קצרים בתקשורת הזוגית / אריאלה מלצר

תקשורת מקורה מהשורש קשר ולכן, תקשורת בין בני זוג היא ביטוי של הקשר והיחסים הזוגיים. כאשר התקשורת חסומה היחסים הופכים להיות סבוכים וקשורים.
תקשורת בין בני זוג באה לידי ביטוי באופן מילולי וגם באופן לא מילולי. העברת המסרים נעשית בעזרת מילים, התנהגויות ובאמצעות הגוף, כגון,הבעות פנים,טון דיבור, טון ומצב הגוף ועוד. כל אחד מבני הזוג מבטא את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו, לפי התנסויות חייו, האמונות, המנהגים, הערכים ודפוסי ההגנה שלו.
כל עוד בני הזוג מספקים אחד לשני את הצרכים באופן טבעי
ונותנים זה לזה חום, ביטחון ואהבה, האופייני לשלב ההתאהבות, התקשורת זורמת ביניהם ללא בעיות ויש תחושת סיפוק והנאה.
הקצרים בתקשורת מתחילים, בדרך כלל, בשלב מאבק הכוח כשעולים התסכולים והאכזבות וכשהצרכים של בני הזוג אינם מסופקים. כאן עולה במיוחד חשיבותה הרבה של תקשורת ישירה,פתוחה, גלויה ואמיתית.
כשהביטחון במרחב היחסים שבין בני הזוג יורד, בני הזוג עסוקים בהגנה על עצמם מפני שהם מגיבים מתוך הכאב שנגרם להם כתוצאה מכך שבן הזוג לא נותן מענה לצרכיהם. כמו בעלי החיים, בני האדם מגיבים לסכנה, ממשית או רגשית, בדרך של תקיפה או בריחה. כשצרכי בני הזוג לא מתמלאים , עולה כאב ופחד ואז בן הזוג הפעיל נוטה לבטא את עצמו ולהתפרץ, הוא נותן פורקן לאנרגיה שלו ונאבק כדי להשיג את רצונו. הוא זה שיתלונן, יכעס יבכה,יאשים,ישפוט וידרוש. בן הזוג הפסיבי יותר, נוטה להתכנס בתוך עצמו כדי להימנע מסכנת הנטישה, הממשית או הרגשית. זהו בן הזוג השותק, הנמנע, המתרחק והמסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו. תגובות אלו גורמות לפגיעה וכאב נוספים אצל בן הזוג ונוצר מעגל סגור של חוסר הבנה, התרחקות ובדידות.
תקשורת ישירה ופתוחה, בה יש הקשבה של הלב, הכלה, ביטחון ומקום לבטא פחדים וכאב, מונעת את דפוסי ההגנה האופייניים לבני הזוג, יוצרת הבנה, קירבה ואינטימיות.
הסיבות השכיחות לקצרים בתקשורת הזוגית הן רבות ומגוונות. ראשית, בני זוג רבים לא משתפים זה את זה בחוויותיהם במהלך היום, מחשבותיהם ורגשותיהם, מפאת שגרת היומיום המעייפת. בני הזוג משקיעים מאמצים בעבודה, בעיסוקיהם, במטלות הבית ובטיפול בילדים וכשמגיעה שעת הערב הם עייפים כל כך שאין להם כוח להשקיע עוד אנרגיה בזוגיות שלהם ובבני זוגם. התקשורת ביניהם מסתכמת, לעיתים, בדברים הארגוניים הטכניים ההכרחיים של ניהול הבית והמשפחה. לפעמים, מדברים תוך כדי פעילות נוספת ולא מקדישים זמן מיוחד לשיחה ביניהם ולא מקשיבים עם תשומת לב אמיתית אחד לשני. כך הם אינם יודעים הרבה זה על זה, עולים התסכולים ונוצרת תחושת זרות, ריחוק, עלבון וכעס, בדידות ואף ניכור. חשוב לדבר הרבה אחד עם השני, לשתף בחוויות ולהכיר את בן הזוג כפי שהוא טוב יותר.
קצר אופייני נוסף בתקשורת בין בני זוג הוא השוני בסגנונות התקשורת בין גברים לנשים. גברים רבים אינם נוטים לשיחות נפש עמוקות, הם רציונאליים ומעשיים יותר, מחפשים פתרונות מידיים ולעומתם, הנשים זקוקות יותר לבטא את רגשותיהן, להקשבה, תמיכה, תשומת לב ואמפטיה. הבדל הסגנונות יוצר, לעיתים, התנגשויות של חוסר הבנה וקצר בתקשורת הגורם למריבות וויכוחים מיותרים ומתפרש אצל רבים כחוסר אהבה.
יש כמה הנחות מוטעות שכיחות הגורמות לקצרים בתקשורת בין בני זוג :
1. בני זוג רבים מצפים שבני זוגם ינחשו מה הם מרגישים או חושבים . לעיתים, מנסים להעביר מסרים של חוסר שביעות רצון בדרך לא מילולית באמצעות הבעות פנים, התרחקות, שתיקה או הסתגרות מתוך ציפייה שבן הזוג יגיב לכך. שכיח לשמוע מזוגות משפט כגון, "אילו אהבת אותי, היית יודע/ת מה אני חושב/ת או מרגיש/ה ואם אתה לא יודע/ת ,סימן שאת/ה לא אוהב/ת אותי". הנחה זו מוטעית ביסודה שכן אף אחד לא יכול לדעת מה בן זוגו רוצה או מרגיש אלא אם כן אומרים לו במפורש. אם בן הזוג מצפה שבן/בת זוגו יקרא את מחשבותיו- הוא מזמין לעצמו צרות. צריך לדבר ולשתף באופן ישיר וגלוי. אין טעם לומר "הוא מכיר אותי, הוא צריך לדעת".

2. הנחה מוטעית נוספת היא שאם נספר על הכאב, העלבון או החולשות שלנו, זה יהפוך אותנו לחלשים, פגיעים וחשופים לפגיעות נוספות. החשש הוא שנותנים בכך כוח לבן הזוג שישתמש בכך לרעה בעתיד. כתוצאה מכך, בני זוג רבים נמנעים מלבטא בחופשיות את רגשותיהם, דבר שיוצר ריחוק, זרות עד כדי ניכור ואף כעס ובדידות. ביטוי רגשות אינו חולשה אלא כוח וחוזק נפשי.

3. טעות רווחת נוספת היא שבני זוג נמנעים לבקש דברים שהם רוצים ואוהבים לקבל מבן הזוג מתוך הנחה מוטעית שאם הם יחשפו את רצונותיהם בפני בני זוגם אז "זה כבר לא שווה, זה כבר לא ספונטאני", "זה צריך לבוא מיוזמתו אחרת אין לזה ערך". נותנים משמעות גדולה ליצירתיות ולספונטניות של בן הזוג יותר מהנתינה עצמה שמבטאת את האהבה שלו. ישנם בני זוג שלא ניחנו ביצירתיות ובספונטניות כמו בני זוגם ולכן, כדאי לתת להם רעיונות כדי שיקל עליהם להעניק בהתאם לציפיות מהם. לא רק כדאי ורצוי לבטא במפורש את הרצונות והציפיות מבן הזוג אלא אפשר אף להכין רשימת מחוות, מתנות והתנהגויות אוהבות רצויות ולהחליף ביניהם את הרשימות כדי שבן הזוג ידע מה לעשות כדי לשמח את השני בדיוק באופן שהוא צריך וזקוק. זה רק יכניס אנרגית חיים, שמחה ותשוקה לקשר.

4. ישנם זוגות רבים החושבים בטעות שאם הם ביחד ואוהבים הם אמורים להיות אחד, לחשוב,לרצות ולהרגיש אותו דבר. יש לזכור כי כל אחד מבני הזוג הוא עולם ומלואו, אינדיבידואלי, ייחודי ומיוחד במינו והם שונים האחד מהשני. זה גם מה שיפה, מעניין ומפרה בזוגיות. לבני זוג אלה יש קושי בקבלת השונות של בני זוגם והוא זה שמעורר את המחלוקות, המריבות והכעס. חשוב לקבל, לכבד ולהעריך את השונות של בן הזוג ולא לבקר, לשפוט או להאשים שהוא אינו עונה לציפיות. ביקורת והאשמות הן רעל ליחסים. כמו כן, חשוב להבין את השונות כדי לתת לבן הזוג מרחב ומקום שהוא ראוי לו. הבנה אין פרושה הסכמה. רק כאשר יש הבנה הדדית לצרכים השונים ניתן לשוחח על חילוקי הדעות. ממקום של הבנה אנחנו יכולים לתת לבן זוגנו את האפשרות להיות מי שהוא במרחב מוגן ובטוח כי בן זוג מסופק מחזיר אהבה מעצמו.

5. קצר נוסף נגרם כתוצאה מהנחה מוטעית נוספת והיא שבני זוגנו יכעסו או יפגעו אם נשתף אותם ברגשותינו, גם הקשים שביניהם. ההנחה המוטעית היא שזו אחריותנו לסדר ולתקן את רגשותיו של בן זוגנו ולא כך הוא הדבר. לא ניתן למנוע מבני זוגנו להרגיש רגשות כגון, כאב, עלבון, עצב או כעס. אפשר להיות שם בשבילם עם הכלה והקשבה מלאה, אבל אי אפשר לקחת מהם או למנוע מהם להרגיש. הם בלבד אחראים על רגשותיהם ועל בחירתם מה לעשות איתם.

אם רק נקדיש תשומת לב להנחות המוצא המוטעות שלנו ונפתח את התקשורת והלב שלנו לבני זוגנו, תתחיל לזרום אנרגיה חדשה בקשר הזוגי שתיצור ביטחון, הנאה וסיפוק במרחב היחסים שבין בני הזוג

הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין / אריאלה מלצר / 12.06.2011

 

"אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה –
ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת.
פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם,
אך תנו ויהא כל אחד לעצמו,
כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו.."

תיאור ציורי מופלא זה של המשורר חליל ג'ובראן מתוך ספרו "הנביא" מגלה את הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין.

ולמה הכוונה?

כל אחד מבני הזוג מביא לקשר הזוגי את עולמו האישי, את הרגליו, אמונותיו, ערכיו, דפוסי החיים שלו, את פצעי הילדות שלו ואת כל התנסויותיו שעבר בחיים. לכל אחד מבני הזוג יש את הראייה הייחודית שלו על החיים, את המחשבות והרגשות שלו, הדרך בה הוא רגיל לתפוס את המציאות ודרכי ההתנהגות והביטוי שלו במציאות. זה לא טוב יותר או רע יותר, זה פשוט אחר ושונה.

יש הבדלים בין בני הזוג ( וזה גם מה שעושה עניין בזוגיות ומפרה את בני הזוג) וגם שום דבר לא נשאר כמו שהוא במהלך הזמן. כל הזמן הדברים משתנים ומתפתחים. בני הזוג משתנים, הקשר משתנה והמציאות משתנה.

גם אם יש דמיון רב בין בני הזוג בהתייחסותם לחיים, הרי שכל אחד מהם הגיע ממשפחה אחרת, וחווה התנסויות שונות עפ"י מה שהיה אופייני למשפחתו, לחברה ולקהילה שבה גדל ולמעשה, בעולם שהוא שונה משל השני. גם אם הם חוו חוויות דומות עדיין לכל אחד מהם יש עולם ייחודי, נפרד ושונה משל השני.

לקשר הזוגי, אם כך, מגיעים שני עולמות שונים ובעצם בניית הקשר הזוגי, בני הזוג יוצרים ומוסיפים הוויה שלישית חדשה ומשותפת לחייהם, שהיא עולם אחר ושונה משני העולמות שהביאו איתם בני הזוג לזוגיות.

כמו כל אחד מאיתנו, בצד הזוגיות, בני הזוג זקוקים וצריכים לשמור על המהות העצמית, האינדיבידואלית והנפרדת שלהם כבני אדם ולתת לה חופש להתקיים על מנת למצות את כל הפוטנציאל הטמון בהם. הם זקוקים להרגיש שיש להם חופש בחירה, להיות מי שהם ולתת לעצמם אפשרות מלאה לביטוי עצמי ובכך, לחיות כאנשים שלמים, חופשיים, משוחררים ומלאי ביטחון.

יחד עם זאת, קיים הקשר הזוגי בו יש עולם משותף של חלומות וציפיות, שאיפות ורצונות, רגשות, הנאות, עניין משותף, ריגושים, חוויות משותפות, צרכים הדדיים זה מזה כבני זוג, ניהול משותף של חיים יומיומיים, טיפול בילדים, משפחה מורחבת, חברים ועוד.

הצלחת הזוגיות והנישואין תלויה במידת יכולתם של בני הזוג למצוא את האיזון הנכון עבורם (כרגיל, אין נכון אחד!) בין החופש והביטחון שהם נותנים לכל אחד מהם להיות מי שהוא עפ"י עולמו האישי לבין המקום שהם נותנים לזוגיות ולצרכים שלהם כבני זוג.

אם הזוגיות נתפסת כערך עליון על פני צרכי היחיד כאדם נפרד ובאה על חשבון הרצונות, הצרכים ועולמו האישי של אחד מבני הזוג, הרי שהוא יכול להרגיש משולל חופש, נשלט, נעלם, מדוכא, ומהותו "נמחקת" תחת כובד הזוגיות.

תפיסה זו יכולה להתבטא אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם ברכושנות, בביקורתיות יתר, שתלטנות, שיפוטיות, קנאה מוגזמת, האשמות, תלונות, בכי, הפעלת רגשות אשם וייסורי מצפון אצל השני, איומים סמויים או גלויים, ובסופו של דבר, וויכוחים וסכסוכים רבים, תסכול רב והתרחקות של בני הזוג זה מזה.

למשל, "אני לא מסכים שתלכי לריקודים" , "במקום לבלות איתי ועם הילדים בשבת, אתה מעדיף לרכוב על אופניים", "אני לא מסכימה שתלך לפאב עם החברים שלך", " מה פתאום לצאת בלעדיי לחו"ל עם החברים/ות שלך?", "אני לא אוהב/ת את החברים שלך" ועוד ועוד ( כמובן, שזה נכון לשני המינים).

שלילת החופש של בני הזוג זה מזה יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שאין הסכמה לבלות בנפרד עם חברים, לבלות בבית קפה, ללכת לסרט, לנסוע לחו"ל, לראות כדורסל או כדורגל, או ללכת לחוגים ולפעילויות נפרדות כגון, ריקודים, טיולים, חבורת זמר וכד'. קיימת דרישה לחזור בשעה מסוימת ועוד הגבלות למיניהן, כגון, עם מי להיות בקשר ועם מי לא, איזה פעולות לעשות ואיזה לא, מה לחשוב, איך להתנהג ועוד.

התנהגויות כאלה יכולות לנבוע מחוסר אמון בבן הזוג, מחוסר ביטחון, מתוך חשש שמא בן הזוג ייפגש עם בני המין השני, ואולי אף יפתח רומן סודי או מתוך תחושת נטישה ובדידות ולכאורה, שבן הזוג מעדיף לבלות עם אחרים על פניו או בעיסוקיו מחוץ לזוגיות וכנראה שהוא לא אוהב מספיק.

במשך הזמן יכולות להתפתח ולהצטבר תחושות אשם, פחד, תלות, ערעור הביטחון, מרירות, חנק, כעס סמוי
או גלוי כלפי בן הזוג על שתלטנותו והתנהגותו הרכושנית והביקורתית וירידה בערך ובדימוי העצמי.
היות ובמצב כזה קשה יהיה לו להעלות בחופשיות ובצורה גלויה ופתוחה את רצונותיו הנפרדיםמול בן הזוג, הוא יכול לממש את רצונותיו וצרכיו בחשאיות ובהסתר ועכשיו זה כבר נבואה שמגשימה את עצמה או לחיות בתסכול רב, בריחוק או אף בניכור, דבר שיוצר מריבות רבות ופוגע באינטימיות ובקרבה בין בני הזוג.

מצד שני, אם יהיה משקל יתר רק לחופש של כל אחד מבני הזוג לעשות כרצונו ולממש את עצמו בלי להתחשב בקשר הזוגי ובצרכי בן הזוג, בני הזוג יהיו מרוחקים מאד זה מזה, כל אחד יחיה בעולמו והזוגיות עלולה להיפגע אנושות.

לכן, מילת המפתח היא איזון. המתכון להצלחת הזוגיות הוא להיות ביחד וגם לחוד. לתת מקום וחופש גם לצרכים והרצונות של כל אחד מבני הזוג אך בו זמנית לקחת בחשבון את הזוגיות, להשקיע בה ולטפח אותה ולתת מקום לצרכים ההדדיים של בני הזוג אחד מהשני.

זה יעצים את תחושת החופש והביטחון במרחב היחסים הזוגי, כל אחד מבני הזוג ירגיש חופש להיות מי שהוא, ויוכל להתפתח ולצמוח באופן אישי, דבר שיכול רק להפרות ולהצמיח את הזוגיות ולהעמיק את הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג.

לקבלת סדרת הטיפים, איך לאהוב את בן זוגכם, לחצו על הקישור.

תגיד לי שאתה אוהב אותי – איך להתמודד עם תסכול בזוגיות/ שלומי כהן ואריאלה מלצר 25.10.2012

"בן הזוג שלי לא עונה על הצרכים הרגשיים שלי –  הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי , הקרבה שלנו מרגישה טכנית, בעיקר יחסי המין, גומרים הולכים. אין אצלנו מחוות רומנטיות. זה מאוד מתסכל אותי וגורם לי להתרחק". תסכול זה חוזר על עצמו אצל חלק גדול מהזוגות שמגיעים אלינו לטיפול זוגי.

תסכול מסוג זה יכול לעורר חוסר אונים רב היות ואחד מבני הזוג צמא ליחס קרוב ורגשי ואילו הצד השני לא מצליח לענות לו על הצורך וכאילו מונע ממנו את החוויה הרגשית לה הוא או היא זקוקים.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם התסכול. ניתן להתבונן בנושא דרך שלוש זוויות:
הזווית הראשונה היא הפרשנות שאנחנו נותנים להתנהגות של בן הזוג – כאשר בן הזוג לא מעניק לך את המחווה הרגשית, מה שאת מספרת לעצמך בראש הוא… "לא איכפת לו ממני, הוא לא באמת אוהב אותי, הוא לא רואה אותי ואף  משתמש בי רק לצרכיו שלו" (דוגמא – יחסי מין). כאשר אנו מסתכלים על המציאות דרך פרשנות זו אני יכול לתאר לעצמי שהרגשות שיעלו הם ייאוש, חוסר תקווה, חוסר אונים וכמובן תחושה של כעס וריחוק כלפי בן הזוג. מנקודה זו הדרך להתדרדרות ביחסים קצרה. בן הזוג הופך מאוהב לאויב, מתפתח מאבק כוחות וממקום של מאבק לא תיפתח הדלת למחוות רגשיות.

במצבים אלה חשוב מאוד לגייס את החמלה ולהסתכל על התנהגות בן הזוג כקושי שיש לו, כיכולת שהוא צריך לפתח מחדש ולהחזיר לעצמו. הסתכלות מהזווית הזו תאפשר לנו להרגיש הרבה יותר בטוחים, שהרי האופן שבו בן הזוג מתנהג כיום נובע מעולמו הפנימי כמענה לצרכיו ולא בהכרח הוא לא נגדנו.

חשוב לציין, שבן הזוג שמתקשה להביע את רגשותיו, נולד עם היכולת הזו והיא חלק מהמהות שלו. באיזה שהוא שלב במסע החיים שלו הוא למד שיותר בטוח עבורו לסגור את חדר הרגשות שלו על מנת לא להיפגע ולהישאר בטוח. במקרה הזה יתכן והמסר שבן הזוג קיבל כילד הוא, שלהביע רגשות זו חולשה ואין מקום לאנשים חלשים אצלנו בבית, בטח לא לגברים. ואז בכל פעם שעלה אצלו בכי או תחושה קשה אחרת הוא למד להסתיר אותה עד שניתק מגע, לכאורה, עם החלק הרגשי, כמו גם עם הביטוי שלו, ולמד לעבוד יותר עם החלק השכלי או החלק של הפעולות והעשייה. כיום הוא צריך להחזיר לעצמו יכולת רגשית זו. בד"כ בן זוג שמתקשה להביע רגשות יבחר באופן לא מודע בת זוג שמומחית לעניין, עם יכולת להכניס את השפה הרגשית למרחב היחסים.

זווית שנייה היא לא רק התבוננות מעמיקה בצרכים של בני הזוג אלא במיוחד לבטא אותם ואת הרגשות הנלווים אליהם – חשוב לפרוט את הצורך הרגשי שמתעורר בתוכנו ולהבין מתוך הקשבה מלאה ומעמיקה מה אנחנו באמת צריכים ומבקשים. לפרוט את הצורך הלכה למעשה, מה אנחנו מצפים. נכון, אני מבין ומכיר את הצפייה שבן הזוג יבין לבד ופשוט יביע את מה שהוא מרגיש. יחד עם  זאת, ציפייה זו היא אחד הגורמים לאכזבה שמגיעה מיד לאחר מכן , כאשר בן הזוג לא מספק את הסחורה.

לכולנו  יש איזה שהוא חלום שבן הזוג שלנו ידע מה שאנחנו רוצים וצריכים עוד לפני שנגיד לו מפורשות. חלום זה קשור לתקופה בה היינו פעוטות ואמא או אבא ידעו בדרך כלל לענות על הצרכים שלנו בלי שנדבר יותר מדי. בכי קל הספיק וכבר ההורה יודע אם צריך להחליף חיתול, לתת אוכל, להשכיב לישון או לקבוע תור אצל הרופא. אולם לא כך הדבר במציאות שלנו כבוגרים וככל שנקדים להבין זאת יקל לנו ונתמודד עם פחות תסכולים, חוסר אונים אכזבה וכעסים מיותרים.
לכן, חשוב מאוד שהציפייה שלנו תהיה בהירה וברורה קודם כל לעצמנו. מה אני באמת צריך או צריכה. את הצורך אפשר לבחון רק כאשר נותנים לזה זמן והקשבה אמיתית תוך השתהות בתוך הצורך. לעיתים התבוננות מסוג זה דורשת סיוע של איש מקצוע שיעזור להבין את מקורות הצורך ואיך ניתן לענות על צורך זה.

השלב הבא הוא להתבונן בצרכים של בן הזוג, מה הוא צריך. הרעיון הוא להקשיב מכל הלב לצרכים השונים של בן הזוג, לגלות סקרנות ובמקביל לנטרל את הביקורת, השיפוטיות וההאשמות שהתעוררו בנו במהלך ההקשבה לבן הזוג. עצם נתינת המקום לבן הזוג וההקשבה ההדדית מייצרת תחושת בטחון וקירבה במרחב היחסים.

והזוית השלישית היא הקושי לקבל את מה שאנו הכי זקוקים לו 
–  גם כשאנחנו מנסים להיות ברורים ואומרים מה אנחנו מצפים, לעיתים אנחנו מבקשים דברים שאנחנו  באופן פחות מודע, לא יודעים איך לקבל. כך שגם כאשר המחווה הרגשית מגיעה אלינו, אנחנו באופן מתוחכם לא מאפשרים לה להיכנס, לענות על הצורך ולהזין אותנו.

אחת הדרכים לבלום את כניסתה של המחווה הרגשית היא לתת לה פרשנות שמדללת לנו את החוויה ומשאירה אותנו רעבים להתייחסות רגשית. לדוגמא "גם כאשר בן הזוג עובר ומלטף ואומר מילה טובה, אני שואלת את עצמי מה הוא צריך ממני עכשיו, מה האינטרס שלו, אולי הוא מפצה אותי על משהו שעשה קודם..או אולי הוא רוצה עכשיו יחסי מין…".עם פרשנות שכזו אני משאיר את עצמי רעב כי לא הצלחתי לעכל ולהכניס את החוויה הרגשית פנימה ולהזין את עצמי. כמו כן, גם בן הזוג מקבל מסר מבלבל היות ומה שהוא חווה מהצד השני זה חשדנות, ריחוק ואולי אפילו שהוא לא בסדר. כל זה לאחר שהוא נתן את מה שמתבקש ממנו, מחווה רגשית, שמבחינתו היא לא משימה קלה. יתירה מזאת, לאחר מסר כזה, יתכן ולא יהיה לו כבר חשק להעניק שוב מחווה כזו או בכלל.

חשוב לפרגן גם על מחווה קטנה שמגיעה מבן הזוג. גם אם יש סיכוי שהיא מגיעה ממקום של אינטרס או פיצוי, זאת על מנת לחזק את הדפוס וההתנהגות ולעזור לבן הזוג להחזיר לעצמו את יכולת הבעת הרגשות שאבדה לו בדרך. כמו כן, חשוב לספר לבן הזוג מה התרחש אצלי כאשר הוא העניק לי את המחווה הרגשית הזו. שיתוף זה יאפשר לבן הזוג לראות ולהבין את עוצמת ההשפעה של חשיפת הרגשות שלו ואת חשיבותה ויעודד אותו להמשיך במתן המחוות הללו.

לעיתים, יש קושי להתבונן בחלקים הפחות מודעים היות ואנו בטוחים שאנחנו רואים את כל התמונה. בנקודה זו חשוב לגלות אומץ ולהתבונן היכן אנו חוסמים את מה שאנחנו כל כך רוצים . ניתן להיעזר באנשים מהסביבה הקרובה, הם הרבה פעמים רואים זוויות שעבורנו הן נסתרות.

התבוננות דרך שלושת הזוויות הללו מאפשרת לנו להחזיר את השליטה לעצמנו ולהתמודד עם חוסר האונים שמתעורר בנו כאשר הצורך שלנו לא מקבל מענה. התמודדות נכונה עם התסכול יכולה להוות מנוף לצמיחה אישית וזוגית.  

לקבלת סדרת הטיפים במתנה לחידוש האהבה בזוגיות לחצו על הקישור.

ציפיות יש רק בכריות – ציפיות לא ריאליות מבן הזוג ומהזוגיות / אריאלה מלצר / 26.03.2012

ציפיות הן חלק טבעי מהחיים והמציאות שלנו כבני אנוש אך כמו שהבדיחה אומרת "ציפיות יש רק בכריות" כך נראה שלמרות שזה הגיוני וטבעי לצפות מהאנשים הקרובים לנו ובמיוחד מבן זוגנו, הציפיות מהסביבה בכלל, מהזוגיות ומבן הזוג בפרט יכולות להיות מקור של בעיות וצרות ליחסים ולתחושות קשות בתוכנו. רבים חולמים על אהבה מושלמת כמו באגדות, בהן "הנסיך והנסיכה חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה". הם מצפים לחוש כל הזמן אהובים ע"י בני הזוג, להרגיש חשובים ומשמעותיים, להיות יחידי סגולה בעיני בן הזוג ולהוות באופן תמידי מרכז העולם עבורם.

הציפייה הלא ריאלית היא שההתאהבות, החיזור, הרומנטיקה והתשוקה, הריגושים והרגשת התרוממות הרוח הנפלאה של תחילת הקשר יישארו לנצח וששום דבר לא ישתנה. אך לצערנו, אין דבר כזה במציאות מאחר ושום דבר אינו נשאר אותו דבר כפי שהיה.המציאות משתנה כל הזמן, בני האדם משתנים בעקבותיה וכתוצאה מכך, משתנים גם הקשרים ומערכות היחסים שלהם עם הסובבים אותם. ציפיות אלו הינן לא ריאליות ומייצגות את הפנטזיה הילדותית שבעולמנו הפנימי.

המציאות מזמנת לנו מצבים רבים שאינם עונים לנו על הציפיות שלנו בהם יש תסכול ואכזבה ולא מעט קונפליקטים. היות וכל אדם הוא שונה מהאחר בעל עולם מובחן וייחודי משלו, התנסויות חיים, רצונות, רגשות וצרכים האופייניים ואינדיבידואלים לו, אזי יש סיכוי רב שלא תמיד הוא ירצה או יוכל להיענות לציפיותינו ולספק את צרכינו ואין הדבר מעיד כלל על חוסר אהבה, אכפתיות או על חוסר חשיבות .

גם אם בן הזוג מאד רוצה ומתאמץ לרצות אותנו, הוא יעשה זאת בדרכו המיוחדת לו ולא תמיד זה יהיה המענה המספק המדויק כפי שאנו זקוקים לו היות ולא תמיד הוא מבין מה מצופה ממנו וגם אם כן, לא תמיד הוא יהיה מסוגל לספק את הצורך בעיתוי המתאים, בדרך ובאופן המדויק כפי שאנו צריכים אותו.

כשעולות בנו הציפיות, יש לקחת בחשבון שאיננו יודעים במדויק מה מתרחש אצל בן הזוג באותו הזמן, אולי הוא עסוק, מוטרד ממשהו, כואב לו הראש, מדוכדך, עייף, אולי הוא תכנן לעצמו משהו אחר שהוא צריך לעשות, או דברים אחרים שיש בעולמו אשר ימנעו ממנו לתת לנו מענה על הצורך ולספק אותו וזה לגמרי לגיטימי.

זאת משום שהציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה להיות עם עולמו. 
לרוב, ציפיות אלו הן פנטזיות ילדותיות לא מודעות ואין אנו ערים להן כלל, אנחנו רק רוצים לפתור את תחושת התסכול שלנו, להימנע מהכאב של ה"ריק" ולמלא באופן מיידי את החסר שאנו חווים בתוכנו.

הציפייה שבן הזוג או הזולת יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו היא משאלה פנטזיונית לא מציאותית. זו אשליה בלבד כי אין לנו שליטה על האחרים ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו מהם.

לדוגמא, אישה שחשה קנאה בכל פעם שבעלה משוחח עם נשים אחרות, מחייך אליהן או אפילו עובד איתן. הציפייה שלה היא שלא יהיו לו קשרים בכלל עם נשים. ברור שהדבר לא אפשרי. הדבר קשה במיוחד היות ועבודתו כרוכה בעבודה עם נשים רבות ואין הוא יכול לעמוד כלל בציפייה שלה. קנאה זו יכולה לגרום לה לדרוש ממנו דיווח תמידי, לצלצל אליו פעמים רבות במהלך היום, לכעוס עליו שהוא לא זמין ולא עונה לה כשהוא עסוק, לעקוב אחרי תנועותיו ואחר הטלפון שלו ואפילו לבלוש אחריו ולבדוק בלי ידיעתו את שיחות הטלפון או ההודעות שלו, לעורר סצנת קנאה דרמטית וויכוח ומריבה על כל דבר שקשור בנשים אחרות ואפילו הפעוט ביותר כמו "למה הסתכלת עליה?" וכד'. כל אישה מהווה עבורה איום וסכנה שמא הוא יעזוב אותה לטובת אחרת. אישה כזו חווה בעולמה, ללא קשר לבן זוגה, חרדה גבוהה מפני נטישה והישארות לבד ומצפה שבן זוגה יהיה צמוד אליה טוטאלית, שהיא תדע בכל רגע ורגע איפה בן זוגה ומה הוא עושה מתוך ציפייה להרגיע את החרדה שלה.

ציפייה כזו, אשר חבויה בה דרישה תובענית לסיפוק הצרכים, הינה לא בוגרת והיא מצביעה על התייחסות אל האחר כאל אובייקט, ספק צרכים ולא כאל סובייקט, כאל אדם מובחן ונפרד עם צרכים משלו, לפיה, אם הוא מספק אותם הוא נחווה כ"טוב" אך אם הוא אינו מספק אותם הוא נחשב כ"רע" ו"פוגע". עפ"י התייחסות זו הצרכים האישיים וסיפוקם המיידי הם מרכז החשיבות העיקרית מבלי לראות כלל את האחר.

חשוב לציין כי זה טבעי ואנושי לצפות מהאחרים ומהיקרים לנו אך כדאי גם להיות מודע לאפשרות שלא נקבל את מה שאנחנו מצפים ורוצים. הציפיות טומנות בחובן את הפוטנציאל להתאכזב היות ופעמים רבות המציאות לא עונה על הציפיות שלנו. על אחת כמה וכמה, ציפייה שלא בוטאה באופן ישיר, גלוי וברור כי בן הזוג או הזולת יכול שלא להבין ולא להיות מודע כלל לציפיות ממנו. זו יכולה להיות בעיה כי, לעיתים קרובות, ביחסים קרובים כשאנחנו לא מקבלים את מה שציפינו לו התוצאה היא אכזבה, פגיעה, תסכול, עלבון וכעס. מכאן הדרך קצרה להאשים את האחר או את בן הזוג וליצור מריבות וסכסוכים מיותרים שמעכירים את היחסים.

יתירה מזאת, גם אם ביטאנו את הציפייה והבקשה שלנו בצורה "הכי יפה", אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע את הסירוב,
 את ה"לא", ולהכיל את האכזבה, התסכול, העלבון ואולי גם הכאב שלנו מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרות. נקודה חשובה נוספת היא שהציפיות שלנו הן למעשה אויב של עצמנו, כי למעשה, כשאנחנו מצפים מהאחר, אנחנו הופכים את עצמנו לתלויים בזולת.

וזאת למה? אספקת הצורך ותחושת הסיפוק שלנו, הרגשית או הפיזית, תלויה, למעשה, ברצונו וביכולתו של האחר להיענות לנו וכבר אמרנו שבן הזוג או הסביבה לא תמיד יכולים להיענות לציפיותינו מסיבות שונות התלויות בהם וכתוצאה מכך, נישאר עם צורך לא מסופק.

הציפייה טומנת בחובה סיכוי גדול לאכזבה, כאמור, מעצם העובדה שסיפוקה תלוי באחר או במקרה זה בבן הזוג שלא תמיד מבין מה מצופה ממנו, לא תמיד פנוי להעניק את המענה המתאים ולא תמיד יכול או רוצה לספק אותה. הציפיות שלנו חוסמות את ההתפתחות האינדיבידואלית שלנו ואת היכולת שלנו להגיע למודעות עצמית ולבשלות רגשית כאנשים בוגרים, אחראיים ועצמאיים.

ומה, בעצם, רבים מאיתנו מצפים מבן הזוג שהוא לא מציאותי?
אחת הציפיות הפנטזיוניות, לרוב, לא מודעת, היא להתמזגות, להיות כמו אחד. שתמיד נחשוב אותו דבר, נרגיש אותו דבר, ושנרצה ונחלום על אותם דברים ואם לא, אולי זו לא הזוגיות המתאימה והנכונה וצריך להיפרד. אך מה לעשות, שבכל זאת, אנחנו ובני זוגנו הם עולמות שונים ויישויות נפרדות ולכן, אין זה מציאותי שכל הזמן נחשוב, נרגיש ונרצה אותו דבר. שוב, אין הדבר מעיד על חוסר אהבה או על תקלה בקשר הזוגי.

ציפייה נוספת היא שבן הזוג ידע מה אנו צריכים ממנו גם בלי שנאמר לו, כמו בהיותנו תינוקות, חסרי אונים ותלויים בהורינו שדאגו לכל מחסורנו גם מבלי שאמרנו דבר. הציפייה היא, למעשה, למילוי הצרכים שלנו מבלי שנצטרך לבקש כלל ומבלי שנצטרך לקחת אחריות על עצמנו. כך, בעצם, כל כישלון יהיה של בן הזוג ונוכל להאשים אותו בכישלון ולהישאר טובים ובסדר עם עצמנו.

ציפייה אחרת היא שבן הזוג האחד הזה יספק לנו את תחושת השלמות ללא כל תחושת תסכול, ויספק תמיד את כל צרכינו, מאוויינו, מחסורנו, יהיה זמין ונגיש לנו כל הזמן, ידאג לנו ויטפל בנו. כמו כן, שיקבל אותנו כל הזמן באופן טוטאלי ללא כל ביקורת, האשמות ושיפוטיות אך יחד עם זאת שיהיה לנו חופש מוחלט להיות אנחנו עצמנו, לממש ולבטא את האני שלנו כרצוננו.  גם ציפייה זו היא לא אפשרית מאחר שלא רק הצרכים שלנו קיימים אלא גם של בן הזוג. אנחנו לא יכולים לראות רק את עצמנו ולהיות בחופש מוחלט כי אנחנו חיים בשניים ויש לקחת בחשבון גם את הרצונות והצרכים השונים ולפעמים, המנוגדים של בן הזוג, ויש צורך להתגמש לוותר ולהגיע לפשרות.

ציפייה נוספת לא מציאותית היא שבן הזוג ייקח באופן קבוע ותמידי אחריות על עולמנו הרגשי, על השקט, השלווה ותחושת הביטחון שלנו, שימנע מאיתנו להרגיש רגשות קשים ואם הם כבר עולים, שיפתור אותם בשבילנו ובמקומם יקנה לנו רגשות של סיפוק והנאה, ביטחון ושקט נפשי. הציפייה היא שבן הזוג יספק לנו את החלקים החסרים והחלשים שבתוכנו ויעשה את מה שמאוד קשה לנו לעשות בעצמנו. ציפייה זו מונעת מאיתנו, למעשה, להתמודד עם החרדות, הפחדים, הכאב והחולשות של עצמנו ולקחת אחריות על חיינו כאנשים בוגרים ובשלים נפשית המסוגלים להתמודד עם הקשיים שמזמנת לנו המציאות.

ישנם אנשים, בעיקר פנויים ופנויות המתקשים למצוא זוגיות קבועה ומספקת, אך לא רק הם, שיש להם ציפייה שברגע שתהיה להם זוגיות כל בעיותיהם וקשייהם בחיים ייעלמו כלא היו. למשל, ייעלמו תחושת חוסר הביטחון, תחושת חוסר הערך והמשמעות, הפחדים למיניהם, תחושת הנחיתות, ההחמצה ועוד.

הבעיה היא במצב כזה שכשהאדם אינו מתמודד בעצמו עם הקשיים של עצמו, אינו מגייס את כוחותיו הנפשיים, אינו מיישם ומבצע בעצמו את רצונותיו, הוא לא רק תלוי כל הזמן בבן הזוג שיפתור את בעיותיו אלא שהוא יכול להשליך עליו את קשייו האישיים וכתוצאה מכך לכעוס עליו ולעורר כעס כתגובת נגד.

יתירה מזאת, הקשיים שלו נותרים בעולמו כשהיו ללא פיתרון אמיתי. האם ייתכן שאדם אחד יאכל חסה והשני, יירזה? היינו רוצים אבל, לצערנו, זה לא אפשרי. למעשה, הציפייה מבן הזוג שיפתור בעיות שהן מלכתחילה לא שלו וכשהוא אינו מצליח לבצע את המשימה, אם מהסיבה שהוא אינו מבין כלל מה הציפייה ממנו וגם כי זה אינו אפשרי לפתור לאחר את הקשיים שבעולמו הפנימי, מתעוררת אכזבה קשה, תסכול וכעס רב המובילים, לעיתים קרובות, לויכוחים וקונפליקטים רבים וקשים.

לדוגמא, רני (שם בדוי) מצפה שבת זוגו תמיד תהיה איתו ותפיג את תחושת הפחד מנטישה, תמלא את עולמו בעניין וריגושים, תיענה מיידית לבקשותיו ותראה לו כל הזמן כי היא אוהבת אותו. כאשר היא עסוקה או רוצה דברים שונים ממנו מיד עולים בו רגשות של דחייה, לא אהוב, לא רצוי ומתעורר בו כאב וחרדה גדולה מהיעזבות והישארות לבד. זה גורם לו להיעזר בעישון סמים קלים ולפעמים, באלכוהול המטשטשים את כאבו ומקהים את הרגשות הקשים ופוטרים אותו מהתמודדות עם עולמו הפנימי, כאבי העבר, יחסיו עם אביו ואמו, גירושיהם ועוד.

לסיום, כל ציפייה שבן הזוג ישתנה בהתאם לרצונות והצרכים שלנו היא לא ריאלית היות ויש הבדלים ושונות בין בני האדם ובין בני הזוג. הקשר הזוגי וחיי הנישואין צופנים בחובם משברים מסוגים שונים כחלק מהתפתחות הקשר הזוגי, משברים נורמטיביים ומשברים בלתי צפויים, כשכל אחד יכול לראות את המציאות באופן שונה, להתמודד איתה בדרך שונה מהשני, דרך שהיא לא פחות ראויה או נכונה.

לקבלת סדרת הטיפים לחידוש האהבה בזוגיות , לחצו על הקישור.

התעללות רגשית בזוגיות והשפעותיה / אריאלה מלצר / 15.01.2012

מדלן (שם בדוי), אישה נאה ונבונה, בעלת עסק עצמאי מבוסס, כבת 45, נשואה כ-  25 שנים לבעלה, אותו הכירה עוד בהיותה נערה ואם ל- 4 ילדים, תיארה מסכת של חיים משותפים רוויים בהתפרצויות של כעס ועצבים, בהם הרגישה שהיא כאדם לא קיימת, מחוקה ורק רצונותיו של הבעל הם שהיו במרכז וכולם, כולל הילדים, היו צריכים לעמוד לרשותו ולספק את צרכיו ומאווייו. עפ"י תיאורה, בעלה הוא זה שקובע לה איך ייראה סדר יומה, מבקר ללא הרף את התנהגותה, כועס ומתפרץ עליה כשרוצה לצאת עם חברות או אפילו לאירועים משפחתיים.

עידית (שם בדוי), כבת 40, עוסקת במקצוע חופשי, נשואה כ-17 שנים ואם ל- 3 ילדים, מתארת מסכת של התעללות רגשית מתמשכת ביחסו של בעלה כלפיה. לפי תיאורה, הוא בלתי צפוי ועל כל דבר הוא יכול להתפרץ בכעס תוך שהוא צועק עליה, מקלל, מעליב ומשפיל אותה באמירות חוזרות כגון "את משוגעת וצריכה אשפוז". הוא זורק ושובר חפצים, משחית רהיטים בבית, במיוחד כשהוא יודע כמה היא רגישה לנושא. התנהגותו החמירה בשנים האחרונות והוא פוגע בה ומכאיב לה ללא מעצורים  ולאחרונה, לדבריה, התנהגותו אף קיבלה אופי מפחיד ומאיים ביותר. גם בנה הבכור החל כבר מתייחס אליה באופן דומה, מקלל אותה ובועט בה תוך כדי גיבוי ועידוד הבעל לעשות כך.

עידית ומדלן הן דוגמא לנשים הסובלות במשך שנים מהתעללות נפשית ורגשית מצד בעליהן. לכאורה, כלפי חוץ, המשפחה מתפקדת כרגיל, ולעיתים קרובות, אף אחד אינו יודע את אשר מתחולל בתוכה בין כתלי הבית. הן משתדלות לתפקד היטב בכל תחומי חייהן, מסתירות מאחרים את כאבן ומצוקתן ואף אחד אינו יודע באמת את אשר מתחולל בנפשן.

"אני לא גבר מכה", "הוא מעולם לא נגע בי, חס וחלילה", "אף פעם לא הרמתי עליה יד", ועוד ועוד אמירות שכיחות המבטאות טעות רווחת בקרב רבים, גברים ונשים כאחד, לפיה אלימות היא רק פיזית, מכות, דחיפות, סטירות וכד'. העובדה כי אלימות פיזית פוגעת באחר, איננה מוסרית, אסורה ומהווה עבירה על החוק כבר ידועה בברור לרבים לעומת ההתעללות הרגשית שיכולה להיות שנויה במחלוקת ותלויה בערכיו ובתפיסתו האישית של האדם.

יחד עם זאת, לא ברור עדיין לכולם כי אלימות איננה מכות בלבדאלימות כלפי בן זוג או הילדים יכולה לבוא לידי ביטוי בהתעללות רגשית קשה שיכולה להתמשך במשך שנים רבות הפוגעת בנפשו של האדם. התעללות רגשית היא אגרוף לנשמהאלימות רגשית נתפסת אצל רבים אך ורק כאלימות מילולית, כלומר, הדברים שנאמרים כגון, קללות, צעקות, עלבונות וכד'.

ההתעללות הרגשית יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות, במילים פוגעות ומעליבות או במסרים שעוברים באמצעות לשון הגוף, למשל, תנועת יד מבטלת ומזלזלת, הבעת פנים, מבט מקפיא ועוד.

להתעללות הרגשית, נפשית יש פנים רבות והיא באה לידי ביטוי באופנים שונים, כגון, הפעלת סנקציות רגשיות, איומים והפחדות, ביקורתיות יתר, האשמות ללא הרף, שיפוטיות, רכושנות, קנאה מוגזמת, לעג והשפלות והפחתת הערך, הסתת הילדים, יצירת תלות רגשית ופיזית מוחלטת ועוד.

התנהגויות אלו נועדו להשיג שליטה על האחר ובמיוחד על נפשו, תפיסתו את עצמו, להחליש ולהקטין אותו, ולהפחית את הדימוי והערך העצמי שלו עד כדי כך שלילת ההוויה העצמית שלו והחופש שלו להיות מי שהוא, ערעור ביטחונו העצמי והאמונה בכוחותיו וביכולותיו, דבר שיכול לגרום לו להרגיש חסר אונים ולא שווה.

יש להדגיש, כי אין להסיק מסקנות על פי התנהגות אחת בלבד חד פעמית היות וישנן התנהגויות הנמצאות גם במערכות יחסים זוגיות תקינות אלא רק אם קיים בקשר הזוגי דפוס המתמשך על רצף של זמן של כמה התנהגויות כוחניות ושתלטניות החוזרות על עצמן בעקביות, הנותנות תמונה רחבה יותר.

לעיתים, כאשר לא מוצב גבול ברור שעוצר את הפגיעה הנפשית, ההתנהגויות מתעצמות ומחריפות עם הזמן, התדירות בין האירועים גדלה וקיימת גם אפשרות של הגעה לאלימות פיזית.

חלק גדול מהאנשים אינו מודע כלל או מעדיף להתכחש להגדרה הרחבה יותר של אלימות רגשית הכוללת התנהגויות נרחבות יותר הפוגעות בזולת ובעיקר, בנפשו. ניתן לפגוע מאד באחר גם מבלי לגעת בו כלל.

התעללות רגשית יכולה להופיע, הן מצד נשים והן מצד גברים כאחד, אם כי התופעה רווחת יותר בקרב גברים כלפי נשים ולכן, לשם נוחות הכתיבה הדברים יוצגו בלשון זכר, למרות שהדברים נכונים לגבי שני המינים.

יש לשלול אותה מכל וכל, הן כלפי נשים והן כלפי גברים, היות ולאף אחד אין זכות לכפות בכוח את רצונו על האחר, לפגוע ולהשפיל אותו ולשלול ממנו את החופש האישי שלו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

בתחום ההתעללות הרגשית הדברים יותר סמויים, יש יותר מצבים ושטחים אפורים בהם כל אחד מבני הזוג יכול לראות ולתאר אחרת את הדברים מנקודת ראותו. לכן, לעיתים, קשה מאד לשני הצדדים, הן הפוגע והן הנפגע, להכיר בעובדת ההתעללות ולהודות בקיומה. האחד יציג את הדברים כהתנהגות המאפיינת מריבה רגילה בין בני זוג ויטשטש את ההתנהגויות הכוחניות והשתלטניות שלו ואילו השני, יציג את הדברים כפגיעה רגשית מתמשכת ובלתי נסבלת. הדבר נובע מתפיסה שונה של בני הזוג את ההתנהגויות הללו, משמעותן והשלכותיהן, לפיה אותה התנהגות נחשבת ונתפסת בעיני הקורבן כאלימות ופגיעה רגשית ואילו בעיני התוקף, היא נחשבת התנהגות רגילה של ביטוי כעס.

 לדוגמא, בעל שכינה את אשתו בכל הזדמנות "סתומה", "אין לך שכל" ודרש ממנה בשעת ויכוח "תשתקי", "תסתמי" לא ראה בזה אלימות רגשית כלל והיות ולטענתו, "זו המציאות" והוא "רק" תיאר את המצב.

במשך שנים רבות היה בעלה של מדלן מתנהל בחופשיות בכספים שהרוויחה, בזבז כספים רבים וסיבך אותה בחובות. מדלן חוששת לפעול כרצונה ללא אישור בעלה שמא הוא יכעס עליה. בתיאורה היא מציגה את פנייתה אליו כשיתוף או כהתייעצות אך בבירור יותר מעמיק היא מודה כי היא רוצה את אישורו לפעולותיה מתוך פחד לפעול באופן עצמאי שמא הוא יתפרץ עליה בזעם כשהתפרצויותיו הן, לעיתים קרובות, בנוכחות הילדים או אחרים.

לעיתים, הוא אף מתנגד שתלך לאירועים משפחתיים חשובים היות ובעלי השמחה אינם מוצאים חן בעיניו או שהוא כועס עליהם. כך שאם הוא אינו הולך הוא דורש ממנה שגם היא לא תלך כי "אני החלטתי שאת לא הולכת". מניסיונה מן העבר כשבכל זאת הלכה הוא היה מעורר מהומות, מקלל, צועק, מאיים ומפחיד עד שהיא וויתרה והפסיקה לעשות דברים שעוררו את התנגדותו. לדבריה, "כל צעד שאני עושה אני חושבת פעמיים", "הוא לא נותן לי את החופש שלי", "כאילו הוא אילף אותי".

אם יש לה כנסים או ימי עיון במסגרת עבודתה שכרוכה בהם היעדרות מן הבית, הוא מצפה שלא תיסע. הוא מערים עליה קשיים רבים ודורש ממנה שתארגן את כל הסידורים הדרושים בטיפול בבית ובילדים בזמן היעדרותה בטענה שזה תפקידה, כשהוא מצידו אינו נרתם כלל לעזרה והכול במטרה למנוע את יציאתה.

מדלן לא מעזה לעשות דברים שגורמים לה הנאה, מחוץ לתפקידיה המוגדרים, כגון, פגישה עם חברות או בני משפחה, יציאה לחוגים או פעילות גופנית בחדר כושר והיא נעה בין עבודתה לבית ולטיפול בילדים בלבד. כתוצאה מכך, קשריה החברתיים דלים ושטחיים, היא מרגישה בודדה, דבר שמגביר את התלות שלה בבעלה.

אלימות רגשית, לרוב, מתרחשת בתוך המשפחה, בין קרובים כמו בין בני זוג או בין הורים לילדים. היא תהליך מתמשך ועקבי לאורך זמן, לפיו אדם אחד מנסה לכפות על אדם אחר את המעשים וההתנהגות הרצויים בהתאם לרצונו ולצרכיו, להשתלט על עולמו הפנימי של השני, לכוון את מחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו, לשלול את החופש והבחירה שלו כאדם ייחודי, נפרד ואינדיבידואלי, לקבוע איך תיראה תפיסת עולמו, אמונותיו ואפילו לשנות את אופיו האישי ותכונותיו.

למעשה, אלימות רגשית היא ניסיון של אדם להשתלט על נפשו של מישהו אחר ולשנות אותו כרצונו ובהתאם לצרכיו.

לעיתים קרובות, האלימות הרגשית מתרחשת ללא כל פגיעה פיזית באחר אך השפעתה הרסנית אף יותר. אלימות רגשית אינה משאירה סימנים כמו אלימות פיזית אך היא הורסת ומפוררת את נפשו של האדם.

הפגיעה העיקרית היא בדימוי והערך העצמי של האישה, פגיעה בביטחונה העצמי, באמון של עצמה בכוחותיה ובכישוריה. היא סופגת האשמות וביקורת קבועה על מעשיה ופעולותיה, התנהגותה, מחשבותיה ורצונותיה תוך התעלמות מוחלטת ולפעמים, תוך קהות רגשית שלא לדבר על אטימות רגשית לכאב ולמצוקה שהיא חווה עד להשתלטות כמעט מוחלטת על נפשה. למעשה, הפגיעה המרכזית היא בביטול ושלילת הרגשות והצרכים שלה, המהות והקיום שלה כבן אדם נפרד ואינדיבידואלי ואי מתן כבוד, הכרה וערך למי שהיא.

לעיתים קרובות, נראה כי נשים אלו חוו כבר בילדותן פגיעה קשה בערך ובדימוי העצמי שלהן, "הייתי השפחה של הבית", אמרה מדלן, אחרת ציינה שהייתה "המשרתת של כולם והייתי צריכה לדאוג לאחיי הקטנים", "מעולם לא לקחו בחשבון את מה שאני רוצה".

חלקן גדלו בתוך הזנחה רגשית לפיה לא היו קשובים להן, והן לא קיבלו מענה לצרכים הרגשיים שלהן. הן חונכו להיות קשובות לצרכים של אחרים ולספקם תוך כדי כך שהתעלמו לחלוטין מהצרכים הנפשיים שלהן ומרגשותיהן.
ישנן אלו שלא רק שהתעלמו מהרגשות שלהן וממה שהן היו זקוקות בשלבי ההתפתחות שלהן אלא אף התעלמו מיכולותיהן וכישוריהן ולא ביטאו הערכה כלפיהן, ראו כמובן מאליו את מעשיהן ותרומתן למשפחה ולבית ואולי אף הטיחו בהן ביקורת רבה, נוקבת וקשה.  רקע כזה היווה קרקע פורייה לבחירה שלהן בבן זוגן ולכן, זה נראה להן טבעי שזה מתרחש גם במערכת הזוגית שלהן.

זו הסיבה שהן, לעיתים קרובות, לא מודעות לעובדה שהן נמצאות בתוך מערכת זוגית אלימה ולוקח להן זמן רב עד שמגיע הרגע שבו הן לא מסוגלות יותר לשאת ולסבול את המצב והן מתחילות לנקוט בצעדים משמעותיים.

הביקורת הקבועה והמתמדת החוזרת ונשנית שוב ושוב, הנשמעת בעיני רוחה גם מבלי שהיא כבר נאמרת בגלוי, מחלחלת אט אט בתוך נפשה של האישה עד כדי כך שהיא מתחילה בהדרגה לאבד את בטחונה העצמי ומאמינה שהביקורת המופנית כלפיה אכן מוצדקת.

היא לוקחת על עצמה את האשמה, והיא חווה את עצמה כאדם חלש, חסר ערך, חסר אונים, ללא יכולות וכוחות, מפוחד ותלותי. תחושות נוספות שהיא יכולה לחוות הן כאב רב ומצוקה, בדידות, עצב, בושה, ייאוש ואף, דיכאון.

לעיתים קרובות, היא איננה מודעת לעובדה שהיא מוכה רגשית. היא לא מכירה בעובדה שהיא למעשה נתונה למתקפה רגשית קשה, קבועה ומתמשכת. היא רק מרגישה אותה.

במצב כזה, במיוחד שההתעללות הינה רגשית אותה ניתן יותר להסוות ולהסתיר, האישה כבר מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני שלה, את שיפוט המציאות שלה ופועלת מתוך פחד ותלות עפ"י תפיסתו של בעלה, רצונותיו וחשיבתו, ללא כל יכולת לראות מה היא רוצה ולתת מקום גם לעצמה, לרצונותיה ולצרכיה. במשך הזמן היא מאבדת את הקשר בין התוצאות הקשות לבין הסיבות שגרמו לכך ואף לוקחת על עצמה את האשמה והאחריות על המצב.

סיבות אלו מונעות מהאישה את היכולת לצאת מהמלכוד בו היא נמצאת ולקבל החלטה רצינית וברורה להציב גבול חד משמעי שהיא איננה מוכנה יותר לקבל ולספוג התנהגויות אלו עד כדי פרידה מבן הזוג הפוגעני.

לדוגמא, כשרותי (שם בדוי) פנתה אלי טלפונית, לאחר שכלו כל הקיצין מצידה ולא יכלה לשאת יותר את המצב, כמו נשים רבות אחרות, לברר על טיפול או השתתפות בסדנא לשליטה וניהול כעסים עבור בעלה היא בקשה ממני, מה שהיא לא יכלה לעשות בעצמה, שאצלצל אליו ואציע לו את הטיפול בעקבות בקשתה. היא אפילו לא ראתה את הצורך החשוב להציב לו את הגבול בעצמה מתוך פחד וחשש מתגובתו. רק לאחר שהסבתי את תשומת ליבה לכך, היא יכלה לגייס מתוכה את הכוח והאומץ לומר לו בעצמה את מה שרצתה לומר לו שאם הוא לא ילך לטיפול והתנהגותו הפוגעת לא תיפסק, היא תיפרד ממנו.

קושי נוסף של נשים אלו, המונע מהן לצאת מהמעגל הסגור, הוא הפיצול שהן עושות בתוכן. פיצול זה הוא בין רגשות האהבה שהן חשות לבן זוגן, האחריות ועיתים, האשמה שהן לוקחות על עצמן, התלות הרגשית והפיזית, הכמיהה לחום, תשומת לב ולהערכה שהנשים חשות בזמנים של הרגיעה לבין המצוקה, הכאב, ההשפלה, העלבון והפגיעה, הכעס ואף השנאה שהן חשות כלפיו כתוצאה מאירועי ההתעללות הרגשית.

לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר בנשים חלשות, פסיביות שלא מתפקדות, אך למעשהנשים אלו יכולות להיות נשים משכילות ומוכשרות מאד, בעלות כוחות והישגים רבים במקום עבודתן, עם קריירה מפוארת ומשמשות בתפקידים בכירים בעלי כוח והשפעה רבים.

לעיתים, הן עמוד התווך שעליו עומדת המשפחה כולה וכל נטל הבית והטיפול בילדים רובץ על כתפיהן בנוסף לעבודתן. הן יכולות להיות דעתניות, ביצועיסטיות ממדרגה ראשונה, עצמאיות וחזקות מאד במקום עבודתן או בכלל בתפקודן מחוץ לבית, אך רק מול בן זוגן הן מפגינות חולשה רבה, חוסר אונים, תלות גדולה וקושי רב בהצבת גבולות.

רבות הפעמים, שנשים אלו יודעות בשכלן שהן מוכשרות, חזקות ומוצלחות אך בתוך תוכן, הן מרגישות חלשות, חסרות ביטחון ומנותקות מכל הכוחות הנפשיים והחוזקות שלהן עד שהן הופכות עם הזמן לחסרות אונים ופסיביות.

התעללות נפשית איננה גזירת גורל! 
אין שום סיבה שבעולם לחיות תחת הפחדות וטרור נפשי ולתת לנשמה לספוג את כל הרעל הזה. אם זה קשה לבד לאזור אומץ וכוח לשנות את המצב ולצאת מהמלכוד, יש להיעזר בסביבה התומכת ו/או להסתייע באיש מקצוע מתאים ומיומן, שיעזור לנשים אלו וגם לגברים הנמצאים במצב זה, לעשות את החיבור לעצמי שלהם ולכוחותיהם הנפשיים ולחזק אותם מתוך מטרה לקבל את ההחלטה המתאימה והנכונה ביותר עבורם וללוות אותם בדרך ליישומה במציאות. זה לא קל אבל אפשרי בהחלט!

לקבלת סדרת הטיפים כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

איך לצאת ממצבי תסכול, לחץ וכעס – דיאלוג בין השכל לרגש / אריאלה מלצר / 26.04.2011

לא מזמן ביקרתי במוזיאון רודן בפריז, שם ראיתי את פסלו של רודן, "האדם החושב" והוא העלה אצלי את הרעיון למאמר. בסוף המאמר יש גם סרטון ובו טיפ איך לצאת ממצבי תסכול, לחץ וכעס. רודן רצה כנראה להצביע על היכולת שלנו לחשוב כבני האדם.

לתבונה ולחשיבה שלנו יש הרבה כוח, עוצמה והשפעה על החיים שלנולפי הדרך בה אנחנו חושבים, כך גם נראית מציאות החיים שלנו. באמצעות השכל שלנו אנחנו יכולים ללמוד, לחקור את העולם, את המציאות, לפתח טכנולוגיה, לטוס לחלל, להמציא פטנטים, להבין תהליכים, מערכות שונות, כיצד דברים פועלים, ולהבין את עולמם של אחרים.

למחשבה שלנו יש גם כוח כי המוח שלנו לא יודע להבדיל בין אם זה הגיע מהדמיון או במציאות. המחשבה שלנו מעלה תמונה כלשהי במוח ובשבילו זוהי המציאות. לכן, אנחנו יכולים באמצעות החלטה שלנו להמיר מחשבות שליליות למחשבות חיוביות או לעשות דמיון מודרך וכך לכוון את המציאות הרצויה לנו.

כשאנחנו במצב לחץ, מתח, תסכול, כעס או מוצפים ברגשות אחרים, מה שמפעיל אותנו זה הרגשות שלנו, העולם הפנימי הסובייקטיבי שלנו ואז אנחנו עלולים להחמיץ את התמונה המציאותית האובייקטיבית והרחבה יותר. במצב כזה אנחנו פועלים כדי להגן על עצמנו ומגיבים באופן אוטומטי, כל אחד עפ"י סגנון התגובה האופייני לו, כשהוא מרגיש מאוים וכשביטחונו מתערער.

לעיתים, התגובה הינה לא מותאמת למציאות ולפעמים, גם לא פרופורציונאלית מתוך פרשנות מוטעית את המציאות או מתוך תבניות חשיבה שהולכות איתנו מילדות שלא תמיד כבר יעילות עבורנו כבוגרים.

לכן, יש צורך להפעיל גם את השכל והמחשבה שלנו. אך גם לפעול רק מהשכל זו לא דרך יעילה. ישנם אנשים שמסיבות שקשורות להתנסויות חייהם בילדות, אינם מרשים לעצמם להתחבר לרגשותיהם, לחוות אותם או לבטא אותם והם פועלים בעיקר מהשכל. הם אנשים רציונאליים, מעשיים, דיגיטליים ולעיתים קרובות, קשה לאנשים סביבם להתקרב אליהם רגשית או לנהל איתם שיחת נפש מלב אל לב.

דרך זו מקשה על אנשים אלו לראות ולקלוט רגשות של אחרים או אפילו את אלו של עצמם ואם כן, הם ינסו להימנע מכך ככל שניתן ע"י פעולה מעשית כלשהי או מחשבה רציונאלית או אינטלקטואלית כזו או אחרת. הדרך הרציונאלית בלבד מקשה על אנשים אלו להיות אמפאטיים, הן אל עצמם והן כלפי אחרים. הם מתקשים לקיים מערכות יחסים על בסיס קרבה ואינטימיות, ולכן, קשריהם עם אחרים ויחסיהם עם הסובבים אותם עולים פעמים רבות על שרטון, דבר שיכול להתבטא בוויכוחים מיותרים ובמריבות רבות.

לכן, מה שאני מציעה לכם כאן הוא לנהל בכל מצב ובמיוחד, במצבי לחץ, תסכול, מתח וכעס, דיאלוג בין השכל והרגש. לא לתת רק לחלק אחד לנהל אתכם כי זה לא יעיל אלאלנהל דו שיח בין שני החלקים. לראות גם את הרגשות שלכם ושל האחרים ובו זמנית, להבין באמצעות החשיבה והשכל את המציאות החיצונית ואת עולמו השונה של האחר.הבנת האחר איננה בהכרח הסכמה איתו. 

כאשר מבינים את האחר, למרות התסכול והקושי שמרגישים באותו רגע, נפתח באותו רגע פתח חדש לראות דברים חדשים אחרים שמאפשרים דרך תגובה אחרת ושונה לחלוטין. הדרך הזו הינה שקולה, רגועה ומאוזנת יותר, מכבדת ומעריכה גם אתכם וגם את האחר, נותנת לו מקום והיא מאפשרת לא רק לשמור על יחסים רגועים ותקינים אלא היא אף מעמיקה את הקשר עוד יותר.

הגישה הזו לחיים טובה עם כל האנשים שנתקלים בהם בחיים אך היא טובה במיוחד בכל מערכות היחסים עם הקרובים לכם ביותר.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור
לצפייה בסרטון, יש ללחוץ על הקישור

הפחד ממחויבות לקשר זוגי ולנישואין אצל פנויים ופנויות / אריאלה מלצר / 03.04.2011

מיכאל (שם בדוי), כבן 31, רווק, מתכנת מחשבים, נמצא בקשר זוגי למעלה משנה וחצי. במהלך כל הקשר עד היום, מתאר מיכאל, כי יש לו ספקות לגבי הקשר והאם בת זוגו מתאימה לו. "אני מפחד מהמחויבות, קשה לי לקבל החלטה, אולי יש משהו יותר טוב בשבילי, זה מפריע לי להיות ולחוות את הקשר, קשה לי להחליט, מפחד לעשות טעות, לעשות החלטה שלא אוכל לחזור ממנה או שאצטער עליה.." דברים אלו ואחרים נשמעים מפי מיכאל במשך כל הטיפול.

יחד עם זאת, כשנשאלת השאלה, מדוע אתה עוד נשאר בקשר, עונה מיכאל כי הוא אוהב את בת זוגו, טוב לו והוא נהנה איתה. הוא חושש שאם הוא ייפרד ממנה, הוא לא ימצא מישהי  טובה כמוה והוא יישאר לבד. כתוצאה מהאמביוולנטיות הזו מיכאל יושב על הגדר. מצד אחד, הוא מתנדנד כל הזמן בין המחשבה שאולי הוא צריך להיפרד מבת זוגו כי הוא לא מספיק נמשך אליה, מתנהג אליה בקור ובריחוק ואז הוא אינו מתמסר לקשר במלואו לבין הקושי שלו להיפרד ממנה כי היא מקבלת אותו איך שהוא, מגלה כלפיו אהבה וחום ואולי הוא יעשה טעות כשהוא יעזוב אותה והוא יישאר לבד.

מיכאל הוא דוגמא לפנויים ופנויות רבים שמצד אחד כמהים לקשר עם קרבה ואינטימיות אך מצד שני, נתקלים במחסומים שמונעים מהם להיכנס למחויבות לקשר זוגי ולמסד אותו באופן קבוע.

אחד הפחדים, שמונעים ממיכאל ומפנויים רבים כמותו, לקבל החלטה ולהתמסר לקשר מבוסס על המודל הזוגי של הוריו, כפי שהוא ראה בביתו. עפ"י תיאורו, נישואיהם של הוריו אינם טובים וכל השנים אופציית הגירושין ריחפה עליהם. מיכאל מפחד להיכנס לנישואין לא טובים וכל דבר שקורה עם בת זוגו, ריב, ויכוח, מעשה שהיא עושה שמזכיר לו את נישואי הוריו – מפחיד ומרתיע אותו מאד. הוא מרגיש תקוע ורוצה למצוא את הכוח בתוכו לקבל את ההחלטה המתאימה ביותר עבורו, לכאן ולכאן.

מניסיונו, הוא כבר חווה שת הספקות הללו בעבר בקשרים זוגיים קודמים ולעומת זאת, כשפעם אחת הרגיש שלם בתוך הקשר הזוגי, בת הזוג נטשה אותו בפתאומיות ובהפתעה ללא כל הסבר. מיכאל חושש שזהו דפוס חוזר אצלו שיש למצוא לו פיתרון אחרת הוא לא יוכל להתמסד, להתחתן ולבנות לעצמו משפחה כפי שהוא רוצה.

אפשר להבין את קשייו של מיכאל גם באמצעות הקשר הטיפולי שהוא יוצר. מיכאל, איש נבון מאד, מתאר את הדברים בקצרה, ללא הרבה רגשות, תיאורים כלליים ואוניברסאליים. הוא רציונאלי, מרוחק, מוגן ושמור, לא נכנס לפרטים, משאיר הרבה דברים מעורפלים ויש הרגשה שגם בטיפול הוא לא נותן להתקרב אליו. מיכאל מתאר את עצמו כאדם סגור שאינו משתף אף אחד ברגשותיו, אדם ביקורתי מאד, שתקן ומופנם. יש לו חברים, איתם הוא מבלה אך מסתדר טוב יותר עם בנות המין הנשי.

כדי לאפשר לזוגיות להגיע למצב של קרבה ואינטימיות, יש צורך בשחרור השליטה, לאפשר ל"אני" של האדם להיות במלואו על כל היתרונות והחסרונות שלו, להיחשף, להראות חולשה ופגיעות, ולבטא רגשות על כל המגוון שלהם. מי שחווה כאב ופגיעה בתוך קשר קרוב, במיוחד, ביחסיו עם הוריו בילדותו, למד כי קשר קרוב, שאמור לספק ביטחון והגנה, יכול גם לפגוע ולהכאיב וכתוצאה מכך הוא למד להגן על עצמו בדרכים שונות.  אחת הדרכים, לעיתים, לא מודעות, להימנע מכאב ומהפגיעה הצפויה היא להיות בתוך הקשר הזוגי אך בו זמנית גם לשמור מרחק רגשי שלא יפגע.

מיכאל תיאר כי יחסיו עם אביו מעולם לא היו טובים. אביו מתואר על ידו כאדם נוקשה, עצבני, רוטן, ביקורתי מאד ואף אלים כלפי אשתו וילדיו. מיכאל ספג ממנו את נחת זרועו והרבה ביקורת, אביו מעולם לא גילה כלפיו הערכה והוא מאד פחד ממנו כילד. אמו מתוארת כאישה חולה, חלשה וכנועה, חסרת אונים, למודת סבל, קיבלה את אביו כמו שהוא, והתקשתה להגן עליו מפני אביו. הרגיש אליה קרבה וצורך להגן עליה.

לא משנה מה הוא עשה או אמר, הוא ספג דחייה מאביו, ביקורת קשה, צעקות, קללות והתפרצויות דבר שגרם לו לאבד את הביטחון בעצמו והערך העצמי שלו. בתוך תוכו הוא מרגיש לא שווה וחסר ערך. באופן פרדוכסלי ככל שבת זוגו אוהבת אותו יותר ומקבלת אותו איך שהוא, כך הוא נעשה ביקורתי יותר כלפיה והיא נתפסת בעיניו כפגומה ולא ראויה על כך שהיא בחרה בו כבן זוג ואוהבת אדם לא שווה כמוהו, מה שהופך אותה בעיניו גם כלא שווה וראויה.

היא נתפסת בעיניו כבת זוג לא ראויה גם על כך שהיא שלא מציבה לו גבולות ולא מבקרת אותו על התנהגותו המנוכרת והמרוחקת. למעשה, הוא מצפה שהיא תדחה ותבקר אותו כמו אביו. אותו יתירה מזאת, יחסה הדואג, החם והאוהב אליו, למרות הביקורת שלו כלפיה ויחסו הקר והמרוחק, נחווה אצלו כיחס אימהי ולא כבת זוג שאפשר להימשך אליה כגבר.

התנהגות זו של בת זוגו נראית בעיניו כחולשה ומזכירה לו את אמו כשבמקביל הוא חווה את עצמו כגבר פוגע ורע כמו אביו . לנגד עיניו הוא רואה כיצד הוא משחזר את נישואי הוריו גם בזוגיות שלו ולכן, אין פלא שהוא נמנע מלהתחייב לקשר הזוגי. נישואין כאלה נראים בעיניו כפוגעניים ומכאיבים וככאלה שלא ניתן בכלל לצאת מהם ולכן, הוא מפחד לעשות את הצעד שהוא רואה בו כטעות שיש להימנע ממנה בכל מחיר.

למעשה, כדי להימנע מפגיעה ומכאב צפוי של דחייה וביקורת של בת זוגו ובכלל עם אחרים, "נעל" מיכאל את עצמו רגשית וכך הוא נשאר מרוחק ומוגן, לכאורה. ההתלבטויות והספקות משרתות אותו באופן לא מודע כי הן משמרות את המרחק הרגשי מפני "סכנת" האינטימיות והקרבה והכאב הצפוי המוכר לו כל כך מקשר קרוב.

14 טיפים של זוגיות טובה להצלחה הפיננסית של המשפחה / אריאלה מלצר/ 15.03.2011

כידוע, אם נותנים לקונפליקטים והויכוחים בין בני הזוג להישאר בלתי פתורים, הם לא רק שלא נעלמים, הם גם מתעצמים עם הזמן ונכנסים לכל תחום בחיים וגורמים נזקים רבים. כך, למשל, אפשר להכניס את המלחמה לחדר המיטות ולקלקל את יחסי המין וכנ"ל גם לגבי התחום הפיננסי הכלכלי של המשפחה.

מיותר וחבל, לא? אז כדי למנוע את זה, הנה הן:

14 דרכים של זוגיות טובה לקידום הכלכלי של המשפחה:

1. שתפו אחד את השני באופן גלוי, ספרו לו ותיידעו אותו מתחילת הקשר הזוגי ולאורך כל הדרך בכל האינפורמציה, בנכסים ובכספים שיש לכם, בהוצאות/בהכנסות, בחובות, בירושות וכד'. אל תשמרו סודות ביניכם. לסודות יש כוח ואנרגיה משלהם גם כשהם סמויים וסופם להתגלות. אל תשאירו דברים עמומים וסמויים מהעין. 
דאגו שתהיה שקיפות מלאה ביניכם. אם יש צורך עשו הסכם ממון. כך יהיה ביטחון ואמון הדדי מלא ביניכם ותוכלו לסמוך אחד על השני.

2. דאגו לתקשורת רציפה, פתוחה, גלויה וישירה ביניכם, בה אתם יכולים לומר כל אשר על ליבכם, להתייעץ זה עם זה בכל הלבטים והדילמות שלכם והכל תוך הבנה, קבלה ואמפטיה.

3. בניית חזון משותף – שתפו אחד את השני כבר בהתחלה בכל החלומות והמשאלות שלכם בחיים, רצונות, צרכים, ציפיות, מה אתם רוצים להשיג בחיים ולאן אתם רוצים להגיע. מה אתם רוצים שיהיה בחיים שלכם (לכל דבר יש השלכות כלכליות), עבודה, חופשות, לימודים, תחביבים, עיסוקים, ועוד.

4תכננו בכתב את התקציב הפיננסי המשפחתי בהתאם לצרכים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים (שנתי, חודשי, יומי)

5. החליטו ביחד על סדרי העדיפויות

6. תגיעו להסכמה על חלוקת התפקידים ביניכם (מי עושה מה ואיך) בביצוע השוטף המעשי של הניהול הכספי לפי הרצונות והצרכים של שניכם.

7. תדאגו שתהיה ביניכם שותפות מלאה, היו מעורבים בניהול הפיננסי השוטף על כל הכרוך בכך( גם אם אתם לא מבצעים אותו), משכנתא, ריבית, תשלומים שוטפים, הוצאות חינוכיות, בריאותיות ועוד. שתפו פעולה זה עם זה.

8. דאגו שתהיה שיוויוניות ללא היררכיה ביחסים שלכם, ללא שימוש בכוחנות ושליטה.

9. העריכו וקבלו את התרומה של כל אחד מכם למשק הכלכלי והמשפחתי, גם אם אין לזה תגמול כספי. לכל המעשים והפעולות הנעשים למען המשפחה כולה יש ערך כספי. כל אחד תורם את הכישורים והיכולות שלו לטובת המשפחה והמשק הכלכלי המשותף.

10. הגיעו להסכמה על אופן קבלת ההחלטות המשותפות בנוגע לקניות, הוצאות כספיות, רכישות, לימודים, חופשות, מקומות עבודה וכד'.

11. כבדו אחד את השני, והעריכו זה את מאמצי זה למען הקידום המשפחתי

12קבלו את ההבדלים והשונות שיש ביניכם. אין צורך וגם אין אפשרות להיות זהים.

13אל תכניסו שיפוטיות, וותרו על ההאשמות והביקורת.

14גלו גמישות חשיבתית בהתאם לשינויים במציאות כולל התמודדות במצבי משבר, כמו פיטורין ואבטלה, ירידה בהכנסות, מחלה, נכות, הסבה מקצועית וכד'.

ועכשיו כל שנותר לכם הוא רק לעשות כדי להצליח גם בזוגיות וגם בניהול הפיננסי של המשפחה שלך!

בהצלחה!

 

תפקידי גברים ונשים בניהול כסף והשפעתם על הזוגיות וכלכלת המשפחה / אריאלה מלצר / 15.03.2011

ונתחיל בסיפור מהחיים…שיש בו גם משהו משעשע ובו זמנית מייצג בתמציתיות את היחס הרווח אצל רבים לנושא הכסף בין בני זוג וכיצד הזוגיות יכולה להשפיע על הצלחה בניהול כלכלת משפחה בריאה וההיפך.

לפני כשלושה שבועות, כשחזרתי מהשידור הראשון של תוכניתי ברדיו החיים הטובים, הלכתי להירגע מההתרגשות בשוק הפשפשים, הנמצא לא רחוק מהאולפן. כשחלפתי על פניו של סוחר אחד שעמד לפני חנותו ובשתי ידיי שקיות גדולות, הוא ספק שאל, ספק אמר לי בשיא הרצינות:"אז מה, בזבזת את כל הכסף של הבעל? " וכששאלתי אותו בחיוך משועשע "למה לא את הכסף שלי?" הוא ענה שככה זה, כמו אצלו. הוא עובד ואשתו מבזבזת. והוא הוסיף: "אשתי אומרת שאם אני ארגיז אותה, היא לא רק תגהץ את הוויזה, היא גם תכבס אותה".

האיש הזה מייצג תפיסה שמרנית קלאסית שעדיין רווחת גם היום, אצל גברים ונשים רבים כאחד, שהאחריות על פרנסת המשפחה מוטלת בעיקר על כתפי הגברים. המאמר מתרכז בנושא זה ובהשלכותיו על בני הזוג ועל הזוגיות.

למרות המהפכה הפמיניסטית והשינויים החברתיים בעידן המודרני בחברה המערבית לפיהם, נשים היום הן דעתניות, עצמאיות, חזקות, מובילות, יוצאות לעבודה, רוכשות לעצמן השכלה ומפתחות קריירה מקצועית, באופן מסורתי נשים רבות (לא כולן נוהגות כך) נמנעות מלנהל את התקציב המשפחתי.

הן מעדיפות להיות פסיביות בנושא הניהול הפיננסי של המשפחה, משאירות את נושא הכספים באחריות הבלעדית של בן זוגן, אינן מעורבות בניהול השוטף מתוך תפיסה ש"זה לא בשבילן והן לא מבינות בזה כלום", הוא מבין בזה יותר, והוא יודע יותר טוב, למשל, איזו הלוואה או משכנתא לקחת או איפה כדאי להשקיע את הכסף.

דפוסי ההתנהלות בין בני הזוג בענייני הכספים והחלטות כלכליות הם חלק ממבנה היחסים והקונפליקטים בכלל של הקשר הזוגי והתפיסה שלהם את עצמם ואת הזוגיות ויכולים לבוא לידי ביטוי בכל תחומי חייהם. יחד עם זאת, זה לא בהכרח שדפוסי ההתנהגות של בני הנהוגים בתחום הכספי לפיהם,  הגבר דומיננטי, חזק, קובע ובעל השליטה מול אישה פסיבית , לא מעורבת ותלותית יבואו לידי ביטוי גם בשאר תחומי חייהם.

כאשר זוג צעיר מחליט למסד את הקשר ביניהם הם, לרוב,  משתפים, זה את זה בציפיות ובפנטזיות שלהם על הרומנטיקה והאהבה שיהיו להם, כיצד הם יבנו את המשפחה, איך יקראו לילדים שלהם, איך ייראה ביתם וכד' אך בדרך כלל נמנעים מלדבר על הציפיות והצרכים שלהם בניהול המשק הכלכלי של ביתם.

לכל זוג יש הסכם סמוי של ציפיות הדדיות מהיחסים הזוגיים ביניהם, שלא גלוי על פני השטח. אחד הסעיפים השכיחים בחוזה הסמוי שבני זוג רבים מסכימים עליו הוא, למשל, שהגבר יהיה המפרנס העיקרי, יהיה אחראי על כל הניהול הפיננסי השוטף ואילו האישה, למרות שהיא גם עובדת, תהיה אחראית על הבית והטיפול בילדים.

להסכמה הזו יש השלכות על חייהם כזוג, על התפקוד שלהם, באיזו עבודה הם יעבדו ועל היחסים ביניהם, במיוחד אם הם לא מדברים על זה באופן ישיר וגלוי. כך הבעל יחפש כל הזמן להתקדם בעבודתו, ישקיע שעות מרובות ומאמצים רבים בעבודה אפילו כשהוא בבית, לפעמים ייעדר מהבית עקב נסיעותיו לחו"ל הכרוכות בעבודתו , מה שלא ישאיר לו כוח וזמן להיות מעורב ולהשקיע גם בבית ובזוגיות. לעומתו, האישה יכולה להישאר בבית, או תחפש עבודה שתאפשר לה להיות יותר זמינה ונגישה לצרכי הבית והטיפול בילדים.

כתוצאה מכך, יכול להיווצר מצב בו הבעל מרוויח הרבה יותר מאשתו שלקחה על עצמה לעבוד במשרה חלקית או בעבודה ששכרה נמוך ושאר הזמן שלה מוקדש לעבודה בבית ועם הילדים. לאור זאת, לעיתים, הוא מקנה לעצמו זכויות יתר במשפחה ובקביעת ההחלטות על ההוצאות הכספיות של האישה ועל הוצאות הבית בכלל.

מצב זה יכול להיות קרקע פורייה למריבות וויכוחים רבים בין בני הזוג על רקע חוסר השוויוניות שביניהם, חוסר השותפות של שניהם בכל תחומי החיים של המשפחה, חוסר תקשורת גלויה ופתוחה, צרכים לא מסופקים של בני הזוג מהקשר הזוגי ובעיקר, חוסר קרבה ואינטימיות.

אחת האפשרויות כתוצאה מכך יכולה להיות שהבעל ייקח על עצמו את כל האחריות הבלעדית על המשאבים הכלכליים של המשפחה, ינהל אותם בעצמו, ישמור לעצמו את המידע, יקבל החלטות לבד ללא התייעצות ושיתוף עם בת זוגו, כשהיא לא מעורבת כלל במצב בבנק, במצב ההכנסות וההוצאות, בחסכונות או בקבלת ההחלטות הפיננסיות.

כאחראי בלעדי שמביא את הפרנסה העיקרית של המשפחה וכשומר על הקיום של המשפחה ומתכנן את עתידה הכלכלי, יכול הגבר לקחת לעצמו גם את הכוח והשליטה על המשאבים הכלכליים ונוצרת היררכיה ביחסים הזוגיים של מעמד, כוח, סמכות ושליטה.

עקב כך, הוא מצפה מבת זוגו שתדווח לו ושתקבל את אישורו על הוצאותיה. הוצאות או קניות שהאישה עושה בניגוד לרצונו או שנראות בעיניו מיותרות נחשבות על ידו כבזבוז כספים, דבר שיכול לעורר את רוגזו של הבעל על "בזבזנותה" של אשתו וחוסר התחשבותה במצב הכספי של המשפחה.

לעיתים, אפילו ישנו מצב של הסכמה שבשתיקה שלמרות שיש לה חלק בפרנסת המשפחה ונגישותה לחשבון הבנק, האישה מקבלת את הכסף מהבעל על פי הדיווח שמציגה לו על ההוצאות הנדרשות לה לאותו יום, כאילו מקבלת "דמי כיס". במצב זה האישה יכולה להרגיש נחותה, קטנה וחלשה ומאד תלויה בבעל באישורו ובהסכמתו להוצאותיה, עליה להסביר ולהצדיק את ההוצאות הדרושות ואם אין לה הסבר מוצדק, הוא יכול לכעוס עליה ועלולה להתפתח מריבה ביניהם.

כך היה, לדוגמא, כשאורית (שם בדוי) קנתה לעצמה משקפי ראייה חדשות שמצאו חן בעיניה, לאחר שנשברו לה הקודמות, ובתגובה לכך, בעלה כעס עליה שהייתה יכולה לקנות משקפיים זולות יותר. בנוסף, הוא פיטר את העוזרת בטענה שזו הוצאה כספית מיותרת וכספים אלו יכולים להיחסך כשאורית תנקה בעצמה את הבית היות וזהו תפקידה ויש לה יותר זמן.

פעמים רבות קורה גם שכשהאישה קונה דבר מה שהיא יודעת כבר מראש שיעורר את רוגזו של הבעל כלפיה, והוא יאשים ויבקר אותה על מעשיה, היא מסתירה את זה ממנו, מחביאה את קניותיה, מציגה בפניו מחיר נמוך בהרבה ממה שבאמת עלה לה, מתארת ש"זו הייתה מציאה", "זה ישן, איך לא ראית?" וכד'.

בעצם העובדה שהאישה נשארת ללא מידע, לא מעורבת ולא שותפה שוויונית וללא שותפות בביצוע הניהול הפיננסי השוטף היומיומי, היא הופכת להיות תלויה בבן זוגה ולעיתים, אף נשארת ללא מקורות כספיים, למרות שהיא עובדת ומרוויחה כסף בעצמה.

גם כאשר הבעל אינו מחפש לעצמו כוח ושליטה, כשאשתו אינה מעורבת ושותפה להחלטות, הוא יכול להרגיש שכל כובד האחריות מוטל על כתפיו.

כתוצאה מכך, הוא מרגיש לבד בדאגות, בהתלבטויות, בקשיים הפיננסיים ויכול אף למנוע ממנה את המידע על המצב שלהם או קשייו בעבודה ובעסקיו כדי לא להדאיג אותה ולא להכניס אותה ללחץ. אין לו עם מי להתייעץ, אין לו על מי להישען והוא לא יכול להרשות לעצמו לשתף אותה בדאגותיו, במחשבותיו וברגשותיו, מה שמשאיר אותו לבד בתוך המתח והלחץ.

לפעמים, בגלל חוסר מעורבותה של האישה בניהול המשק הכלכלי של המשפחה, היא לא רק מאבדת את עצמאותה הכלכלית ואולי גם כספים שנעלמו מעיניה במשך הזמן אלא שכאשר עליה לנהל בעצמה את ענייניה הכספיים, אם בעקבות גירושין או אם בעקבות מות הבעל, חלילה, היא עומדת מול שוקת שבורה, חסרת ידע, אבודה, חסרת אונים ומבוהלת ועליה ללמוד צעד אחר צעד את הדברים הבסיסיים בניהול עצמאי של חייה הפיננסיים.

 ישנם גברים שרק מחכים וישמחו שבת זוגם תישא איתם באחריות הכלכלית ותהיה שותפה להם בביצוע הניהול השוטף, תקל עליהם את הנטל ותהיה שותפה אמיתית לתוכניות, לבעיות ולדאגות, תהווה להם משענת אמיתית, ותסייע במציאת פתרונות בשעת משבר וקושי.

יחד עם זאת, יהיו בני הזוג שיתקשו לשנות את המצב גם אם האישה תחליט להיות שותפה פעילה ומעורבת, כי יתכן, ואחרי הרגל של שנים וצבירת הכוח וההשפעה בידי הגבר, יהיה לו קשה לוותר על הבלעדיות והשליטה על המשאבים הכלכליים של המשפחה.

לכן, השינוי חייב להיעשות בתיאום ובשיתוף פעולה בין בני הזוג מתוך הסכמה והחלטה משותפת לשפר את היחסים ביניהם ולשפר את המצב הכלכלי של המשפחה.

ברור, אם כן, שיחסיהם של בני זוג, שמתנהלים בדפוסים כאלה, יהיו מאופיינים בקונפליקטים רבים, הסתרות, סודות ושקרים, יחסי תלות- עצמאות, ביקורתיות ושיפוטיות רבה, מאבקי כוח ושליטה, תקשורת לקויה וכמובן, כתוצאה מזה יכולים להיות יחסים זוגיים עכורים, ללא קרבה ואינטימיות, ללא כבוד והערכה, מלווים במריבות וויכוחים רבים המשפיעים על כל תחומי חייהם של בני הזוג, כולל יחסי המין. כל אחד מבני הזוג מרגיש לבד בעולמו, וחש כאב ותסכול רב.

זה לא מוכרח להיות כך ! למען היחסים בזוגיות ובמשפחה ושיפור המצב הכלכלי מומלץ לנהוג אחרת !
בטור הבא אני אגלה לכם את העקרונות ואתן לכם 14 טיפים איך בעזרת זוגיות מוצלחת אפשר לנהל בהצלחה את המשק הכלכלי של המשפחה.

אריאלה מלצר, מנהלת מכון רעות ברחובות, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית, מומחית בשליטה וניהול כעסים.

הנוסחה לנישואים מאושרים / אריאלה מלצר / 20.02.2011

הנוסחה לנישואים מאושרים- האם נראה לכם שיש מישהו שלא היה רוצה לגלות את הנוסחה לזוגיות ונישואים מאושרים? רבים לא חושבים בכלל שיש דבר כזה. רבים חושבים שהצלחת הנישואין היא הכימיה או ה'קליק' בין בני הזוג, מזל או גורל. עד שקוראים את המחקרים של פרופ' ג'ון גוטמן, פסיכולוג ומתמטיקאי מאוניברסיטת וושינגטון, מהבולטים ביותר בחקר הזוגיות בעשורים האחרונים.

ג'ון גוטמן עקב אחר זוגות נשואים רבים במשך 35 שנים עד היום וחיפש נוסחה מדעית (מתמטיקאי או לא?) לסוד הצלחת הנישואין או כישלונם.
גוטמן מתאר בספרו "The Marriage Clinic " כי באמצעות התבוננות בבני זוג      מתווכחים ניתן לנבא האם נישואיהם יצליחו או יעלו על שרטון ב 15 השנים הבאות והם ייפרדו.

הזוגות צולמו בוידיאו ע"י צוות החוקרים כשהם מתווכחים במשך 15 דקות על נושאים שהם רגילים לריב עליהם בחיי היומיום שלהם.

בנוסף להבעות פניהם, נמדדו גם ערכים של הזעת גוף, לחץ דם וחום הגוף. כל הערכים שנצפו ונמדדו קודדו למספרים. הנוסחה המתמטית, שנבנתה ע"י גוטמן, מבוססת על ציונים מספריים, חיוביים או שליליים, של הבעות פניהם של בני הזוג, הערותיהם, פעולותיהם ותגובותיהם. כל הערה, הבעת זלזול, לעג, ביקורת, התעלמות, הרמת גבה, גלגול עיניים, אנחה, הנהון ראש, צחוק וכד' נצפו ונספרו.

לפי ניתוח הנתונים נבנה סגנון הויכוח הייחודי של כל זוג וזוג, מה שגוטמן מכנה ה"דנ"א של היחסים שלהם".

הוא גילה גם שאין צורך לדעת על מה הזוג מתווכח אלא שמספיק לראות אותם בשעת ויכוח ולצפות בהבעות פניהם ובלשון הגוף שלהם כדי לדעת אם נישואיהם יצליחו או יכשלו והם עתידים להתגרש במהלך 15 השנים הבאות. "כל הגורמים שמכשילים נישואים או שמבטיחים קשר יציב וחם כבר נמצאים שם, בשפת הגוף בדקות הראשונות של המריבה".לדבריו, הדיוק של הנוסחה שנבדקה על ידו במשך שנים רבות הוא 94%.

-אם כך, מה מאפיין, עפ"י גוטמן, ויכוחים של בני זוג שנישואיהם נועדו להצליח?

גוטמן גילה כי זוגות טובים, שלמרות הוויכוח וחילוקי הדעות וחוסר הסכמה שיש ביניהם שומרים עדיין על יחס חיובי אחד כלפי השני, מתייחסים בנימוס, בכבוד ובהערכה זה כלפי זה, מהנהנים בראשם לאות הקשבה ואישור לדברי בן זוגם למרות חוסר ההסכמה איתו. הם גם מסוגלים לצחוק ולגלות חיבה אחד לשני.

גוטמן ציין כי "לציון חיובי גבוה זוכים מילים או מעשים שמעידים על אמפתיה, תמיכה או סתם התעניינות במה שבן הזוג אומר בעניינים השנויים במחלוקת. לדוגמה, הנהון של תמיכה שכאילו אומר "אני מבין אותך, מותק". "בצד החיובי, הומור וחיבה הם קרוב לוודאי שני הדברים החשובים ביותר. אפילו על זה שמעלים בעיה במונחים ניטראליים, ללא רגש, מקבלים כמה נקודות חיוביות".

זוגות אלו מזהים את השלב בו המריבה מידרדרת לפגיעות ועלבונות ולתחושות שליליות ויודעים לעצור אותה בבת אחת ולשקם את המצב במקום להסלים אותו.

גוטמן ושותפיו אפילו גילו נוסחת פיוס שיכולה לנבא גירושים. הם קוראים לה 'נוסחת 1:5'. "חמישה ליטופים על כל מכה מילולית. אם אמרתם דבר מרושע ומיותר, לא מספיק להתנצל. צריך לפצות את הנפגע בלפחות חמש אינטראקציות חיוביות נפרדות, רצוי באותו היום. אצל זוגות חזקים ממש היחס הוא 1:20, 20 רגעים טובים ביום של עלבון אחד. פחות מ־1:8 זה לא בריא, פחות מ־1:5 זה מסוכן".

הבעות הפנים, שפת הגוף והמסרים הלא מילוליים הינם בין הגורמים המשמעותיים ביותר. "לדוגמה, ישנה הבעה של בוז, שבה הזווית השמאלית של הפה נעה הצידה ויוצרת גומת חן", אומר גוטמן. "אנחנו רואים אותה כל הזמן אצל זוגות שעומדים להיפרד – ויש לה משקל עצום בנוסחה המתמטית שלנו. גם גלגול עיניים ואנחות בתגובה להערה של בן או בת הזוג הם התנהגויות שליליות בעלות משקל רב".

בראיון למוסף כלכליסט אמר ד"ר גלעד הרשברגר, מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצלייה וממשיך מחקר הזוגות בישראל, כי קל אפילו יותר לזהות את מאפייני הויכוח של הזוגות שנועדו להתגרש.

הרשברגר אומר שאצל הזוגות, שלימים מגלים שהתגרשו, מוצאים ארבע התנהגויות שחוזרות על עצמן בתדירות גבוהההרשברגר כינה אותן 'ארבעת פרשי האפוקליפסה' והן:

1. הראשונה היא דחיית ביקורת מבן הזוג. 

2. השנייה היא מתיחת ביקורת על האישיות של בן הזוג במקום לדבר על ההתנהגות הספציפית. לדוגמא, "אתה אטום רגשית" במקום "הפריע לי שלא תמכת בי.."

3. ההתנהגות השלישית היא התעלמות והתנתקות רגשית במהלך הוויכוח, והיא אופיינית במיוחד לגברים.

4והרביעית והגרועה מכולם היא הבעת בוז. אם אתה רואה אחד מבני הזוג מגלגל עיניים לשמים בזמן ויכוח, אתה יכול לדעת שיהיו הרבה בעיות בקשר הזה. כל מי שתשאל יאמר לך שהוא לעולם לא עושה את זה, אבל כשמצלמים ומקפיאים את התמונה, רואים הכול."

דרך נוספת שהתגלתה במחקרים אלו שמנבאת את עתיד הנישואים היא לפי השאלה "איך הכרתם".

במחקר של פרופ' גוטמן ושותפו למחקר לוול קרוקאוף גילו השניים שנמצאו הבדלים מובהקים בין הזוגות שנישואיהם טובים לבין הזוגות שנפרדו לבסוף עפ"י האופן שבו השיבו לשאלה "איך הכרתם?"

גוטמן צילם את הזוגות שהתבקשו לספר על פגישתם הראשונה, חוויותיהם ותחושותיהם ואירועים משמעותיים שהיו להם כזוג, גם בתקופה שבאה בעקבותיה.

גוטמן גילה שזוגות מאושרים גילו רוך וגעגועים לתקופת ההכרות, צחקו והחמיאו אחד לשני וזכרו את חווית ההכרות באופן חיובי. הם תיארו את החוויות לפרטי פרטים עד שלעיתים חזרו על עצמםהם חזרו שוב ושוב על המילים "אנחנו" ו"שלנו", מילים שמדגישות את תפיסת ה"ביחד" שלהם, והם התענגו אפילו על החוויות הקשות שעברו ביחד.

זוגות לא מאושרים, שעתידים להתגרש, לא הרבו בפרטים ונזכרו דווקא ברגעים קטנים ושליליים. בני הזוג דברו כל אחד על הקשיים של עצמו בלי לראות את הקשיים של הקשר שלהם כזוג. סגנון דבורם אופיין במילים שהבליטו את חוסר החיבור וה"ביחד" שלהם כגון, "אני", "שלי", "שלך".

מסקנות-  הנוסחה לנישואים מאושרים היא:

  • לראות את  הקשר הזוגי ואת ה"ביחד" הזוגי כבעל חשיבות מרובה ולא לראות רק את העצמי והצרכים האישיים בלבד .
  • לשמור על כבודו של בן הזוג ולגלות הערכה כלפיו גם כשמתגלעים ביניכם חילוקי דעות וחוסר הסכמה.
  • להשתמש בהומור ולגלות חיבה ואמפטיה גם בשעת ויכוח.
  • לעשות הפרדה בין ההתנהגות המתסכלת של בן הזוג לבין האישיות שלו ולא להעביר עליה ביקורת.
  • לראות גם את הדברים הטובים שהיו בעבר ושישנם בבן הזוג עבור הקשר הזוגי בצד ראיית התסכולים. היכולת הזו מאפשרת להפריד בין הדברים הטובים לדברים המתסכלים בלי לצבוע את הקשר כולו בצבעים שחורים.
  • כשעולים הקונפליקטים הגורמים לתסכולים ולתחושות קשות יש להישאר בתוך הקשר, להמשיך להקשיב מתוך הלב, להבין את עולמו של בן הזוג כפי שהוא ולא כפי שאתם מפרשים אותו מעולמכם. לא לברוח ממנו או להימנע מלשוחח איתו ישירות וגלויות ומהמשך הדיאלוג. לא להתעלם ממה שעולה אצל בן הזוג דבר שגורם לו להרגיש שמבטלים אותו ושוללים כליל את המהות שלו ומשאיר אותו עם משקעים כבדים שקשה לו לצאת מהם.
  • במקום למתוח ביקורת על בן הזוג ולהאשים אותו, לראות כיצד ניתן ליצור גשר איתו, להבין את מקורות ההתנהגות והכאב שעומדים מאחורי ההתנהגות שלו ולחפש דרך משותפת שתענה על הצרכים של שניכם.
  • לדעת לעצור בזמן כשרואים שבמהלך מריבה הדברים מידרדרים למקומות הרסניים.
  • לדעת למצוא דרך של פיוס מתאימה ויציאה מהירה מתוך המריבה והוויכוחים כדי לחזור בהקדם האפשרי לקשר הנעים והמספק.
  • לדבר על הקשר הזוגי תוך שימוש במילים של "ביחד", ברבים ולא ביחיד, כמו : אנחנו, שלנו , לדוגמא, במקום "אתה צריך…" לומר "אנחנו צריכים…"

כן. זה, לפעמים, קשה אך אם רוצים להצליח בנישואים וחשוב לכם הקשר הזוגי, תתחילו לשנות את אופן הויכוחים ביניכם, גם אם אתם צריכים לעשות את הדברים באופן מלאכותי. גם אם זה ייעשה בתחילה מזויף, אך בעקביות ובהתמדה, היחסים לבסוף ישתנו וייעשו מוצלחים הרבה יותר. לקבלת טיפים נוספים לחידוש האהבה בזוגיות לחצו על הקישור.

מה גורם לנו להתאהב דווקא במישהו אחד ולא באחר?- בחירת בן זוג עפ"י האימגו / אריאלה מלצר / 09.02.2011

בחירת בן הזוג היא לא מודעת גם אם אנחנו חושבים שבחרנו את בן הזוג בגלל שהוא או היא חתיכים, חכמים, מוכשרים, יציבים, אחראים, רציניים, מצחיקים, אפשר לסמוך עליהם, ועוד סיבות למיניהן.

אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו כדי לרפא את פצעי ילדותנו. זהו דבר שרבים לא יודעים אותו ולא מודעים לו וכתוצאה מזה, כשמתחילים מאבקי הכוח והמריבות בין בני זוג, במקום להבין מה עומד מאחורי זה, מה המקורות של הסכסוך והקונפליקט הזוגי ומאיפה הם נובעים, חלק מהזוגות ממהרים, לעיתים, לפרק את הקשר הזוגי ומתגרשים. אחרים ממשיכים לחיות ביחד בתוך תסכול רב. אם הם לא יבינו את מניעי הבחירה שלהם שמקורה בחסכים שלהם ובפצעי הילדות שלהם, לא מן הנמנע, שכשהם יבחרו שוב בן זוג לחיים משותפים, גם אם זה יראה להם שונה הפעם, הם עלולים למצוא את עצמם בדיוק באותו מקום עם אותה גברת בשינוי אדרת. הדברים מבוססים על גישת האימגו,.שפותחה לטיפול זוגי ע"י  ד"ר הארוויל הנדריקס מארה"ב שכתב גם כמה ספרים בנושא כמו "לבסוף מוצאים אהבה " או "לשמור על האהבה הזו".

לכולנו יש דימוי (אימג' הוא האימגו ) או תמונה במוח איך אנחנו צריכים לקבל אהבה וביטחון . התמונה הזו נוצרה עוד בילדות שלנו ומבוססת על ההורים שלנו או אלה שגידלו אותנו או אלה שהיו משמעותיים בחיינו, כמו סבא וסבתא, דודים, מורים, ועוד. אנחנו מחפשים מישהו שיהיה תואם ההורים שלנו.
.
ההתאהבות היא למעשה, הבחירה של הילד הפצוע שבתוכנו שבוחר את מה שהוא מכיר, את תואם הוריו כדי לקבל ביטחון ואהבה. כשהלא מודע נתקל בבן הזוג שדומה ותואם את דמות ההורים, הגוף מתחיל להפריש הורמונים, שנקראים פניל אתיל אמין, והם יוצרים תחושה של כמו תחת השפעת סם, וגורמים למשיכה ולהתאהבות בבן הזוג.

זה ה'קליק' שכולם מחפשים להרגיש. אז מרגישים את כל הפרפרים בבטן, מחסירים פעימה, הכול נפלא ומושלם, יש תחושה של אושר, התרוממות רוח ושלימות. הכול נראה נהדר. יש תשוקה, אנרגיה, מחוות גופניות, כינויי חיבה, פינוקים, חיזורים ובילויים. בני הזוג רוצים להיות ביחד בכל רגע, יש הרגשה שמכירים מאז ועולם והם מרגישים ביטחון מלא. הם מסונוורים ולא רואים בכלל את התכונות השליליות של בן הזוג., לא רואים שום דבר חוץ מבן הזוג שנראה מושלם, (לא סתם אומרים שהאהבה עיוורת).

מיד רואים כשמישהו מאוהב. הוא מסתובב שמח, מאושר וטוב לבב עם חיוך מרוח על הפנים שלו גם כשלא נראית סיבה גלויה לעין.

רק כשמתחילה המחויבות לקשר ולנישואין וקיים הביטחון בקשר, השפעת הסם מתפוגגת ומתחילים לראות את בן הזוג כמו שהוא. ההתאהבות הזו מתפקידה ליצור את הקשר וכשהוא כבר קיים ויש מחויבות לקשר הזוגי, ההתאהבות דועכת. כמה מאכזב, נכון? כולנו היינו מוכנים להסתובב כמו זומבים כל הזמן מרוב אהבה.
אז מה הבעיה?   למה זה כך?  למה אי אפשר להמשיך את ההתאהבות הראשונית הזו?

ההתאהבות הרומנטית היא בעצם פנטזיה ילדותית לסיפוק ומילוי כל הצרכים שלנו. כשמתחילה המחויבות לחיים משותפים ולנישואין, האשליה מתחילה להתנפץ.

תחשבו על זה רגע, איך אדם אחד יכול לספק לנו את כל מחסורנו, המאוויים שלנו וכל המשאלות והציפיות שלנו? כשחושבים על זה בהיגיון, זה לא נראה מציאותי כי יש לבן הזוג גם חיים משל עצמו, רצונות וצרכים משלו והוא לא יכול לעמוד לרשותנו ולמלא במדויק אחר כל מבוקשנו באופן ובזמן כפי שאנחנו צריכים.

לכן, ברור שמי שמנהל אותנו בזמן ההתאהבות זה הילד הפנימי שבתוכנו, שלרוב, אנחנו לא מודעים לו, שמבקש דרך בן הזוג את המענה והריפוי של הצרכים שלנו שלא מולאו בילדות ע"י ההורים שלנו.

ההורים שלנו או הדמויות המשמעותיות האחרות בחיינו כילדים, אינם מושלמים וגם ההורים הכי טובים  לא יכלו לתת לנו תמיד את המענה לו היינו זקוקים, בזמן ובאופן המדויק שהיינו צריכים אותו. לפעמים הם חולים, עסוקים, נעדרים, פוחדים, יש להם את הקשיים והבעיות שלהם. אפילו הורה לא קיים, שנפטר, יכול ליצור כאב ופצע אצל הילד.

כל צורך שלא סופק באופן קבוע יצר פצע וכאב אצל הילד וכדי להמשיך לשרוד נוצר אצלו באופן לא מודע דפוס הגנה שהוא כמו חליפת הישרדות שבאה להגן עליו מפני הכאב וכדי להמשיך לקבל ביטחון ואהבה. חליפת ההישרדות הזו הולכת איתנו לבגרות ולזוגיות.

כשאנחנו בוחרים בן זוג המשאלה הלא מודעת שלנו היא שהוא ירפא את פצעי הילדות שלנו ויתקן את מה שהיה קשה וכואב לנו בילדות.

אלא מה? היות ואנחנו בוחרים את בן הזוג לפי תמונת הורינו, על יתרונותיהם ועל חסרונותיהם, (זה לא אומר אחד לאחד שבת הזוג תהיה דומה לאימא ובן הזוג לאבא אלא לפי התכונות שלהם) נבחר בן זוג שיעשה בדיוק את אותו הדבר, גם נקבל ממנו אהבה אך גם ניפצע שוב באותה הצורה בדיוק.

כשזה קורה מופעלת שוב חליפת ההישרדות, ואז אנחנו או תוקפים את בן הזוג או בורחים ממנו, וכך נוצר מאבק כוח בין בני הזוג, על כל המריבות והוויכוחים, הסכסוכים שיש בין בני הזוג. בני הזוג חושבים אז שהם טעו בבחירה, ומתגרשים או חיים ביחד בתסכול רב.

הבחירה הלא מודעת בבן זוג מורכבת מדבר נוסף.  בילדות שלנו למדנו שכדי לקבל אהבה וביטחון אנחנו צריכים להתנהג כפי שמצפים מאיתנו ולכן, דיכאנו חלק מהחלקים שבתוכנו שנחשבו "לא בסדר" ו"לא ראויים" בעיני ההורים שלנו. החלקים האלו נכנסים עמוק עמוק לתוך המרתף הפנימי שלנו וכאילו "שכחנו" מהם.  אבל היות ואנחנו שואפים לחיות כאנשים שלמים על כל המהות שלנו ועם כל החלקים שלנו, אנחנו בוחרים בן זוג שהוא מומחה בחלקים שדיכאנו בעצמנו והחבאנו אותם ואצלו הם מפותחים מאד.

לדוגמא, ילד שהגיע מהגן ובוכה לאבא שלו שמיכלי לקחה לו את האוטו. האבא בתגובה כועס עליו ואומר לו "מה אתה בוכה כמו תינוקת?" ושהוא היה צריך לקחת לה את האוטו בחזרה. אם באופן קבוע, אביו לא יקבל את התסכול והבכי של בנו ויכעס עליו או יזלזל בבכי שלו כי זה לא גברי, הילד יבין שלבטא רגש או לבכות זה לא ראוי בעיני האבא והוא צריך להיות כל הזמן גיבור וחזק.  הוא יפסיק לבטא רגשות והחלק הרגשי יכנס למרתף הפנימי שלו ללא שימוש. אך עם הזמן כשהוא יגדל , הוא ירגיש שהוא חסום רגשית וזה יפריע לו בחיים שלו, במיוחד ביחסים שלו עם אנשים. ילד זה, כשיגדל, יבחר בבת זוג שאין לה שום בעיה לבטא רגשות, רגישה, שבוכה בקלות מכל דבר ותרצה לנהל איתו שיחות נפש.

 בדרך כלל אלו החלקים ההפוכים לנו והמשלימים אותנו, למה? כי כך יש לנו תחושה שאנחנו שלמים אבל זו רק אשליה של שלמות כי החלקים האלה לא באמת מבוטאים על ידינו אלא רק על ידי בן הזוג. יתירה מזאת, אנחנו מצפים, באופן לא מודע, שבן הזוג יעזור לנו להוציא אותם מנבכי המרתף שלנו. לדוגמא, אם אנחנו אנשים מופנמים וסגורים נחפש אנשים מוחצנים, חברותיים ופתוחים, אם אנחנו מחושבים ושקולים כל הזמן נחפש אנשים ספונטניים, זורמים והרפתקנים, או אם אנחנו אנשים רציונליים ומעשיים נבחר מישהו שמבטא את הרגשות שלו בקלות.

בן הזוג נבחר כמו תוכנית ריפוי על מנת להחזיר לעצמנו את החלקים האבודים שלנו וע"י כך את השלמות הטבעית שהייתה לנו כשנולדנו עוד לפני שנפצענו.

 הלא מודע שלנו אומר לנו לבחור את בן הזוג שיש לו את אותם חלקים שהחבאנו בתוכנו ולא פיתחנו אותם בעצמנו, שהם בד"כ ההיפך משלנו, כתהליך ריפוי להחזיר לנו את עצמנו בשלמות, כי זו השאיפה שלנו במהותנו.

בהתחלת הקשר זה מאד נוח ויש תחושה של שלמות, כי בן הזוג משלים את מה שחסר בתוכנו, אבל די מהר מה שהיה נוח ומתאים מאד בהתחלה יהפוך לנושא של ויכוחים ומריבות בהמשך כי מאד קשה לחיות עם אדם שונה מאד וההיפך מאיתנו ובמיוחד כשהוא נוגע במקומות הכואבים המודחקים שבתוכנו.

תנסו להיזכר מה מצא חן בעיניכם בבני זוגכם ועכשיו שימו לב על מה אתם רבים איתם. תראו שמה שמצא חן בעיניכם כל כך בתחילת הקשר כשהתאהבתם אחד בשני, הוא בדיוק הדבר שמעצבן ומכעיס אתכם כל כך בהמשך החיים המשותפים.

למעשה, כאילו "שכרנו" את בן הזוג למשימה כלשהי (שאגב, הוא לא יודע עליה בכלל, הרי הוא מאוהב). "שכרנו" אותו כדי לרפא את פצעי הילדות שלנו אך כשהוא עושה את מלאכתו נאמנה, אנחנו כועסים עליו ונאבקים בו כי זה קשור לחלקים האסורים והכואבים שלנו, שלמדנו שהם אסורים ו"לא בסדר" בתוכנו.  הבחירה בו היא אומנם בעייתית, שעושה לנו סיוט לא קטן,  אך הנכונה ביותר, כי רק כשעולה הפצע הכואב ניתן לטפל בו ולרפא אותו.

דוגמא לכך הם אריק וגילה ( שמות בדויים ), שניהם בתחילת שנות ה-30 לחייהם, נשואים 5 שנים ולהם ארבעה ילדים והם מתגוררים במושב, סמוך להורי הבעל . זוג חמוד, שניהם אינטליגנטיים, נעימים ואוהבים אחד את השני ומסורים למשפחתם הגרעינית. גילה לא עובדת ומתמסרת לגידול הילדים, אריק עובד בעסק המשפחתי, עם אביו ואחיו, הוא המקצועי ביותר מביניהם. שניהם עסוקים מאד בכל המטלות והמשימות היומיומיות ואין להם זמן לעצמם . כשהם כבר מסיימים בשעות הערב את התפקידים שלהם עם הילדים והבית, הם עייפים ורצוצים מידי מכדי להקדיש זמן אחד לשני. נראה שהמשפחה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם כערך עליון, גם אם זה בא על חשבון הצרכים והרצונות האישיים שלהם וגם על חשבון הזוגיות שלהם.

אריק גדל בבית מרובה ילדים ולמרות הטיפול של אמו שהתמסרה לגידול הילדים ואביו שהקדיש את מרב זמנו לעסק ולפרנסת המשפחה, לא היה מישהו שביטא הערכה ליכולותיו, מישהו שעודד אותו ללמוד ולהגיע להישגים משל עצמו. למרות כוונותיה הטובות של המשפחה, הדאגה והאחריות, היה חשוב לה להשאיר את כל הילדים קרוב אליה, תלויים בה ותחת השפעתה. משפחה מסוג זה יצרה תלות סימביוטית אחד בשני ואינה משחררת את בניה לחייהם הנפרדים והעצמאיים כאנשים בוגרים, בעלי חופש בחירה, רצונות וצרכים משלהם, שצריכים לצאת ולבנות את חייהם בנפרד. חלק מילדי המשפחה הצליחו יותר להתרחק ולבנות את חייהם באופן נפרד ועצמאי וחלק פחות, כמו אריק.

מגיל צעיר אריק לא האמין ביכולותיו ובכישוריו, וויתר לעצמו ועל עצמו בכך שוויתר על לימודים שהתקשה בהם וחי בתחושת החמצה ופספוס גדולים עד היום, על כך שאין לו אפילו תעודת בגרות. מגיל צעיר הוא ידע שציפיות המשפחה ממנו שיכנס לעסק המשפחתי ויעזור לקדם אותו ולכן, היות ורצה לרצות את הוריו, הוא לא הרשה לעצמו לממש את רצונותיו הנפרדים והאינדיבידואליים כמו ללמוד לימודים גבוהים בתחומו ולהתמקצע.

למרות היותו בעל משפחה משלו, כל החלטותיו, האישיות והמשפחתיות וניהול המשק הכלכלי של ביתו תלוי בעסק ובאביו המנהל אותו. כל החלטה כלכלית גדולה שהוא וגילה רוצים לקבל, כמו רכישת דירה או אוטו גדול שישמש את המשפחה הגדולה שלו, תלויה באישור של האבא ובהסכמתו במיוחד אם יש לזה השפעה על העסק מבחינה כלכלית.

אריק מפחד להביע את רצונותיו וצרכיו מול אביו, מתנהל בפסיביות ובהבלגה, מרגיש תלות גדולה, חוסר אונים, חוסר ביטחון, חלש וקטן.  גילה כועסת עליו שהם כבני זוג תלויים כמו ילדים קטנים בהחלטותיהם במשפחה של בעלה ומנסה לדרבן אותו ולעודד אותו לעמוד מול אביו אך ללא הצלחה, למרות שהוא מסכים לדעתה.

גילה מצידה גדלה כבת יחידה למשפחה שעלתה לארץ כשהייתה ילדה קטנה. הוריה התגרשו כשגילה הייתה בת חודש ואביה נשאר מאחור כשהיא, אמה וסבתה עלו לארץ.  אביה התחתן מחדש ולא שמר במשך שנים על קשר איתה. גילה נשארה לחיות עם אמה וסבתה. חייה היו קשים מנשוא, אמה סבלה שנים רבות מבעיות נפשיות קשות שהקשו עליה לתפקד כאם. גם סבתה – לא עמדו לה הכוחות לטפל בה ואף ספגה את כל כעסיה ותוקפנותה של גילה כלפיה, אך בעיקר היא סבלה כעולה חדשה מהתעללויות קשות מהילדים בביה"ס. גילה דרשה לעבור לבי"ס אחר ואח"כ לפנימייה. למעשה, מגיל צעיר גילה התחילה כבר לתפקד באופן עצמאי כי היא הבינה שאין לה משפחה שתדאג לה והיא יכולה לסמוך רק על עצמה. בפנימייה היא סיימה 12 שנ"ל עם תעודת בגרות.
באמצעות הפנימייה סודרה לה משפחה שאירחה אותה בשבתות וחגים. לאט ובהדרגה נוצר קשר קרוב עם המשפחה וילדיה ולמעשה, היא הפכה להיות המשפחה שלה עד היום למרות שהיא לא אומצה רשמית.

עכשיו כבר אפשר להבין את הבחירה שלהם כבני זוג: גילה שבאה ממשפחה מפורקת ונאלצה מגיל צעיר לדאוג לעצמה באופן עצמאי בחרה באריק שיספק לה משפחה בטוחה וקבועה. היא בחרה בו כי הוא יודע בדיוק מה זה התמסרות למשפחה ולא עוזב אותה אפילו כשהוא כבר גדול ובוגר. הוא מומחה למשפחה דואגת ומעורבת, השומרת על קשרים קרובים אפילו יתר על המידה עד כדי תלות ואינה נותנת לחבריה חופש להתרחק לעצמאותם ולגדול כאנשים בוגרים. אריק גדל על ברכי הערך שמשפחה היא ערך עליון ויש לשמור על המסגרת המשפחתית בכל מחיר, גם אם יש צורך בהקרבת הצרכים האישיים וזה בדיוק מה שגילה הייתה צריכה כמענה לחסר העצום שלה בצרכי הקיום הבסיסיים שלה במשפחה יציבה, קבועה, שדואגת ואחראית ומעניקה ביטחון ואהבה. 

אריק מצידו בחר בגילה כי היא מומחית לעצמאות ולחופש, אחת שיודעת לדאוג לעצמה ולעמוד על שלה, דבר שאצלו היכולת הזו לא מפותחת בכלל. גילה מאד מעריכה את אריק ויכולותיו ורואה איך הוא מבזבז את חייו רק למען העסק והמשפחה ( אפילו משכורת מסודרת וקבועה הוא לא קיבל במשך שנים עד שהיא התערבה ודרשה שינוי ) היא ראתה בצער ובכאב איך אריק מקריב את עצמו ולא מפתח ומממש את כל הפוטנציאל הטמון בו. וזה בדיוק מה שאריק צריך, פיתוח היכולות העצמאיות שלו כבוגר, חיזוק האמון שלו בעצמו ובכוחות שלו ומימוש כל הפוטנציאל שיש בו . מן הסתם, אלו יהיו נקודות החיכוך והסכסוך שהם יריבו עליהם.

לסיום, הסכסוך והמריבות בין בני זוג הם לא ביטוי לחוסר האהבה שביניהם או על חוסר התאמה אלא ההיפך. הם מהווים אחד לשני סוג של אולטרא סאונד, המזהה את פצעי הילדות שלהם הזקוקים למענה ולריפוי.  לכן, אין צורך למהר לרוץ לרבנות.

הדרך היעילה והמקרבת ביותר כדי להתמודד עם הקונפליקטים הזוגיים היא להישאר בתוך המרחב הזוגי מתוך סקרנות ורצון אמיתיים לגלות את הכאב שמסתתר מאחורי הביקורת, ההאשמות והתלונות של בן הזוג. להבין איך זה מתקשר לעולם שלו מהילדות.
אחרי שתנשמו עמוק ותכילו את התסכול של עצמכם ואת התגובה המיידית האוטומטית שעולה בכם על מנת להתגונן מפני ההאשמות, תשאלו אותו מה זה מזכיר לו מהילדות.

עולם שלם יתגלה בפניכם שיבהיר לכם בצורה מופלאה את הקשר בין המריבה בהווה עם בן הזוג לבין כאביו ופצעי ילדותו של בן זוגכם. בשלב הזה כבר תוכלו לגלות אמפטיה לכאב של בן זוגכם, הבנה, ואפילו יכול לעלות בכם הרצון להקל עליו מהכאב שלו.

דרך זו רק מעמיקה את הקשר ויוצרת הרבה קרבה ואינטימיות, מרחב יחסים חם, רך ובטוח. זה לא תמיד קל להכיל את התסכול שעולה, אך בהחלט ניתן ללמוד את הדרך איך לבקר בעולמו הפנימי של בן זוגכם ואיך לתת לו את מלוא הנוכחות שלכם. רק תרוויחו מזה! וגם הילדים שלכם!

 

ספורט וזוגיות – מה הקשר ביניהם? / אריאלה מלצר / 22.06.2010

אם כבר בספורט עסקינן כשדיברנו על הזוגיות בתקופת המונדיאל, ובעקבות אימון שעשיתי בחדר הכושר, (למעשה, תוך כדי) עלו לי מחשבות על הדמיון שיש בין ספורט לזוגיות. כן. גם על זה אני חושבת כשאני מתאמנת. כך זה עובר לי יותר מהר.

ברור שאם בני זוג עושים ספורט ביחד, כמו הליכות, כושר, אופניים, אקסטרים וכד' הם יוצרים לעצמם בדרך זו עניין והנאה משותפים ועוד נדבך של קרבה ואינטימיות.

בני זוג שעושים ספורט ביחד זה בכלל טוב. הם גם עוסקים בספורט ושומרים על כושר גופני וגם מכניסים אנרגיה רעננה וחיוניות לזוגיות. הם המאמנים אחד של השני כי כשלאחד לא מתחשק לקום מהכורסא, השני יכול לדרבן אותו וכך הם יכולים לעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע. יש מי ששומר עליהם שלא יזניחו את עצמם. הם המאמנים של עצמם.

חוץ מזה, בזמן הליכות, למשל, הם יכולים לשתף אחד את השני בחוויותיהם ממהלך היום, להתייעץ, לצחוק וליהנות ביחד מהפעילות המשותפת וכך הקשר מעמיק ביניהם. בני הזוג חווים חוויות משותפות ומכניסים אנרגיה ואדרנלין נוסף לגוף. הם יוצרים הרגשה ואווירה טובה ביניהם וכל זה מפרה ומדשן את הקשר הזוגי ואת מרחב היחסים שביניהם. נדמה לי שבשביל לדעת את כל זה אתם לא צריכים אותי. מן הסתם, זה ידוע לכם.

אך מה שעלה לי תוך כדי אימון והתבוננות במתאמנים עם מאמניהם זה העקרונות הדומים שיש בספורט ובזוגיות. ועל זה אני הולכת לדבר כאן.

ולמה אני מתכוונת?

אני מתכוונת לעקרונות המשותפים שיש בין הספורט לבין הזוגיות, שמתאימים לעוד כמה מתחומי חיינו, ומביאים את ההצלחה בעקבותיהם.

הנה הם לפניכם:

מוטיבציה – בספורט רוצים להשיג מטרות שונות כגון, חיטוב ועיצוב הגוף, יציבות נכונה, גמישות, כוח, הרזיה ועוד. בזוגיות בני הזוג שואפים לביטחון, אהבה, יחסי מין, התרגשות, שותפות, סיפוק, הנאה, תשוקה, הבנה, כבוד, הערכה, ועוד. גם בספורט כמו בזוגיות כדי להשיג את המטרות האלה צריך בראש ובראשונה, לגלות נכונות ומוטיבציה ולפעול למענן. חשוב שתראו מה אתם רוצים ואם חשובים לכם חיי הזוגיות שלכם. אם בכלל אתם רוצים חיים טובים יותר עם בן הזוג שלכם. כי אם אתם רוצים חיים מאושרים יותר עם בן זוגכם, צריך לראות מה עושים בשביל זה ולרצות לפעול. זה לא יבוא מאליו.

אם היחסים טעונים, קונפליקטואלים ומלאי מתח ועוינות צריך לרצות לפתור את הבעיות ולשנות את מצב היחסים כי הבעיה לא תיפתר מאליה. נהפוך הוא. הבעיה רק תלך ותחריף עם הזמן. גם בספורט זה לא מספיק רק לרצות צריך גם לעשות. ההישגים לא יגיעו לבד. לא מספיק רק לרצות להיראות חטוב או גמיש. צריך לרצות לעשות משהו בשביל זה. גם להתחיל לעשות ספורט אפשר לומר "מחר אני אלך" ולדחות שוב ושוב. השרירים לא יתחזקו מאליהם. עדיין תהיה בטן נפולה, שרירים מדולדלים, כרס בולטת וכד' וזה ישפיע על כל מצב הגוף, הבריאות והתחושה הכללית.

גם לא מספיק רק לעשות מנוי לחדר כושר, צריך גם להגיע ולעבוד עם המכשירים, למשל. כנ"ל לגבי הזוגיות. זה לא מספיק לרצות תשוקה ורומנטיקה עם בן הזוג, צריך לפעול להשגתה. למשל, להזמין את בן הזוג לדייט רומנטי (למשל, לאכול אבטיח על שפת הים בלילה), להפתיע עם מתנה, להביא פרח מהשדה, לעשות מחווה מרגשת ומפתיעה, לחבק, לנשק, לחזר, לפנק ועוד ועוד. לדברים האלה יש עוצמה וכוח קסום והם ממוססים את הכעסים והמתחים שעולים במרחב היחסים .

אחריות אישית – גם בספורט וגם בזוגיות, אם רוצים שמשהו ישתנה, צריכים לפעול כדי שהשינוי יקרה. כבר אמרנו, שום דבר לא יקרה מעצמו. אם רוצים להיות בכושר גופני טוב, צריך לעשות כושר. צריך לקחת אחריות על עצמנו ולא לחכות שמישהו יעשה את זה בשבילנו. אותו דבר גם בזוגיות למרות ששני בני הזוג אחראים על הקשר ביניהם. כל אחד מבני הזוג צריך לקחת 100% אחריות על עצמו ולעשות למען היחסים הטובים.
לעיתים, בני הזוג מתנים את השינוי בכך שהשני יעשה משהו ואז הוא יעשה, "אם את/ה… אז אני…". זה לא עובד כך. זה לא 50- 50 כמו שרבים נוטים לטעות. זה כל אחד וה- 100% אחריות על ההתנהגות שלו. לא צריך לחכות שהשני יעשה. צריך לעשות ללא התניה ואז יש סיכוי גדול שגם בן הזוג ייענה לכך וכל המערכת תתחיל להשתנות. החשבונאות והפנקסנות אחד עם השני תוקעים את היחסים ואינם מאפשרים להם להתקדם או להשתחרר מהמלכודים שהם נמצאים בהם.

גם בטיפול הזוגי בני הזוג צריכים לקחת אחריות אישית על עצמם. לפעמים, גם אם בני הזוג מגיעים לטיפול זוגי הם משחררים את עצמם מאחריות ומחכים שהמטפל יעשה את העבודה בשבילם כי "את המומחית". אני יכולה להנחות אותם, לעזור להם לראות ולהבהיר את המקומות החסומים שהם לא ראו, אבל הם צריכים לעשות. ללא אחריות אישית של כל אחד מבני הזוג על הדרך לשינוי, הטיפול יהיה איטי או יתקע שוב ושוב או אף יכשל.

למה הדבר דומה? אם אני כמטפלת זוגית שלהם אעשה כושר ואעלה במקומם על המכשירים , האם יהיו להם שרירים מחוטבים, גמישים וחזקים? אם אני אוכל חסה, האם הם יהיו רזים? מיותר לומר את התשובה.

התגברות על קושי ומכשולים – בכל תהליך לקראת מטרה כלשהי יש בדרך קשיים ומכשולים. במיוחד בתהליך שינוי בו יש מאבק פנימי בין הכוח הרוצה לשנות את המצב כי מה שקיים כואב, קשה או מתסכל לבין הכוח הרוצה לשמר את הקיים כי המעבר לקראת השינוי והשינוי עצמו קשה ועוד לא ידוע ולא בטוח ומתעוררים פחד וחרדה מהלא נודע. המוכר גם אם הוא לא נוח, לפחות הוא מוכר, פועלים בדרך המוכרת שעבדה עד כה.

גם בספורט וגם בזוגיות, מתעוררים קשיים בדרך. השרירים כבר צועקים "הצילו" ומבקשים שנפסיק. כמה פעמים היה לנו קשה כבר בהתחלה בזמן פעילות אירובית ורצינו להפסיק? כשעוברים את הרגע הקשה, הגוף עובד טוב יותר ומתקדם. סימן שהשריר עובד.

אם זה מוכר לכם, אתם יודעים שאם לא נכנעים לקושי וממשיכים למרות הקושי, אח"כ הגוף מסתגל ומה שכבר היה קשה קודם הופך להיות קל בהמשך. כשיש מאמן הוא מדרבן ומעודד ועוזר להמשיך את התרגיל. גם בין בני זוג חשוב שהם יעודדו אחד את השני כשקשה וכך ביחד יוכלו להגיע לתוצאות המקוות.

אותו דבר קורה בזוגיות. יש קשיים, תסכולים, מריבות וויכוחים. אין טעם להישאר בהם ולוותר. המקום שנתקלים בקושי, זה בדיוק המקום שזקוק לריפוי. התסכול מסמן את הצרכים הלא מסופקים וכך בעזרתו ניתן למצוא את הדרך המשותפת שתיתן להם מענה. יש להמשיך קדימה, לדבר, לשתף, להקשיב, לחפש דרך חדשה ולהמשיך למרות התסכול, העלבון או הכאב.

בדיאלוג הזוגי עפ"י האימגו, אותו אני מלמדת בטיפול, עולים תסכולים וקשיים רבים, כמו, הקושי להקשיב לכאב של בן הזוג או לשמוע את תסכוליו וצרכיו ועוד. כתוצאה מכך, יש חשק אוטומטי להגיב, להתגונן ואף ללכת. אך כשממשיכים למרות הקושי, פתאום מתגלה עולם חדש אצל בן הזוג שאם לא נשארים בתהליך, לא רואים אותו ומה שמתגלה חדש ממוסס לגמרי את הקונפליקט בין בני הזוג ומשנה את המרחב הזוגי לחלוטין.
מרחב היחסים אז מתרכך, הופך להיות בטוח, עולה בו אנרגיה חדשה של התרגשות וחום, ונוצרת קרבה ואינטימיות עמוקה יותר בין בני הזוג.

קושי נוסף שיש להתגבר עליו בתהליך הזוגי ובספורט הוא הציפייה לתגובות ולשינויים מיידיים. יש לתת זמן לשינוי להתרחש. אם עובדים ברצינות, התוצאות יגיעו. גם בזוגיות או בטיפול הזוגי יש לתת לתהליך כולו ובמיוחד לדיאלוג, את הזמן הדרוש לו, להאמין בו ולא לצפות לשינוי מיידי ומהיר.

יש להאמין למרות הקשיים שבדרך, לא להיכנע למכשולים, לא להיבהל מהם ולוותר אלא להמשיך ולנוע קדימה כי זה טבעו של תהליך בדרך להצלחה. מהכשלים והקשיים גם ניתן ללמוד ולראות מה צריך לשנות ולעשות אחרת כדי להצליח.

משמעת עצמית, עקביות והתמדה – כדי להגיע להישגים והצלחות בכל תחום בחיינו, כך בספורט ובזוגיות, צריך משמעת עצמית, עקביות והתמדה. כדי לשמור על כושר גופני, צריך לעשות פעילות ספורטיבית כל הזמן, להתמיד בה ולהישאר עקבי. איך שמפסיקים לעשות ספורט, הגוף מיד מרגיש ומודיע על כך. השרירים מידלדלים ומאבדים מהגמישות שלהם, עולים במשקל, מופיעה עייפות וכבדות, החיות והאנרגיה נעלמות וזה מכניס למעגל סגור, בו עוד יותר קשה לצאת לפעילות גופנית ואין חשק וכוח לקום מהכורסא הנוחה.

אך אם קשה לכם לבד להתמיד ולהיות עקבי, פעילות גופנית שקבעתם עם בן הזוג, חבר/ה או אימון עם מאמן שומרת על כך שתלכו בכל זאת, גם אם אין לכם חשק ואתם עייפים מאד.

כך גם בזוגיות, צריך השקעה והתמדה תמידיים. יש להשקיע בה כל הזמן באופן עקבי ובהתמדה, אחרת השגרה והעייפות משתלטים על חיי הזוג, מיד עולים התסכולים מהצרכים הלא מסופקים, הכאב, הפגיעה והעלבון ובעקבותיהם, המריבות והסכסוכים. גם כאן כמו בספורט, כשקשה להתמיד לאורך זמן, בן הזוג יכול לעודד, להרגיע (ללא ביקורת) ולדרבן את בן זוגו להמשיך ולהשקיע ולא לשקוע.

אמון והערכה הדדית – כשעושים ספורט עם מאמן, מדריך או עם חבר שמתמצא בתחום, יש להניח שאתם סומכים עליו, על מקצועיותו, נותנים בו אמון ומקשיבים להנחיותיו. מן הסתם, אתם גם מעריכים אותו, אחרת לא הייתם עושים איתו את הפעילות הזאת.

כך צריך גם בזוגיות. ללא אמון והערכה הדדית, קשה לבנות זוגיות טובה. לכל אחד מבני הזוג יש את היתרונות והתכונות הטובות שתורמות לקשר הזוגי. יש לראות אותן ולהעריך אותן באופן ישיר וגלוי ולא לקבלן כמובן מאליו. הערכה, פרגון ומחמאות מדשנות ומטפחות את המרחב שבין בני הזוג ומרחב מטופח ובטוח יכול לעמוד בקלות יותר בקשיים ובבעיות שצצות בדרך.

עבודת צוות – בענפי הספורט השונים כגון, קבוצת כדורגל, כדורסל וכו', ספורט יחיד, כגון אצנים, מתאבקים וכד' עם מאמן אישי, צמד גולשים על גלשן או חותרים בסירת קנו ועוד ועוד דוגמאות מתחומי הספורט השונים צריכים שתהיה עבודת צוות טובה ביניהם כדי להגיע להצלחות. צריך שיתוף פעולה, תיאום, שותפות ואחריות משותפת, הקשבה, מתן מענה לצרכים השונים, קבלה, הערכה, כבוד, הבנה ותקשורת ישירה ופתוחה. ללא כל אלה הסיכוי שהספורטאי או הקבוצה יגיעו להישגים הוא קלוש.

כמו כן, עבודת הצוות שומרת על מסגרת שמעניקה ביטחון, שייכות וקביעות שבעזרתה ניתן להגיע להצלחות.כך גם בזוגיות. אם בני הזוג לא פועלים ביחד כצוות, בשיתוף פעולה ביניהם, יש להניח שהזוגיות שלהם לא תצלח ותהיה מתסכלת וכואבת.

לפיכך, כדי להשיג זוגיות מוצלחת רצוי שבני הזוג יפעלו בשיתוף פעולה במטרה משותפת ליצור זוגיות טובה ומספקת שתתן מענה הולם לצרכים של שני בני הזוג,, יתנו אמון אחד בשני, יגלו כבוד, הערכה, הבנה זה לזה ויצרו תקשורת פתוחה וגלויה ביניהם.

ולבסוף,
הצלחה של אחד היא ההצלחה של השני – כשקבוצת הכדורגל מנצחת במשחקים או כשהספורטאי משיג מדליה, למשל, או המתאמן הוריד במשקל והוא מקבל מחמאות על הופעתו החדשה והחטובה זו הצלחה של כולם, גם של הספורטאים וגם של המאמן. כולם מרוויחים סיפוק, הנאה, יוקרה, כסף, מעמד, חברות, שותפות, חוויות ועוד.

כך הדבר גם בזוגיות. כשבן זוג אחד מצליח להתגבר על הקשיים של עצמו ועושה שינוי בהתנהגותו לטובת בן הזוג והזוגיות, זו מתנה כפולה ומכופלת לכולם כשכל אחד מהם מרוויח מהשינוי והזוגיות שלהם הופכת להיות מקום נעים, מספק, בטוח ומהנה.

לבסוף, הספורט ועקרונותיו ממחישים ומדגימים היטב את הדרך שבה ניתן להצליח ולהשיג את המטרות ומאפשרים כתוצאה מכך, ללמוד גם כיצד ניתן להצליח ליצור זוגיות טובה ומוצלחת בין בני זוג.

המונדיאל כמנוף לזוגיות טובה יותר / אריאלה מלצר / 13.06.2010

הנה זה עומד להתחיל, חודש ימים של גביע העולם בכדורגל. זה קורה אחת ל- 4 שנים. (בזה מסתכמת כל ההתמצאות שלי). גברים שנראים כחייזרים, שואגים בחבורה מול מסכי הטלוויזיה עם פיצוחים ובירה ועוקבים בהתלהבות אחר הנבחרת האהודה עליהם.

החלטתי לסייע לכם כבני זוג לעבור את התקופה בשלום ואף לנצל את ההזדמנות ולמנף אותה לזוגיות טובה יותר. נשמע בלתי אפשרי? זה אפשרי מאד.

היום יש כבר יותר נשים שמגלות עניין בכדורגל ואף הולכות לצפות במשחקים במגרשים. אך יש להניח שהן לא הרוב. תקופה זו חורגת מהשגרה הרגילה וחריגה מהשגרה אין בה כל רע. כמו תקופות של מילואים, נסיעות לחו"ל במסגרת העבודה וכד'.

אם האישה לא מצטרפת להנאה והעניין שיש במונדיאל, יש להניח שהזוגיות, המשפחה ומטלות הבית ידחקו הצידה לטובת החבורה הגברית המרוכזת כולה בכדור המתרוצץ בין רגלי הכדורגלנים שעל המסך. אם היחסים ממילא לא משהו, אז זה כבר לא משנה וממש אין טעם לחפש עוד נושא לריב עליו ומה שיציל את הזוגיות זה טיפול זוגי לאחר המונדיאל. אך אם היחסים בין בני הזוג בזמנים שכתיקונם הם טובים אז הנה כמה עצות חשובות שיעזרו לכם לשמור על היחסים הטובים מבלי שתצטרכו להיכנס למאבק כוחות מיותר לחלוטין:

ראשית, כדאי להתכונן לכך נפשית שזו תקופה זמנית מיוחדת ולזרום איתה כי אין טעם ללכת נגד וכך צריך להתייחס אליה. כמו כל דבר גם כאן, יש לזה התחלה וגם יש לזה סוף. זה מסתיים בסוף וכדאי לזכור את זה. זה מקל לדעת את זה במיוחד, לנשים שבחבורה. ולגברים, כדאי לראות שכשהאישה נושאת בזמן הזה את רוב העבודה והנטל, כדאי לתת לה הערכה על זה ולא לקבל את זה כמובן מאליו.
אם יש חלוקת תפקידים בין בני הזוג בטיפול בילדים ובמטלות הבית, כדאי לדבר ולתכנן מראש שינוי בחלוקת התפקידים כדי לא ליפול עליו באיזו משימה דווקא בזמן שהוא צופה עם חבריו במשחק שחשוב לו. יש גם אפשרות, זה לא בלתי אפשרי, לשחרר אותו בתקופה הזו מחלק מתפקידיו. אין צורך להיות פולניה, אפשר לוותר על החשבונאות והפנקסנות.

פרגון- אני מציעה לנשים לפרגן לבני זוגן עם רשות אמיתית את הכייף וההנאה שיש להם מהכדורגל. בדיוק כמו שכדאי בזמן שגרה לפרגן פעילויות נפרדות לשני הצדדים עם חברות/חברים, עיסוקים נפרדים, ספורט או תחביבים. בן הזוג רק יוקיר את זוגתו ויודה לה על כך מאד. בן זוג מסופק ורגוע יעניק אח"כ אפילו בעצמו וביוזמתו והאישה תרוויח בגדול גם לאחר שהמונדיאל יסתיים. הוא ישב ליד חבריו בהנאה ויתגאה בזוגתו שתחיה שמפרגנת לו את המשחקים.

ולך האישה, אל תסתובבי עם פרצוף חמוץ ותהיי אומללה ומסכנה שהבעל לא נותן לך תשומת לב ולא משקיע בבית. אל תחפשי מי צודק. זה לא יעיל. קחי את זה כהזדמנות נפלאה גם עבורך לבלות וליהנות בעצמך ואל תהיי המלצרית שצריכה להגיש כיבוד לחבר'ה, אם את לא רוצה. בטח לא לשבת ולדאוג שהבית מתלכלך. תבקשי מבעלך שידאג לניקיון לאחר שהמשחק מסתיים. זו הזדמנות טובה לרענן קשרים עם חברות שמזמן לא נפגשת איתן או עם קרובי משפחה. את יכולה לבלות עם ספר טוב, לעשות ספורט, להיפגש בבית קפה עם חברות או לעשות אמבטיה טובה או כל דבר כיד הדמיון הטובה עליך. את גם יכולה לנצל את הזמן ולעשות דברים שדחית כבר מזמן ולא הספקת לעשות אותם מפאת חוסר זמן והשגרה השוטפת העמוסה והמעייפת.

כדי לא להרגיש שהזוגיות נעלמת כליל בתקופה הזו, אתם יכולים לקבוע דייט ביניכם למפגש זוגי, בבית או מחוצה לו ולתכנן מראש איך תבלו ביחד. אפשר אפילו לתכנן דברים שלא עשיתם מעולם או שמזמן לא עשיתם ביחד שגרמו לכם בעבר הנאה משותפת. זה אפילו יהיה רווח משולש מהמונדיאל, הבעל ייהנה מהמשחקים, את תרוויחי בעל מרוצה, מוקיר תודה ומפנק וגם תחזירו את הרומנטיקה ליחסים ביניכם. הציפייה לקראת הפגישה והבילוי עצמו יכולים להכניס התרגשות וריגושים חדשים שאולי כבר מזמן לא היו ביניכם. לא כדאי? בוודאי שכדאי!

סקס- גם כאן ההרגלים ושגרת חיי המין שלכם יכולים להשתבש עקב המשחקים. דווקא פה כדאי לנצל את שבירת השגרה ולעשות דברים מיוחדים אחרים שיכולים דווקא לגוון את חיי המין שלכם. אפשר גם פה לתכנן מראש זמנים אחרים לסקס, נצלו זמנים שונים מהרגיל, נצלו הזדמנויות חטופות, שנו מקומות והתנסו בדברים חדשים. זה רק יכניס ריגושים, חושניות, חשק ואולי טעם של עוד. ולמהדרין, למשקיעות במיוחד, אפשר אפילו להתעניין מי זו הנבחרת החביבה על בן זוגך, מה עולה במשחקיה ולשמוע את החוויות שיש לו מהמשחקים. גם אם כדורגל זה הדבר האחרון שמעניין אותך והוא מתפלא על השאלה בכלל, את מתעניינת בו בדיוק כמו שאת מתעניינת בעבודה שלו, בחברים, עיסוקיו וכד'. להתעניין בבן הזוג ולהכיר את עולמו זו דרך מצוינת להעמקת הקשר וליצירת קרבה ואינטימיות.

אז ראינו שלא רק שאפשר לא לקלקל את היחסים הזוגיים בתקופת המונדיאל אלא אף אפשר למנף את היציאה מהשגרה והתקופה המיוחדת הזו ליצירת יחסים טובים יותר, מלאי הנאה וסיפוק.

בהצלחה ותבלו יפה!

הנחות מוטעות הגורמות לקצרים בתקשורת הזוגית / אריאלה מלצר / 01.06.2010

תקשורת בין בני זוג היא ביטוי של הקשר הזוגי וטיב היחסים ביניהם. כאשר התקשורת חסומה היחסים הופכים להיות סבוכים וכואבים וההיפך. מה גורם לה להיחסם? מה גורם לאותם קצרים בתקשורת הזוגית?
הקצרים בתקשורת מתחילים, בדרך כלל, כשעולים התסכולים והאכזבות וכשהצרכים של בני הזוג אינם מסופקים. חלק מהסיבות לקצרים אלו בתקשורת הזוגית נובע מהנחות מוצא מוטעות לגבי בן הזוג והזוגיות ואלו הן שמעוררות, למעשה, את המריבות והסכסוכים המיותרים.

אז הנה כמה מההנחות המוטעות, שכדאי לבחון אותן ואולי להחליפן בזוויות ראייה חדשות ומועילות יותר :

– בני זוג רבים מצפים שבני זוגם ינחשו מה הם מרגישים או חושבים. לעיתים, ישנם אלו שמנסים להעביר מסרים של חוסר שביעות רצון בדרך לא מילולית באמצעות הבעות פנים, התרחקות, שתיקה או הסתגרות מתוך ציפייה שבן הזוג יבין מעצמו ויגיב לכך. כשזה קורה והמתח מורגש באוויר השאלה הצפויה היא "מה יש לך?" והתשובה השכיחה שבאה בעקבותיה היא "כלום".
גם שכיח לשמוע מזוגות משפט כגון, "אילו אהבת אותי, היית יודע/ת מה אני חושב/ת או מרגיש/ה ואם אתה לא יודע/ת, סימן שאת/ה לא אוהב/ת אותי".

הנחה זו מוטעית ביסודה שכן, אף אחד לא יכול לדעת מה בן זוגו רוצה או מרגיש אלא אם אומרים לו במפורש. מי שמצפה שבן זוגו יקרא וינחש את מחשבותיו- הוא מזמין לעצמו צרות. צריך לדבר ולשתף באופן ישיר וגלוי. אין טעם לומר "הוא מכיר אותי, הוא צריך לדעת". לאף אחד אין עיני רנטגן או חיישנים מיוחדים לדעת מה עובר במחשבותיו של זולתו, גם לא בן הזוג.

– הנחה מוטעית נוספת היא שאם נספר על הכאב, העלבון או החולשות שלנו, זה יהפוך אותנו לחלשים, פגיעים וחשופים לפגיעות נוספות. החשש הוא שנותנים בכך כוח לבן הזוג שישתמש בכך לרעה בעתיד. כתוצאה מכך, בני זוג רבים נמנעים מלבטא בחופשיות את רגשותיהם, דבר שיוצר ריחוק, זרות עד כדי ניכור ואף כעס ובדידות. בסוף זה יוצא בדרך עקיפה ובעוצמה גדולה יותר.
חשוב לדעת, כי ביטוי רגשות אינו כלל חולשה אלא כוח וחוזק נפשי שבאמצעותו ניתן לבטא ולשתף את בן הזוג בחוויות האישיות והרגשיות בדרך אסרטיבית, אשר איננה פוגעת בבן הזוג ובו זמנית גם אינה פוגעת בעצמי.

– ישנם זוגות רבים החושבים בטעות שאם הם ביחד ואוהבים הם אמורים להיות אחד, לחשוב, לרצות ולהרגיש אותו דבר. יתירה מזאת, ישנם אלו שחושבים בטעות שאם יש הבדלים בין בני הזוג והם מגלים עניין בתחומים שונים או אם בני הזוג רוצים או מרגישים אחרת ואף מנוגד, זה מבטא חוסר אהבה או חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות עד כדי מחשבה שאולי טעו בבחירת בן הזוג. ממש לא!

זו משאלה פנטזיונית לא מציאותית, שכן כל אחד מבני הזוג בא לזוגיות כאדם נפרד עם עולמו האישי והייחודי, התנסויותיו מן העבר, הרגליו, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו וכד' ואין לצפות שהם יהיו אנשים זהים. לעיתים קרובות, המשאלה הזו הינה לא מודעת מתוך פנטזיה של "ביחד" עד כדי רצון להתמזגות עם האחר כדרך הגנה מפני החרדה הקיימת מפני נטישה והיעזבות ומתוך משאלה לסיפוק צרכים קבוע.
השונות וההבדלים הקיימים בין בני הזוג, אם מקבלים אותם כעובדה מציאותית, שיש בה כדי להשלים את החלקים החסרים בבני הזוג, הם דווקא מה שיפה, מעניין ומפרה את הזוגיות.

– טעות רווחת נוספת היא שבני זוג נמנעים מלבקש דברים שהם רוצים ואוהבים לקבל מבן הזוג לא רק מתוך הנחה מוטעית שאם הם יבקשו ויחשפו את רצונותיהם בפני בני זוגם אז זה יעניק יתרון וכוח לבן הזוג, אלא במיוחד בגלל התפיסה המוטעית ש "אם אני צריך כבר לבקש, אז זה כבר לא שווה", "אם זה לא בא לבד, אז אין לזה ערך", "זה כבר לא ספונטאני".

אז מה אם זה לא ספונטני או לא ביוזמת בן הזוג? האם המענה שקיבלנו ממנו איבד מערכו? חישבו על חוסר ההיגיון שבזה. האם הנתינה עצמה פחות חשובה מהיוזמה והיצירתיות?

אם הנתינה של בן הזוג נדחית ולא מוערכת, מן הסתם, הוא עלול להימנע בכלל בפעם הבאה לתת גם אם יבקשו ממנו "יפה". כך יוצא שכרנו בהפסדנו.

שהרי עפ"י תפיסה זו היצירתיות והספונטניות של בן הזוג מקבלים חשיבות ומשמעות גדולה יותר על פני הנתינה עצמה שבאה לתת מענה על הצורך שלנו ולבטא את האהבה והאכפתיות שלו. מה לעשות, ישנם בני זוג שלא ניחנו בדמיון, ביצירתיות ובספונטניות כמו בני זוגם (זוכרים? יש הבדלים בינינו כבני אדם) ולכן, כדאי לתת להם רעיונות כדי שיקל עליהם להעניק בהתאם לצרכים.
הערכה על מה שבן הזוג נותן תמלא אותו שמחה ואף יכולה לעודד אותו לחזור שוב על מעשיו אפילו ביוזמתו.

לא רק כדאי ורצוי לבטא במפורש את הרצונות והציפיות מבן הזוג אלא אפשר אף שבני הזוג יכינו כל אחד רשימת מחוות, מתנות והתנהגויות אוהבות ורצויות ויחליפו ביניהם כדי שבן הזוג ידע מה לעשות כדי לשמח את השני בדיוק באופן שצריכים וזקוקים ממנו. זה רק יכניס אנרגית חיים, שמחה ותשוקה לקשר.

– קצר נוסף נגרם כתוצאה מהנחה מוטעית נוספת והיא שבני זוגנו יכעסו, יפגעו או אף נכביד עליהם אם נשתף אותם ברגשותינו, במיוחד ברגשות הקשים כמו דאגה, פחד, אכזבה, עלבון וכו'. ההנחה המוטעית היא שזו האחריות שלנו שבני זוגנו ירגישו טוב, רגועים ומסופקים. לעיתים, מסיבות שונות אנחנו חושבים באופן לא מותאם למציאות, שעלינו לסדר ולתקן את רגשותיו של בן זוגנו ולמנוע ממנו אכזבה, כאב או תסכול. אך לא כך הוא הדבר וגם זה לא אפשרי.

אין באפשרותנו למנוע מבני זוגנו להרגיש את מה שהם מרגישים כמו, כאב, דאגה, פחד, עלבון, עצב או כעס. אפשר להיות שם בשבילם, לתמוך, לעודד, לתת אוזן קשבת, לקבל ולהוות משענת עבורם אבל אי אפשר לקחת מהם או למנוע מהם להרגיש. הם האחראים הבלעדיים על רגשותיהם ועל בחירתם מה לעשות איתם.

רצוי וחשוב לשתף את בן הזוג בחוויות העולם האישי, גם אם זה עלול לעורר אצלו קושי רגשי כלשהו, שכן, בסופו של דבר, זה יוצר אחווה, שותפות, חיזוק ה"ביחד", שיתוף פעולה והעמקת הקרבה והאינטימיות ביחסים.

אם רק נבין כי אלה הנחות מוצא מוטעות ונשנה את התפיסה וזווית הראייה שלנו כלפי הזוגיות ובן הזוג, תיווצר תקשורת חדשה ופתוחה במרחב היחסים הזוגי אשר תמנע מריבות וויכוחים רבים מיותרים. בדרך זו תחושות הביטחון, הסיפוק וההנאה מהזוגיות רק יגדלו.

למה ולמה?- ביקורת יתר בין בני זוג והשפעותיה על הזוגיות / אריאלה מלצר

אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני. הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.

יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.

ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.

ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.

בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.

יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה. בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.

ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.

בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון. לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.

הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.

הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.

למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד. האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה. אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי, כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.

תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.

לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו. למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.

לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.

הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.

לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.

הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו. הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.

יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.

הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:

ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת. איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י …, אז…".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה…" שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .

ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".

הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם…אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.

דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.

הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את…?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד. סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה…?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"

יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.

דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.

זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.

ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?

ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר. זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות. שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.

כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי הסדנא לשליטה בכעסים למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי".

לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.

לוותר או להתפשר ביחסים- וההבדלים ביניהם / אריאלה מלצר

לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים. ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.

אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.

אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?

ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.

הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.

בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!
כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.

כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.

כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.

"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או… או… , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.

הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.

זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה". יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.

זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר אולי לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.

כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.

לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.

לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.

לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.

הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות / אריאלה מלצר

אחת הבעיות השכיחות והנפוצות בקרב רבים הגורמת לקשיים במערכות יחסים, לויכוחים ולתחושות לא נעימות של אכזבה, תסכול וכעס היא הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות האובייקטיבית העובדתית. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מצפים שהזולת יעשה משהו בשבילנו ויספק לנו צורך כלשהו בדרך מסוימת אבל בפועל הציפייה הזו מתנפצת לנו במציאות כשהאחר אינו נותן כלל מענה לצורך זה או נותן רק מענה חלקי בדרכו ולא בהתאם למה שציפינו לו.

אנחנו מצפים מבני הזוג, מהילדים, מבני המשפחה המורחבת, מהחברים, מהבוס, מהקולגות ומכל אחד אחר. הציפיות שלנו נובעות מתוך עולמנו הייחודי ומבוססות על מה שאנחנו מכירים מכל התנסויות חיינו החל מן הילדות, דפוסי החיים שלנו, מנהגינו, ערכינו, התרבות שלנו והנורמות החברתיות על פיהן גדלנו.

דוגמא לציפייה שיכולה בקלות להתנפץ היא, למשל, אישה שחוזרת מאוחר מהעבודה, עייפה ורעבה ומצפה שבעלה יחכה לה עם ארוחה טובה ומפנקת או בעל שמצפה שאשתו תודה לו על שדאג ביוזמתו לשטיפת הכלים.
עכשיו, יש להניח, יהיו אלה שירימו גבה וישאלו בלבם "מה, אסור לי לצפות מאשתי/בעלי/ילדיי ש…?"
בודאי שמותר לצפות ואף כדאי לשתף בהן מראש את אלה שאתם רוצים שימלאו אותן אך כדאי שתדעו שיש גם סיכוי סביר שלא תמיד תקבלו את מה שאתם רוצים.

וזאת למה?
לא בגלל שהם לא אוהבים אתכם או לא מתחשבים בכם אלא בגלל שהם אנשים שונים ובעלי עולם ייחודי משלהם והם לא תמיד יודעים, מבינים, יכולים או מוכנים לממש את הציפיות שלכם וזה בסדר. יתירה מזאת, גם אם הם רוצים להיענות לרצונכם הם לא תמיד יהיו מסוגלים לספק את הצורך בעיתוי המתאים לכם, בדרך ובאופן המדויק שאתם זקוקים לו.

אז למה זו בעיה?
זו בעיה כי כשאנחנו לא מקבלים את מה שציפינו לו התוצאה, לרוב, היא אכזבה, פגיעה, תסכול, עלבון וכעס. מכאן, הדרך קצרה להאשים את האחר שלא סיפק את הצורך שלנו וגרם לנו להרגיש כך, לויכוח איתו, למתח ואף למריבה. עכשיו אנחנו לא מרגישים רק את הצורך הלא מסופק שלנו ואף שהאחר, לכאורה, אינו מתחשב בנו ואולי גם לא אכפת לו מאיתנו אלא גם נמצאים בעיצומו של ויכוח המעכיר את היחסים ואת האווירה.

הציפיות שלנו הן כמו אויב שלנו כי כשאנחנו מצפים ממישהו שיתנהג רק בדרך אחת והיא הדרך שלנו, המתאימה והרצויה לנו יתכן ואנחנו מבקשים ממנו משהו שאינו מתאים לו ואולי אף מנוגד לו אך בעיקר, וזה החשוב ביותר, כי אנחנו הופכים את עצמנו לתלויים בו.

הכיצד?
אספקת הצורך ותחושת הסיפוק שלנו, הרגשית או הפיזית, תלויה, למעשה, ברצונו וביכולתו של האחר להיענות לנו והיות ועולמם שונה משלנו ואין לנו שום שליטה על האחרים הם גם יכולים לא להיענות לציפיותינו מסיבות שונות התלויות בהם וכתוצאה מכך, נישאר עם צורך לא מסופק. אנשים שמתקשים לקחת אחריות על מה שמתרחש בעולמם ורואים את האחרים כאחראים על רגשותיהם וסיפוק צרכיהם יחושו מאוכזבים, מתוסכלים, פגועים ואף, כועסים. לא אחת נשמע מהם משפטים, כגון: "את/ה גרמת לי להתנהג כך", "אתה גרמת לי להרגיש כך" וכיו"ב.

יתירה מזאת, הציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה.

לפי תפיסה זו, ההתייחסות אל האחר היא כאל ספק צרכים אשר אם הוא מספק אותם הוא נחווה כ"טוב" בעינינו אך אם הוא אינו מספק אותם הוא נחשב כ"רע" ו"פוגע". הזולת נתפס כאובייקט ולא כאדם אוטונומי נבדל שגם לו יש זכות להיות מי שהוא עם רצונות, רגשות, מחשבות ועולם משלו.

כדאי להבין, כי אי ההיענות אינה בהכרח פועל יוצא של חוסר אהבה וחוסר אכפתיות. זה לא משהו נגדנו, כפי שבטעות רבים מפרשים, אלא ביטוי של עולמו האחר של הזולת הממחיש כי יש הבדלים בינינו. לדוגמא, אישה שהלכה לנוח בשבת אחה"צ וציפתה שבעלה יצטרף אליה. הוא מצידו, העדיף לקרוא ספר על המרפסת. העדפתו זו, שביטאה את מה שהיה נכון לו באותו הזמן ולא כי הוא לא אוהב אותה, נחוותה אצלה כדחייה וכעלבון, שהוא לא רוצה להיות איתה, דבר שגרם למריבה ולמתח ביניהם.

הגיוני שזה יכול לאכזב ולתסכל אם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, זה טבעי ואנושי להרגיש כך, אבל רק אנחנו יכולים לבחור אם להישאר בתחושות אלה וליצור מתח ביחסים או לבחור להרגיע את עצמנו ולהכיל את התסכול מתוך הכרה ברורה שלזולת יש את מלוא הלגיטימציה להיות במקום שונה ואף מנוגד למה שאנחנו צריכים.

כמובן, שאנחנו לא מדברים על מצב בו יש בעיה קבועה של תסכול ופגיעה מתמשכים במערכת היחסים. במצב כזה יש לבדוק את מקור הבעיה ולטפל בה או לשקול לקבל עזרה מקצועית אם לא ניתן לפתור אותה לבד.

אז מה עושים?
ראשית, כדי להימנע מתחושות לא נעימות אלה או מויכוחים וממריבות מיותרות עם בני הזוג, הילדים, בני המשפחה, חברים ועוד כדאי לשנות תפיסה וזווית ראיה. יש להבין, כי הציפייה שהאחר יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו היא משאלה פנטזיונית לא מציאותית. זו אשליה בלבד כי אין לנו שליטה על האחרים ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו מהם. זה אומנם לא פשוט, כי צריך להחזיר את הבעלות על חיינו לעצמנו ולקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים ועושים ולוותר על האפשרות להטיל את האשמה והאחריות על האחרים ולהישאר, כביכול, "בסדר" ו"צודק", אבל זה שווה. זה שווה את המאמץ כי זה משאיר לנו את השקט והרוגע של עצמנו, מקל ומשחרר ויוצר מרחב יחסים בטוח, קרוב ומקבל. סביר להניח, שביחסים כאלה יש סיכוי גדול יותר לקבל את המענה לצרכים.

שנית, כדי שהאחרים ידעו מה אנחנו מצפים מהם כדאי לשתף אותם מראש בצורה גלויה וישירה כדי שהם לא יצטרכו לנחש. ציפייה שלא בוטאה באופן ברור טומנת בחובה כבר את האכזבה הפוטנציאלית כי גם לקרובים ביותר לנו אין חיישנים ועיני רנטגן לדעת מה מתרחש בתוך לבנו, אם לא אמרנו להם.

בנוסף, גם אם אנחנו משתפים אותם בצורה גלויה ופתוחה ומבקשים "הכי יפה" אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע "לא" ולהכיל את האכזבה והתסכול שלנו מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרות.

ולבסוף, לקבל את השונות וההבדלים בינינו, לראות את האחר כאדם עצמאי, נבדל ושונה ובעל זכות להיות מי שהוא כי הצרכים שלנו לא חשובים יותר משלו וההיפך

"הזדמנות חדשה לריענון ושיפור הזוגיות- כמה טיפים מעשיים"/ אריאלה מלצר

נכנסתם לשגרה? קצת משעמם ביחד? חסר לכם משהו? איבדתם משהו מהאינטימיות והתשוקה? אתם אוהבים אחד את השני אבל משהו הלך לאיבוד ואתם לא יודעים מה לעשות?
אז יש מה לעשות!! כל יום חדש הוא הזדמנות חדשה להתחיל לעשות ולפעול למען התחדשות הזוגיות ורענון היחסים הזוגיים. מאמר זה יציג כמה דרכים מעשיות שיכולות להכניס לחלוחית חדשה לקשר, להצית מחדש את התשוקה, לעורר התרגשות, הנאה ועניין חדשים ואולי אף להביא להתאהבות מחודשת.

יש להדגיש כי, לעיתים, כאשר ישנם קונפליקטים וקשיים בין בני הזוג אין זה מספיק ואין זה בא במקום בירור ועבודה מעמיקים של בני הזוג על היחסים ביניהם, אולי אף בעזרת טיפול וייעוץ זוגי. דרכים מעשיות אלו הן רק תוספת חשובה להבנות ותובנות מעמיקות שעל בני הזוג להגיע אליהן ודרך ביטוי התנהגותית חשובה ויעילה המיישמת אותן הלכה למעשה.

  • מחקרים הוכיחו ששביעות רצון של בני זוג מהנישואין ומהזוגיות מתבססת בין היתר על הרבה מחוות הדדיות חיוביות בין בני הזוג במהלך היום. לכן, כדאי שכל אחד מבני הזוג יכין רשימה של 100 מחוות התנהגותיות חיוביות ומעשיות שהיה רוצה לקבל מבן הזוג. המחוות יכולות להיות פשוטות או יותר מורכבות, העיקר שיהיו מעשיות,ספציפיות, מוחשיות ומציאותיות כגון, "לקבל נשיקה כל בוקר", "חיבוק", "מסז' בכפות הרגליים בערב", "פרחים כל יום שישי", "הפתעה פעם בשבוע", "אמבטיה עם נרות", "יציאה לבילוי פעם ב..", "מתנה כלשהי", "סופ"ש פעם בחודשיים בצימר" ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה על בני הזוג. כשהרשימות מוכנות, בני הזוג מצלמים את הרשימה ובטקס כלשהו מעניקים זה לזה את הרשימה המקורית כך שלכל אחד נשאר מקור אחד והעתק אחד. עכשיו נותר רק לבחור כל יום לפחות אחת מהמחוות מתוך הרשימה של בן הזוג ולבצע אותה. כך אין טעויות ואין פספוסים. זה תמיד מצליח!
  • כל אחד זקוק להרגיש שהוא מוערך וחשוב. לכן, חשוב שכל יום בני הזוג יחמיאו או יבטאו הערכה כלשהי אחד כלפי השני, לפחות מחמאה או הערכה אחת ליום. למשל, "תודה לך שהתחשבת בי.." , "חיממת לי את הלב כש…" , הפשטידה שעשית הייתה לי מאד טעימה, תודה שהתאמצת בשבילי..", "היום אתה חתיך וסקסי במיוחד", "הערכתי מאד את מה שעשית…ולפרט" וכו' וכו'. מחמאות והערכות הן ממש מזון לנשמה שכל אחד מאיתנו זקוק לו. בן זוג מסופק יעניק אח"כ מעצמו גם בלי שיתבקש.
  • לקבוע דייט פעם בשבוע. יש לתכנן בילוי משותף אחד לפחות במהלך השבוע. הבילוי יכול להיות בבית או מחוץ לבית. את הבילוי יש לקבוע ולתכנן מראש כך שניתן יהיה לבצע אותו בלי שחיי השגרה יפגעו בביצועו. כל בילוי או פעילות שבני הזוג אוהבים לעשות ביחד ואשר גורם להם הנאה הוא נכון. לדוגמא, סרט, הופעה, טיול לאור ירח, הליכה משותפת, ארוחה רומנטית בבית, סדנא, משחקים, וכד'. הידיעה שמתוכנן דייט מעוררת התרגשות, כי יש למה לצפות והיא משרה רוגע ושלווה. יש להחליט מראש ששום ויכוח או מריבה לא ישבשו את הבילוי המתוכנן. זאת משום, שלעיתים, המריבה באה באופן לא מודע כדי למנוע מסיבות שונות את המפגש הקרוב והאינטימי בין בני הזוג.
  • חשוב לדבר הרבה ביחד, לספר, לשתף בחוויות, ברגשות, במחשבות וברצונות ההדדיים. חשוב להכיר לעומק אחד את השני. לפיכך, יש להחליט על מועד לפגישה זוגית שתתקיים בסוף היום, שבו בני הזוג יושבים על כוס תה/קפה או אבטיח,למשל, ומשתפים זה את זה בחוויותיהם ממהלך היום. יש לקבוע את הזמן שתימשך הפגישה המשותפת כך שכל אחד מבני הזוג יוכל לעמוד בה. חשוב ששיחת השיתוף תתקיים לאחר ביצוע כל המטלות והמשימות, ללא הפרעה של ילדים, חברים, משפחה, שכנים ועוד, ללא טלוויזיה ברקע, מחשב וללא מענה לטלפונים . בני הזוג יהיו נטו זה עם זה לפרק הזמן שיקבע על ידם.
  • כולנו זקוקים למגע. לכן, יש להרבות במגע פיזי ומחוות גופניות רבות ככל האפשר בין בני הזוג כגון, חיבוק, נשיקה על כל סוגיה, רומנטית מלאה בתשוקה, על המצח, על האף, על הצוואר וכיו"ב, ליטוף, מזמוז, מגע חושני, סקסי, יחסי מין, שילוב ידיים, החזקת ידיים, מגע רגליים ועוד ועוד. לא כל מגע פיזי חייב להסתיים ביחסי מין. כל מגע בא להעביר מסר מסוג אחר אבל מה שמשותף ביניהם הוא החשוב והוא ש"אני אוהב/ת אותך", "אכפת לי ממך", "חושק/ת בך", "נמשך/ת אליך", וכד'.
  • ובאשר לתקשורת- כמובן שרצוי שהיא תהיה גלויה, פתוחה וישירה. תלונות, ביקורת, האשמות, כעס תמידי ושיפוטיות הם הרסניים לקשר. חסר לכם משהו? תבטאו את הצורך והבקשה בלי לערבב אותה עם ביקורת ותלונה. אם תעשו כך בן הזוג יפסיק לשמוע אתכם כבר בהתחלה. יש להדגיש שכשרוצים לשתף את בן הזוג ולהשיג את הקשבתו בנושא שקשור ליחסים, יש לדבר בגוף ראשון "אני" ולא "את/ה..". דיבור בלשון נוכח גורם לבן הזוג להיאטם ולהפסיק להקשיב כדרך הגנה מפני האשמות, תלונות וביקורת, הטפות מוסר וכד'. בנוסף, יש לדבר על הקושי הנוכחי בהווה ולא להכניס היסטוריה מהעבר או הכללות כמו "אף פעם את/ה לא…" ו"תמיד את/ה …". וכן, גם לא להכניס משפחה מורחבת כגון , "את/ה כמו אימא/אבא שלך…"- זה לא יעיל ולא תורם במאומה לשינוי המבוקש. לפיכך, הדרך הכי יעילה היא לדבר על עצמי ולא עליך. לבטא את הרגשות, הצרכים, הציפיות והמחשבות בגוף ראשון בלי להתלונן ולהתמקד בעניין עצמו שמפריע או מתסכל בהווה.
  • ולבסוף, טיפ שיעשה לכם את החיים קצת יותר יפים ונעימים. נעים יותר להיות ליד בן זוג נקי, מטופח, אסתטי ונאה. לא צריך להיות דוגמנים וחתיכים אבל טיפוח ההופעה לא הזיקה מעולם לאיש. רצוי לשמור על הופעה מטופחת ומושכת. זה פשוט יותר נעים ויש סיכוי גדול שבני הזוג יחפשו את קרבתכם.

בסופו של דבר, כמו הרבה דברים שאנחנו עושים בחיים, גם בזוגיות צריך להשקיע כדי שהיא תהיה מספקת ומהנה. גם גינה שלא מטפחים אותה צומחים בה עשבים שוטים המשתלטים עליה. ההנאה, ההתרגשות, הסיפוק, התשוקה והביטחון בזוגיות לא יבואו מאליהם אלא מתוך נכונות לנתינה, השקעה ומעשים בפועל. לא כדאי שתתנו לשגרת היומיום לשאוב ולנהל אתכם. צריך רק להחליט ולבצע את הפעולות הללו. גם אם יש כעסים וחשבונאות ביחסים וכבר קשה ליזום מחוות חיוביות כלפי בן/בת הזוג הרי שאם הקשר חשוב ורוצים לשמור עליו אזי יש להתחיל לעשות! זה ישנה את האווירה במרחב היחסים ויביא גם את בן הזוג בהמשך ליזום ולתת מעצמו. אם זה קשה, תעשו צעד צעד ואל תחכו לתמורה. זו הייתה החלטה שלכם לקחת אחריות כבוגרים ולשנות את היחסים ביניכם. כבר על זה אתם ראויים להערכה.
לא תמיד זה פשוט וקל אבל שווה את המאמץ והתוצאות!

קשה לומר שלום – כיצד להתגבר על פרידה מבן זוג / אריאלה מלצר

פרידה מבן זוג אהוב ומשמעותי היא תמיד קשה גם אם כלפי חוץ נראה כי לא נותר ביחסים שום דבר טוב מלבד מריבות וסכסוכים, תסכול רב, פגיעה, ריקנות, ריחוק, ניכור וזרות. זהו תהליך לא פשוט ולעיתים קרובות, אף קשה מנשוא. מאמר זה מתמקד בפרידה בין בני זוג וההתמודדות עימה כתוצאה מסיום הקשר הזוגי.

לרוב, פרידה מבן זוג משמעותי, הן כסיום הנישואין והן כסיום קשר רומנטי אינטימי, היא אירוע משברי מכאיב, מורכב וקשה גם אם מערכת היחסים הייתה אמביוולנטית, מורכבת וקונפליקטואלית. ככל שמערכת היחסים הייתה קרובה יותר או אמביוולנטית וסבוכה יותר והתקיימו יחסי תלות הדדית בין בני הזוג כך הפרידה יכולה להיות קשה וכואבת יותר.

הקושי והכאב שבפרידה מבן זוג אהוב וחשוב אינם נופלים בעוצמתם גם אם בן הזוג עצמו יזם את הפרידה או אם מערכת היחסים נמשכה רק תקופה קצרה יחסית או לא הייתה ממוסדת כלל. כל עוד הייתה משמעות לקשר הזוגי בעיני האדם ובחייו ובמיוחד, אם ההחלטה להיפרד נתקבלה באופן מפתיע ובלתי צפוי חד צדדית ע"י בן זוגו, הפרידה משאירה חלל וריקנות אשר גורמת מצוקה וכאב רבים.

הפרידה יכולה להיות קשה במיוחד אם היא באה כתוצאה מבגידה ורומן מחוץ לזוגיות ולנישואין או הפרת המחויבות והנאמנות לקשר הזוגי, בה בן הזוג העדיף את בן הזוג החדש ובחר לפרק את הזוגיות או את הנישואין ולפתוח עימו חיים חדשים.

הפרידה היא תהליך של אבל על אובדן בן הזוג אשר היווה חלק משמעותי וחשוב בחייו של האדם. זהו אובדן של החיים המשותפים, הציפיות והחלומות לעתיד משותף. אובדן של המסגרת המוכרת המעניקה ביטחון והגנה, שייכות, מעמד שהיו בה הרגלים ופעילויות משותפות.

תחילתו של התהליך יכול לכלול, לעיתים, תחושות פגיעה, זעזוע רב והלם, המתערבבים, לפעמים, עם סערה של תחושות כעס וזעם בעוצמה רבה עד כדי תחושות שנאה ונקם המלווים בכאב עמוק, בדידות, חוסר אמון וריקנות ולעיתים, אף בהלה מהלא נודע ומאי הוודאות שבעתיד.

בתהליך של גירושין או פרוק זוגיות בה מעורבים גם ילדיהם של בני הזוג והמשפחה המורחבת יש צורך, מעבר לתהליך הפרידה הרגשי הקשה ממילא, גם בהתמודדות נוספת עם התהליכים הרגשיים העוברים על הילדים ובני המשפחה כולה, סדרי הראיה, חלוקת הרכוש ויצירת תפקוד הורי משותף חדש.

הפרידה מנפצת, לעיתים, את תחושת הביטחון הכללי של האדם ואבני היסוד, עליהן הושתתו כל חייו. היא יכולה להשפיע על תפקודו היומיומי, על משמעות החיים ועל הזהות והערך העצמי שלו.
לפעמים, בן הזוג ייצג חלקים משמעותיים ומרכזיים ואף קיומיים, בתוך עולמו הפנימי של האדם, אשר באו לידי ביטוי ביחסים האינטימיים בין בני הזוג והיוו נדבך חשוב בהגדרה ובזהות העצמית שלו ובביטחונו העצמי. כתוצאה מכך, בתהליך הפרידה ואובדן בן הזוג האדם חש שהוא לא רק איבד את אהוב ליבו אלא גם חלק מהותי ומשמעותי מה'אני' ומהזהות העצמית שלו.
זו תחושת הריק הכואבת כל כך שרבים חשים במהלך פרידתם מבני זוגם המשמעותיים, כאילו נקרעו מהם חלקים חשובים ביותר לקיומם ולכן, בחווייתם הם אינם יכולים לחיות בלעדיהם. זו אחת הסיבות שבמקרים רבים, בני הזוג מתקשים להתגבר על הפרידה וחוזרים זה לזרועות זה. טיפול יכול לעזור בזיהוי חלקים אלו מתוך מטרה ללמוד לקחת בעלות עליהם, להיות אחראי על החיים האישיים ולחיות כאדם שלם, אך במיוחד, כדי לא להיות תלוי באספקת צרכים חשובים אלו בבן הזוג.

במהלך הפרידה על האדם להסתגל למציאות חדשה בה חייו אינם כוללים יותר את בן הזוג, למצוא משמעות חדשה לחייו ולתפקד בתוך שגרת חיים חדשה לא מוכרת. הו תהליך מורכב אשר כל אחד מתמודד איתו לפי אישיותו, כגון, האם הוא אדם אופטימי מיסודו או פסימי, האם הוא בעל חשיבה חיובית או שלילית, האם הוא אדם תלותי או עצמאי, האם הוא מאמין בכוחותיו או לא וכד'. כל אחד מתמודד עם הפרידה בדרכו שלו ובקצב המתאים לו, עפ"י הדפוסים האישיים האופייניים לו, התנסויותיו מן העבר ומהילדות ועפ"י היכולת שלו להתגמש ולהסתגל למציאות משתנה.

לעיתים קרובות, תחילתה של הפרידה, ואף תקופה ממושכת לאחר מכן, יכולה להיות קשה מנשוא ובלתי נסבלת, רוויה במתח ובלחצים רבים, תחושת הבדידות גוברת והכמיהה והגעגועים לבן הזוג ולחיים המשותפים מתעצמים. במצב זה יכולות להישכח המריבות והסיבות שהביאו לפרידה ונזכרים בגעגוע רק בחוויות הטובות. כל דבר יכול להזכיר את החוויות המשותפות מן העבר ואת אובדן האהוב כגון, שירים שבן הזוג אהב, אנשים הקשורים לשניהם, חפצים, ריחות וטעמים, מקומות שבילו בהם ביחד וכד' ולעורר מחדש את הכאב.

המחשבות נודדות ועוסקות רוב הזמן בבן הזוג ובחסר שלו עד, שלפעמים, ביצוע של המטלות היומיומיות הפשוטות ביותר הופך להיות משימה מסובכת וקשה. ישנו קושי רב להתרכז בעבודה, במשימות ובתפקודים השוטפים ובשגרת היום. לעיתים, יש רצון להתכנסות ולהסתגרות, היעלמות לשינה מרובה דבר המבטא כאב עז, דיכאון וצער עמוק.

לעיתים, אף הניתוק מבן הזוג נחווה אצל רבים כמו גמילה מהתמכרות, דבר הבא לידי ביטוי בקשיים פיזיים ורגשיים כאחד. תהליך הפרידה ובמיוחד השלב הראשוני שלה יכול להיות מלווה בהזדקקות עזה ודחף כפייתי לבן הזוג, בבכי רב ובתופעות פיסיולוגיות שונות כגון, בעיות במערכת העיכול, חוסר תיאבון או אכילת יתר, כאבי ראש, לחצים ומועקה בחזה, קשיי נשימה, ועוד.

טליה (שם בדוי) תיארה את המתחולל בנפשה לאחר שנפרדה לאחרונה מבן זוגה לאחר שלוש שנים צמודות ביחד : "אני מתמוטטת, מרוסקת, לא יכולה בלעדיו, לא ישנתי כל הלילה, לא יכולה לנשום, אין לי כוח לכלום אפילו לא יכולה להרים את עצמי מהמטה.. מה יש לי שם( בעתיד)?.. אני מוכנה לעשות הכול בשבילו.. הוא כבר לא צריך אותי…מוותר עלי.. לא אוהב אותי מספיק.."
למרות שהפרידה הייתה פרי יוזמתה של טליה היא מרגישה אבודה ומבוהלת עד אימה מהחיים הצפויים לה ללא בן זוגה ומהלא נודע העתידי. כמו טליה, רבים חווים בעקבות פרידה מבן הזוג חוסר משמעות ואובדן של טעם החיים. הם מרגישים מפורקים, לא רואים כיצד הם מתאוששים ומתגברים על אובדנו של בן הזוג, וחשים עצב,ייאוש, כאב, חרדה, חוסר ערך, חוסר ביטחון, בדידות וריק עצום.

ישנם אלו שכתגובה הישרדותית מנסים להכיר במהירות בני זוג חדשים, ניסיונות שמן הסתם, נועדו לכישלון היות והם טרם עיבדו רגשית את הפרידה ואין עדיין מקום פנוי בעולמם לבן זוג חדש. תהליך ההתאוששות מהפרידה דורש זמן, גם אם הוא כואב, כי בסופו של התהליך יוצאים לצמיחה ולהתפתחות אישית מחוזקים יותר ואף עם כוחות חדשים שהתגלו רק לאחר הפרידה וכתוצאה ממנה. רק אחרי עיבוד וסגירה רגשית של הפרידה מבן הזוג מתפנה באמת מקום בלב לבן זוג חדש.

אז איך מתגברים על פרידה מבן זוג אהוב כשזה נראה כל כך קשה ובלתי אפשרי?
סגלו לעצמכם חשיבה ואמונה חיובית. גם אם זה לא הנטייה הטבעית האופיינית לכם, אף פעם לא מאוחר להתחיל לאמץ גישה חיובית לחיים ואם לא עכשיו אימתי?
איפה שאנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו שם אנחנו חיים, האנרגיה שלנו הולכת למקום ששם תשומת הלב שלנו. בעקבות ההתמקדות במחשבות החיוביות, המוח קולט מסרים חיוביים, מפריש אנדורפינים (חומרים שהשפעתם מרגיעה) לגוף ומערכת העצבים המרכזית נרגעת ויוצרת בתוכנו שלווה, שקט, רוגע ואופטימיות.

כמו כן, התמודדות מוצלחת תתאפשר כשתחליטו לראות את הדרך להתאוששות ולהחלמה כצעד אחר צעד, שלב אחר שלב, כהתמודדות של כל יום בנפרד בדרך לריפוי, כמו שאמר הפילוסוף הסיני לאו טסה " כל מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד הראשון ".

כשלב ראשון, היצמדו לשגרת היומיום ולעיסוקים הרגילים שלכם, ספקו לגופכם את התנאים הרצויים והמאוזנים לו. שמרו על תזונה נכונה, שתו הרבה, עסקו בספורט ובמגוון של פעילות גופנית (המעלה גם היא את רמת האנדורפינים בגוף, מפחיתה מתחים ומשפרת את ההרגשה הכללית). למדו תרגילי נשימה ועסקו ביוגה ובמדיטציה כדי ללמוד להרפות ולהירגע. לכו, למשל, לסדנת יוגה צחוק ובכלל, תנו לעצמכם גם הזדמנות ליהנות מדברים מצחיקים וקלילים, מבדיחות, מקומדיות, ממערכונים, מסטנדאפ וכד'. זה אומנם לא יעלים את הכאב אבל ישחרר במעט וייתן קצת מנוחה ממנו.

דרך נוספת לשחרור והקלה של רגשות קשים היא כתיבה. קחו מחברת והעלו על הכתב באופן חופשי וזורם בצורת יומן, שירים וכד' את כל החוויות שלכם, קשייכם, מחשבותיכם, רגשותיכם, ציפיותיכם וכל העולה על רוחכם. הכתיבה עצמה משחררת, יוצרת מרחק כלשהו מהכאב להתבוננות מהצד, מארגנת ומבהירה דברים, וניתן לעשות אותה בכל עת מבלי להיות תלוי באף אחד.

גוונו את שגרת חייכם, צאו לבלות בחברת אנשים אהובים ומעניינים וצרו לעצמכם פעילויות והרגלים חדשים.
אם היו לכם בעבר רצונות ללמוד או להתנסות בתחומים מסוימים אז זה זמן טוב ליישם רצונות אלו. הירשמו לחוגים, לסדנאות או ללימודים הרצויים לכם וכך תיצרו לעצמכם עיסוקים ותחומים חדשים מהנים ומעניינים שימלאו אתכם בעניין חדש, סיפוק, הנאה וחוויות חדשות. בדרך זו תכירו גם אנשים חדשים שיכנסו למעגל חייכם וימלאו אתכם באופטימיות, התרגשות ובהתחדשות.

בנוסף לכך, כדאי לבדוק ולהתבונן בדברים החיוביים שיכולים לקרות לכם בעתיד ולראות את הפרידה כפתח לאפשרויות חדשות הצפויות לכם. ממש דמיינו אותם כאילו הם כבר מתרחשים והרגישו את החוויה שעולה בכם כתוצאה מכך. כשמגיעות המחשבות השליליות, המירו אותן במחשבות חיוביות כדי שהן יוכלו לעבור הלאה במהרה.

לכל אדם יש את 'תחנת הכוח' הפנימית שלו ובה נמצאת האנרגיה הטבעית הגרעינית שלו עם כל הפוטנציאל שטמון בו. 'תחנת כוח' זו כוללת את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים, יכולותיו, תכונותיו, כישוריו והמשאבים העומדים לרשותו הפנימיים והחיצוניים, המעניקים לו חוסן וחוזק. לעיתים, אנשים נוטים "לשכוח" או להתעלם מהם.
זה הזמן להתחבר לתחנת הכוח שבתוככם המהווה את העוגן הפנימי שלכם ולכוחות הנפשיים שבעולמכם, להאמין בכוחות האישיים שלכם, לשים את עצמכם במרכז ולראות מה אתם צריכים וזקוקים, מה מתאים ונכון לכם, ללכת עם האמת הפנימית שלכם, ובעיקר, להיות מי שאתם.

התבוננו ב"יש" ולא ב"אין" שבחיים שלכם. יש בחייכם עוד דברים שגורמים לכם נחת, שמחה וסיפוק כמו עבודה, פרנסה, בריאות, הישגים והצלחות ועוד. יתירה מזאת, יש בחייכם עוד אנשים נוספים, יקרים ומשמעותיים, שהיחסים עימם חשובים לכם וקרובים לליבכם. התבוננו בחשיבות שלהם בשבילכם ובצורך שלכם בהם בחייכם. שום דבר הוא לא מובן מאליו. זהו זמן נכון להתרכז בהווה ולראות את כל החיובי המשמעותי והמשמח שבחיים שלכם.

יש לראות את משבר הפרידה כתקופה זמנית שיש לה סוף, לדמות אותו כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. זה טבעו. לכן, מה שאתם עוברים עכשיו הוא כאבי גדילה והתפתחות, שכן הקשיים שאתם חווים היום בחיים שלכם באו ללמד אתכם משהו על עצמכם ועל חייכם כחלק מההתפתחות האישית שלכם לקראת בגרות, עצמאות ובשלות נפשית. אין גדילה ללא כאב.

כשקשה לכם, פנו לחבריכם הטובים ובני המשפחה הקרובים לכם והרשו לעצמכם לבטא בפניהם את רחשי ליבכם וקשייכם. תנו לגיטימציה לכל הרגשות שעולים בתוככם, זה אנושי וטבעי להרגיש כך במצב כזה. שחררו את הרגשות הקשים שלכם כמו הכאב, הכעס, חוסר האונים, הייאוש, העצב, הצער ותנו לבכי לעלות, אם אתם מרגישים צורך בכך. כשכואב, בוכים. תנו לעצמכם רשות להיות חלשים ולהיעזר, זו לא בושה. אל תיאבקו ברגשותיכם, תנו להם להיות. קבלו את עצמכם כמו שאתם, אל תבקרו ואל תשפטו את עצמכם. התייחסו בחמלה אל עצמכם. אתם זקוקים לה, גם ככה קשה וכואב לכם. כשמשחררים את הרגשות הקשים מתפנה באמת מקום לשמחה, להנאה ולאנרגית החיים להגיע.

תנו לעצמכם רשות לקבל מקרוביכם אהבה, תמיכה, חום, אוזן קשבת, משענת, הבנה, קבלה והכלה. לרוב, ביטוי המצוקה והכאב בפני אנשים אוהבים ותומכים וקבלת עזרה מהם מפיגים את תחושת הבדידות ואת חוסר המשמעות ומאפשרים שחרור והקלה.

לאלו שהפרידה באה ביוזמתם ולמרות זאת קשה להם, כדאי להיזכר שוב בנסיבות ובמציאות העובדתית שהביאה אותם להחלטה להיפרד על מנת לראות שוב שהם עשו צעד חשוב למען עצמם ולמען איכות חייהם. רצוי מאד להימנע מיצירת אידיאליזציה של בן הזוג והחיים המשותפים עימו.

משהו השתבש במציאות החיים שלכם בניגוד לציפיותיכם ואם הפרידה היא בלתי נמנעת, אז אין ברירה צריך להתמודד. לכן, זוהי הזדמנות מצוינת לעשות סדר בעולמכם הפנימי ולארגן אותו מחדש. כל משבר הינו הזדמנות לשינוי בחיים. כדאי להפוך את משבר הפרידה למנוף של גדילה ולהעלות את המודעות שלכם לעצמכם. קחו את מושכות חייכם בידיכם ואחריות על עצמכם. נסו להבין מה הפרידה באה ללמד אתכם בחיים שלכם וכיצד היא יכולה לסייע לכם בהתפתחות האישית שלכם, לאן היא יכולה לקחת אתכם בעתיד וע"י כך למצוא משמעות חדשה לחיים בשונה ממה שהיה לכם עד כה.

זכרו לקחת את כל הטוב שקיבלתם מהקשר עם בן הזוג ודעו שהוא נשאר איתכם כי אף אחד לא יכול לקחת את זה מכם גם אם הוא לא נמצא אתכם פיזית.

כמו בתהליך אבל, לאחר שלבי ההכחשה, הכעס, העצב והכאב יגיע שלב הקבלה וההשלמה עם המציאות החדשה. לאט ובהדרגה המחשבות המכאיבות יופיעו לעיתים רחוקות יותר, עוצמת הכאב תלך ותפחת ותמצאו את עצמכם מפיקים הנאה מחברתם של אנשים מוכרים וחדשים, מאירועים ומחוויות שונות ומגוונות. מתחילים להתרגל לשגרת החיים החדשה, לראות שוב את האור בחיים מה שמחזיר את החיוך לפנים. החיות, החיוניות, התשוקה ואנרגית החיים יוקרנו כלפי חוץ ויאפשרו הכרויות חדשות ויצירת קשר זוגי חדש ממלא ומספק.

אם אתם מתקשים להתמודד לבדכם עם משבר הפרידה והקשיים שלכם, כדאי לכם לשקול פניה לעזרה מאיש מקצוע שילווה אתכם בתהליך הקשה הזה ויסייע לכם לראות את האור בקצה המנהרה. לפעמים, כאשר מופיע דיכאון כתגובה לאובדן בן הזוג כתוצאה מהפרידה ממנו יש לשקול גם מתן טיפול תרופתי שיתמוך בתהליך ההתאוששות ובחזרה לחיים מהנים ומספקים.

לסיום, טבעו של כאב שהוא עובר וחולף. תנו לעצמכם את הזמן הדרוש לכם לעבור את התהליך.
שמרו על אופטימיות, תנו לאמונה שלכם בעצמכם ובכוחות החיוביים הטמונים בכם להוביל אתכם. דמיינו את המציאות הרצויה לכם והרגישו אותה בתוככם. האמינו שהעתיד צופן לכם חוויות חדשות, משמחות ומרגשות לא פחות ואף יותר. חשיבה חיובית, האמונה העצמית והאופטימיות, שמשהו טוב מחכה לכם בעתיד, יחזירו לכם את הצבע ללחיים, את הביטחון העצמי, תחושת הערך, המשמעות ושמחת החיים ויובילו אתכם ליציאה מן המשבר לחיים חדשים כפי שאתם מייחלים להם.

הכותבת הינה מנהלת מכון רעות ברחובות, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית מוסמכת reut4u.co.il .

"נשים קטנות" – המכורות לאהבה בלתי אפשרית / אריאלה מלצר

"נמאס לי מההתרפסות של עצמי..", "אני מרגישה קטנה ותלותית כשאני איתו..לא יכולה בלעדיו.." כך מספרת טלי(שם בדוי), כבת 36, גרושה, אישה נאה ומצודדת למדיי, מוכשרת וחכמה, עובדת במקצוע חופשי, אם לבת מתבגרת. טלי מנהלת רומן כ- 5 שנים עם גבר נשוי, המבוגר ממנה בשנים רבות, שהודיע לה מראש כי הוא אינו מתכוון לפרק את נישואיו. טלי מרגישה במלכוד לפיו, היא נפגעת וסובלת מהקשר הזוגי יותר משהיא נהנית ממנו אך עם זאת, חרף העובדה שהיא מבינה כי עליה לסיים את הקשר, אין לה עדיין את הכוחות הנפשיים לצאת ממנו.

בתחילת הקשר ובמהלכו התרשמה טלי עמוקות מהקסם של בן זוגה, מחיזוריו ומהפינוקים הרבים שהרעיף עליה. היותו איש עסקים, בעל עוצמה וכוח רב, מקושר היטב במקומות הנכונים, מבוסס כלכלית ובעל נכסים רבים יצרה לה פתחים חדשים לעולם שלא הכירה, נתנה לה גב ותמיכה, הן רגשית והן כלכלית. " הייתי ילדה טובה ותמימה והוא פקח את עיניי לעולם"" כך אמרה והיא הוקסמה מהאיש שפתח לה את השערים לעולם הרחב, להתפתחות מקצועית, כלכלית ולחוויות ואפשרויות חדשות בחיים. היא התאהבה בו עד עמקי נשמתה ולאט לאט פיתחה בו תלות כלכלית ורגשית עד כדי כך שלא העזה לעשות שום מהלך בחייה בלעדי הליווי וההנחיות שלו. בחברתו היא מרגישה מיוחדת, משמעותית, חשובה, מושכת, מוגנת ובטוחה. במהלך הקשר היא גילתה כי בן זוגה מנהל קשרים נוספים עם ידידות נוספות, עליהן ידעה כי הן היו המאהבות שלו בעבר וכי הוא שומר איתן על קשר ועוזר להן בהתאם לצורך.

טלי קיוותה כי אהבתו אליה תגרום לו להתגרש ולהינשא לה. עם הזמן חשה קנאה צורבת בכל פעם שהוא יצר קשר עם ידידותיו מן העבר, אך גם בכל פעם שהוא מבלה עם אשתו בזמן שהיא מחכה לו לבדה במיוחד, בשבתות וחגים שמהווים עבורה סיוט. היא החלה מתחקרת אותו על פעילויותיו השונות, על מעשיו, מתלוננת, מאשימה אותו ובוכה, דבר שמעיק על בן זוגה, מרגיז אותו וגורם לו להאשים אותה שהיא אינה יודעת להעריך את מאמציו להיות עימה ואת כל מה שהוא עושה למענה ולאיים עליה בפרידה. כתוצאה מכך, מפגשיהם שהיו פעם מפגשי אוהבים ומקור להנאה והתרגשות הפכו למריבות ולויכוחים בלתי פוסקים. שניהם החלו לדבר על הצורך בפרידה אך בכל פעם שהנושא עולה טלי חשה פחד ובהלה עד כדי אימה מפני הפרידה האפשרית והיא עושה הכול כדי להמשיך את הקשר, "אני מתחננת על נפשי", "אני מוכנה לספוג כמעט כל דבר ובלבד שלא אהיה בלעדיו". "את לא מבינה" היא אומרת לי "כל החיים שלי סובבים סביבו 24 שעות ביממה".

למרות מאמציו של בן זוגה להשביע את רצונה ככל האפשר טלי מגבירה מפעם לפעם את דרישותיה ממנו אשר מעמידות אותו בפני קשיים רבים לבצע אותן, דבר המאלץ אותו לשקר לה על מנת למנוע חיכוכים ומריבות ביניהם.

טלי מקבלת הכרה לקיומה וחווה את עצמה כחשובה, אהובה, משמעותית ומיוחדת רק כשתביעותיה ממנו נענות מצדו וכשהוא אינו יכול לעמוד בציפיותיה המוגברות היא חווה את עצמה לא קיימת דבר שגורם לה כאב וסבל רב. בהתנהגותה היא אינה רק שוללת את החופש של בן זוגה לנהוג בהתאם לצרכיו אלא בעיקר את שלה ע"י כך שהפכה את קיומה ובטחונה כתלויים במעשיו ובהתנהגותו. בטחונה העצמי נמדד בחווייתה הפנימית עפ"י התנהגויותיו השונות של בן זוגה ולא כמהות קבועה ויציבה של ישותה ואישיותה כבן אדם נפרד. כל מריבה או העלאת אפשרות הפרידה ובמיוחד הפיוס שבא אחריהן מעלים את עוצמת המשמעות העצמית שלה, את היותה אהובה ורצויה, מרגיעה את החרדה הפנימית שלה ומעלה את בטחונה העצמי באופן זמני עד לפעם הבאה. בדרך זו נוצר מלכוד ומעגל סגור של סימביוזה ותלות הדדית בין בני הזוג שטלי מתקשה מאוד לפרוץ אותו.

טלי חשה את עצמה חסרת אונים, מתוסכלת, חלשה, פגועה, קטנה, מפוחדת ואבודה בלעדיו אך בעיקר ללא כל חופש בחירה ושליטה על חייה. "אני מוכרחה להיפרד ממנו ולבנות לי חיים משל עצמי" היא חוזרת ומשננת לעצמה תוך שהיא יודעת שאין היא מסוגלת עדיין לעמוד מאחורי הצהרותיה. היא יודעת כי היא איבדה את עצמה בתוך הקשר הבלתי אפשרי הזה ולא אוהבת את מה שנעשה ממנה. לדבריה, הסבל והכאב שהיא חווה כעת בתוך הקשר כבר אינו שווה את רגעי הנחת שלה ממנו אך יחד עם זאת, היא מתקשה לעשות את הצעד המשמעותי, הכול כך קשה עבורה, להיפרד ממנו ולנסות להחזיר לה את עצמה ואת מושכות חייה כאדם בוגר, עצמאי בעל כוחות וחופש בחירה והחלטה. לאחרונה, החלה טלי, במקביל לקשר הקיים, להרשות לעצמה לצאת עם גברים אחרים אך לדבריה, שום גבר אינו מושך אותה כמו מאהבה וברור שטלי לא תמצא עניין באף גבר אחר כל עוד היא לא מסיימת את הקשר הנוכחי ונפרדת ממנו רגשית. היא עדיין אינה בשלה להיפרד מהמקום הנוח, המוגן והבטוח שמספק לה אהובה למען מציאות חיים של זוגיות חדשה בה תצטרך להתמודד עם עצמה כאדם עצמאי ומובחן ועם קשיי המורכבות של המציאות האמיתית בחיים.

דוגמא נוספת היא תמר( שם בדוי) האומרת "מפחיד אותי להיפרד ולהיות לבד.." תמר, כבת 43, אם לשתי בנות, אישה נבונה, נעימה ומאירת פנים, אינה עובדת כיום. בשנה האחרונה עבדה במשרה חלקית. רוב השנים לא עבדה והקדישה את עצמה לטיפול בבנותיה. חיה מזה כ- 18 שנים ללא נישואין עם בן זוג אשר הקשר עימו מבוסס מתחילתו, בעיקר, על שותפות הורית וניהול הבית ולא על מערכת יחסים זוגית. לדבריה, הוא אינו מעריך אותה, מבקר ומוכיח אותה ללא הרף על מעשיה, מונע ממנה גישה לכספים המשותפים, קובע את ההחלטות בבית ונמנע מלהימצא איתה בקרבה ואינטימיות ואף אינו מקיים עימה יחסי מין מתוך טענה של אידיאולוגיה רוחנית. בני הזוג ישנים זמן רב בחדרים נפרדים ומנהלים חיים מקבילים נפרדים כשרוב מפגשיהם הם משפחתיים וקשורים לארגון הבית בלבד. רוב עולמה של תמר סובב סביב בנותיה והטיפול בהן, משקיעה בהן רבות וכל הזהות והמשמעות של חייה מבוססות על האימהות הטובה שלה. בן זוגה משקיע את רוב זמנו בעבודתו, בארגון הרוחני אליו הוא משתייך ובעיסוקי המשפחה.

כל שיחותיהם של בני הזוג נסבות סביב המטלות שיש לעשות, והאם תמר מבצעת אותן לשביעות רצונו. יחד עם זאת, למרות תחושותיה הקשות במערכת היחסים עם בן זוגה, המסגרת המשפחתית שכה הייתה חסרה לה בילדותה מעניקה לה תחושות שייכות, ביטחון ויציבות והפחד לאבד את זה מעורר בה אימה עד כדי שיתוק.

תמר חוותה בילדותה אובדנים שגרמו לה טלטלות וחוויות קשות. עקב כך היא נאלצה לעבור מקום מגורים לעיר אחרת, בי"ס אחר, חברים חדשים וכד'. לא היה מי שיתייחס לקשיים של תמר הילדה עם כל העצב, הכאב והאבל שלה דבר שאילץ אותה להסתיר את רגשותיה ולבסוף, להתכחש אליהם. היא נאלצה ללמוד לשרוד בכל מציאות, קשה ככל שתהיה, והדרך שהיא מצאה היא לרצות ולספק את האחרים כדי שיאהבו אותה ולא יעזבו אותה. דרך הגנה נוספת שהיא סיגלה לעצמה היא להסתפק במועט ולהכחיש כל כאב או עצב שחשה ובמקום זה לחייך כל הזמן אל העולם ולסובבים אותה ולשמוח מכל דבר קטן. בדרך זו היא חיה בפיצול פנימי בתוכה לפיו חלק מהעולם הרגשי בתוכה חי ופעיל אך חבוי ומנותק ממנה, ולכן, קשה לה לבטא כעס, תסכול, קושי או צער ואילו החלק האחר שלה בא לידי ביטוי חיצוני ביחסים שלה עם הסובבים אותה שם היא נראית, לכאורה, אישה מאושרת, שמחה ומסופקת. המסכה שהיא בנתה לעצמה לאורך שנים, כהגנה שסייעה לה לשרוד, נראתה לה כל כך אמיתית עד שהיא כבר לא ידעה מי היא באמת, מה הן יכולותיה, כוחותיה וכישוריה והביטחון שלה נשען בעיקר על התייחסותם של אחרים כלפיה והצורך שלה באהבה מאחרים. פיצול זה גרם לתמר לחיות לאורך שנים בזיוף עם עצמה אלא שבעת האחרונה הוא אינו נותן לה מנוח ואינו מאפשר לה יותר להתעלם מהכאב של חייה במיוחד שבנותיה גדלות ואינן זקוקות לה כבעבר.

יתירה מזאת, היות ותמר גדלה בחברת נשים שנעזבו בדרך זו או אחרת ע"י גברים, היא חווה את הגברים כנוטשים ותופסת את הנישואין רק כשלב לפני גירושין. מכאן ניתן להבין את בחירתה הלא מודעת של תמר בבן זוגה שמלכתחילה הציע לה להקים משפחה ללא זוגיות ובכך היא לא "הסתכנה" בנטישה נוספת של אדם קרוב שהייתה פוגעת בה שוב וגורמת לה סבל וכאב רב.

כתוצאה מההתנסויות בילדותה נמנע מתמר לפתח מיומנויות התמודדות ויכולות אישיות ועקב כך גם הערכה עצמית טובה. יחד עם זאת, תחושות הנטישה והבדידות שלה לימדו אותה לשרוד בעולם ע"י הימנעות והכחשת כאביה. לכן, מצד אחד, היא חווה חוסר אונים, פחד, חוסר ביטחון וחולשה ומנותקת מיכולותיה האובייקטיביות לחיים עצמאיים, דבר המעצים את תלותה בבן זוגה ומצד שני, מגלה פוטנציאל רב וכישורים רבים שאינם ממומשים במציאות כאדם בוגר ועצמאי. פיצול זה, כששני חלקים אלה חיים בתוכה ללא קשר או חיבור ביניהם מאפשר לה להמשיך ולהכחיש את המציאות הכואבת של יחסיה עם בן זוגה, בה היא חיה כיום ולמעשה, מונע ממנה לצאת מהמלכוד בו היא נמצאת וליצור לעצמה מציאות חיים מתאימה ומספקת יותר .

טלי ותמר הן דוגמא לנשים רבות, לרוב, אינטליגנטיות, מוכשרות ועצמאיות, חלקן מתפקדות היטב מחוץ לזוגיות, מצליחות במקצוען, יפות ומושכות הנשאבות לתוך קשר זוגי, בו הן מאבדות את תחושת הערך העצמי שלהן, את האמון בכוחותיהן הנפשיים ומפתחות בבן זוגן תלות רגשית גבוהה, ואף פיזית וחומרית, עד כדי איבוד העצמיות שלהן כאדם נפרד ועצמאי. הן מרגישות לכודות בתוך קשר מייאש, פוגע ומכאיב ללא יכולת להיפרד מבן זוגן. הן מרגישות חסרות ביטחון, קטנות וחלשות ואף לעיתים, מושפלות. הן חוות את עצמן כילדות קטנות שהולכות לאיבוד בעולם המציאותי ללא בן זוגן, אותו הן תופסות כדמות הסמכותית והדומיננטית, בעלת הכוח שתטפל בהן ותגן עליהן מפני פגעי החיים.

נשים לא מעטות נמצאות בקשר עם בן זוג אשר גורם להן להקריב את עצמן בתוך יחסים בלתי אפשריים ואפילו, לעיתים קרובות, הרסניים בעיקר, מבחינה נפשית, עבורן.

נשים אלו דוגמת טלי המנהלת רומן עם גבר נשוי, כמו גם נשים הסובלות מהתעללות נפשית ו/או פיזית מצד בני זוגן, וגם אלו, כמו תמר, הנמצאות בזוגיות פוגעת ומתסכלת, חוות הרבה סבל וכאב בתוך הקשר ומתקשות לסיים אותו ולהיפרד למרות שמערכת היחסים כבר גורמת להן הרבה צער, עוגמת נפש ומצוקה. הן מבטלות את עצמן ומוחקות את צרכיהן במערכת היחסים. מצב הרוח שלהן משתנה בהתאם להתנהגותו של בן הזוג, והן, לפעמים, אינן מעזות לפעול באופן עצמאי ללא אישורו או בניגוד לרצונו. הן חוששות שמא הוא יעזוב אותן, הן פיזית ממשית והן רגשית, כמו גם מפחדות מפני הכעס שלו, תגובותיו המאשימות, המבקרות והמזלזלות.

אישה כזו מתנהגת, לעיתים, כמכורה לבן זוגה ולקשר הזוגי. היא מרגישה מצד אחד, משיכה עזה וכוח חזק ממנה המפעיל אותה, לעיתים, להתנהג באופן אובססיבי ובלתי נשלט כגון, התפרצויות של כעס, האשמות, בכי או צעקות ומצד שני, ההתעסקות הכפייתית הזו גורמת לה סבל וכאב רב. היא מעסיקה את עצמה במחשבות רבות על הקשר, על המריבות והוויכוחים הרבים ביניהם, תגובותיו והתייחסותו אליה, מחשבותיו ורגשותיו כלפיה. היא נעלבת ונפגעת רבות מכל התנהגות שלו המתעלמת מצרכיה ונותנת לפחדים שלה לנהל את חייה ולהשפיע על כל מהלך יומה ופעילויותיה.

טלי אינה מכירה בערך עצמה, לא מאמינה בכוחותיה, מרגישה לא בטוחה בעצמה ונראה, לכאורה, שהפקידה את בטחונה אצל בן זוגה. נשים כמו טלי ותמר אינן סומכות על עצמן. כל תחושות הביטחון העצמי, הערך, המשמעות, ההערכה והדימוי העצמי מופקדים אצל בן זוגן. בן הזוג מייצג בתוך עולמן פנטזיה ילדותית של ביטחון והגנה, טיפול ודאגה, חוכמה, סיפוק והנאה. עוד הוא מייצג בעולמן את החלקים שבחווייתן חסרים בתוכן והוא משלים להן את החסר כדי להרגיש בטוחות ומוגנות. בחוויה הפנימית שלהן, לעיתים, הלא מודעת, להיות בלעדיו, זה ללכת לאיבוד, להישאר בתוך ריק, חלל, חסר גדול כאילו הוא לוקח איתו את החלקים האלה איתו ומשאיר אותן בתוך ריק שחור, דבר שמעלה את רמת החרדה שלהן וגורם להן לעשות הכל על מנת שלא יעזוב ובדרך זו פוחתת החרדה .

ה”לבד" נתפס אצל אישה כזו כחוויה של חידלון, מוות, הליכה לאיבוד. לתחושתה, לעיתים קרובות, בניגוד למציאות האובייקטיבית, אין היא מסוגלת לדאוג בעצמה לכל סיפוק צרכיה כראוי והיא זקוקה לבן זוגה, לזולת, האחר, שיספק את כל מחסורה וצרכיה הבסיסיים ביותר. עמוק בתוכה היא חווה את עצמה כילדה קטנה וחלשה הזקוקה לטיפול, הגנה ודאגה של מישהו חזק ממנה, חכם ומוכשר. החרדה עולה בכל פעם שיש סימן, ולו הקלוש ביותר, של נפרדות או רצון להיפרד ממנה כי היא אינה רואה את עצמה כאחראית על חייה, כבעלת כוח, יכולת וכישורים משל עצמה, היכולה לדאוג לעצמה.

נשים אלו מרגישות אמביוולנטיות גדולה כלפי בן זוגן, לעיתים אף תחושות אהבה ושנאה בו זמנית כלפיו. הן מתקשות לקחת אחריות על חייהן ועל הבחירות שלהן. אחריות שפרושה לקחת את המושכות של חייהן בידיהן ולהתמודד בכוחות עצמן עם הקשיים שבמציאות על כל הקושי הכרוך בכך. הן מגלות נזקקות גדולה ומתקשות לקחת בעלות על החסרים שבתוכן ולמצוא את הדרך למלא חסרים אלה בעצמן תוך סיפוק צרכיהן והעלאת ביטחונן העצמי.

לרוב, על אף יכולותיהן האובייקטיביות הגבוהות, הן לא מאמינות שיש בכוחן לעמוד בעצמן מול מציאות החיים והן זקוקות שמישהו ימלא עבורן את החסר. לעיתים, באופן רציונאלי, הן מכירות בכישוריהן הרבים אך עמוק בתוכן הן מנותקות רגשית מידיעה זו. הן אינן חוות את עצמן כאדם בשל ובוגר העומד על רגליו כאדם עצמאי, נפרד היודע שיש ביכולתו לדאוג לעצמו. חסרה להן הידיעה הפנימית שהן מסוגלות להתמודד עם קשיים, בעיות, תסכולים והפחדים שלהן בכוחות עצמן ולהעניק לעצמן את הביטחון לו הן כה זקוקות. כך הן מעצימות בעצמן את התלות הפיזית והרגשית שלהן בבן זוגן, ומאבדות את ביטחונן העצמי ואת השליטה על חייהן. הן מפוחדות, מוותרות על רצונותיהן וצרכיהן ומשלמות על כך מחיר כבד.

ככל שהאישה מוותרת על ה"אני" העצמי שלה כך קשה לה יותר להיפרד מבן זוגה ולהאמין שהיא מסוגלת לחיות בלעדיו. הפחדים העמוקים שמא היא לא תשרוד כלכלית או תחיה בבדידות נוראה או לא תסתדר בלעדיו בעולם מנחים את מהלכיה וחוסמים אותה מלראות עתיד חיובי עבורה, את כוחותיה העומדים לרשותה ואת הדרכים האפשריות העומדות בפניה.

נשים אלו, מן הסתם, יתקשו, לרוב, לצאת לבדן מהמלכוד בו הן נמצאות והן זקוקות לעזרה, רצוי אף עזרה מקצועית, שתסייע להן להכיר את עצמן כאדם שלם, כולל הכוחות, הפחדים והחולשות שלהן ומקורותיהם, לקחת אחריות על מציאות חייהן, בחירותיהן ורגשותיהן ולהעלות את הדימוי והביטחון העצמי שלהן. עליהן לעבור דרך בה יוכלו להתחבר ולהאמין בכוחותיהן הנפשיים ובכישוריהן וליצור מובחנות וגבולות בינן לבין הזולת כאדם נפרד, בוגר ועצמאי בעל עולם מלא וייחודי. רק כך הן יוכלו להחזיר להן את עצמן, להגשים את עצמן ולממש את הפוטנציאל הטמון בהן וע"י כך יוכלו ליצור לעצמן מציאות חדשה ומספקת בה יהיה להן חופש בחירה, עצמאות ויחסים שוויוניים ומהנים עם הזולת בכלל ועם בני זוגן, בפרט.