לעבור את הפסח בשלום / אתי אלבוים

"צריך למצוא את הדרך לראות במפגש זה הזדמנות חיובית, ממליצה אריאלה מלצר, מנהלת מכון רעות ומטפלת פרטית, זוגית ומשפחתית, ההתבוננות החיובית תקל על חוסר סימפטיה הדדית. ישנם בני משפחה שלא מתראים במשך השנה, והחג הוא הזדמנות טובה להכיר את כולם מקרוב. אם ישנה חשבונאות וזוכרים מי שילם יותר ומי קנה יותר, מומלץ להניח אותה בצד, ואם יש מישהו שהמפגש המשפחתי ממש קשה בעבורו, כדאי לו לשנן ולומר לעצמו שזה עוד מעט יסתיים. הכנה עצמית והבנה שמשפחה צריכה לגרום שמחה בלב בהחלט יועילו. כדי להנעים אווירה עכורה מומלץ להביא מתנה נחמדה, שתפשיר את הקרח". / מקור ראשון 26.3.04

לכתבה המודפסת לחץ כאן
*לחץ על התמונה להגדלה

 

 

יחסים של תלות מול עצמאות – יצירת תלות של האחר בנו / אריאלה מלצר / 02.10.2011

ישנם אלו שמוצאים את עצמם עם כל כובד האחריות, בבית, על בני זוגם, על ילדיהם ולעיתים, גם על אחרים בכלל. הם מרגישים שהכל מוטל על כתפיהם ואם הם לא ידאגו שהדברים יפעלו כהלכה, שום דבר לא יתנהל כשורה. גם הם עצמם וגם בני משפחתם רואים בהם עמוד התווך של המשפחה, כמי שכולם תלויים בו, סומכים ונשענים עליו שכל דבר יסתדר וייפתר כפי שצריך.

סוזן (שם בדוי) מתארת כי למרות שהיא עובדת קשה כעצמאית לפרנסת המשפחה, כל הטיפול בבית ובילדים מוטל עליה בלבד. לדבריה, בעלה אינו רואה את עצמו כאחראי כמוה באופן שיוויוני אלא באופן שהוא עוזר לה למלא את המשימות והתפקידים הקשורים לגידול וחינוך הילדים. עזרתו תלויה רק ברצונו הטוב וכשלא מתחשק לו או כשהוא רוצה להעניש אותה הוא משאיר אותה להתמודד לבד עם הדברים, הבעיות והקשיים ועוד לפעמים, גם בא אליה בטענות.

סוזן מתארת גם את הצורך שלה לעזור לילדים בכל דבר כולל להכין שיעורי בית עם הבת האמצעית שיש לה קשיי למידה, אך לעזור בשבילה, לעיתים, זה לא רק לכוון ולהדריך אלא להכין במקומה את השיעורים. לפעמים, במקום לבקש מהם לעשות דברים ולהתמודד עם חוסר היענותם לבקשתה ולריב איתם, היא מעדיפה לעשות כבר במקומם.

גם עמוס (שם בדוי)  מרגיש את כל כובד האחריות של המשפחה על כתפיו. למרות היותו מפרנס יחיד במשפחה, אשתו שאינה עובדת כבר תקופה ארוכה מצפה ממנו לסייע לה בכל המשימות והקשיים הכרוכים בטיפול בבית ועם הילדים גם במשך היום כשהיא בבית והוא בעבודה. כל משימה שהיא קשה עבורה או מלחיצה אותה מופנית אליו והוא לוקח על עצמו לפתור ולבצע אותה.

מדוע זה קורה?
זה לא קורה במקרה במערכות יחסים שיש מישהו אחראי והאחרים תלויים בו. זה שיתוף פעולה, לעיתים, סמוי ללא כל דיבור גלוי. הם זקוקים שהאחרים יהיו תלויים בהם והאחרים, מסיבות שונות, רוצים וזקוקים שיעשו בשבילם.

אותם האנשים שלוקחים על עצמם את כל האחריות על עצמם או לפחות את כל האחריות בתחום מסוים פועלים כך מתוך צורך פנימי שלהם. הצורך שהאחרים יהיו תלויים בהם ונזקקים להם גורם להם להרגיש שהם טובים ומיוחדים, מעניק להם תחושה של חוזק, חשיבות, כוח, משמעות, ערך וביטחון עצמי. לתחושתם, שום דבר לא יכול לפעול כהלכה בלעדיהם. זה חלק מההגדרה העצמית והזהות שלהם.

כאשר הם עושים במקום האחרים, בני זוגם, ילדיהם ואף אחרים בסביבתם, הם רואים בהם חלשים וחסרי יכולת, לא מצפים מהם לעשייה, לא סומכים עליהם ובעצם, הם משמרים אותם קטנים, חלשים ותלויים ולא נותנים להם אפשרות לגדול, להתפתח ולצמוח כבני אדם עצמאיים.

התנהגות כזו משדרת לאחרים "אתה לא יכול", "אתה לא מוצלח", "אתה זקוק לי", "אני לא מאמין בך", "אני לא סומך עליך". גם מבוגרים אך במיוחד ילדים, לומדים עם הזמן שאכן הם כאלה. הם מאמינים כבר שהם לא מסוגלים, לא מוכשרים ולא מוצלחים, דברשמערער את ביטחונם ואת הדימוי העצמי שלהם והם מפסיקים לנסות ונמנעים מהתמודדות.

באופן הזה נוצר מעגל סגור כי ככל שהם לא מתמודדים, כך עושים יותר בשבילם, הם מוותרים מראש ולא מתאמצים יותר וחוזר חלילה.

התוצאה היא שאנשים אלה, הלוקחים על עצמם את האחריות, עושים הרבה משימות במקום אחרים ולא רק בתוך המשפחה הגרעינית, נוצר עליהם עומס משימות, מטלות ותפקידים, לחץ ומתח רב. הם כל כך עסוקים באחרים ובצרכים שלהם שהם עלולים להפסיק להקשיב לעצמם ולרצונותיהם האישיים, הם מרגישים שכל הנטל נופל עליהם בלבד, ושהם לבד במערכה ללא שותפים.

הם יכולים לפרש את אי העשייה של האחרים לא כי הם לא יכולים אלא שהם לא רוצים ואז מתחיל התסכול להתעורר ולהתגבר דבר שיכול להביא לתחושות מרירות עקב חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות, לכאורה, בדידות, כעס, כאב, חוסר ערך עד כדי תחושה של ניצול.

הקונפליקט שלהם, למעשה, אינו עם האחרים אלא בתוך עצמם. מצד אחד, הם רוצים שאחרים ישתתפו כמוהם בעשייה, כדי להרגיש שותפות ולהקל על עצמם ובמיוחד אצל הילדים, לפתח אצלם עצמאות, יכולות, כישורים וביטחון ומצד שני, הם זקוקים להרגיש שהם "המצילים" היחידים, בעלי הכוח, שווים ובעלי ערך ומשמעות.

עמוק בתוכם הם יכולים להרגיש שאם לא יזדקקו להם ויהיו תלויים בהם, אז הם לא יהיו שווים מספיק, לא יצטרכו אותם יותר, והם לא יהיו דומיננטיים ובעלי הכוח והשליטה. זו דרך עקיפה להעניק ולספק לעצמם תחושת ביטחון וכוח כשבעצם, בדרך זו הם נמנעים מלפתח ביטחון מתוך עצמם אלא רק כאשר אחרים תלויים בהם. סוזן אמרה "אם לא זקוקים לי אז מה אני שווה, איזה ערך יש לי?"

אם לא משנים את הגישה ואת דפוסי ההתנהגות האלה כולם מפסידים. גם האדם עצמו שלוקח על עצמו בלבד את משא האחריות מרגיש עומס יתר, מתח ולחץ ובדידות ועלול לפתח תחושת קורבניות, דבר שיכול להתבטא לבסוף במריבות וויכוחים רבים. הוא מרגיש ביטחון רק כשהוא דואג כל הזמן לאחרים, מסייע ומגן עליהם, והוא "שוכח" את עצמו.

מנגד, האחרים, בני הזוג, קולגות, חברים, בני משפחה מורחבת ובמיוחד הילדים שלהם, שהתרגלו שעושים בשבילם ובמקומם, לומדים שהם אינם צריכים להתאמץ, לקחת אחריות על מעשיהם והתנהגותם, ולשכלל ולפתח את יכולות ההתמודדות שלהם עם תסכולים וקשיים של המציאות.

כתוצאה מכך, הם נשארים בני אדם לא בטוחים בעצמם, תלותיים, פסיביים, חסרי עצמאות, לא בשלים וילדותיים המצפים שהסביבה תספק להם את צרכיהם והם יתקשו בבגרותם לנהל מערכות יחסים יציבות, מספקות וטובות ויהיה להם קשה לצמוח בחייהם להישגים והצלחות משל עצמם.

אם נמחיש את התהליך במטפורה, אם לילד יש קשיי ראייה, האם נראה במקומו או שניתן לו משקפיים כדי שיראה בעצמו? או דוגמא אחרת, אם הילד הולך על רגליכם האם שרירי רגליו יהיו מפותחים דיים כדי ללכת בעצמו על רגליו באופן עצמאי? הרי תמיד הוא יהיה תלוי בכם או באחרים ואין ספק, שזה לא הדבר הרצוי.

המסקנה המתבקשת, לסיום, היא שהאדם הלוקח על עצמו את כל הנטל על כתפיו אינו "מציל" אף אחד בדרך זו אלא להיפך. עליו ללמוד לשחרר שליטה ולהתחלק באחריות, למצוא בתוך עצמו את הטוב, הביטחון והחוזק גם ללא עשיית יתר ופיתוח תלות אצל האחרים, לעודד ולאתגר את האחרים לבצע בעצמם משימות ותפקידים בהתאם ליכולתם וכישוריהם ולשבח אותם על כך.

המהות הטובה שלנו כבני אדם אינה תלויה בכמות המעשים שאנחנו עושים בכלל ולמען האחרים בפרט וניתן לאהוב אותנו בעצם רק בגלל מי שאנחנו במהותנו.

תפקידי גברים ונשים בניהול כסף והשפעתם על הזוגיות וכלכלת המשפחה / אריאלה מלצר / 15.03.2011

ונתחיל בסיפור מהחיים…שיש בו גם משהו משעשע ובו זמנית מייצג בתמציתיות את היחס הרווח אצל רבים לנושא הכסף בין בני זוג וכיצד הזוגיות יכולה להשפיע על הצלחה בניהול כלכלת משפחה בריאה וההיפך.

לפני כשלושה שבועות, כשחזרתי מהשידור הראשון של תוכניתי ברדיו החיים הטובים, הלכתי להירגע מההתרגשות בשוק הפשפשים, הנמצא לא רחוק מהאולפן. כשחלפתי על פניו של סוחר אחד שעמד לפני חנותו ובשתי ידיי שקיות גדולות, הוא ספק שאל, ספק אמר לי בשיא הרצינות:"אז מה, בזבזת את כל הכסף של הבעל? " וכששאלתי אותו בחיוך משועשע "למה לא את הכסף שלי?" הוא ענה שככה זה, כמו אצלו. הוא עובד ואשתו מבזבזת. והוא הוסיף: "אשתי אומרת שאם אני ארגיז אותה, היא לא רק תגהץ את הוויזה, היא גם תכבס אותה".

האיש הזה מייצג תפיסה שמרנית קלאסית שעדיין רווחת גם היום, אצל גברים ונשים רבים כאחד, שהאחריות על פרנסת המשפחה מוטלת בעיקר על כתפי הגברים. המאמר מתרכז בנושא זה ובהשלכותיו על בני הזוג ועל הזוגיות.

למרות המהפכה הפמיניסטית והשינויים החברתיים בעידן המודרני בחברה המערבית לפיהם, נשים היום הן דעתניות, עצמאיות, חזקות, מובילות, יוצאות לעבודה, רוכשות לעצמן השכלה ומפתחות קריירה מקצועית, באופן מסורתי נשים רבות (לא כולן נוהגות כך) נמנעות מלנהל את התקציב המשפחתי.

הן מעדיפות להיות פסיביות בנושא הניהול הפיננסי של המשפחה, משאירות את נושא הכספים באחריות הבלעדית של בן זוגן, אינן מעורבות בניהול השוטף מתוך תפיסה ש"זה לא בשבילן והן לא מבינות בזה כלום", הוא מבין בזה יותר, והוא יודע יותר טוב, למשל, איזו הלוואה או משכנתא לקחת או איפה כדאי להשקיע את הכסף.

דפוסי ההתנהלות בין בני הזוג בענייני הכספים והחלטות כלכליות הם חלק ממבנה היחסים והקונפליקטים בכלל של הקשר הזוגי והתפיסה שלהם את עצמם ואת הזוגיות ויכולים לבוא לידי ביטוי בכל תחומי חייהם. יחד עם זאת, זה לא בהכרח שדפוסי ההתנהגות של בני הנהוגים בתחום הכספי לפיהם,  הגבר דומיננטי, חזק, קובע ובעל השליטה מול אישה פסיבית , לא מעורבת ותלותית יבואו לידי ביטוי גם בשאר תחומי חייהם.

כאשר זוג צעיר מחליט למסד את הקשר ביניהם הם, לרוב,  משתפים, זה את זה בציפיות ובפנטזיות שלהם על הרומנטיקה והאהבה שיהיו להם, כיצד הם יבנו את המשפחה, איך יקראו לילדים שלהם, איך ייראה ביתם וכד' אך בדרך כלל נמנעים מלדבר על הציפיות והצרכים שלהם בניהול המשק הכלכלי של ביתם.

לכל זוג יש הסכם סמוי של ציפיות הדדיות מהיחסים הזוגיים ביניהם, שלא גלוי על פני השטח. אחד הסעיפים השכיחים בחוזה הסמוי שבני זוג רבים מסכימים עליו הוא, למשל, שהגבר יהיה המפרנס העיקרי, יהיה אחראי על כל הניהול הפיננסי השוטף ואילו האישה, למרות שהיא גם עובדת, תהיה אחראית על הבית והטיפול בילדים.

להסכמה הזו יש השלכות על חייהם כזוג, על התפקוד שלהם, באיזו עבודה הם יעבדו ועל היחסים ביניהם, במיוחד אם הם לא מדברים על זה באופן ישיר וגלוי. כך הבעל יחפש כל הזמן להתקדם בעבודתו, ישקיע שעות מרובות ומאמצים רבים בעבודה אפילו כשהוא בבית, לפעמים ייעדר מהבית עקב נסיעותיו לחו"ל הכרוכות בעבודתו , מה שלא ישאיר לו כוח וזמן להיות מעורב ולהשקיע גם בבית ובזוגיות. לעומתו, האישה יכולה להישאר בבית, או תחפש עבודה שתאפשר לה להיות יותר זמינה ונגישה לצרכי הבית והטיפול בילדים.

כתוצאה מכך, יכול להיווצר מצב בו הבעל מרוויח הרבה יותר מאשתו שלקחה על עצמה לעבוד במשרה חלקית או בעבודה ששכרה נמוך ושאר הזמן שלה מוקדש לעבודה בבית ועם הילדים. לאור זאת, לעיתים, הוא מקנה לעצמו זכויות יתר במשפחה ובקביעת ההחלטות על ההוצאות הכספיות של האישה ועל הוצאות הבית בכלל.

מצב זה יכול להיות קרקע פורייה למריבות וויכוחים רבים בין בני הזוג על רקע חוסר השוויוניות שביניהם, חוסר השותפות של שניהם בכל תחומי החיים של המשפחה, חוסר תקשורת גלויה ופתוחה, צרכים לא מסופקים של בני הזוג מהקשר הזוגי ובעיקר, חוסר קרבה ואינטימיות.

אחת האפשרויות כתוצאה מכך יכולה להיות שהבעל ייקח על עצמו את כל האחריות הבלעדית על המשאבים הכלכליים של המשפחה, ינהל אותם בעצמו, ישמור לעצמו את המידע, יקבל החלטות לבד ללא התייעצות ושיתוף עם בת זוגו, כשהיא לא מעורבת כלל במצב בבנק, במצב ההכנסות וההוצאות, בחסכונות או בקבלת ההחלטות הפיננסיות.

כאחראי בלעדי שמביא את הפרנסה העיקרית של המשפחה וכשומר על הקיום של המשפחה ומתכנן את עתידה הכלכלי, יכול הגבר לקחת לעצמו גם את הכוח והשליטה על המשאבים הכלכליים ונוצרת היררכיה ביחסים הזוגיים של מעמד, כוח, סמכות ושליטה.

עקב כך, הוא מצפה מבת זוגו שתדווח לו ושתקבל את אישורו על הוצאותיה. הוצאות או קניות שהאישה עושה בניגוד לרצונו או שנראות בעיניו מיותרות נחשבות על ידו כבזבוז כספים, דבר שיכול לעורר את רוגזו של הבעל על "בזבזנותה" של אשתו וחוסר התחשבותה במצב הכספי של המשפחה.

לעיתים, אפילו ישנו מצב של הסכמה שבשתיקה שלמרות שיש לה חלק בפרנסת המשפחה ונגישותה לחשבון הבנק, האישה מקבלת את הכסף מהבעל על פי הדיווח שמציגה לו על ההוצאות הנדרשות לה לאותו יום, כאילו מקבלת "דמי כיס". במצב זה האישה יכולה להרגיש נחותה, קטנה וחלשה ומאד תלויה בבעל באישורו ובהסכמתו להוצאותיה, עליה להסביר ולהצדיק את ההוצאות הדרושות ואם אין לה הסבר מוצדק, הוא יכול לכעוס עליה ועלולה להתפתח מריבה ביניהם.

כך היה, לדוגמא, כשאורית (שם בדוי) קנתה לעצמה משקפי ראייה חדשות שמצאו חן בעיניה, לאחר שנשברו לה הקודמות, ובתגובה לכך, בעלה כעס עליה שהייתה יכולה לקנות משקפיים זולות יותר. בנוסף, הוא פיטר את העוזרת בטענה שזו הוצאה כספית מיותרת וכספים אלו יכולים להיחסך כשאורית תנקה בעצמה את הבית היות וזהו תפקידה ויש לה יותר זמן.

פעמים רבות קורה גם שכשהאישה קונה דבר מה שהיא יודעת כבר מראש שיעורר את רוגזו של הבעל כלפיה, והוא יאשים ויבקר אותה על מעשיה, היא מסתירה את זה ממנו, מחביאה את קניותיה, מציגה בפניו מחיר נמוך בהרבה ממה שבאמת עלה לה, מתארת ש"זו הייתה מציאה", "זה ישן, איך לא ראית?" וכד'.

בעצם העובדה שהאישה נשארת ללא מידע, לא מעורבת ולא שותפה שוויונית וללא שותפות בביצוע הניהול הפיננסי השוטף היומיומי, היא הופכת להיות תלויה בבן זוגה ולעיתים, אף נשארת ללא מקורות כספיים, למרות שהיא עובדת ומרוויחה כסף בעצמה.

גם כאשר הבעל אינו מחפש לעצמו כוח ושליטה, כשאשתו אינה מעורבת ושותפה להחלטות, הוא יכול להרגיש שכל כובד האחריות מוטל על כתפיו.

כתוצאה מכך, הוא מרגיש לבד בדאגות, בהתלבטויות, בקשיים הפיננסיים ויכול אף למנוע ממנה את המידע על המצב שלהם או קשייו בעבודה ובעסקיו כדי לא להדאיג אותה ולא להכניס אותה ללחץ. אין לו עם מי להתייעץ, אין לו על מי להישען והוא לא יכול להרשות לעצמו לשתף אותה בדאגותיו, במחשבותיו וברגשותיו, מה שמשאיר אותו לבד בתוך המתח והלחץ.

לפעמים, בגלל חוסר מעורבותה של האישה בניהול המשק הכלכלי של המשפחה, היא לא רק מאבדת את עצמאותה הכלכלית ואולי גם כספים שנעלמו מעיניה במשך הזמן אלא שכאשר עליה לנהל בעצמה את ענייניה הכספיים, אם בעקבות גירושין או אם בעקבות מות הבעל, חלילה, היא עומדת מול שוקת שבורה, חסרת ידע, אבודה, חסרת אונים ומבוהלת ועליה ללמוד צעד אחר צעד את הדברים הבסיסיים בניהול עצמאי של חייה הפיננסיים.

 ישנם גברים שרק מחכים וישמחו שבת זוגם תישא איתם באחריות הכלכלית ותהיה שותפה להם בביצוע הניהול השוטף, תקל עליהם את הנטל ותהיה שותפה אמיתית לתוכניות, לבעיות ולדאגות, תהווה להם משענת אמיתית, ותסייע במציאת פתרונות בשעת משבר וקושי.

יחד עם זאת, יהיו בני הזוג שיתקשו לשנות את המצב גם אם האישה תחליט להיות שותפה פעילה ומעורבת, כי יתכן, ואחרי הרגל של שנים וצבירת הכוח וההשפעה בידי הגבר, יהיה לו קשה לוותר על הבלעדיות והשליטה על המשאבים הכלכליים של המשפחה.

לכן, השינוי חייב להיעשות בתיאום ובשיתוף פעולה בין בני הזוג מתוך הסכמה והחלטה משותפת לשפר את היחסים ביניהם ולשפר את המצב הכלכלי של המשפחה.

ברור, אם כן, שיחסיהם של בני זוג, שמתנהלים בדפוסים כאלה, יהיו מאופיינים בקונפליקטים רבים, הסתרות, סודות ושקרים, יחסי תלות- עצמאות, ביקורתיות ושיפוטיות רבה, מאבקי כוח ושליטה, תקשורת לקויה וכמובן, כתוצאה מזה יכולים להיות יחסים זוגיים עכורים, ללא קרבה ואינטימיות, ללא כבוד והערכה, מלווים במריבות וויכוחים רבים המשפיעים על כל תחומי חייהם של בני הזוג, כולל יחסי המין. כל אחד מבני הזוג מרגיש לבד בעולמו, וחש כאב ותסכול רב.

זה לא מוכרח להיות כך ! למען היחסים בזוגיות ובמשפחה ושיפור המצב הכלכלי מומלץ לנהוג אחרת !
בטור הבא אני אגלה לכם את העקרונות ואתן לכם 14 טיפים איך בעזרת זוגיות מוצלחת אפשר לנהל בהצלחה את המשק הכלכלי של המשפחה.

אריאלה מלצר, מנהלת מכון רעות ברחובות, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית, מומחית בשליטה וניהול כעסים.

הנוסחה לנישואים מאושרים / אריאלה מלצר / 20.02.2011

הנוסחה לנישואים מאושרים- האם נראה לכם שיש מישהו שלא היה רוצה לגלות את הנוסחה לזוגיות ונישואים מאושרים? רבים לא חושבים בכלל שיש דבר כזה. רבים חושבים שהצלחת הנישואין היא הכימיה או ה'קליק' בין בני הזוג, מזל או גורל. עד שקוראים את המחקרים של פרופ' ג'ון גוטמן, פסיכולוג ומתמטיקאי מאוניברסיטת וושינגטון, מהבולטים ביותר בחקר הזוגיות בעשורים האחרונים.

ג'ון גוטמן עקב אחר זוגות נשואים רבים במשך 35 שנים עד היום וחיפש נוסחה מדעית (מתמטיקאי או לא?) לסוד הצלחת הנישואין או כישלונם.
גוטמן מתאר בספרו "The Marriage Clinic " כי באמצעות התבוננות בבני זוג      מתווכחים ניתן לנבא האם נישואיהם יצליחו או יעלו על שרטון ב 15 השנים הבאות והם ייפרדו.

הזוגות צולמו בוידיאו ע"י צוות החוקרים כשהם מתווכחים במשך 15 דקות על נושאים שהם רגילים לריב עליהם בחיי היומיום שלהם.

בנוסף להבעות פניהם, נמדדו גם ערכים של הזעת גוף, לחץ דם וחום הגוף. כל הערכים שנצפו ונמדדו קודדו למספרים. הנוסחה המתמטית, שנבנתה ע"י גוטמן, מבוססת על ציונים מספריים, חיוביים או שליליים, של הבעות פניהם של בני הזוג, הערותיהם, פעולותיהם ותגובותיהם. כל הערה, הבעת זלזול, לעג, ביקורת, התעלמות, הרמת גבה, גלגול עיניים, אנחה, הנהון ראש, צחוק וכד' נצפו ונספרו.

לפי ניתוח הנתונים נבנה סגנון הויכוח הייחודי של כל זוג וזוג, מה שגוטמן מכנה ה"דנ"א של היחסים שלהם".

הוא גילה גם שאין צורך לדעת על מה הזוג מתווכח אלא שמספיק לראות אותם בשעת ויכוח ולצפות בהבעות פניהם ובלשון הגוף שלהם כדי לדעת אם נישואיהם יצליחו או יכשלו והם עתידים להתגרש במהלך 15 השנים הבאות. "כל הגורמים שמכשילים נישואים או שמבטיחים קשר יציב וחם כבר נמצאים שם, בשפת הגוף בדקות הראשונות של המריבה".לדבריו, הדיוק של הנוסחה שנבדקה על ידו במשך שנים רבות הוא 94%.

-אם כך, מה מאפיין, עפ"י גוטמן, ויכוחים של בני זוג שנישואיהם נועדו להצליח?

גוטמן גילה כי זוגות טובים, שלמרות הוויכוח וחילוקי הדעות וחוסר הסכמה שיש ביניהם שומרים עדיין על יחס חיובי אחד כלפי השני, מתייחסים בנימוס, בכבוד ובהערכה זה כלפי זה, מהנהנים בראשם לאות הקשבה ואישור לדברי בן זוגם למרות חוסר ההסכמה איתו. הם גם מסוגלים לצחוק ולגלות חיבה אחד לשני.

גוטמן ציין כי "לציון חיובי גבוה זוכים מילים או מעשים שמעידים על אמפתיה, תמיכה או סתם התעניינות במה שבן הזוג אומר בעניינים השנויים במחלוקת. לדוגמה, הנהון של תמיכה שכאילו אומר "אני מבין אותך, מותק". "בצד החיובי, הומור וחיבה הם קרוב לוודאי שני הדברים החשובים ביותר. אפילו על זה שמעלים בעיה במונחים ניטראליים, ללא רגש, מקבלים כמה נקודות חיוביות".

זוגות אלו מזהים את השלב בו המריבה מידרדרת לפגיעות ועלבונות ולתחושות שליליות ויודעים לעצור אותה בבת אחת ולשקם את המצב במקום להסלים אותו.

גוטמן ושותפיו אפילו גילו נוסחת פיוס שיכולה לנבא גירושים. הם קוראים לה 'נוסחת 1:5'. "חמישה ליטופים על כל מכה מילולית. אם אמרתם דבר מרושע ומיותר, לא מספיק להתנצל. צריך לפצות את הנפגע בלפחות חמש אינטראקציות חיוביות נפרדות, רצוי באותו היום. אצל זוגות חזקים ממש היחס הוא 1:20, 20 רגעים טובים ביום של עלבון אחד. פחות מ־1:8 זה לא בריא, פחות מ־1:5 זה מסוכן".

הבעות הפנים, שפת הגוף והמסרים הלא מילוליים הינם בין הגורמים המשמעותיים ביותר. "לדוגמה, ישנה הבעה של בוז, שבה הזווית השמאלית של הפה נעה הצידה ויוצרת גומת חן", אומר גוטמן. "אנחנו רואים אותה כל הזמן אצל זוגות שעומדים להיפרד – ויש לה משקל עצום בנוסחה המתמטית שלנו. גם גלגול עיניים ואנחות בתגובה להערה של בן או בת הזוג הם התנהגויות שליליות בעלות משקל רב".

בראיון למוסף כלכליסט אמר ד"ר גלעד הרשברגר, מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצלייה וממשיך מחקר הזוגות בישראל, כי קל אפילו יותר לזהות את מאפייני הויכוח של הזוגות שנועדו להתגרש.

הרשברגר אומר שאצל הזוגות, שלימים מגלים שהתגרשו, מוצאים ארבע התנהגויות שחוזרות על עצמן בתדירות גבוהההרשברגר כינה אותן 'ארבעת פרשי האפוקליפסה' והן:

1. הראשונה היא דחיית ביקורת מבן הזוג. 

2. השנייה היא מתיחת ביקורת על האישיות של בן הזוג במקום לדבר על ההתנהגות הספציפית. לדוגמא, "אתה אטום רגשית" במקום "הפריע לי שלא תמכת בי.."

3. ההתנהגות השלישית היא התעלמות והתנתקות רגשית במהלך הוויכוח, והיא אופיינית במיוחד לגברים.

4והרביעית והגרועה מכולם היא הבעת בוז. אם אתה רואה אחד מבני הזוג מגלגל עיניים לשמים בזמן ויכוח, אתה יכול לדעת שיהיו הרבה בעיות בקשר הזה. כל מי שתשאל יאמר לך שהוא לעולם לא עושה את זה, אבל כשמצלמים ומקפיאים את התמונה, רואים הכול."

דרך נוספת שהתגלתה במחקרים אלו שמנבאת את עתיד הנישואים היא לפי השאלה "איך הכרתם".

במחקר של פרופ' גוטמן ושותפו למחקר לוול קרוקאוף גילו השניים שנמצאו הבדלים מובהקים בין הזוגות שנישואיהם טובים לבין הזוגות שנפרדו לבסוף עפ"י האופן שבו השיבו לשאלה "איך הכרתם?"

גוטמן צילם את הזוגות שהתבקשו לספר על פגישתם הראשונה, חוויותיהם ותחושותיהם ואירועים משמעותיים שהיו להם כזוג, גם בתקופה שבאה בעקבותיה.

גוטמן גילה שזוגות מאושרים גילו רוך וגעגועים לתקופת ההכרות, צחקו והחמיאו אחד לשני וזכרו את חווית ההכרות באופן חיובי. הם תיארו את החוויות לפרטי פרטים עד שלעיתים חזרו על עצמםהם חזרו שוב ושוב על המילים "אנחנו" ו"שלנו", מילים שמדגישות את תפיסת ה"ביחד" שלהם, והם התענגו אפילו על החוויות הקשות שעברו ביחד.

זוגות לא מאושרים, שעתידים להתגרש, לא הרבו בפרטים ונזכרו דווקא ברגעים קטנים ושליליים. בני הזוג דברו כל אחד על הקשיים של עצמו בלי לראות את הקשיים של הקשר שלהם כזוג. סגנון דבורם אופיין במילים שהבליטו את חוסר החיבור וה"ביחד" שלהם כגון, "אני", "שלי", "שלך".

מסקנות-  הנוסחה לנישואים מאושרים היא:

  • לראות את  הקשר הזוגי ואת ה"ביחד" הזוגי כבעל חשיבות מרובה ולא לראות רק את העצמי והצרכים האישיים בלבד .
  • לשמור על כבודו של בן הזוג ולגלות הערכה כלפיו גם כשמתגלעים ביניכם חילוקי דעות וחוסר הסכמה.
  • להשתמש בהומור ולגלות חיבה ואמפטיה גם בשעת ויכוח.
  • לעשות הפרדה בין ההתנהגות המתסכלת של בן הזוג לבין האישיות שלו ולא להעביר עליה ביקורת.
  • לראות גם את הדברים הטובים שהיו בעבר ושישנם בבן הזוג עבור הקשר הזוגי בצד ראיית התסכולים. היכולת הזו מאפשרת להפריד בין הדברים הטובים לדברים המתסכלים בלי לצבוע את הקשר כולו בצבעים שחורים.
  • כשעולים הקונפליקטים הגורמים לתסכולים ולתחושות קשות יש להישאר בתוך הקשר, להמשיך להקשיב מתוך הלב, להבין את עולמו של בן הזוג כפי שהוא ולא כפי שאתם מפרשים אותו מעולמכם. לא לברוח ממנו או להימנע מלשוחח איתו ישירות וגלויות ומהמשך הדיאלוג. לא להתעלם ממה שעולה אצל בן הזוג דבר שגורם לו להרגיש שמבטלים אותו ושוללים כליל את המהות שלו ומשאיר אותו עם משקעים כבדים שקשה לו לצאת מהם.
  • במקום למתוח ביקורת על בן הזוג ולהאשים אותו, לראות כיצד ניתן ליצור גשר איתו, להבין את מקורות ההתנהגות והכאב שעומדים מאחורי ההתנהגות שלו ולחפש דרך משותפת שתענה על הצרכים של שניכם.
  • לדעת לעצור בזמן כשרואים שבמהלך מריבה הדברים מידרדרים למקומות הרסניים.
  • לדעת למצוא דרך של פיוס מתאימה ויציאה מהירה מתוך המריבה והוויכוחים כדי לחזור בהקדם האפשרי לקשר הנעים והמספק.
  • לדבר על הקשר הזוגי תוך שימוש במילים של "ביחד", ברבים ולא ביחיד, כמו : אנחנו, שלנו , לדוגמא, במקום "אתה צריך…" לומר "אנחנו צריכים…"

כן. זה, לפעמים, קשה אך אם רוצים להצליח בנישואים וחשוב לכם הקשר הזוגי, תתחילו לשנות את אופן הויכוחים ביניכם, גם אם אתם צריכים לעשות את הדברים באופן מלאכותי. גם אם זה ייעשה בתחילה מזויף, אך בעקביות ובהתמדה, היחסים לבסוף ישתנו וייעשו מוצלחים הרבה יותר. לקבלת טיפים נוספים לחידוש האהבה בזוגיות לחצו על הקישור.

מה גורם לנו להתאהב דווקא במישהו אחד ולא באחר?- בחירת בן זוג עפ"י האימגו / אריאלה מלצר / 09.02.2011

בחירת בן הזוג היא לא מודעת גם אם אנחנו חושבים שבחרנו את בן הזוג בגלל שהוא או היא חתיכים, חכמים, מוכשרים, יציבים, אחראים, רציניים, מצחיקים, אפשר לסמוך עליהם, ועוד סיבות למיניהן.

אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו כדי לרפא את פצעי ילדותנו. זהו דבר שרבים לא יודעים אותו ולא מודעים לו וכתוצאה מזה, כשמתחילים מאבקי הכוח והמריבות בין בני זוג, במקום להבין מה עומד מאחורי זה, מה המקורות של הסכסוך והקונפליקט הזוגי ומאיפה הם נובעים, חלק מהזוגות ממהרים, לעיתים, לפרק את הקשר הזוגי ומתגרשים. אחרים ממשיכים לחיות ביחד בתוך תסכול רב. אם הם לא יבינו את מניעי הבחירה שלהם שמקורה בחסכים שלהם ובפצעי הילדות שלהם, לא מן הנמנע, שכשהם יבחרו שוב בן זוג לחיים משותפים, גם אם זה יראה להם שונה הפעם, הם עלולים למצוא את עצמם בדיוק באותו מקום עם אותה גברת בשינוי אדרת. הדברים מבוססים על גישת האימגו,.שפותחה לטיפול זוגי ע"י  ד"ר הארוויל הנדריקס מארה"ב שכתב גם כמה ספרים בנושא כמו "לבסוף מוצאים אהבה " או "לשמור על האהבה הזו".

לכולנו יש דימוי (אימג' הוא האימגו ) או תמונה במוח איך אנחנו צריכים לקבל אהבה וביטחון . התמונה הזו נוצרה עוד בילדות שלנו ומבוססת על ההורים שלנו או אלה שגידלו אותנו או אלה שהיו משמעותיים בחיינו, כמו סבא וסבתא, דודים, מורים, ועוד. אנחנו מחפשים מישהו שיהיה תואם ההורים שלנו.
.
ההתאהבות היא למעשה, הבחירה של הילד הפצוע שבתוכנו שבוחר את מה שהוא מכיר, את תואם הוריו כדי לקבל ביטחון ואהבה. כשהלא מודע נתקל בבן הזוג שדומה ותואם את דמות ההורים, הגוף מתחיל להפריש הורמונים, שנקראים פניל אתיל אמין, והם יוצרים תחושה של כמו תחת השפעת סם, וגורמים למשיכה ולהתאהבות בבן הזוג.

זה ה'קליק' שכולם מחפשים להרגיש. אז מרגישים את כל הפרפרים בבטן, מחסירים פעימה, הכול נפלא ומושלם, יש תחושה של אושר, התרוממות רוח ושלימות. הכול נראה נהדר. יש תשוקה, אנרגיה, מחוות גופניות, כינויי חיבה, פינוקים, חיזורים ובילויים. בני הזוג רוצים להיות ביחד בכל רגע, יש הרגשה שמכירים מאז ועולם והם מרגישים ביטחון מלא. הם מסונוורים ולא רואים בכלל את התכונות השליליות של בן הזוג., לא רואים שום דבר חוץ מבן הזוג שנראה מושלם, (לא סתם אומרים שהאהבה עיוורת).

מיד רואים כשמישהו מאוהב. הוא מסתובב שמח, מאושר וטוב לבב עם חיוך מרוח על הפנים שלו גם כשלא נראית סיבה גלויה לעין.

רק כשמתחילה המחויבות לקשר ולנישואין וקיים הביטחון בקשר, השפעת הסם מתפוגגת ומתחילים לראות את בן הזוג כמו שהוא. ההתאהבות הזו מתפקידה ליצור את הקשר וכשהוא כבר קיים ויש מחויבות לקשר הזוגי, ההתאהבות דועכת. כמה מאכזב, נכון? כולנו היינו מוכנים להסתובב כמו זומבים כל הזמן מרוב אהבה.
אז מה הבעיה?   למה זה כך?  למה אי אפשר להמשיך את ההתאהבות הראשונית הזו?

ההתאהבות הרומנטית היא בעצם פנטזיה ילדותית לסיפוק ומילוי כל הצרכים שלנו. כשמתחילה המחויבות לחיים משותפים ולנישואין, האשליה מתחילה להתנפץ.

תחשבו על זה רגע, איך אדם אחד יכול לספק לנו את כל מחסורנו, המאוויים שלנו וכל המשאלות והציפיות שלנו? כשחושבים על זה בהיגיון, זה לא נראה מציאותי כי יש לבן הזוג גם חיים משל עצמו, רצונות וצרכים משלו והוא לא יכול לעמוד לרשותנו ולמלא במדויק אחר כל מבוקשנו באופן ובזמן כפי שאנחנו צריכים.

לכן, ברור שמי שמנהל אותנו בזמן ההתאהבות זה הילד הפנימי שבתוכנו, שלרוב, אנחנו לא מודעים לו, שמבקש דרך בן הזוג את המענה והריפוי של הצרכים שלנו שלא מולאו בילדות ע"י ההורים שלנו.

ההורים שלנו או הדמויות המשמעותיות האחרות בחיינו כילדים, אינם מושלמים וגם ההורים הכי טובים  לא יכלו לתת לנו תמיד את המענה לו היינו זקוקים, בזמן ובאופן המדויק שהיינו צריכים אותו. לפעמים הם חולים, עסוקים, נעדרים, פוחדים, יש להם את הקשיים והבעיות שלהם. אפילו הורה לא קיים, שנפטר, יכול ליצור כאב ופצע אצל הילד.

כל צורך שלא סופק באופן קבוע יצר פצע וכאב אצל הילד וכדי להמשיך לשרוד נוצר אצלו באופן לא מודע דפוס הגנה שהוא כמו חליפת הישרדות שבאה להגן עליו מפני הכאב וכדי להמשיך לקבל ביטחון ואהבה. חליפת ההישרדות הזו הולכת איתנו לבגרות ולזוגיות.

כשאנחנו בוחרים בן זוג המשאלה הלא מודעת שלנו היא שהוא ירפא את פצעי הילדות שלנו ויתקן את מה שהיה קשה וכואב לנו בילדות.

אלא מה? היות ואנחנו בוחרים את בן הזוג לפי תמונת הורינו, על יתרונותיהם ועל חסרונותיהם, (זה לא אומר אחד לאחד שבת הזוג תהיה דומה לאימא ובן הזוג לאבא אלא לפי התכונות שלהם) נבחר בן זוג שיעשה בדיוק את אותו הדבר, גם נקבל ממנו אהבה אך גם ניפצע שוב באותה הצורה בדיוק.

כשזה קורה מופעלת שוב חליפת ההישרדות, ואז אנחנו או תוקפים את בן הזוג או בורחים ממנו, וכך נוצר מאבק כוח בין בני הזוג, על כל המריבות והוויכוחים, הסכסוכים שיש בין בני הזוג. בני הזוג חושבים אז שהם טעו בבחירה, ומתגרשים או חיים ביחד בתסכול רב.

הבחירה הלא מודעת בבן זוג מורכבת מדבר נוסף.  בילדות שלנו למדנו שכדי לקבל אהבה וביטחון אנחנו צריכים להתנהג כפי שמצפים מאיתנו ולכן, דיכאנו חלק מהחלקים שבתוכנו שנחשבו "לא בסדר" ו"לא ראויים" בעיני ההורים שלנו. החלקים האלו נכנסים עמוק עמוק לתוך המרתף הפנימי שלנו וכאילו "שכחנו" מהם.  אבל היות ואנחנו שואפים לחיות כאנשים שלמים על כל המהות שלנו ועם כל החלקים שלנו, אנחנו בוחרים בן זוג שהוא מומחה בחלקים שדיכאנו בעצמנו והחבאנו אותם ואצלו הם מפותחים מאד.

לדוגמא, ילד שהגיע מהגן ובוכה לאבא שלו שמיכלי לקחה לו את האוטו. האבא בתגובה כועס עליו ואומר לו "מה אתה בוכה כמו תינוקת?" ושהוא היה צריך לקחת לה את האוטו בחזרה. אם באופן קבוע, אביו לא יקבל את התסכול והבכי של בנו ויכעס עליו או יזלזל בבכי שלו כי זה לא גברי, הילד יבין שלבטא רגש או לבכות זה לא ראוי בעיני האבא והוא צריך להיות כל הזמן גיבור וחזק.  הוא יפסיק לבטא רגשות והחלק הרגשי יכנס למרתף הפנימי שלו ללא שימוש. אך עם הזמן כשהוא יגדל , הוא ירגיש שהוא חסום רגשית וזה יפריע לו בחיים שלו, במיוחד ביחסים שלו עם אנשים. ילד זה, כשיגדל, יבחר בבת זוג שאין לה שום בעיה לבטא רגשות, רגישה, שבוכה בקלות מכל דבר ותרצה לנהל איתו שיחות נפש.

 בדרך כלל אלו החלקים ההפוכים לנו והמשלימים אותנו, למה? כי כך יש לנו תחושה שאנחנו שלמים אבל זו רק אשליה של שלמות כי החלקים האלה לא באמת מבוטאים על ידינו אלא רק על ידי בן הזוג. יתירה מזאת, אנחנו מצפים, באופן לא מודע, שבן הזוג יעזור לנו להוציא אותם מנבכי המרתף שלנו. לדוגמא, אם אנחנו אנשים מופנמים וסגורים נחפש אנשים מוחצנים, חברותיים ופתוחים, אם אנחנו מחושבים ושקולים כל הזמן נחפש אנשים ספונטניים, זורמים והרפתקנים, או אם אנחנו אנשים רציונליים ומעשיים נבחר מישהו שמבטא את הרגשות שלו בקלות.

בן הזוג נבחר כמו תוכנית ריפוי על מנת להחזיר לעצמנו את החלקים האבודים שלנו וע"י כך את השלמות הטבעית שהייתה לנו כשנולדנו עוד לפני שנפצענו.

 הלא מודע שלנו אומר לנו לבחור את בן הזוג שיש לו את אותם חלקים שהחבאנו בתוכנו ולא פיתחנו אותם בעצמנו, שהם בד"כ ההיפך משלנו, כתהליך ריפוי להחזיר לנו את עצמנו בשלמות, כי זו השאיפה שלנו במהותנו.

בהתחלת הקשר זה מאד נוח ויש תחושה של שלמות, כי בן הזוג משלים את מה שחסר בתוכנו, אבל די מהר מה שהיה נוח ומתאים מאד בהתחלה יהפוך לנושא של ויכוחים ומריבות בהמשך כי מאד קשה לחיות עם אדם שונה מאד וההיפך מאיתנו ובמיוחד כשהוא נוגע במקומות הכואבים המודחקים שבתוכנו.

תנסו להיזכר מה מצא חן בעיניכם בבני זוגכם ועכשיו שימו לב על מה אתם רבים איתם. תראו שמה שמצא חן בעיניכם כל כך בתחילת הקשר כשהתאהבתם אחד בשני, הוא בדיוק הדבר שמעצבן ומכעיס אתכם כל כך בהמשך החיים המשותפים.

למעשה, כאילו "שכרנו" את בן הזוג למשימה כלשהי (שאגב, הוא לא יודע עליה בכלל, הרי הוא מאוהב). "שכרנו" אותו כדי לרפא את פצעי הילדות שלנו אך כשהוא עושה את מלאכתו נאמנה, אנחנו כועסים עליו ונאבקים בו כי זה קשור לחלקים האסורים והכואבים שלנו, שלמדנו שהם אסורים ו"לא בסדר" בתוכנו.  הבחירה בו היא אומנם בעייתית, שעושה לנו סיוט לא קטן,  אך הנכונה ביותר, כי רק כשעולה הפצע הכואב ניתן לטפל בו ולרפא אותו.

דוגמא לכך הם אריק וגילה ( שמות בדויים ), שניהם בתחילת שנות ה-30 לחייהם, נשואים 5 שנים ולהם ארבעה ילדים והם מתגוררים במושב, סמוך להורי הבעל . זוג חמוד, שניהם אינטליגנטיים, נעימים ואוהבים אחד את השני ומסורים למשפחתם הגרעינית. גילה לא עובדת ומתמסרת לגידול הילדים, אריק עובד בעסק המשפחתי, עם אביו ואחיו, הוא המקצועי ביותר מביניהם. שניהם עסוקים מאד בכל המטלות והמשימות היומיומיות ואין להם זמן לעצמם . כשהם כבר מסיימים בשעות הערב את התפקידים שלהם עם הילדים והבית, הם עייפים ורצוצים מידי מכדי להקדיש זמן אחד לשני. נראה שהמשפחה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם כערך עליון, גם אם זה בא על חשבון הצרכים והרצונות האישיים שלהם וגם על חשבון הזוגיות שלהם.

אריק גדל בבית מרובה ילדים ולמרות הטיפול של אמו שהתמסרה לגידול הילדים ואביו שהקדיש את מרב זמנו לעסק ולפרנסת המשפחה, לא היה מישהו שביטא הערכה ליכולותיו, מישהו שעודד אותו ללמוד ולהגיע להישגים משל עצמו. למרות כוונותיה הטובות של המשפחה, הדאגה והאחריות, היה חשוב לה להשאיר את כל הילדים קרוב אליה, תלויים בה ותחת השפעתה. משפחה מסוג זה יצרה תלות סימביוטית אחד בשני ואינה משחררת את בניה לחייהם הנפרדים והעצמאיים כאנשים בוגרים, בעלי חופש בחירה, רצונות וצרכים משלהם, שצריכים לצאת ולבנות את חייהם בנפרד. חלק מילדי המשפחה הצליחו יותר להתרחק ולבנות את חייהם באופן נפרד ועצמאי וחלק פחות, כמו אריק.

מגיל צעיר אריק לא האמין ביכולותיו ובכישוריו, וויתר לעצמו ועל עצמו בכך שוויתר על לימודים שהתקשה בהם וחי בתחושת החמצה ופספוס גדולים עד היום, על כך שאין לו אפילו תעודת בגרות. מגיל צעיר הוא ידע שציפיות המשפחה ממנו שיכנס לעסק המשפחתי ויעזור לקדם אותו ולכן, היות ורצה לרצות את הוריו, הוא לא הרשה לעצמו לממש את רצונותיו הנפרדים והאינדיבידואליים כמו ללמוד לימודים גבוהים בתחומו ולהתמקצע.

למרות היותו בעל משפחה משלו, כל החלטותיו, האישיות והמשפחתיות וניהול המשק הכלכלי של ביתו תלוי בעסק ובאביו המנהל אותו. כל החלטה כלכלית גדולה שהוא וגילה רוצים לקבל, כמו רכישת דירה או אוטו גדול שישמש את המשפחה הגדולה שלו, תלויה באישור של האבא ובהסכמתו במיוחד אם יש לזה השפעה על העסק מבחינה כלכלית.

אריק מפחד להביע את רצונותיו וצרכיו מול אביו, מתנהל בפסיביות ובהבלגה, מרגיש תלות גדולה, חוסר אונים, חוסר ביטחון, חלש וקטן.  גילה כועסת עליו שהם כבני זוג תלויים כמו ילדים קטנים בהחלטותיהם במשפחה של בעלה ומנסה לדרבן אותו ולעודד אותו לעמוד מול אביו אך ללא הצלחה, למרות שהוא מסכים לדעתה.

גילה מצידה גדלה כבת יחידה למשפחה שעלתה לארץ כשהייתה ילדה קטנה. הוריה התגרשו כשגילה הייתה בת חודש ואביה נשאר מאחור כשהיא, אמה וסבתה עלו לארץ.  אביה התחתן מחדש ולא שמר במשך שנים על קשר איתה. גילה נשארה לחיות עם אמה וסבתה. חייה היו קשים מנשוא, אמה סבלה שנים רבות מבעיות נפשיות קשות שהקשו עליה לתפקד כאם. גם סבתה – לא עמדו לה הכוחות לטפל בה ואף ספגה את כל כעסיה ותוקפנותה של גילה כלפיה, אך בעיקר היא סבלה כעולה חדשה מהתעללויות קשות מהילדים בביה"ס. גילה דרשה לעבור לבי"ס אחר ואח"כ לפנימייה. למעשה, מגיל צעיר גילה התחילה כבר לתפקד באופן עצמאי כי היא הבינה שאין לה משפחה שתדאג לה והיא יכולה לסמוך רק על עצמה. בפנימייה היא סיימה 12 שנ"ל עם תעודת בגרות.
באמצעות הפנימייה סודרה לה משפחה שאירחה אותה בשבתות וחגים. לאט ובהדרגה נוצר קשר קרוב עם המשפחה וילדיה ולמעשה, היא הפכה להיות המשפחה שלה עד היום למרות שהיא לא אומצה רשמית.

עכשיו כבר אפשר להבין את הבחירה שלהם כבני זוג: גילה שבאה ממשפחה מפורקת ונאלצה מגיל צעיר לדאוג לעצמה באופן עצמאי בחרה באריק שיספק לה משפחה בטוחה וקבועה. היא בחרה בו כי הוא יודע בדיוק מה זה התמסרות למשפחה ולא עוזב אותה אפילו כשהוא כבר גדול ובוגר. הוא מומחה למשפחה דואגת ומעורבת, השומרת על קשרים קרובים אפילו יתר על המידה עד כדי תלות ואינה נותנת לחבריה חופש להתרחק לעצמאותם ולגדול כאנשים בוגרים. אריק גדל על ברכי הערך שמשפחה היא ערך עליון ויש לשמור על המסגרת המשפחתית בכל מחיר, גם אם יש צורך בהקרבת הצרכים האישיים וזה בדיוק מה שגילה הייתה צריכה כמענה לחסר העצום שלה בצרכי הקיום הבסיסיים שלה במשפחה יציבה, קבועה, שדואגת ואחראית ומעניקה ביטחון ואהבה. 

אריק מצידו בחר בגילה כי היא מומחית לעצמאות ולחופש, אחת שיודעת לדאוג לעצמה ולעמוד על שלה, דבר שאצלו היכולת הזו לא מפותחת בכלל. גילה מאד מעריכה את אריק ויכולותיו ורואה איך הוא מבזבז את חייו רק למען העסק והמשפחה ( אפילו משכורת מסודרת וקבועה הוא לא קיבל במשך שנים עד שהיא התערבה ודרשה שינוי ) היא ראתה בצער ובכאב איך אריק מקריב את עצמו ולא מפתח ומממש את כל הפוטנציאל הטמון בו. וזה בדיוק מה שאריק צריך, פיתוח היכולות העצמאיות שלו כבוגר, חיזוק האמון שלו בעצמו ובכוחות שלו ומימוש כל הפוטנציאל שיש בו . מן הסתם, אלו יהיו נקודות החיכוך והסכסוך שהם יריבו עליהם.

לסיום, הסכסוך והמריבות בין בני זוג הם לא ביטוי לחוסר האהבה שביניהם או על חוסר התאמה אלא ההיפך. הם מהווים אחד לשני סוג של אולטרא סאונד, המזהה את פצעי הילדות שלהם הזקוקים למענה ולריפוי.  לכן, אין צורך למהר לרוץ לרבנות.

הדרך היעילה והמקרבת ביותר כדי להתמודד עם הקונפליקטים הזוגיים היא להישאר בתוך המרחב הזוגי מתוך סקרנות ורצון אמיתיים לגלות את הכאב שמסתתר מאחורי הביקורת, ההאשמות והתלונות של בן הזוג. להבין איך זה מתקשר לעולם שלו מהילדות.
אחרי שתנשמו עמוק ותכילו את התסכול של עצמכם ואת התגובה המיידית האוטומטית שעולה בכם על מנת להתגונן מפני ההאשמות, תשאלו אותו מה זה מזכיר לו מהילדות.

עולם שלם יתגלה בפניכם שיבהיר לכם בצורה מופלאה את הקשר בין המריבה בהווה עם בן הזוג לבין כאביו ופצעי ילדותו של בן זוגכם. בשלב הזה כבר תוכלו לגלות אמפטיה לכאב של בן זוגכם, הבנה, ואפילו יכול לעלות בכם הרצון להקל עליו מהכאב שלו.

דרך זו רק מעמיקה את הקשר ויוצרת הרבה קרבה ואינטימיות, מרחב יחסים חם, רך ובטוח. זה לא תמיד קל להכיל את התסכול שעולה, אך בהחלט ניתן ללמוד את הדרך איך לבקר בעולמו הפנימי של בן זוגכם ואיך לתת לו את מלוא הנוכחות שלכם. רק תרוויחו מזה! וגם הילדים שלכם!

 

היכן שיש אהבה – יש חיים / אריאלה מלצר / 28.07.2010

ט"ו באב, חג האהבה, קרב ובא ולכבודו אני אספר לכם דברים יפיפיים שלמדתי מאישה מדהימה, מוארת, מיוחדת במינה, הדי שלייפר, שהשפיעה רבות על חיי האישיים והמקצועיים.
הדי, אמריקאית יהודיה, פסיכולוגית במקצועה, יצאה מגישת האימאגו, (שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס עבור זוגות ומטרתה לבנות אהבה מודעת ובשלה) ולקחה אותה למחוזות חדשים של איך להיות בתוך קשר זוגי (וביחסים בכלל) ואיך להפוך אותו ליחסים של אהבה בטוחה, מלאים בתשוקה, קרבה ואינטימיות.

הדי מציינת שלושה דברים מקשרים ובלתי נראים, בין בני הזוג, ובין אנשים בכלל: מרחב, גשר ומפגש. אלו דברים שכולנו מכירים וחיים אותם, אך לרוב, לא יודעים עליהם.

המרחב – הקשר הזוגי חי בתוך המרחב שבין בני הזוג.
מרטין בובר אמר שהיחסים חיים בתוך המרחב שבינינו. לא אצלי ולא אצלך ולא בדיאלוג שבינינו אלא הוא חי במרחב שבו אנו חיים שנינו וזהו מרחב מקודש.

אם אנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות עליו ואז אנחנו יכולים, באופן לא מודע, לזהם אותו בקלות. אנחנו שמים את רגשותינו בינינו לבין השני. כשאנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו מזהמים אותו באופן אוטומטי ע"י מילה, מבט, תנועת גוף, תגובה, שאנחנו שמים לא בכוונה במרחב, ואז המרחב מתחיל להיות לא נוח.

כשהמרחב לא נוח, אנחנו מגיבים לאי נוחות וכך הוא נעשה עוד יותר לא נוח ולא בטוח. כשהמרחב לא נוח ולא נקי הוא נעשה מסוכן. כל אחד עושה משהו כשהוא בסכנה. בטעות, רבים חושבים שהתגובה היא כלפינו, אבל, למעשה, התגובה היא לסכנה שבמרחב. כשפועלים בתגובתיות לסכנה, המרחב נעשה עוד יותר מסוכן.

חלק מאיתנו, מגיב לסכנה ע"י התפוצצות של אנרגיה כלפי חוץ, צעקות, תלונות, האשמות, ביקורת וכד' וחלק, מתכנס פנימה בתוך עצמו ומסתגר. עכשיו מגיבים ביחד לזיהום שבמרחב בלי לקחת אחריות על המרחב.
בני האדם לא רוצים להיות במרחב מסוכן ולכן, הם לא רוצים להישאר בו. למעשה, לא עוזבים אחד את השני אלא עוזבים את המרחב המסוכן.

אז איך לוקחים אחריות על המרחב?
הגשר – לקיחת האחריות היא ע"י מעבר על הגשר הקסום הנמצא בין בני הזוג אל העולם של הצד השני. זהו גשר כי כל אחד הוא עם עולם אחר משל עצמו. זו תרבות אחרת, שפה שונה, מוסיקה וקצב אחרים, עולם ומלואו – אחר.

איך עושים את זה?
יושבים זה מול זה, לוקחים נשימה עמוקה, שמים היטב את הרגליים על הקרקע, נושמים עמוק את הרגע, נושמים ומתרכזים ב"כאן ועכשיו", להרגיש את החיים ולהכיר תודה על כך. זוהי התחלה חשובה למסע של מעבר על הגשר.

הגשר חשוב כי עד שלא מבקרים אצל השני, בעצם לא יודעים מי הוא. חושבים שיודעים, אבל בעצם לא יודעים.

לעזוב את העולם שלך ואת כל מה שאתה מכיר ולהיות בשטח לא מוכר בשרות הקשר כדי להכיר את השני זו גדולה ואומץ רבים. המעבר על הגשר זה לתת לשני את התחושה שבאתי להכיר אותך. במודע ובמכוונות עולים על הגשר ושמים בצד את כל מי שאנחנו חושבים שאנחנו, רגשות, אמונות, זהות, סיפורי חיים ובאים כמו מיכל ריק. אי אפשר להביא שום דבר מעצמנו כשעוברים את הגשר לביקור אצל השני.

כשנוחתים בעולמו של השני, פשוט שומעים עם לב פתוח ועם עיניים חדשות וסקרניות. הרפתקת החיים היא לראות את הדברים הישנים עם עיניים חדשות. מקשיבים כאילו שומעים שפה ומוסיקה חדשות. שומעים ע"י חזרה על הדברים (שיקוף) ואז קורה משהו בצד השני.

המפגש – מה שקורה הוא מפגש בין שתי מהויות אנושיות. מבחינה ביולוגית, שתי מערכות לימביות (המערכת הלימבית במוח אחראית על הרגשות) מחוברות ביחד. כשיש מיזוג וחיבור של שני המוחות, מערכת העצבים המרכזית נרגעת.

להיות בקשר כזה נותן לנו את היכולת להיות עם אמפטיה, חמלה והבנה עמוקה לאחר. זה מפגש של שתי נשמות, שתי מהויות אנושיות מלאות עם כל כוח החיים שלהן.

מאחר והחיים מלמדים אותנו כבר בילדותנו, להגן על עצמנו מפני כאב וסכנות, אנחנו בונים סביב המהות הגרעינית שלנו חליפת הישרדות ובטעות, אנחנו חושבים שזה אנחנו. בתוך חליפת ההישרדות נמצאת המהות הטובה האנושית שלנו והיא מתגלה במפגש.

את המפגש לא רואים אלא מרגישים את האנרגיה הלא מילולית במרחב. שם יש תחושה של קרבה, אינטימיות, חמלה, חופש, קבלה והבנה עמוקה. זו האהבה המודעת, האמיתית שכולנו כל כך כמהים אליה. ומהאטמה גנדי אמר כבר "היכן שיש אהבה – יש חיים".

מי ייתן וליבכם יהיה מלא באהבה.

כוחה של הקשבה עפ"י האימגו / אריאלה מלצר / 28.07.2010

דמיינו לעצמכם נהר עם מים חיים צלולים, נקיים, זורמים ושוצפים בשצף קצף בעוצמה רבה. אם לנהר לא יהיו גדות מספיק גבוהות וחזקות שיגבילו את זרימת המים ויכוונו אותם בכיוון הנכון יש סיכוי גדול שכל המים הטובים הללו במקום להועיל ולהביא חיים, יציפו את הבתים והצמחייה, ימיתו את המרעה ושאר בעלי החיים, יהרסו הכול ויטביעו כל דבר שבסביבתם. אך אם גדות הנהר מגבילות את המים ולא מאפשרות להם לזרום לכל עבר אלא בכיוון מסוים, ניתן להשתמש בהם, לשתייה, השקיה, ניקיון וכד'- משמע-  חיים.

מי הנהר הצלולים והנהדרים הם כמו הדברים הטובים שיש בקשר הזוגי וביחסים בכלל. אני אתמקד בקשר בין בני הזוג אך בהחלט אפשר ליישם את הדרך להקשבה אמיתית בכל מערכת יחסים או קשר בין בני אדם.
אם לא יהיה מה שישמור על דיאלוג נכון ותקשורת יעילה בין בני הזוג, כל הקונפליקטים, התסכולים, הכאב והסכסוכים שעולים באופן טבעי בקשר, יכולים להציף כל חלקה טובה ביחסים ולהעכירם.

גישת האימגו, שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, כדרך לסייע לזוגות לבנות מרחב יחסים בטוח ומספק, מציעה דיאלוג שונה שבו יש הקשבה מסוג אחר- הקשבה של הלב עם נוכחות מלאה של הנשמה בעולמו של בן/בת הזוג.

דיאלוג כזה מתאים לבני זוג או לאנשים הנמצאים בקשר אשר ביחסיהם עלו כעסים, קונפליקטים, מתחים, לחצים, אכזבות ותסכולים, כאב, קשיים ובעיות.

אחת הדרכים הבסיסיות של קשר זוגי, עפ"י האימגו, הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי.
ההתכוונותיות בניגוד לתגובתיות, פירוש הדבר, להיות מודע לתחושת האיום שעלתה במוח הפרימיטיבי ולתחושות הפיסיולוגיות הנלוות לתחושת הסכנה אך לא לפעול ממקום אוטומטי זה אלא להתרכז ולהתמקד בעולם של השני מהחלק של המוח החדש שנמצא מאחורי האונה הקדמית, לשמוע ולהבין את דבריו של השני.

בדיאלוג זה המקשיב פועל מתוך התכוונותיות ומפנה אנרגיה מיוחדת להקשבה אמיתית מהלב למה שעולה מהשני, תוך חזרה ושיקוף דבריו עד לשמיעה מלאה של כל הדברים. עולמו שלו לזמן הדיאלוג  מונח בצד כאילו הגיע עם מיכל ריק. זהו שלב השיקוף.

רק לאחר שמוודאים שהמקשיב שמע את כל דבריו של השני אפשר להתפנות לשלב ההבנה, האישוש – דהיינו, לבדוק אם הבנו אותו בדיוק כפי שהוא רצה ומתוך עולמו שלו. חשוב להדגיש כי הבנה זו אינה בהכרח הסכמה וקבלה של הדברים.

עפ"י הדי שלייפר ( מבכירות מטפלי האימגו, שפיתחה והרחיבה את הגישה למקומות ומושגים חדשים), זהו ממש טקס, בו האחד כמו מניח את עולמו על המדף, עובר את הגשר הדמיוני שיש במרחב היחסים שביניהם ובא לביקור בעולמו של השני. כך נוצר מפגש אמיתי של חוויה, של אנרגיה שבאה לביטוי בלי מילים. מרגישים את האנרגיה שיש במרחב.

לפיכך, הדיאלוג אמור להתנהל בין בני הזוג בלבד, בסביבה נעימה, ללא הפרעות של שיחות טלפון, רדיו או טלביזיה, ויש לבחור עיתוי נוח לשני בני הזוג כדי שתהיה להם האפשרות להתפנות לתהליך ולפנות לשם כך אנרגיה פיזית ורגשית.

בני הזוג יושבים קרובים זה מול זה, שומרים כל הזמן על קשר עין. ללא קשר עין אין קשר בכלל. כשהעיניים קרובות הן נעשות טובות ואוהבות. אפשר ורצוי להחזיק ידיים. בקרבה פיזית כזו ממש מתפתחות 'אוזניים ללב', רואים דברים עדינים בנוף הפנים ובלשון הגוף ומתחילות לזרום במרחב היחסים  אנרגיות טובות, חמות ורכות.

כדי שתהליך זה יוכל להתבצע חשוב שתהיה נכונות הדדית של בני הזוג להכיר את עולמו של השני תוך עזיבת העולם של עצמו לפרק זמן מסוים ולעבור אל עולם השני מתוך סקרנות, לב פתוח, רחב ואוהב, לראות ולהכיר את הילד הפצוע, את הכאב שלו ומקורותיו.
כמה מדהים לראות כל פעם מחדש כאשר כבר יש מרחב יחסים מטופח, נקי, בטוח ומכיל איך בני הזוג מגלים את הקשר של פצעי הילדות שלהם מן העבר לקשיים והקונפליקטים העולים ביחסים ביניהם בהווה.

דיאלוג כזה שיש בו שיקוף, הכלה והבנה מראה  אני-  קייםאתה –קיים,  הקשר- קיים.
נוכחותו של בן הזוג או האחר בדיאלוג כזה מהווה מראה עבור האחר וע"י כך הוא מקבל את עצמו דרך בן זוגו.
מראה אמפאטית, מקבלת ומכילה זו מעניקה, למעשה, אישור וקבלה לקיום של האחר ולהיותו כפי שהוא. תחושת הביטחון, הערך והקיום עולים ככל שבן הזוג מצליח להיות נוכח בעולמו של השני בהכלה חמה ומלאה . דהיינו, אם הוא מהווה מיכל חם עבור בן הזוג או בקיצור, "מיכם"(= מיכל חם).

 חוויה זו מגבירה את תחושת הביטחון בעצמי ובמרחב היחסים שבין בני הזוג. האנרגיה הופכת להיות חמה וטובה ובמצב כזה הקונפליקטים נמסים.
כדאי לראות את הזמנת בן הזוג לבקר בעולמו הפנימי האינטימי ביותר כזכות גדולה שנפלה בחלקו. זו זכות גדולה ומיוחדת להיות האדם הבלעדי והייחודי שנבחר להיות מוזמן להכיר את מעמקי העולם של השני.
בנוסף לכך, זו גם הזדמנות  חשובה לשפר את היחסים בצורה מעמיקה ובו זמנית לאפשר גדילה וצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג .

הדיאלוג ממיס את הקונפליקטים ע"י כך שהוא מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם, אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב, הסכסוך והמריבות ביניהם. בדיאלוג בני הזוג חווים חוויות מרגשות חדשות ביניהם וכתוצאה מכך, נוצרת אווירה חדשה של חום, התקרבות ואכפתיות.

תהליך זה של התבוננות פנימית, תוך הכלה של בני הזוג אחד את השני, קבלת האחר,הקשבה מלאה,  נוכחות בטוחה וחיבור לפצעי הילדות הינו תהליך חשוב מאד בריפוי ההדדי של בני הזוג. הוא איטי ויש לתת לו את  הזמן הדרוש.

כאמור, דיאלוג כזה הינו שונה משיחה רגילה והוא נועד רק למצבים בהם יש מתח, חילוקי דעות בין בני הזוג או שהם רוצים לשתף אחד את השני בדברים מאד חשובים מעולמם הפנימי. אין זו שיחה רגילה של שאלה ותשובה. הקשבה של הלב דורשת אימון ולימוד מצד אחד, איך לפתוח את דלת עולמך ולשתף בגלוי ובפתיחות את בן הזוג בעמקי נפשך ומצד שני, ללמוד לתת לבן הזוג נוכחות מלאה מבלי לשפוט אותו באמצעות משקפי העולם הסובייקטיבי שלך.

הדיאלוג הזה נראה בתחילה מלאכותי וטכני ויש אלו שמתקשים בו בהתחלה. חלקם מקשיבים רק למילים ומנסים לזכור אותן. התרגול להיות נוכח בהוויה ובאמת לבקר בעולמו של האחר מביא לכך שהמילים כבר מגיעות מאליהן. לכאורה, יש בו משהו מגביל, כמו גדות הנהר, אבל זה בדיוק הדבר שמאפשר את הכלת התסכול ושמיעת האחר במאה אחוז.

לסיום, הקשבה מן הלב היא אומנות ומיומנות שניתן לפתח אותה וללמוד אותה כדרך חיים. היא אומנם מתחילה כדבר מלאכותי, כמו כל דבר חדש אחר, אך משהיא מתפתחת ומופנמת כדרך חיים וכמיומנות של מתן נוכחות מלאה עם הכלה וביטחון, הקשר הופך להיות קרוב ואינטימי, רך ועמוק יותר ומתגלה עולם ומלואו.

האם אנחנו מקשיבים באמת אחד לשני? – כוחה של ההקשבה / אריאלה מלצר / 28.07.2010

אחת הבעיות השכיחות שיש בין בני זוג, אותה אני רואה הרבה בחדר הטיפול,הגורמת לויכוחים וסכסוכים רבים היא תקשורת לקויה הבאה לידי ביטוי בכך שהם לא באמת מקשיבים זה לזה. החלטתי לעשות מחקר קטן משלי כי רציתי לראות האם התופעה רווחת גם בקרב האנשים בכלל בשיחות החולין היומיומיות. התחלתי להתבונן בתשומת לב על אנשים סביבי, לראות האם הם מקשיבים זה לזה.

מה שראיתי הרבה (וזה לא היה הפתעה בשבילי כי גם אני נתקלתי בזה אישית לא מעט) הוא לא דיאלוג בין שני אנשים אלא שני מונולוגים שכמעט אין קשר ביניהם כמו שיחת חרשים. כל אחד בעולמו הוא.

ראיתי שרבים אינם מקשיבים בתשומת לב מלאה אחד לשני. הם אולי שומעים את המילים אך הם אינם נמצאים באמת עם דבריו של בן שיחם. הם אינם נמצאים עם נוכחות מלאה בעולמו של זולתם. הם בעיקר, עם עצמם וצורכיהם האישיים בלבד.

כל אחד מדבר את מה שהוא רוצה לבטא ולא תמיד מתייחס לדבריו של השני. העיניים לפעמים מתרוצצות סביב ולא מתמקדות בבן השיח, נראה שחלק מהקשב ותשומת הלב מופנה לקלוט גם את מה שקורה בסביבה וכתוצאה מכך, הקשב הוא חלקי. הם לא באמת בתוך הקשר ביניהם. ללא קשר עין בשיחה אין קשר.

כל אחד מרוכז בעצמו, בעולמו, בצרכים שלו וכל מה שהוא רוצה זה רק להתבטא ולהשמיע את דבריו. לעיתים, מתפרצים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני ואף, מרימים את הקול כדי להתגבר על דברי השני.

בדרך זו לא שומעים באמת אחד את השני ובוודאי שכבר לא מבינים זה את זה.

מכירים את המשפט "סליחה שאני קוטע אותך אבל אני חייב להגיד…"? זה לכאורה, מנומס, מבקשים סליחה אבל בכל זאת קוטעים את השני ולא מאפשרים לו לסיים את דבריו. מדוע חייב? מה גורם לו לא לאפשר לשני לסיים? איפה הדחיפות? איפה זה כתוב שמוכרחים, חייבים להפסיק את השני?

כל אחד מבין ואפילו שומע את הדברים מהעולם של עצמו, מזווית הראיה שלו ולכן, כל אחד נשאר בסופו של דבר עם הפרשנות שלו הנובעת מעולמו הנפרד הייחודי, על התנסויותיו מן העבר, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו ורגשותיו ואשר נתפסת בעיניו כצודקת ונכונה יותר.

בפועל מתחת לפני השטח כל אחד מנסה להשתלט על השיחה, לקחת יותר מקום, להיות הצודק, הקובע, זה שדבריו נכונים או חכמים יותר ולמעשה, במקום דו שיח של שיתוף והתעניינות מתנהל בשקט מאבק כוחות של שליטה.

הדבר קשה עוד יותר כאשר יש חילוקי דעות בין האנשים או תסכול שעלה ביניהם. אז הקושי עוד יותר גדול כי כאן נכנס עולמם הרגשי של כל אחד מהם. יש הצפת רגשות המקשה עליהם לשמוע באמת ולהבין את עולמו של השני ולבסוף, יכולה להתפתח מריבה או ויכוח המסתיים, לעיתים קרובות, בניתוק מגע, יחסים מתוחים, אווירת כעס המלווה בתחושות תסכול, כאב ובדידות כשהעניין המקורי, למעשה, שגרם לויכוח טרם נפתר ואף החריף עקב השיחה הלא יעילה.

במקום לבטא את הכאב, הפגיעה והתסכול שבעולמו, לקבל ולתת אמפטיה, הכלה, קבלה והכרה כל אחד רוצה לשנות את האחר בהתאם לצרכים של עצמו, לכפות את דעתו ולהכניע אותו. השיחה הופכת למאבק כוח, מעין דו קרב שבסופו של דבר עלולים לצאת ממנו פצועים עוד יותר. וחבל.
שיחה פתוחה וגלויה בין האנשים יכולה לפתור את הקונפליקט בתנאי שיש הקשבה אמיתית לעולמו של השני.

אנו זקוקים להקשבתו של האחר ולשיתופו באירועי החיים השוטפים שלנו בכלל, על כל מגוון חוויותינו ורגשותינו, הן החיוביים והן השליליים.
שגרת החיים יכולה להעלות במרחב היחסים קונפליקטים שונים המעלים רגשות קשים וגורמים לסכסוכים, למצבי מתח וללחץ אותם אנו רוצים לפרוק. אנו רוצים שמישהו יקשיב לנו וייתן מקום לתחושות הכעס, התסכול, הכאב, האכזבה, הפגיעה, העלבון ועוד.

אחד המקורות העיקריים לקושי להקשיב במלוא תשומת הלב הוא הצורך הרגשי לבטא את המהות העצמית, להיות נראה, לקבל הכרה, להרגיש קיים, חשוב, שווה ובעל ערך ומשמעות ולהרגיש ביטחון. הקושי מתעצם שכאשר עולים כעסים ותלונות שונות זה כלפי זה, האנשים חווים זאת כהתקפה וכאיום על ה'אני' שלהם ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.

כתוצאה מכך, כל אחד מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. לכן, בשיחה כזו ניתן לראות לעיתים קרובות, האשמות, ביקורת, שיפוטיות, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה. במצב זה יש קושי גדול להכיל את העצמי ואת האחר.

רבים רואים בזה רק בעיית תקשורת, אך קשיים אלו בתקשורת נובעים לרוב, מעולמם הרגשי של האנשים המונעים מהם לנהל שיחה גלויה, ישירה ופתוחה ומשפיעים על איכות הקשר ביניהם.

מרטין בובר אמר בספרו "אני – אתה" כי האדם מתעצב ומתהווה מתוך מרחב היחסים הבינאישי ושהתפתחותו תלויה בדיאלוג שלו עם האחר.

כולנו זקוקים להקשבה מלאה של האחר. הקשבה זו מעניקה לנו בחזרה את עצמנו באמצעות האחר המהווה לנו מראה לעצמנו. היא נותנת לנו תחושה שאנחנו קיימים, שאנחנו משמעותיים וחשובים. כאשר הזולת מקשיב לנו בתשומת לב עם נוכחות של מאה אחוז ומגיב בהכלה מלאה באמצעות תגובותיו המילוליות, לשון גופו, הבעות פניו וטון דיבורו הוא מאשר לנו את מהותנו, הווייתנו וקיומנו.
בדרך זו אנו נרגעים, תחושת הביטחון שלנו עולה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל חלקינו כאנשים שלמים ( מבוסס על גישת האימגו).

הקשבה חשובה בכל הקשרים בין בני האדם אך במיוחד במערכות יחסים קרובות בין אנשים וקשרים זוגיים. ההקשבה חשובה היות והמציאות מזמנת לנו קרקע פורייה לביטוי ההבדלים שלנו כבני אדם, בתפיסת עולמנו, מנהגינו, ערכינו, אמונותינו, מחשבותינו, רגשותינו, רצונותינו וכד' ומשכך יכולה לגרום גם לחיכוכים ולחילוקי דעות.

לכן, בגלל חשיבותה של ההקשבה המלאה ליצירת שיתוף פעולה, העלאת הביטחון, האמון והאינטימיות ( תלוי ברמת הקירבה) ביחסים עם הזולת, כדאי ומומלץ מאד ללמוד להקשיב מכל הלב, עם כל הנוכחות, להיות בקשר עין, לשמוע את דברי השני במלואם, גם אם עולה תסכול פנימי והצורך להגיב מיידית. יש לנשום עמוק ולחכות עד הסוף. זאת, תוך כדי התבוננות פנימית ומודעות עצמית לתחושות שעולות במהלך הדיאלוג ולהכילם.

כשתעשו זאת, אל תתפלאו אם פתאום יתגלו לעיניכם דברים ועולמות חדשים, שלא ידעתם על קיומם אצל השני ואיזה כוח ועוצמה יש להקשבה שכזו עם כל הלב על איכות הקשר, האמון, הרוך, הקירבה והביטחון שנוצרים במרחב היחסים.

בשבוע הבא אני אביא את העקרונות של איך לקיים דיאלוג מסוג אחר והקשבה של הלב עפ"י האימגו, גישה שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס.

"הקשבה של הלב – דיאלוג מסוג אחר בזוגיות וביחסים בכלל(אימגו)" / אריאלה מלצר

הקשבה מן הלב היא אומנות ומיומנות שניתן ללמוד אותה כדרך חיים. לרבים מהאנשים יש קושי רב להקשיב באמת לזולתם. הם אולי שומעים את המילים אך הם אינם נמצאים באמת עם עולמו של בן שיחם. הם בעיקר, עם עצמם וצורכיהם האישיים בלבד. קושי זה הוא אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים במיוחד על היחסים בין אנשים בכלל, ובין אנשים הנמצאים בקשרים קרובים, יחסי עובד מעביד, עמיתים, שכנים, חברים, משפחה, הורים- ילדים ובין בני זוג.

כולנו זקוקים להקשבה מלאה של האחר. הקשבה זו מעניקה לנו בחזרה את עצמנו באמצעות האחר המהווה לנו מראה לעצמנו. היא נותנת לנו תחושה שאנחנו קיימים, שאנחנו משמעותיים וחשובים. כאשר הזולת מקשיב לנו בתשומת לב עם נוכחות של מאה אחוז ומגיב בהכלה מלאה באמצעות תגובותיו המילוליות, לשון גופו, הבעות פניו וטון דיבורו הוא מאשר לנו את מהותנו, הווייתנו וקיומנו. בדרך זו אנו נרגעים, תחושת הביטחון שלנו עולה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל חלקינו כאנשים שלמים.

הקשבה חשובה בכל הקשרים בין בני האדם אך במיוחד במערכות יחסים קרובות בין אנשים וקשרים זוגיים בין בני זוג. ההקשבה חשובה היות והמציאות מזמנת לנו קרקע פורייה לביטוי ההבדלים שלנו כבני אדם, בתפיסת עולמנו, מנהגינו, ערכינו, אמונותינו, מחשבותינו, רגשותינו, רצונותינו וכד' ומשכך יכולה לגרום גם לחיכוכים ולחילוקי דעות.

אנו זקוקים להקשבתו של האחר ולשיתופו באירועי החיים השוטפים שלנו בכלל, על כל מגוון חוויותינו ורגשותינו, הן החיוביים והן השליליים. שגרת החיים יכולה להעלות במרחב היחסים קונפליקטים שונים המעלים רגשות קשים וגורמים לסכסוכים, למצבי מתח וללחץ אותם אנו רוצים לפרוק. אנו רוצים שמישהו יקשיב לנו וייתן מקום לתחושות הכעס, התסכול, הכאב, האכזבה, הפגיעה, העלבון ועוד.

רגשות אלו הינם בלתי נעימים ולעיתים, אף בלתי נסבלים ואנו מחפשים כל דרך אפשרית להיפטר מהם ואחת הדרכים השכיחות והקלות ביותר אך גם בעלת התוצאות השליליות ביותר היא להשליך רגשות אלו על האחר ולהטיח בו האשמות וביקורת. דרך זו פוגעת ומכאיבה לזולת המגיב גם הוא כדרך התגוננות בהתקפה משלו וכך נוצרים הויכוחים והמריבות המשאירים את האנשים פגועים, כואבים ובודדים. שיחה פתוחה וגלויה בין האנשים יכולה לפתור את הסכסוך בתנאי שיש הקשבה אמיתית לעולמו של השני.

לרוב, בשיחה רגילה שבאה לפתור קונפליקט ומתח בין בני הזוג (או בין אחרים) כל אחד מרוכז בעצמו, בכאב, בפגיעה או בתסכול של עצמו ורוצה רק להשמיע את דבריו. כתוצאה מכך, יש הצפת רגשות המקשה עליו לשמוע באמת ולהבין את עולמו של השני. לעיתים, מתפרצים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני, מגבירים את הקול ולפעמים, עד כדי צעקות. בדרך זו לא שומעים באמת אחד את השני ובוודאי שכבר לא מבינים זה את זה. לבסוף, יכולה להתפתח מריבה או ויכוח המסתיים, לעיתים קרובות, בניתוק מגע, יחסים רעועים ועכורים, אווירת כעס, מתח ותסכול, כאב ובדידות כשהעניין המקורי, למעשה, שגרם לויכוח טרם נפתר ואף החריף עקב השיחה הלא יעילה.

כל אחד מבין ואפילו שומע את הדברים מהעולם של עצמו, מזווית הראיה שלו ולכן, כל אחד נשאר בסופו של דבר עם הפרשנות שלו הנובעת מעולמו הנפרד הייחודי, על התנסויותיו מן העבר, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו ורגשותיו ואשר נתפסת בעיניו כצודקת ונכונה יותר. במקום לבטא את הכאב, הפגיעה והתסכול שבעולמו כל אחד רוצה לשנות את האחר בהתאם לצרכים של עצמו ולהכניע אותו. השיחה הופכת למאבק כוח, שדה קרב שבסופו של דבר עלולים לצאת ממנו פצועים עוד יותר.

כדאי לזכור שהיות וכל אחד מבני הזוג הוא עולם נפרד, נבדל ושונה, אין צודק ונכון, טוב או רע יותר אלא פשוט אחר.

הסיבה ששיחה רגילה יכולה להפוך למריבה היא שכאשר עולים כעסים ותלונות שונות זה כלפי זה, בני הזוג חווים זאת כהתקפה וכאיום על ה'אני' שלהם ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי. כתוצאה מכך, כל אחד מבני הזוג מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. לכן, בשיחה כזו ניתן לראות לעיתים קרובות, האשמות, ביקורת, שיפוטיות, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה.

גישת האימגו, שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, מציעה דיאלוג שונה שבו יש הקשבה מסוג אחר- הקשבה של הלב עם נוכחות מלאה של הנשמה בעולמו של בן/בת הזוג.

דיאלוג כזה מתאים לבני זוג או לאנשים הנמצאים בקשר אשר ביחסיהם עלו כעסים, קונפליקטים, מתחים, לחצים, אכזבות ותסכולים, כאב, קשיים ובעיות.

אחת הדרכים הבסיסיות של קשר זוגי, עפ"י האימגו, הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי.
בדיאלוג זה המקשיב פועל מתוך התכוונותיות ומפנה אנרגיה מיוחדת להקשבה אמיתית מהלב למה שעולה מהשני תוך חזרה ושיקוף דבריו עד לשמיעה מלאה של כל הדברים. עולמו שלו לזמן הדיאלוג מונח בצד כאילו הגיע עם מיכל ריק.

עפ"י הדי שלייפר ( מבכירות מטפלי האימגו, שפיתחה והרחיבה את הגישה למקומות ומושגים חדשים), זהו ממש טקס, בו האחד עוזב את עולמו, עובר את הגשר הדמיוני שיש במרחב היחסים שביניהם ובא לביקור בעולמו של השני.

לפיכך, הדיאלוג אמור להתנהל בין בני הזוג בלבד, בסביבה נעימה, ללא הפרעות של שיחות טלפון, רדיו או טלביזיה, ויש לבחור עיתוי נוח לשני בני הזוג כדי שתהיה להם האפשרות להתפנות לתהליך ולפנות לשם כך אנרגיה פיזית ורגשית.

בני הזוג יושבים על כסאות זה מול זה, קרובים עד כדי שברכיהם נוגעות זו בזו, שומרים כל הזמן על קשר עין. ללא קשר עין אין קשר בכלל. כשהעיניים קרובות הן נעשות טובות ואוהבות. אפשר ורצוי להחזיק ידיים. בקרבה פיזית כזו ממש מתפתחות 'אוזניים ללב', רואים דברים עדינים בנוף הפנים ובלשון הגוף ומתחילות לזרום במרחב היחסים אנרגיות טובות, חמות ורכות.

כדי שתהליך זה יוכל להתבצע חשוב שתהיה נכונות הדדית של בני הזוג להכיר את עולמו של השני תוך עזיבת העולם של עצמו לפרק זמן מסוים ולעבור אל עולם השני מתוך סקרנות, לב פתוח, רחב ואוהב, לראות ולהכיר את הילד הפצוע, את הכאב שלו ומקורותיו. כמה מדהים לראות כל פעם מחדש כאשר כבר יש מרחב יחסים מטופח, בטוח ומכיל איך בני הזוג מגלים את הקשר של פצעי הילדות שלהם מן העבר לקשיים והקונפליקטים העולים ביחסים ביניהם בהווה.

ההתכוונותיות בניגוד לתגובתיות, פירוש הדבר, להיות מודע לתחושת האיום שעלתה במוח הפרימיטיבי ולתחושות הפיסיולוגיות הנילוות לתחושת הסכנה אך לא לפעול ממקום אוטומטי זה אלא להתרכז ולהתמקד בעולם של השני מהחלק של המוח החדש שנמצא מאחורי האונה הקדמית, לשמוע ולהבין את דבריו של השני. חשוב להדגיש כי הבנה זו אינה בהכרח הסכמה וקבלה של הדברים.

דיאלוג כזה שיש בו שיקוף, הכלה והבנה מראה אני- קיים, אתה –קיים, הקשר- קיים. נוכחותו של בן הזוג או האחר בדיאלוג כזה מהווה אישור וקבלה לקיום שלי ולהיותי כפי שאני. תחושת הביטחון, הערך והקיום עולים ככל שבן הזוג מצליח להיות נוכח בעולמו של השני בהכלה חמה ומלאה . דהיינו, אם הוא מהווה מיכל חם עבור בן הזוג או בקיצור, "מיכם"(= מיכל חם).

חוויה זו מגבירה את תחושת הביטחון בעצמי ובמרחב היחסים שבין בני הזוג. האנרגיה הופכת להיות חמה וטובה ובמצב כזה הקונפליקטים נמסים.
כדאי לראות את הזמנת בן הזוג לבקר בעולמו הפנימי האינטימי ביותר כזכות גדולה שנפלה בחלקו. זו זכות גדולה ומיוחדת להיות האדם הבלעדי והייחודי שנבחר להיות מוזמן להכיר את מעמקי העולם של השני.
בנוסף לכך, זו גם הזדמנות חשובה לשפר את היחסים בצורה מעמיקה ובו זמנית לאפשר גדילה וצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג .

גם מרטין בובר, (כפי שהעלתה הדי שלייפר) בספרו "אני –אתה" העלה את הטענה שקיומו של האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי הדיאלוג – תוך כדי השיח עם זולתו. השיח עם מישהו הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת היסוד של הקיום האנושי אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הוא לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר. גם אפלטון אמר כי הנפש כדי לפגוש את עצמה צריכה לפגוש נפש אחרת .

באמצעות דיאלוג זה לומדים בני הזוג איך ליצור הקשבה מסוג אחר, הקשבה שמביאה להבנה מלאה, היוצרת תחושת ביטחון ואמפטיה הדדית. הדיאלוג ממיס את הקונפליקטים ע"י כך שהוא מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם, אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב, הסכסוך והמריבות ביניהם. בדיאלוג בני הזוג חווים חוויות מרגשות חדשות ביניהם וכתוצאה מכך, נוצרת אווירה חדשה של חום, התקרבות ואכפתיות. תהליך זה של התבוננות פנימית, תוך הכלה של בני הזוג אחד את השני, קבלת האחר, הקשבה מלאה, נוכחות בטוחה וחיבור לפצעי הילדות הינו תהליך חשוב מאד בריפוי ההדדי של בני הזוג. הוא איטי ויש לתת לו את הזמן הדרוש.

כאמור, דיאלוג כזה הינו שונה משיחה רגילה והוא נועד רק למצבי המתח והקונפליקט שיש בין בני הזוג. אין זו שיחה של שאלה ותשובה. הקשבה של הלב דורשת אימון ולימוד מצד אחד, איך לפתוח את דלת עולמך ולשתף בגלוי ובפתיחות את בן הזוג בעמקי נפשך ומצד שני, ללמוד לתת לבן הזוג נוכחות מלאה מבלי לשפוט אותו באמצעות משקפי העולם הסובייקטיבי שלך.

הדיאלוג הזה נראה בתחילה מלאכותי וטכני ויש אלו שמתקשים בו בהתחלה. חלקם מקשיבים רק למילים ומנסים לזכור אותן במקום להיות נוכח בהוויה וכתוצאה מכך, המילים כבר מגיעות מאליהן. לכאורה, יש בו משהו מגביל אבל זה בדיוק הדבר שמאפשר את הכלת התסכול ושמיעת האחר במאה אחוז.

תהליך זה נראה בעיניי בדומה לנהר עם מים חיים צלולים, נקיים, זורמים ושוצפים בשצף קצף בעוצמה רבה. אם לנהר לא יהיו גדות מספיק גבוהות וחזקות שיגבילו את זרימת המים ויכוונו אותם בכיוון הנכון יש סיכוי גדול שכל המים הטובים הללו במקום להועיל ולהביא חיים, יציפו את הבתים והצמחייה, ימיתו את המרעה ושאר בעלי החיים, יהרסו הכול ויטביעו כל דבר שבסביבתם. אך אם גדות הנהר מגבילות את המים ולא מאפשרות להם לזרום לכל עבר אלא בכיוון מסוים, ניתן להשתמש בהם, לשתייה, השקיה, ניקיון וכד'- משמע- חיים.

לסיום, הקשבה של הלב היא מיומנות שניתן לפתח אותה. היא אומנם מתחילה כדבר מלאכותי, כמו כל דבר חדש אחר, אך משהיא מתפתחת ומופנמת כדרך חיים וכמיומנות של מתן נוכחות מלאה עם הכלה וביטחון, הקשר הופך להיות קרוב ואינטימי, רך ועמוק יותר ומתגלה עולם ומלואו.

משמעותה של מריבה – מה אנחנו משיגים מהמריבות ביחסים בכלל ובזוגיות בפרט? / אריאלה מלצר

לרבים מאיתנו יש נטייה לפתור את הקשיים והבעיות בדרך של מריבות, ביקורת, האשמות, שיפוטיות, וויכוחים וסכסוכים קולניים במקום לנהל תקשורת פתוחה, גלויה, כנה וישירה, בה יש כבוד והערכה לצרכי הזולת.
מניסיוני בשטח, הנני סבורה, כי למרות נטייתם זו הם אינם מרוצים מדרכם זו לפתרון בעיות והיו רוצים למצוא דרכים אחרות להתנהל בעת שהם נתקלים במצבים שאינם רצויים להם המעוררים בהם רגשות כעס ותסכול.

אלו, כמו רבים מאיתנו, יודעים היטב עמוק בליבם, אם כי לא תמיד במודע, שלעיתים מזומנות, הם משתפים פעולה עם הסובבים אותם ביצירת המריבה או במעורבות פעילה במריבה למרות שהם יודעים כי היא לא תוביל אותם לשום מקום טוב.

נראה כי חרף התוצאות העגומות שיכולות להיות למריבה, לפעמים, קל לנו יותר להיכנס למריבות עם הסובבים אותנו מאשר לנהל עימם דיאלוג בוגר ויעיל על נושא הקונפליקט שהתעורר. אם כך, למה אנחנו נכנסים למריבות שוב ושוב אם הן מכאיבות כל כך לנו ולאחרים החשובים לנו, מתישות אותנו ובעיקר, יוצרות מרחק ומעכירות את היחסים שלנו עם קרובינו. אז למה זה כל כך קשה לפתור את הקשיים והבעיות בדרכי נועם, כבוד והערכה הדדיים?
למעשה, המריבות באות לבטא כאב, תסכול או צורך בסיסי וחשוב אשר לא סופק ולא ניתן לבטאו בדרכים ישירות וגלויות של דו שיח כן ופתוח מפאת תחושת איום וסכנה, חולשה, פחד, חוסר ביטחון או חשש לפגיעה וכאב נוספים. המריבה מסתירה, לכאורה, רגשות קשים אלו ויוצרת אשליה של כוח ושליטה.

נושאי המריבות בדרך כלל מבטאים את צורכי הביטחון ותשוקת חיים של האדם כפי שהוא זקוק להם והם, לעיתים, שזורים זה בזה. כלומר, המריבה יכולה להיווצר כאשר האדם מרגיש את החסך במענה על צרכיו החשובים ביותר האמורים להעניק לו תחושת הביטחון, הן הרגשיים והן החומריים אך יש חסמים כלשהם המונעים ממנו לבטא אותם ישירות. נושאי המריבה העיקריים הינם סביב החסר בצרכים הבסיסיים של הקיום הפרנסה, המגורים, העבודה וכל ההשלכות שלהם כגון, התפתחות, הצלחה, קידום, תגמול וכד' וכן, סיפוק הדחפים והיצרים הגורמים חוויה חושנית, סיפוק, עונג, הנאה וריגוש.

שכיח הוא כי בני זוג יכולים לריב על כמה כל אחד חשוב ואהוב בעיני השני דבר שיכול לבוא לידי ביטוי בתכנים שונים שמתחלפים אך הנושא המהותי הוא הכאב שנוצר עקב השאלה האם כל אחד מבני הזוג הוא "נר ראשון" בליבו של השני ולא בעדיפות משנית או שולית אחרי הילדים, העבודה, משפחת המוצא, חברים, עיסוקים וכד'.

נושא שכיח נוסף, שמתבטא בתכנים שונים ומגוונים הוא כמה מקום, חופש, לגיטימציה ורשות יש לכל אחד מבני הזוג בתוך המרחב הזוגי להיות הוא עצמו ולבטא את מלוא הפוטנציאל שלו כאדם שלם המתפתח ומשתנה כל הזמן עם הגדילה שלו בצד החיים המשותפים שלהם כזוג. דבר זה יכול להתבטא, ולא רק בזוגיות, במאבק כוחות ומריבות אצל מי יהיה הכוח והשליטה על המשאבים הרגשיים, הכלכליים והחומריים. לפיכך, המריבות יכולות להיות על עיסוקים ובילוי שעות הפנאי, קניות, קבלת החלטות בנושאים שונים, חינוך וטיפול בילדים, כסף, זמן, מלאכות הבית, ארגון וניהול, ביצוע משימות ותפקידים ועוד ועוד.

מכאן, שניתן לראות, מצד אחד מריבות על תחושת הביטחון, מקום, אינדיבידואליות, חופש וכו' והצורך להיות נאהב, מוערך, שווה, חשוב ומשמעותי, קיים, חופשי ולקבל הבנה, תמיכה, דאגה, טיפול, התייחסות, חום, אכפתיות ותשומת לב ומצד שני, צרכי תשוקת החיים, מגע ומחוות פיזיות כגון, חיבוק, ליטוף, נשיקה, יחסי מין, איכותם ותדירותם, בילויים משותפים, טיולים, צחוק, עניין, הנאות שונות, יצריות וחושניות, התרגשות וחוויות משותפות ועוד.

למעשה, אנו זקוקים ומצפים מתוך פנטזיה ילדותית, כי יתמלא כל מחסורנו ונקבל מענה וסיפוק לכל צרכינו, החומריים, הרגשיים והפיזיים מתוך מטרה לחוש ביטחון וסיפוק. על פי ציפייה זו, כל מי, שלדעתנו, עומד בדרכנו יכול לעורר בנו את תחושת הכעס והזעם, בעקבות החרדה והכאב שהתעוררו, על כך שמנע את סיפוק הצורך.

המריבה והסכסוך בהווה הם, למעשה, עפ"י האימגו, כמו סוג של אולטרסאונד המגלה ומזהה היכן חבויים פצעי העבר והילדות. המריבה באה לבטא את החסך, הכאב והתסכול על כך שצורך חשוב לא מסופק ובאמצעותה נעשה שחזור של מצבים או של יחסים ראשוניים עם הדמויות המשמעותיות מן הילדות לצורך תיקון וריפוי של אותם פצעי ילדות ע"י סיפוק הצרכים החסרים .

המריבה משרתת אותנו בכמה דרכים וצורות ולכן, רבים מאיתנו "נענים" להזמנה לריב או משתמשים בה בקלות יותר מאשר להתאמץ להקשיב לשני ולהבין את צרכיו כאשר התסכול הוא רב.

ראשית, יש, לעיתים, פיתוי גדול לריב כי במריבה יש סוג של עונג והנאה היות ובכל תהליך שחרור של אנרגיה מתעצמת נגרמת הנאה רבה. יתירה מזאת, קל לנו יותר לשחרר את רצונותינו ותסכולינו במריבה מאשר להתאמץ בהקשבה של האחר ובהכלת התסכול שלו.

שנית, במריבה יש תהליך של פורקן והשלכת הרגשות הלא נעימים שבתוכנו על מישהו אחר. המריבה משרתת אותנו, לרוב, באופן לא מודע, בכך שאנו מוצאים מישהו, לרוב יהיה זה מישהו קרוב אלינו איתו אנו מרגישים בטוחים יחסית, אשר "יחזיק" עבורנו את הרגשות הקשים שלנו והמריבה היא הדרך שלנו ל"הפקיד" אותם אצלו. אנחנו "שמים" עליו את הפחדים שלנו, חוסר הביטחון, חוסר האונים, חוסר הערך, החרדה ועוד ואז מאשימים אותו בדיוק באותו הדבר שהיה לנו קשה לשאת אותו בתוכנו.

בנוסף לכך, לעיתים, יש לנו קושי לבטא את התסכול או הכעס במערכת יחסים אחת ואנו מחפשים דרך להשתחרר מהם במערכת יחסים אחרת ולכן, מריבה היא דרך לבצע זאת. למשל, אם יש נסיבות וקשיים המונעים את האפשרות לבטא תסכול וכעס באופן ישיר מול הבוס ואנרגית הכעס הולכת ומצטברת לזעם עצור אשר מחפש שחרור והקלה, יתכן ודבר שטותי ככל שיהיה שיעשה בן הזוג, שבזמן אחר לא היה מרגיז אותנו כלל, יהווה עילה למריבה בין בני זוג שתאפשר את שחרורו של הכעס על הבוס או מריבה עם הילדים המשחררת כעס על בן הזוג אשר מפאת הפחד ממנו והחשש מתגובתו חסום מלהתבטא באופן ישיר.

לעיתים מזומנות, אנחנו עדים לכך שרבים עושים מאמץ גדול להימנע ממריבות והתפרצויות מול אנשים זרים או דמויות סמכותיות אך לעומת זאת, מעוררים מריבה ומתפרצים בקלות על בני משפחה או על האנשים הקרובים ביותר. הסיבה לכך היא כי קיים ביטחון שבני המשפחה או הקרובים האחרים לא ינטשו את הקשר כל כך מהר או לא יגיבו בחומרה רבה כל כך כפי שיכולים לעשות האחרים.

תרומה נוספת של המריבה יכולה להיות בפיוס שלאחריה. לרוב, הפיוס שלאחר המריבה הוא נעים, מרגש, מסעיר ומפתה. עוצמות הרגש במצב זה הן כה גבוהות שהן מאפשרות לחוש את הקשר במלוא עוצמתו ומשמעותו. לפעמים, בני הזוג חסומים או מנועים מסיבות כלשהן הקשורות לעולמם הפנימי לבטא בצורה ישירה וגלויה אהבה, עוצמה רגשית, קרבה ואינטימיות מבלי לחוש מאוימים ולכן, הם יוצרים מריבה שבאמצעותה הם מוודאים את אהבתו של בן הזוג וחשים את עוצמתה. לדוגמא, בני זוג אשר הבעל כועס רבות על אשתו. הוא עצמו לא תמיד מבין את התנהגותו וכעסיו הרבים עליה שכן, לא תמיד הם מוצדקים אך הוא אינו יכול לשלוט בהם, לטענתו. אשתו, מצידה, שמתערער בטחונה, מנסה עוד יותר לפייסו, בוכה, מגלה יותר נזקקות ונואשות ליחס האוהב ול"ביחד" שלהם ורק אז הבעל נרגע וחש שהיא אוהבת אותו ואכפת לה ממנו. למעשה, הוא יוצר את מצבי המריבה וערעור היחסים כדי שאשתו תצטרך כל הזמן להוכיח את אהבתה אליו שוב ושוב ובעוצמות רגשיות גדולות וכך הוא ישיב לעצמו את הביטחון והשקט מפני נטישה אפשרית אותה הוא חווה בעולמו הפנימי.

ישנם אנשים אשר נסיבות חייהם לימדו אותם שקשר קרוב יכול להיות גם מקור לכאב ולפגיעה וחווים את הקרבה ביחסים כמשהו מאיים ומסוכן שיש להימנע ממנו. לכן, הם יהיו אמביוולנטיים לגבי יחסים קרובים כשמצד אחד, הם יימנעו מכל מיני ביטויי קרבה ואינטימיות דבר שיצור מרחק וריחוק קבוע ביחסים ומצד שני, ייווצר תסכול שאין חום, אהבה, קרבה, תשומת לב וביטחון. המריבה מגנה, לכאורה, מפני חשיפת רגשות האהבה או החיבה שאצל אנשים לא מעטים נתפסים כחולשה, פגיעות וכנזקקות אך מצד שני, מפגינים אנרגיות רגשיות עוצמתיות המצביעות על משמעות רבה שיש לקשר עבורם אך הם אינם מרשים לעצמם לבטא אותם ישירות. המריבה היא, למעשה, דרך עקיפה לבקש תשומת לב, חום והתייחסות אשר לא ניתן לבקש אותם בדרכים אחרות.

יתירה מזאת, במצבים מסוימים כאשר יש יחסים מרוחקים ומנוכרים המריבה היא הדרך היחידה שנשארה לשמור על הקשר. המריבה היא הקשר היחיד בין השניים אשר באמצעותה ניתן לחוש שקיים עדיין ביניהם חיבור רגשי משמעותי בעל עוצמה רבה.

זאת ועוד, מריבה מאפשרת לשרטט גבולות ברורים אשר יוצרים הבחנה בין האנשים ומאפשרים מרחב נפרד, מובחן, נבדל ואינדיבידואלי לכל אחד. כאשר היחסים מאופיינים בתלות רגשית זה בזה, הגבולות מטושטשים ואין אפשרות ביחסים להיות עצמאי ונפרד כאדם ייחודי אלא ערך המסגרת הזוגית או המשפחתית יותר חשוב מחבריה הרי שאז לא ניתן להתרחק אחד מהשני ועל חברי המערכת לספק זה לזה את הצרכים, אחרת זה מאיים על שלמות הזוגיות או היחסים בכלל. בני המשפחה נדרשים להיות קשובים כל הזמן לצרכי האחרים, להתכוונן לסיפוקם, דבר השולל מהם את החופש להיות הם, את מרחב ה"אני", הבחירה והעצמאות של כל אחד ויוצר מחנק ו"אני" מזויף. בזוגיות כזו בני הזוג ידרשו זה מזה להיענות לצרכיהם כל הזמן, לחשוב ולרצות אותם דברים, לעשות כל הזמן דברים ביחד ואילו פעילות נפרדת ועצמאית או רצון להתרחקות יתפרשו כדחייה ואף פגיעה ועלבון. חוסר סיפוק הצרכים ייתפס כחוסר אכפתיות או חוסר אהבה מצד בן הזוג, ואז המריבה תיתן לגיטימציה להתרחקות ביניהם ורשות לעולמו הנפרד של כל אחד לקבל מקום במרחב הזוגי, שאין לו זכות לגיטימית להיות ביחסים. המריבה מאפשרת להתרחק מהזוגיות החונקת ולהרגיש את האינדיבידואליות והחופש להיות גם בנפרד.

לסיום, למרות כל האמור, מריבות וויכוחים אינם יעילים בפתרון הקונפליקטים שעולים בקשר אלא מחמירים ומעצימים אותם יותר. הם יוצרים מעגל סגור של כאב ופגיעות הדדיות עד להחרפת היחסים ולהידרדרותם בכלל. אי לכך, הדרך המומלצת לפתרון בעיות ביחסים בכלל ובקשר זוגי בפרט היא תקשורת ישירה בה ניתן לבטא את הרגשות, המחשבות והרצונות באופן ברור, גלוי ופתוח גם אם הם נוגעים בנושאים טעונים המעוררים קושי, אי נעימות וכאב. רק בדרך של הקשבה, הכלה וקבלה הדדיים תוך מתן כבוד לשונות ביניהם, ניתן להבין באמת את הצרכים של כל אחד ולנסות לספק אותם עד כמה שניתן.

אהבה בשחור לבן – מאבקי כוח ושליטה בזוגיות / אריאלה מלצר

אצל זוגות רבים ניתן לראות מאבקי כוח לצורך השגת שליטה בתחום זה או אחר של חייהם. חלק ינסו לשלוט על המשאבים הכלכליים של המשפחה וההוצאות הכספיות, חלק על גידול הילדים, הטיפול בבית, קבלת החלטות חשובות, בילוי שעות הפנאי, קשרים חברתיים ומשפחתיים או על בן הזוג ,התנהגותו ועולמו הפנימי. מצב יחסים זה בין בני הזוג מצביע כי בני הזוג אינם רואים את יחסיהם כשוויוניים, כיחסי שותפות, בהם כל אחד תורם את חלקו וכישוריו לתא המשפחתי ולמשק הכלכלי המשותף ולכל אחד מהם יש את הלגיטימציה להיות הוא עצמו.

אחד מבני הזוג רואה את עצמו בעל הכוח, המבין, החכם, המוכשר והמוצלח יותר מהשני ורק על דעתו, הוא מחליט שהוא יקבע כיצד הדברים יתנהלו, מבלי להיוועץ בשני ומבלי לקבל את הסכמתו של בן זוגו. ניתן למצוא דפוסי כוח ושליטה אצל זוגות כאשר אצל אחד מבני הזוג יש צורך גבוה בשליטה וחרדה ברמה גבוהה מאיבוד שליטה וחוסר אונים. בן זוג זה למד עפ"י התנסויות חייו מן העבר בילדותו כי עליו להסתדר לבד, אין לו על מי לסמוך אלא על עצמו בלבד והחוויה הפנימית שלו היא של הישרדות בעולם שיש בו איום וסכנות לרוב. זו הסיבה שהוא לא ייתן לבן הזוג לפעול בדרך שונה משלו, כי לפי תפיסתו הנוקשה, הדרך שלו היא הנכונה בלבד וכל דרך או דעה אחרת תביא אותו ואת המשפחה כולה למצב של סיכון והידרדרות. כאשר בן זוג זה מרגיש בתוך עולמו הפנימי חוסר אונים, חוסר ערך, חולשה חוסר ביטחון או רגשות קשים אחרים הוא יפעיל כוח על בן זוגו, רגשי או פיזי, כדי שהדברים יתנהלו על פי דרכו וכרצונו על מנת להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון והחוזק. כאשר הדברים מתנהלים בניגוד לציפיותיו וצרכיו, הוא יכול להפעיל סוגים שונים של כוח על מנת להחזיר לו את השליטה ולהשיג את מבוקשו, גם אם זה נעשה באמצעות כפיה ובניגוד לרצון בן הזוג.

ניתן לראות את התופעה אצל שני המינים, אם כי, שכיח לפגוש דפוסים אלו יותר אצל גברים ולכן, מאמר זה יתמקד בגבר השולט ויחסיו עם בת זוגו. במשך דורות רבים הועברו מסרים חברתיים בתרבויות ובדתות השונות, אשר עיצבו את דפוסי החיברות וזהותם של גברים ונשים, מעמדם ותפקידיהם במשפחה. הציפיות החברתיות מגברים ונשים, עוד בילדותם, שליוו את האנושות בתקופותיה השונות יצרו דפוסי התנהגות אשר הקנו לגברים כוח, שליטה ומעמד היררכי גבוה יותר בחברה. לפי התפיסה והציפיות החברתיות המסורתיות, להיות גבר פירושו להיות ראש המשפחה, מפרנס, הישגי, חזק ושולט ובעל הכוח על המשאבים וההחלטות והאישה- פירושו להיות מסורה למשפחה, לילדים ולבית, אחראית על הטיפול בהם ורווחתם, פסיבית, כנועה, רכה, ותרנית, רגישה ובעלת יכולות נמוכות.

החל משנות ה-70 של המאה העשרים בעקבות המהפכה החברתית של התנועה הפמיניסטית בתקופה המודרנית מתחולל שינוי הדרגתי במעמדן של הנשים ביחס לזה של הגברים. המאבק הוא במעמדה הנמוך של האישה בחברה הפטריארכלית, כחלק מתהליך הסוציאליזציה המסורתי של תפקידי המינים, המגדר (GENDER).

יחד עם זאת, מועברים עדיין לנשים מסרים חברתיים כפולים סמויים וגלויים גם יחד: מחד, עליה עדיין להיות אחראית על הטיפול במשפחה, בילדים ובאחזקת הבית, להיות עדינה, ותרנית, תומכת, אמפטית ונכונה לעזור ומאידך, עליה להגשים את עצמה ולהתפתח מבחינת הקריירה המקצועית ולשאת בנטל פרנסת המשפחה. משימה חברתית כבדה וקשה הדורשת לוליינות רבה מצד האישה, הגוררת אחריה רגשות אשם בכל בחירה שתעשה.

הרקע החברתי מאפשר לגברים רבים לקחת לעצמם את השליטה והכוח על בת זוגם ועל ניהול המשפחה ותיפקודה.
הגברים בעלי הצורך בשליטה זקוקים לבת זוג חלשה, נשלטת ותלותית. זו שתפחד לבטא בברור ובגלוי את רצונותיה, צרכיה ורגשותיה שמא בן זוגה יכעס או יבטל אותה. היא תתנצל ותרגיש אשמה רק מפני שבן זוגה כועס ומעמיד אותה על "טעויותיה". בת זוגו של הגבר השולט אינה מאמינה בעצמה ובכוחותיה והדימוי העצמי שלה נמוך. היא מנסה להתאים את עצמה אל בן זוגה, אל צרכיו וציפיותיו ממנה. היא מפתחת חוסר אונים ונמנעת מלהכעיס אותו ומרצה אותו, גם כאשר היא אינה מסכימה לדעתו, ולו רק במטרה לקבל ביטחון ואהבה ולמנוע מריבות וסכסוכים ביניהם. בדרך זו היא הופכת את עצמה לנשלטת על ידו, מצמצמת את קיומה ו"נעלמת". דפוס יחסים כזה, כדי שיוכל להתקיים, חייב את הסכמתה הפסיבית שבשתיקה. זהו זוג ששניהם מסכימים, גם אם בהסכמה סמויה, שרק אחד מהם הוא בעל הכוח , היכולת והידע. שניהם מרגישים חלשים בתוך עולמם הפנימי אך מתמודדים עם דפוסי הגנה הפוכים כדי להרגיש ביטחון. הוא זקוק לשליטה והיא מרצה, מתחשבת ודואגת לאחרים ועסוקה בנתינה , גם אם זה בא על חשבונה.

בתחילת היחסים היא רואה בהתנהגותו חוזק ומקור כוח שיכול להקנות לה ביטחון ועליו היא יכולה להישען עד שהכוח מופעל עליה מתוך מטרה שהיא תהיה מה שהוא מצפה ממנה ולא היא עצמה ואז היא מרגישה מחוקה על ידו. בתחילה שניהם מרוצים מהסידור עד שבת הזוג רוצה לבטא את עצמה, רוצה עצמאות, רוצה שויוניות בקבלת החלטות , רוצה חופש ונגישות לכספי המשפחה, ללמוד, לעבוד, ללכת לבלות עם חברותיה או משפחתה וזה לא מסתדר עם רצונות בן זוגה. אז, הוא יגיב בכעס, בנוקשות ובשתלטנות והיא מתוך פחד או רצון לשקט, תוותר. היא תרגיש אמביוולנטית, אהבה וכעס בו זמנית, גם תרצה בקרבתו אך גם תיזהר ותישאר מרוחקת. היא תימנע מלספר לו דברים, תהיה דרוכה, במתח, לחץ וחשש מפני תגובות הכעס והביקורת שלו.

הגבר שזקוק לשליטה מתקשה לראות את הזולת כשוויוני, מתקשה לראות את המציאות כמורכבת מגוונים שונים, לקבל את השונות של האחר וההבדלים בין בני האדם. זווית הראייה שלו את העולם היא קיצונית, דיכוטומית, בשחור לבן, העולם נתפס כמאיים ומסוכן, הוא שיפוטי, רואה טוב או רע, בסדר או לא בסדר, נכון ולא נכון, מותר או אסור. הוא אינו יכול לשאת בתוכו רגשות קשים או להודות בהם כגון, קנאה, בושה, דחייה, פחד, תוקפנות, וכד' ולכן, הוא משליך אותם על הזולת. בדרך זו הוא נמנע מלהיפגש עם רגשות אלו. כשהוא רואה את רגשותיו אלה שהשליך על בת הזוג מתעוררת החרדה שבאה לידי ביטוי בביקורת רבה, כעס, האשמות ושיפוטיות רבה. הוא מתקשה לראות את בת זוגו כיישות נפרדת ועצמאית, כאישה עם רצונות , רגשות וצרכים משלה.

לעיתים, שונים ואף מנוגדים משלו. הוא חושב במונחים של "מוכרח", "בלתי נסבל", "חייב " חשיבתו נוקשה ואין הוא רואה אופציות נוספות. תגובותיו מהירות ואוטומטיות והוא רואה רק פרוש נכון אחד לדברים והוא הפרוש שלו. הוא מתקשה להכיל תסכולים, צריך שהדברים יתנהלו על פי הציפיות שלו וצריך מענה מיידי לסיפוק צרכיו ודחפיו. דפוסי התנהגות של כוח ושליטה גם באים לידי ביטוי בהפחתת הערך של האישה על מנת לשמר אותה חלשה ולתת לעצמו תחושת כוח, כמו גם בזלזול, בהשפלה, בעלבונות ושימוש בילדים והסתתם נגדה. כמו כן, מניעת מגע ישיר עם כסף וחשבונות בנק, דרישה לדיווח ואישור על הוצאות כספיות , מעקב אחר מעשיה במהלך היום וציפייה שתהיה זמינה בהתאם לצורך שלו, כולל מענה לטלפונים. לעיתים, מניעה מיציאה לעבודה בכל מיני תואנות שונות ואף בידודה מקשריה החברתיים והמשפחתיים. לעיתים מזומנות , קיימים איומים סמויים או גלויים בעזיבה, ממשית או רגשית ובגירושין, יצירת פחד אצל בת הזוג מכל התנהלות נפרדת ועצמאית שלה והאשמתה שהיא "אישה לא טובה", אימא לא טובה" וכד'. ההתנהגות הכוחנית המבטאת תוקפנות יכולה לבוא לידי ביטוי על כל הרצף ההתנהגותי עד כדי אלימות פיזית ונפשית.

ביחסים המאופיינים בדפוסי כוח ושליטה יש ראיה של מנצח ומפסיד, מאבק על המשאבים החומריים והרגשיים של המשפחה. כאשר אחד נחווה כטוב, בעל ערך ומשמעותי זה הופך את בן הזוג אוטומטית לרע וחסר ערך. כשאחד נחווה כחזק, השני נחווה מיד כחלש ונשלט. כך שבן הזוג השולט שואף לצבור כוח ולהביס את בת זוגו כי בחוויה הפנימית שלו אם הוא לא יהיה בצד של המנצח והשולט אזי הוא יאלץ להיות בצד המפסיד והנשלט. בתוך עולמו הרגשי להיות נשלט זה להיבלע, להיהרס, כמו לחדול מלהתקיים. הצורך בהישרדות ומלחמת קיום תמידית המתרחשת בעולמו הפנימי, בדרך כלל באופן לא מודע, דוחפת אותו לפעול ברמה הגנתית ותגובתית, כשבת זוגו נתפסת בעיניו כמאיימת ומסוכנת ואז הוא מפעיל עליה את מלוא כוחו כדי לשלוט בגורם המסוכן לו. הוא למד כי רק באמצעות הכוח הוא יכול להשיג דברים. זה בא לידי ביטוי גם במצבים בהם הקונפליקטים הינם פשוטים ורק מייצגים הבדלים ושונות בין בני הזוג העולים במציאות היומיומית של חייהם. לדוגמא, גבר שבת זוגו מאחרת לחזור הביתה כי היא נשארה בעבודתה עקב ישיבה שהתארכה. בהגיעה הביתה היא רואה את בעלה כועס, מחמיץ פנים, מרוחק וזועף. הוא מצפה להתנצלות על איחורה, אותו הוא תופס כפגיעה בו. האיחור לא נתפס כהווייתו וכפשוטו אלא עורר בו מחשבות לא רציונאליות שהיא לא מכבדת אותו, לא אכפת לה שהוא נשאר לבד, מזלזלת בו ואף אולי, נטשה אותו לטובת גבר אחר.

לגבר השולט ובת זוגו חסרות מיומנויות תקשורת יעילה ואסרטיבית, מיומנויות משא ומתן ופתרון קונפליקטים ויחסיהם יהיו מאופיינים במריבות וויכוחים רבים. הוא יבקר ויאשים אותה על כל דבר שלא נראה לו ויתפרץ בכעס גלוי והיא תתגונן, תתלונן או תכעס בשקט בתוך תוכה ותתרחק ממנו, דבר שיכעיס אותו עוד יותר ויעצים את דפוסי הכוח עד להשגת השליטה המלאה שלו. לא תהיה קירבה, אינטימיות ופתיחות ביניהם ושניהם ירגישו כעס, ריחוק ובדידות. יכולות להיות פרידות חוזרות ונשנות ביניהם אך יחד עם זאת, תלות רגשית הדדית וקושי רב להתגרש.

אפשר לראות גם את דפוסי הכוח גם אצל בני זוג שניתן להגדירם כ"מתחרה" ו"המתפשר"-
אחד מבני הזוג כל הזמן צריך להצליח, פוחד מכישלון, שואף למצוינות, למושלמות ולהישגים גבוהים. מתחרה כל הזמן באחרים וצריך להוכיח שהוא יותר טוב. התנהגותו נתפסת כהתנשאות על אחרים. הוא צריך תפקידי ניהול ופיקוד המעניקים לו סמכות היררכית, כוח ושליטה על אחרים. בת זוגו פוחדת גם היא מכישלון, לא מאמינה ביכולותיה ובערך העצמי שלה, לא מנסה אפילו להתקדם ולהשיג הישגים. תתפשר על תפקידים פשוטים אך תרגיש חוסר סיפוק ומימוש הפוטנציאל שלה אך אם תחליט לנסות להתפתח יתכן ובן זוגה יגלה התנגדות, יחזק את פחדיה, במיוחד אם זה בא על חשבון צרכיו וצורכי הבית כפי שהוא רואה, או שהוא ירגיש שהיא הופכת למתחרה שלו ואור הזרקורים כבר לא יופנה רק אליו.

בדרך כלל קשה לעזור לזוגות אלו כי בן הזוג השולט , לרוב, מסרב לבוא מרצונו לטיפול בדיוק מתוך הצורך בשליטה. "מה אני משוגע?" "את צריכה טיפול, אצלך משהו לא בסדר","מה אנחנו לא יכולים להסתדר לבד ?" "מה המטפלת תגיד לי כבר שאני לא יודע ? היא תגיד לי מה לעשות ?" הוא מגיע לטיפול אם מופעל עליו לחץ כלשהו והוא עומד להפסיד משהו. אך אם כבר הוא מגיע לטיפול הוא יכול לומר "אני פה בגלל אשתי, היא רצתה לבוא, אני לא מאמין בדברים האלה". במצבים אחרים, הוא ימצא משהו שלא לרוחו בטיפול כדי שיוכל להצדיק את הפסקת הטיפול. הוא יכול להיות פסיבי או מתנגד ואף לנסות לשלוט גם במטפל או בתהליך הטיפולי. רק כשהוא מבין שהשינוי חייב לבוא גם ממנו יחד עם בת זוגו או שהוא עלול להפסיד את הקשר עימה אפשר להתחיל בעבודה.

יצירת הקשר עם בן הזוג השולט מתבססת על הבנה אמפטית לכאב ולסבל שלו והטיפול צריך להיות עם גבולות ברורים תוך מתן כבוד והערכה.
המטרה לחזק את הביטחון של כל אחד מבני הזוג בתוך עולמו האישי תוך העלאת הביטחון בקשר הזוגי, העלאת הערך העצמי שלהם והגברת היכולת שלהם לראות שכל אחד מהם הוא עולם יחיד ומיוחד, לא טוב יותר או פחות מהשני, אלא שונה וזה מה שעושה את חייהם מעניינים ופוריים.
בנוסף, יש לעזור להם לראות שהמציאות מורכבת, שיש גוונים שונים וזה בסדר, שיש כמה פרשנויות לאותם אירועים, לזהות את הפחדים שלהם וללמוד להתגבר עליהם כל אחד בעצמו בעזרת בן זוגו. כמו כן, ללמד אותם לקבל את השונות מתוך הכלה וביטחון, להעלות את יכולתם להכיל תסכולים ואכזבות, ללמד אותם מיומנויות משא ומתן ודרכים לפתרון קונפליקטים ולהגיע להבנה שיש מקום לשני מנצחים בזוגיות (win- win situation) וזה לא על חשבון אף אחד.

גישת האימאגו והטיפול הזוגי / אריאלה מלצר

האימאגו הינה גישה טיפולית ליחסים זוגיים שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס מארה"ב ומחבר הספרים "לבסוף מוצאים אהבה", "לשמור על האהבה הזאת", ועוד. אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו בצורה לא מודעת, על פי דימוי ("אימאגו" בלטינית) המוטבע במוחנו, המבוסס על הורינו או מי שגידל אותנו, על תכונותיהם החיוביות ועל תכונותיהם השליליות, מתוך משאלה לרפא את פצעי הילדות שלנו. גם ההורים הכי טובים אינם יכולים לספק תמיד את כל הצרכים של ילדיהם כי הם לפעמים עסוקים, חולים, כועסים, מפחדים, מתמודדים עם קשייהם שלהם וכד'. כל צורך של הילד שלא סופק באופן קבוע, יוצר אצלו פצע וכדי להגן על עצמו מפני הכאב והפחד הוא יוצר לעצמו דפוסי הגנה והתמודדות, חליפת הישרדות, אשר הולכת איתו לחייו הבוגרים.

בשלב ההתאהבות אנו רואים את הזוג המאוהב. בגוף מופרשים הורמונים שמשפיעים עלינו כמו סם.
יש תחושה של התרוממות רוח ושלמות. הכל נפלא – יחסי המין, יש תשוקה ואנרגיה, מחוות גופניות, כינויי חיבה, פינוקים, חיזורים ובילויים. בני הזוג מרגישים שהם מכירים מאז ומעולם ורוצים להיות יחד בכל רגע.

הם מוצאים בבן הזוג את מה שחסר להם בתוך עצמם ומרגישים תחושת בטחון. בני הזוג מעניקים האחד לשני את כל מה שהם צריכים ורוצים מרצונם הטוב. בני הזוג מסונוורים ואינם רואים כלל את התכונות השליליות של בן הזוג, כדי להמשיך להרגיש שמחים ושלמים. למעשה, האהבה הרומנטית הינה אשליה שאנו אוהבים את בן זוגנו כאנשים בזכות עצמם. אנו מצפים שאהובנו, כמו הורינו, ייתן לנו את כל מה שחסר לנו וימלא את הריקנות שלנו באמצעות הקשר.

האהבה הרומנטית היא בעצם פנטזיה ילדותית לסיפוק ומילוי הצרכים שלנו. כאשר מתחילה המחויבות בחיים המשותפים ובנישואין,האשליה מתחילה להתנפץ. מה רבה אכזבתנו כשאנו רואים כי בן זוגנו כבר לא מעניק לנו את כל מה שאנו צריכים וזקוקים כמו שחשבנו ונראה כי האהבה מתחילה לדעוך. חשוב לדעת כי אהבות כאלה אמורות לדעוך. השפעת הסם פגה ופתאום רואים גם את התכונות השליליות בבן הזוג, שהן כה דומות לאלו של הורינו ומתחיל מאבק הכח. כל אחד מבני הזוג מנסה להחזיר לעצמו את מה שהיה לו, מנסה לשנות ולהתאים את בן זוגו לציפיות ולצרכים שלו. מתחיל הכעס, המריבות, הויכוחים, הביקורת, השיפוטיות, האשמות הדדיות, בכי, הסתגרות והתרחקות. הכל במטרה להחזיר את תחושת הביטחון והשלמות שהיו קודם לכן.

בשלב זה רבים חשים כשלון בבחירת בן הזוג, אכזבה וייאוש ולעיתים מפרקים את הקשר הזוגי ומתגרשים. הם יוצאים לחפש את מימוש הפנטזיות שלהם במקום אחר. אחרים נשארים בנישואין, הגורמים להם תסכול רב.

בני הזוג מתחילים להתמקח, להתנות ש"אם תעשה את זה, אני אעשה את זה" ולהיפך. עושים הסכמים ביניהם, אך לעיתים קרובות לא עומדים בהם, כי הם אינם לוקחים בחשבון את צורכיהם מהילדות. הם מוותרים על האהבה, מתייאשים ומשלימים עם נישואין נסבלים ומתסכלים שמחזיקים מעמד מסיבות שונות. הם חיים במקביל זה לזה כשכל אחד חי בדרכו. חלקם מוצאים פתחי מילוט שונים כדי להמשיך את הנישואין, בדמות מאהבים, עבודה מסביב לשעון או עיסוקים אחרים בבית או מחוץ לבית, אך מרגישים תסכול וחוסר סיפוק קבועים.

הפתרון לתהליך הידוע מראש של התאהבות – אכזבה – מאבק וייאוש הוא מודעות והבנה למהות הקשר הזוגי. בחרנו את בן זוגנו כדי לרפא את פצעי ילדותנו כדי שיהיה דומה להורינו וגם ימלא את החלקים החסרים שלנו, שדוכאו בנו. אכן, הבחירה היא נכונה אך צופנת בתוכה מאבק עם חוסר ההתאמה שבינינו. הסיכוי לפתור את הסכסוך הזוגי הוא השארות בקשר תוך הבנת כאבי העבר מהילדות, דרכי ההגנה וההסתגלות, אותם כולנו מביאים לחיים הבוגרים שלנו ולקשר הזוגי.

ההתמודדות עם בן זוג, שגם הוא מביא איתו את פצעי ילדותו והגנותיו, מביאה אותנו לצמיחה ולהתפתחות אישית ויוצרת מחדש, הפעם עם מודעות, אהבה בטוחה ומספקת. כאמור, ללא מודע שלנו יש משימה: לקבל מענה לצרכים שלנו ביחסים אינטימיים שלא קיבלו מענה בילדות ולרפא את פצעי הילדות.

המחויבות היא תנאי הכרחי להופעת פצעי הילדות ומנגנוני ההישרדות. היא יוצרת השקעה רגשית משמעותית ביחסים והשקעה זו שמה כל אחד מבני הזוג במקום מאד חשוף ופגיע. המחויבות יוצרת תחושת ביטחון ומאפשרת לפצעים ולדפוסי ההישרדות להופיע. זיהוי פצעי ילדות וצרכים שלא קיבלו מענה יכול להביא למודעות גבוהה ולציפיות, אותן כולנו מביאים ליחסים הזוגיים שלנו. עד שצורכינו הילדותיים לא מקבלים מענה, התוצאה תהיה קונפליקט גלוי או סמוי.

סיבה נוספת לבחירת בן הזוג על פי ה"אימאגו", היא שאנו מחפשים בבן הזוג את התכונות שלא פיתחנו בגלל לחץ החברה שסביבנו. לבן הזוג יש משהו שחסר אצלנו ולכן זה מביא לחיבור הזוגי בין בני זוג שהם הפכים או משלימים זה את זה. אמנם בתחילה זה מאד נוח לנו, יש הרגשה של שלימות, אך זו שלימות מזוייפת ועם הזמן מסתבר לנו שקשה לחיות עם אדם כה שונה מאיתנו. אנו מתחילים להעביר בקורת ולכעוס על התנהגותו ההפוכה כל כך משלנו. מה שמצא חן בעינינו בבן הזוג בתחילה, גורם למריבות וויכוחים בהמשך.

אחת המיומנויות הבסיסיות של קשר זוגי הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי. באמצעות דיאלוג זה לומדים בני הזוג איך ליצור הקשבה מסוג אחר,הקשבה שמביאה להבנה מלאה ,היוצרת תחושת ביטחון ואמפטיה הדדית.דיאלוג זה מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם ,אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב,הסכסוך והמריבות ביניהם.

לסיום, חשוב לדעת שהכאב והסכסוך שבנישואין הם לא תוצר של חוסר אהבה, אלא תוצאה של חוסר הבנה לגבי תהליך ומהות הקשר הזוגי. אפשר לפתח נישואין ואהבה מודעת, להבין את הצרכים של בן הזוג ומקורותיהם ומכאן לצמוח ביחד לקראת אהבה בטוחה, מספקת וקבועה.

מניפולציות רגשיות כדרך להשיג כוח ושליטה על האחר/ אריאלה מלצר / 17.02.2013

"אין דבר, אני אשאר לבד בחושך…" . מי לא מכיר את המניפולציה ה"פולנית"? באופן הזה היא מעלה כבר חיוך על פנינו אבל גם אם אנחנו לא נוהגים כך בדרך כלל, כולנו משתמשים מידי פעם במניפולציה רגשית כזו או אחרת על מנת להשיג את מה שאנחנו רוצים. מאמר זה בא לתאר מהי מניפולציה רגשית וכיצד היא פועלת, באלו דרכים היא באה לידי ביטוי וכיצד ניתן לזהות אותן ולהתמודד מולן.

ישנן דרכים שונות להשיג כוח ושליטה על האחר כגון, ביקורתיות, האשמה, כעס, ציניות, סרקאזם, הפחתת ערך, הפחדה, איומים, רכושנות, קנאה מוגזמת עד לאלימות רגשית ופיזית ועוד. בין הדרכים ניתן למצוא גם את המניפולציה הרגשית, הדרך המעודנת והעקיפה יותר, אשר כולנו נוקטים בה מידי פעם.  כבר כילדים אנחנו לומדים להשתמש במניפולציה הרגשית כדי להשיג דברים.

מניפולציה רגשית היא כוח רגשי רב עוצמה שמופעל על אדם אחר, בדרך כלל על הקרובים אלינו ביותר, כדי להשיג שליטה על האחר ולהניע אותו לפעול, להתנהג ולהרגיש בהתאם לצורך של האדם המפעיל את המניפולציה. פעמים רבות המניפולציה פועלת באופן לא מודע אך פעמים רבות היא מודעת ומכוונת.

דוגמא מצוינת לכך אנחנו יכולים לראות בסרט "החתונה היוונית שלי" שבו אמרה האם לבתה הבוגרת, שרצתה ללמוד ולצאת מהמסעדה המשפחתית אך חששה שאביה, אשר לפי המסורת המשפחתית הוא ראש המשפחה הקובע ובעל ההחלטה, יתנגד, "אבא אומנם הראש אבל אנחנו הצוואר". כוונתה הייתה שהן תדאגנה להביא אותו למצב, בו הן מציגות לו בעיה באופן כזה שהוא יגיד בעצמו שתלך ללמוד כפתרון ואכן, זה מה שקרה.

בדרך כלל המניפולציה היא סמויה והדברים האמיתיים לא נאמרים בגלוי מתוך פחד מהתגובה, מכעס, מהתנגדות, מעימות גלוי, מפגיעה או מדחייה וחשש איך הדברים ייתפסו ע"י הזולת או מה יחשבו ומה יגידו. כלומר, באמצעות המניפולציה הרגשית מדברים בשתי שפות בו זמנית- האחת, הגלויה והשנייה- הסמויה של המסרים האמיתיים . הדברים המוצהרים כלפי חוץ באים לבטא בצורה עקיפה את הכוונה האמיתית שמטרתה להשפיע על האחר ולהפעיל אותו על מנת להשיג ממנו משהו.

מתי המניפולציה הרגשית מצליחה לפעול?
המניפולציה הרגשית בדרך כלל מצליחה כשהיא נוגעת במקומות הכי רגישים, פגיעים וחלשים בעולמו הפנימי של האדם. במקומות האלה הוא לגמרי לא מרגיש בטוח וחזק. כשהאדם מרגיש בטוח בעצמו, שלם עם כל המהות והזכות שלו להיות מי שהוא והוא חש כאדם ייחודי, מובחן ואינדיבידואלי, הוא יזהה את המניפולציה ויפעל מתוך שיקול דעת, לקיחת אחריות אישית ובחירה.

כדי שהמניפולציה הרגשית תצליח היא צריכה לפעול על שני צרכים מרכזיים וחשובים של האדם:

  1. הצורך שלנו כבני אדם לקבל הערכה, להרגיש חשובים, מוצלחים ומשמעותיים.
  2. הצורך האנושי שלנו להרגיש טובים, "בסדר", אמיתיים, ישרים ושהמהות שלנו טובה.

לכן, אחת הטכניקות של מניפולציה רגשית היא דווקא העלאת תחושת הערך והחשיבות של האדם והיא באמצעות חנופה ומתן מחמאות רבות.

מנגד, הסחטנות הרגשית פועלת על מנת לערער את הביטחון וההערכה העצמית של האחר בעצמו על מנת להשיג שליטה עליו.

כלומר, המניפולציה מצליחה לפעול עלינו כאשר ההערכה והדימוי העצמי שלנו ותחושת ה"בסדר" שלנו תלויים באחרים ואנחנו זקוקים לאישור חיצוני מהסביבה על מנת להרגיש את הערך שלנו ולא בפידבק הפנימי שאנחנו נותנים לעצמנו.
היא מצליחה גם כאשר קשה לנו לסרב לאחרים ולא נעים לנו לומר להם "לא" גם כאשר הדברים לא מתאימים לנו.
היא מצליחה לפעול עלינו גם כאשר יש לנו נטייה לקחת דברים של אחרים כאחריות שלנו, כמו למשל, שהאחרים ירגישו רגועים, שמחים ונינוחים בזכותנו ועוד היא מצליחה כאשר תפיסת העצמי שלנו היא של "מצילי העולם", שבאמצעותה אנחנו מתמלאים בסיפוק, כוח, חשיבות וערך רב.

לרוב, המניפולציה, להשגת שליטה על האחר, באה לידי ביטוי בדרכים שיש להן שתי מטרות עיקריות:

  1. הפחתת הערך וערעור הביטחון העצמי של האחר במיוחד במקומות הכואבים לו ביותר בתוך עצמו –
  1. אחת מדרכי הביטוי שלה היא ביקורתיות יתר סמויה כגון, אישה שאינה מרוצה משכרו של בעלה וממעמדו בעבודה, האומרת לבעלה " תראה איזה בית אחיך ואשתו קנו מאז שהוא קיבל את  התפקיד החדש שלו בעבודה…" או בעל שמכוון את אשתו בכביש מבלי שהתבקש על ידה ומעיר לה הערות על נהיגתה, "תפני ימינה/שמאלה ", "תאטי", "תעצרי", "תיסעי משם…", "עוקפים אותך" וכד'.
  2.  הבעות ביקורתיות ולעגניות של לשון הגוף והבעות הפנים.
  3. האשמה – כגון,  "הילדים ככה בגללך…" כדי להניע את ההורה השני לפעול בדרך הרצויה לו והנכונה, כפי שהוא רואה.
  4. שקרים
  5. חוסר הערכה על דברים ופעולות מוצלחות.
  6. קנאה מוגזמת. למשל, אישה שמצלצלת פעמים רבות במהלך היום לבעלה בזמן עבודתו מתוך חשש שיבגוד בה ורצון לדעת כל הזמן מה הוא עושה. היא מציגה זאת בכך שהיא מתעניינת בשלומו, שואלת למעשיו, מספרת לו כמה היא מתגעגעת אליו וכד'. כשהוא לא זמין לה בטלפון היא תאמר לו "דאגתי לך", "רציתי לספר לך משהו", "רציתי לשמוע אותך" וכד' כדי שבפעם הבאה הוא יעשה מאמצים להיות זמין ולענות לה מיידית.
  1. הפעלת רגשות אשם (סמוי וגלוי)  אצל השני ולהראות לו בכל הזדמנות כמה הוא לא בסדר. המניפולציה הזו היא עוצמתית מאד ופועלת בעיקר באמצעות מסכנות, קורבנות ואומללות כגון, "הייתי מאד חולה ולא היה מי שיעשה לי אפילו תה".

דוגמא שמשלבת כמה טכניקות של מניפולציה היא של בעל שאינו רוצה שאשתו תצא לבד לבלות עם חברותיה או למכון כושר מחשש שהיא תבגוד בו ותעזוב אותו אז הוא אומר לה " את יודעת שאני לא אוהב להישאר לבד" וכשזה לא עוזר, הוא מוסיף " אישה טובה לא משאירה את בעלה לבד".

כיצד ניתן להתמודד עם מניפולציות רגשיות?
ראשית, נכון לעמוד על המשמר עם מודעות עצמית ולזהות מתי מופעלת עלינו סחטנות ומניפולציה רגשית. אפשר לזהות אותה עפ"י תחושות פיזיות כגון, לחץ בגוף ובראש, אי נוחות, לחץ רגשי, עומס רגשי, בלבול וכשמרגישים אי שקט והתנגדות למסר שהועבר אלינו.
עכשיו כדאי לבדוק עם עצמנו מה בעצם באמת אומרים לנו במסר הסמוי ומה מצפים מאיתנו.

שנית, אין חובה לשתף פעולה עם המסרים הסמויים והחבויים אשר אינם מתאימים לנו.
מה שלא נאמר לנו באופן גלוי, אנחנו לא חייבים להיענות להם ולהתייחס אליהם.

בנוסף, כדאי ומומלץ לחזור לעצמנו ולשאול את עצמנו את השאלות הבאות: מה אני רוצה? מה נכון לי? מה אני צריך? מה מתאים לי?

כמו כן, מומלץ ללמוד לעשות גבול והבחנה בין עצמי לבין האחרים ולהתחבר לכוחות הפנימיים שלנו כדי לא להיות תלויים בערך של עצמנו באישורים חיצוניים של הסביבה. לחיבור לרצונות, למחשבות ולרגשות שלנו וביטויים באופן ישיר, גלוי, מכובד ואמיתי מבלי שאנחנו פוגעים בעצמנו ובאחרים קוראים אסרטיביות.

לכן, לסיום, מומלץ לפעול באסרטיביות מול מניפולציה רגשית כי כשלא פועלים באסרטיביות, מה שיוצא, לעיתים, זה התעוררות של כעס או על עצמי או על אחרים על כך שהפעילו אותנו בניגוד לרצוננו, שיכול לבוא לידי ביטוי או בתוקפנות, רוגז עד להתפרצות של כעס על הזולת, מפעיל המניפולציה הרגשית או דחיסת הכעס בתוך עצמנו והלקאה עצמית שיצאנו פראיירים וחלשים על שלא היה לנו הכוח לעמוד על רצוננו. אלו שתי צורות התנהגות שאינן מועילות ואינן תורמות לנו במאומה לא לעצמנו ולא למערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו אלא להיפך.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.

תשליך נפשי וסליחה – טוב לא רק ביום הכיפורים / אריאלה מלצר

נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, לשפת הים  או לנהר ומתפללים שם  תפילה  מיוחדת ששמה  תשליך , שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות  ים ,על-פי הפסוק  "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם " ( (מיכה ז', יט) .
מנהג זה ביהדות או הווידוי אצל הכומר בנצרות באים לבטא את הכמיהה האנושית להשליך מעלינו את כל הרוע והחטאים שלנו היוצרים תחושת לכלוך בנשמתנו, ועקב כך להתנקות ולהרגיש טובים, טהורים, נקיים, זכים ושלמים. אולם בו זמנית עם הכמיהה הזו להיטהרות, לניקיון נפשי ולחיבור למהות הטובה שלנו, אנחנו כיצורי אנוש טועים ומועדים בדרך, עושים שגיאות, פוגעים באחרים ומכאיבים להם, עושים דברים שאינם מוסריים ועוברים עבירות שונות, לעיתים, שלא בכוונה ואף לא במודע ולעיתים, בהכרה וידיעה ברורה.
השאיפה, שבאה לידי ביטוי במנהג התשליך לקראת יום הכיפורים ובקשת הסליחה והמחילה ביום הכיפורים עצמו, היא להתנקות ולהסיר את המעמסה הנפשית, המועקה והכובד שרובצים על הנפש שלנו.
מה אנחנו רוצים להשליך מעלינו? ממה אנחנו רוצים להיפטר?

  1. אנחנו רוצים להשליך מעלינו את המעשים הרעים שאנחנו לא אוהבים שעשינו או שפגעו באחרים, את המילים הפוגעות שאמרנו, את ההתנהגות המעליבה, המשפילה והמכאיבה, את הידיעה שגרמנו סבל וכאב למישהו ואת החטאים שלנו.ההתנהגות והמעשים הפוגעניים יוצרים בתוכנו רגשות קשים, שגם אותם אנחנו רוצים להשליך מעלינו היות והם יוצרים אצלנו מועקה וסבל נפשי, להם אנחנו מחפשים שחרור, פורקן והקלה.
  2. אנחנו רוצים להשתחרר מיסורי המצפון, מתחושת האשמה וה"לא בסדר", מהכאב והמצוקה שלנו ומהתחושה שאנחנו רעים והרסניים.

תחושת השחרור וההקלה יכולה להגיע ע"י בקשת סליחה וקבלת מחילה מהאדם שפגענו בו, או באמצעות מנהג ה'תשליך' והתפילה שעוזרים לנו להשתחרר מהמצוקה הפנימית, שנוצרה עקב המעשים שמעיקים על המצפון שלנו.

  1. היינו שמחים להשליך מעלינו את הפגמים שלנו או את התכונות הלא רצויות לנו, שאנחנו יודעים שפוגעות באחרים ובמיוחד באלה שחשובים לנו ואנחנו מאד אוהבים, כגון, תוקפנות, עצבנות יתר ורגזנות, נוקשות, עקשנות, דרשנות, כוחנות, שתלטנות, רכושנות, כעסים מיותרים, הענשה והלקאה עצמית, שיפוטיות, חוסר סבלנות וקוצר רוח. כמו כן, היינו רוצים להיפטר מביקורתיות היתר, הן כלפי אחרים והן כלפי עצמנו, מהחולשות שלנו וחוסר האונים, מהמוגבלויות השונות ומהמנהגים הלא רצויים שמפריעים לנו בחיים כגון, התמכרויות שונות, הימורים, עישון, ועוד.
  2. אנחנו רוצים להסיר מעצמנו את תחושות השנאה, הקנאה, הנקמה, העלבונות והפגיעות שמעוררים בנו כעס וזעם רבים. הם לא רק מזהמים את התחושה הפנימית שלנו וע"י כך הנשמה שלנו "גרה" במקום מזוהם אלא הם גם אינם מאפשרים לנו לראות את המציאות, את עצמנו ואת האחרים באור נכון, שקול, צלול וברור.
  3. אנחנו רוצים להשליך מאיתנו סודות שמעיקים ומכבידים עלינו. הסודות שבדרך כלל באים להסתיר מעשים לא ראויים ופוגעים הם משא כבד שקשה על האדם לסחוב לבדו. צריך כוחות נפשיים רבים כדי להמשיך להסתיר את הסודות עצמם ואת החשש והחרדה שצפים ועולים שמא הם יתגלו ומההשלכות שיהיו במציאות כתוצאה מחשיפתם.
    לסודות יש כוח והשפעה עצומה על האדם כל עוד הם חבויים ומוסתרים. אך כאשר משחררים ומוציאים אותם לאור הם מאבדים את כוחם.
  4. אנחנו גם רוצים להשליך מאיתנו את המחסומים והעכבות שמפריעים לנו להשיג את המטרות, המשאלות והשאיפות שלנו בחיים. אנחנו רוצים להסיר מעלינו את הפחדים, האמונות המטרידות והמכשילות ולגלות בתוכנו אומץ, העזה, יכולות, נחישות, התמדה וכוחות להתמודד גם עם הכישלונות והכאב שהמציאות מזמנת לנו.

איך לבצע את התשליך הנפשי?
זהו תהליך שדורש המשכיות וזמן. זה לא זבנג וגמרנו. יש להתכוונן אליו, להכיר בטעויות ובמעשים האישיים שעשינו לא נכון, לרצות ליצור שינוי אמיתי, לראות את הקשיים של עצמי, לכבד אותם ולכבד ולהכיר בקשיים ובשונות של האחרים.
יחד עם זאת, עלינו למצוא את כל הטוב שיש בנו, כדי שנוכל להתחבר אליו ולשאוב כוחות ממנו ולתת לו להוביל אותנו בחיים. חשוב שנדע לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו, על היתרונות והחסרונות שלנו, לאהוב את מי שאנחנו כולל הפגמים שלנו. נכון, זה לא תמיד קל ואפילו קשה אבל משם יבוא השקט הפנימי והיחסים הטובים עם הסובבים אותנו.
אנחנו זקוקים ליחס של חמלה וסליחה כלפי עצמנו וכלפי האחרים על מנת שנוכל להרגיש את עצמנו כאנשים טובים, מוסריים בעלי שאר רוח, נדיבים, ישרים, אמיתיים, אוהבי הזולת ובעלי יכולת נתינה ועזרה. כך אנחנו מרגישים את עצמנו בעלי ערך, שווים, משמעותיים, חשובים, מוצלחים ותורמים לאחרים. זה נותן ערך מוסף רגשי לקיום שלנו.
כדי שנוכל להגיע לחופש להיות מי שאנחנו, לחיות בשלום ובשלווה עם עצמנו, ולאהוב ולהוקיר את עצמנו ואת האחרים, אנחנו צריכים למצוא את החמלה והסליחה בראש ובראשונה לעצמנו, למצוא את הדרך להשתחרר מהכבלים של עצמנו, לסלוח לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, על השגיאות שלנו, על הכישלונות שלנו ועל המעשים שלנו שפגעו באחרים.

עלינו לתת לעצמנו את החופש לטעות כי אנחנו יצורי אנוש. להבין שפעלנו, לעיתים, מתוך עיוורון וחוסר הבנה אך לא מתוך כוונת זדון. חשוב שנדע שאנחנו מוגבלים ואנחנו לא רואים את הכל ושעשינו את מה שיכולנו לפי הבנתנו בשלב ההוא אבל עכשיו כשאנחנו כבר רואים ומבינים מה שעשינו אנחנו יכולים לשנות וללכת בדרך חדשה.
רק אז נוכל גם לסלוח לאחרים ולבקש מהם סליחה.

אין כל טעם בהלקאה עצמית, בביקורתיות כלפי עצמנו ובהענשה עצמית. 
בכך אנחנו תוקפים את עצמנו, מחלישים את הכוחות הנפשיים שלנו ולא מאפשרים לעצמנו ללמוד מהטעויות ומהשגיאות שעשינו, להבין את עצמנו ולראות איזה תיקון נדרש מאיתנו ולבצע אותו.
עלינו לבקש סליחה מהאחרים מעומק הלב ומתוך כוונה אמיתית וגם לסלוח לאחרים. לא לשמור טינה. לטינה עצמה יש אנרגיה שלילית שמכבידה ומעיקה עלינו גם אם אנחנו מנסים להתנתק ממנה או מכחישים אותה. היא פועלת בתוכנו כאנרגיה שלילית ומנהלת אותנו גם אם אנחנו לא מחוברים אליה וחושבים שהיא איננה.
רק כשנמצא את המחילה והסליחה לעצמנו ולאחרים, נוכל להשליך את כל המועקה והסערה הפנימית שנוצרו בתוכנו עקב המעשים שלנו או של אחרים, נוכל להשליך מעלינו את המאבקים והסכסוכים הפנימיים והחיצוניים, ליצור לעצמנו דרכים חדשות ולחיות בשלום ובשקט עם עצמנו ועם האחרים.
לקבלת 
סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור.