלויה רק בנו. זו בחירה שלנו במה אנחנו מתמקדים.
מאחלת לכם חיים של קבלה ואהבה עצמית!

גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

יחסים של תלות מול עצמאות – יצירת תלות של האחר בנו / אריאלה מלצר / 02.10.2011

ישנם אלו שמוצאים את עצמם עם כל כובד האחריות, בבית, על בני זוגם, על ילדיהם ולעיתים, גם על אחרים בכלל. הם מרגישים שהכל מוטל על כתפיהם ואם הם לא ידאגו שהדברים יפעלו כהלכה, שום דבר לא יתנהל כשורה. גם הם עצמם וגם בני משפחתם רואים בהם עמוד התווך של המשפחה, כמי שכולם תלויים בו, סומכים ונשענים עליו שכל דבר יסתדר וייפתר כפי שצריך.

סוזן (שם בדוי) מתארת כי למרות שהיא עובדת קשה כעצמאית לפרנסת המשפחה, כל הטיפול בבית ובילדים מוטל עליה בלבד. לדבריה, בעלה אינו רואה את עצמו כאחראי כמוה באופן שיוויוני אלא באופן שהוא עוזר לה למלא את המשימות והתפקידים הקשורים לגידול וחינוך הילדים. עזרתו תלויה רק ברצונו הטוב וכשלא מתחשק לו או כשהוא רוצה להעניש אותה הוא משאיר אותה להתמודד לבד עם הדברים, הבעיות והקשיים ועוד לפעמים, גם בא אליה בטענות.

סוזן מתארת גם את הצורך שלה לעזור לילדים בכל דבר כולל להכין שיעורי בית עם הבת האמצעית שיש לה קשיי למידה, אך לעזור בשבילה, לעיתים, זה לא רק לכוון ולהדריך אלא להכין במקומה את השיעורים. לפעמים, במקום לבקש מהם לעשות דברים ולהתמודד עם חוסר היענותם לבקשתה ולריב איתם, היא מעדיפה לעשות כבר במקומם.

גם עמוס (שם בדוי)  מרגיש את כל כובד האחריות של המשפחה על כתפיו. למרות היותו מפרנס יחיד במשפחה, אשתו שאינה עובדת כבר תקופה ארוכה מצפה ממנו לסייע לה בכל המשימות והקשיים הכרוכים בטיפול בבית ועם הילדים גם במשך היום כשהיא בבית והוא בעבודה. כל משימה שהיא קשה עבורה או מלחיצה אותה מופנית אליו והוא לוקח על עצמו לפתור ולבצע אותה.

מדוע זה קורה?
זה לא קורה במקרה במערכות יחסים שיש מישהו אחראי והאחרים תלויים בו. זה שיתוף פעולה, לעיתים, סמוי ללא כל דיבור גלוי. הם זקוקים שהאחרים יהיו תלויים בהם והאחרים, מסיבות שונות, רוצים וזקוקים שיעשו בשבילם.

אותם האנשים שלוקחים על עצמם את כל האחריות על עצמם או לפחות את כל האחריות בתחום מסוים פועלים כך מתוך צורך פנימי שלהם. הצורך שהאחרים יהיו תלויים בהם ונזקקים להם גורם להם להרגיש שהם טובים ומיוחדים, מעניק להם תחושה של חוזק, חשיבות, כוח, משמעות, ערך וביטחון עצמי. לתחושתם, שום דבר לא יכול לפעול כהלכה בלעדיהם. זה חלק מההגדרה העצמית והזהות שלהם.

כאשר הם עושים במקום האחרים, בני זוגם, ילדיהם ואף אחרים בסביבתם, הם רואים בהם חלשים וחסרי יכולת, לא מצפים מהם לעשייה, לא סומכים עליהם ובעצם, הם משמרים אותם קטנים, חלשים ותלויים ולא נותנים להם אפשרות לגדול, להתפתח ולצמוח כבני אדם עצמאיים.

התנהגות כזו משדרת לאחרים "אתה לא יכול", "אתה לא מוצלח", "אתה זקוק לי", "אני לא מאמין בך", "אני לא סומך עליך". גם מבוגרים אך במיוחד ילדים, לומדים עם הזמן שאכן הם כאלה. הם מאמינים כבר שהם לא מסוגלים, לא מוכשרים ולא מוצלחים, דברשמערער את ביטחונם ואת הדימוי העצמי שלהם והם מפסיקים לנסות ונמנעים מהתמודדות.

באופן הזה נוצר מעגל סגור כי ככל שהם לא מתמודדים, כך עושים יותר בשבילם, הם מוותרים מראש ולא מתאמצים יותר וחוזר חלילה.

התוצאה היא שאנשים אלה, הלוקחים על עצמם את האחריות, עושים הרבה משימות במקום אחרים ולא רק בתוך המשפחה הגרעינית, נוצר עליהם עומס משימות, מטלות ותפקידים, לחץ ומתח רב. הם כל כך עסוקים באחרים ובצרכים שלהם שהם עלולים להפסיק להקשיב לעצמם ולרצונותיהם האישיים, הם מרגישים שכל הנטל נופל עליהם בלבד, ושהם לבד במערכה ללא שותפים.

הם יכולים לפרש את אי העשייה של האחרים לא כי הם לא יכולים אלא שהם לא רוצים ואז מתחיל התסכול להתעורר ולהתגבר דבר שיכול להביא לתחושות מרירות עקב חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות, לכאורה, בדידות, כעס, כאב, חוסר ערך עד כדי תחושה של ניצול.

הקונפליקט שלהם, למעשה, אינו עם האחרים אלא בתוך עצמם. מצד אחד, הם רוצים שאחרים ישתתפו כמוהם בעשייה, כדי להרגיש שותפות ולהקל על עצמם ובמיוחד אצל הילדים, לפתח אצלם עצמאות, יכולות, כישורים וביטחון ומצד שני, הם זקוקים להרגיש שהם "המצילים" היחידים, בעלי הכוח, שווים ובעלי ערך ומשמעות.

עמוק בתוכם הם יכולים להרגיש שאם לא יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם, אז הם לא יהיו שווים מספיק, לא יצטרכו אותם יותר, והם לא יהיו דומיננטיים ובעלי הכוח והשליטה. זו דרך עקיפה להעניק ולספק לעצמם תחושת ביטחון וכוח כשבעצם, בדרך זו הם נמנעים מלפתח ביטחון מתוך עצמם אלא רק כאשר אחרים תלויים בהם. סוזן אמרה "אם לא זקוקים לי אז מה אני שווה, איזה ערך יש לי?"

אם לא משנים את הגישה ואת דפוסי ההתנהגות האלה כולם מפסידים. גם האדם עצמו שלוקח על עצמו בלבד את משא האחריות מרגיש עומס יתר, מתח ולחץ ובדידות ועלול לפתח תחושת קורבניות, דבר שיכול להתבטא לבסוף במריבות וויכוחים רבים. הוא מרגיש ביטחון רק כשהוא דואג כל הזמן לאחרים, מסייע ומגן עליהם, והוא "שוכח" את עצמו.

מנגד, האחרים, בני הזוג, קולגות, חברים, בני משפחה מורחבת ובמיוחד הילדים שלהם, שהתרגלו שעושים בשבילם ובמקומם, לומדים שהם אינם צריכים להתאמץ, לקחת אחריות על מעשיהם והתנהגותם, ולשכלל ולפתח את יכולות ההתמודדות שלהם עם תסכולים וקשיים של המציאות.

כתוצאה מכך, הם נשארים בני אדם לא בטוחים בעצמם, תלותיים, פסיביים, חסרי עצמאות, לא בשלים וילדותיים המצפים שהסביבה תספק להם את צרכיהם והם יתקשו בבגרותם לנהל מערכות יחסים יציבות, מספקות וטובות ויהיה להם קשה לצמוח בחייהם להישגים והצלחות משל עצמם.

אם נמחיש את התהליך במטפורה, אם לילד יש קשיי ראייה, האם נראה במקומו או שניתן לו משקפיים כדי שיראה בעצמו? או דוגמא אחרת, אם הילד הולך על רגליכם האם שרירי רגליו יהיו מפותחים דיים כדי ללכת בעצמו על רגליו באופן עצמאי? הרי תמיד הוא יהיה תלוי בכם או באחרים ואין ספק, שזה לא הדבר הרצוי.

המסקנה המתבקשת, לסיום, היא שהאדם הלוקח על עצמו את כל הנטל על כתפיו אינו "מציל" אף אחד בדרך זו אלא להיפך. עליו ללמוד לשחרר שליטה ולהתחלק באחריות, למצוא בתוך עצמו את הטוב, הביטחון והחוזק גם ללא עשיית יתר ופיתוח תלות אצל האחרים, לעודד ולאתגר את האחרים לבצע בעצמם משימות ותפקידים בהתאם ליכולתם וכישוריהם ולשבח אותם על כך.

המהות הטובה שלנו כבני אדם אינה תלויה בכמות המעשים שאנחנו עושים בכלל ולמען האחרים בפרט וניתן לאהוב אותנו בעצם רק בגלל מי שאנחנו במהותנו.

איך לשמור על דימוי עצמי חיובי / אריאלה מלצר / 24.07.2011

לפעמים, כשלא הולך לנו משהו שרצינו בו מאד, או כשאנחנו טועים, נכשלים או כשמישהו מעליב אותנו או פוגע בנו, אנחנו, לעיתים, מרגישים חסרי משמעות ולא שווים. זה קורה לרבים וטובים מאיתנו. אנחנו פתאום שוכחים את כל הערך שלנו, את כל ההישגים שהשגנו בחיים, את כל ההצלחות, הכישורים והכוחות שלנו והכל פתאום מתגמד ויוצר הרגשה קשה של חוסר ערך, דבר שמערער לנו את ביטחוננו העצמי ואת הדימוי החיובי שלנו בעיני עצמנואנחנו יכולים לשקוע לתחושת דכדוך, מועקה, פסימיות ואף, ייאוש ודיכאון. 

במצב כזה, כל יכולותינו ותכונותינו הטובות, החוכמה, היופי הפנימי, טוב הלב, הנדיבות, החום, האהבה, שמחת החיים וכל המהות הטובה שלנו נשכחות לפתע מאיתנו. אנחנו מרגישים כאילו לקחו לנו את כל הטוב שבנו. לא פשוט לשאת ולהכיל את ההרגשה הזו. היא מכאיבה וגורמת לנו מצוקה רבה. 

אנחנו מרגישים ומתנהגים אז כאילו מישהו לקח לנו את הכבוד, הערך, החוכמה, הטוב וכל המשמעות שלנו. אנחנו מרגישים מאויימים והתקפה על ה"אני" שלנו וכתוצאה מכך, אנחנו עלולים להגיב בתוקפנות, בכעס, בהתפרצות, בביקורת נוקבת ובהאשמות כלפי מי, שלדעתנו, גרם לנו להרגיש כך או על אחרים שנמצאים בסביבתנו. לחילופין, אנחנו יכולים להתכנס ולהיסגר בתוך עצמנו, לפעול בהימנעות, להתרחק ו"לברוח" וע"י כך להתנתק, לכאורה, מהרגשות הבלתי נסבלים, הכואבים והמתסכלים שלנו.

זו רק אשלייה של התנתקות מרגשות אלה כי הם לא נעלמו באמת. הם עדיין שם, מחלחלים בתוכנו אלא שעכשיו אנחנו כבר לא במגע איתם והם יכולים להתחיל לנהל אותנו בלי שנהיה מודעים להם ולהשפעתם עלינו ומבלי שנשים אפילו לב לכך.

"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, כפי שאני קוראת לה ומזכירה אותה לא פעם, איננה זקוקה לאישור חיצוני. היא פשוט קיימת ולכן, כדאי להיזכר בה בכל מצב שקשה לנו בו."מחלקת האישורים", עוד מושג שיצרתי אותו, לא נמצאת מחוצה לנו אלא בתוכנו. היא הייתה קיימת מאז ומעולם עוד מיום היוולדנו, אך לאור נסיבות חיינו וכל ההתנסויות שלנו במשפחה ובחברה היא לאט לאט נסגרה ואנחנו עלולים לשכוח ממנה ולהפוך להיות תלויים באירועים ובתגובות החיצוניות, כדי שיאשרו לנו את קיומנו ואת כל הערך והחשיבות שלנו.

לכן, עלינו לפתוח אותה מחדש ולהתחיל לנפק לעצמנו את האישורים, לא משנה מה שמתרחש במציאות החיצונית לנו ובמיוחד, במצבים הקשים. זו חמלה עצמית המעניקה לנו חופש, שחרור, עצמאות, כוח ויכולת להתגבר על המצב ולהמשיך בדרך עם כל האנרגיה וכוח החיים שלנו. כדאי לזכור שהכישלון, הפגיעה או ההפסד הם זמניים בלבד.

עוד דבר שכדאי לזכור הוא שזה טבעי להרגיש כך ועוד יותר מכך הוא, שלעיתים קרובות, קורה שדווקא האירוע שגרם לנו להרגשה רעה או הדבר שהשתבש לנו מביא בעקבותיו תוצאות יותר טובות שלא חשבנו עליהן מלכתחילה.

הרי זה טבעה של המציאות שמזמנת לנו אירועים ומצבים רבים, שלא תמיד תלויים בנו ושאין לנו שליטה עליהם או אפילו גם אם יש לנו אחריות עליהם, והם מעוררים בנו כאב, תסכול וקושי רב. אף אחד לא יכול לקחת לנו שום דבר אם אנחנו לא מסכימים לכך. הרי, למשל, החוכמה שלנו לא תלויה בדבר ולא משתנה אם מישהו אמר או עשה משהו שפגע בנו, או לא קיבלנו את המשרה שרצינו, או נכשלנו בבחינה וכד'. הדבר נכון גם לגבי הכבוד, החשיבות, המקצועיות וכל התכונות, הכישורים והכוחות שלנו הנמצאים בתוכנו, טוב הלב, הערך, המשמעות, ולמעשה, כל המהות הטובה שלנו.

ובטח כבר שאלתם את עצמכם, ומה הקשר למאה דולר?
אז הנה הקשר…כדי להמחיש לכם את הדברים, אני רוצה לספר לכם ספור באמצעות מצגת. לצפייה במצגת , עליכם ללחוץ על הקישור ואח"כ כדי לעבור כל פעם לשקופית הבאה יש לעשות קליק שמאלי בעכבר.

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

הדרך אל החופש, העצמאות והביטחון העצמי / אריאלה מלצר / 08.05.2011

רבים מאיתנו עסוקים הרבה פעמים במחשבות מה אחרים יגידו, האם הם יהיו מרוצים מאיתנו, איך תהיה התגובה שלהם כלפינו וכלפי מעשינו או מחשבותינו, האם יקבלו אותנו או יבקרו אותנו ומחשבות אלו חוסמות אותנו, לעיתים קרובות, מלפעול איך שאנחנו רוצים ולהיות מי שאנחנו.

ולא רק זה, התלות שאנחנו מפתחים בתגובה החיצונית של האחרים והסביבה והצורך שלנו לקבל הערכה ופידבק חיוביים, מביאים אותנו לא פעם להאשים ולבקר גם את עצמנו על מה שעשינו, על הטעויות שלנו וחוסר הצלחות שלנו ואולי גם בכלל על מי שאנחנו. שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק יפים, או חכמים, שווים ומוצלחים לעומת האחרים.

לעיתים, אנחנו כבר מראש חושבים איך ישפיעו הפעולות והמעשים שלנו על האחרים ואם נדמה לנו שזה יפגע או יכאיב לאחרים או שזה יעורר התנגדות או חוסר הסכמה, אנחנו נמנעים מלעשות את אותם דברים, שאנחנו רוצים כל כך בשביל עצמנו.

מחשבות כאלו מעוררות או מגבירות את הפחד אצלנו מלפעול באופן חופשי, יוצרות תלות בתגובה החיצונית, שוללות את החופש לבחור ואת העצמאות שלנו כבני אדם.

לפעמים, נאמרים לנו דברים לא נעימים או פוגעים שגורמים לרבים להיעלב ולהיפגע, מה שיכול לגרום לאי שקט ממושך, מועקה, כובד ותחושות לא נעימות אחרות וזה יכול לקלקל לנו יום שלם.

הקושי של רבים מאיתנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו על כל חלקינו, היפים והפחות יפים, והקושי לסלוח ולחמול את עצמנו, מונעים מאיתנו להגשים את המשאלות שלנו, לממש את עצמנו כפי שאנחנו זקוקים וצריכים ולמצות את כל הפוטנציאל והקסם הטמון בנו.

לכן, אני מציעה לכם לפתוח שוב את מחלקת האישורים הפנימית שלכם, כי רק היא יודעת הכי טוב מה מתאים לכם ונכון עבורכם. ולמה שוב? כי פעם בילדות שלכם היא הייתה פתוחה לחלוטין. אפשר להסתכל על הילדים, כששואלים אותם "מי יפה?", מי חכם?", מה הם עונים?….הם עונים באופן מיידי, ללא בושה וללא היסוס "אני". כי הם יודעים את זה בברור ועמוק בתוכם. והרי זה גם מה שמצפים מהם שיענו.

 עם הזמן כולנו חונכנו ולימדו אותנו שזה "לא יפה" לדבר כך או לדבר על כמה אנחנו טובים ומוצלחים כי זה נחשב שוויץ, חוסר ענווה ולא מנומס ומחלקת האישורים הפנימית נסגרה ומעלה אבק. ונשאר, שוב, רק מה שאחרים חושבים.

לא כך הוא הדבר! אנחנו צריכים להכיר בדברים היפים והטובים שבנו, לראות את הערך שלנו ולקבל בהבנה וסליחה את הטעויות שלנו.

מי שרגיל לחשוב רק מה האחרים חושבים, סביר להניח שהוא כבר מורגל עוד מילדות להיות קשוב לאחרים ולא לעצמו, ואולי גם מורגל לקבל ביקורת. כתוצאה מכך, הוא סגר את מחלקת האישורים הפנימית שלו, מקבל אוטומטית את הביקורת החיצונית, לא יודע לשאול את עצמו מה הוא רוצה וצריך, מאשים ומבקר בחומרה את עצמו ומחכה כל הזמן לאישור חיצוני. יחד עם זאת, זה לא אומר שלא צריך להקשיב לאחרים ולבדוק את דבריהם.

אנחנו מורכבים כולנו מהרבה דברים מוצלחים ויפים אך גם מדברים לא יפים ועדיין אנחנו בסדר ונהדרים, כי זה אנושי וטבעי. אנחנו רק צריכים לקבל שזה בסדר ושאין לנו שום סיכוי להיות תמיד מושלמים ו"בסדר" ושאף פעם לא נטעה.

מחלקת האישורים הפנימית תשחרר אתכם מהמחסומים שלכם, מהתלות שלכם בהערכה ואישורים חיצוניים, תיתן לכם חופש, חירות, שחרור ועצמאות, תעלה את הביטחון העצמי שלכם ותחזיר אתכם לעצמכם!
כדאי גם לזכור שמחלקת האישורים שלנו נמצאת בשכנות קרובה ל"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, שם נמצאים כל הכוחות שלנו, היכולות והכישורים וכל הטוב שבנו וכשאנחנו מתנתקים ממנה, אנחנו מתנתקים גם ממחלקת האישורים שלנו.

אף אחד לא יפתח עבורכם את מחלקת האישורים שלכם מלבדכם. מותר לכם לחשוב ולהרגיש אחרת מאחרים. מותר לכם לעשות בהתאם ל"אני מאמין" שלכם גם אם אחרים חושבים אחרת. מותר לכם לא להסכים עם האחרים ולהיות שונים מהם. זה לא הופך אתכם לפחות טובים מהאחרים. לא מה שהאחרים חושבים או אומרים הוא מה שקובע מי אתם ומה נכון לכם.

אין נכון אחד! לכל אחד יש את הנכון שלו! הנכון המתאים עבורו! ואת זה קובעת רק מחלקת האישורים הפנימית שלכם.

לכן, רק לכם יש את היכולת להחליט עבורכם שזה בסדר שטעיתם, שלא הצלחתם, שעשיתם משהו לא מוצלח ולסלוח לעצמכם, כי למי זה לא קורה? רק לאלה שמסתירים את זה. זה קורה לכולם!

אז…לכבוד חג העצמאות שבפתח, נא לפתוח מחדש בחגיגיות את מחלקת האישורים הפנימית שלכם ולהתחיל בבקשה לסלוח לעצמכם ולקבל אתכם על כל חלקיכם באהבה גדולה.

חג עצמאות שמח!

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

סדרי עדיפויות בחיים – מה חשוב לכם באמת בחיים? / אריאלה מלצר / 28.03.2011

כמה פעמים מצאתם את עצמכם בלי זמן לדברים שבאמת חשובים לכם? להיות בכיף עם בן הזוג, לשחק בהנאה עם הילדים, לשבת עם חברים על כוס קפה ולהתעניין בהם, לעסוק בספורט, ללכת לבדיקה, לטייל, לעסוק בתחביב האהוב עליכם ועוד ועוד. אני מניחה שלא פעם….ואתם לא לבד.

אני רוצה להסב את תשומת לבכם לסדרי העדיפויות שלכם בחיים ולהמחשה יש מצגת בסוף הדברים.

חיי השגרה היומיומיים, המטלות, המשימות והתפקידים לעיתים קרובות, שואבים אותנו אליהם בלי שנשים לב לדברים החשובים לנו באמת. רבים מאיתנו כל כך עסוקים במרוץ היומיומי שבסופו של יום, אנחנו ממוטטים ורצוצים, וכל מה שאנחנו רוצים הוא לנוח מעמל היום, בלי שנידרש לטפל במישהו או במשהו.

בתוך המרוץ היומיומי הזה אנחנו שוכחים, לפעמים, מה באמת חשוב לנו ורק כאשר אנחנו נתקלים בבעיה כזו או אחרת או כשמישהו מהסובבים אותנו, בן הזוג, הילדים, החברים, בני המשפחה ואחרים מתחילים להתלונן או דורשים את תשומת לבנו, אנחנו שמים לב שלא השקענו בהם מספיק זמן, התייחסות, הקשבה ותשומת לב.

אנחנו רגילים לפעול מתוך כוח האנרציה, מכוח ההרגל ושוכחים את סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומזניחים, לרוב, בלי כוונה, את מה שחשוב לנו באמת. לעיתים קרובות, רק כשמתעוררת בעיה, אנחנו מתעוררים.

לכן, אין טעם להגיע לבעיה כדי להתחיל להשקיע בה אח"כ הרבה מאמצים פיזיים ונפשיים, כסף וזמן כדי לטפל בה.

המשפחה, בני הזוג, הילדים הם בד"כ בראש סדרי העדיפות שלנו כי אנחנו זקוקים להם שיהיו שם תמיד לצידנו ובשבילנו בכל בעיה שאנחנו נתקלים בחיים שלנו, אם זה בעיה בריאותית, כלכלית, בעיה בעבודה, פיטורין, בעיות חברתיות וכיו"ב. הרי בסופו של דבר אנחנו תמיד חוזרים הביתה למשפחה, לזוגיות, למסגרת הבטוחה, הקבועה והיציבה שלנו שמחזקת אותנו ומעניקה לנו ביטחון, תמיכה, אהבה וחום בכל מצב.

אז הנה תרגיל קטן שאני ממליצה לכם לעשות שלא דורש השקעה מרובה…

כדאי לכם לעצור לרגע את המרוץ ולהקדיש מעט זמן ותשומת לב כדי לראות ולעשות שוב את סדרי העדיפויות שלכם בחיים. מה באמת חשוב לכם? מה אתם רוצים באמת שיקרה בחיים שלכם, למענכם ולמען היחסים שלכם עם כל האנשים החשובים בחייכם?

אני מציעה לכם לרשום את הדברים לפי סדר העדיפות והחשיבות שלהם בעיניכם ואח"כ ממש לתכנן מתי, מה ואיך אתם עושים את הדברים. לפעמים, לא צריכה השקעה גדולה מידיי, לפעמים, אלו דברים קטנים שעושים את כל ההבדל.

למשל, אם הזוגיות חשובה לכם, כדאי להתעניין בבן הזוג במהלך היום ולשאול לשלומו, זה יכול להיות בטלפון, במייל או בסמס, או גם וגם. במהלך היום כשלא מתראים אפשר לשלוח פעם או יותר הודעת אהבה, חיבה או חיזור, לתכנן לצאת פעם אחת בשבוע מוקדם יותר מהעבודה ולבלות ביחד ועוד.

דוגמא נוספת, הילדים שלכם, אפשר לתכנן מראש זמן שמקדישים לילדים, לשחק איתם, או להשכיב אותם לישון לא כמטלה שיש לסיים אותה מהר אלא כזמן הנאה גם עבורכם, עבורם ועבור היחסים ביניכם. לא רק אתם תרוויחו והיחסים שלכם, אלא בזמן הזה גם בן הזוג ייהנה מהזמן שלו וכולם יהיו מרוצים.

וכך, תמשיכו לרשום את כל הדברים החשובים לכם ואת כל הפעולות שאתם מתכננים לעשות.
אל תתפלאו אם יתגלה לכם שדברים השתנו רק מעצם העובדה שברור לכם יותר מה סדר העדיפות שלכם ומה אתם עושים בשביל זה. הסיפוק והאושר שלכם רק יגדלו. שווה לנסות!!

לצפייה במצגת, לחצו על הקישור

המסכות שלנו כבני אדם ומתי כדאי להסירן / אריאלה מלצר / 20.03.2011

מה שמאפיין את חג פורים הוא האפשרות שלנו גם כבוגרים לעטות עלינו תחפושת לרגע או ליום אחד ולהיות מישהו אחר, זהות אחרת. כל אחד הולך עם נטית ליבו ובוחר לעצמו תחפושת, בה יש לו ההזדמנות לבטא משהו מעולמו שאין לו אפשרות או רשות, פנימית או חיצונית, לבטא בחיים המציאותיים שלו.

פורים, התחפושות והמסכות הם הזדמנות מצוינת להעלות את נושא המסכות שבחיינו כבני האדם ומתי כדאי להסירן.

מי לא מכיר את הליצן העצוב, זה שעוטה על עצמו מסכה של צחוק וחיוך כשבלבו עצב. מי לא נתקל פעם באותם אנשים שמשתמשים במסכה הרציונלית, השכלית כדי להסתיר את עולמם הרגשי. מי לא ראה אנשים שעוטים לא רק מסכה אלא לובשים בכלל תחפושת שלמה במטרה להפגין ביטחון עצמי גבוה ואפילו התנשאות כשעמוק בתוכם הם מרגישים לגמרי לא בטוחים ומפוחדים. אלה אפילו ייצרו תפאורה מתאימה סביבם למשל, ע"י רכב יוקרתי, חליפות יקרות, וכד' והכול במטרה להסתיר את פגיעותם ופגמיהם.

אין אחד שלא עוטה מסכה כזו או אחרת בחייו. אנחנו רואים את זה על עצמנו יום יום וגם אצל האחרים. למשל, אצל הסלבס ובכלל אצל המפורסמים, אנחנו רואים, לרוב, רק את מסכת הזוהר, הברק והיופי, אנחנו נשבים בתדמית שלהם שהכול אצלם וורוד ונוצץ וחייהם סוגים בשושנים וכמעט שוכחים או לא רואים את העצב והפחד שלהם, הכישלונות, הדכדוך שלהם, והמשברים שהם עוברים בחייהם כבני אנוש רגילים כמונו.

דומה הדבר אצל האנשים המצליחנים בתחומם, שמראים, לרוב, רק את הצלחותיהם באופן טבעי ומסתירים את הכישלונות, הפחדים, האכזבות, התסכולים, העצב והפגיעות שלהם. רואים רק את מסכת ההצלחה, הפרסום, המעמד, היוקרה, היופי, התואר, העושר ומייחסים להם עקב כך, בטעות, גם אושר.

כל אחד מאיתנו בשלב זה או אחר בחייו או במצבים מסוימים בחיים לובש תחפושת או מסיכה כדי להראות כלפי חוץ משהו אחד כשבעצם, בתוכו יש משהו אחר או אפילו מנוגד. המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו הן חלק מהציפיות של האחרים והסביבה מאיתנו שנפעל עפ"י הנורמות והמנהגים המקובלים הנהוגים בחברה.

חלק מהמסכות האלה הן מותאמות למציאות, הגיוניות ואף הכרחיות במצבים שונים.הרי לא הגיוני, למשל, שבני זוג שנפגשים לדייט ראשון יציגו את מגרעותיהם וחסרונותיהם. הרי הם באו להרשים את בן הזוג ולמצוא חן בעיניו וכדי להצליח במשימה, כל אחד מהם מוציא רק את נוצותיו היפות ומסתיר את נוצותיו המדובללות. אותו הדבר כשאנחנו ניגשים לראיון עבודה. אם אנחנו רוצים להתקבל לעבודה ולגבור על כל מתחרינו, הרי שטבעי הדבר שנציג רק את הצלחותינו וכישורינו הטובים ונסתיר את חסרונותינו וכישלונותינו.

לפעמים, גם כשמישהו שואל לשלומנו, ואנחנו מוטרדים, מצוברחים או עצובים, אנחנו עונים "בסדר" כי אנחנו מבינים שאצל חלק מהשואלים זה קוד נימוסי בלבד של קשר ואין להם כל רצון או חשק לשמוע באמת את כל צרותינו וגם אין זה הגיוני לפתוח את עולמנו בפני כל אחד ובכל מצב. יהיו גם אלו שיקצינו עוד יותר ויענו "דבש", "10", "לא יכול להיות יותר טוב", וכד' ובלבד להרשים את האחר, ולהפגין ביטחון.

כמו בכל דבר בחיים שום קיצוניות אינה יעילה. מצד אחד, להיות רק מה שאחרים מצפים ולחיות רק עפ"י הקודים החברתיים והציפיות של הסובבים, המחיר הוא להתרחק מהעצמי ולהשאיר את המהות האמיתית במחתרת ואז המסכה היא של  "אני מזויף" ומצד שני, לנהוג רק עפ"י "האני האמיתי", לפי הרצונות והצרכים האישיים בלי כל התחשבות באחרים גורר אחריו פגיעה במערכות היחסים עם הסובבים.

התשובה היא, כמובן, במציאת האיזון בין השניים. תלוי מתי, עם מי, רמת החשיפה ובאיזה סוג של קרבת יחסים. ישנם מצבים ואנשים שאיתם כדאי להסיר את המסכות ואלו במצבים אחרים, כדאי לעטות אותן.

אנשים שואפים בטבעם לחיות את המהות האמיתית שלהם. לחיות בזיוף הוא קושי גדול אצל רבים שגורם ללא מעט בעיות נפשיות. ככל שהפער בין העולם הפנימי האמיתי של האדם לבין התנהגותו כלפי חוץ גדול יותר, כך הקושי הנפשי רב יותר.

ישנם אלו שלמדו כבר בילדותם להתאים את עצמם לסביבה ולהיות רק קשובים לצרכי האחרים והם לובשים את המסכה החברתית הרצויה, הסתגלנית, על מנת להיות "בסדר", ולרצות את האחרים. הם אינם מרשים לעצמם לבטא את האני האמיתי שלהם, את רצונותיהם, צרכיהם ורגשותיהם אם הם סבורים שזה יפגע בזולת, יעליב אותו, יכאיב לו או שהם יידחו ולא יקבלו אהבה, ייעזבו ויישארו לבד.

לדוגמא, סיוון (שם בדוי), 33, כל כך הייתה עסוקה בצרכי האחרים וסיפוקם ואיך הם מקבלים אותה, אוהבים אותה או לא שהיא התביישה אפילו לספר שהיא גרושה ושאין לה השכלה אקדמאית. כל כולה, הערך והמשמעות שלה היו תלויים בפידבק החיצוני שהיא קיבלה מהסביבה. הסמן הפנימי שלה לא עבד. לכן, היא הייתה עסוקה כל הזמן בלרצות את סביבתה ובמיוחד את בני זוגה. היא כבר לא ידעה אפילו לשאול את עצמה מה היא רוצה. המסכה הייתה כבר חלק אינטגרלי ממנה ומהתנהגותה והיא אפילו לא הייתה מודעת לכך. היא עצמה כמעט ולא הייתה קיימת במערכות היחסים שלה ולכן, היא הרגישה בדידות, עצב, חוסר מימוש ואף, דיכאון. היא לא הבינה למה, בסופו של דבר, בני הזוג עזבו אותה או פגעו בה.

הטיפול בא במטרה לעזור לסיוון להסיר את המסכה של "האני המזויף", להפסיק להיות הרואה ואינה נראית ולגלות את ה"אני האמיתי" שלה ולתת לו חופש ביטוי מלא. כלומר, לעשות הבחנה בין העולם הפנימי שלה, ומה שהיא מרגישה ורוצה לעצמה לבין הצרכים של הסביבה ומתי להתאים את עצמה בהסתגלות ובגמישות מותאמת ומתי לבטא בחופשיות את עצמה.
 וכך היא אמרה בסיום הטיפול:

"…הייתה פגישה אחת שבה הבנתי שבחיי לא אמרתי "לא", חשבתי שככה  אהיה בן אדם רע, שחס וחלילה לא אפגע באחר, בעצמי אני אפגע, כל עוד השני מרגיש טוב ומרוצה. והבנתי שהמושג "לא בא לי" זו לא קללה נוראית, דבר שעזר לי להכיר את עצמי, מה אני אוהבת לעשות, מה אני לא אוהבת לעשות, שלהחליט לגבי החיים שלי זה דבר נפלא! הרבה יותר מהנה… הבנתי שאני לא בן אדם רע גם אם לא בא לי.

….והגברים בחיי…. כשהייתי בזוגיות הייתי כולי שם, מה שהוא רוצה לעשות, איך שהוא מרגיש, מה שהוא חושב ומחליט, אני צריכה לעזור לו ולטפל בו ונתתי את כולי.. ואז זה נגמר… ולא הבנתי למה.. הרי נתתי הכל… ואז קרה הדבר הכי טוב בחיי: הכרתי את הבן אדם הכי מדהים בעולם, החברה הכי טובה שלי, אשת שיח מדהימה, איתה אוכל לבלות כל שנייה ודקה בחיי, יש לה מגרעות וגם איתן אני משלימה, אני חושבת עליה תמיד, מתחשבת ברגשותיה, עושה רק מה שטוב לה, וחיה למענה, הכרתי את עצמי. ומכאן והלאה הכול משתפר ומשתבח. ומאותה פגישה, בדרך הביתה כבר ידעתי שאני משנה את החיים שלי…"

מהדוגמא של סיוון ניתן להבין שכשחיים רק עפ"י הציפיות המשפחתיות והחברתיות, נקברים תחתיהן המהות והסמן הפנימי שאומרים לאדם מי הוא, מה מתאים ונכון לו וע"י כך הוא בעצם מאבד את עצמו, את ה"אני האמיתי" שלו וחי את חייו באמצעות האחרים ותלוי בהם. האדם חי בתחושת זיוף, רחוק ומנותק מעצמו ומהמהות האמיתית שלו, דבר שגורם לו להרגיש לא שווה וחסר ערך. זהו קושי של אנשים רבים שעוטים את המסכה הזו שמעורר אצלם תחושות שהם לא קיימים, חוסר ביטחון, תסכול, כאב ומצוקה רבים.

מנגד, ישנם אלו שחשוב להם לבטא רק את ה'אני' שלהם בלי שיהיה אכפת להם מה חושבים עליהם או איך יגיבו כלפיהם או אלו שמתקשים להציב את הגבולות הנכונים וחושפים את עצמם ואת עולמם האינטימי ביותר בלי לקחת בחשבון אם הסיטואציה מתאימה או לא.

ישנם אלו שמתבלבלים בין יושר, כנות ואותנטיות לבין התנהגות תוקפנית ופגיעה באחרים. הם חושבים שהם חייבים להיות כנים בכך שהם יאמרו בגלוי את מה שהם חושבים על אחרים ולא חשוב באיזו צורה. כנות היא לא בהכרח חובה לפגוע באחרים. ניתן לומר את הדברים תוך שמירת הכבוד של הזולת וביטוי הערכה כלפיו.

מסכות נוספות שאנחנו נתקלים בהן אצל בני האדם הן בזוגיות. בני זוג רבים לא תמיד פתוחים בפני בני זוגם, אינם משתפים באופן גלוי וישיר ברגשותיהם, צרכיהם ורצונותיהם מתוך חשש שמא הם יפגעו. יכולות להיות לכך סיבות רבות כגון, רמת חרדה גבוהה, הצורך בשליטה, הקושי להיות בקרבה ואינטימיות בה נחשפים גם החסרונות, החולשות והכאבים, אמונות ומיתוסים שונים שאומצו מגיל צעיר, המזהירים מפני פגיעה אפשרית עקב החשיפה ועוד.

הקושי של בני הזוג לשוחח בפתיחות ובגילוי לב ביניהם משאיר ביחסים מתח, לחץ, עמימות, כעס, אכזבה, תסכול, כאב, צרכים לא מסופקים, והקונפליקט ממשיך לבעבע מבפנים בלי יכולת להשתחרר ממנו ובלי פיתרון מספק, דבר שיכול לגרור אחריו מריבות וויכוחים גם על נושאים שוליים ושטותיים.

המסכות בזוגיות, שאינן מאפשרות דיאלוג פתוח ואמיתי, לעתים, דוחפות את בני הזוג לפתחי המילוט, מקומות בהם הם מחפשים את המענה החלופי לצרכים שלהם שלא מסופקים במרחב היחסים הזוגי. ברור שבאופן זה התסכול רק גובר ומחריף עם הזמן.

ניתן כבר להבין שככל שהיחסים קרובים יותר, כך ראוי שיהיו כמה שפחות מסכות ולעומת זאת, ביחסים רשמיים, פונקציונליים ומרוחקים יש יותר הכרח לעטות את המסכות החברתיות המתאימות.

שימוש נפוץ במסכה מתרחש אצל אנשים שזקוקים לשליטה, שחוששים לחשוף חולשות,כאבים ופחדים, ועוטים על עצמם מסיכה שמשדרת כוח וביטחון. יש להם פחד וקושי להראות נזקקות, גם כשקשה להם והם מאד זקוקים לעזרת האחר, לנחמתו, להכלה ולחמלה שלו. הם מצפים שזה יגיע לבד בלי שהם יגידו או יבטאו את הצורך שלהם.

דווקא המסכה שמשדרת, לכאורה, כוח אך יש בה מידה של התנשאות, כוחנות ושתלטנות היא שמרחיקה את האנשים מעליהם גם בגלל שאנשים קולטים את הזיוף ואת המסכה שהיא בעצם פאסאדה של כוח וגם בגלל שהיא לא נעימה, מרתיעה ומפחידה אנשים מלהתקרב.

האמונה שרק אם אני אהיה חזק ומושלם יאהבו אותי היא טעות גדולה. נהפוך הוא. הפאסאדה שאני רק חזק, בשליטה, לא טועה, יודע הכול, יותר טוב מאחרים, רק מוצלח, מרחיקה מעלינו את האנשים. הפחדים, החולשות, הטעויות, הכאבים והפגמים שלנו הופכים אותנו לאנושיים, הם מעוררים הזדהות איתנו, רצון להתקרב אלינו וכך גם קל יותר לאהוב אותנו.

מסכה שכיחה נוספת היא בהתמודדות עם כעס. כעס הוא, למעשה, "תחפושת" לרגשות אחרים שקשה לשאת אותם או לבטא אותם בגלוי כגון, חוסר ביטחון, חוסר אונים, קנאה, פחד, עלבון וכד' והדרך להשתחרר מהם היא באמצעות השלכת כעס על האחר.

התפרצויות של כעס וזעם באות כמסכה דווקא בזמן שמרגישים הכי חלשים, חסרי אונים  ובחוסר מוצא. לכאורה, שוב, הכעס נראה כביטוי של כוח וחוזק אך, למעשה, הוא בא ממקום של כאב וחולשה. בעצם, זו כבשה בתחפושת של זאב. אך לצערי, רבים אינם רואים את הכבשה ונבהלים מהתחפושת של הזאב ומתרחקים.

לעומתם, ישנם אלו שעוטים מסכה של חיוך, ו"הכול בסדר" גם כשמתחוללת בקרבם סערה של כעס והכול במטרה לשמור על שקט ולא לפגוע באחר או ביחסים איתו.

לפיכך, רצוי מאד למצוא את הדרך האסרטיבית בה ניתן לבטא את הכעס באופן ישיר, גלוי, אמיתי ומכבד בלי לפגוע לא בעצמי ולא באחרים.

לסיום, מסכות בחיינו הן, לעיתים, הכרחיות וחלק מהמציאות החברתית שלנו אך יחד עם זאת, חשוב להתאים אותן לסיטואציה המתאימה וברמת חשיפה תואמת. שימוש רב מידיי במסכות וחיים בזיוף גורמים לבעיות נפשיות רבות. לעומת זאת, חיים המונחים ע"י העולם הפנימי האמיתי של האדם מאפשרים לו מימוש עצמי, חופש בחירה, שמחה, שקט פנימי ויחסים בינאישיים מספקים. לכןכדאי להימנע משימוש במסכות מיותרות כשהן מרחיקות מידיי את האדם מהמהות וה"אני האמיתי" שלו ובמערכות יחסים עם הקרובים לנו שיש בהן יחסי קרבה ואינטימיות.

מי שאני – עושה את ההבדל / אריאלה מלצר / 29.08.2010

במאמר האחרון דיברנו שכשאנחנו חווים את מלוא המהות שלנו ומרגישים את הטבע האמיתי שלנו, הפשוט והטהור, אנחנו מרגישים ביטחון בעצמנו המאפשר לנו להתמודד ביעילות עם המכשולים והקשיים שהמציאות מעמידה בפנינו. כשאנחנו בביטחון מלא אין לנו צורך לכעוס ולהתפרץ כהגנה על עצמנו. גם אם הסביבה לא עונה לציפיותינו, אנחנו מגייסים את הביטחון שבתוכנו כמגן ואנחנו נרגעים.

כהמשך למאמר האחרון, היום נדגיש את הכמיהה האנושית והצורך האדיר שלנו בחופש פנימי להיות מי שאנחנו ללא תנאים והגבלות ולשם כך, אנחנו זקוקים לסביבה שלנו שתעזור לנו להיות המראה של עצמנו כדי לאפשר לנו לראות ולהיות מי שאנחנו במלואנו כבני אדם שלמים .

עפ"י מספר גישות תיאורטיות כגון, הגישה ההומניסטית של רוג'רס ומאסלו וגישת האימגו של ד"ר הנדריקס, האדם נולד שלם על כל הטוב שבו ובטבעו הוא מחפש להתפתח ולממש את כל הפוטנציאל שבו. הכשלים בהתפתחותו שגורמים לו קשיים וכאב רב נובעים מכך שהוריו ציפו ממנו להיות מה שהם רוצים וצריכים ולא קיבלו אותו קבלה מוחלטת. הוא למד כבר כילד שקבלת ביטחון ואהבה שהוא כל כך היה זקוק להם מהוריו הינה מותנית בכך שהוא יעשה ויפעל עפ"י הדרך הרצויה להם.

כתוצאה מכך, על מנת לקבל ביטחון ואהבה הוא התנתק בתוכו מהתכונות הלא רצויות והדגיש את התכונות הרצויות ובדרך זו כבר אין לו חופש, רשות ולגיטימציה פנימית להיות בטבע האמיתי שלו. הוא בונה סביבו חליפת הישרדות שתגן עליו ובמהלך צמיחתו לאדם בוגר הוא "שוכח" את המהות האמיתית שלו וחושב שחליפת ההישרדות היא המהות שלו.

באופן זה האדם לא פועל כאדם שלם אך במהות שלו הוא שואף להחזיר לעצמו את המהות שלו בשלמותה. המשאלה הלא מודעת היא לרפא את פצעי הילדות כדי לחזור אל המהות השלמה והטבעית שלו.

לשם כך, האדם זקוק להיות בקשר אמיתי וקרוב עם אדם שיקבל אותו כמו שהוא ללא תנאי ויהווה לו מראה אנושית למי שהוא באמת. קבלה זו ניתנת לנו כשאנו מתבוננים בפניהם של האחרים, כמו להתבונן במראה, בה אנו רואים איך הם רואים אותנו. ככל שהם מחויכים אלינו, מרוצים, מלאי הערכה ושמחה, כך אנחנו חווים את עצמנו כבעלי משמעות וערך ומתמלאים בביטחון, שלווה וסיפוק.

כך, למשל, המשאלה הפנטזיונית הלא מודעת של אנשים מבני הזוג שלהם היא לקבל ביטחון, אהבה, וקבלה ללא תנאי. ציפיות אלו אינן מופנות רק כלפי בני הזוג אלא כלפי כל הסובבים ואפילו מפקידת הבנק או מהמוסכניק. כאשר אלו מחמיצים לנו פנים תוך כדי מתן שירות, חלק מאיתנו חווים אי שקט וערעור הביטחון דבר הגורם להם להיפגע ולכעוס. לעומת זאת, כאשר אלו מחייכים אלינו ומקבלים אותנו במאור פנים אנו חשים נינוחות, רוגע וביטחון.

משמעות הדבר, שכמו שאנחנו זקוקים שסביבתנו תקבל אותנו ללא תנאי ותיתן לנו להרגיש את עצמנו כאנשים במלוא המהות הטובה והטהורה שלנו כך גם אנחנו יכולים להיות מראה אנושית מקבלת וחיובית לאחרים.

ישנן מספר דרכים מעשיות ליישם זאת במציאות:

  1. כשאנחנו משוחחים עם מישהו, יש להיות איתו בקשר עיןלתת לבן שיחנו את מלואהנוכחות וההקשבה המלאה שלנולוודא ששמענו את כל דבריו מבלי שקטענו או התפרצנו לדבריו ולבסוף, לבדוק איתו אם הבנו אותו במדויק כפי שהוא רוצה ללא פרשנות שלנו.
  2. כשאנחנו מחייכים אל אנשים בסביבתנו, באופן אוטומטי עולה גם חיוך מצידם.החיוך שעל פנינו מהווה להם אישור וקבלה של המהות שלהם והם כמו מתבוננים במראה של עצמם דרכה הם חווים את עצמם כאנשים טובים וחיוביים.

     לכן, חייכו הרבה ובדרך זו תיצרו אווירה נעימה ונינוחה סביבכם ויחסים טובים עם   
     האחרים שירגישו בטוחים ובנוח בקרבתכם.

  1. וותרו על הביקורת המרעילה כלפי האנשים הסובבים אתכם, והמירו את המחשבות השליליות שיש לכם על האדם במחשבות חיוביות. חפשו את כוונתו הטובה גם אם מעשיו אינם נראים לכם, ראו את תכונותיו האנושיות הטובות והתמקדו בהן.

       2 .הביעו הערכה על מעשיהם והתנהגותם של הסובבים אתכם. תמיד יש מה להעריך. שום דבר אינו    מובן מאליו. פיתחו את ליבכם לרווחה ותנו להם מחמאות רבות בנדיבות ומכל הלב.

לסיכום, אנשים שחווים חופש להיות במהות הטבעית שלהם כאנשים שלמים הם אנשים בטוחים ורגועים. אנחנו כיצורי אנוש הזקוקים לקשר יכולים להוות מראה חיובית אחד כלפי השני ולהגביר גם את תחושת הביטחון ההדדית וגם את הביטחון במרחב היחסים. מרחב יחסים בטוח הינו כר פורה ודשן לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל ולהעמקת הקשר שבדרך זו נוצרים בו חום, רכות, אינטימיות וקרבה.

ולסיום, להמחשת המאמר כולו היכנסו לקישור המצגת .

ביקורתיות עצמית – השופט העצמי שבתוכנו / אריאלה מלצר / 29.08.2010

אני שומעת מרבים איך הם מתייחסים לעצמם בביקורתיות מחמירה לאחר שטעו, עשו שגיאה, החמיצו משהו או פעלו בצורה שפגעה בעצמם או באחרים. הביקורת העצמית יכולה להיות עוד יותר חמורה במיוחד בתהליך שינוי בו יש באופן טבעי גם מעידות, כשלים, וחזרה על טעויות.  "איך עשיתי את זה שוב", "איך טעיתי כך?",  "איזה דפוק אני"…"מה לא בסדר בי?", "…אני חסר תקנה…",  "שום דבר לא יעזור לי..", "אני כישלון…", "אני לא שווה כלום.." ועוד כהנא וכהנא ולפעמים, אף במילים עצמיות לגמרי לא מעודנות.

לרוב האנשים חשוב להיות "בסדר", להרגיש את עצמם משמעותיים, מוצלחים, חכמים, מוכשרים, בעלי ערך וטובים. אנשים רבים אינם אוהבים את עצמם כשהם טועים או נכשלים.מחשבותיהם הופכות לתוקפניות ואף אכזריות, הם כועסים על עצמם ומפעילים את השופט החמור ביותר שבתוכם. הם מאשימים ומבקרים את עצמם בצורה קשה שהם "לא בסדר" ולמעשה, תוקפים את עצמם מבפנים. 
התקפה עצמית כזו מעוררת תחושות של כאב ומצוקה רבים, בדידות, חוסר אונים, ייאוש, כישלון ואפסיות, חוסר ערך ודיכאון, מגבירה את המלכוד ויוצרת מעגל סגור שקשה עוד יותר לצאת ממנו.

הביקורתיות העצמית המחמירה היא סוג של הענשה עצמית. דרך עקיפה להירגע, כי אם אני אעניש את עצמי על המעשה שעשיתי, אני אכפר בכך על מעשיי. זו דרך, לרוב, לא מודעת, להתנקות מרגשות האשמה, ייסורי המצפון , הצער והחרטה הכואבים כל כך.

לרוב, הקול הביקורתי הנשמע מתוך העולם הפנימי הוא הקול של אותן דמויות ראשוניות מטפלות עוד מתקופת הילדות, בדרך כלל ההורים, אשר ביקרו את הילד על מעשיו, התנהגותו, מחשבותיו, רגשותיו ובכך הטילו בו ספק וביקרו אותו על מי שהוא.
ביקורת כזו מערערת את תחושת הביטחון והערך העצמי, לפיה "אני מאכזב כל הזמן כי אני לא מספיק טוב" ואפילו, אצל חלק מהאנשים יכולה להשתרש התפיסה העצמית ש"אני הכבשה השחורה של הבית" במיוחד, אם גם משווים אותו לאחרים טובים יותר.

אנחנו נולדים שלמים במהות שלנו עם כל היכולות שלנו והתרחקנו ממנה כתוצאה מנסיבות החיים שאילצו אותנו למצוא דרכים לשרוד ולהסתגל למצבים מכאיבים ומתסכלים.

אחד התפקידים המרכזיים של ההורים והדמויות המטפלות והאחראיות על הילד הוא פשוט לראות אותו ולהכיר במהות הייחודית שלו כאדם על כל גווניו, יכולותיו, רגשותיו, מעשיו ומחשבותיו. ההורה מצופה לתת הכרה וערך לכל מה שטמון בילד ולהימנע מלהדגיש את מה שאין בו או את מה שעדיין לא התפתח בתוכו.

לעיתים, ההורים או המבוגרים האחרים שבחיי הילד, מנסים לשנות אותו בהתאם לעולמם וציפיותיהם ובמקום לחזק את היכולות הטמונות בו במהות שלו בדרך חיובית, הם מראים לו כמה הוא "לא בסדר", מעבירים עליו ביקורת ומאשימים אותו.
כשהילד סופג ביקורת רבה מהוריו לאורך זמן והוא לא חווה מהם הכרה וערך למי שהוא כאדם ייחודי, היא מחלחלת ושוקעת אט אט בנפשו של הילד וגורמת לו כאב וסבל רב ההולך איתו גם בבגרותו.

כיום, גם כשהוא בוגר ועצמאי הוא מפעיל כבר בעצמו את הביקורת לה הוא הורגל אלא שבמקום לשמוע את הביקורת וההאשמה מאובייקט חיצוני הוא שומע את זה מתוכו בעולמו הפנימי מתוך דפוס אוטומטי לו הוא הורגל להתייחס לעצמו. הוא כבר לא צריך את האנשים שייעשו לו את זה כבעבר, הוא עושה את זה בעצמו. כלומר, כמו שהתייחסו אליו בילדותו כך הוא מתייחס עכשיו אל עצמו בבגרותו.

מסקנה –  אל תבקרו ואל תשפטו את עצמכם כשאתם טועים, נכשלים או עושים שגיאות.התייחסו אל עצמכם בחמלה וברכות. תלמדו מהן, תבינו מה גרם לכם לפעול כך כדי שתוכלו לתקן ולשנות את הדרך בעתיד.

אין טעם בביקורת עצמית מחמירה ובהלקאה עצמית על טעויותינו. זהו חלק מהאנושיות שבנו. זה טבעי לטעות כי מהטעויות שלנו אנחנו לומדים ומתפתחים. בזמן כזה אנחנו זקוקים יותר מתמיד לחמלה מעצמנו. דמיינו לעצמכם את הילד שבתוככם שזקוק עכשיו מכם לחיבוק, נחמה ועידוד ולא עוד ביקורת, שיפוטיות והאשמות.

היו אתם עבורכם ההורה שנותן לכם הכרה להוויה, הערך והמשמעות שלכם, המבין, המכיל, המקבל, המנחם והמעודד שאתם כל כך זקוקים לו.

כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, אנחנו משחררים את עצמנו מרגשות האשמה הכבדים, מהצער והעצב, הייאוש, הכאב, חוסר האונים, החולשה והדיכאון ומחזירים לעצמנו את האנרגיה והחיוניות שלנו. זה יוצר תחושת הקלה, חופש ושחרור.

בדרך החמלה והנחמה העצמית אנו מחזירים לעצמנו את הכוח ואת תחושת הערך שלנו ומשם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו.

יתירה מזאת, כשאנחנו לומדים לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו על חסרונותינו ועל יתרונותינו, אנחנו לומדים גם לסלוח יותר בקלות גם לאחרים ולקבל גם אותם על כל חסרונותיהם ויתרונותיהם.

לסיום, " החמלה היא טבענו העמוק ביותר.. אנחנו זקוקים לחמלה כדי ללמוד לפתח עדינות ורכות אל מול הקשיים והכאבים שלנו, במקום להיסגר מולם בפחד. כך מתרחש הריפוי" . (הלב הנבון/ ג'ק קורנפילד)

כשאנחנו מתייחסים בחמלה לעצמנו, לטעויות, לחולשות, לפחדים, לרגשות ולהתנהגות שלנו אנחנו עוזרים לעצמנו להתחבר שוב למהות השלמה שלנו ולהרגיש את מלוא החיות וכוח החיים שבתוכנו.
או אז אנו לומדים להסיר את המכשולים והמחסומים העומדים בפנינו ולמצוא את הדרך הנכונה והמתאימה ביותר עבורנו ובו זמנית גם ביחסים שלנו עם האחרים. זו הדרך לצמיחה והתפתחות אמיתית להכרה בעצמנו ולמתן רשות ולגיטימציה לחיות בחופש ובשלום וכמובן, ברוגע עם עצמנו וכפועל יוצא, גם עם האחרים.

היכן שיש אהבה – יש חיים / אריאלה מלצר / 28.07.2010

ט"ו באב, חג האהבה, קרב ובא ולכבודו אני אספר לכם דברים יפיפיים שלמדתי מאישה מדהימה, מוארת, מיוחדת במינה, הדי שלייפר, שהשפיעה רבות על חיי האישיים והמקצועיים.
הדי, אמריקאית יהודיה, פסיכולוגית במקצועה, יצאה מגישת האימאגו, (שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס עבור זוגות ומטרתה לבנות אהבה מודעת ובשלה) ולקחה אותה למחוזות חדשים של איך להיות בתוך קשר זוגי (וביחסים בכלל) ואיך להפוך אותו ליחסים של אהבה בטוחה, מלאים בתשוקה, קרבה ואינטימיות.

הדי מציינת שלושה דברים מקשרים ובלתי נראים, בין בני הזוג, ובין אנשים בכלל: מרחב, גשר ומפגש. אלו דברים שכולנו מכירים וחיים אותם, אך לרוב, לא יודעים עליהם.

המרחב – הקשר הזוגי חי בתוך המרחב שבין בני הזוג.
מרטין בובר אמר שהיחסים חיים בתוך המרחב שבינינו. לא אצלי ולא אצלך ולא בדיאלוג שבינינו אלא הוא חי במרחב שבו אנו חיים שנינו וזהו מרחב מקודש.

אם אנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות עליו ואז אנחנו יכולים, באופן לא מודע, לזהם אותו בקלות. אנחנו שמים את רגשותינו בינינו לבין השני. כשאנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו מזהמים אותו באופן אוטומטי ע"י מילה, מבט, תנועת גוף, תגובה, שאנחנו שמים לא בכוונה במרחב, ואז המרחב מתחיל להיות לא נוח.

כשהמרחב לא נוח, אנחנו מגיבים לאי נוחות וכך הוא נעשה עוד יותר לא נוח ולא בטוח. כשהמרחב לא נוח ולא נקי הוא נעשה מסוכן. כל אחד עושה משהו כשהוא בסכנה. בטעות, רבים חושבים שהתגובה היא כלפינו, אבל, למעשה, התגובה היא לסכנה שבמרחב. כשפועלים בתגובתיות לסכנה, המרחב נעשה עוד יותר מסוכן.

חלק מאיתנו, מגיב לסכנה ע"י התפוצצות של אנרגיה כלפי חוץ, צעקות, תלונות, האשמות, ביקורת וכד' וחלק, מתכנס פנימה בתוך עצמו ומסתגר. עכשיו מגיבים ביחד לזיהום שבמרחב בלי לקחת אחריות על המרחב.
בני האדם לא רוצים להיות במרחב מסוכן ולכן, הם לא רוצים להישאר בו. למעשה, לא עוזבים אחד את השני אלא עוזבים את המרחב המסוכן.

אז איך לוקחים אחריות על המרחב?
הגשר – לקיחת האחריות היא ע"י מעבר על הגשר הקסום הנמצא בין בני הזוג אל העולם של הצד השני. זהו גשר כי כל אחד הוא עם עולם אחר משל עצמו. זו תרבות אחרת, שפה שונה, מוסיקה וקצב אחרים, עולם ומלואו – אחר.

איך עושים את זה?
יושבים זה מול זה, לוקחים נשימה עמוקה, שמים היטב את הרגליים על הקרקע, נושמים עמוק את הרגע, נושמים ומתרכזים ב"כאן ועכשיו", להרגיש את החיים ולהכיר תודה על כך. זוהי התחלה חשובה למסע של מעבר על הגשר.

הגשר חשוב כי עד שלא מבקרים אצל השני, בעצם לא יודעים מי הוא. חושבים שיודעים, אבל בעצם לא יודעים.

לעזוב את העולם שלך ואת כל מה שאתה מכיר ולהיות בשטח לא מוכר בשרות הקשר כדי להכיר את השני זו גדולה ואומץ רבים. המעבר על הגשר זה לתת לשני את התחושה שבאתי להכיר אותך. במודע ובמכוונות עולים על הגשר ושמים בצד את כל מי שאנחנו חושבים שאנחנו, רגשות, אמונות, זהות, סיפורי חיים ובאים כמו מיכל ריק. אי אפשר להביא שום דבר מעצמנו כשעוברים את הגשר לביקור אצל השני.

כשנוחתים בעולמו של השני, פשוט שומעים עם לב פתוח ועם עיניים חדשות וסקרניות. הרפתקת החיים היא לראות את הדברים הישנים עם עיניים חדשות. מקשיבים כאילו שומעים שפה ומוסיקה חדשות. שומעים ע"י חזרה על הדברים (שיקוף) ואז קורה משהו בצד השני.

המפגש – מה שקורה הוא מפגש בין שתי מהויות אנושיות. מבחינה ביולוגית, שתי מערכות לימביות (המערכת הלימבית במוח אחראית על הרגשות) מחוברות ביחד. כשיש מיזוג וחיבור של שני המוחות, מערכת העצבים המרכזית נרגעת.

להיות בקשר כזה נותן לנו את היכולת להיות עם אמפטיה, חמלה והבנה עמוקה לאחר. זה מפגש של שתי נשמות, שתי מהויות אנושיות מלאות עם כל כוח החיים שלהן.

מאחר והחיים מלמדים אותנו כבר בילדותנו, להגן על עצמנו מפני כאב וסכנות, אנחנו בונים סביב המהות הגרעינית שלנו חליפת הישרדות ובטעות, אנחנו חושבים שזה אנחנו. בתוך חליפת ההישרדות נמצאת המהות הטובה האנושית שלנו והיא מתגלה במפגש.

את המפגש לא רואים אלא מרגישים את האנרגיה הלא מילולית במרחב. שם יש תחושה של קרבה, אינטימיות, חמלה, חופש, קבלה והבנה עמוקה. זו האהבה המודעת, האמיתית שכולנו כל כך כמהים אליה. ומהאטמה גנדי אמר כבר "היכן שיש אהבה – יש חיים".

מי ייתן וליבכם יהיה מלא באהבה.

האמונה בעצמי בדרך להצלחה / אריאלה מלצר / 27.05.2010

לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה בעיתון על סגן הדס מלדה- מצרי שעשתה היסטוריה: היא בת העדה האתיופית הראשונה שהפכה לרופאה בצה"ל.

למרות כל המכשולים הקשיים שעמדו בדרכה במהלך חייה, כפי שתואר בכתבה, היא הצליחה להגשים את החלום שלה. מעבר להערכה הרבה שהיא ראויה לה, מה שקלט את עיני והרשים אותי במיוחד הוא מה שהיא אמרה:

 "צריך להאמין למרות מה שהסביבה אומרת"
האמונה בעצמה היא זו שהיוותה את הדלק להצלחתה ונתנה לה את הכוח להמשיך בדרכה להשיג את מטרתה. דבריה אלו הם הזדמנות מצוינת להזכיר לעצמנו משהו חשוב ביותר.

לכל אחד מאיתנו יש את החלומות והציפיות שלו, אותם אנחנו רוצים להגשים על מנת לממש את מלוא הפוטנציאל שבנו ולחיות כאנשים שלמים עם כל המהות שלנו. אך לא תמיד זה קל.

לעיתים, נקודת המוצא מצמצמת את האפשרויות להצליח, לעיתים, הסביבה אינה תומכת ומערימה קשיים, ולעיתים, ישנם אלו ש"שוכחים" את כל הכוח והפוטנציאל הטמון בהם וכבר לא מאמינים ביכולות שלהם להצליח ולהשיג את מטרותיהם.

"שוכחים" במרכאות כי זה לא באמת כך. בכל אדם טמון פוטנציאל אדיר אך לפעמים בגלל סיבות שונות, הקשורות לאופן ולסביבה בה גדל, משפחה, חברים, חברה, מסגרות חינוכיות, הוא אינו מחובר לכל הכוחות החיוביים הגלומים בו וכתוצאה מכך, הוא אינו מעריך את עצמו כמוצלח וכמוכשר והוא מתייאש ומוותר.

לפעמים, הסובבים מנסים להניא אותנו לפעול בדרכנו מתוך העולם שלהם, תפיסתם את המציאות, פחדיהם, אמונותיהם, ערכיהם ואפילו מתוך כוונות טובות להגן עלינו מפני כשלון או שמא ניפגע.

האמונות האלה שנספגות מהסביבה, הופכות להיות אמונות פנימיות מגבילות שחוסמות אותנו, לפעמים, אפילו מלנסות לפעול בדרך, בה אנחנו מאמינים ולהגיע להצלחה, כל אחד בתחומו.

אך חשוב לשנן ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב, כי לכל אדם יש, את מה שאני מכנה, "תחנת הכוח" הפנימית שלו, הכוללת את כל יכולותיו, כישוריו, כוחותיו ותכונותיו, שיכולה להוות עבורו עוגן פנימי בדרך להגשמת חלומותיו ורצונותיו. 

כדי להשיג את מה שאתם רוצים עבורכם, עליכם לחזור ולהתחבר ל"תחנת הכוח" שלכם ולהאמין שבעזרת כוחות אלה אתם יכולים להפוך כל דבר לאפשרי ובר השגה. לשם כך, עליכם, בסופו של דבר, להקשיב לבטן שלכם ולעיתים, אף לאטום את אוזניכם בפני הסביבה.

האמונה בעצמכם, למרות כל מה שנאמר סביבכם, היא זו שתיצור את המציאות הרצויה עבורכם. אולי זו כבר קלישאה שנאמרה ע"י רבים אבל מה לעשות, זה נכון וזה עובד. ראו את הדוגמא של סגן הדס.

כדי להיווכח כמה זה נכון היכנסו למצגת על משל הצפרדע

על בחירה ואחריות בחיינו/ אריאלה מלצר

באחד מן הימים נתקלתי בסיפור הבא:
אינדיאני זקן ישב עם נכדו וסיפר לו שבתוך כל אדם שוכנים שני זאבים וביניהם מתנהלת מלחמה מתמשכת, שאינה נפסקת לעולם.
הזאב האחד הוא זאב הרוע, הכעס, הכאב, התסכול, הקנאה וצרות העין, העצב, העלבון, חוסר ההערכה העצמית…
הזאב השני הוא זאב האהבה, הקבלה, החמלה, החיוך, האושר, התקווה, התמיכה, הצחוק, החיבה….

שאל הנכד: ואיזה זאב מנצח במלחמה, סבא?
ענה הסב: זה שאתה מאכיל אותו.

במצבי חיים שונים ובמהלך היומיום שלנו עולים בתוכנו חלקים שונים ואף מנוגדים, מחשבות ורגשות, חלקם נעימים יותר וחלקם, פחות ואף, רגשות קשים על כל סוגיהם. אי אפשר להתעלם מהם או למחוק אותם כי הם פשוט שם. הם חלק מאיתנו ואין טעם להילחם בהם היות ומאבק בהם על מנת לשלוט בהם פירושו להילחם ולתקוף את עצמנו ואין בזה כל תועלת. שום טובה לא צומחת מהתקפה עצמית.
יש לנו את היכולת לבחור במה אנחנו מתמקדים, לאן אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו ואיפה אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו על כל רבדיה, הרגשיים, המחשבתיים, ההתנהגותיים והחושניים שלנו.

אם נשקיע את עצמנו במחשבות שליליות, ב"אין" שבחיינו, שם תהיה האנרגיה שלנו, גישתנו לעצמנו וכלפי המציאות תהיה שלילית בלבד וכך גם נחווה אותה. כתוצאה מכך, נפעל ונתנהג מתוך נקודת מוצא שלילית ונראה רק מה לא עובד לנו בחיים. נרגיש מסכנים, אומללים, לא מוצלחים, מקופחים, נחותים, חסרי ערך, חלשים, דחויים, חסרי אונים, חרדים, עצובים, מיואשים ואף, מדוכאים.

לעומת זאת, אם נפנה את תשומת הלב שלנו ונתמקד ב"יש", אנרגית החיים שלנו תתמקד בחיובי, דבר שיוביל אותנו לחשוב ולהתנהג כלפי עצמנו וכלפי אחרים והמציאות בכלל באור חיובי. ממקום כזה אנחנו יכולים לקדם את עצמנו למטרות חדשות ולהשיג הישגים, להצליח במה שאנחנו עושים ולהיות במערכות יחסים מהנות ומצמיחות.

תוצאות אלו יעניקו לנו שלווה, ביטחון, ערך, משמעות, סיפוק, נחת, אהבה, חיבה, שמחה ועוד.
זהו מעגל סגור שרק אנחנו יכולים לשנות אותו ולקבוע איך יהיה העולם הפנימי שלנו, איך נרגיש ואיך נפעל בתוך המציאות שלנו. זה תלוי בנו בלבד. זו האחריות הבלעדית שלנו.

אנחנו יכולים להישאר בשלילי וב"אין", ולעיתים אף אנחנו מתפתים להישאר שם, זו בחירה, אך מן הסתם נגרום לעצמנו להישאר בתוך סביבה פנימית וחיצונית עגומה בה יש כאב, סבל ומצוקה רבים. מי אמר שחייבים לחיות כך? יש לנו גם אפשרות אחרת! וזה בידיים שלנו! זה לא תמיד קל אבל בהחלט אפשרי ורצוי. התוצאות שיגיעו שוות את המאמץ.

למשל, אם יש לנו יום גרוע ושום דבר לא הולך לנו טוב או לא מצליח לנו, וכתוצאה מכך, אנחנו אולי כועסים, מרגישים כישלון, ייאוש, לא שווים, ביטחוננו מעורער וכד', אנחנו יכולים להסב את המחשבות שלנו לזמנים ולמצבים, הן מהעבר והן מההווה, בהם הצלחנו, שגרמו לנו להרגיש מוכשרים, מוצלחים ובעלי ערך ומשמעות.

חוץ מזה, אפשר להיזכר וגם ממש למנות לעצמנו את כל מה שהשגנו עד כה, מה יש לנו בחיינו שעושה לנו טוב וחשוב לנו (משפחה, חברים, עבודה, פרנסה, בריאות, ילדים ועוד ועוד), גם הדברים הגדולים אך גם הדברים הקטנים של החיים. שום דבר הוא לא מובן מאליו. מחשבות אלה כבר ייצרו הרגשה אחרת.

לפעמים, אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות אבל אנחנו יכולים לשנות את ההתייחסות שלנו לגביה וזה עושה את כל ההבדל.

בדרך זו, בה אנחנו עושים בחירה מתוך אחריות עצמית והופכים להיות בעלי הבית של העולם הפנימי והחיצוני שלנו, אנחנו לא נותנים יותר לדברים הקשים לנהל את חיינו. אנחנו מחזירים לעצמנו את השליטה על החיים שלנו, את הפרופורציות ונותנים לעצמנו פרספקטיבה טובה יותר על החיים.

התנהלות חיובית שכזו מסייעת לנו לצמוח כאנשים בשלים ומפותחים יותר ומעצימה את יכולתנו להכיל תסכולים, קשיים ומכשולים שעומדים בפנינו. היא מאפשרת לנו גמישות חשיבה באמצעותה אנחנו יכולים לראות עוד כיוונים ודרכי התמודדות ממקום שקט, שקול, מאפשר ומקבל.

דרך זו גורמת לנו להרגיש תחושות של חופש, שחרור והקלה, עצמאות, חוזק, ביטחון, רוגע וסיפוק ואולי גם גאווה שהצלחנו להביא את עצמנו למקום מוצלח ונעים יותר.

אז, איזה זאב אתם בוחרים להאכיל?

המשקפיים הסובייקטיביים שלנו- זה לא האירוע, זה הפרוש שלנו/ אריאלה מלצר

אמר הפילוסוף היווני אפיקטטוס –"לא האירועים הם אלו שגורמים לנו להרגשה רעה אלא הפרוש שאנו נותנים לאירועים אלו". ישנם אירועים רבים בחיינו שהם מציאות אובייקטיבית עובדתית שלרוב, אין לנו שליטה עליה ואנחנו לא יכולים לשנות אותה. אין לנו שליטה על מה שאחרים עושים או אומרים. יש לנו שליטה רק על מה שאנחנו עושים ואומרים או איך אנחנו מרגישים. אם כתוצאה מאירוע מסוים אנחנו מרגישים הרגשה קשה או לא נעימה היא לא נובעת ממה ש"עושים לנו" אלא היא באה כתוצאה מהפירוש שאנחנו נותנים לו.

פרוש המציאות מבוסס על העולם הפנימי שלנו, התפיסות שלנו את החיים, על מה שעברנו בחיים, על המנהגים וההרגלים שלנו, הנורמות והחוקים, הערכים, דפוסי ההתנהגות שלנו שנוצרו כבר במשפחת המוצא שלנו כילדים ועוד.

הפרשנות שלנו נובעת, הן מהעולם הקוגניטיבי שלנו, תבניות ודפוסי חשיבה והן מהעולם הרגשי ולעתים, השילוב ביניהם. בהתאם למחשבות שלנו המפרשות את האירוע, כך אנחנו מרגישים ומתנהגים.
המחשבות שלנו הן אלה שגורמות לנו להרגיש כפי שאנחנו מרגישים ובהתאם לכך גם התוצאה ההתנהגותית.
מחשבות אלו הן בשליטתנו והן ניתנות לשינוי ובהתאם לכך, גם התוצאות הרגשיות וההתנהגותיות.

גם אם יש במציאות דברים שיש בהם כדי להעלות בנו תחושות בלתי נעימות, הרי שמלבד הפרשנות האוטומטית שמתעוררת בנו, יש לנו גם את האפשרות להביא את עצמנו באמצעות החשיבה (חשיבה חיובית ואף דמיון מודרך) למצב שבו נרגיש טוב.

למעשה, אף אחד לא גורם לנו להרגיש את הרגשות האלה וגם אף אחד לא יכול (כן, כן) כי רק אנחנו אחראים על מה שאנחנו מרגישים. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו רגשות כלשהם, לא רגשות קשים וגם לא רגשות נעימים. תארו לעצמכם מישהו שפוטר מעבודתו ועכשיו הוא מרגיש חסר ערך, לא שווה, כישלון, חשש, חוסר ביטחון וכד'. גם אם הוא יקבל הרבה עידוד ותמיכה מסביבתו יתכן וזה לא יעזור כי עדיין הוא יכול להרגיש בתוך עצמו לא שווה, כישלון אולי אשמה ועוד. הוא צריך לעבור את התהליך בתוך עצמו כדי להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון והערך. גם מישהו, למשל בדיכאון, לא ניתן לקחת ממנו את הדיכאון ולהכניס לו שמחה. זה לא אפשרי כל אחד יכול לפרש את אותו אירוע בצורה שונה. הכול תלוי בזווית הראייה של כל אחד.

בואו נדגים את זה בתרגיל קטן…

דמיינו לרגע שאת/ה ובן/בת זוגך או מישהו אחר מתבוננים על אותה קופסת טישו. אחד מכם מסתכל מן הצד של הפתח בו מציץ ניר הטישו ואילו האחר מסתכל עליה מהצד האחורי שלה ללא הפתח.

האם אתם מתארים את הקופסא בדיוק באותה הצורה?

בוודאי שלא!! מה שיש בצד האחורי שונה לחלוטין מן הצד הקדמי של הקופסא ועדיין אתם לא רואים את כל צידיה. זאת ועוד, כל אחד מכם יתאר אותה מזווית הראייה שלו, עפ"י סגנונו האישי ואוצר המילים שלו. לעיתים, זה אף יכול להישמע כאילו כל אחד מתאר חפץ אחר.

האם יש תיאור אחד נכון? ברור שלא!
כל אחד מתאר את מה שהוא רואה מהזווית שלו. עכשיו, לכאורה, הם יכולים להתחיל להתווכח מי צודק יותר ומי תיאר נכון יותר את ה"קופסא" (כסימבול למציאות) אך קיימת גם האפשרות שהם ישתפו פעולה ויעזרו אחד לשני להרחיב את אפשרויות ההתבוננות ולראות כמה שיותר זוויות ראיה לעניין.

כך בדיוק הדבר גם בזוויות הראייה השונות של המציאות. לכן, אין נכון אחד! כל אחד רואה את אותם הדברים מהמשקפיים שלו ומהפרשנות הסובייקטיבית שלו הנובעת מתוך עולמו האישי.

המצגת שלפניכם ממחישה היטב את הדברים. היכנסו למצגת.

דוגמא לפירוש אירוע שגורם להרגשה רעה הוא סיפורה של גילי (שם בדוי ), בחורה צעירה, נאה, מוכשרת ונבונה. אמה של גילי הייתה צריכה להכין תיאור בכתב של בני המשפחה. לפני מסירתו של המסמך היא העבירה אותו לגילי על מנת שזו תבדוק את ניסוחו ותתקן את שגיאות הכתיב שבו. כשקראה גילי את התיאור שלה ושל אחיה הצעיר ממנה היא חשה עלבון, פגיעה, חוסר ערך ולא שייכת.

אז מה כתבה האם על שניהם שגרם לגילי להיעלב ולהיפגע?

על האח היא כתבה בין היתר "…חייל, מנהיג, חברותי, מקובל, טוב לבב…" ועוד. את גילי היא תיארה
כ "..סטודנטית (במקצוע שדורש חוכמה והשקעה רבה- א.מ), אוהבת לאפות, שומרת מרחק, אוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה…" ועוד.

האם יש משהו פוגע בתיאורה של האם? אם גילי נעלבה מהתיאור, האם אמה העליבה אותה?
לא בהכרח.

עלבונה של גילי נבע, למעשה, מהפרוש המוטעה שהיא נתנה לדברי אמה על רקע היחסים והמבנה המשפחתי כפי שהם נתפסים בחוויה הסובייקטיבית שלה ולאו דווקא כי האם העליבה אותה.
עוד מילדותה נתפסה גילי בעיני המשפחה כילדה טובה, אחראית, חרוצה, עוזרת לכולם, רצינית, מסורה ומשפחתית. ככזו היא נתבקשה כבר מגיל צעיר לקחת על עצמה תפקידים רבים שיש בהם אחריות, בעיקר בעזרה לאמה בכל מיני מצבים ועזרה במלאכות הבית. היה ברור לכולם שכשצריך עזרה במשהו אפשר לפנות לגילי. לעומתה, האח נתפס תמיד כילד הקטן בבית שצריך תמיד לדאוג לו ועכשיו כשהוא חוזר לחופשות מהצבא, כל בני הבית מתגייסים כדי לפנק אותו, נוסעים לקחת אותו מהבסיס ומכינים לו את האוכל שהוא אוהב.

למרות אהבתה הגדולה לאחיה היא חשה קנאה ביחס, בדאגה ובטיפול שהוא מקבל מההורים כשלעומתו, אותה רואים כאחת שלא צריך לפנק אותה היות והיא יכולה לדאוג לעצמה. כדי להרגיש שוות ערך לאחיה, היא רוצה לקבל מהוריה את אותו היחס והאכפתיות כפי שהוא מקבל.

סיבה נוספת שהעצימה את העלבון היא התפיסה הערכית שלה לפיה, להיות מנהיג, מוקף בהרבה חברים, מקובל וכד' נחשב בעיניה יותר מאשר להיות תלמידה חכמה ומצליחה, אוהבת לאפות ואוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה. כתוצאה מכך, היא מרגישה פחות מוצלחת ופחות מוערכת מאחיה.

לא כאן המקום להתייחס למשמעויות של מבנה היחסים והתפקידים במשפחה והשלכותיהם על גילי אך ניתן לראות בבירור כי הם מונעים ממנה עדיין לראות את ההערכה הרבה שבני המשפחה ובעיקר אמה רוחשים לה. עצם פנייתה של האם לעזרה מגילי מצביעה על כך שהיא רואה את כל איכויותיה, כישוריה ושהיא סומכת עליה.

היות וגילי עוברת תהליך של גדילה היא מצאה את הכוח שבתוכה לפנות לאם ולשתף אותה ברחשי ליבה. בשיחה הסתבר לה שאמה הדגישה את לימודיה כדי להראות איזה חכמה בתה, כמה היא יצירתית ומוכשרת כשהיא אופה עוגות כל כך מיוחדות וטעימות ושיש לכבד את המרחב הפרטי שלה כאישה צעירה המתחילה לצאת לחיים עצמאיים משלה.

לו גילי הייתה מכירה באיכויותיה הרבות כשוות ערך לאלו של אחיה, למרות השוני שביניהם, ורואה את ההערכה הרבה של בני משפחתה כלפיה, תחושת הערך העצמי שלה הייתה גוברת, העלבון היה נמנע והיא הייתה מצליחה ליהנות ולרוות נחת מתיאורה של אמה אותה.

לסיום, כשאנחנו נתקלים באירועים שמעלים בנו תחושות בלתי נעימות מומלץ מאד להישאר עם עיניים פתוחות ומפוכחות ולמרות מה שאנחנו מרגישים, לבדוק בתוך עצמנו אולי אנחנו טועים והאם זו האפשרות היחידה כפרוש לאירוע או לחפש פרושים נוספים שיכולים לסייע לנו להרגיש אחרת.

מעשה בסדנא לשליטה בכעסים- העוגן הפנימי שלי / אריאלה מלצר

אבי (שם בדוי), גבר נשוי כבן 40, העובד בחברת הייטק, הגיע לסדנא לשליטה בכעסים במסגרת מכון רעות, אמביוולנטי וחשדן מאד, עם ציפיות מאד נמוכות מתוצאות הסדנא. הוא הגיע, כמו רבים אחרים, בעקבות לחץ כבד של אשתו אך גם בגלל שהרגיש כי הוא מאבד את השליטה על חייו. התפרצויות הכעס והזעם שלו, שכללו אגרסיביות מילולית, ביקורת, האשמות, צעקות, נוקשות, שתלטנות ולעיתים, אף התנשאות תוך העלבת האחר ערערו והעכירו את יחסיו עם הסביבה, הקשו עליו מאד בעבודה וגרמו לו למריבות וויכוחים רבים אך בעיקר, פגעו ביחסיו עם אשתו.
אבי לא האמין שהסדנא תוכל לעזור לו לעשות שינוי. הוא ישב יותר ממחצית המפגשים קפוא, סגור ומוגן. דיבורו רציונאלי, לא מפגין רגשות. היה עסוק להראות למשתתפים ולמנחים את השכלתו הרחבה ובקיאותו בתחומים רבים. התווכח הרבה עם המשתתפים והמנחים לעיתים, אף תוך זלזול ולעג באחרים . יחד עם זאת, ניסה בדרכו לסייע לחבריו להתמודד עם הקשיים שעלו בסדנא.

גם אורי ( שם בדוי), כבן 36, נשוי ואב לילדים, עובד בכיר בחברה ציבורית, הביע ספק רב אם הסדנא תוכל לעזור לו כשתיאר את מצבו הקשה כשהגיע לסדנא : "הגעתי לסדנא בעקבות שבר אישי ומקצועי. התפרצויות הכעס שלי בשנים עברו סגרו בעדי דלת אחרי דלת, ואני חשתי את חיי המקצועיים מגיעים לקיצם. בחיק המשפחה יחסי לאשתי ולבני הפכו בלתי נסבלים, כאשר מרב האשמה הוא באגרסיביות המילולית שלי. עם עצמי חשתי מתוסכל וחוויתי כל העת תחושות של כשלון ופספוס. הרגשתי שתחושות הכעס השכיחות שלי מביאות אותי לאובדן ולמוות…". "מה יקרה אם הסדנא לא תעזור לי? אולי סדנא בניחוח אקדמי, עם תרשימים, מפלסי כעס, גרפים וסטטיסטיקות זה לא התרופה לבעיה שלי. מה כבר יכול לצאת מ-12 מפגשים בהם יושבת חבורה ושומעת הרצאה משני מנחים באולם הרצאות?? – כמה טעיתי."

אמיר (שם בדוי), כבן 37, נשוי ועובד בעולם התקשורת והפרסום, התקשה אף הוא להאמין בתחילה שהסדנא יכולה להיות לו מנוף לשינוי משמעותי בחייו ואף ביטא חשש, מבוכה, בושה וחוסר אמון ביכולתה של חבורת אנשים זרים לסייע לו: "הגעתי לסדנא כאדם עצבני, שמתקשה לשלוט בכעסים שלו ומבטא אותם בעיקר כלפי זוגתו בתוקפנות יתר. התקשיתי לקבל את השונה ממני, נטיתי שלא להאמין באנשים, להתרגז ולהתעצבן תכופות – מה שהתבטא לעיתים, בהתקפות חיצוניות ולעיתים, בפרץ כעס שאגרתי בתוכי – אותו מצאתי פורץ החוצה, ללא כל אזהרה, בפעמים אחרות.
חששתי מהמפגש עם אנשים זרים. אינני אדם שקל לו לבטא את עצמו בעל פה, בטח שלא בפני מי שלא פגשתי מעולם. אולם ככל שעבר הזמן, מצאתי אנשים קשובים שבאמת אכפת להם ממה שעובר עליי, עולמות מקבילים ושפה משותפת עם אנשים שלראשונה הבינו אותי לחלוטין, בלי כל ביקורת או הטפה – רק עם רצון לעזור ולתמוך, להראות את הדרך הנכונה."

אבי, אמיר ואורי הינם דוגמא לתהליך המשמעותי שעוברים רוב משתתפי הסדנא, גברים ונשים כאחד, ולרחשי ליבם החל מהחשדנות, האמביוולנציה, הספק וחוסר האמון שהם חווים בהתחלה ועד לשינוי המהותי שמתרחש בחייהם. כמו רבים אחרים, הם רואים את השתתפותם בסדנא לשליטה בכעסים במסגרת מכון רעות לטיפול במשפחה, בזוג ובפרט (כגורם המשמעותי שתרם לשינוי שחל בהם).

לדברי אבי, הוא מסוגל כיום להקשיב לאחרים, לשאת תסכולים, לשמוח ולאהוב את עצמו ואת הקרובים לו. הערכתו העצמית גבוהה יותר ויחסיו המקצועיים והמשפחתיים השתפרו בצורה משמעותית. אך בולט במיוחד השינוי שעשה אבי בחייו המקצועיים לאחר שעשה הסבה דווקא לאחד ממקצועות הטיפול. "לפי הרגשתי," הוא אמר, "עשיתי בסדנה דרך, שאנשים עושים בטיפול אישי במשך כמה שנים טובות.. ..אחד הדברים החזקים יותר, שנתתם לי זו היכולת לא להסכים ועדיין לכבד את הצד השני ואת הדעה השנייה. .."

עם תום הסדנא תיאר אורי את השינויים שחלו בו:
"בסדנא קיבלתי את שמחת החיים בחזרה, ואת הראייה האופטימית על עצמי ועל התנהגותי. אם בעבר היו מצבים של חדווה נדירים, הרי היום זהו המצב הרגיל שלי. אני אוהב את עצמי, ולכן אני יכול לאהוב את הזולת… בסדנא למדתי קודם כל להקשיב. התחלתי להביט לאנשים בעיניים, בזמן שאני מדבר עמם. גיליתי כמה עומק יש בהקשבתי החדשה. למדתי לשתוק ולא לנסות להשתלט על שיחות שאני משתתף בהן. בכך קיבלו דברי משמעות רבה יותר….למדתי להכיר את הכעס לפני בואו, להבין את מקורותיו ואת הרגשות הראשוניים שהוא בנוי עליהם… למדתי להתבונן בתוכי אל דמות הכוח שלי, ולשאוב ממנה עידוד וסיוע בעת הצורך. מספר הפעמים שבהן הגעתי להתפרצות ירד דרסטית, והתנהגותי במצבים אלו התמתנה מאוד…. למדתי להביע רגשות בצורה שאינה פוגענית. משפחתי כולה חשה רגיעה גדולה.. אף שיש לי עוד מה לשפר….בעקבות הסדנא הבשילו אצלי תהליכים מאוד עמוקים ".

ולאחר שנתיים מתום הסדנא טרח אורי לעדכן כי.: ..הכעסים שלי פחתו מאוד, הן בתדירותם והן בעוצמתם. אני לומד גם לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי גם על הכישלונות שלי. ….הגעתי לפרק החמישי באוטוביוגרפיה – הלכתי במורד רחוב אחר.( "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" מתוך ספר המתים הטיבטי) ..השינוי הגדול שהחל אצלי לפני שנתיים עוד נושא פירות, מסתעף, מתעצם."

בדומה לאבי, אמיר ואורי, סובלים גברים ונשים רבים מהתפרצויות כעס או היעדר יכולות לבטא כעס אשר פוגעים בהערכתם העצמית, תפקודם המקצועי ויחסיהם הבין אישיים.

אין צורך להישאר במצב קשה זה ההולך ומחריף עם הזמן. חבל להרוס בינתיים את היחסים עם כולם ובעיקר עם הקרובים ביותר, האישה, הבעל והילדים. ניתן למצוא את הדרך החדשה לחיים מאוזנים ושקטים באמצעות הסדנאות לשליטה בכעסים ולתקשורת יעילה הניתנות במסגרת המכון.

כאמור, כעס הוא רגש טבעי, אנושי ולגיטימי: כולנו נולדים עם תוקפנות אך דרך מגעינו עם המשפחה, הסביבה והנורמות החברתיות אנו לומדים לעדן אותה. כעס אינו רגש ראשוני אלא רגש משני אשר ניזון מרגשות אחרים ובלתי נסבלים כקנאה, בושה, חוסר אונים, תחושת דחייה, נחיתות, עלבון וכד'. כאשר איננו מצליחים לזהות מה אנחנו מרגישים או כשקשה לנו מאוד לשאת רגשות אלו, אנו משחררים אותם באמצעות הכעס. למעשה, כעס מתעורר בדרך כלל כאשר איננו מקבלים מענה לצרכינו ונוצר אצלנו חסך וכאב אשר מעוררים חרדה שחלקנו מסוגלים להכיל וחלקנו לא מסוגלים לשאת.

במצב של חוסר יכולת לשאת את הכאב והכעס בתוכנו ישנם אלו שפונים לאחד משני קצוות קיצוניים: או לכיוון של שחרור האנרגיה שהתעצמה באופן של התפרצות בלתי נשלטת או דחיסה של הכעס פנימה והימנעות מביטוי שלו.
חשוב להבין שלמרות שאנו מתבוננים על שני קצוות מנוגדים התנהגותית, התפרצויות זעם חסרות שליטה אל מול היעדר ביטוי של כעס, למעשה, הם ביטויים שונים של אותו הקושי ומקורם מאותו מקום פנימי של כאב. בחירת דרך הביטוי מבין השתיים מושפעת בבגרות מהתנסויות העבר ומהמודלים הראשוניים בילדות אותם חווה הילד כדרכים לוויסות ולביטוי רגשות בכלל ובכעס בפרט.

אנשים אשר נוטים להתפרצויות כעס בלתי נשלטות חווים בדרך כלל פגיעה משמעותית במערכות היחסים הקרובות והמשמעותיות ביותר שלהם. פעמים רבות יש מנגנון פנימי שמאפשר להגביל את ההתפרצויות מחוץ לבית אך הופך את הסביבה הקרובה למקום לגיטימי, כביכול, לשחרור מכלול המתחים והתסכולים ותופס אותה כמובן מאליו.
במקביל, ההתפרצויות מעוררות גם אשמה, בושה ופגיעה בדימוי העצמי. אנשים הנוטים להתפרצויות זעם הם פעמים רבות אנשים שלמדו שאסור להם לבטא כאב או חולשה ולכן רגשות מכאיבים (קנאה, דחייה וכד') יתבטאו דווקא בכעס.
מולם נמצאים אנשים אשר כמעט ואינם מבטאים רגשות כעס ותסכול. פעמים רבות מדובר באנשים אשר למדו בילדותם כי הבעת כעס מביאה לתוצאות שליליות כדחייה ואובדן האהבה, ולכן הם חווים פחד עצום מהכעס של אחרים ושלהם עצמם. הנטייה לדחוק פנימה את כל הכעסים עשויה להתבטא בהתנהגות מרצה ולא אסרטיבית, דימוי עצמי נמוך, מועקה, חרדה, דיכאון ובעיות פסיכוסומטיות (כאבי ראש, בטן, בעיות עור וכד' אשר מקורן בגורם נפשי ולא פיסי).
הדגש בסדנא הוא על התהליך החוויתי ולא רק על ההבנה הרציונלית שעוזרת פעמים רבות להתגונן מהעולם הרגשי. רבים מגיעים לסדנא עם תפיסה שהמפגש יהיה כמו שיעור של מורה ותלמיד, עם גרפים, נוסחאות ולמידה טכנית של כלים חדשים. היות שכך, חלק מהמשתתפים מגלה בתחילה אכזבה ותסכול רבים אך בהדרגה עם התפתחות הסדנא הם מגלים כי הכלי העיקרי שעוזר להם בדרך לשינוי הוא התהליך שהם עוברים במהלך הסדנא תוך האינטראקציה שנוצרת בינם לבין עצמם ובינם לבין המנחים.

אחת המטרות הראשונות והמשמעותיות בסדנא היא יצירת מרחב בטוח, בהתאם לשיטת האימגו שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס בתחילה עבור טיפול זוגי. לדברי אורי, "הקבוצה נתנה לי מרחב בטוח. הייתה לי תחושה שיכולתי לומר כל דבר, ללא חשש מפני לעג או ביטול. המתנות שקיבלתי מכולם סייעו לי להפנים ולגבש תפיסת עולם חדשה. בעיקר קיבלתי מהקבוצה תחושה של הערכה, שסייעה לי לחזור ולהאמין בעצמי וביכולותי."

הביטחון שנוצר במרחב היחסים הקבוצתי מאפשר למשתתפי הסדנא לבטא את כל החלקים האישיותיים שלהם, גם את אלה הפחות יפים שהם כל כך עסוקים בדרך כלל להסתיר מעיני האחרים. המרחב הבטוח מאפשר למשתתפים לספר על האירועים הקשים שנוגעים לכעס, על החולשה ועל הבושה. החשיפה העצמית, אשר מעוררת דווקא תגובות של אהדה והבנה ולא של לגלוג ודחייה, מחזקת את הדימוי העצמי ואת הביטחון ומאפשרת לשמוע ולקבל זוויות ראייה חדשות על מצבים שונים.

גדי(שם בדוי): ביטא זאת היטב " הדבר הכי משמעותי מבחינתי היה הביטחון והאמון שלי בכם. לא מבחינה שכל מה שאתם אומרים אני חייב לקבל – אלא בעיקר שאתם יכולים להכיל הכול, שלא תתמוטטו, שאני יכול להביא את עצמי ולהתנהג כמו שאני ואתם גם תקבלו, גם תתמודדו…אף פעם לא הרגשתי מותקף, אף פעם לא הרגשתי שגרמתי למשבר או לקושי שלא יכולים להתמודד איתו, שעשיתי מה שאסור לי לעשות. במובנים האלה הייתם בבחינת תיקון מעולה עבורי."

מעבר להיבט החוויתי של הסדנא, יש גם היבט תיאורטי שכולל למידה על מהות הכעס ועל השפעת המוח על ההתנהגות התגובתית. המשתתפים לומדים לפתח מיומנויות של זיהוי החלקים מעולמם הפנימי הדוחפים אותם להתנהגות האוטומטית התגובתית ואת והסימנים הפיסיולוגיים והאחרים הקודמים להתפרצות. הם לומדים להבחין בין הכעס לבין רגשות אחרים המתעוררים בהם ולבטא אותם ישירות ובגלוי. למשל, לזהות מתי מדובר בחוסר אונים או עלבון לבין הכעס הבא בעקבותיהם.

זאת ועוד, נלמדות בסדנא טכניקות שונות ודרכי ביטוי חלופיות לניהול ותיעול הכעסים שימנעו הן את ההתפרצות והן את הדחיסה וההימנעות, שתי התנהגויות הפוגעות לא רק באחרים אלא גם בעצמי. בנוסף, נלמדות טכניקות ומיומנויות של יצירת דיאלוג בקשר ותקשורת בין אישית יעילה וטובה יותר.

כמו כן, מושם דגש על לקיחת אחריות על ההתנהגות האישית ועל העולם הרגשי הפנימי. זהו דבר שמאד קשה למשתתפים לקבל ולוותר על ה'פריבילגיה' להיות צודקים ולהאשים את האחרים והסביבה. קשה להם לעכל שאין דבר כזה "היא עצבנה אותי" אלא "אני התעצבנתי", אין "הוא העליב אותי"- אלא "אני נעלבתי", אין "היא פגעה בי" – אלא " אני נפגעתי" וכיו"ב.

גיא (שם בדוי), 39, גרוש ואב לילדים, עובד בחברת הייטק, תיאר את תהליך השינוי שלו "עברתי תהליך של התבגרות/התפכחות שבו מבן אדם עם פיוז קצר שהתפרץ בקלות אני היום הרבה יותר שקול, רגוע ונינוח. הגעתי למצב של מודעות עצמית שמאפשרת לי הרבה יותר מבעבר לבחון את הסיטואציה ולשקול רווח והפסד ותוצאות אפשריות של ההתפרצות לפני שהיא מתרחשת. התחלתי ללמוד אצלי זיהוי של שטחי אש, צדדים חזקים באישיותי וסימנים לעצבנות שמאפשרים לי לנסות להתמודד עם כעסים בצורה שונה מזו שבה הייתי נוקט לפני הסדנא."

לבחירה במסגרת הקבוצתית יש משמעות מאוד גדולה. אנשים שנוטים להתפרצויות כעס חשים הרבה פעמים שהם חיים חיים כפולים של הסתרה וזיוף כלפי חוץ. בסדנא החוויה שכולם דומים ומבינים בדיוק על מה מדברים יוצרת תחושת שותפות. הם מבינים שאי אפשר יהיה לעזור להם אם הם לא יחשפו את עולמם הפנימי ולכן, הם מגלים כי אין יותר צורך להסתתר מאחורי מסיכות ותחפושות. הם נותנים לעצמם רשות להיות אמיתיים ולבטא את עצמם כולל העצב, הפחד, הקושי, החולשות, חוסר האונים, חוסר הביטחון והקנאה. לעיתים, לראשונה בחייהם, הם נותנים לעצמם רשות לבטא רגשות בכלל ורגשות קשים בפרט תוך קבלת עידוד, הערכה, תמיכה. החיזוקים הרבים שהם מקבלים מאפשרים להם לראות ולקבל פרשנויות שונות משלהם ודרכים אחרות להתמודדות עם קשייהם וכאבם. הסרת ה"תחפושת" המגוננת וחשיפה של הצדדים התוקפניים בפני הקבוצה מביאה מצד אחד לחשש מפני פגיעה עקב החשיפה אך בעיקר, להקלה גדולה לאור התמיכה והחיזוקים שהם מקבלים.

הקבוצה מעבירה מסר של הערכת האומץ והמוטיבציה והנחישות להשתנות ושל קבלה למרות גילויים של צדדים פחות יפים ונעימים. חווית שותפות הגורל הדומה מסירה את תחושת הבדידות ויוצרת חוויה של "ביחד" ואחווה המעניקה כוח וביטחון, תחושת שחרור ובעיקר, הסרת תחושת הזיוף של ה"אני" וחופש להיות מי שאני, אמיתי ואותנטי. הם מתחברים לכוחותיהם האמיתיים, לעוגן הפנימי שלהם היוצר אצלם תחושת ערך, חוזק ומגביר את ביטחונם העצמי.
החשיפה ההדדית של סיטואציות הקשורות בכעס מאפשרת לחברי הקבוצה גם לשמש מראה אחד לשני. כלומר, להתבונן מהצד כיצד הם נראים בשעת התפרצות כעס ולזהות בעצמם זוויות ראייה ואלטרנטיבות חלופיות. יואב (שם בדוי) – "..דרך התובנות על האחר קל היה לפעמים להתחבר לתובנות על עצמנו…" ושי (שם בדוי)תיאר כי "..מימד השותפות, למרות שקל היה לי לזלזל בו בהתחלה, היה מהחזקים שבדחיפה לשינוי."

בנוסף לכך, העובדה שהקבוצות הטרוגניות ומורכבות מגברים ונשים, צעירים ומבוגרים ומ"מתפרצים" ומ"דוחסים" מאפשרת להם חיבור מודע לחלקים רגשיים אשר, לעיתים קרובות, הם לא מודעים לקושי הרב שיש להם לבוא איתם במגע בגלוי ובאופן מודע. הצעירים יכולים לראות את המבוגרים כמייצגי הוריהם וגם ההיפך ולהבין ללא המטענים הרגשיים הרגילים העולים אצלם אוטומטית דברים שלא יכלו לראותם קודם לכן.

כמו כן, גברים ונשים הנוטים להתפרצויות כעס וזעם יכולים לשמוע את הכאב הנגרם בגלל התפרצויות מסוג זה, כפי שהוא עולה מהמשתתפים בעוד שאת כאבם של בני זוגם הם לא מסוגלים לשמוע. אנשים המתקשים לבטא כעס מצליחים להבין באמצעות המשתתפים המבטאים כוחנות ושתלטנות ומפחידים אותם מאד כי מקורו של הכעס הוא בחולשה וכאב רב ולאו דווקא מהתנהגות הנובעת מכוח וחוזק. הם מבינים כי האחריות לשינוי היא שלהם ועליהם להתמודד עם הפחד שלהם עצמם מלבטא את מחשבותיהם, רגשותיהם ורצונותיהם שמא הם יפגעו באחרים ויהרסו את היחסים עמם.
למעשה, הקבוצה מחצינה דיאלוג פנימי המתקיים פעמים רבות באופן סמוי בנפשם של המשתתפים, מבלי שיעזו לבטא אותו בגלוי.

מעבר לכך, עצם ההשתתפות בקבוצה מחזקת מיומנויות של אמפתיה, פתיחות, נתינה, שיתוף והקשבה לאחר. וכמו שאמר רני- "…למרבה הפלא, תחושת הריפוי והסיפוק שלי הגיעו דווקא מלקיחת חלק פעיל בלעזור לחברי הקבוצה להבין את אשר ארע להם ולתת את הפרספקטיבה שלי למה שארע להם בניסיון להקל עליהם ולסייע במציאת פיתרון, דרך. בעזרתם של חברי קבוצה נוספים או אחרים, הייתי יכול להיות ניזון וגם מזין. התובנה הגדולה ביותר שלי מהסדנא היא שכאשר אני מזין אנשים ומרגיש שדעותיי תורמות להם אני מרגיש שלם ובעל סיפוק רב, ואז גם פחות כועס ויותר רגוע." מיומנויות אלו באות לידי ביטוי בקשריהם הבין אישיים, המשפחתיים, החברתיים, בעבודה ועוד ומשפרות אותם.

לסיום, עם תום המסע המשותף בסדנא יוצאים המשתתפים לדרך חדשה. כמו אמיר, אבי, אורי, שי, גיא יואב ורני יוצאים המשתתפים מהסדנא עם תחושה של ביטחון ושל שליטה עצמית, אשר מאפשרת להם להתנסות בחוויות שלא יכלו לשאת קודם לכן, כמו חשיפת רגשות וחולשה, שיתוף אנשים אחרים בכאב וכד'. מתפתחת גמישות ויכולת לחשיבה פחות נוקשה ודיכוטומית, אשר מגדילה את היכולת להתמודד עם רגשות קשים ותסכולים באופן מאוזן ואסרטיבי אך לא חסר שליטה. מתגלה ומתחזק העוגן הפנימי של כל אחד מהמשתתפים המגביר את תחושת החוזק והערך העצמי שלהם. העלייה בתחושת המשמעות והדימוי העצמי מאפשרת להם לבטא את עצמם בחופשיות ובפתיחות מבלי שייאלצו להסתתר מאחורי "תחפושות", איסורים וחומות למיניהן, וע"י כך יש הקלה, שחרור ורוגע וכתוצאה מכך, נמנעות הפגיעות בעצמי ובאחרים. התהליך אינו פשוט וקל ואף מפגיש עם חלקים מעוררי כאב, אך זו היא ההתמודדות האמיתית, שכן, אין גדילה ללא כאב, שבסופו של דבר מביאה לשינוי המיוחל.

בדרך לחיים חדשים – המשפחה וההתמכרות / שלומי כהן

משפחות רבות מתמודדות עם בעיית התמכרות של אחד או יותר מחברי המשפחה. ההתמודדות במצבים אלו מלווה, פעמים רבות, בתחושה של חוסר אונים, חוסר ודאות, תסכול אכזבה וכעס. אתה עומד מול אדם כל כך קרוב אליך ובאותו זמן כל כך רחוק. אתה רוצה רק להציל אותו. אתה מוכן לעשות הכל, אולם פעמים רבות אין אף אחד בצד השני, אף אחד שיכול לקבל את מה שיש לך לתת. אתה מתחרה מול הסם, האלכוהול ההימורים או לחילופין התנהגות התמכרותית מסוימת, והתחרות קשה, חסרת תיקווה, אבל קשה יותר לוותר, קשה להפסיק לנסות.

כאשר מתבוננים בניסיונות המשפחה להציל את המתמכר, ניתן לראות שיחזור של אותם ניסיונות, לפעמים במשך שנים רבות. יחד עם זאת ישנה ציפייה לתוצאה שונה, ציפייה שאולי יקרה נס והוא ישתנה, אולי זה פתאום יעבור. זהו המעגל האין סופי של חוסר האונים ותסכול, אשר נותן למשפחה תחושה של תקיעות ואף משמר את המצב הקיים.
הדרך הקלאסית בה נוהגת משפחת המתמכר מתאפיינת פעמים רבות במסר כפול – לקיחת אחריות ממנו ובו בזמן ביקורת רבה כלפיו, שהוא לא עושה כלום למען עצמו. פעמים רבות נוכל לראות בחור בגילאי ה- 30 ומעלה, אשר מתגורר אצל הוריו, שדואגים לכל צרכיו – מתשלום כל חשבונותיו ועד לסידור מיטתו, כביסה ואוכל חם לשולחן. ההורים טוענים "אם אני לא אעשה את זה, הוא בטח לא ידאג לדברים האלה.." "הוא גר בבית שלי, אם אני לא אנקה, אני אצטרך לגור בבית מלוכלך…" מה אני אעשה, אזרוק אותו לרחוב… שם יותר מסוכן, הוא עלול להתדרדר.." אכן תחושה של מלכודת.

מצב דומה נוכל למצוא אצל אשת המתמכר. הוא מייצר סביבו בעיות, והיא אחריו מנסה להספיק לפתור אותן ואף לחפות עליהן כלפי חוץ. אלו הן בעיות אין סופיות עם התמודדות אין סופית.

דילמות דומות עולות גם אצלה – "אם לא אפתור את הבעיות גם אני אסתבך.." "איך אני יכולה לזרוק אותו לרחוב במצב כזה.." "הוא אבא טוב ורוצה מאוד לעזור, אבל…" יש כל כך הרבה בעיות, ילדים.. אני צריכה שותף ולא יכולה לוותר עליו.. אפילו אם.." ניתן לראות באופן בולט את האמביוולנציה הרבה בה נמצאים בני משפחתו של המתמכר. בני המשפחה מתמודדים עם קונפליקט פנימי עמוק אשר מחזק ומשמר את התנהגות המתמכר ומשאיר אותם חסרי אונים ומתוסכלים מולו.

החזרת השליטה לחיים:
פעמים רבות המפתח לשינוי נימצא אצל בני המשפחה. המטרה היא להחזיר לבני המשפחה את השליטה על חייהם ולא להיסחף אל תוך ההתמכרות והשלכותיה. בנקודה זו אנו עוברים להתבוננות מערכתית ולאפשרות לשנות חלק רחוק באמצעות שינוי של חלק קרוב. הכוונה היא להתמקד בחלק שרוצה ומעוניין לשתף פעולה בתהליך השינוי ועל ידי כך להשפיע על התמודדותו של המתמכר.

בזמן שבת הזוג או ההורים פונים לקבלת עזרה מקצועית הם מניחים את הבעיה על השולחן ומצהירים שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה. בדרך זו הם מתחילים להחזיר שליטה לחייהם. הם אינם מחכים שהמתמכר יפנה לעזרה, אלא הם עצמם פונים לקבלת עזרה. המכור חש בשינוי בסביבתו ומתחיל לחוש בבעיה. לפתע אין ברירה, ההורים או בת הזוג מפסיקים לחפות עליו – החשבונות, הקנסות וכל שאר הבעיות שהוא מיצר, עוברים לאחריותו הבלעדית. המתמכר נאלץ לצאת מעולם הדמיון ולהתמודד עם המציאות. הוא מתחיל להתמודד עם מצבים אשר מאפשרים לו התבוננות פנימית וצורך בלקיחת אחריות.

תהליך זה איננו פשוט היות והוא דורש שינוי מהותי במערכת היחסים שבין המתמכר למשפחתו. המשפחה זקוקה ללמוד מחדש כיצד להרפות והמתמכר זקוק ללמוד מחדש כיצד לאחוז באחריות שהועברה אליו. הקושי הגדול הוא שהדברים בדרך כלל לא מתרחשים במקביל. קרוב לוודאי, שכאשר בני המשפחה ירפו, המתמכר יבחן את המצב ויבדוק עד כמה הם רציניים, הוא לא ימהר לקחת אחריות היות ומצב זה חדש לו ודורש מאמץ. יהיו ניסיונות לעורר רגשות אשם אצל בני המשפחה וסביר להניח שהמתיחות בבית תגבר. בני המשפחה יזדקקו לאורך רוח ולאמונה בדרכם החדשה.

במסגרת הטיפול הפרטני או הקבוצתי "במכון רעות" תיערך הכנה למשפחה. ניתן יהיה ללמוד כיצד להרפות, בדרך שלא תתפרש כדחייה, כיצד להתמודד עם המתיחות בתוך הבית וכמו כן, תיבדק סוגיית רגשות האשם ומקורותיה. באופן זה נבטיח התמודדות יעילה בתהליך השינוי.

העבודה עם בני המשפחה מתחילה בכך, שניתן להם מקום, מצב שהם אינם רגילים אליו. בני המשפחה רגילים להיות עסוקים סביב המכור ומתמכרים להתעסקות זו. הם נוטים להתעלם מהרצונות שלהם ובשלב מסוים אף לשכוח אותם. כמו כן, העבודה מתמקדת בפיתוח היכולת להציב גבולות ולהרפות במצבים מסוימים.

שלב נוסף הוא קבלת מידע – ישנה חשיבות רבה להבנת מאפייני ההתמכרות. הבנה זו מאפשרת תמונה בהירה יותר של המצב ומקלה על המשפחה בעת הצבת הגבולות מול המתמכר ובהתמודדות עם רגשות האשם אשר מלוות את המשפחה לאורך כל הדרך. דרך זו אינה קלה והיא דורשת התמדה ועקביות אולם בסופה ניתן לפגוש משפחה עם חיים חדשים.

כתב: שלומי כהן, M.S.W מטפל בהתמכרויות.

כעס ו(אי) החופש להיות מי שאני / אריאלה מלצר / 25.06.2013

"כל הזמן אני רק נותן ונותן לכולם ורק כשאני צריך משהו – אני לא מקבל שום דבר. אני יותר מידיי טוב". המשפט הזה מוכר לכם? אם כן, המאמר הזה בדיוק בשבילכם.
לא מעט אנשים מסתובבים עם הרגשה שהם נותנים מעצמם כל הזמן מכל הלב לכולם, דואגים להם ולרווחתם, להנאתם ולשמחתם אך כשהם זקוקים לקבל משהו, הם לא מקבלים בחזרה.

אז עולה אצלם תחושת מירמור, קיפוח, כפיות טובה, עצב, בדידות, חוסר ערך ותחושת קורבנות. רגשות אלה הם דלק מצוין להתעוררות והתפתחות הכעס.

אחת הסיבות המרכזיות שהופכת אנשים לכועסים, נרגנים ועצבניים היא העיסוק המתמיד והקבוע רק בצרכים וברצונות של האחרים. הנתינה האינסופית לאחרים מבלי שהאדם רואה בכלל את עצמו ומבלי שהוא נותן לעצמו רשות וחופש להיות מי שהוא על כל הרצונות והצרכים שלו, במיוחד כשזה בא על חשבון העצמי שלו, הופך אותו לבלתי נראה ובלתי חשוב וגורם לו לתחושת חוסר חופש, חוסר מקום, חוסר ערך ומשמעות, תלוי באחרים ואף, לתחושת מחנק, דברים שמעוררים בו כעס רב כלפי סביבתו.

נתינה לאחרים היא דבר ראוי וחשוב אך לא כשהיא באה על חשבון ה"אני" שלנו. הבעיה היא כשאין איזון בין הנתינה לאחרים לבין הנתינה לעצמנו.

אנשים אלה פיתחו עוד מתקופת ילדותם, בהתאם לדפוסים והחוקים שהיו במשפחת המוצא שלהם, רגישות גבוהה וחיישנים מפותחים לצרכי האחרים, למדו לדאוג לאחרים ולהקריב את צרכיהם האישיים למען האחרים. במהלך חייהם הם איבדו קשר עם הסמן הפנימי שלהם שמצביע על הרצונות והצרכים שלהם ועם השאלה "מה אני רוצה?", "מה אני צריך?".

בין אנשים אלה ניתן למצוא את מי שהיו בילדותם "ילדים הוריים" , (Parental child ), משום שחל במשפחתם היפוך תפקידים, לפיו הילד לוקח אחריות על ההורים תוך כדי הקרבת התפתחותו האישית למענם. ילדים אלה מקבלים על עצמם, באופן לא מודע, תפקיד במשפחה לדאוג להורים או לאחד מהם, שנתפס בעיניהם חלש וזקוק להגנה.

הם נתפסים ונחווים במשפחתם כילדים טובים ומוצלחים ובדרך זו הם מרגישים טובים וחשובים וכך הם לומדים לקבל ביטחון, ערך ומשמעות דרך הדאגה לאחרים. לעיתים, המשפחה נתפסה כערך עליון וחשוב יותר מצרכי הפרטים שבתוכה וכתוצאה מכך, הוזנחו רגשות היחיד וצרכיו.

ילדים אלה גדלים לבגרותם עם התפקיד, האמונה ותבניות החשיבה שלהם לפיהם עליהם לדאוג קודם כל שהאחרים ירגישו טוב, גם אם זה דורש מהם הקרבה של צרכיהם האישיים. לכן, יש להם גם צורך להעניק לאחרים כי כך הם מעניקים לעצמם תחושת ערך עצמי חיובי ,"אני בסדר, טוב, חשוב ובעל משמעות".

המחיר שאנשים אלו משלמים הוא בכך שהם מרגישים שאחרים לא רואים אותם, לא נותנים להם את החופש להיות מי שהם, הם נמחקים, שקופים ובלתי נחשבים וצרכיהם נשארים בלתי מסופקים. הבעיה היא שהם לא רואים שהם בעצמם מתעלמים מהצרכים שלהם, הם אינם מרשים לעצמם להציג בגלוי את רצונותיהם והצרכים שלהם, לא מבקשים דבר, מצפים שהאחרים יראו לבד בעצמם את מה שהם צריכים ויספקו להם אותם וכשזה לא קורה, הם מתאכזבים, מתוסכלים וכועסים.

כך מתפתחת התחושה שאין לעצמי מקום ורשות להיות מי שאני. אנשים אלה מרגישים כלואים בתוכם ושבויים במחויבות שלהם לאחרים, ולא במחויבות שלהם לעצמם. הם מתפלאים כל פעם מחדש איך זה קורה שלא רואים אותם, קולם לא נשמע, לא מבינים אותם ומתעלמים מהצרכים שלהם.
יתירה מזאת, האנשים בסביבתם, הקרובים והרחוקים, במשפחה, בני הזוג, הילדים, החברים, הקולגות, הבוס ועוד, לא רק שלא רואים אותם אלא התרגלו לצפות מהם להמשך הנתינה המוחלטת שלהם גם אם זה לא מתאים או נוח להם לבצע את המשימה. אם זה קורה מסיבה כלשהי הם מרגישים אשמים, אי נעימות ואי נוחות ואף מרגישים שהם פוגעים בזולתם כי בסה"כ כל רצונם הוא "להיות בסדר".

אט אט מתעצמת בתוכם ההרגשה שהם לא קיימים בעיני האחרים, הם לא מספיק חשובים, בלתי נראים והכעס מתחיל לתפוס מקום קבוע בעולמם הפנימי. לכך מתלוות תחושות מרירות, קיפוח, דחייה, חוסר אונים, עצב, בדידות, חוסר ערך וקורבנות המזינות ומתדלקות במעגל סגור את הכעס שוב ושוב .

ישנם אלו שיבטאו את הרגשות האלה בהתפרצות של כעס אפילו על עניינים קטנים, שוליים ופעוטים ואפילו לא יבינו את מקור התפרצות הכעס האמיתי שלהם וישנם אלו שידחסו אותו בתוך עולמם וימנעו מלבטא אותו שמא הם יפגעו באחרים. חלק "ירדו למחתרת" וינסו לקבל מענה וסיפוק למאווייהם ולמילוי המשאלות שלהם מחוץ לטווח העין תוך כדי הסתרה ושקרים.

למעשה, הם אינם רוצים להסתיר או לשקר אך אין להם רשות וחופש בתוכם להציב בגלוי את רצונותיהם ולהתעמת עם זולתם ולכן, הם מוצאים דרכים עקיפות ומוסתרות להשיג סיפוק, חופש להיות אני ומקום לעצמם.

הם, בעצם, בורחים ממה שנהייה מהם במצב הגלוי והם מחפשים את מי שהם רוצים להיות באופן מוסתר וסמוי מהעין, מתחת לפני השטח וכך הם נמנעים מהצורך להתעמת באופן ישיר וגלוי עם עצמם ועם האחרים.

אמר לי פעם בעל כשרכש לעצמו אופניים "אני לא משתף או מתייעץ עם אשתי כשאני רוצה לקנות משהו לעצמי כי היא ישר תתנגד ותגיד לי בשביל מה אתה צריך את זה, אני פשוט קונה וקובע עובדה". לא רק שהוא לא מונע בכך מריבה או ויכוח עם אשתו אלא שעדיין אין בתוכו את החופש האמיתי שלו להתחבר למשאלותיו ולצרכיו והוא משליך על אשתו את המחסום של החופש שלו במקום להתמודד עם המחסום שבתוכו.

חלק ימשיכו בנתינה האינסופית לאחרים גם אם זה על חשבונם עד שלא יוכלו לשאת את זה יותר או שיתרחש אירוע קיצוני יותר, והם ירגישו נחנקים לגמרי, דבר שיהווה טריגר והם "ישברו את הכלים" ו"לא ישחקו יותר". הם יפרקו את הזוגיות, ייצאו ממקום העבודה שלהם וכד' כשכוונתם למצוא את ה"אני" שלהם, מקום חדש בו יראו אותם, את מי שהם ובו יקבלו מענה לצרכים והרצונות שלהם.

אך אל לכם למהר לשבור את הכלים אם לא עשיתם שינוי אמיתי בתוככם. אין לכם מה לבוא בטענות לאחרים שלא רואים אתכם, לא שומעים אתכם ולא נותנים לכם את מה שאתם זקוקים לו מהם כל עוד אתם לא נותנים לעצמכם, כל עוד אתם לא רואים את עצמכם, ולא נותנים לעצמכם מקום וחופש לדאוג גם לעצמכם ולדברים שאתם אוהבים.

אל תטעו לחשוב שהכל בגלל האחרים שלא רואים אתכם, לא מתחשבים בכם ולא רוצים להעניק לכם את מה שאתם צריכים. לא ולא!

הבחירה בידיים שלכם! זה אתם שבוחרים לא לתת לעצמכם. אתם הם אלה שמוותרים על עצמכם. אתם הם אלה שהרגלתם את כולם לקבל מכם כל מה שהם צריכים בלי להתחשב אם זה נכון או מתאים לכם. אתם הם אלה שהעמדתם את עצמכם אחרונים בתור אם בכלל. אז איך אתם רוצים שהם יראו אתכם אם אתם לא רואים את עצמכם? דעו שאין לכם מה לצפות מהאחרים שיתנו לכם את מה שאתם צריכים מהם אם אתם לא נותנים לעצמכם ואם אתם לא מרגישים שאתם ראויים לזה.

זה לא אומר שמעתה אתם צריכים להתעלם מרצונות הסביבה ולמלא רק את רצונותיכם. גם זה לא יעיל במיוחד למערכות יחסים. מה שחשוב הוא למצוא את הדרך בה תתנו מקום וחשיבות, מצד אחד, למה שאתם רוצים וצריכים ומצד שני, תראו גם את הצרכים של הסביבה ותמצאו את האיזון המתאים בין שניהם. בדרך זו שום מסגרת או מערכת יחסים לא תהיה מסגרת כובלת, חונקת ושוללת חופש ומרחב בחירה שרק תרצו לברוח ממנה.

כל אדם זקוק להרגיש את ה"אני" שלו בא לידי ביטוי באופן שלם וחופשי על כל מי שהוא, עם כבוד והערכה גם אם הוא נמצא בתוך מערכות יחסים או מסגרות שונות.

תנו לעצמכם את החופש לבטא את מה שאתם צריכים, עשו את מה שאתם אוהבים וגורם לכם הנאה ועניין. פנקו את עצמכם. אל תוותרו על ההנאות שלכם מתוך חשש ופחד מהתגובה של הסביבה. התייחסו בחמלה וקבלה אל עצמכם, אל החולשות, הטעויות והכישלונות שלכם. כיתבו "מכתב התפטרות" מהתפקיד שאתם ממלאים שנים רבות לדאוג כל הזמן רק לאחרים. דאגו גם לעצמכם. לימדו לקבל את מה שנחוץ לכם. בקשו מהאחרים את מה שאתם רוצים. הם לא יכולים לנחש את הרצונות שלכם.

הציבו את הדברים שאתם רוצים בגלוי תוך שיתוף ומתן רשות פנימית לצרכים שלכם ולגיטימציה שגם לכם מגיע לקבל סיפוק למשאלותיכם ולממש את רצונותיכם.

רק כשאתם מציבים את עצמכם בקדמת הבמה, דואגים גם לעצמכם ולא מוותרים עליכם, לא תישארו מאחורי הקלעים, שקופים, מחוקים, מלאים בכעס, מרוקנים בכוח, שמחה ואנרגית חיים שאתם מוציאים אותה כיום רק על משימות, מטלות, תפקידים ובדאגה ואחריות לכל העולם.

כך תזכו לתחושת הקלה, שחרור, ערך ומשמעות, עצמאות, דימוי עצמי חיובי ובעיקר, חופש ומרחב בחירה להיות מי שאתם במלואכם, דבר שיחזק את מערכות היחסים שלכם ויביא לכם סיפוק והערכה רבה.

לקבלת  סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים ", לחצו על הקישור.

יציאה מעבדות לחירות – החופש להיות מי שאנחנו באמת/ אריאלה מלצר / 01.10.2013

"עבדים היינו…עתה בני חורין..", כך נאמר בשיר העממי. האומנם בני חורין אנחנו? אנחנו לפני חג הפסח, חג החירות, בו בני ישראל יצאו מעבדות במצרים להיות בני חורין בארצם.
מאמר זה יסקור את השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? מה כובל אותנו בימינו וכיצד לצאת לחופש אמיתי? מהו השעבוד המודרני של היום ולמה אנחנו משתעבדים? מה לוקח מאיתנו את החופש? מי קובע את רמת החופש? מה צריך לקרות כדי שיתחיל תהליך היציאה מהשעבוד לחירות? וכן, במאמר הזה אני אציג גם כמה דרכים שיכוונו אתכם לדרך אל החופש שלכם.

בעידן המודרני בחברה המערבית הדמוקרטית יש היום יותר לגיטימציה לתת חופש לרצונות ולצרכים האינדיבידואליים, לממש את החלומות, הציפיות והמשאלות האישיות, להגשים את הפוטנציאל הייחודי של כל אחד, לקבל הכרה לצרכים הייחודיים ולשונות של כל אחד כאדם באשר הוא ופחות להיענות לצרכי הקהילה, החברה והמשפחה כי שהיה מקובל בעבר. זו הסיבה שאנשים היום מחפשים כיוונים, דרכים ועוגנים שונים כדי להתחבר אל עצמם ואל המהות שלהם, להיות אמיתיים ונאמנים למי שהם ולחיות בשלום עם עצמם והסביבה. 

לרוב, אנשים זקוקים להרגיש את הזכות והחופש לבטא את כל המהות שלהם כבני אדם שלמים על כל המהות והפוטנציאל הטמון בהם. כל מה שלוקח מהם את ה'אני' האמיתי שלהם, שולל מהם את החופש שלהם להיות מי שהם ויוצר מרחק ופער בין ה'אני' האמיתי שלהם לבין מה שמשתקף כלפי חוץ, הוא ה'אני' המזויף. 

שלילת החופש והפער הזה יכולים לגרום למצבי רוח קשים מלווים בבכי, לדכדוך, למועקה נפשית, לתחושת חנק, ביטול ומחיקת ה'אני' עד כדי דיכאון וייאוש, חוסר אנרגיה וחיות ואי יכולת לבצע משימות פשוטות עד כדי קשיים ממשיים בתפקוד יומיומי.

נשאלת השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? האם אנחנו באמת יכולים לתת לעצמנו חופש ושחרור?

עפ"י תפיסתי להיות משועבד הוא כאשר אין לנו את חופש הבחירה, הזכות והרשות ללכת עפ"י דרכנו, רצונותינו וצרכינו ומשהו מונע מאיתנו לממש את הבחירה הייחודית שלנו לדוגמא, ללמוד ולעסוק במשהו שלא נראה מתאים למשפחה ולתפיסתה או במקום להצטרף לעסק המשפחתי, לחזור בתשובה או בשאלה, לצאת מהארון ועוד ועוד. 

מצב אחר של איבוד החופש ותחושת העבדות למשהו אחר הוא כשאנחנו רוצים לפעול בדרך מסוימת אך דבר אחר גדול וחזק יותר מאיתנו מנהל אותנו ואז אנחנו מאבדים את השליטה על עצמנו ומתנהגים בדרך שאינה רצויה לנו כלל כמו במצבים של התפרצויות הזעם והכעס, בולמוסי האכילה, עישון, קניות, סדר וניקיון, ההתמכ
רויות למיניהן וכד'.

מי קובע ומגדיר מתי האדם חופשי?
למעשה, תחושת החופש נקבעת רק ע"י האדם עצמו והיא תחושה פנימית סובייקטיבית.רק האדם יודע אם הוא מרגיש את החופש שלו לפעול, להתנהג ולהיות מי שהוא רוצה להיות או שמשהו אחר מנהל אותו. אותו מצב יכול להתפרש אצל אדם אחד כחופש ואילו אצל אדם אחר הוא יכול להתפרש כשלילת החופש והבחירה. זה תלוי בעולמו הפנימי האישי, בחוויות שהוא ספג עוד מילדותו, ובאיזו חברה, תרבות, קהילה ומשפחה הוא גדל.
מה יכול, בעצם, לשעבד אותנו ולקחת מאיתנו את החופש? 

אולי אנחנו עבדים לרצון להיות מה שרוצים ומצפים מאיתנו שנהיה? 

בהחלט כן. אנחנו יכולים להיות משועבדים אפילו בצורה לא מודעת לכל המסרים שעברו אלינו מרגע לידתנו, דרך חוקים, נורמות, מנהגים, ערכים, אמונות, מיתוסים, תפקידים שקיבלנו בילדות, הרגלים ועוד. זה מתקיים החל כציפיות של המדינה מאיתנו, למשל, לשרת בצבא, המשך בציפיות החברה מאיתנו ללכת בדרך ה"מקובלת" והנורמטיבית, כמו גם ללכת בדרך שנקבעה ונסללה ע"י המשפחה שלנו וכלה, בציפיות, בחוקים ובדפוסים שנספגו כבר בתוך עולמנו הפנימי האישי, והוא זה שמכתיב לנו את הדרך מבלי שאנחנו ערים לכך שאין לנו שם שום בחירה חופשית.

אנחנו יכולים להיות משועבדים בתוך עצמנו, לחוקים שבתוכנו, לצרכים שלנו, ("אני חייב להיות מושלם", "אני חייב לבלוט יותר מכולם", "אני צריך להיות מיוחד", "חייב, מוכרח, צריך" = חמ"ץ), לתבניות ולדפוסי החשיבה שלנו ("דברים צריכים להיות רק בדרך שלי", "אני חייב לנצח אחרת אני מפסיד", "הכל תמיד רע"), להרגלים, למנהגים, לערכים, לדחפים שלנו, לאמונות הלא רציונאליות שלנו ("העולם תמיד מסוכן וצריך כל הזמן לשמור לא להיפגע", "אחרי משהו טוב תמיד מגיע משהו רע", "אם לא מסכימים איתי, אז הולכים נגדי ואני צריך להתגונן"), לתפקידים שקיבלנו מילדותנו ועוד ועוד.

אנחנו יכולים להיות משועבדים לתפקידים, אותם קיבלנו כילדים ממשפחת המוצא שלנו, בדרך כלל באופן לא מודע, מבלי שבדקנו את אמיתותם היות וכילדים קיבלנו מה שנתנו לנו כי סמכנו על מי שגידל אותנו וטיפל בנו וגם לא הייתה לנו שום יכולת לבדוק האם הם נכונים, האם הם מתאימים לרצון שלנו או לא וכד'. מה שהיה ברור לנו, שקיבלנו את התפקיד, לפעמים עם מילים ולפעמים, ללא מילים, משום שהבנו שזה היה חשוב ונכון למשפחה שלנו וזו הייתה סיבה מספיק טובה כדי שנבצע את התפקיד הכי טוב שאנחנו יכולים.

לדוגמא, תפקידים כאלה יכולים להיות, למשל, להיות הילד הטוב והמרצה, להיות הילד הרע והכבשה השחורה או השעיר לעזאזל של המשפחה, להיות החזק והמשענת של כולם, להיות אחראי על האחרים ולטפל בהם, לשמח את האחרים, להיות הקטן והמפונק, להיות החלש והנזקק, להיות ילד הורי ולטפל בהורים ולדאוג להם או באחד מהם, להיות המושיע והמציל ועוד תפקידים לרוב. משהו מהתפקידים האלה מוכר לכם?

סוג אחר של עבדות או שעבוד אנחנו יכולים לראות כשאנחנו משתעבדים להרגלים ולהתנהגויות שונות עד כדי התמכרות ואיבוד שליטה בכלל, כשבעצם, אנחנו נכנעים ליצרים ולדחפים שלנו שפועלים כדבר יותר חזק מאיתנו והם אשר שולטים בנו ומנהלים אותנו, וגורמים לנו לפעול ולהתנהג, לעיתים, אף בניגוד לרצוננו המודע והמוצהר. הכוונה היא שאיבדנו את השליטה על משהו חזק מאיתנו בתוך עולמנו שמנהל אותנו ללא כל יכולת לנהל אותו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בעישון והקושי להיגמל, בצריכת אלכוהול, בוורקהוליזם, בהתקפי אכילה והקושי לעשות דיאטה, בהתפרצויות זעם וכעס ללא שליטה, בהרגלי צריכה, בריצה אחרי כסף ורכוש, בקניות, בהרגלי מחשב, פייסבוק, בהתמדה בספורט או ההיפך, בהימורים, בהתמכרויות השונות ועוד ועוד .

אנחנו יכולים לראות באמצעות הרגלים אלו השולטים בנו, שאיבדנו שם את החופש לבחור, את היכולת לקבוע ולנהל את ההתנהגות שלנו ולמעשה, איבדנו גם את העצמאות שלנו כשאנחנו תלויים לרווחתנו ובאספקת הצרכים שלנו במשהו אחר או במישהו אחר.
ואם כבר מדברים על מישהו אחר, אנחנו יכולים להיות גם עבדים ומשועבדים למערכות היחסים בחיינו, למישהו בחיים שלנו, למשפחה המורחבת, לבן או בת הזוג, ליחסים הזוגיים, למקום עבודה שלנו וכד'.

כאן יכולה להיות סוג של עבדות לצרכים של אחרים תוך כדי הקרבת הרצונות והצרכים האישיים של הפרט. זה, בעצם, להיות תלוי באחרים, קשוב לצרכים של אחרים תוך כדי כך שאנשים אלה מתקשים לבטא את האמת שלהם בגלוי ובאופן ישיר ולהיות נאמנים לעצמם וע"י כך הם מוותרים על עצמם, מבטלים את עצמם ובוגדים בעצמם.

אנחנו יכולים להישאר בתוך מסגרות, מערכות יחסים, מקום עבודה גם כאשר קשה לנו ואף במצב בלתי נסבל והצרכים החשובים שלנו לא מקבלים מענה מספק, רק מתוך פחד.למשל, כל מערכת יחסים ובפרט בזוגיות שאין בה חופש וכבוד אלא כוח וכפיה והיחסים בה הם של שולט- נשלט או תוקף- קורבן וקשה לצאת ממנה. לעיתים, ניתן לראות כי אנשים אלה ממשיכים את חייהם כרגיל או את מערכות היחסים או את המשך העיסוק או העבודה מתוך כורח, מתוך משהו חיצוני או פנימי שכופה עליהם לפעול כך מבלי שמרגישים שיש להם את החופש לבחור כרצונם וכאוות נפשם.

הם ממשיכים מכוח האנרציה כשהם לא רוצים לזעזע שום דבר ולהמשיך בחיים כרגיל מתוך הקושי לנקוט עמדה, לבחור, להחליט, לקחת אחריות ולבצע שינוי באופן מעשי במציאות. הם מרגישים כלואים וממולכדים בתוך עצמם מתוך חשש ופחד מהתגובה הקשה הצפויה, מחוסר הוודאות שיש בעתיד ומהקשיים העתידיים הצפויים להם.

כל אלה כובלים אותם ואינם מאפשרים להם להשתחרר ולצאת לחופשי לחיים שהם רוצים, לדוגמא, יציאה מהארון, חזרה בשאלה או בתשובה, הקושי של נשים מוכות לצאת ממעגל האלימות כלפיהן, בני זוג שנוהגים בעצבים ובהתפרצויות כעס ואף באלימות שמתקשים להפסיק את התנהגותם הפוגעת או אנשים שממשיכים בעבודתם למרות שהבוס אולי פוגע או מתעמר בהם, למרות שהם לא מתוגמלים כראוי או משעמם להם ואין להם כבר כל סיפוק במה שהם עושים וזאת רק משום שהם פוחדים שהם יישארו ללא מקור פרנסה או שהם לא מאמינים שיצליחו להשיג מקום עבודה כמבוקשם. הם מתנהלים כאנשים פסיביים, שקופים, מחוקים, עם דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, מרגישים לא נחשבים ולא מוצלחים ולמעשה, הם מדוכאים וכלואים בתוך עצמם.
השעבוד נראה חיצוני אבל למעשה הוא שעבוד פנימי. מה לוקח מאיתנו את החופש? מה משעבד אותנו בתוכנו ? מהו השעבוד הפנימי?

ראשית, קיים לרבים קושי רב, לעיתים, לצאת מאזור הנוחות וללכת אל הבלתי נודע והחדש שמעורר בהם את הספק, את החשש ומערער את ביטחונם.

שנית, משחר ילדותנו ספגנו בתוך עולמנו, לעיתים קרובות, אפילו ללא מילים, את החוקים שהיו בבית שלנו כילדים, את תבניות החשיבה ודפוסי ההתנהגות של משפחת המוצא שלנו, את האמונות הלא רציונאליות והתפיסה את המציאות, את הערכים, ההרגלים, המנהגים, המיתוסים שבעצם קבעו לנו באיזו זווית ראיה נראה את העולם, את המציאות, את עצמנו, את הזולת ואת היחסים איתו, וכתוצאה מכך איך נתנהג וכיצד נפעל במצבים שונים.

מעולם לא עצרנו לבדוק אם הם נכונים ומותאמים גם לנו. רק כשמשהו משתבש לנו בחיים או מתעורר בנו כאב רב שקשה לנו לשאת אותו, אנחנו עוצרים ובודקים מה קרה לנו וכיצד אנחנו יכולים להתמודד עם המצב. אלו המשקפיים הסובייקטיביים שלנו שדרכם אנחנו רואים את העולם ועל פיהם אנחנו מפרשים את המצבים השונים במציאות גם אם היא אובייקטיבית שונה.

אנחנו למעשה, מתוכנתים ע"י מה שקיבלנו בילדות שלנו וזה מה שמנהל אותנו, לפעמים, בלי שיש מושג בכלל מה זה הדבר שבעולמנו שמפעיל אותנו מכתיב לנו את הדרך. לכן, חשוב שנברר לעצמנו מה משעבד אותנו בתוך עולמנו כדי שנוכל להתמודד איתו ביעילות ולמצוא דרכים חדשות מותאמות ונכונות יותר עבורנו.

מה שמזין את האמונות, דפוסי החשיבה, המנהגים, דפוסי ההתנהגות והחוקים שספגנו בילדות ונותן להם כוח חזק משלנו להפעיל ולנהל אותנו הוא הפחד והחרדה הגדולה מאיבוד האהבה והביטחון. היות ואנחנו מתנהלים עפ"י האמונות, החוקים, הדפוסים וכיו"ב שקיבלנו בילדות, אחד הדברים שמנהל אותנו וקובע לנו כיצד נתנהג הוא הילד הפנימי שבתוכנו שיש לו צורך בביטחון ובאהבה, וחושש מפני הכאב שיגיע מנטישה, מעזיבה ומהישארות לבד.

כולנו זקוקים לביטחון ואהבה, להכרה במהות ובקיום שלנו, בערך ובמשמעות שלנו וכל סימן שמעורר בנו תחושות של דחייה, לא רצויים, לא אהובים, לא חשובים יכול לעורר בנו חרדה גדולה של אובדן הקשר, היחסים, והביטחון והאהבה, דבר שיכול לגרום לכאב, למצוקה וסבל רב.

זו הסיבה שאנשים חוששים להיפרד, להתגרש או לעזוב מקומות שהתרגלו אליהם כי אליהם הם כבר רגילים ויודעים כיצד להתמודד ולשרוד אך הם חוששים מפני העתיד הלא ידוע ולא ברור שמעורר בהם חרדה גדולה וחשש מפני הכאב והפגיעה הצפויים עפ"י תסריט האימה הסובייקטיבי שבעולמם ולכן, הם מעדיפים להישאר במקום המוכר.

התוצאה היא תחושה של עבד וקורבנות של המצב, של היחסים, של הזולת ובעיקר, של עצמם המלווה בחוסר שליטה על החיים, תלות וחוסר אונים. האשמת הזולת והסביבה בקורבנות הזו עוזרת לאנשים הללו "לשכוח" את הכוחות והיכולות שלהם, ולא להאמין בעצמם שהם יכולים להוציא את עצמם לחופשי ולכן, הם רואים את המצב שלהם כברירת מחדל , בו עליהם להתנהל רוב הזמן ברמה הישרדותית קיומית.

האם יש טריגר ליציאה מהעבדות? מתי אנחנו מתחילים לצאת לחופשי? 

אנחנו מתחילים לעשות שינוי ולצאת לחופשי מהעבדות של עצמנו כשהמצב נעשה בלתי נסבל , כשהכאב והקושי גדולים מכדי להמשיך כרגיל, כשההפסדים גדולים יותר מהרווחים ואין כבר מה להפסיד או כשעומדים להפסיד משהו הרבה יותר גדול וחשוב לנו, כשמשהו או מישהו אחר שובר את המעגל הסגור, כשמישהו מלווה, תומך ונותן כוח לעשות שינוי, אך בעיקר כשיש מוכנות להפסיק להכחיש, ללכת עם הפחד ולהתמודד עם המצב כפי שהוא על כל ההשלכות והתוצאות שלו עד הסוף.

מה צריך לקרות ביציאה מהעבדות לחירות? מה צריך לקרות בתהליך השינוי לחופש של עצמנו?

ראשית, כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו רוצים. יתכן וזו הפעם הראשונה שהשאלה הזו מופנית כלפי עצמכם ולא כלפי אחרים. קחו את הזמן הדרוש לכם כדי לקבל את התשובה הכי נכונה לכם.

שנית, תהיו נאמנים לעצמכם אולי בפעם הראשונה בחייכם. תתחברו למהות האמיתית שלכם, לרגשות, לציפיות שלכם, לרצונות, הצרכים החלומות והמשאלות שלכם.

שלישית, אחרי שתקבלו את ההחלטה, מיצאו את הדרכים הכי מתאימות והכי נכונות לכםלבצע את השינוי שלכם.

כמו כן, קחו אחריות על החיים שלכם, על המעשים שלכם והתוצאות שלהם, מבלי להאשים אחרים ואת הסביבה.

דבר נוסף, תנו לעצמכם רשות וחופש לטעות, לעשות שגיאות, לא לדעת, להיכשל, לחוות, לפגוש את הכאב ואת שאר הרגשות ולקחת בעלות עליהם, זה אנושי וטבעי וזו הדרך ללמוד, להתפתח ולצמוח בדרך החדשה ולהגיע אל החופש האמיתי שלכם ואל מי שאתם באמת.
ודבר אחרון, קחו לכם עזרה. אל תתביישו לבקש עזרה ממשפחה, מחברים, מאנשי מקצוע מתאימים. התמיכה, הליווי, הקבלה, המשענת העידוד וכל דבר שתקבלו מהם יתנו לכם כוח ויחזקו אתכם להמשיך בדרך אל החופש שלכם, גם כשיש רגעים קשים או משברים בדרך.

מה אפשר לעשות בדרך היציאה מהעבדות אל החופש שלנו? כמה דרכי פעולה –

דרך אחת, דמיינו לעצמכם שאותו ילד פנימי קטן שמנהל אתכם וקובע לכם כיצד אתם פועלים ומתנהגים כשאתם מבוגרים הוא זה שנוהג ברכב של חייכם ואתם יושבים לידו. זה הילד שלא יודע לנהוג, הרגל שלו קטנה ולא מגיעה לדוושות והוא קטן מכדי לראות את הכביש מעבר להגה. הייתי אומרת שזה קצת מפחיד. לא? מה הייתם עושים במצב כזה? נכון מאד. מחליפים במקומות. אתם נוהגים והוא יושב לידכם. כך תעשו עם החיים שלכם. קחו את ההגה של החיים שלכם לידיים שלכם ותגיעו בשלום למחוז חפצכם.
דרך שנייה, כמו שמקבלים ירושה מהסבתא ובוחרים להשאיר רק דברים שרוצים ואוהבים ומה שלא מתאים, זורקים או מוסרים, כך תעשו עם כל ה"ירושה" של החוקים, הדפוסים, החשיבה, האמונות והמנהגים שקיבלתם מהבית. תבדקו מה נכון לכם ותשאירו לכם ומה שלא נכון עבורכם, תשנו ותמצאו את הדרך שלכם.

ודבר אחרון, אם קיבלתם תפקידים בילדותכם שאין לכם יותר כל רצון להמשיך בהם והם רק מזיקים לכם, תכתבו לעצמכם "מכתב התפטרות" מהתפקיד. תנמקו את כל הסיבות מדוע אתם מתפטרים מהתפקיד ותסבירו לאן אתם רוצים להגיע. יתכן ותרצו להשאיר אותו חלקית עם אנשים מסוימים או בזמנים מסוימים.

לסיום, חשוב לזכור שלתת חופש לעצמנו להיות מי שאנחנו פירושו, בראש ובראשונה, לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו, על היתרונות ועל החסרונות שלנו.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.

למה קשה לנו להאמין בעצמנו ודרכים כיצד לחזק את האמונה העצמית / אריאלה מלצר / 14.07.2014

אמונה יש בה כוח, לחיובי ולשלילה. זו יכולה להיות אמונה בעצמי, ביכולותיי ובכישוריי, במטרה, בדרך חיים כלשהי או באלוהים. האמונה היא זו שמהווה דלק להשגת המטרות שאנחנו רוצים להשיג בחיים והיא זו שמעניקה לנו כוח להתגבר על המכשולים והתסכולים שעומדים בדרך להשגת השאיפות שלנו, להתמודד עם הטעויות, השגיאות והכישלונות שעשינו ולהמשיך בדרך, בה אנחנו מאמינים עד למימוש והגשמת המשאלות שלנו ולהשגת המטרה הנכספת.
יכול להיות אדם חכם מאד, מוכשר, מוצלח, עם נתונים טובים ובעל יכולות גבוהות אך אינו מאמין בעצמו כלל ואינו רואה את תכונותיו וכישוריו המוצלחים, הישגיו בחיים יכולים להיות ממוצעים ומטה משום שאו שהוא לא ינסה כלל או שהוא ינסה להישאר ברמות הנמוכות או מכסימום יפנה לרמה בינונית אך לא יעלה על דעתו לפנות למקומות המוצלחים והיוקרתיים או להשיג מטרות גדולות.
וכך גם ההיפך. אדם שנתוני הפתיחה שלו לא מזהירים ביותר אך מאמין בעצמו שאם ינסה עם עבודה קשה, עקביות, נחישות, התמדה, חריצות, נחרצות, תעוזה ואפילו חוצפה, מהסוג החיובי, סיכוייו להצליח ולהשיג את מטרותיו ולממש את רצונותיו הם גבוהים ביותר.
לצערי, ניתן לראות לא מעט אנשים, הרוצים להשיג משהו בחייהם או מנסים לעשות שינוי כלשהו בחייהם, עומדים תקועים מול הקושי ואינם מנסים כלל. טענתם היא כי הם אינם מסוגלים לעשות זאת. הם חשים שזה יותר מידיי קשה להם, מפחיד, גדול עליהם והם מוותרים..

האומנם?
האם באמת הם אינם מסוגלים?
הרי מדובר לרוב, באנשים מתפקדים היטב בתחומים רבים בחייהם, בעלי כישורים ויכולות רבות ובכל זאת הם אינם מנסים כלל.

אז מה עוצר אותם אפילו מלנסות?
הדרך שבה מאמנים פילי קרקס מדגימה היטב את הדינמיקה הזו.

בצעירותו נקשר גור הפילים בשלשלאות כבדות לעמודים גדולים התקועים עמוק באדמה. הוא מנסה להשתחרר, מושך, מתאמץ ונאבק, אך השרשרת חזקה מדי, העמוד תקוע עמוק מדי. יום אחד הוא מתייאש, לומד שהוא אינו יכול להשתחרר, ומאותו יום ואילך אפשר "לכבול" אותו אפילו בחבל דק או לא לקשור אותו בכלל. גם כאשר גור הפילים הזה גדל והפך לבעל חיים עצום עם כוחות אדירים ויש בכוחו להפוך את כל אוהל הקרקס על פיו, הוא אינו מנסה כלל להשתחרר.
הוא אפילו לא מנסה. למה ? כי הוא חושב שהוא איננו מסוגל.
הוא זוכר רק את חוסר האונים שלו כשהיה גור.
ולכן, וזה מה שחשוב, משום שהוא מאמין כי הוא אינו מסוגל – הוא אינו מסוגל.
גם לבני האדם זה קורה. הם זוכרים את קשייהם מהילדות, פחדיהם, התלות וחוסר האונים שלהם עוד כשהיו קטנים וחסרי יכולת ומאמינים שהם כאלה למרות שהמציאות השתנתה.
הם גדלו להיות בוגרים חסרי אמונה בכוחם, למרות שהמציאות השתנתה והם כבר בוגרים עצמאיים עם יכולות חדשות וכוחות שלא היו להם בילדותם.
הם מתנהגים כחסרי כוחות כי הם מאמינים שהם חסרי אונים. הם מאמינים שהם לא מסוגלים. ולכן, הם לא מנסים אפילו ומוותרים…
בואו נראה דוגמא הפוכה. הפעם סיפור על צפרדע.
היה היה מרוץ של צפרדעים שהמטרה היתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה. הרבה אנשים התכנסו כדי לראות אותן ולתמוך בהן. המרוץ התחיל. למעשה, האנשים לא האמינו שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה. כל המשפטים שנשמעו היו : "אין טעם!!", "הן לא יצליחו אף פעם", "זה מסוכן", "אתן תיפלו", וכד'. לאט לאט הצפרדעים התחילו להתייאש וירדו. האנשים המשיכו: "חבל על הזמן, הן לא יצליחו לעולם ", "זה מסוכן מאד, תרדו".
הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה במרץ למרות הכל.
לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע שהמשיכה לבד ולאחר מאמץ רב היא הגיעה למעלה. האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת. אחת מהן התקרבה כדי לשאול אותה איך היא עשתה את זה וגילתה שהצפרדע הייתה…חרשת.
שני הסיפורים, על הפילים ועל הצפרדע, ממחישים כי התפיסה הפנימית האישית שלנו את עצמנו ואת החיים ומשמעות האמונה שאנחנו מייחסים לאירועים במציאות היא שקובעת איך החיים שלנו יהיו. עובדה זו יש בה אופטימיות ותקווה כי זה אומר שאנחנו גם יכולים לשנות את האמונות שאנחנו מחזיקים בהן וע"י כך גם לשנות את החיים שלנו. זה בידינו.
לכן, כדי שתוכלו להשיג את מטרותיכם והגשמת חלומותיכם, אני ממליצה לכם להיות חרשים לקולות הפנימיים שבתוככם והקולות החיצוניים של הסביבה החיצונית שאומרים לכם מה טוב או רע עבורכם, שאומרים לכם שאתם לא יכולים ולא מסוגלים להצליח לממש ולהגשים את המשאלות והרצונות שלכם. תשתיקו אותם. ולעומת זאת, תנו הגברה ומקום גדול יותר לכל הקולות החיוביים שמחזקים את האמונה שלכם בעצמכם שאומרים שאם תנסו – תצליחו.

בכל אדם טמונה "תחנת הכוח" שלו, היא המהות שלו, בה נמצא כוח רב, כישורים ויכולות רבות, שאם יתחבר אליה ויאמין שהוא מסוגל, גם אם הוא יטעה או יכשל בהתחלה והמאמץ יהיה קשה מידיי – הסיכוי שהוא יצליח גדול מאד.
אמונה היא זווית ראייה סובייקטיבית של כל אדם ואדם כפי שהוא תופס את עצמו, את המציאות, את הזולת ואת היחסים שלו עם הסביבה והאחרים. האמונה הזו או מערכת האמונות הסובייקטיביות של האדם מושפעת ומתגבשת עפ"י חוויות החיים שהאדם עבר עוד מילדותו במשפחת המוצא שלו, במשפחתו המורחבת ובחברה שסבבה אותו.
האמונות הללו בדרך כלל מבטאות את העולם הפנימי האישי של האדם, את המשמעות שהוא מייחס לדברים שהם לא תמיד בהכרח מותאמים למציאות אלא לסרט הפנימי שבעולמו ולמה שהוא מספר לעצמו.
האדם סופג אותן ממשפחתו עוד מהיותו ילד, בדרך ישירה וגלויה, באמצעות מילים אך גם בדרך סמויה ע"י התנהגות, מודלינג, מנהגים, שפת גוף ועוד. היותו ילד לא מאפשרת לו לבדוק ולבחון את אמיתות האמונות הללו ונכונותן במציאות והוא מקבל אותן כתורה מסיני, כדרך היחידה והנכונה האפשרית ועל פיה הוא פועל ומתנהג.

מערכת האמונות הללו מתבטאות ע"י מחשבות רציונאליות, מותאמות למציאות האובייקטיבית ומנגד גם ע"י מחשבות לא רציונאליות. מחשבות אלה מפרשות את המציאות העובדתית בדרך האישית והסובייקטיבית של האדם, והן מבוססות על כל מה שהאדם גדל עליו כגון, אמונותיו, תפיסותיו, ערכיו, מנהגיו, ובעיקר כיצד הוא חווה את העולם והמציאות עד כה.
לאמונות הלא רציונאליות לרוב מתלווים דפוסי חשיבה שלילית ופסימיות וכשהללו מפרשים את האירועים האובייקטיביים באופן שלילי ופסימי צפוי בדרך כלל שנרגיש מותקפים ופגועים והתוצאה תהיה בדרך כלל תגובה התנהגותית פוגעת ותוקפנית והתפרצות של כעס כדרך הגנה על הפגיעה וההתקפה על ה"אני".
רק כשהאדם גדל ויוצא לעולם הוא פוגש אמונות אחרות, זוויות ראייה שונות משלו, אנשים שמתנהגים ומתפקדים אחרת ממנו ומתנהלים עפ"י תפיסות ואמונות אחרות משלו. לפעמים, הוא נתקל בקשיים ובמחסומים רבים להשיג את מטרותיו והוא לא מבין מה מכשיל אותו. רק כאשר האדם עושה התבוננות פנימית והמודעות העצמית שלו עולה, ורק כשהוא מנסה לבדוק בעולמו הפנימי מה חוסם או מעכב אותו מלהשיג את משאלות ליבו ולממש את רצונותיו, הוא מגלה כי האמונות הלא רציונאליות שאימץ לחיקו עוד בילדותו, אין להן כבר יותר תוקף והצדקה לקיומן במציאות חייו כבוגר. להיפך. הן כבר מזיקות לו, מגבילות ומעכבות אותו יותר משהן מועילות לו.
אמונות לא רציונאליות כאלה יכולות להיות כמו, "אני לא מספיק טוב כמו כולם", "אני לא חכם", "אני פגום", "אני מצליח לעבוד על כולם שאני מוצלח ובעצם עוד לא גילו שאני בלוף", "אסור לטעות", "אני צריך תמיד לעשות הכי מושלם שאפשר", "אני לא מסוגל", "לא אוהבים אותי", "אף אחד לא מקשיב לי", "אין בכלל טעם לנסות אם יש סיכוי שאני אכשל", "רק אותי דופקים", "אין לי מזל", "אם קורה לי דבר טוב, מיד מגיע אחריו דבר רע" ועוד ועוד.
האמונות הללו קיימות רק כאשר האדם מאמין להן שהן נכונות. כאשר האדם מייחס להן משמעות מסוימת גם כשהיא לא מעוגנת בעובדות מציאותיות. ללא האמונה של האדם בנכונות הדברים אין להן שום הצדקה לקיומן. זה מה שמאפשר להן להתקיים. והראיה היא שכאשר בוחנים אותן באמצעות חשיבה רציונאלית, עובדות אובייקטיביות והגיון, מגלים, לרוב, שהן למעשה ריקות מתוכן, הן נראות אפילו מגוחכות וחסרות ערך ואז הן מאבדות את כוחן ומשמעותן והן לא יכולות יותר להמשיך להתקיים בעולמו של האדם.

זאת אומרת, רק האדם עצמו ממשיך להחזיק משהו שכבר אבד עליו הכלח, שאיננו מתאים יותר למציאות חייו של היום. הוא יכול היום, להבדיל מהיותו ילד, לבחור במה הוא מאמין עכשיו ושהאמונות שהוא יבחר להאמין בהן יהיו מושתתות ומבוססות על חיבור והתאמה למציאות האובייקטיבית ולא רק לסרט הפנימי שמתרחש בעולמו, לעתים, ללא קשר בכלל למציאות הקיימת העובדתית.

לדוגמא, יואב ( שם בדוי), שהשתתף באחת הסדנאות שלנו לשליטה וניהול כעסים לא יכול היה לראות את הדברים הטובים והחיוביים שבעצמו, מבלי שעולים בו מיידית הקולות השליליים כגון "כן..אבל…". כשמשתתפי הקבוצה התבקשו לתת לו דברים חיוביים כפי שהם רואים בו, הוא ממש התנגד, וסרב בטענה שזה מביך אותו אבל לבסוף התרצה והסכים. זה היה ממש קשה לו אבל הוא עמד במשימה עד הסוף. בסוף תוך כדי שהוא בעצמו נראה מופתע מהתהליך שהוא עבר, הוא הודה לכולם מעומק ליבו, הוא הסכים לגלות את הסיבה שהוא התנגד לכל העניין כולו ובעצם בכך חשף חלק מהאמונות שניהלו אותו עד כה.

הוא גילה כי הוא חשש שהמשתתפים יתנו לו מחמאות והערכה רק מתוך אילוץ ולא מהלב שלהם ושכל התהליך יהיה מזויף ולא אמיתי ואת זה הוא לא רצה. האמונה הפנימית שניהלה אותו היא שלא יכול להיות שהוא יקבל הערכה אמיתית כי הוא לא באמת ראוי להערכה. המחשבה השלילית שניהלה אותו היא "הם לא באמת מכירים אותי. הם רואים רק את הזיוף שבניתי סביבי והם עוד לא גילו את הבלוף שלי. בעצם אין בי שום דבר טוב. למעשה, הצלחתי עד עכשיו לעבוד עליהם והם עוד לא גילו את זה". לא רק שהאמונה הזו מנעה ממנו להרגיש בטוח בעצמו, חכם, מוכשר ומוצלח והוא החמיץ תחושות חיוביות ואולי גם הזדמנויות אלא אף ערערה אותו ואת בטחונו העצמי. כשאלו המחשבות העמוקות שמנהלות אותו ומערערות את בטחונו העצמי, זה הדבר שמעורר בו, פעמים רבות, כעס ואף גורם לו להתפרצויות כעס ולתגובות לא פרופורציונליות.

כאן אנחנו רואים שהיות והוא לא האמין שקיימים בו דברים טובים, הוא חשב שגם האחרים רואים אותו דבר כמוהו ולכן, הם ייאלצו לשקר ולזייף ומזה הוא רצה להימנע. רק כאשר הוא חווה בעצמו כמה הדברים שהוא קיבל ניתנו לו מהלב ונראו לו גם אמיתיים ומתאימים לו ובעצם, אף אחד לא ממציא או מזייף, הוא החל להתמלא שמחה וסיפוק ולפתח ראייה חדשה על עצמו שאולי למרות הכל הוא אדם טוב ומוצלח.

דרך החוויה החדשה הזו יואב החל את השינוי של עצמו ע"י שחרור האמונה הקודמת שהוא החזיק והאמין בה כנראה שנים רבות, שאותה קיבל, מן הסתם, דרך התייחסותם של האחרים שהיו בסביבתו, שהוא לא מספיק טוב ובמקומה הוא הכניס לעולמו אמונה חדשה, אותה הוא קיבל דרך העיניים של חבריו לקבוצה, שהיוו לו מראה לעצמו.

האמונה החדשה, שהראו לו חבריו, אומרת שהוא אדם מקסים ומרתק, חם, אמיתי ואנושי ושיש בו עוד הרבה דברים מוצלחים וטובים והוא רק צריך לראות אותם ולהאמין בהם. העובדה שכל האחרים חשבו אחרת ממנו ושדבריהם נשמעו לו הגיוניים ואמיתיים גרמה לאמונה שלו, שאין בו כלום טוב להיראות לא נכונה, חסרת ביסוס במציאות, להתערער ולהפסיק להתקיים בעוצמה כפי שהיתה עד כה בעולמו. ברור שזה רק תחילת הדרך עבורו ועוד יהיה מאבק בין שתי האמונות, הישנה והחדשה, אך הוא יצטרך לקחת אחריות על עצמו ולבחור לאיזו מהן הוא ייתן מקום, כוח וחשיבות ואיזו מביניהן היא באמת הנכונה, המתאימה והמועילה לו היום.
אלו אמונות לא רציונאליות שיכולות לחסום, להגביל את האדם ולמנוע ממנו לממש את עצמו ולהגשים את מלוא הפוטנציאל שבו כפי שהיה רוצה.
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את האמונה שלנו בעצמנו? 8 דרכים מעשיות:
להתמקד בחיובי שבחיינו ובמה ש"יש" – גם אם מגיעות המחשבות השליליות, (הן מגיעות באופן אוטומטי ופסיבי בלי שנעשה דבר) וגם אם המחשבות מראות רק את מה ש"אין", יש לפעול באופן יזום ואקטיבי ולחפש את החיובי ואת מה שיש ולהתמקד בו, גם אם זה דורש מאמץ מאיתנו היות וזה לא מהרגלנו ואין לנו נטייה טבעית כזו. לחפש אפילו את הדברים הקטנים כי מהם בדרך כלל מורכבים החיים.

להעריך יום יום את מה שיש ולהכיר תודה על השפע – להתבונן בכל מה שיש לנו ולראות את כל מה שעושה לנו טוב. להעריך את הבריאות שלנו, הטוב שבבן הזוג, המשפחה, הילדים, העבודה, הפרנסה, החברים וכל מה שיש לנו כי שום דבר הוא לא מובן מאליו.

להתחבר לכוח הפנימי שבתוכנו – לחפש את כל התכונות, היכולות, הכוחות, הכישורים והיתרונות שיש בנו ולראות מה טוב וחזק בנו. בכל פעם שמופיעים שיבושים, תקלות, קשיים ותסכולים במציאות, אנחנו יכולים לפנות ל"תחנת הכוח הפנימית" שלנו ולשאוב ממנה כוח, חוזק, עידוד ונחמה. זה מאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם הקשיים והתסכולים, יותר ברוגע, באסרטיביות, בשיקול דעת, ובהכלה, הן את המציאות, והן את עצמנו ואת האחרים.

לבחון מחדש את מערכת האמונות הקיימת – לבדוק איזה מהאמונות שפיתחנו בעבר מתאימות לנו גם היום ועדיין משרתות את הצרכים שלנו ביעילות ואלו מהאמונות לא רק שכבר לא משרתות אותנו אלא הן אף מזיקות לנו ולכן, אנחנו צריכים לשחרר אותן ולהיפרד מהן.

להכניס אמונות חדשות שמעניקות שחרור וחופש פנימי- אמונות כגון, "אפשר לטעות, ולעשות שגיאות", ש"מותר להיכשל, זה לא סוף העולם", ש"לא מוכרחים להיות מושלמים כי אין מצב כזה כיצורי אנוש" ועוד ועוד .
לא רק שהן יעילות להתמודדות מוצלחת יותר עם המציאות אלא הן מאפשרות חופש וזרימה עם מה שיש במציאות, יש בהן כדי לשחרר את עצמנו מההגבלות והאיסורים המכבידים והמכשילים והן אף מצמיחות ומפתחות אותנו כי אנחנו יכולים ללמוד מהטעויות, מהקשיים ומהכשלים שלנו ולמצוא דרכים חלופיות שיביאו אותנו בסוף להצלחה ולהשגת המטרות שלנו.

להשתיק את האמונות הלא רציונאליות בעזרת ההיגיון, השכל ועובדות מציאותיות – היות ואמונות אלו נובעות מהעולם הפנימי ולאו דווקא מהמציאות החיצונית האובייקטיבית, כאשר מעמידים מולן את ההיגיון ואת העובדות במציאות ובוחנים את הדברים באופן רציונאלי והגיוני, הן מאבדות את ערכן וכוחן. לכן, כשחושבים משהו עפ"י האמונות האלה יש לבחון את הדברים רציונאלית והגיונית עפ"י העובדות בשטח, ולהיווכח אם יש בהן אמת כלשהי והאם הן נכונות מציאותית או לא וכשמגלים שאין כל טעם והגיון בהן, כוחן ייעלם והן לא יוכלו להמשיך להתקיים.

להיפרד מ"מה יגידו" ומ"מה יחשבו" – כל עוד אתם עסוקים במה קורה אצל האחרים, מה הם חושבים, מרגישים ורוצים, אתם מתרחקים מעצמכם וממה שצריך ונחוץ לכם. למעשה, אתם "גרים" בבתים של אחרים, מרגישים זיוף ולא אמיתיים כי לא באמת אתם חיים את החיים שלכם אלא את החיים של אחרים ובזה אתם בעצם בוגדים בעצמכם. לכן, כמו הצפרדע, תקשיבו לעצמכם ולרצונות שלכם ותנו להם מקום. אם מגיעים הקולות השליליים מהסביבה החיצונית או מתוככם שאומרים לכם שלא כדאי ואתם לא מסוגלים, תבדקו האם יש משהו מציאותי ואמיתי בדברים שלהם ואם לאחר הבדיקה שלכם עדיין אתם רוצים את הדבר והוא אפשרי לכם, תהיו חרשים להם ולכו בדרככם.

ללכת עם הפחד – בכל אמונה לא רציונאלית קיים פחד כלשהו או מהתגובה של הסביבה או מכישלון, או מאיום או סכנה כלשהי. לעיתים, הפחד הוא מהפחד עצמו או פחד מכאב שלמרות הכל ניתן לעמוד בו, מה שיכול לשתק אתכם ולמנוע מכם להגשים את הרצונות והפוטנציאל שלכם.
התבוננו היטב ולעומק מה באמת הסכנה שאתם רואים. ממה באמת אתם מפחדים והאם אתם באמת חסרי אונים מול המציאות שמפחידה אתכם. תבררו לעצמכם האם היא סכנה מציאותית וגם אם כן, האם אתם יכולים לעמוד בה, או שזו סכנה מדומה שרק באה מעולמכם הפנימי שיצר לכם תסריט אימה שלא באמת מאיים על קיומכם ואתם בהחלט יכולים להתגבר עליו בעזרת התמודדות עם דרכים חדשות.
כדי להתגבר על הפחד ולראות מה יש שם בשבילכם מעבר לפחד, הישגים והצלחות, מימוש והגשמת מטרות, חלומות ומשאלות, יש,לעיתים, ללכת עם הפחד. לא מתים מפחד.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.
לצפייה בתוכנית הtv "יוצאים חגים" עם אלונה פרידמן שמארחת את אריאלה מלצר על אמונה והכוח לשנות את החיים , יש ללחוץ על הקישור

חגים שנה חדשה – התחלות חדשות / אריאלה מלצר 01.10.2014

כל החיים שלנו רצופים התחלות חדשות, אם זה התחלות של מעגל החיים הטבעי שלנו וחלק מהגדילה, מהצמיחה ומההתפתחות האישית שלנו, אם זה מהתחלות שנכפו עלינו שהמציאות מכתיבה לנו ואם זה התחלות שאנחנו מבקשים ויוזמים בשביל עצמנו. שנה חדשה היא הזדמנות להתחיל דברים חדשים שאנחנו רוצים להשיג לעצמנו. במאמר הזה אני רוצה לעזור לכם להכיר סוגים שונים של התחלות ושינויים בחיים ומה נדרש כדי ליצור את תהליך השינוי כדי שתוכלו להתמודד בהצלחה עם השינויים בחייכם וליצור לעצמכם התחלות חדשות.

כל התחלה חדשה היא שינוי וכל שינוי הוא הפרת שיווי המשקל והאיזון שהושגו עד כה. התחלות חדשות ושינויים הם דבר לא פשוט ויכולים להוות משבר גם אם הם מאד רצויים כמו נישואין, הולדת ילד ראשון, שינוי מקום מגורים, רילוקיישן, הגירה, מעבר תפקיד או מקום עבודה, הסבה מקצועית ועוד ועוד.
התחלות חדשות מפרות את האיזון הקודם שיצרנו לעצמנו, מוציאות אותנו מאזור הנוחות שלנו, מערערות, לעיתים, את הביטחון שלנו, ומעוררות בנו חששות ופחדים למיניהם. הן מעלות בנו חוויה שהחדש הוא לא ידוע, לא מוכר, לא וודאי ולא ברור ולכן, גם מפחיד ולא בטוח.

החשש הוא שיקרה לנו משהו לא טוב, שניכשל ונטעה ואולי אף לא נדע כיצד להתמודד עם המצב החדש ונהיה חסרי אונים ואבודים. אולי נאבד משהו ואולי הסביבה תגיב לנו בתגובות קשות של כעס עד כדי חשש מעזיבה ומנטישה.
הפחד מהכאב והכישלון החבויים בהתחלות החדשות, מונעות, לעיתים, מאנשים לצאת לדרך ולהתחיל לממש את עצמם, את הרצונות, החלומות והציפיות שלהם ואת כל הפוטנציאל שלהם.
ישנם כמה סוגים של שינויים והתחלות חדשות:
כאמור, יש התחלות חדשות רצויות ונעימות לנו שאנחנו יוזמים ופועלים למען עצמנו  ויש את השינויים שגורמים להתחלות חדשות שנכפות עלינו או המציאות מכתיבה לנו. 

  1. התחלות של מעגל החיים הטבעי- החל מהילדות שלנו אנחנו עוזבים ומשנים את המסגרות בהן אנחנו נמצאים, מיציאה מהבית למעון או מטפלת, עולים לגן, לביה"ס, גיל ההתבגרות, עזיבת הבית, נישואין, הולדת ילדים, כניסת הילדים לביה"ס, גיל ההתבגרות, התרוקנות הקן ועוד ועוד.
    כל שינוי , כאמור, הוא הפרת שיווי המשקל הקיים ולכן, ההתמודדות וההסתגלות החדשה היא למצוא את האיזון ושיווי המשקל החדש. ככל שהאדם פתר בהצלחה את הקונפליקטים הקודמים בחייו ואת הפרות האיזון בשלבי ההתפתחות הקודמים כך הסיכוי שיפתור בהצלחה את המשבר הנוכחי בהצלחה הוא גדול.
    חשוב לתת מקום לבלבול, לקושי ולאי הוודאות להיות כי זה טבעי ואנושי להרגיש כך בתהליך של שינוי. חשוב להכיל ולקבל את עצמנו ואת האחרים כפי שהם ולהבין שזה מצב זמני היות שבשלב יצירת השינוי הדברים נמצאים בהתהוות, בלמידה ובהתנסות עד למציאת המקום הנוח והבטוח החדש.
  2. התחלות של שינוי הרגלים ומנהגים לא רצויים – כגון, צמחונות וטבעונות, גמילה מהרגלים כמו מעישון, מסמים, מאלכוהול, מהימורים, הרזייה ושינוי תזונה, עשית ספורט ופעילות גופנית, שינויים בהתנהגויות כגון, שליטה וניהול כעסים, הפסקת התפרצויות כעס או התנהגות אלימה, העצמה ואסרטיביות ועוד.
    השינויים וההתחלות האלה מגיעים, לרוב, רק ממקום של כאב ומצוקה. לעיתים, הכאב והסבל כל כך בלתי נסבלים ורק כשהמחיר כבד כל כך, האנשים מוכנים לוותר על ההכחשה ויוצאים מאזור הנוחות במטרה למצוא דרך חדשה וטובה יותר. השינוי יכול לבוא רק ממקום אקטיבי. שינויים כאלה מתרחשים כאשר האדם מגלה רצון ומוטיבציה כלשהי, הכרה בבעיה האישית בלי להאשים אחרים, הבנה שהשינוי צריך להתרחש בעצמו ולא בסביבה וכשהוא עצמו לוקח אחריות ומחויבות על השינוי של עצמו ונוקט בצעדים מעשיים, אחרת השינוי לא יצליח.
  3. שינויים בדרך ובאורח החיים  – כגון, יציאה מהארון, חזרה בתשובה או בשאלה, הסבה מקצועית ושינוי קריירה, הגירה, רילוקיישן, שינוי דת, שינוי מין, התעשרות או זכייה גדולה בהגרלה, התמסרות והשקעה פיזית ונפשית בתחום מסוים כלשהו בחיים כמו חברתי או רוחני, התנדבות וכד'.
    בשינויים כאלה האנשים עוברים לעיתים קרובות, מהפך בחייהם, שדורש התבוננות מעמיקה, תהליך של בשלות ומודעות עצמית, התמודדות עם הזהות העצמית, עם מוכנות להתחבר ל"אני" האמיתי , התמודדות עם כל ההשלכות שיש לכך על החיים האישיים, על הקשרים והיחסים עם כל הסובבים והמציאות בכלל, בחירה והשלמה עם הדרך החדשה ולקיחת אחריות אישית על הבחירה וההחלטות, שהן בדרך כלל קשות מאד ובעלות השפעה משמעותית על האדם ועל סביבתו.
  4. התחלות קשות שנפות עלינו – כמו, מחלה, תאונה, נכות, מוות, פיטורין, בגידת בן הזוג ועזיבתו את הבית, פרידה וגירושין, אובדנים למיניהם ועוד.
    יותר קשה להתמודד עם התחלות ושינויים שנכפים עלינו. התחלות כאלה יכולות להגיע בהפתעה ללא כל הכנה מראש. זה יכול להיות שינוי שנכפה על האדם ללא הסכמתו ואולי למרות התנגדותו. אין לו כל יכולת לשנות את המצב אלא רק להסתגל ולהתמודד איתו, מה שמקשה עוד יותר על ההתמודדות היעילה איתו.
    לעיתים, כל הבסיס המוצק שאדם חי ועמד עליו מתרסק ומתנפץ ועכשיו הוא צריך לבנות לעצמו הכל מחדש. זהו לעיתים, תהליך ארוך מורכב, קשה, כואב ואיטי. רצוי לעבור אותו עם עזרה מתאימה שתראה את הדרך, תחזק, תסייע ותלווה לקראת מציאת מקום ובסיס חדש בחיים.
    שינויים כאלה דורשים התמודדות עם תהליך של אובדן ואבל המלווה בהרבה כאב, מצוקה, סבל, ייאוש, בדידות עצב, כעס וקושי עד לאפשרות ההסתגלות וההשלמה ומציאת האיזון החדש בחיים.
  5. שינוי במצב יחסים – בכל מערכות יחסים מתרחשים שינויים בקשר במהלך הזמן. שום דבר לא נשאר כפי שהוא לטוב ולרע. אנחנו, המציאות והזולת משתנים כל הזמן. מצב היחסים משתנה וההסכמים הסמויים והגלויים משתנים ככל שהאנשים משתנים.
    מצבים ביחסים בין האנשים שיכולים להשתנות הם כגון, עצמאי מול תלותי, שולט מול נשלט, תוקפן –קורבן, הפסקת התפרצויות הזעם והכעס, מצד אחד, או להפסיק להיות בתפקיד הקורבן ביחסים, מצד שני, דוגמאות נוספות הן רגשי מול שכלי, סגור ומופנם- מוחצן וחברותי, מסודר –בלאגניסט, מחושב ומתוכנן- ספונטני, חזק- חלש, אקטיבי- פסיבי, פסימיסט- אופטימיסט, וותרן – דרשן, וכמובן, יחסים בין בני זוג שמשתנים עקב בגידה ורומן מחוץ לנישואין, גילויי סודות ושקרים, או בעקבות, פיטורין, מחלות, נכויות, פרישה מהעבודה, אובדנים ועוד.

    השינויים מתרחשים כאשר מופרים ההסכמים הגלויים או הסמויים בין בני הזוג או במערכות יחסים אחרות. כלומר, כאשר אדם אחד לפחות מגלה חוסר הסכמה להמשיך את המצב הקיים ואיננו מסכים יותר להמשיך את מאזן הכוחות כפי שהוא ויש דרישה מצידו לשנות את היחסים למשהו אחר.

לפעמים, השינויים נובעים כתוצאה משינוי או החלטה של אחד בתוך היחסים ואז זה משפיע על הזולת ועל מערכת היחסים כולה או שהשינוי נובע מהחלטה משותפת ומוסכמת ביחד. גם אם פועלים במשותף ובהסכמה למען השינוי, עדיין זה לא אומר שביצוע השינוי הוא פשוט. בכל תהליך של שינוי גם כאשר בני זוג מגיעים ביחד ליצור שינוי בחייהם באמצעות טיפול זוגי או כאשר בהחלטה משותפת אחד מהם הלך לטיפול כדי להפסיק את התפרצויות הכעס שלו עדיין יש מעידות, עליות ומורדות וקיים עדיין הקושי לא ליפול לדפוסי ההתנהגות הישנים.
לפעמים, השינוי יוצר במערכת היחסים בין אם זה בין בני הזוג או במשפחה או בין חברים, בעבודה ועוד, הפרת איזון כזו שלמרות שהשינוי היה רצוי צריך להתמודד עם דברים חדשים שלא היו מוכנים להם ולעיתים, מתעוררות התנגדויות ויש ניסיון להחזיר את המצב הקודם, כי הוא המצב המוכר והידוע ולפיכך, גם הבטוח.
המצב הזה בתהליך של שינויים והתחלות חדשות הוא תוצאה של קונפליקט פנימי בין שני כוחות שנאבקים ביניהם. האחד, הכוח שדוחף לשינוי, כי המצב קשה, כואב ובלתי נסבל ומחפשים מזור והקלה שיתנו דרך חדשה מוצלחת ויעילה יותר אך כחדש הוא מצב לא ידוע ולא וודאי, מפחיד, מעורר חרדה ולא בטוח ולעומתו, הכוח שדוחף לשמר את המצב הקיים כי הוא המצב המוכר, הידוע שאיתו אנחנו יודעים להתמודד ומרגישים מוגנים גם אם המחיר כבד.
לכן, אנחנו יכולים לראות יחס אמביוולנטי של אלה שיוצרים את השינוי בחייהם וגם אצל אלה הסובבים אותם.
השינוי מעורר קושי וכאב ורגשות קשים אחרים שקשה להתמודד איתם ולכן, מתעוררות אז ההתנגדויות או המעידות בתהליך. ההתנגדויות יכולות להיות גלויות וסמויות כאחד. הן יכולות לבוא לידי ביטוי בצורת הכחשה, האשמת הזולת והסביבה, רציונליזציה, הסברים ותירוצים הגיוניים לכאורה, השלכות על האחרים, ציניות, תוקפנות ועוד.
מה צריך לקרות כדי שיהיה שינוי בחיינו ונעשה משהו חדש?

  1. רצון ומוטיבציה – רוב ההחלטות והשינויים נתונים בידינו ולבחירתנו. כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים לעצמנו ולבצע התחלות חדשות בחיינו אנחנו צריכים לרצות את הדבר, לתת מקום , לגיטימציה ורשות לחלומות שלנו, לרצונות שלנו, למשאלות ולמאוויים שלנו בכל תחומי החיים אם זה מימוש העצמי, הגשמת העצמי,  התפתחות בקריירה בתעסוקה, בלימודים, בזוגיות, במשפחה, שינוי דפוסי חיים, הרגלים והתנהגות ועוד ועוד.
  2. הכרה בבעיה-  יש צורך להכיר בבעיה כבעיה אישית ולא של אחרים. כך אפשר לקחת אחריות על עצמי ולהתחיל לבצע את השינוי. השינוי יצליח רק אם האדם יבין שהוא עצמו זקוק לשינוי והצלחת השינוי תלויה אך ורק בו . הוא לא עושה אותו למען אחרים ובטח שלא עושה טובה לאחרים.
  3. קבלת החלטה- לא מספיק רק לרצות שינוי. צריך גם לקבל החלטה שיש צורך לעשות משהו כדי שהשינוי יגיע ובאיזה דרך לפעול.
  4. ביצוע מעשי- לקיחת עזרה מתאימה ומקצועית שיכולה ללמד ולסייע בתחום שהשינוי נדרש בו, אם לא ניתן לשנות לבד. יש לתרגל, להתאמן שוב ושוב בחזרתיות ועשייה עוד ועוד, עד ליצירת הרגלים חדשים ומצב נוח חדש.
  5. מחויבות ואחריות אישית – להיות אחראי ומחויב לתהליך במאה אחוז, להשקיע את כל מה שנדרש, הן השקעה פיזית חומרית והן רגשית נפשית, ללא הנחות, הקלות ו"פטורים" למיניהם.
  6. לקבל את המעידות והנפילות כחלק אינטגרלי מתהליך השינוי ומיד לחזור לדרך החדשה- להיות בחמלה על הקשיים והחולשות ללא כל הלקאה עצמית, הן לעצמי והן לאחרים.

לסיום, כל אחד מאיתנו יכול להשיג לעצמו את מה שהוא רוצה שיהיה לו בחיים. זה אומנם לא פשוט וצריך לגייס כוחות ומשאבים פיזיים ונפשיים, אך הכל תלוי בידינו, זו בחירה שלנו. אנחנו האחראים הבלעדיים על המציאות שלנו ובוחרים מה לעשות בחיינו. כל השאר זה רק תירוצים, הצטדקויות והסברים, מה שאני קוראת לו "טשטשת".
השנה החדשה היא הזדמנות להתחיל משהו חדש. לא תמיד צריך להתחיל בבום וטררם גדול. אפשר לפעמים, להתחיל בצעדים קטנים, צעד צעד, כל יום ביומו. שום שינוי הוא לא זבנג וגמרנו . זה תהליך וצריך לתת לו מקום וזמן. בהצלחה!

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.