איך לשחרר את הכעס / אריאלה מלצר

הכעס מלווה אתכם בחלק גדול משעות היום? אם כן, הרי שזה בכלל לא נעים לחיות כך כשהכעס הוא חלק נכבד מעולמכם הפנימי ומחייב היומיום שלכם. הוא מעיק, מכביד, מציק ומטריד. היום אני אראה לכם כמה דרכים איך להשתחרר מהכעס שלכם.

בואו נראה תחילה ממה בעיקר נובע הכעס –

לשחרר את הכעס עם מכון רעות

הוא נובע בין היתר בגלל הפרוש שאנחנו נותנים למצבים ואירועים שונים כשהפרוש הוא בד"כ סביב המחשבות "מאשימים אותי", "חושבים שאני לא בסדר", "פוגעים בי", "מזלזלים בי " ועוד מחשבות דומות כשהמשותף לכל המחשבות האלה הוא שאנחנו מרגישים לא בסדר, מאוימים, פגועים, מותקפים וחסרי ביטחון. ואז כל הפעולות שלנו הופכות להיות אוטומטיות מתוך מטרה להגן ולשמור על עצמנו מפני הפגיעה שאנו חווים. כל הרצון שלנו הוא להיות בסדר, לצאת צודקים, החכמים,, לנצח, ולהיות החזקים ובעלי הכוח. כך כולנו פועלים.
ואז אנחנו נכנסים למאבק כוח מי מנצח. כאילו יש מכסה  של מנצח אחד, לפיה אם אני ניצחתי – השני הפסיד ואם הוא ניצח- אני הפסדתי.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר שיהיו שני מנצחים.

איך עושים את זה, אתם שואלים?

א. ראשית, כדאי לדעת שהכוח האמיתי שלנו לא נובע מהאחרים ומהניצחון עליהם אלא הכוח האמיתי שלנו נובע מתוכנו מתוך העולם הפנימי שלנו, גם אם אתם מרגישים חסרי ביטחון. אתם פשוט עוד לא התחברתם לכוח שלכם. אנחנו הם אלה שקובעים אם ניצחנו או הפסדנו, לא אף אחד אחר כי זה תלוי רק בנו ומה אנחנו חושבים. וברגע שאנחנו הם הקובעים, אנחנו כבר לא תלויים יותר לתחושת הביטחון שלנו באחרים ובמה שהם אומרים או חושבים עלינו.

בואו נמחיש את זה. אם למשל, מישהו, יגיד לכם מה זה זוג הקרניים האדומות שצמחו לכם על הראש וזנב סגול על הגב? אתם תבדקו? תלכו לראי? תכעסו או שתחייכו בגיחוך ? זה לא יעצבן אתכם בכלל. למה? כי אתם יודעים בוודאות שאין לכם קרניים אדומות וזנב סגול. וזה כל העניין. אם אנחנו או חלק מתוכנו לא חושב את מה שהזולת אמר עלינו, לא רק שזה לא מעצבן אותנו, זה אפילו מעורר בנו גיחוך וצחוק. וככה אנחנו נשארים רגועים ובטוחים ואין בנו שום צורך להיאבק על שום דבר.

ולכן, הדרך לעשות זאת היא לראות את הכוח שבתוכנו ולהתחבר אליו, לראות את כל הטוב שבנו ולתת לעצמנו הערכה ומחמאות .זה אכן, לא פשוט לביצוע אצל אלה שלא בטוחים בעצמם אבל ככל שתחפשו בכל מצב ובכל זמן את הדברים הטובים שבכם ותעריכו אותם אצלכם, כך תצליחו יותר להרגיש בטוחים ומחוזקים.

ב. שנית, אנחנו יכולים להחליט שלמען היחסים שלנו עם אחרים במיוחד עם אלו החשובים לנו ובגלל שהיחסים איתם חשובים לנו, אנחנו רוצים שיהיה מצב שבו גם האחרים מנצחים וגם אנחנו.  

.win win situation.  

כך כולם ירגישו מסופקים ובטוחים, לא ירגישו מותקפים ופגועים ואף אחד לא יתחיל מאבק כוח עם אף אחד.

ואיך עושים את זה?
משחררים, מרפים ממאבק הכוח ומהצורך לנצח, גם אם זה מרגיש נורא קשה לעשות בהתחלה. עוזבים את העניין. מחפשים את נקודת החוזק שלנו ונאחזים בה, כלומר במה אנחנו חושבים על העניין ובו זמנית, מנסים לראות גם את הזווית של השני. גם לתת מקום גם לעצמנו אך גם לזולת. אם אין עם מי לדבר או שאין שיתוף פעולה מסיבה כלשהי מהזולת, עזבו את העניין, עצרו בנימוס ובצורה מכובדת את השיחה כמו "אני מצטער, מאד קשה לי עכשיו, נדבר בהמשך כשנירגע". תרפו , שחררו. אל תיכנסו למאבק כוח שבסופו של דבר שניכם יוצאים פגועים ומפסידים.
כשתהיו רגועים, תחזרו לדבר אחד עם השני, אם יש עם מי, כדי שכל אחד מכם יוכל לשמוע את השני. כך אתם מכבדים זה את זה, ונותנים הכרה ולגיטימציה לצרכים של כל אחד מכם עוד לפני שמצאתם פתרון. הפתרון הוא פחות חשוב מההכרה ומהמקום שאתם נותנים אחד לשני ולצרכיו, כשאתם בדיאלוג ומקשיבים ברוב קשב. עצם הדיאלוג המכבד, הפתוח והגלוי ממיס את הקונפליקט ומכאן כבר יבוא הפתרון המתבקש והאפשרי.

למשל, על הכביש כשמישהו מנסה להשתלב בתנועה, אל תיאבקו בו ותגידו לעצמכם אני הייתי פה קודם, זו זכותי כאילו יש לכם הערת אזהרה על המקום ועוד ניידת, תנו לו להשתלב. הרי זה בסה"כ עוד דקה שתיים. הרי זה לא העניין. אתם רוצים לצאת החזקים, הקובעים ובעלי הכוח. אז דווקא תנו לו את מה שהוא זקוק. כי דווקא כשאתם נותנים אתם יוצאים גדולים כי אתם הם שמחליטים לתת ואז אתם בעלי הכוח. גם יצאתם גדולים, גם טובים, גם בסדר וגם בתחושת חוזק.

מאבק הכוח דומה לשני אנשים שמושכים חבל. כשאחד מרפה, מה קורה? גם השני מפסיק כי לשני אין יותר עם מי לנהל מאבק וזה נפסק. מי קבע שזה יפסק? מי שהחליט לשחרר ולהראות.

תזכרו, להרפות זה דווקא כוח. וזה הרעיון כולו: כשאתם מפסיקים להיאבק, לריב ולהתווכח על הצדק שלכם, אין  יותר עם מי להיאבק ואז המאבק, הוויכוח או הריב נפסקים. אולי יש תחושת אי נעימות אבל לא כעס, מריבה ופגיעה בעצמנו ובאחרים.
לא שווה את זה? לדעתי, כן.
נכון, למי שמורגל לחפש צדק, רוצה לצאת הצודק, המנצח ובעל הכוח הבלעדי וגם רוצה שהאחרים יאשרו לו את זה ויסכימו איתו, זה יכול להיות קשה בהתחלה אבל צריך להתחיל עם משהו ועם תרגול שוב ושוב, הדרך הזו תיעשה מפעם לפעם יותר קלה והסיפוק שלכם מעצמכם יהיה רב ואתם פשוט תפסיקו לכעוס כל הזמן.

לנטרל את הכעס עם מכון רעות

איך הופכות הציפיות לדלק של הכעס וכיצד לנטרל את הכעס

לנטרל את הכעס עם מכון רעות

לנטרל את הכעס עם מכון רעות

לא פעם אנחנו מתאכזבים כשהציפיות שלנו לא מתממשות ואנחנו מרגישים תסכול וכעס רב. היום אני אראה לכם איך הציפיות הן הדלק של הכעס וכיצד למנוע בכלל את הכעס שמתעורר בעקבות ציפיות שמתנפצות לכם.
תראו, הציפייה מהאחרים היא אומנם אנושית וטבעית, במיוחד מהקרובים לנו ביותר, אבל מה לעשות, המציאות מתסכלת ובכל פעם שעולות בנו ציפיות יש סיכוי סביר שנתאכזב ולא נקבל את מה שרצינו. build in בציפייה טמונה גם האכזבה הפוטנציאלית שלא נקבל את מה שאנחנו רוצים.

הציפיות מהסביבה בכלל,  ומבן הזוג והילדים בפרט, יכולות להיות מקור של בעיות וצרות צרורות למערכות היחסים שלנו.
כן, אני רואה עכשיו את הגבות מורמות בפליאה ובשאלה "מה, לא הגיוני שאני אצפה מבן/בת הזוג שלי שייענה לציפיות שלי? אז בשביל מה התחתנתי? " אז אתם כבר יודעים שזה לא עובד כך כמו שאתם רוצים ועל זה אתם רבים כל כך הרבה.

אז בואו נראה איך הציפיות מתדלקות את הכעס ולמה זה יוצר בעיה  –

ראשית, כי הזולת, כולל בן הזוג והילדים שלנו, לא יכולים לעמוד במשימה הזו בשום אופן כי זו משימה בלתי אפשרית.

דבר שני, כשהציפיות שלנו לא מתממשות, זה נוגע לפעמים במקומות כואבים לנו בעולמנו הפנימי ואז הכאב, התסכול והאכזבה שהתעוררו ,אם הם לא מקבלים ביטוי ישיר וגלוי, הם יכולים להפוך לכעס ואז המרחק בין הכעס להתפרצות, פוגעת ומפחידה, נעשה קטן מאד כי במקום להודות שקשה וכואב, נורא קל לנו להאשים את הסביבה במה שקרה כי מישהו עשה או לא עשה משהו שרצינו ולכן, הוא "אשם", כמובן, במרכאות . תמיד יש מישהו אשם.

דבר שלישי, עלינו לקחת בחשבון שבכל ציפייה טמונה גם אכזבה שלא נקבל מה שאנחנו צריכים היות וכל אדם הוא שונה מהאתר, בעל  עולם מובחן וייחודי משלו, עם ערכים, מנהגים, רצונות, רגשות וצרכים אינדיבידואלים משלו, ואז יש סיכוי רב שלא תמיד הוא יבין, ירצה או יוכל להיענות לציפיות שלנו ולספק לנו את מה שאנחנו צריכים ממנו.
חשוב להבין ולהפנים שאי היענות של האחרים לצרכים או לבקשות שלנו לא מעידה כלל על חוסר אהבה, חוסר אכפתיות או על חוסר התחשבות מצידם. הם פשוט בעדם, לא נגדנו וזה עושה את כל ההבדל.

למעשה, בחסות הציפייה, הלגיטימית לכאורה, בעצם, רוצים להשתלט על הזולת, להכריח אותו, להתאים אותו אלינו ולכפות עליו את רצוננו גם אם זה בניגוד לרצונו ולא מתאים לו. בעצם הציפיה שלנו מהאחר, לעשות את רצוננו ולתת מענה לצרכים לנו בהתאם לצרכים שלנו, בלי האפשרות לקבל את הדרך האחרת של הזולת, אנחנו בעצם שוללים מהאחר את החופש שלו להיות מי שהוא רוצה להיות ומקטינים אותו. בתוך תוכנו אין לאחר אופציה אחרת, לבחור לעשות ולהיות את מה שהוא רוצה כרצונו מלבד לעשות כרצוננו, אחרת מה שצפוי לו הוא כעס או התפרצות, האשמה, ביקורת או תגובה קשה, עונש, ריחוק, קרירות או מריבה וויכוח סוערים.

לצפות מותר אבל כל עוד אתם מוכנים לקבל גם תשובה אחרת ממה שציפיתם לה כי אי אפשר להכריח את האחר לעשות מה שאתם רוצים, לא לכפות עליו ולא לדרוש ממנו שום דבר כי אין לכם באמת שליטה על האחרים אפילו לא על הילדים שלכם. אתם לא יכולים לדרוש מאף אחד לעשות מה שאתם צריכים, במיוחד אם זה מנוגד לרצונות שלו, לרגשותיו ולצרכיו. זה רק מביא צרות ובעיות ויכוחים ומריבות רבות ומעכיר את היחסים והזוגיות.

יותר מזה – גם אם הזולת, אפילו בן או בת הזוג שלנו, רוצה ומתאמץ לרצות אותנו, הוא יעשה זאת בדרכו המיוחדת לו ולא תמיד זה יהיה המענה המספק המדויק כפי שאנו זקוקים לו בעיתוי המתאים, בדרך ובאופן המדויק כפי שאנחנו צריכים אותו.

הזולת הוא לא שלוחה שלנו, הוא לא חלק מהזהות שלנו, הוא אדם אחר, בעל עולם משלו , ייחודי ומיוחד, לא יותר טוב או רע מאיתנו, הוא פשוט שונה ואחר. לכן צריך לקחת בחשבון שאיננו יודעים במדויק מה מתרחש אצלו  באותו הזמן, אולי הוא עסוק, מוטרד ממשהו, כואב לו הראש,  מדוכדך, עייף, אולי הוא תכנן לעצמו משהו אחר שהוא צריך לעשות, או דברים אחרים שיש בעולמו אשר מונעים ממנו לתת לנו מענה על הצורך ולספק אותו וזה לגמרי לגיטימי.

לדוגמא, בעיה שכיחה אצל אנשים כעסנים שזקוקים לשליטה באחרים היא שכשהם מצלצלים לבני זוגם, הם מצפים שהם יהיו כל הזמן נגישים וזמינים ויענו להם מיד ואם לא, מתעורר בהם הכעס. הם מתעצבנים שלא עונים להם ואז הם מצלצלים שוב ושוב ומשאירים הודעות לרוב, והכעס שלהם רק הולך ומתגבר.

הם לא רואים את עולמו של האחר, רק את הצורך של עצמם. אולי בן הזוג בישיבה, בשיחה עם הבוס, עם לקוח, בשירותים או סתם בלי הטלפון. הם מרוכזים בצורך של עצמם ובכאב שהתעורר אצלם שזקוק בדחיפות למענה מספק ומרגיע מהאחרים אחרת הם מתפוצצים. קשה להם להכיל את המצב המתסכל בלי לראות שמישהו אשם בקושי שלהם.

תזכרו- הזולת, במיוחד בני הזוג או הילדים, הם לא ספקי הצרכים שלנו. יש להם עולם משלהם וזה בסדר גמור. מותר להם. הם אחרים ושונים מאיתנו ולא אמורים לעמוד זמינים ונגישים לצרכים שלנו ולרצות אותנו.

הציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה להיות עם עולמו ולעתים, בלי שהציפייה נאמרה בצורה גלויה וישירה והאחר צריך רק לנחש אותה.

הציפיות שלנו הן האויב שלנו ושל היחסים שלנו מפני שאם האחרים לא עשו את מה שרצינו מהם וזה מערער את תחושת הביטחון והערך שלנו, הרי שזה הופך אותנו לתלויים באחרים שיעשו את מה שאנחנו צריכים כי רק כך אנחנו מרגישים בטוחים, אהובים, מוערכים וחשובים. בעיה, לא?

הציפייה שבן הזוג או הזולת יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו לא מציאותית כי אין לנו שליטה על האחרים ולא על המציאות ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו.

ציפייה כזו, אשר חבויה בה דרישה תובענית לסיפוק הצרכים,  הינה לא שוויונית ופוגעת באחר, מפחידה אותו, מקטינה ומחלישה אותו ושוללת ממנו את החופש שלו להיות מי ומה שהוא רוצה.

אז מה עושים כדי להימנע מהכעס או לוותר עליו?

א. ראשית, חשוב להבין ולהפנים שאחרים, גם האנשים הכי יקרים לנו, יש להם עולם משלהם ואין לנו שליטה על מה שהם חושבים, עושים, מרגישים, רוצים או צריכים ואל לנו לדרוש מהם או לכפות עליהם את הרצון שלנו כי בכך אנחנו, כאמור, שוללים וגוזלים מהם את החופש שלהם, הבחירה והשמחה שלהם. בכך אנחנו בעצם מאבדים אותם כי הם נפגעים , פוחדים ואז גם מתרחקים עד שהם עוזבים לגמרי.

ב. שנית, יש לבטא את הציפיות בצורה ישירה או בקשה גלויה בלי לרצות שהם ינחשו מה שאתם צריכים מהם.

ג. הדבר השלישי הוא שגם אם ביקשתם "הכי יפה", אתם צריכים להיות מוכנים ומסוגלים גם לקבל את הסירוב,  את ה"לא". נישמו עמוק וקבלו בהבנה את האכזבה, התסכול, העלבון ואולי גם הכאב שעולים אצלכם מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרת או להאשים את הסביבה.  בידקו מה התעורר אצלכם בפנים, איפה זה נגע במקום כואב, מפחיד וקשה בעולמכם הפנימי ומה תוכלו לעשות כדי לשנות את זה בעצמכם בלי לצפות שאחרים יסדרו לכם את הבעיה או את הקושי שלכם ויספקו לכם את מה שחסר לכם ומה שאתם צריכים.
נסו ותראו . זה עובד.
בהצלחה!

הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין / אריאלה מלצר / 12.06.2011

 

"אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה –
ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת.
פרסו מפתכם זה לזו, אך אל תאכלו מכלי אחד.
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם,
אך תנו ויהא כל אחד לעצמו,
כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדיו.."

תיאור ציורי מופלא זה של המשורר חליל ג'ובראן מתוך ספרו "הנביא" מגלה את הסוד להצלחה מובטחת בזוגיות ובנישואין.

ולמה הכוונה?

כל אחד מבני הזוג מביא לקשר הזוגי את עולמו האישי, את הרגליו, אמונותיו, ערכיו, דפוסי החיים שלו, את פצעי הילדות שלו ואת כל התנסויותיו שעבר בחיים. לכל אחד מבני הזוג יש את הראייה הייחודית שלו על החיים, את המחשבות והרגשות שלו, הדרך בה הוא רגיל לתפוס את המציאות ודרכי ההתנהגות והביטוי שלו במציאות. זה לא טוב יותר או רע יותר, זה פשוט אחר ושונה.

יש הבדלים בין בני הזוג ( וזה גם מה שעושה עניין בזוגיות ומפרה את בני הזוג) וגם שום דבר לא נשאר כמו שהוא במהלך הזמן. כל הזמן הדברים משתנים ומתפתחים. בני הזוג משתנים, הקשר משתנה והמציאות משתנה.

גם אם יש דמיון רב בין בני הזוג בהתייחסותם לחיים, הרי שכל אחד מהם הגיע ממשפחה אחרת, וחווה התנסויות שונות עפ"י מה שהיה אופייני למשפחתו, לחברה ולקהילה שבה גדל ולמעשה, בעולם שהוא שונה משל השני. גם אם הם חוו חוויות דומות עדיין לכל אחד מהם יש עולם ייחודי, נפרד ושונה משל השני.

לקשר הזוגי, אם כך, מגיעים שני עולמות שונים ובעצם בניית הקשר הזוגי, בני הזוג יוצרים ומוסיפים הוויה שלישית חדשה ומשותפת לחייהם, שהיא עולם אחר ושונה משני העולמות שהביאו איתם בני הזוג לזוגיות.

כמו כל אחד מאיתנו, בצד הזוגיות, בני הזוג זקוקים וצריכים לשמור על המהות העצמית, האינדיבידואלית והנפרדת שלהם כבני אדם ולתת לה חופש להתקיים על מנת למצות את כל הפוטנציאל הטמון בהם. הם זקוקים להרגיש שיש להם חופש בחירה, להיות מי שהם ולתת לעצמם אפשרות מלאה לביטוי עצמי ובכך, לחיות כאנשים שלמים, חופשיים, משוחררים ומלאי ביטחון.

יחד עם זאת, קיים הקשר הזוגי בו יש עולם משותף של חלומות וציפיות, שאיפות ורצונות, רגשות, הנאות, עניין משותף, ריגושים, חוויות משותפות, צרכים הדדיים זה מזה כבני זוג, ניהול משותף של חיים יומיומיים, טיפול בילדים, משפחה מורחבת, חברים ועוד.

הצלחת הזוגיות והנישואין תלויה במידת יכולתם של בני הזוג למצוא את האיזון הנכון עבורם (כרגיל, אין נכון אחד!) בין החופש והביטחון שהם נותנים לכל אחד מהם להיות מי שהוא עפ"י עולמו האישי לבין המקום שהם נותנים לזוגיות ולצרכים שלהם כבני זוג.

אם הזוגיות נתפסת כערך עליון על פני צרכי היחיד כאדם נפרד ובאה על חשבון הרצונות, הצרכים ועולמו האישי של אחד מבני הזוג, הרי שהוא יכול להרגיש משולל חופש, נשלט, נעלם, מדוכא, ומהותו "נמחקת" תחת כובד הזוגיות.

תפיסה זו יכולה להתבטא אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם ברכושנות, בביקורתיות יתר, שתלטנות, שיפוטיות, קנאה מוגזמת, האשמות, תלונות, בכי, הפעלת רגשות אשם וייסורי מצפון אצל השני, איומים סמויים או גלויים, ובסופו של דבר, וויכוחים וסכסוכים רבים, תסכול רב והתרחקות של בני הזוג זה מזה.

למשל, "אני לא מסכים שתלכי לריקודים" , "במקום לבלות איתי ועם הילדים בשבת, אתה מעדיף לרכוב על אופניים", "אני לא מסכימה שתלך לפאב עם החברים שלך", " מה פתאום לצאת בלעדיי לחו"ל עם החברים/ות שלך?", "אני לא אוהב/ת את החברים שלך" ועוד ועוד ( כמובן, שזה נכון לשני המינים).

שלילת החופש של בני הזוג זה מזה יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שאין הסכמה לבלות בנפרד עם חברים, לבלות בבית קפה, ללכת לסרט, לנסוע לחו"ל, לראות כדורסל או כדורגל, או ללכת לחוגים ולפעילויות נפרדות כגון, ריקודים, טיולים, חבורת זמר וכד'. קיימת דרישה לחזור בשעה מסוימת ועוד הגבלות למיניהן, כגון, עם מי להיות בקשר ועם מי לא, איזה פעולות לעשות ואיזה לא, מה לחשוב, איך להתנהג ועוד.

התנהגויות כאלה יכולות לנבוע מחוסר אמון בבן הזוג, מחוסר ביטחון, מתוך חשש שמא בן הזוג ייפגש עם בני המין השני, ואולי אף יפתח רומן סודי או מתוך תחושת נטישה ובדידות ולכאורה, שבן הזוג מעדיף לבלות עם אחרים על פניו או בעיסוקיו מחוץ לזוגיות וכנראה שהוא לא אוהב מספיק.

במשך הזמן יכולות להתפתח ולהצטבר תחושות אשם, פחד, תלות, ערעור הביטחון, מרירות, חנק, כעס סמוי
או גלוי כלפי בן הזוג על שתלטנותו והתנהגותו הרכושנית והביקורתית וירידה בערך ובדימוי העצמי.
היות ובמצב כזה קשה יהיה לו להעלות בחופשיות ובצורה גלויה ופתוחה את רצונותיו הנפרדיםמול בן הזוג, הוא יכול לממש את רצונותיו וצרכיו בחשאיות ובהסתר ועכשיו זה כבר נבואה שמגשימה את עצמה או לחיות בתסכול רב, בריחוק או אף בניכור, דבר שיוצר מריבות רבות ופוגע באינטימיות ובקרבה בין בני הזוג.

מצד שני, אם יהיה משקל יתר רק לחופש של כל אחד מבני הזוג לעשות כרצונו ולממש את עצמו בלי להתחשב בקשר הזוגי ובצרכי בן הזוג, בני הזוג יהיו מרוחקים מאד זה מזה, כל אחד יחיה בעולמו והזוגיות עלולה להיפגע אנושות.

לכן, מילת המפתח היא איזון. המתכון להצלחת הזוגיות הוא להיות ביחד וגם לחוד. לתת מקום וחופש גם לצרכים והרצונות של כל אחד מבני הזוג אך בו זמנית לקחת בחשבון את הזוגיות, להשקיע בה ולטפח אותה ולתת מקום לצרכים ההדדיים של בני הזוג אחד מהשני.

זה יעצים את תחושת החופש והביטחון במרחב היחסים הזוגי, כל אחד מבני הזוג ירגיש חופש להיות מי שהוא, ויוכל להתפתח ולצמוח באופן אישי, דבר שיכול רק להפרות ולהצמיח את הזוגיות ולהעמיק את הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג.

לקבלת סדרת הטיפים, איך לאהוב את בן זוגכם, לחצו על הקישור.

התמודדות עם כעסים המבטאים תסכול על צורך לא מסופק / אריאלה מלצר / 30.07.2012

הכעס שלנו בא לבטא, לרוב, את התסכול הרב שמתעורר בנו על צורך לא מסופק, שלא קיבל מענה מתאים. כל אחד מבטא את הכאב שלו מהתסכול בצורה שונה, על פי רוב לפי מה שהוא רגיל עוד מימי ילדותו ועפ"י חליפת ההישרדות הרגילה שלו שהוא בנה לעצמו מתוך החיים שלו במשפחת המוצא שלו.

חליפת ההגנה הזו הייתה חכמה מאד לאותם ימים מן העבר כשהיינו ילדים כי היא התאימה לתנאים שהיו אז במשפחת המוצא שלנו ולהיותנו ילדים חסרי אונים, התלויים לגמרי בסיפוק צרכי הביטחון והאהבה שלנו בהורינו או אלה שגידלו אותנו. חליפת ההישרדות הזו הגנה עלינו במצבים שעוררו בנו כאב, פחד, איום, חשש, חרדה ומצוקה.

לרוב, דרך ההגנה שאנחנו בוחרים לעצמנו עוד כילדים הינה לא מודעת ומותאמת, כאמור, לתנאים שחיינו בהם כילדים וליחסים שהיו קיימים אז בתוך המשפחה שלנו או בינינו לבין אלה שטיפלו בנו במסגרת החיים שחיינו בה. אולם, באופן לא מודע, אנחנו ממשיכים לפעול עפ"י אותה דרך הגנה גם בבגרותנו כי זו הדרך היחידה שאנחנו מכירים וגם כי ראינו כי היא הועילה לנו מאד במצבים קודמים.

אלא מאי? אנחנו כאנשים בוגרים איננו אותם ילדים חסרי אונים ותלויים כשהיינו אלא אנחנו כיום אנשים בוגרים, אחראיים ועצמאיים עם ניסיון חיים, יכולות וכישורים חדשים שפיתחנו במהלך חיינו ואנחנו יכולים לבחור את דרך ההתנהגות שלנו, לבחור את המציאות שאנו רוצים לחיות בה ולפעול כדי שמציאות זו תתקיים.

הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו לא מחוברים ליכולותינו העצמאיות כבוגרים ולכוחותינו הנפשיים ותופסים את עצמנו עדיין כילדים חסרי אונים, תלויים  וחלשים, דבר שגורם לנו להרגיש חוסר ביטחון, פחד, בושה, חולשה, בדידות,  חוסר ערך ומשמעות ועוד ובהתאם לכך אנחנו גם פועלים ומתנהגים.

יתירה מזאת, כאשר אנחנו פועלים מתוך חליפת ההישרדות שלנו כילדים אנחנו מתייחסים בטעות באופן לא מודע לאנשים הסובבים אותנו כאילו הם היו דמויות הורינו המבוגרות שטיפלו בנו, מהם אנחנו מצפים שיגנו וישמרו עלינו, ידאגו לנו ויטפלו בנו או רואים בהם את אלה שהכאיבו לנו.

כאשר צורך שלנו לא מסופק ואנחנו מרגישים תסכול וכאב, במיוחד כשאין לנו מנגנון יעיל של ויסות רגשי שבעזרתו אנחנו יכולים להרגיע את עצמנו ולווסת את הלחצים והמתחים שמתעוררים, הוא הופך להיות דלק של הכעס ובמקום לראות תסכול אנחנו רואים כעס.

חלק מהאנשים המתקשה להכיל את תסכולם ולבטא אותו בצורה ישירה ואסרטיבית מבטא את הכעס שלהם בדרך המוכרת להם מן העבר בהתפרצויות של כעס וזעם על מי שלדעתם היה אמור לספק להם את הצורך שלהם וחלק מהאנשים כהרגלם מימים ימימה, ישמרו אותו בבטן ולא יבטאו אותו כלל וינסו לשמור על שקט ביחסים, ינסו להיות "בסדר" ולרצות את האחרים אך ירגישו את הכעס המבעבע בתוכם או יתנתקו ממנו בתודעתם, דבר שיהפוך לתחושות מרירות, קיפוח, חוסר ניראות, חוסר ביטחון, ביקורתיות או הלקאה עצמית ודיכאון.

ישנם גם אלה שינסו בהתחלה לכלוא את כעסם בתוכם אך כשהם לא מצליחים להכיל את התסכול בתוכם, ההופך ומתפתח לכעס, בסופו של דבר מתפרצים בחמת זעם ובביקורתיות גדולה כלפי אלו שהשאירו אותם לדעתם בחסך ושמהם הם מצפים שיתנו להם מענה מספק לצרכים שלהם.

התפרצות הכעס היא, למעשה, הצעקה על הכאב שהתעורר בתוכנו מצורך חשוב ובסיסי שלנו שנשאר לא מסופק, בעיקר כאשר הציפייה שלנו למילוי וסיפוק הצורך הייתה מהאנשים הקרובים או החשובים לנו ביותר.

אז מה עושים עם התסכול?
ראשית, כאשר אנחנו כועסים, חשוב קודם כל להתבונן פנימה בתוכנו, להבין מה מתסכל אותנו ואיזה צורך שלנו כרגע לא מסופק. אם אפשר וזה לא תמיד קל, לנסות לראות כיצד התסכול כרגע בהווה קשור לעולמנו כילדים במשפחת המוצא. לא לחפש מיד את האשמים בתסכול שלנו היות ולא תמיד יש מישהו אשם אם בכלל אלא קודם כל להכיל ולהרגיע את התסכול שבתוכנו.

האשמת האחרים הסובבים אותנו באופן מיידי ואוטומטי לא רק שלא תיתן, לרוב, מענה לצורך החסר שלנו אלא תחמיר את המצב ע"י יצירת מתח ביחסים, יצירת קונפליקט שיכול להתבטא במריבות, ויכוחים וסכסוכים מיותרים והפסדים נוספים של מה שרצינו עבורנו.

לדוגמא, עירית (שם בדוי) העובדת כמנהלת של מחלקה חשובה בארגונה, מתפרצת הרבה על עובדיה כאשר הדברים לא מתנהלים כרצונה אך לפעמים, גם צוברת את הכעס בתוכה מתוך ניסיון להבליג ולא להתפרץ עליהם ורק אח"כ הכעס שלה יוצא בזעם ללא שליטה, גילתה כי תחושות הזעם והכעס שלה נובעות מהיותה, לדבריה, ה"כבשה השחורה " או ה"שעיר לעזאזל" בבית לעומת אחיה המועדף והמוצלח במשפחה למרות היותה ילדה חכמה, מוכשרת ומוצלחת לא פחות. בכל פעם שהיא מרגישה שלא רואים אותה, לא מקשיבים לה, לא נותנים לה מקום או שמשהו שהיא רוצה לא מתממש היא חווה מיד (עד היום באופן לא מודע) את תחושות ה"כבשה השחורה" ומיד מרגישה מאוימת ופועלת בדרך ההגנה הכי מוכרת לה והיא התפרצות של זעם וכעס ללא שליטה או לפעמים, בדרך של בריחה.

יכולת הכלת תסכולים היא יכולת המאפיינת בגרות ובשלות רגשית. היא היכולת בה אנחנו מנסים להחזיק את התסכול בתוכנו תוך שאנו מנסים להבין את המציאות הפנימית שהתעוררה בנו אך גם תוך התבוננות במציאות החיצונית שלא תמיד קשורה אלינו ולנסות להבין אותה לא כמציאות שפועלת נגדנו אלא כמציאות שלא תמיד תואמת את צרכינו ושאין לנו שליטה עליה.

אם כך, הדבר השני שיכול לעזור לנו להכיל את התסכול ולא להפוך אותו לכעס הוא אם נבין שהאחרים במציאות החיצונית לנו לא תמיד יכולים, גם אם הם מאד רוצים, לתת לנו מענה בדיוק ברגע, בדרך ובאופן המדויק כפי שאנו זקוקים לו. עלינו לנסות להבין את האחרים ואת המניעים שלהם על פיהם הם פועלים כי הם לרוב פועלים מתוך העולם שלהם וצרכיהם. הם פועלים בעדם ולא נגדנו וזו נקודה ממש חשובה שיכולה לעזור להכיל את התסכול גם כשקשה מאד.

לסיום, הדרך היעילה והרצויה ביותר להתמודד עם כעס שמבטא תסכול על צורך לא מסופק היא לבטא את הצרכים בדרך אסרטיבית, ישירה ופתוחה. במקום להתפרץ בכעס ללא שליטה ולחפש אשמים בכאב שנוצר לנו או מצד שני לברוח בדרכים שונות מפגיעה, מההתמודדות האמיתית ומעימות גלוי וישיר, שתי דרכים שלא נותנות את המענה הרצוי או שנותנות אותו תוך תשלום של מחיר כבד ביחסים ובהפסד של דברים נוספים אפשר ורצוי פשוט לבטא את הצורך בצורה פתוחה, גלויה וישירה. כלומר, לומר ישירות, "אני זקוקה…, "חסר לי…", "אני מבקש…", "אני צריך ממך…", "חשוב לי.." וכד'.

יש אנשים שבקשות כאלה נתפסות אצלם כחולשה, כחשיפת פגיעות, כחוסר אונים, כתלות באחרים, כנחיתות וכד' ולכן, זה יוצא להם בכעס, המדומה בטעות לחוזק אצל רבים.

נכון, לא תמיד יוכל הזולת להיענות לבקשה גם אם ביקשתם הכי "יפה" אך הבעת צורך כזה היא ביטוי אסרטיבי של אדם בוגר, בשל, בעל ביטחון עצמי וחוזק פנימי, הלוקח אחריות על עולמו, יודע מה רצונותיו, צרכיו ורגשותיו ולא מפחד להביע אותם.

זה אדם המביע באסרטיביות וברוגע את צרכיו תוך שהוא רואה את עצמו ואת האחרים בו זמנית, מכבד אותם ואת עולמם, לא פוגע בהם מתוך כוונה ולא מאשים אותם. לרוב, בקשה כזו יש סיכוי טוב יותר להיענות לה היות והיא מעוררת אהדה, הזדהות, קרבה חיבור ואמפטיה.

בדרך זו יש מתנה כפולה – יש סיכוי גבוה יותר שגם הצורך שלכם ייענה ויסופק וגם תהינה לכם מערכות יחסים יציבות וטובות המבוססות על קרבה ואינטימיות, כבוד, הערכה והבנה. לא משתלם יותר? בוודאי שכן!!!

להכחיש את הכעס / אריאלה מלצר / 08.04.2012

כמה פעמים נתקלת באדם אדום פנים עם עיניים רושפות ומדבר במהירות ובקול רם עד צעקות וכל כולו אומר כעס וכשאומרים לו "אתה לא צריך לכעוס", הוא עונה "אני לא כועס" ? כן, זה קורה וקורה לא מעט. רבים מהאנשים אינם מודעים לרגשות שלהם ובמיוחד לכעס שלהם כלפי אחרים, כלפי עצמם או כלפי המציאות ומכחישים אותם. 

לעיתים קרובות, הכעס מוכחש כי האדם אינו רוצה לפגוש את הרגשות הקשים שלו או לבוא איתם במגע, רגשות כגון, חוסר אונים, פחד, עצב, כאב, תסכול, חוסר ביטחון, עלבון, בושה ועוד. כאשר רגשות אלו אינם באים לידי ביטוי ישירות ובצורה גלויה הם "מתחפשים", לעיתים קרובות, לכעס ומחפשים דרך אחרת לפורקן ולשחרור או ע"י השלכתם על מישהו אחר ובכך להביא להקלה.

הכחשת הכעס יכולה להגיע גם כאשר יש פחד מהכעס והתוקפנות של עצמם שעולים מהעולם הפנימי להם, והם חווים את הפוטנציאל ההרסני שטמון בהם ליחסים שלהם עם האחרים או פחד מתגובת הכעס הנגדית שצפויה להגיע מהאחרים.
מה שמוביל הוא פחד גדול מהתוקפנות ומהכעס שעלולים להביא לחבלה ביחסים, לניתוקם, לפרידה ולנטישה וכתוצאה מכך, להיעזב ולהישאר לבד.

הכחשת הכעס והתוקפנות עלולה גם לגרום להפניית הכעס והתוקפנות כלפי העצמי תוך ביקורת עצמית קשה ונוקבת והאשמה עצמית, מה שיכול לערער את תחושת הביטחון העצמי, לגרום לחוויה של "אני לא בסדר", "אני נחות", "לא שווה" או "פגום", במיוחד בהשוואה לאחרים.

זו הסיבה שלרבים קשה להתעמת בצורה גלויה עם העלבון, הפגיעה והכאב שהם חשים באירועים מסוימים והם "בולעים" את רגשותיהם, "כולאים" אותם בתוכם וכועסים בשקט ו"אוכלים להם את הלב", ופוגעים, למעשה, בעצמם. הדבר יכול להתבטא בשתיקות, הסתגרות, התרחקות, פרצופים חמוצים וסירוב שקט ועקיף לבצע דברים שהזולת מבקש או צריך, מה שמוגדר כתוקפנות פסיבית.

סיבה נוספת להכחשת כעס יכולה להיות עוד מתקופת הילדות, בה ההורים פגעו בילד, אפילו שלא במתכוון, ומשהוא בגר הוא החליט, במודע או שלא במודע, להתנתק מהרגשות הללו, מהתוקפנות שבתוכו או להתנתק מהוריו כדי ליצור לעצמו מציאות חיים חדשה.

לדוגמא, עידו (שם בדוי), בחור צעיר, נאה מאד, נבון, עצמאי ומצליח מאד בעסקיו, נשוי ואב לילדים, תיאר התעללות פיזית ונפשית קשה מצד אביו בילדותו ואירועים רבים של התפרצויות כעס בבית כאשר האב שתה לשוכרה. כבר כילד לקח על עצמו אחריות כבדה לשמור על המשפחה מפני ההתפרצויות של אביו, ניסה לעשות כל מה שצריך על מנת שלא יהיו לאביו סיבות להתפרץ ודאג לשמור ולמנוע מאחיו הקטנים להיות עדים להתפרצויות הכעס הבלתי נשלטות והמפחידות מאד של האב.

הכעס הרב שחש עוד כילד כלפי אביו גרם לו להתרחק מהוריו וכיום, כבוגר, אף להתנתק מהם, לסמוך על עצמו בלבד, ולדאוג לרצות את סביבתו, להיות נחמד לכולם, ולספק להם את רצונותיהם, גם כאשר זה בא על חשבון רצונותיו וצרכיו האישיים.

עידו לא היה מודע כלל לכעס והתוקפנות הרבים האצורים בקרבו. הוא, לתומו, סבר שהוא שם את הדברים מאחוריו ואין הם משפיעים עליו יותר. אך בכל פעם שעלה בטיפול נושא המשפחה, מיד נקוו בעיניו הדמעות וגל של כאב הציף אותו. מיד הוא היה מנסה להתעשת, להתנתק מהמגע עם הכאב ולחזור לשליטה בעצמו.

מעולם הוא לא ביטא בגלוי את הכעס שיש לו על ההתעללות בו, לא בפני עצמו ולא בפני מישהו אחר. הוא גם לא העז לבטא כעסים בכלל או תסכולים שהיו לו עם אנשים בעבודתו, לא עמד על שלו והרגיש שהוא משלם על כך מחיר יקר. במקום זה הוא היה תמיד נחמד לאחרים, נהנה מחיזורי הנשים ופלרטט עימן למרות אהבתו הגדולה לאשתו ומסירותו למשפחה,  הוא דאג להקיף את עצמו במוצרי יוקרה אטרקטיביים ולהפגין הופעה גברית מושכת ולמשוך בעזרתם הרבה תשומת לב והערכה.

בדרך זו עידו הרגיש גברי, מושך, שווה ובעל ערך ובנה, למעשה, לעצמו פאסאדה מזויפת, שהגנה עליו מפני רגשותיו הקשים, והתרחק מעצמו, שזה לכשעצמו מחיר כבד. רק כשהסכים והיה מוכן לפגוש את רגשותיו הקשים והכואבים ובמיוחד את הכעס שאצור בתוכו כבר שנים רבות, החל עידו לחוש נאמן יותר לעצמו, משוחרר וחווית חופש שהייתה חדשה לו. לא בכדי החלו להופיע בטיפול כעסים, תסכולים שונים והתנגדויות גם כלפי הטיפול עצמו, מה שהמחיש את תהליך הגדילה של עידו ובו זמנית העלה את תחושת הביטחון שלו בעצמו ואת יכולתו לשמוח וליהנות באמת מכל מה שיש לו ובעיקר, לקבל ולאהוב את עצמו .

הכחשת הכעס היא, למעשה, אשליה של ניתוק היות והדברים לא באמת נפתרים בעולם הפנימי רק שעכשיו ההכחשה והניתוק יוצרים נתק בין האדם לרגשותיו ולרגש הכעס שבתוכו והוא חי מרוחק ובזיוף עם עצמו. עכשיו הם כבר מנהלים אותו והם יכולים להתפרץ בכל רגע נתון עם הטריגר המתאים, במצבים שאינם קשורים ואינם נוחים, על האנשים הלא נכונים, בעיתוי לא מתאים, בכתובת הלא נכונה, בדרך לא מתאימה וללא פרופורציות ובהתפרצויות ללא שליטה.

ההימנעות מהכאב או מהכעס המבעבע בעולם הפנימי אינה מעלימה או פותרת אותם אלא משאירה אותם עוצמתיים מאד תוך שהם משפיעים על הרגשות וההתנהלות של האדם במציאות והם מנהלים את האדם מבלי שהוא מבין, לעיתים, את הקשר בין התנהגותו לאירועים המתרחשים במציאות בפועל.

הניתוק מהכעס הפנימי הוא, בעצם, ניתוק מהעצמי, מהפחדים, מהקשיים, מהרגשות האחרים ומהכאבים שנמצאים בתוכנו. הוא מרחיק אותנו מעצמנו ומהמהות שלנו וגורם לנו לחיות בזיוף עם עצמנו. אנחנו מנסים אז למצוא חן בעיני אחרים, לספק להם את מבוקשם ולרצות אותם. ככל שאנחנו עסוקים בזולת ובעולם החיצוני לנו במקום בעצמנו ובמה שמתרחש בתוכנו, כך אנחנו מתרחקים יותר מעצמנו.

למרות שאנחנו יכולים להיות מוקפים בהרבה אנשים, אנחנו יכולים להרגיש בדידות קשה, חוסר סיפוק, חוסר שייכות, החמצה וחוסר מימוש עצמי, ריק פנימי, חוסר ערך ומשמעות, דברים שיכולים לגרום לנו כאב רב ומצוקה גדולה. תחושות אלו יכולות להשתלט על כל עולמנו והווייתנו ולמנוע מאיתנו לחוש שמחה ולמלא את חיינו באהבה.

רק כאשר האדם מתחבר לרגשותיו האמיתיים, לוקח אחריות ובעלות על עולמו, על הכאב שלו, על התוקפנות והכעס בתוכו, ולא מנסה להימלט מהם או להאשים את סביבתו, הוא יכול אט אט ובהדרגה להקטין ולהפחית את השפעתו עליו או להשתחרר ממנו ולקחת את המושכות של חייו לידיו תוך תחושת שחרור וחופש ונאמנות לעצמו ולמהות שלו.

לכן, חשוב מאד להתבונן פנימה בתוכנו, להיות מודע למה שמתחולל בעולמנו, לרגשותינו בכלל, ובמיוחד, לכעס ולתוקפנות שבתוכנו. יש לזהות אותם, לתת להם ביטוי הולם, ישיר וגלוי וללמוד להתמודד ולהכיל אותם בעת הצורך. זאת על מנת לנהל אותם ביעילות ובמטרה להיות מחוברים ונאמנים להוויה שלנו ולמנוע מהם להעכיר את היחסים שלנו עם האחרים או לאפשר להם לחסום אותנו מלהשיג את מטרותינו ולהצליח בחיים. כך יגיעו גם תחושות השמחה, האהבה, הסיפוק והקבלה העצמית.

לקבלת סדרת הטיפים "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור

מוכרחים להתפרץ בכעס? הסודות איך להתמודד ולהשתחרר מכעסים / אריאלה מלצר / 15.01.2012

כעס, עצבים, מתח ולחץ הם מחזה נפוץ במחוזותינו. במתח היומיומי של החברה הישראלית, התרגלנו כבר לראות איך אנשים מתרגזים, מתעצבנים ומתפרצים בכעס בקלות על כל מיני דברים שבשגרה היומיומית. נראה שכשאנשים יוצאים מהבית ובמיוחד על הכביש, הם יוצאים לשדה קרב. הם דרוכים להגן על עצמם ונכנסים למאבקי כוחות מיותרים לחלוטין העיקר, לא להיות פראיירים. גם בתוכניות הריאליטי של התקופה האחרונה ניתן לראות איך כעס, צעקות ותוקפנות מתפרצים בקלות לעבר האחרים.

לעתים קרובות רואים את הכעס והעצבנות שעולים כהרף עין על מי שמקצר לעצמו את התור, ואומר "הייתי פה קודם", "יש לי רק שאלה", עושה קומבינות, רואים את העצבנות אצל אלה שמקללים על הכביש את הנהג שצפר או שנדחף לנתיב שלהם, וכד'. לא מעט אנשים דוחפים ונדחפים, עונים בעצבים, בחוסר סבלנות, מעליבים, ופוגעים באחרים.

גם בתוך הבית, במשפחה ולעיתים קרובות, רק שם, אנשים רבים חווים כעס רב ומתפרצים על בני הזוג, על הילדים, על בני המשפחה המורחבת ועוד.

כעס הוא רגש ככל הרגשות והוא רגש אנושי וטבעי אך השאלה היא איך מבטאים אותו. חשוב לדעת לבטא את הכעס בדרך אסרטיבית שאינה פוגעת בעצמי ואינה פוגעת באחרים.

בשעת הכעס נוצרת ומתעצמת בגוף אנרגיה המתבטאת באופן פיסיולוגי כגון, הזעה, חום או קור, נשימה ודופק מואצים, יובש בפה, רעידות בגוף, לחץ, דקירות או מועקה בחזה, בטן מתהפכת, לחץ וכאבי ראש, וכד'.

אנרגית הכעס המתעצמת שואפת לצאת החוצה אך יכולה גם להיות מופנית כלפי פנים. שתי הדרכים הקיצוניות של ביטויה הן, אלה שמתפרצים בכעס ללא שליטה כלפי סביבתם ולעומתם, אלה שכולאים אותה בבטן ולא מבטאים אותה כלל.

ככל שכועסים יותר, לעיתם קרובות יותר ולאורך זמן כך הגוף נשחק, מערכת החיסונית נפגעת ועפ"י המחקרים הגוף חשוף יותר למחלות כגון, מחלות לב, לחץ דם גבוה, בעיות במערכת העיכול, מחלות פסיכוסומטיות שונות ועוד. זו הסיבה שחשוב לדעת לנהל את הכעס בדרך אסרטיבית יעילה ולא הרסנית.

ישנם אלה שבטעות חושבים שלהיות ישר ואמיתי עם עצמם ועם האחרים פירושו לומר לזולת כל מה שהם חושבים ולא חשוב באיזו דרך, גם אם הדברים נאמרים בכעס, צעקות, תוקפנות וללא כבוד, בצורה פוגעת, מזלזלת, מעליבה ומשפילה. "אני כזה, אומר בפנים את האמת, אני הכי ישר ואמיתי, לא צבוע או מזויף".

היושר והאמיתיות אכן יבואו לידי ביטוי אם הם יאמרו את דבריהם בנחת ובאסרטיביות, יהיו ענייניים והגונים, יכבדו את הזולת ויקבלו אותו כשונה מהם, ללא רצון לכפות את רצונם על האחר ולהכניע אותו אלא מתוך רצון לבטא את עצמם, לשכנע ולהיטיב עם היחסים.

הכעס המופנה, לעיתים, רק כלפי בן הזוג יכול להימשך עד שבן הזוג אינו יכול לשאת יותר את המצב והוא אומר "די, נמאס, אני לא יכול יותר, אי אפשר להמשיך כך".

להתפרצויות הכעס יש מחיר כבד. לא רק פגיעה בבריאות ופגיעה במערכות היחסים עם הסביבה, ולעיתים קרובות, עם האנשים הקרובים והיקרים ביותר, אלא פגיעה בילדים, גירושין ופירוק המשפחה, פיטורין, איבוד מעמד, שם טוב וכבוד, איבוד פרנסה, קידום, הסתבכות עם החוק, וכד'.

פעמים רבות האנשים המתפרצים בכעס חשים הקלה רגעית וזמנית אחרי ההתפרצות אך כשהם רואים את הכאב והפגיעה של האחרים הם חשים חרטה, עצב ואשמה. אז הם תופסים את הראש ושואלים את עצמם "בשביל מה הייתי צריך את זה", "למה התנהגתי כך?"

כמה מאפיינים שכיחים שיש לאנשים המתפרצים בכעס :

  •  הם אינם רואים את חלקם ותרומתם ליצירת המציאות ולתוצאה של מעשיהם והם בד"כ מאשימים את סביבתם. אין להם גמישות חשיבתית, הם מתקשים לראות את המציאות כמורכבת מגוונים שונים, קשה להם לקבל את השונות של האחר, שהזולת שונה מהם ורואה דברים בדרך שונה מהזווית האישית והייחודית לו. יש עבורם רק דרך אחת נכונה והיא הדרך שלהם ולכן, הם לא באמת מקשיבים לאחר אלא רק למה שמתרחש בעולמם שלהם.

  • הם בוחנים את המציאות דרך משקפיים מאד ביקורתיות ושיפוטיות של שחור – לבן, בסדר – לא בסדר, נכון ולא נכון וחשוב להם להיות צודקים.
  • הם תופסים יחסים כמנצח ומפסיד, חזק וחלש ולכן, הם נכנסים במהירות למאבקי כוח ושליטה במטרה לנצח בכל מחיר. הם סומכים בד"כ רק על עצמם, ובתוך תוכם הם מרגישים בודדים.

  • הם מתקשים לזהות את רגשותיהם, להבחין ביניהם ולבטא אותם. זה נתפס אצלם כחולשה ועלול בעיניהם להזמין אחרים לנצל אותם ולפגוע בהם. הם לא מרשים לעצמם לבטא חולשה, פחד או כאב ולכן, תמיד לובשים פסאדה של חזקים.
  • תפיסתם את העולם כעוין ומסוכן ושיש להיות ערוך ומוכן לכל סכנה שתגיע, גם אם לא באמת מתרחשת סכנה עבורם במציאות אלא רק בעיני רוחם מתוך החרדה שעולה בתוכם. לכן, הם דרוכים כל הזמן לראות את הסכנה, איפה עומדים לפגוע בהם ותוקפים מתוך צורך להגן על עצמם.

  • הם זקוקים שהסביבה תתאים את עצמה לרצונותיהם ותיתן מענה מהיר לצרכיהם. לפיכך, הם פועלים מתוך תחושת "חייב", מוכרח" ו"צריך" על מנת לשלוט במציאות ובאחרים.

  • קשה להם להכיל מתחים ולחצים, לווסת אותם ולהרגיע את עצמם, הם עצבניים, מתרגזים בקלות מכל דבר ומכל שטות, מתחממים מהר, מגיבים באימפולסיביות ובמהירות, מתפרצים בכעס, צועקים, מעליבים, מקללים, זורקים ושוברים חפצים, תוקעים אגרוף בקיר, בדלת או בארון, צורחים על בן הזוג בנוכחות הילדים, מבקרים, מאיימים, מפחידים, מאשימים, מתלוננים, מתנתקים, מנסים להשליט ולכפות את רצונם על האחר דרך הפחדות, איומים, סנקציות רגשיות וכד'.

.
רבים הנוהגים להתפרץ בכעס אומרים שזה גדול מהם ולמרות שהבטיחו לעצמם ולאחרים פעמים רבות שהם לא ינהגו כך יותר, הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב. הם אינם מאמינים כי ניתן לשנות את התנהגותם היות והם רואים בהתנהגותם חלק מהאופי שלהם או משהו שקיבלו בתורשה ואין מה לעשות. חלקם אף הלך לטיפול פסיכולוגי ולמרות שדברים מסוימים בחייהם השתנו, התפרצויות הכעס לא נעלמו.

אז כן, יש מה לעשות ויש דרך לשינוי המצב. לא מוכרחים להתפרץ בכעס!
חשוב להיעזר באנשי מקצוע מתאימים בעלי ניסיון וידע בתחום הספציפי הזה שיכולים להתוות את הדרך לשינוי המיוחל וללמד טכניקות וכלים חלופיים להתפרצויות הכעס.

תהליך השינוי כולל בתוכו
 התבוננות פנימית והעלאת המודעות העצמית לחלקים בעולם הפנימי שדוחפים אותם להתפרצות הכעס, מקורותיהם, תבניות החשיבה שלהם, זיהוי הרגשות שלהם ולמידה לבטא אותם באופן ישיר וגלוי.
בדרך זו הם ילמדו להשיג מיקוד שליטה פנימי במקום להאשים את סביבתם. הם ילמדו לקחת אחריות אישית על התנהגותם ועל המציאות שלהם תוך התבוננות מודעת על התרומה שלהם למציאות הקיימת. בתהליך השינוי עליהם ללמוד טכניקות, כלים ודרכים חדשות ויעילות כדי להתמודד עם הכעס, להכילו ולבטא אותו בדרך בונה ואסרטיבית.

חלק מדרכים אלו הן למידה של מיומנויות הקשבה אמיתית ותקשורת בינאישית יעילה ואפקטיבית, למידה של אסרטיביות מהי, ניהול קונפליקטים, להפוך חשיבה שלילית לחשיבה חיובית, ניהול מו"מ, קבלת השונות של הזולת לא כטוב או רע אלא כאחר, ראית המציאות כמורכבת מגוונים שונים וע"י כך יפתחו גמישות חשיבתית, דרכים להרפיה והרגעה עצמית, פיתוח היכולת לווסת מתחים ועוד.

מטרת תהליך זה לפתח ולחזק את הכוחות הפנימיים, את תחושת הביטחון שבעזרתם יוכלו לנהל את הכעס שעולה בתוכם ולא שהכעס ינהל אותם, להישאר רגועים גם כשמתעורר תסכול בתוכם, לקבל ולהכיל את מה שמשתבש להם או כשמשהו מתרחש בניגוד לציפיות, לצרכים ולרצונות שלהם.

לסיום, מהניסיון הרב שצברתי בשטח ניתן לראות שכשהאדם מגיע מתוך הכרה שהקושי הוא שלו ולא של סביבתו והוא מוכן לעשות שינוי תוך לקיחת אחריות על עצמו ועל תהליך השינוי שלו, התוצאה היא שינוי משמעותי בחיים והוא משפיע לא רק עליו ועל התנהגותו אלא על כל מעגלי החיים שלו.

לקבלת סדרת הטיפים כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

אריאלה מלצר הינה מנהלת מכון רעות ברחובות אשר מעניק ייעוץ וטיפול זוגי, טיפול משפחתי ואישי. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, פסיכותרפיטית,  מדריכה ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומומחית בשליטה וניהול כעסים, 29 שנות ניסיון. טל'. 08-9470691

התעללות רגשית בזוגיות והשפעותיה / אריאלה מלצר / 15.01.2012

מדלן (שם בדוי), אישה נאה ונבונה, בעלת עסק עצמאי מבוסס, כבת 45, נשואה כ-  25 שנים לבעלה, אותו הכירה עוד בהיותה נערה ואם ל- 4 ילדים, תיארה מסכת של חיים משותפים רוויים בהתפרצויות של כעס ועצבים, בהם הרגישה שהיא כאדם לא קיימת, מחוקה ורק רצונותיו של הבעל הם שהיו במרכז וכולם, כולל הילדים, היו צריכים לעמוד לרשותו ולספק את צרכיו ומאווייו. עפ"י תיאורה, בעלה הוא זה שקובע לה איך ייראה סדר יומה, מבקר ללא הרף את התנהגותה, כועס ומתפרץ עליה כשרוצה לצאת עם חברות או אפילו לאירועים משפחתיים.

עידית (שם בדוי), כבת 40, עוסקת במקצוע חופשי, נשואה כ-17 שנים ואם ל- 3 ילדים, מתארת מסכת של התעללות רגשית מתמשכת ביחסו של בעלה כלפיה. לפי תיאורה, הוא בלתי צפוי ועל כל דבר הוא יכול להתפרץ בכעס תוך שהוא צועק עליה, מקלל, מעליב ומשפיל אותה באמירות חוזרות כגון "את משוגעת וצריכה אשפוז". הוא זורק ושובר חפצים, משחית רהיטים בבית, במיוחד כשהוא יודע כמה היא רגישה לנושא. התנהגותו החמירה בשנים האחרונות והוא פוגע בה ומכאיב לה ללא מעצורים  ולאחרונה, לדבריה, התנהגותו אף קיבלה אופי מפחיד ומאיים ביותר. גם בנה הבכור החל כבר מתייחס אליה באופן דומה, מקלל אותה ובועט בה תוך כדי גיבוי ועידוד הבעל לעשות כך.

עידית ומדלן הן דוגמא לנשים הסובלות במשך שנים מהתעללות נפשית ורגשית מצד בעליהן. לכאורה, כלפי חוץ, המשפחה מתפקדת כרגיל, ולעיתים קרובות, אף אחד אינו יודע את אשר מתחולל בתוכה בין כתלי הבית. הן משתדלות לתפקד היטב בכל תחומי חייהן, מסתירות מאחרים את כאבן ומצוקתן ואף אחד אינו יודע באמת את אשר מתחולל בנפשן.

"אני לא גבר מכה", "הוא מעולם לא נגע בי, חס וחלילה", "אף פעם לא הרמתי עליה יד", ועוד ועוד אמירות שכיחות המבטאות טעות רווחת בקרב רבים, גברים ונשים כאחד, לפיה אלימות היא רק פיזית, מכות, דחיפות, סטירות וכד'. העובדה כי אלימות פיזית פוגעת באחר, איננה מוסרית, אסורה ומהווה עבירה על החוק כבר ידועה בברור לרבים לעומת ההתעללות הרגשית שיכולה להיות שנויה במחלוקת ותלויה בערכיו ובתפיסתו האישית של האדם.

יחד עם זאת, לא ברור עדיין לכולם כי אלימות איננה מכות בלבדאלימות כלפי בן זוג או הילדים יכולה לבוא לידי ביטוי בהתעללות רגשית קשה שיכולה להתמשך במשך שנים רבות הפוגעת בנפשו של האדם. התעללות רגשית היא אגרוף לנשמהאלימות רגשית נתפסת אצל רבים אך ורק כאלימות מילולית, כלומר, הדברים שנאמרים כגון, קללות, צעקות, עלבונות וכד'.

ההתעללות הרגשית יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות, במילים פוגעות ומעליבות או במסרים שעוברים באמצעות לשון הגוף, למשל, תנועת יד מבטלת ומזלזלת, הבעת פנים, מבט מקפיא ועוד.

להתעללות הרגשית, נפשית יש פנים רבות והיא באה לידי ביטוי באופנים שונים, כגון, הפעלת סנקציות רגשיות, איומים והפחדות, ביקורתיות יתר, האשמות ללא הרף, שיפוטיות, רכושנות, קנאה מוגזמת, לעג והשפלות והפחתת הערך, הסתת הילדים, יצירת תלות רגשית ופיזית מוחלטת ועוד.

התנהגויות אלו נועדו להשיג שליטה על האחר ובמיוחד על נפשו, תפיסתו את עצמו, להחליש ולהקטין אותו, ולהפחית את הדימוי והערך העצמי שלו עד כדי כך שלילת ההוויה העצמית שלו והחופש שלו להיות מי שהוא, ערעור ביטחונו העצמי והאמונה בכוחותיו וביכולותיו, דבר שיכול לגרום לו להרגיש חסר אונים ולא שווה.

יש להדגיש, כי אין להסיק מסקנות על פי התנהגות אחת בלבד חד פעמית היות וישנן התנהגויות הנמצאות גם במערכות יחסים זוגיות תקינות אלא רק אם קיים בקשר הזוגי דפוס המתמשך על רצף של זמן של כמה התנהגויות כוחניות ושתלטניות החוזרות על עצמן בעקביות, הנותנות תמונה רחבה יותר.

לעיתים, כאשר לא מוצב גבול ברור שעוצר את הפגיעה הנפשית, ההתנהגויות מתעצמות ומחריפות עם הזמן, התדירות בין האירועים גדלה וקיימת גם אפשרות של הגעה לאלימות פיזית.

חלק גדול מהאנשים אינו מודע כלל או מעדיף להתכחש להגדרה הרחבה יותר של אלימות רגשית הכוללת התנהגויות נרחבות יותר הפוגעות בזולת ובעיקר, בנפשו. ניתן לפגוע מאד באחר גם מבלי לגעת בו כלל.

התעללות רגשית יכולה להופיע, הן מצד נשים והן מצד גברים כאחד, אם כי התופעה רווחת יותר בקרב גברים כלפי נשים ולכן, לשם נוחות הכתיבה הדברים יוצגו בלשון זכר, למרות שהדברים נכונים לגבי שני המינים.

יש לשלול אותה מכל וכל, הן כלפי נשים והן כלפי גברים, היות ולאף אחד אין זכות לכפות בכוח את רצונו על האחר, לפגוע ולהשפיל אותו ולשלול ממנו את החופש האישי שלו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

בתחום ההתעללות הרגשית הדברים יותר סמויים, יש יותר מצבים ושטחים אפורים בהם כל אחד מבני הזוג יכול לראות ולתאר אחרת את הדברים מנקודת ראותו. לכן, לעיתים, קשה מאד לשני הצדדים, הן הפוגע והן הנפגע, להכיר בעובדת ההתעללות ולהודות בקיומה. האחד יציג את הדברים כהתנהגות המאפיינת מריבה רגילה בין בני זוג ויטשטש את ההתנהגויות הכוחניות והשתלטניות שלו ואילו השני, יציג את הדברים כפגיעה רגשית מתמשכת ובלתי נסבלת. הדבר נובע מתפיסה שונה של בני הזוג את ההתנהגויות הללו, משמעותן והשלכותיהן, לפיה אותה התנהגות נחשבת ונתפסת בעיני הקורבן כאלימות ופגיעה רגשית ואילו בעיני התוקף, היא נחשבת התנהגות רגילה של ביטוי כעס.

 לדוגמא, בעל שכינה את אשתו בכל הזדמנות "סתומה", "אין לך שכל" ודרש ממנה בשעת ויכוח "תשתקי", "תסתמי" לא ראה בזה אלימות רגשית כלל והיות ולטענתו, "זו המציאות" והוא "רק" תיאר את המצב.

במשך שנים רבות היה בעלה של מדלן מתנהל בחופשיות בכספים שהרוויחה, בזבז כספים רבים וסיבך אותה בחובות. מדלן חוששת לפעול כרצונה ללא אישור בעלה שמא הוא יכעס עליה. בתיאורה היא מציגה את פנייתה אליו כשיתוף או כהתייעצות אך בבירור יותר מעמיק היא מודה כי היא רוצה את אישורו לפעולותיה מתוך פחד לפעול באופן עצמאי שמא הוא יתפרץ עליה בזעם כשהתפרצויותיו הן, לעיתים קרובות, בנוכחות הילדים או אחרים.

לעיתים, הוא אף מתנגד שתלך לאירועים משפחתיים חשובים היות ובעלי השמחה אינם מוצאים חן בעיניו או שהוא כועס עליהם. כך שאם הוא אינו הולך הוא דורש ממנה שגם היא לא תלך כי "אני החלטתי שאת לא הולכת". מניסיונה מן העבר כשבכל זאת הלכה הוא היה מעורר מהומות, מקלל, צועק, מאיים ומפחיד עד שהיא וויתרה והפסיקה לעשות דברים שעוררו את התנגדותו. לדבריה, "כל צעד שאני עושה אני חושבת פעמיים", "הוא לא נותן לי את החופש שלי", "כאילו הוא אילף אותי".

אם יש לה כנסים או ימי עיון במסגרת עבודתה שכרוכה בהם היעדרות מן הבית, הוא מצפה שלא תיסע. הוא מערים עליה קשיים רבים ודורש ממנה שתארגן את כל הסידורים הדרושים בטיפול בבית ובילדים בזמן היעדרותה בטענה שזה תפקידה, כשהוא מצידו אינו נרתם כלל לעזרה והכול במטרה למנוע את יציאתה.

מדלן לא מעזה לעשות דברים שגורמים לה הנאה, מחוץ לתפקידיה המוגדרים, כגון, פגישה עם חברות או בני משפחה, יציאה לחוגים או פעילות גופנית בחדר כושר והיא נעה בין עבודתה לבית ולטיפול בילדים בלבד. כתוצאה מכך, קשריה החברתיים דלים ושטחיים, היא מרגישה בודדה, דבר שמגביר את התלות שלה בבעלה.

אלימות רגשית, לרוב, מתרחשת בתוך המשפחה, בין קרובים כמו בין בני זוג או בין הורים לילדים. היא תהליך מתמשך ועקבי לאורך זמן, לפיו אדם אחד מנסה לכפות על אדם אחר את המעשים וההתנהגות הרצויים בהתאם לרצונו ולצרכיו, להשתלט על עולמו הפנימי של השני, לכוון את מחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו, לשלול את החופש והבחירה שלו כאדם ייחודי, נפרד ואינדיבידואלי, לקבוע איך תיראה תפיסת עולמו, אמונותיו ואפילו לשנות את אופיו האישי ותכונותיו.

למעשה, אלימות רגשית היא ניסיון של אדם להשתלט על נפשו של מישהו אחר ולשנות אותו כרצונו ובהתאם לצרכיו.

לעיתים קרובות, האלימות הרגשית מתרחשת ללא כל פגיעה פיזית באחר אך השפעתה הרסנית אף יותר. אלימות רגשית אינה משאירה סימנים כמו אלימות פיזית אך היא הורסת ומפוררת את נפשו של האדם.

הפגיעה העיקרית היא בדימוי והערך העצמי של האישה, פגיעה בביטחונה העצמי, באמון של עצמה בכוחותיה ובכישוריה. היא סופגת האשמות וביקורת קבועה על מעשיה ופעולותיה, התנהגותה, מחשבותיה ורצונותיה תוך התעלמות מוחלטת ולפעמים, תוך קהות רגשית שלא לדבר על אטימות רגשית לכאב ולמצוקה שהיא חווה עד להשתלטות כמעט מוחלטת על נפשה. למעשה, הפגיעה המרכזית היא בביטול ושלילת הרגשות והצרכים שלה, המהות והקיום שלה כבן אדם נפרד ואינדיבידואלי ואי מתן כבוד, הכרה וערך למי שהיא.

לעיתים קרובות, נראה כי נשים אלו חוו כבר בילדותן פגיעה קשה בערך ובדימוי העצמי שלהן, "הייתי השפחה של הבית", אמרה מדלן, אחרת ציינה שהייתה "המשרתת של כולם והייתי צריכה לדאוג לאחיי הקטנים", "מעולם לא לקחו בחשבון את מה שאני רוצה".

חלקן גדלו בתוך הזנחה רגשית לפיה לא היו קשובים להן, והן לא קיבלו מענה לצרכים הרגשיים שלהן. הן חונכו להיות קשובות לצרכים של אחרים ולספקם תוך כדי כך שהתעלמו לחלוטין מהצרכים הנפשיים שלהן ומרגשותיהן.
ישנן אלו שלא רק שהתעלמו מהרגשות שלהן וממה שהן היו זקוקות בשלבי ההתפתחות שלהן אלא אף התעלמו מיכולותיהן וכישוריהן ולא ביטאו הערכה כלפיהן, ראו כמובן מאליו את מעשיהן ותרומתן למשפחה ולבית ואולי אף הטיחו בהן ביקורת רבה, נוקבת וקשה.  רקע כזה היווה קרקע פורייה לבחירה שלהן בבן זוגן ולכן, זה נראה להן טבעי שזה מתרחש גם במערכת הזוגית שלהן.

זו הסיבה שהן, לעיתים קרובות, לא מודעות לעובדה שהן נמצאות בתוך מערכת זוגית אלימה ולוקח להן זמן רב עד שמגיע הרגע שבו הן לא מסוגלות יותר לשאת ולסבול את המצב והן מתחילות לנקוט בצעדים משמעותיים.

הביקורת הקבועה והמתמדת החוזרת ונשנית שוב ושוב, הנשמעת בעיני רוחה גם מבלי שהיא כבר נאמרת בגלוי, מחלחלת אט אט בתוך נפשה של האישה עד כדי כך שהיא מתחילה בהדרגה לאבד את בטחונה העצמי ומאמינה שהביקורת המופנית כלפיה אכן מוצדקת.

היא לוקחת על עצמה את האשמה, והיא חווה את עצמה כאדם חלש, חסר ערך, חסר אונים, ללא יכולות וכוחות, מפוחד ותלותי. תחושות נוספות שהיא יכולה לחוות הן כאב רב ומצוקה, בדידות, עצב, בושה, ייאוש ואף, דיכאון.

לעיתים קרובות, היא איננה מודעת לעובדה שהיא מוכה רגשית. היא לא מכירה בעובדה שהיא למעשה נתונה למתקפה רגשית קשה, קבועה ומתמשכת. היא רק מרגישה אותה.

במצב כזה, במיוחד שההתעללות הינה רגשית אותה ניתן יותר להסוות ולהסתיר, האישה כבר מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני שלה, את שיפוט המציאות שלה ופועלת מתוך פחד ותלות עפ"י תפיסתו של בעלה, רצונותיו וחשיבתו, ללא כל יכולת לראות מה היא רוצה ולתת מקום גם לעצמה, לרצונותיה ולצרכיה. במשך הזמן היא מאבדת את הקשר בין התוצאות הקשות לבין הסיבות שגרמו לכך ואף לוקחת על עצמה את האשמה והאחריות על המצב.

סיבות אלו מונעות מהאישה את היכולת לצאת מהמלכוד בו היא נמצאת ולקבל החלטה רצינית וברורה להציב גבול חד משמעי שהיא איננה מוכנה יותר לקבל ולספוג התנהגויות אלו עד כדי פרידה מבן הזוג הפוגעני.

לדוגמא, כשרותי (שם בדוי) פנתה אלי טלפונית, לאחר שכלו כל הקיצין מצידה ולא יכלה לשאת יותר את המצב, כמו נשים רבות אחרות, לברר על טיפול או השתתפות בסדנא לשליטה וניהול כעסים עבור בעלה היא בקשה ממני, מה שהיא לא יכלה לעשות בעצמה, שאצלצל אליו ואציע לו את הטיפול בעקבות בקשתה. היא אפילו לא ראתה את הצורך החשוב להציב לו את הגבול בעצמה מתוך פחד וחשש מתגובתו. רק לאחר שהסבתי את תשומת ליבה לכך, היא יכלה לגייס מתוכה את הכוח והאומץ לומר לו בעצמה את מה שרצתה לומר לו שאם הוא לא ילך לטיפול והתנהגותו הפוגעת לא תיפסק, היא תיפרד ממנו.

קושי נוסף של נשים אלו, המונע מהן לצאת מהמעגל הסגור, הוא הפיצול שהן עושות בתוכן. פיצול זה הוא בין רגשות האהבה שהן חשות לבן זוגן, האחריות ועיתים, האשמה שהן לוקחות על עצמן, התלות הרגשית והפיזית, הכמיהה לחום, תשומת לב ולהערכה שהנשים חשות בזמנים של הרגיעה לבין המצוקה, הכאב, ההשפלה, העלבון והפגיעה, הכעס ואף השנאה שהן חשות כלפיו כתוצאה מאירועי ההתעללות הרגשית.

לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר בנשים חלשות, פסיביות שלא מתפקדות, אך למעשהנשים אלו יכולות להיות נשים משכילות ומוכשרות מאד, בעלות כוחות והישגים רבים במקום עבודתן, עם קריירה מפוארת ומשמשות בתפקידים בכירים בעלי כוח והשפעה רבים.

לעיתים, הן עמוד התווך שעליו עומדת המשפחה כולה וכל נטל הבית והטיפול בילדים רובץ על כתפיהן בנוסף לעבודתן. הן יכולות להיות דעתניות, ביצועיסטיות ממדרגה ראשונה, עצמאיות וחזקות מאד במקום עבודתן או בכלל בתפקודן מחוץ לבית, אך רק מול בן זוגן הן מפגינות חולשה רבה, חוסר אונים, תלות גדולה וקושי רב בהצבת גבולות.

רבות הפעמים, שנשים אלו יודעות בשכלן שהן מוכשרות, חזקות ומוצלחות אך בתוך תוכן, הן מרגישות חלשות, חסרות ביטחון ומנותקות מכל הכוחות הנפשיים והחוזקות שלהן עד שהן הופכות עם הזמן לחסרות אונים ופסיביות.

התעללות נפשית איננה גזירת גורל! 
אין שום סיבה שבעולם לחיות תחת הפחדות וטרור נפשי ולתת לנשמה לספוג את כל הרעל הזה. אם זה קשה לבד לאזור אומץ וכוח לשנות את המצב ולצאת מהמלכוד, יש להיעזר בסביבה התומכת ו/או להסתייע באיש מקצוע מתאים ומיומן, שיעזור לנשים אלו וגם לגברים הנמצאים במצב זה, לעשות את החיבור לעצמי שלהם ולכוחותיהם הנפשיים ולחזק אותם מתוך מטרה לקבל את ההחלטה המתאימה והנכונה ביותר עבורם וללוות אותם בדרך ליישומה במציאות. זה לא קל אבל אפשרי בהחלט!

לקבלת סדרת הטיפים כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

איך לא לתת לעבר שלנו לנהל לנו את החיים גם בהווה? / אריאלה מלצר / 06.11.2011

כל כך הרבה פעמים אנחנו נוכחים לראות איך העבר שלנו מנהל אותנו גם במציאות של ה'כאן ועכשיו'. לעיתים, זה במודע ולעיתים, כשאיננו מודעים כלל לגורם שדוחף אותנו לפעול ולהתנהג כפי שאנחנו מתנהגים. למעשה, אנחנו יכולים לתת לעבר שלנו לנהל לנו גם את ההווה והעתיד שלנו, מבלי שאנחנו מבינים את מקורות ההתנהגות שלנו וגם אם כן, אנחנו מרגישים, לעיתים, שזה חזק מאיתנו. הדבר נכון בכל תחומי חיינו, ובתחום שאני עוסקת בו יום יום, במה שנוגע להתמודדות עם הכעס, אני נתקלת בו שוב ושוב.

בילדותנו אנחנו לומדים ומקבלים ממשפחת המוצא שלנו ומכל הדמויות המשמעותיות אשר בחיינו ערכים, חוקים, דפוסי התנהגות, אמונות, תפקידים, נורמות ועוד, אם זה במסרים מילוליים ואם זה במסרים לא מילוליים. כילדים אנחנו מקבלים אותם כעובדה איך שהם, היות ואין לנו כלל יכולת לבדוק אותם. למסרים האלה יש כוח והשפעה על עיצוב וגיבוש הזהות העצמית שלנו וכיצד נפעל ונתנהג במצבים השונים.

כילדים אנחנו תלויים פיזית ונפשית, בהורינו או במי שגידל אותנו ובדמויות הסמכותיות האחרות אשר בחיינו ואין לנו הרבה אפשרויות בחירה.

לא כל מה שהתאים לחיינו כילדים בעבר, מתאים יותר למציאות חיינו בהווה. חלק מהירושה שקיבלנו הוא חשוב, העניק לנו צידה טובה לדרך החיים שלנו, ביסס את כוחותינו ותרם להתפתחות האישית שלנו, להישגים ולהצלחות שלנו.

הצרה היא שבמקרים לא מעטים אנחנו מעבירים ומאמצים אל חיקנו חוקים מסוימים, עמדות, אמונות, דפוסי התנהגות ותפקידים שונים שהתאימו לעבר כשהיינו ילדים חסרי אונים, ללא בשלות רגשית וללא אותם כוחות קוגניטיביים ורגשיים, כישורים ויכולות שפיתחנו כמבוגרים ומביאים אותם גם לבגרותנו, למרות שהמציאות השתנתה ואיננה יותר כפי שהייתה בעבר.

חלק מהדברים שקיבלנו הולך איתנו לבגרות עד שאנחנו נתקלים במציאות שהם כבר לא פונקציונאליים יותר, אינם יעילים יותר עבורנו ולא תורמים לנו כבעבר אלא דווקא ההיפך.

במקומות בהם נוח וטוב לנו, אנחנו לא עוצרים לבדוק ולהתבונן. זה טבעי. רק כשאנחנו נתקלים בקשיים, בבעיות ובמחסומים שעוצרים אותנו מלהשיג את רצוננו, כשקשה וכואב לנו, וכשמשהו חסר לנו, אנחנו עוצרים לבדוק למה זה קורה. כמו כל ירושה שמקבלים, חלק מהדברים מתאים לנו ונרצה להשאיר אותו וחלק, לא.

במיוחד במקומות שאנחנו חסומים בהם, איפה שקשה לנו ואיננו מצליחים להשיג את רצונותינו ומטרותינו, חשוב להתבונן ולבדוק למה זה לא עובד לנו. רק אז אנחנו מגלים כי אנחנו פועלים באופן אוטומטי עפ"י חוקי העבר וההתנסויות הקודמות שלנו כאילו זו המציאות העכשווית ובעצם, אנחנו נותנים לילד הפנימי שבתוכנו לנהל לנו את החיים.

שלומי כהן, חבר יקר, המנחה איתי כבר שנים את הסדנאות לשליטה וניהול כעסים מדגיש, לאור הקשיים לנהל את הכעס ביעילות, אותם אנחנו רואים בסדנאות והבאים לידי ביטוי בהתפרצויות של כעס ללא שליטה או הימנעות מלבטא אותו בכלל, כי לפעמים אנו נאחזיםבפחדים שמקורם בהתנסויות וחוויות מהעבר.

פחדים אלו מונעים מאיתנו לפעול בהווה בחופשיות ומצמצמים לנו את טווח הראייה, הבחירה וההזדמנויות שבדרך. בעצם, אנו נמצאים ברמת דריכות גבוהה גם כאשר אין איום ממשי, פיזי או רגשי, על הקיום שלנו.

אם ניקח לדוגמא מסרים שעוברים גם ללא מילים כמו, "החיים מלאים בסכנות וצריך כל הזמן להיזהר", "אל תסמוך על אף אחד", "קשר קרוב יכול לפגוע ולהכאיב", "צריך ללכת על בטוח", "אסור להיכשל" וכיו"ב, נראה איך מסרים כאלה יכולים לפגוע בתחומים רבים וחשובים בחייו של אדם בבגרותו.

לשלומי זה מזכיר את ידית האחיזה באוטובוס, ידית שהנוסעים אוחזים בה כאשר האוטובוס בנסיעה מהירה ומטלטלת או בסיבוב שיכול להוציא משיווי משקל וצריך להחזיק חזק כדי לא להיפגע.

המדהים הוא שרבים מאיתנו פועלים, לעיתים קרובות, כמו נוסעים שאוחזים חזק בידית האחיזה ומוציאים את אותה עוצמת אנרגיה  גם כאשר האוטובוס עומד !!!

זה קורה לנו בחיי היום יום במצבים שמתפרשים אצלנו כסכנה קיומית אמיתית. אם ניעצר להתבונן במצבים אלה בהגיון, נגלה שאין סכנה מוחשית אמיתית שדורשת את רמת הדריכות בה אנו נמצאים – האוטובוס עומד! 

רמת דריכות זו מכבידה ומעמיסה על חיינו, גורמת לתקיעויות רבות בחיינו, מעוררת מתח ולחץ, יוצרת מריבות וויכוחים לרוב ומשאירה אותנו בחוויה של הישרדות. תפיסות אלה לא מאפשרות לנו לראות את האפשרויות השונות, להתבונן בצורה מפוכחת וגמישה במציאות ולמעשה, לא נותנת לנו מרחב של חופש בחירה.

"אני מוכרח להספיק את כל המשימות כי אם לא אז……"
"אני חייבת להכין 10 סוגי סלטים לאורחים כי אחרת……"
"אני לא יכול ללכת לישון אם יש כלים בכיור כי…..
" הדברים צריכים להיעשות בדיוק בדרך שלי, אחרת…"
" אני חייב להגיב מיד, אחרת…"

דוגמאות אלה של תבניות חשיבה והתנהגויות אינן כורח המציאות. הן תולדה של החוקים וההתנסויות שלנו מן העבר ולהיאחזות שלנו בהם. הן ניתנות לשינוי. אנחנו הם אלה שקובעים ובוחרים האם להמשיך לאחוז בהם או להרפות מהם כי הם כבר לא טובים עבורנו. זו אחריות ובחירה שלנו בלבד. ניתן גם לבחור להתנהג אחרת.

לסיום, לא מוכרחים להמשיך ולאחוז בדברים שאינם מתאימים כבר למציאות חיינו בהווה ובידינו לשנות את ההווה והעתיד שלנו. מומלץ, כמו שאנחנו עושים בסדנאות לניהול ושליטה בכעסים, להציב סימן שאלה בסוף כל אמונה, חשיבה או אמירה שכזאת ולבדוק מהו האיום הרגשי שעומד מאחורי האמונות הללו, שהרי לא תמיד קיים שם באמת איום פיזי או רגשי קיומי.

למה קשה לוותר על הכעס, לסלוח ולבקש סליחה / אריאלה מלצר / 10.10.2011

על מטרתו של יום הכיפורים כותבת התורה:
"וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ–הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ."

הרמב"ם בהתאם מגדיר את יום כיפור כ"זמן תשובה":
"יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים.".

ביום הזה אנחנו עורכים חשבון נפש ומבקשים סליחה וכפרה על חטאים שבין אדם לאלוהים ובין אדם לחברו.על פי חז"ל, האל אינו יכול לסלוח על עבירות שבין אדם לחברו אלא אדם צריך לפייס את חברו ולרצות אותו. כתוצאה מכך, לקראת יום כיפור נוהגים אנשים לבקש סליחה איש מרעהו.

שני פנים לסליחה, לבקש סליחה וגם לסלוח. לאנשים רבים קשה בשני המצבים. לרבים מאתנו קשה לסלוח ולא פחות קשה לבקש סליחה, להגיד שאנחנו מצטערים. זהנתפס בעיני רבים כחולשה. נדמה לנו שיראו את חולשותינו וזה יפעל נגדנו, יפסיקו להעריך אותנו, ינצלו אותנו וניפגע שוב. אחדים מאיתנו אף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. אנחנו עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותינו ופחדינו כדרך הגנה על עצמנו. אנחנו  לובשים את  חליפת ההישרדות כדי להימנע מהרגשות הכואבים שלנו.

לא פחות קשה לרבים מאיתנו והוא לסלוח למי שלדעתנו פגע בנו. יש משהו מפתה להישאר בכעס, לאחוז בו ולא להרפות ממנו. הנה כמה סיבות:
זה מפתה להמשיך לכעוס כי כשאנו כועסים אנו מוציאים רגשות קשים שהם בדרך כלל מלאי עוצמה ואנרגיה גדולה. ביטוי הכעס מאפשר לנו השתחררות מרגשות אלו ונותן לנו תחושת פורקן גדולה, הקלה ורגיעה. תהליך של משהו נבנה, מתעצם ומשתחרר- יש בו גם תענוג והנאה.

בנוסף על כך, כשאנחנו כועסים על האחר, אנו רואים את השלילי שבו, את הדברים שאנחנו לא אוהבים בו, אנחנו עסוקים בהסתכלות שלנו עליו ובהתנהגותו המכאיבהוהפוגעת ובכך אנחנו נמנעים מלבחון את עצמנו ולהתבונן בהתנהגותנו ובדברים שבנו שאנחנו לא אוהבים, איתם אנחנו לא רוצים להיפגש. 

לרבים יש תפיסה שאם אני כועס, אני לא כואב ( שזו אשלייה, כמובן)
הכעס הינו מכסה לשלל רגשות בלתי נסבלים עבורנו כגון, בושה, פחד, חוסר אונים, נחיתות ועוד, שאנו מנסים להימנע מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם הכאב בצורה ישירה, עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר באמצעות הכעס מאשר להסתכל בעצמנו.

יוצא איפוא, שהכעס מאפשר לנו להרגיש את עצמנו טוביםנחמדים ואילו האחרים-נתפסים כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת  ולהכיל בעצמנו. ע"י כך, אנו נמנעים מתחושת הכאב שיכולה לעלות בנו כשאנו רואים חלקים אלו.
דוגמא- לרבים קשה לסלוח לבן זוג שבגד באמון, כמו מי שניהל רומן מחוץ לנישואין, מעל והסתיר כספים, וכד'.

קיים קושי רב לבן הזוג הנבגד לסלוח לבן זוגו. תהליך הסליחה יכול להיות ארוך ומורכבכי הבגידה אולי תיסלח אבל תחושות הביטחון והאמון כבר לא יהיו כבעבר. מידי פעם יכולים לצוץ שוב חשדות וחששות מפני בגידה נוספת. לפעמים, הקושי לסלוח נובע מהפגיעה הקשה, מהחששות מפני העתיד אך גם מתחושת הכוח והשליטה שקיבל הנבגד "הטוב" מול בן הזוג הבוגד "הרע", הנתפס מלכתחילה כאשם שצריך להוכיח מעתה ואילך את חפותו בכל מעשיו. סליחה – פרושה וויתור על הכוח.

לנשים יותר קל לסלוח לבן זוגן ואילו לגברים יותר קשה. נשים נוטות יותר לסלוח או לספוג ולשתוק, לעיתים, מתוך חוסר וודאות מפני העתיד, דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, תלות רגשית וכלכלית, חששות מתגובות הסביבה, דאגה לילדים או מאהבה לבן הזוג. לסלוח לבן הזוג הבוגד בתפיסה זה לכאורה, לתת לו כוח ויתרון עלינו, לשחרר אותו מרגשות אשמה, והרי אנחנו רוצים שהוא יסבול ויכאב וירגיש רע עם עצמו- עונש ונקמה. כאילו אם הוא יסבול, אנחנו נרגיש טוב.

זה כמו לתת לו אישור שעכשיו הכל בסדר, לתת לו אישור שהוא ניצח, הרוויח, בו בזמן שאנחנו מודים שהפסדנו, שאנחנו החלשים ואולי הפראיירים.

אבל אם באמת הקשר עוד חשוב ויש בו עוד כדי להעניק דברים טובים וחשובים – אזי שווה לסלוח באמת. הסליחה יכולה להוות מנוף ליצירת קשר חדש שאולי עוד לא היה כמוהו עד כה ולהפוך אותו לקשר מספק, ומהנה יותר. 

כדי לסלוח באמת –  רבים זקוקים שהפוגע יבקש סליחה, שיגיד וירגיש מעומק ליבו את הצער והחרטה על הפגיעה שעשה שהוא שיכיר בעובדה שהוא פגע, זה מקל על הנפגע בתהליך הסליחה.

לסלוח באמת – זה להישאר עם עצמנו, עם הכאב האמיתי, להשלים עם המציאות,  לראות את עצמנו כאחראים על מציאות חיינו ולקחת אחריות על עצמנו ולהתמודד כבוגרים עצמאיים עם המציאות המתסכלת והמכאיבה, ולהתבונן בסיבה האמיתית שבגללה קשה לנו לסלוח ולהתמודד עם חלקים בתוכנו שאנחנו לא אוהבים, עם הקשיים שלנו ועם מה שקשה לנו איתו, שמכאיבים לנו.

עלינו באמת להתמודד עם הקושי להשלים עם הפרידה, לוותר על הפנטזיה על עולם מושלם, להשלים ולקבל את העובדה שהמציאות – אין בה ביטחון מוחלט של 100%, שאנחנו לא באמת מוגנים לחלוטין מפני כאב נוסף, מהצורך הפנטזיוני בפוליסת ביטוח נגד כאב, ועם המשאלה הילדותית שלנו ל"ביחד" לנצח, למיזוג, להבטחת סיפוק הצרכים והקיום. לסלוח באמת זה להתמודד עם זה שעזבו אותנו, שאנחנו מפחדים להיות לבד, שאנחנו תלויים, לא ראויים ולא שווים, עם חוסר הביטחון, עם תחושת חוסר הערך וחוסר המשמעות, עם הפחד מהעתיד, עם חוסר הוודאות, איך לא להיפגע, איך להישמר מכאב נוסף, ועוד.

דבר נוסף הגורם לנו להישאר בכעס הוא שהכעס מקנה לנו כוח על האחרסוג של שליטה,כי אם אני כועס, יש לי, לכאורה, זכות לתבוע ממנו דברים, לגיטימציה לא להתקרב ולסרב לכל דבר הקשור בו. להשאיר אותו אשם עם רגשות אשם וייסורי מצפון ולהשאיר אותו כביכול, בעונש.

לא עולה בדעתנו  להבין את הצד האחר. לא עולה בדעתנו שאנחנו נבקש סליחה ממנו. אבל באופן פרדוכסלי, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, את השלווה וכתוצאה מכך, הקשר עם האדם היקר לנו יעמיק, יהיה חופשי ופתוח, אמיתי ומספק.

אבל איך עושים את זה? הרי זה כל כך קשה.
הדרך היא לקבל את עצמנו בחמלה ובאהבה, להתחבר לכל המהות הטובה שבנו, לכל הזוהר והאנושיות שבנו, ולאהוב את עצמנו. כי כשאנחנו מקבלים את עצמנו באהבה ומרגישים את הטוב והחוזק שבנו, אנחנו יכולים לאהוב את האחרים ולסלוח להם.

דרך נוספת היא לוותר על ה"רווחים" המדומים. לראות איפה היה החלק שלנו, התרומה והאחריות שלנו על המצב. להבין את השני ולא רק להרגיש את הפגיעה והכאב של עצמנו.

אז למה כדאי לסלוח ולוותר על הכעס?

  • כי להישאר עם הכעס זה להעניש את עצמנו בלבד.
  • כי כשאנחנו נשארים עם הכעס אנחנו חיים בעבר וכשכל האנרגיה ותשומת הלב שלנו ממוקדים בעבר אנחנו למעשה, לא חיים בהווה במציאות העכשווית ומפסידים את מה שההווה יכול להעניק לנו ולא חווים אותו עם כל היכולות והחושים שלנו ונשארים תקועים בתוך עצמנו.  הסליחה שלנו לעצמנו ולאחרים משחררת את החסימות של עצמנו.

למשל,  אנשים שנבגדו ונפגעו ע"י בני זוגם, אם הם לא ימצאו את הסליחה שבתוכם, הם לא יוכלו להשתחרר מהאירוע והוא יהווה חסימה בהמשך החיים שלהם בתחומים שונים. 

יכולים להיות אלה שלא יפתחו את ליבם יותר לבן זוג חדש ולא יתנו לעצמם להיות שוב בקרבה ובאינטימיות, או לא יתנו לבן זוג חדש להיכנס לחייהם ויישארו לבד והם לא ירגישו שוב את התשוקה, הריגושים, האהבה, השמחה וה"ביחד". הם אומנם יהיו מוגנים ובטוחים אבל לבד ועדיין כועסים וכואבים.

  • כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כדי להשתחרר מהרגשות הקשים שלנו, מהרעל שנמצא בתוכנו, מהכאב שיש בנו. לשחרר את עצמנו באמת ממה שהכאיב לנו.
  • כדאי לוותר על הכעס ולסלוח כי זה משפר את היחסים שלנו עם האחרים וממיס את הקונפליקטים שיש לנו איתם.

אז כאמור, אם נצליח לעבור ממצב של כעס למצב של הבנה ומחילה נגיע בתוכנו למקום בטוח, משוחרר, זך, נקי ושלם. נחזיר לעצמנו את האנרגיה החיונית שלנו, נהיה במערכות יחסים מתגמלות, מהנות ומספקות, ונחזיר לעצמנו את השלווה והשקט הפנימי החיוניים לנו כל כך.
לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול כעסים, לחצו על הקישור

דלתות נסגרות – המחיר של התפרצויות כעס ועצבים ודרכי יציאה מהן / אריאלה מלצר / 14.07.2011

שימי, גל, אלון (שמות בדויים) ועוד רבים וטובים, שהשתתפו בסדנא לשליטה וניהול כעסים, כולם הגיעו לנקודת ה'אל חזור' שממנה הם הבינו שהם לא יכולים יותר להמשיך להתפרץ בכעס ללא שליטה על הסובבים אותם כהרגלם. המחיר נעשה כבד מידיי והם עומדים לאבד את כל היקר להם.

"מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצבני וסבלתי מהתפרצויות כעס שבאו לידי ביטוי באגרסיביות מילולית ופיזית הכוללת צעקות, בעיטות בחפצים, הכאה עצמית, דפיקה על שולחנות, הטחת חפצים וכד' אמר אלון. "הגעתי לסדנא מפני שהבנתי שאני עלול לאבד את משפחתי", סיפר גל. "באתי כי עמדתי בפני אולטימאטום מזוגתי שתחיה", תיאר שימי.

תיאורים אלו הם כמה דוגמאות מייצגות למחיר הכבד שמשלמים אלה שיש להם "פתיל קצר", מתעצבנים בקלות על מי שחותך אותם בכביש או אלו שמתפרצים בכעס ללא שליטה על הסובבים אותם ובעיקר, על בני משפחתם.

אובדן הזוגיות והמסגרת המשפחתית הוא אחד מהמחירים הכבדים ביותר שאנשים חמי מזג משלמים על התפרצויות הזעם והכעס שלהם. התפרצויות הכעס, העצבים, העלבונות, הטחת ההאשמות, חוסר הקבלה, ביקורתיות היתר, הצעקות והקללות המוטחים לעבר בן הזוג, בנוכחות הילדים ולעיתים, אף כלפיהם, מעכירים את היחסים עם האנשים הכי קרובים להם, מרחיקים אותם מעליהם, ומרתיעים אותם מלנסות ולפנות אליהם.

היחסים עם בני הזוג יכולים להיות מרוחקים, מלאי תסכול, כאב ובדידות, טעונים, חסרי קרבה ואינטימיות ומאופיינים במריבות רבות. בני הזוג סופגים זמן ממושך את אירועי הכעס ותוצאותיהם, נרגעים בתקופות השקט, בהן הם מקווים שהמצב ישתנה עד שמגיעה הפעם הבאה. אך כשתדירותם של האירועים גוברת ועוצמתם הולכת וגדלה, יכולתם של בני הזוג לספוג הולכת וקטנה עד שהם לא יכולים יותר לשאת את המצב והם רוצים לפרק את הזוגיות עד כדי פרידה וגירושין.

גם הילדים והיחסים איתם נפגעים. הילדים העדים למתח בין הוריהם ולתגובות הנוקשות והקשות של ההורה המתפרץ מרגישים פחד, מתח ולחץ בקרבתו והם לא יודעים איזו התנהגות שלהם יכולה לגרור אחריה התפרצות בלתי צפויה. ההתפרצויות פוגעות בדימוי וההערכה העצמיים שלהם ובהתפתחות התקינה שלהם.

פירוק הזוגיות והמסגרת המשפחתית משאיר את האדם המתפרץ בבדידותו, ללא כל כתף תומכת להישען עליה. הגירושין יכולים להסתיים בצורה פוגעת וכואבת ואף להביא איתם הסתבכות עם החוק, לגרור אחריהם איבוד ימי עבודה וכסף רב. אך בעיקר הוא מאבד את היחסים עם האנשים החשובים לו ביותר בחיים, את המסגרת הבטוחה, התומכת ואת השייכות אליה.

באופן זה האדם העצבני מאבד את היחסים הטובים גם עם סביבתו, בני המשפחה המורחבת, עם קולגות, חברים, שכנים, עם הבוס וכתוצאה מכך, אף יכול לאבד את מקום עבודתו ופרנסתו, קידום בעבודה, את שמו הטוב, כבוד, הערכה, מעמד ויוקרה.

האדם המתפרץ בכעס איננו חי את ה"אני האמיתי" שלו. הכעס הוא בעצם "תחפושת" לרגשותיו האחרים שאינם באים לידי ביטוי באופן ישיר. הוא משליך את רגשותיו על האחרים כדי לפרוק אותם ולהשתחרר מהם, ובכך מתרחק מעצמו וממהותו הטובה, מרגיש מזויף, ואף רע ופוגעני. למרות כוונותיו הטובות הוא מרגיש שלא מבינים אותו ובמקום לראות את צרכיו, חסכיו, רגשותיו וכאביו כאדם חיובי הוא נתפס כאדם מפחיד, קשה ושלילי.

בעקבות ההתפרצות מתעוררים רגשות קשים נוספים כגון, אשמה, חרטה, עצב, כאב, צער, אי שקט, מועקה, כשלמעשה, הבעיה המקורית לא נפתרה והרגשות שהתעוררו בעקבותיה לא נעלמו באמצעות הכעס אלא להיפך, הם התעצמו. מחקרים מצאו כי יש קשר ישיר בין התפרצויות כעס, תחושות לחץ, עוינות ומתח לבין מחלות לב והתקפי לב ובעיות בריאותיות נוספות.

השלב הראשון בדרך לשינוי הוא הכרה בבעיה ולקיחת אחריות אישית על תהליך השינוי. השלב השני, הוא למידה של דרכים ואסטרטגיות שונות לניהול יעיל של הכעס.

ניהול יעיל של כעס הוא תיעול נכון של אנרגית הכעס שהתעוררה ושחרורה בדרכים מועילות מבלי לפגוע בעצמנו או באחרים. ניהול כעס הוא מערכת של התנהגויות, תגובות וטכניקות שונות ומגוונות, שניתן ללמוד אותן ועם תרגול שנעשה בסביבה תומכת ובטוחה, בעקביות ובהתמדה, הן הופכות להיות חלק טבעי מהמיומנויות בעולמו הפנימי של האדם.

אחד הדברים החשובים שיש להבין הוא שהמציאות מורכבת מגוונים שונים ומפאת ההבדלים בין בני האדם יש לקבל את השונות בין בני האדם לא יותר טובה או רעה אלא אחרת.

אסטרטגיות נוספות הן באמצעות למידה של טכניקות שונות של יצירת מרחק בין האירוע לתגובה ובלימת ההתפרצות כגון, נשימה נכונה ואמצעי הרפיה אחרים, כגון, פסק זמן, מדיטציה, דמיון מודרך, ספורט וכד'.

היות ובשעת התפתחות הכעס, עוד לפני ההתפרצות, הגוף כולו נמצא בדריכות ובעוררות יתר, הוא מסמן על ההתפרצות הצפויה באמצעות תגובות פיסיולוגיות בגוף, כגון, לחץ ומועקה בחזה, נשימה מואצת, חום או קור, יובש בפה ועוד.

יש לזהות את הסימנים הללו בגוף ולהתייחס אליהם כתמרורי אזהרה ואור אדום שיש לעצור את התפתחות האירוע, לקחת פסק זמן  ו"לרדת מהמגרש" כדי להירגע ולהתארגן מחדש מתוך מטרה לחזור להידברות אפקטיבית יותר. לפיכך, יש ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית ואסרטיבית.

יש ללמוד לזהות את החלקים בעולם הפנימי הדוחפים להתנהגויות הלא רצויות, הן ברמה החשיבתית והן ברמה הרגשית. בתחום החשיבה יש ללמוד לראות שיש זוויות ראיה נוספות לאותה מציאות, ללמוד להמיר מחשבות שליליות לחיוביות, לזהות דפוסי התנהגות, אמונות מגבילות ותבניות חשיבה שנוצרו כבר בילדות אך אינן יעילות יותר בחיים הבוגרים ולשנות אותן בהתאם. דרך זו מאפשרת שינוי גישה והפחתת הנטייה לכעס בכלל.

ולסיום, על האדם העצבני והמתפרץ על נקלה ללמוד לזהות את רגשותיו ולבטא אותם באופן ישיר כדי שלא "יתחפשו" לכעס. היות וההתפרצויות נובעות דווקא מחרדה, מכאב, מצורך לא מסופק ומחוסר אונים, חשוב להתחבר לכל הכישורים, הכוחות והתכונות הטובות, כ"תחנת כוח" פנימית, על מנת להעלות את הביטחון העצמי, את היכולת להכיל תסכולים ולווסת מתחים.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, יש ללחוץ על הקישור

אריאלה מלצר הינה פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מנהלת מכון רעות ברחובות, מומחית בטיפול בבעיות שליטה וניהול כעסים. מרצה, מדריכה ומנחת סדנאות.

צחוק כדרך מצוינת למנוע ולשחרר כעסים / אריאלה מלצר / 15.05.2011

אמרה ידועה היא ש'צחוק יפה לבריאות'.לא סתם אימרה זו נולדה. אנחנו רואים איך בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום שלם, תרפייה ואימון צחוק, יוגה – צחוק כדרך המסייעת להתמודד עם קשיים ובעיות שונות, טראומות, מחלות ועוד. קיימים כיום יותר מ-6000 מועדוני צחוק בכ-60 ארצות ברחבי העולם.

לצחוק יש תועלת בריאותית אמיתית. הוא יכול להוריד באופן משמעותי את רמות לחץ הדם, להביא להפחתה משמעותית בהורמון הלחץ וברמת המתח. פרויד ציין בכתביו ב-1967 כי הצחוק הוא כלי שגורם לקטרזיס, לשחרור ולהיטהרות, מפחית מתחים וגורם להקלה משמעותית. בנוסף, הליצן הרפואי הוא מקצוע חדש שנולד מהידע המתפתח בתחום ועושה פלאים כיום בעיקר בבתי חולים וממחיש כיצד הצחוק מרפא ועוזר בהחלמה ובהתאוששות מהירים ממחלות שונות.

כמו כן, מחקרים בתחום הזוגיות הוכיחו כי כאשר יש הרבה הומור וצחוק בין בני זוג, הם מצליחים להתמודד ביעילות רבה יותר עם הקונפליקטים שעולים ביניהם ולמצוא פתרונות מתאימים. היחסים בין בני הזוג טובים יותר, מעמיקה הקרבה והאינטימיות ביניהם והזוגיות טובה, מספקת ומאושרת יותר.

ומה הקשר בין צחוק לכעס? שאלה מצוינת…
אנחנו יודעים שלעיתים קרובות הכעס נוצר כבר מימי ילדותנו כחליפת הישרדות מאד חכמה שנבנתה לצרכי הגנה מפני התקפה וסכנה, ממשית או רגשית ואיום על ה"אני" שלנו ואוצרת בתוכה הרבה כאב ועצב. חליפת ההישרדות הזו שהייתה חכמה להיותנו ילדים, תלויים וחסרי אונים, הולכת איתנו גם לחיינו הבוגרים גם כשהיא כבר איננה מתאימה ואינה יעילה יותר למצבים החדשים במציאות וליכולותינו ולכוחותינו כאנשים בוגרים ועצמאיים.

האירועים המציאותיים על פני השטח המתרחשים בהווה ולעיתים, גם האירועים השטותיים והשוליים ביותר, המעשים או ההתנהגויות של הזולת, יכולים לגעת ולעורר ( בדרך כלל, באופן לא מודע) את אותו כאב וחרדה גדולים ראשוניים וקדומים מהילדות וכדרך לפרוק אותם ולהשתחרר מהם מבלי לגעת בהם באופן ישיר, כי זה קשה, כואב ומפחיד, משליכים אותם על הזולת, וע"י כך אפשר עכשיו לכעוס עליו ולשחרר כלפיו את האנרגיה השלילית של הרגשות שנוצרה בגוף.

בשעת כעס ומתח, רמת האדרנלין בגוף עולה, הגוף מאותת על מצב של לחץ וקושי, על הדריכות ועוררות היתר, בו נתון האדם, והדבר מתבטא בתגובות פיסיולוגיות כגון, נשימה מהירה, יובש בפה, דופק מואץ, מועקה בחזה, רעד בשרירים, חום בפנים וכד'.

הצחוק גורם למוח להפריש ולשחרר אנדורפינים בגוף, המשככים כאבים ומרגיעים את מערכת העצבים המרכזית, מה שגורם לרגיעה כללית, לשחרור הכעס ולהפגת המתח.

אם מכוונים את הצחוק לאותה הרגשה כואבת ולא נעימה, אפילו שמייצרים אותו בתחילה בצורה מלאכותית ומזויפת ללא כל סיבה נראית לעין עד שהוא הופך להיות אמיתי, גם אם אפילו לא יודעים את מקור ההרגשה הכואבת והלא נעימה, הצחוק מעורר באופן מיידי את תהליכי הריפוי הטבעיים בגוף, משחרר את אותה האנרגיה וכתוצאה מכך, נוצרת תחושה של פורקן, ניקיון, שחרור, הקלה ורוגע.

הצחוק יוצר הנאה, סיפוק והרגשה חיובית, מגביר אופטימיות, מעורר את שמחת החיים ומאפשר לאנרגית החיים ולחיות שבנו להיות במלואה, עוזר ליצור מחשבות חיוביות, משפר את מצב הרוח, שומר על בריאות תקינה ויוצר אווירה חיובית, נעימה ומשוחררת.

באמצעות הצחוק ניתן לראות את המצבים שקשה להתמודד איתם ואת החיים בכלל, באור קליל יותר עם גמישות חשיבתית, פרופורציונלית ויצירתית יותר. כתוצאה מכך, הביטחון העצמי עולה, ניתן לממש ולהגשים את מלוא הפוטנציאל הטמון בנו, ולשפר את מערכות היחסים וע"י כך קל יותר למנוע התפרצויות לא נעימות של כעס ולהתמודד עם מצבים מתסכלים, אירועים מעוררי כעס, שיש בהם קושי וכאב.

אפשר לצחוק ללא סיבה נראית לעין אלא סתם רק בגלל שמחליטים. למוח "לא אכפת" והוא גם לא יודע להבדיל בין אם הייתה סיבה מציאותית עובדתית לצחוק או שהצחוק הגיע ללא כל סיבה גלויה והוא עושה את הפעולה הנדרשת, להרגיע ולהפיג את המתחים ולווסת את הלחצים, כי הגוף שלנו מחווט לרפא את עצמו באופן טבעי.

לסיום, השימוש במנגנון הפיסיולוגי הטבעי שלנו כיצורי האנוש, הצחוק, כדרך מרפאת בחיי היומיום שלנו, כחלק מהמהות שלנו וכדרך שלנו להתייחס אל מציאות חיינו, יכולה להחזיר אותנו אל עצמנו, אל הכוחות שלנו, אל התקווה והאופטימיות והאמונה בעצמנו, דבר שמאפשר ומעצים את היכולת  שלנו להתמודד עם מצבים קשים וכואבים, עם תחלואי החיים, עם רגשות קשים, עם כישלונות וטעויות, ועם תסכולים ומצבים שמשתבשים לנו בניגוד לציפיות שלנו.

הדרך להסתכל על מצבים קשים דרך הפעלת מנגנון הצחוק מאפשר למצוא פתרונות חדשים ומגוונים למצבי משבר ולקונפליקטים שעולים במערכות היחסים השונות במעגלי החיים שלנו. בדרך זו ניתן לשמור ולהעמיק את הקשרים עם הסובבים אותנו, ליצור זוגיות טובה, יחסים משפחתיים מספקים ומצמיחים ולפתח קשרים חברתיים מהנים.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

איך לצאת ממצבי תסכול, לחץ וכעס – דיאלוג בין השכל לרגש / אריאלה מלצר / 26.04.2011

לא מזמן ביקרתי במוזיאון רודן בפריז, שם ראיתי את פסלו של רודן, "האדם החושב" והוא העלה אצלי את הרעיון למאמר. בסוף המאמר יש גם סרטון ובו טיפ איך לצאת ממצבי תסכול, לחץ וכעס. רודן רצה כנראה להצביע על היכולת שלנו לחשוב כבני האדם.

לתבונה ולחשיבה שלנו יש הרבה כוח, עוצמה והשפעה על החיים שלנולפי הדרך בה אנחנו חושבים, כך גם נראית מציאות החיים שלנו. באמצעות השכל שלנו אנחנו יכולים ללמוד, לחקור את העולם, את המציאות, לפתח טכנולוגיה, לטוס לחלל, להמציא פטנטים, להבין תהליכים, מערכות שונות, כיצד דברים פועלים, ולהבין את עולמם של אחרים.

למחשבה שלנו יש גם כוח כי המוח שלנו לא יודע להבדיל בין אם זה הגיע מהדמיון או במציאות. המחשבה שלנו מעלה תמונה כלשהי במוח ובשבילו זוהי המציאות. לכן, אנחנו יכולים באמצעות החלטה שלנו להמיר מחשבות שליליות למחשבות חיוביות או לעשות דמיון מודרך וכך לכוון את המציאות הרצויה לנו.

כשאנחנו במצב לחץ, מתח, תסכול, כעס או מוצפים ברגשות אחרים, מה שמפעיל אותנו זה הרגשות שלנו, העולם הפנימי הסובייקטיבי שלנו ואז אנחנו עלולים להחמיץ את התמונה המציאותית האובייקטיבית והרחבה יותר. במצב כזה אנחנו פועלים כדי להגן על עצמנו ומגיבים באופן אוטומטי, כל אחד עפ"י סגנון התגובה האופייני לו, כשהוא מרגיש מאוים וכשביטחונו מתערער.

לעיתים, התגובה הינה לא מותאמת למציאות ולפעמים, גם לא פרופורציונאלית מתוך פרשנות מוטעית את המציאות או מתוך תבניות חשיבה שהולכות איתנו מילדות שלא תמיד כבר יעילות עבורנו כבוגרים.

לכן, יש צורך להפעיל גם את השכל והמחשבה שלנו. אך גם לפעול רק מהשכל זו לא דרך יעילה. ישנם אנשים שמסיבות שקשורות להתנסויות חייהם בילדות, אינם מרשים לעצמם להתחבר לרגשותיהם, לחוות אותם או לבטא אותם והם פועלים בעיקר מהשכל. הם אנשים רציונאליים, מעשיים, דיגיטליים ולעיתים קרובות, קשה לאנשים סביבם להתקרב אליהם רגשית או לנהל איתם שיחת נפש מלב אל לב.

דרך זו מקשה על אנשים אלו לראות ולקלוט רגשות של אחרים או אפילו את אלו של עצמם ואם כן, הם ינסו להימנע מכך ככל שניתן ע"י פעולה מעשית כלשהי או מחשבה רציונאלית או אינטלקטואלית כזו או אחרת. הדרך הרציונאלית בלבד מקשה על אנשים אלו להיות אמפאטיים, הן אל עצמם והן כלפי אחרים. הם מתקשים לקיים מערכות יחסים על בסיס קרבה ואינטימיות, ולכן, קשריהם עם אחרים ויחסיהם עם הסובבים אותם עולים פעמים רבות על שרטון, דבר שיכול להתבטא בוויכוחים מיותרים ובמריבות רבות.

לכן, מה שאני מציעה לכם כאן הוא לנהל בכל מצב ובמיוחד, במצבי לחץ, תסכול, מתח וכעס, דיאלוג בין השכל והרגש. לא לתת רק לחלק אחד לנהל אתכם כי זה לא יעיל אלאלנהל דו שיח בין שני החלקים. לראות גם את הרגשות שלכם ושל האחרים ובו זמנית, להבין באמצעות החשיבה והשכל את המציאות החיצונית ואת עולמו השונה של האחר.הבנת האחר איננה בהכרח הסכמה איתו. 

כאשר מבינים את האחר, למרות התסכול והקושי שמרגישים באותו רגע, נפתח באותו רגע פתח חדש לראות דברים חדשים אחרים שמאפשרים דרך תגובה אחרת ושונה לחלוטין. הדרך הזו הינה שקולה, רגועה ומאוזנת יותר, מכבדת ומעריכה גם אתכם וגם את האחר, נותנת לו מקום והיא מאפשרת לא רק לשמור על יחסים רגועים ותקינים אלא היא אף מעמיקה את הקשר עוד יותר.

הגישה הזו לחיים טובה עם כל האנשים שנתקלים בהם בחיים אך היא טובה במיוחד בכל מערכות היחסים עם הקרובים לכם ביותר.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור
לצפייה בסרטון, יש ללחוץ על הקישור

מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה? / אריאלה מלצר / 29.08.2010

"הכנתי לאשתי ולי סלט לארוחת הצהריים", אמר גידי. "תוך כדי הכנות, אשתי שמה כלים בכיור. הרגשתי איך אני ישר מתחמם. זה מפריע לי והיא יודעת את זה. אני בכלל לא אוהב כלים בכיור. אשתי בדיוק ההיפך " זה המקום של הכלים ואני לא אוהבת כלים על השיש", היא אמרה. זרקתי את קופסת הטונה שהייתה לי ביד ויצאתי. מיד ידעתי שהייתי צריך לעשות ההיפך, קודם לצאת ואז גם לא הייתי מתפרץ כך."

אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.

"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.

אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.

בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.

בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.

כתוצאה מכך, לגידי ברור שהוא צריך לפעול לפי חוקים ברורים, עליהם גדל, לשמור על סדר ותפקוד תקין, אחרת ייענש. הכלים בכיור ייצגו בעולמו של גידי בלאגן ואי סדר שהתקשרו באופן מיידי ולא מודע להפרת הכללים כפי שהוא מכיר אותם ולסנקציות המגיעות בעקבותיה. זאת ועוד, הכלים שאשתו שמה בכיור התפרשו לפי תפיסתו הפנימית, כהשפלה וחוסר התחשבות היות והוא חווה זאת כציפייה שהוא יסדר וינקה אותם.

אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?

יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.

אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.

בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון,  "למה לא תיקנת את…?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.

לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.

מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.

הכעס, למעשה,  הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.

גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.

החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.

כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.

לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום. היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.

במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא חשובים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.

אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?

הרי זה בלתי אפשרי.
ראשית, יש ללמוד דרכים חדשות וחלופיות להתנהגות המתפרצת שיעזרו לא לאבד שליטה, במטרה לנהל את הכעס ביעילות ובאסרטיביות, מבלי לפגוע באחר ומבלי לפגוע בעצמי.

שנית, בכל אירוע בו מתעורר מיד הכעס חשוב לעשות התבוננות פנימית ולהבין מה האירוע המציאותי עורר בתוך העולם הפנימי ובאיזה פצע ראשוני הוא נגע. חשוב לראות את הקשר בין האירוע בעולם החיצוני לבין מה שמתרחש בעולם הפנימי. אולם לא תמיד זה פשוט לגלות לבד את הקשר למקורות הכעס האמיתיים.

 גם אם הדברים עדיין לא ברורים אפשר לעשות כמה פעולות שירגיעו את הכעס וימנעו את ההתפרצות . יש לזהות את הרגש הראשוני שעולה בי ולבטא אותו, אם יש בפני מי, ואח"כ לברר מה אני מבין מהאירוע ולבדוק האם זה אכן כך גם במציאות. יתירה מזאת, יש לצאת מהנחת מוצא בסיסית שהעולם של האחר שונה משלי ושהדברים נראים אחרת בעיני הזולת.

לפעמים, אין עם מי לדבר, למשל, עם הנהג שחתך אותי בכביש, אותו לא ניתן לחנך ובטח לא לשלוט בהתנהגותו. במצב כזה, במקום לחשוב חשיבה שלילית ש"אני לא אתן לו, מה אני פראייר? (שפירושו, מה, אני לא חשוב? אני סמרטוט?") ולעורר סערה בעולמי שתלווה אותי גם בהמשך היום, יש לקחת אחריות עצמית ולהפעיל את החשיבה ההגיונית המציאותית ולשאול את עצמי מה הוא לקח לי? כבוד, חשיבות, כוח, מהות, ערך, חוכמה? 
 והתשובה היא –  הרי באמת אף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים הללו אם אני לא נותן לו.

ועם חשיבה כזו, מה שנותר הוא רק להירגע, לנשום עמוק, לשמוע מוסיקה או לעשות כל פעולה מרגיעה אחרת ולהשאיר מאחור את האירוע.

כעס כמסווה לרגשות אחרים / אריאלה מלצר

"כעסתי", "התעצבנתי", "התרגזתי", "עלה לי הדם לראש", "לא ראיתי כלום בעיניים", "ראיתי שחור בעיניים" וכד'. כל הביטויים אלה ואחרים, על כל הרצף ההתנהגותי, הינם מילים שונות המשקפות בעצם  את אותו דבר הבא להראות שתהליך רגשי, קוגניטיבי ופיסיולוגי כלשהו בעל עוצמה אנרגתית מתרחש אצל האדם. זהו הכעס. מה הוא בא להראות? מה בעצם התפקיד שלו? לשנות את האחרים? לבקר אותם ולנזוף בהם? לאו דווקא. הרי כבר ידוע שאין לנו כל שליטה על האחרים ואיננו יכולים לשנות אותם במהותם. אז מה בעצם הוא בא לבטא?

לשם כך, עלינו לעשות הבחנה בין רגש הכעס לרגשות אחרים. אנחנו יכולים לכעוס בגלל שלל של רגשות, למשל, כי אנחנו דחויים, מקנאים, לא אהובים, מרגישים חוסר ביטחון, פחד, חולשה, אכזבה וכיו"ב. משמע, כעס אינו רגש ראשוני כמו האחרים אלא רגש משני אשר מהווה מכסה לרגשות אחריםהמעוררים בנו כאב וחרדה, המזינים ו"מתדלקים" את הכעס כגון, קנאה, בושה, חוסר אונים, תחושת דחייה, נחיתות, עלבון, השפלה, תסכול וכד'.

יש להדגיש כי הכעס הוא רגש טבעי, אנושי ולגיטימי בדומה לשאר הרגשות שאנו חשים. כולנו נולדים עם תוקפנות אך דרך מגעינו עם המשפחה, הסביבה והנורמות החברתיות אנו לומדים לעדן אותה.

כאשר איננו מצליחים לזהות מה אנחנו מרגישים או כשקשה לנו מאוד לשאת רגשות אלו, ובמיוחד כשאין לנו לגיטימציה פנימית לבטא אותם בצורה ישירה הם "מתחפשים" לכעס וכך אנחנו משחררים אותם.

למעשה, כעס מתעורר בדרך כלל כאשר איננו מקבלים מענה לצרכינו ונוצר אצלנו חסך וכאב אשר מעוררים בתוכנו חרדה שחלקנו מסוגלים להכיל וחלקנו לא מסוגלים לשאת. לשם כך, במצב זה אנו מנסים ככל יכולתנו להימנע ממגע עם הרגשות המכאיבים, להכחישם ואף להתנתק מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להתבונן בעצמנו ולהכיל את הכאב שלנו.

 יוצא אפוא, שהכעס מאפשר לנו להתנתק מרגשותינו הקשים, אותם אנחנו באמצעות הכעס משליכים על האחרים ולחוות את עצמנו כטובים, נחמדים ואילו האחרים נתפסים בעינינו כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. זה רק דפוס הגנה היוצר אשליה והקלה זמנית היות והרגשות המקוריים אינם נעלמים ולמעשה, ממשיכים להשפיע על עולמנו ועל מצב רוחנו רק בלי שנהיה מודעים לכך.

במצב של חוסר יכולת לשאת את הכאב וחווית האיום על תחושת הביטחון ישנם אלו שפונים לאחת משתי האפשרויות. האחת היא של שחרור האנרגיה שהתעצמה באופן של כעס עד להתפרצות בלתי נשלטת ואילו השנייה היא דחיסה של הכעס פנימה והימנעות כליל מביטוי שלו.

כשמשהו משתבש לנו בניגוד לתוכניותינו או הציפיות שלנו לא מתממשות וצרכינו לא מסופקים, במיוחד אם הציפיות התמקדו במישהו מסוים, הצורך שלא סופק, החסך והכאב והחרדה שיכולים להתעורר בעקבותיו נחווים כהתקפה וכאיום על ה'אני' ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.

אם הקושי הרגשי לא מבוטא באופן גלוי ובאסרטיביות עולה הכעס במקומו. תחושת הביטחון עלולה להתערער ובעקבותיה האדם מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. זהו השלב בו יעלו במרחב היחסים בכלל ובין בני זוג בפרט הכעסים, ההאשמות, התלונות, הביקורת והשיפוטית, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה.

אחד הקשיים השכיחים שהיא גם הדרך היעילה יותר להתמודדות עם קשיים אלו הוא זיהוי הרגשות החבויים ה"מתדלקים" את הכעס ומתן ביטוי להם. יש לזהות את הרגש המקורי בעולם הפנימי המזין את  הכעס ולבטא אותו ישירות באופן מילולי.

ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה, גלויה ופתוחה, בגוף ראשון "אני", ללא כל האשמת האחר, תוך מתן רשות אמיתית לרגשות להיות, וגם הקשים שביניהם, משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית. למשל, "נעלבתי", "אני מרגיש…", "קשה לי.." במקום לעשות פרצוף חמוץ וקר, להאשים, לבקר או להתפרץ. חשוב לדעת כי אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח.

בנוסף, מומלץ להתבונן בתוך עצמנו ולבדוק מהם החסמים והאיסורים הפנימיים (לעיתים, הלא מודעים) המונעים את ביטוי הרגשות האלה. רבים חוששים ואף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. לכן, הם עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותיהם ופחדיהם כדרך הגנה על עצמם. הם לובשים את  חליפת ההגנה ומשקיעים אנרגיה נפשית רבה על מנת להימנע מהרגשות הכואבים שלהם. העלאת המודעות העצמית לאיסורים פנימיים אלו תאפשר שינוי התנהגותי והתמודדות יעילה יותר עם הקשיים הרגשיים.

מקורות הקושי לבטא רגשות נובעים בדרך כלל כבר מהילדות ונעוצים בדפוסי ההתנהגות במשפחת המוצא, בחוקיה וערכיה, במבנה היחסים שהיו נהוגים בה ובמודלים ההתנהגותיים והרגשיים אותם ספגנו כילדים. יש להדגיש כי מה שהתאים לתקופה כשהיינו ילדים אינו מתאים לנו יותר כבוגרים היות והסיטואציה השתנתה, יש לנו משאבים וכוחות נפשיים אחרים, יכולות אחרות, חופש ועצמאות, יכולת בחירה וביצוע ועוד. איננו כבר אותם ילדים ואנחנו יכולים לבחור להתנהג אחרת באופן מותאם יותר למציאות העכשווית.

לסיום, יש חשיבות מרובה בשיתוף הקרובים ברגשות הקשים כולל רגשות כאב, פחד, עצב, עלבון, חולשה וכד'. אף אחד לא מצפה מאף אחד להיות כל הזמן רק חזקים, גיבורים ואמיצים. זה אנושי להרגיש כך.

שיתוף של העולם הרגשי עם אנשים קרובים משחרר ומקל באמת, מפיג את תחושת הבדידות, מאפשר קבלת תמיכה ואמפטיה, יוצר קרבה ואינטימיות, מעלה את תחושת הערך והביטחון ובעיקר, משחרר את הצורך להסתתר מאחורי חומות ואיסורים ו"תחפושות" של כעס מיותר הפוגע, הן בעצמי והן באחרים.

למה ולמה?- ביקורת יתר בין בני זוג והשפעותיה על הזוגיות / אריאלה מלצר

אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני. הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.

יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.

ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.

ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.

בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.

יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה. בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.

ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.

בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון. לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.

הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.

הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.

למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד. האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה. אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי, כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.

תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.

לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו. למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.

לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.

הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.

לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.

הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו. הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.

יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.

הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:

ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת. איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י …, אז…".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה…" שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .

ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".

הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם…אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.

דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.

הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את…?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד. סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה…?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"

יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.

דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.

זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.

ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?

ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר. זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות. שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.

כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי הסדנא לשליטה בכעסים למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי".

לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.

לוותר או להתפשר ביחסים- וההבדלים ביניהם / אריאלה מלצר

לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים. ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.

אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.

אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?

ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.

הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.

בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!
כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.

כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.

כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.

"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או… או… , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.

הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.

זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה". יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.

זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר אולי לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.

כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.

לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.

לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.

לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.

הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות / אריאלה מלצר

אחת הבעיות השכיחות והנפוצות בקרב רבים הגורמת לקשיים במערכות יחסים, לויכוחים ולתחושות לא נעימות של אכזבה, תסכול וכעס היא הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות האובייקטיבית העובדתית. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מצפים שהזולת יעשה משהו בשבילנו ויספק לנו צורך כלשהו בדרך מסוימת אבל בפועל הציפייה הזו מתנפצת לנו במציאות כשהאחר אינו נותן כלל מענה לצורך זה או נותן רק מענה חלקי בדרכו ולא בהתאם למה שציפינו לו.

אנחנו מצפים מבני הזוג, מהילדים, מבני המשפחה המורחבת, מהחברים, מהבוס, מהקולגות ומכל אחד אחר. הציפיות שלנו נובעות מתוך עולמנו הייחודי ומבוססות על מה שאנחנו מכירים מכל התנסויות חיינו החל מן הילדות, דפוסי החיים שלנו, מנהגינו, ערכינו, התרבות שלנו והנורמות החברתיות על פיהן גדלנו.

דוגמא לציפייה שיכולה בקלות להתנפץ היא, למשל, אישה שחוזרת מאוחר מהעבודה, עייפה ורעבה ומצפה שבעלה יחכה לה עם ארוחה טובה ומפנקת או בעל שמצפה שאשתו תודה לו על שדאג ביוזמתו לשטיפת הכלים.
עכשיו, יש להניח, יהיו אלה שירימו גבה וישאלו בלבם "מה, אסור לי לצפות מאשתי/בעלי/ילדיי ש…?"
בודאי שמותר לצפות ואף כדאי לשתף בהן מראש את אלה שאתם רוצים שימלאו אותן אך כדאי שתדעו שיש גם סיכוי סביר שלא תמיד תקבלו את מה שאתם רוצים.

וזאת למה?
לא בגלל שהם לא אוהבים אתכם או לא מתחשבים בכם אלא בגלל שהם אנשים שונים ובעלי עולם ייחודי משלהם והם לא תמיד יודעים, מבינים, יכולים או מוכנים לממש את הציפיות שלכם וזה בסדר. יתירה מזאת, גם אם הם רוצים להיענות לרצונכם הם לא תמיד יהיו מסוגלים לספק את הצורך בעיתוי המתאים לכם, בדרך ובאופן המדויק שאתם זקוקים לו.

אז למה זו בעיה?
זו בעיה כי כשאנחנו לא מקבלים את מה שציפינו לו התוצאה, לרוב, היא אכזבה, פגיעה, תסכול, עלבון וכעס. מכאן, הדרך קצרה להאשים את האחר שלא סיפק את הצורך שלנו וגרם לנו להרגיש כך, לויכוח איתו, למתח ואף למריבה. עכשיו אנחנו לא מרגישים רק את הצורך הלא מסופק שלנו ואף שהאחר, לכאורה, אינו מתחשב בנו ואולי גם לא אכפת לו מאיתנו אלא גם נמצאים בעיצומו של ויכוח המעכיר את היחסים ואת האווירה.

הציפיות שלנו הן כמו אויב שלנו כי כשאנחנו מצפים ממישהו שיתנהג רק בדרך אחת והיא הדרך שלנו, המתאימה והרצויה לנו יתכן ואנחנו מבקשים ממנו משהו שאינו מתאים לו ואולי אף מנוגד לו אך בעיקר, וזה החשוב ביותר, כי אנחנו הופכים את עצמנו לתלויים בו.

הכיצד?
אספקת הצורך ותחושת הסיפוק שלנו, הרגשית או הפיזית, תלויה, למעשה, ברצונו וביכולתו של האחר להיענות לנו והיות ועולמם שונה משלנו ואין לנו שום שליטה על האחרים הם גם יכולים לא להיענות לציפיותינו מסיבות שונות התלויות בהם וכתוצאה מכך, נישאר עם צורך לא מסופק. אנשים שמתקשים לקחת אחריות על מה שמתרחש בעולמם ורואים את האחרים כאחראים על רגשותיהם וסיפוק צרכיהם יחושו מאוכזבים, מתוסכלים, פגועים ואף, כועסים. לא אחת נשמע מהם משפטים, כגון: "את/ה גרמת לי להתנהג כך", "אתה גרמת לי להרגיש כך" וכיו"ב.

יתירה מזאת, הציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה.

לפי תפיסה זו, ההתייחסות אל האחר היא כאל ספק צרכים אשר אם הוא מספק אותם הוא נחווה כ"טוב" בעינינו אך אם הוא אינו מספק אותם הוא נחשב כ"רע" ו"פוגע". הזולת נתפס כאובייקט ולא כאדם אוטונומי נבדל שגם לו יש זכות להיות מי שהוא עם רצונות, רגשות, מחשבות ועולם משלו.

כדאי להבין, כי אי ההיענות אינה בהכרח פועל יוצא של חוסר אהבה וחוסר אכפתיות. זה לא משהו נגדנו, כפי שבטעות רבים מפרשים, אלא ביטוי של עולמו האחר של הזולת הממחיש כי יש הבדלים בינינו. לדוגמא, אישה שהלכה לנוח בשבת אחה"צ וציפתה שבעלה יצטרף אליה. הוא מצידו, העדיף לקרוא ספר על המרפסת. העדפתו זו, שביטאה את מה שהיה נכון לו באותו הזמן ולא כי הוא לא אוהב אותה, נחוותה אצלה כדחייה וכעלבון, שהוא לא רוצה להיות איתה, דבר שגרם למריבה ולמתח ביניהם.

הגיוני שזה יכול לאכזב ולתסכל אם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, זה טבעי ואנושי להרגיש כך, אבל רק אנחנו יכולים לבחור אם להישאר בתחושות אלה וליצור מתח ביחסים או לבחור להרגיע את עצמנו ולהכיל את התסכול מתוך הכרה ברורה שלזולת יש את מלוא הלגיטימציה להיות במקום שונה ואף מנוגד למה שאנחנו צריכים.

כמובן, שאנחנו לא מדברים על מצב בו יש בעיה קבועה של תסכול ופגיעה מתמשכים במערכת היחסים. במצב כזה יש לבדוק את מקור הבעיה ולטפל בה או לשקול לקבל עזרה מקצועית אם לא ניתן לפתור אותה לבד.

אז מה עושים?
ראשית, כדי להימנע מתחושות לא נעימות אלה או מויכוחים וממריבות מיותרות עם בני הזוג, הילדים, בני המשפחה, חברים ועוד כדאי לשנות תפיסה וזווית ראיה. יש להבין, כי הציפייה שהאחר יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו היא משאלה פנטזיונית לא מציאותית. זו אשליה בלבד כי אין לנו שליטה על האחרים ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו מהם. זה אומנם לא פשוט, כי צריך להחזיר את הבעלות על חיינו לעצמנו ולקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים ועושים ולוותר על האפשרות להטיל את האשמה והאחריות על האחרים ולהישאר, כביכול, "בסדר" ו"צודק", אבל זה שווה. זה שווה את המאמץ כי זה משאיר לנו את השקט והרוגע של עצמנו, מקל ומשחרר ויוצר מרחב יחסים בטוח, קרוב ומקבל. סביר להניח, שביחסים כאלה יש סיכוי גדול יותר לקבל את המענה לצרכים.

שנית, כדי שהאחרים ידעו מה אנחנו מצפים מהם כדאי לשתף אותם מראש בצורה גלויה וישירה כדי שהם לא יצטרכו לנחש. ציפייה שלא בוטאה באופן ברור טומנת בחובה כבר את האכזבה הפוטנציאלית כי גם לקרובים ביותר לנו אין חיישנים ועיני רנטגן לדעת מה מתרחש בתוך לבנו, אם לא אמרנו להם.

בנוסף, גם אם אנחנו משתפים אותם בצורה גלויה ופתוחה ומבקשים "הכי יפה" אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע "לא" ולהכיל את האכזבה והתסכול שלנו מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרות.

ולבסוף, לקבל את השונות וההבדלים בינינו, לראות את האחר כאדם עצמאי, נבדל ושונה ובעל זכות להיות מי שהוא כי הצרכים שלנו לא חשובים יותר משלו וההיפך

התפרצות של כעס או הימנעות ממנו – רווחים והפסדים / אריאלה מלצר

מי מאיתנו לא חווה מידי פעם תחושת כעס בנושא זה או אחר, על מישהו מסביבתו או על מישהו מקרוביו או את הכעס של אחרים כלפיו? מקורות הכעס הם שונים ומגוונים ונובעים מתוך עולמו הרגשי והחשיבתי של האדם על כל התנסויותיו בחיים מן העבר החל מילדותו.

אצל רבים הכעס נתפס כמאיים על שלמות ה"אני", הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית וכן, כאיום על שלמות היחסים עם הזולת ולכן, הוא מעורר באופן מיידי את הצורך להתגונן מפניו כמו מפני סכנה. ישנם אלו שמפחדים מהכעס של האחרים כלפיהם וחלקם, מפחדים אף מהכעס של עצמם.

דרך הגנה אחת להרחיק את האיום תתבטא אצל חלק מהאנשים ע"י התפרצות תוקפנית אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות כגון, צעקות, עלבונות, קללות, האשמות, השפלות, איומים, הפחדות, הפחתת ערך, זריקת חפצים וכד' עד כדי אלימות פיזית. מנגד, חלק מהאנשים ימנע לחלוטין מביטוי הכעס וידחס אותו פנימה כגון, שתיקה, הסתגרות, התרחקות, ניתוק מגע וכד' עד כדי פגיעה עצמית. שום התנהגות קיצונית אינה מביאה כל תועלת. שתי ההתנהגויות הקיצוניות האלה גורמות בסופו של דבר לתוצאות שליליות והרסניות, דהיינו, לפגיעה קשה בעצמם ולפגיעה ביחסים עם הזולת ומותירה את האדם בתחושת בדידות וכאב.

לעומתם, ישנם אלו אשר יודעים לבטא את כעסיהם בדרך אסרטיבית המסייעת להם להשתחרר מן הכעס והרגשות הנלווים לו בדרך ישירה ומכובדת מבלי לפגוע בעצמם או באחרים. דפוסי ההתנהגות בשעת כעס גם הם תלויים וקשורים להתנסויות בילדות, לדפוסי ההתקשרות הראשוניים עם הדמויות המטפלות, החוקים ודפוסי ההתנהגות במשפחת המוצא, ערכים, תבניות חשיבה, מנהגים, נורמות תרבותיות, אמונות ועוד.

התפרצות של הכעס או הימנעות ממנו הן התנהגויות בעלות פונקציה בעולם הפנימי שלנו והן באות לשרת אצלנו צרכים כלשהם, הן מודעים והן לא מודעים. בדרך כלל הן באות מאותם מקורות פנימיים דומים רק מתבטאות בדרכים שונות.

לא אחת אני נתקלת בתגובה מופתעת ואף בהתנגדות רבה כשעולה השאלה "מה אתה מרוויח מזה?"
התשובות האוטומטיות שעולות, לרוב, הן "אני לא מרוויח כלום", " איך אני יכול להרוויח מזה משהו?", " הרי אני רק מפסיד מזה.."  ההתנגדות, ואף העלבון העולים מהשאלה, נובעים מכך שהם מרגישים מותקפים מהשאלה, עפ"י חוויתם, שכביכול, הם מואשמים בהתנהגות פוגעת מכוונת מתוך מטרה להרוויח משהו, דבר המציג אותם, לכאורה, כאנשים שליליים ורעים. הרי, ברור שהמניע שלהם לטיפול או לסדנא נובע מתוך כוונה טובה ורצינית לשנות את התנהגותם. הם רוצים שאראה אותם כאנשים נורמטיביים המכירים בבעייתם הגורמת להם נזקים והפסדים וכי הם בתחושה שזה גדול מהם והם לא יכולים לשלוט בכך או לנהל את התנהגותם כפי שהם היו רוצים.

ואכן, יש להדגיש כי אנשים רבים המתפרצים לעיתים קרובות על סביבתם הם, לרוב, אנשים נורמטיביים, אינטליגנטים ואיכותיים מאד, מתפקדים היטב, מוכשרים, חברותיים, מצליחים בעבודתם ואנחנו יכולים לפגוש אותם בכל מקום, במשפחה, במקום העבודה, בין החברים, השכנים ועוד. הם יכולים להיות כל אחד מאיתנו.

השאלה " מדוע אתה צריך להשיג את המענה לצרכיך בדרך הזו שפוגעת בך וגם באחרים ולא בדרכים אחרות?" מתחילה לעורר בהם כבר חשיבה אחרת אשר מסמנת להם שיש להם צרכים שונים, פנימיים וחיצוניים, המבקשים מענה מספק אך יש בתוכם משהו המנהל אותם לפעול בדרך שהם פועלים אשר אם הם יזהו אותו הם יוכלו לפעול בדרך שונה לחלוטין. הם מתחילים להבין שהם משלמים מחיר יקר ומפסידים יותר ממה שהם מרוויחים. מתחילה לחלחל בתודעתם ההבנה כי יש דרכים שונות ומגוונות להשגת המענה לצרכים שלהם ושהם לא מוכרחים לפעול רק בדרך הזו הלא יעילה עבורם שפשטה את הרגל וכבר לא מעניקה להם את ההישגים הרצויים עבורם.

כשמתחילים לבחון את ההפסדים והרווחים כתוצאה מההתנהגות המתפרצת או הנמנעת עולה באנשים באופן טבעי כאב רב, אשמה, צער, חרטה והרבה עצב. אכן, זה באמת לא פשוט לעמוד מול התוצאות המכאיבות וההשלכות הקשות של המעשים וההתנהגויות  האלה. לעיתים, אף יכולה לעלות ביקורת עצמית חריפה עד כדי הלקאה עצמית. אין טעם במתקפה עצמית כי היא מחלישה ומייאשת.

מה שהאדם צריך בתהליך השינוי זה חמלה לעצמו כי לרוב, מה שמנהל אותו בזמן אירוע הוא הילד הפנימי המפוחד וחסר האונים שבתוכו. זה ילד סובל וכאוב מאד. ילד כזה זקוק לחמלה וחיבוק גדול וחם שירגיע אותו. יש לזכור כי ההתנהגות הזו איננה המהות של האדם אלא רק חליפת ההישרדות שלו הנובעת כצורך הגנתי מפני כאב כלשהו.
יש חשיבות מרובה לתת לרגשות הקשים האלה להיות, לפגוש אותם ולהכילם אך אין טעם בהלקאה עצמית כי מהמקום הזה לא גדלים. התקפה עצמית לא מועילה בדרך לשינוי אלא רק מחלישה את האדם , מייאשת ולא מאפשרת לו לראות דברים חדשים.

כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, אנחנו מחזירים לעצמנו את הכוח, ואת תחושת הערך שלנו ומשם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו. זה מקל, ומשחרר מרגשות אשמה כבדים, צער, ייאוש, כאב, חוסר אונים, חולשה, דיכאון ועוד ועוד.

יתירה מזאת, כשאנחנו לומדים לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו על חסרונותינו ועל יתרונותינו, אנחנו לומדים גם לסלוח יותר בקלות גם לאחרים ולקבל גם אותם על כל חסרונותיהם ויתרונותיהם.

ההבנה שההתנהגות הלא רצויה והפוגעת היא פועל יוצא של צרכים מסוימים אותם אני יכול להשיג בדרכים אחרות פותחת את הפתח לשינוי, להבין מהם אותם צרכים, מודעים ולא מודעים, ולבחור את הדרך המתאימה שתספק את המענה להם.

לדרך בה מתמודדים עם הכעס של עצמנו או עם הכעס של אחרים יש השלכות ותוצאות, הן על ה'אני' והן על מערכות היחסים עם הסובבים. מצד אחד, אופן הביטוי בא לשרת איזה צורך פנימי ולתת לו מענה וסיפוק אך לעומת זאת, כאשר ניהול הכעס וביטויו באים לידי ביטוי באחת מהדרכים הקיצוניות של הרצף ההתנהגותי התוצאה יכולה להיות שלילית בה האדם מפסיד הפסדים משמעותיים.

ההתבוננות ברווחים ובמיוחד בהפסדים, על כל הכאב הכרוך בכך, היא הכרחית בדרך לשינוי. רק ההכרה כי, בסופו של דבר, ההפסד עולה על הרווח תביא איתה מוטיבציה לשינוי ולקיחת אחריות ומחויבות על התהליך בדרך אליו.  היות וחלק מן הרווחים ואף ההפסדים הינם בלתי מודעים הרי שהתבוננות מכוונת  תעלה את המודעות אליהם ומכאן חשיבותו של מאמר זה.

קצרה היריעה מלתאר לפרטים את כל הרווחים ובעיקר, את כל ההפסדים הרבים הנגרמים כתוצאה מהתנהגויות אלו לכן, אתן מספר דוגמאות מכל דבר.

             דוגמאות  לרווחים כתוצאה מהתפרצות הכעס:

  • דרך להשתחרר מרגשות קשים – הכעס ניזון מרגשות אחרים כגון, קנאה, חוסר ביטחון, פחד, נחיתות, תחושת איום, דחייה, בושה, עלבון, חוסר אונים, אכזבה, זלזול, ועוד. רגשות אלו הינם קשים להכלה והם, לעיתים, בלתי נסבלים וקשה לרבים מאיתנו לשאת אותם בתוכם. הצורך הוא לפרוק אותם ולהשתחרר מהם וכשאין דרך לגיטימית להביע אותם בצורה ישירה וגלויה הם "מתחפשים" לכעס ואז פורקים אותם בדרך של התפרצות הכעס על אחרים. מאשימים אותם, מבקרים אותם, צועקים עליהם, מעליבים אותם וכד'. ההתפרצות מאפשרת הימנעות מתסכול ומכאב כי כשכועסים לא באים במגע ישיר עם הכאב אלא עסוקים רק בזולת שגרם לפגיעה. זו דרך מילוט ובריחה מהרגשות הלא נוחים שמתחת לכעס. כמובן, שדרך זו אינה באמת משחררת את הרגשות הקשים ואינה מאפשרת התמודדות אמיתית עם רגשות אלו היות ולא באים במגע ישיר ומודע עימם מפאת הקושי, החרדה והכאב שהם נושאים בחובם. ההיפך קורה. למעשה, דרך זו מנציחה ומשמרת את הרגשות הללו בפנים משום שהם לא מזוהים ולא מבוטאים ישירות אלא רק באמצעות כעס שהוא משהו כללי לא ממוקד ולכן, הם לא באמת משתחררים. זו דרך המכחישה את הרגשות האלה כדי לעוקפם ולהימנע מהכאב שהם מעוררים.
  • פסאדה של חוזק וכוח –  אצל אנשים אלו ואחרים המשוואה היא כעס שווה כוח. ההתפרצות באה כדי לתת תחושת כוח ולהסתיר את החולשות והפחדים. זו חליפת ההישרדות הנובעת מהצורך בהגנה. לעיתים קרובות, גם האחרים נוטים  בטעות לפרש התנהגות כזו ככוח. אך לא כך הוא הדבר. זו אשליה של כוח היות וההתפרצות, בעצם, נובעת מהמקום הכי חלש וחסר האונים של האדם. אדם חזק באופיו אינו זקוק להתפרצות היות והוא יכול לבטא גם את חולשותיו בגלוי מתוך תחושת הביטחון שהוא חווה בתוכו.
  • דומיננטיות והשגת שליטה – באמצעות הכעס וההתפרצות שיש בה הפחדה, איום והפעלת כוח על האחר הם מקבלים ומשיגים את רצונם. הם, לכאורה, מרגישים מרכזיים, דומיננטיים, חשובים ובעלי ערך בקשר ובמערכת היחסים וע"י כך הם גם מצליחים להשיג שליטה על האחרים המנסים להתנהל עפ"י רצונם וציפיותיהם. זה רק סוג של "תלבושת" של דימוי חזק כדי להשיג את רצונם כשבעצם, זה בא במטרה להסתיר את תחושת הערך הנמוך שלהם כשבתוך תוכם הם מרגישים חלשים, מפוחדים וחסרי אונים.
  • טוב מול רעים – בעת שהכעס בא לידי ביטוי בהתפרצות והאשמת האחרים האדם חווה את עצמו כטוב יותר, כ"בסדר", צודק, חכם לעומת האחרים ה"רעים" וה"טיפשים". הוא "מתנקה", כביכול, מתחושותיו השליליות. בעולמו יש תפיסה של מנצחים ומפסידים בלבד וע"י ההתפרצות הוא מרגיש מנצח ( "מה, אני פראייר?", "אני לא אתן לו לדרוך עלי"). השלכת החלקים הבלתי נסבלים בתוכו על האחרים (לרוב, לא במודע) הופכת אותם בעיניו לבעלי חלקים אלו וע"י כך הוא רואה אותם כ"פוגעניים", "תוקפניים" וכ"לא בסדר". תפיסה זו משחררת אותם מאחריות על התנהגותם והם רואים את האחרים כגורמים להם להתנהג באופן זה.

דוגמאות להפסדים כתוצאה מהתפרצות של כעס : 
.

  • איבוד הקירבה והאינטימיות בזוגיות – לאורך הזמן בני הזוג אינם מוכנים לשאת יותר את ההתפרצויות וההתנהגות הפוגעת ומתרחקים. הם מפחדים ונמנעים מקשר קרוב. מתעורר אצלם כעס על הפגיעה בהם והם מתקשים לסלוח כבעבר, לוותר ולעבור לסדר היום. היחסים מקבלים אופי של מריבות וויכוחים בלתי פוסקים, או התרחקות רגשית ופיזית, הקירבה והאינטימיות לאט לאט נעלמות מהקשר ונוצרים יחסים עכורים ומרוחקים עד כדי ניכור שלעיתים, מסתיימים בפרידה.
  • גירושין ופירוק המשפחה  – כתוצאה מכך שבני הזוג אינם מוכנים לשאת יותר את ההתפרצויות המכאיבות והמשפילות הם מגיעים להחלטה להיפרד או לחילופין להתגרש עם כל הצער והכאב הכרוכים בפרוק הזוגיות והמשפחה. תהליך זה של איבוד המסגרת המשפחתית הינו משברי לכל הנוגעים בדבר. לעיתים, התהליך כרוך בפגיעה הדדית ובמאבקי כוחות קשים וכואבים, התנהלות מתישה ופוגעת בבתי משפט, הפסד של ימי עבודה רבים וכסף רב, ירידה במצב הכלכלי, תשלום לעורכי דין או מגשרים וצורך בפניה לאנשי מקצוע נוספים.
  • פיטורין מהעבודה, חוסר קידום ואיבוד פרנסה– מנהלים אינם יכולים לסבול התנהגות מתפרצת ותוקפנית בארגונם ולכן, יכולים למנוע קידום מאדם כזה או אף לפטרו ובכך הוא מפסיד את מקור פרנסתו.
  • פגיעה בילדים– "הילדים לא נהנים בחברתי" , "פוחדים ממני", "לא מתקרבים אלי", ביטויים אלו ואחרים נשמעים בטיפול הפרטני ובסדנאות לא אחת. ילדים הגדלים באווירת פחד, ביקורת, מתח, לחץ, נוקשות, זלזול עד כדי אלימות רגשית ופיזית כלפיהם, נפגעים הן נפשית והן פיזית. נפגעים התפקוד שלהם במסגרות החינוכיות, הדימוי העצמי והערך העצמי שלהם, המיומנויות החברתיות שלהם, התקשורת הבינאישית ועוד ועוד. למעשה, ככל שהילדים חווים התנהגות תוקפנית כלפיהם בצעירותם, בשלבי ההתפתחות הראשונים שלהם כך הם נפגעים יותר קשה.
  • איבוד שליטה במצב– ביטוי העולם הרגשי באמצעות הכעס למעשה, אינו משחרר באמת מהרגשות הקשים. נהפוך הוא. הכעס משמר ומנציח אותם בעולם הפנימי וכתוצאה מההתפרצות אף נוספים רגשות קשים כגון, תסכול, חרטה, אשמה, צער, כאב, חוסר אונים, דיכאון, דכדוך, חולשה ובדידות ולבסוף, חוסר חופש וחוסר שחרור ותחושת אי שליטה במצב. ככל שהם ממשיכים להתפרץ בקלות על כל דבר שמשתבש להם או שלא מתנהל כפי רצונם וציפיותיהם כך יגדל הסיכוי שהתגובות יהיו קשות יותר ומכאיבות. היות והם אינם יכולים לשלוט באמת על האחרים ולהתאים אותם לפי צרכיהם כך הם מאבדים בכלל שליטה על המצב.
  • פגיעה באחרים–  כאשר מתפרצים ופורקים את הרגשות הקשים החבויים מתחת לכעס, המהווה, למעשה, מכסה לרגשות אלו, פוגעים באחרים וגורמים להם כאב וצער. מאשימים, מעליבים ומבקרים אותם, צועקים עליהם ומפחידים אותם. בעצם, אין ניסיון להבין את הסיטואציה ומה חלקו של כל אחד ביצירת הקונפליקט ומה מציק לו אלא יש התמקדות ברצון בלבד לסיפוק מידי של הצורך להשתחרר מהתחושות הקשות.

       דוגמאות לרווחים מהימנעות ביטויי כעס:

  • הימנעות ככוח –  אחת התפיסות המניעות את האדם להימנע מלבטא את כעסו היא שהוא אדם שוחר שלום ושקט ואינו מחפש לריב עם אחרים או לקלקל את ההרמוניה של היחסים. הוא חווה את עצמו כטוב יותר, וותרן, פייסן וכאחראי הדואג לשקט במערכת היחסים. דרך זו מנחמת אותו ומעניקה לו בתוך עולמו את ההצדקה להתנהגות שלו ותחושה של כוח.

   השתיקה והימנעות מלדבר על הדברים המכעיסים ביחסים מקנה לו גם תחושת כוח כי השתיקה  מבטאת באופן פסיבי את התוקפנות.
השתיקה מופעלת ככוח על פני האחר כי השתיקה מונעת מהאחר לפתח שיחה גלויה וישירה שבאמצעותה הוא יכול לדעת על מה הכעס. השתיקה יוצרת מרחק כך שהאחר לא יכול להתקרב לאדם הנמנע המונע ממנו קירבה ואינטימיות..

  • הימנעות מעימות וקונפליקטים ויצירת שקט מדומה– האדם הנמנע מתקשה להיות בתוך עימות או קונפליקט. הוא מעורר בו תחושות קשות של איום, חרדה, פחד מפני הכעס ומפני התגובה האפשרית שיכולה להיות בחווייתו נטישה, עזיבה והשארתו לבד, גם אם זו לא עזיבה פיזית את היחסים אלא עזיבה רגשית, התרחקות וניכור.

הכעס יכול להיתפס אצל הנמנע כהרסני ליחסים ולכן, הוא נמנע מלהגיע למצבים מאיימים כאלה. הוא לא מתמודד עם הסיבות המקוריות של הקונפליקט אלא הוא ממשיך לתת להם לנהל אותו ואת מערכת היחסים. הוא לא פיתח לעצמו מיומנויות יעילות להתמודדות במצבי עימות   וקונפליקט והדרך שהוא בחר (לרוב, עוד מהילדות ובאופן לא מודע) היא להימנע ככל האפשר מלהגיע למצבי עימות וקונפליקט. מריבות וסכסוכים מפחידים אותו והוא מחפש שקט.
אולם, למעשה, הנמנע מייצר ע"י הימנעותו שקט מדומה היות והקונפליקט אינו נעלם אלא יורד
למחתרת, מתחת לפני השטח והמתח של הקונפליקט יתועל לנושאים אחרים, מריבות וויכוחים על דברים פעוטים ואף שטותיים ביותר.

             דוגמאות להפסדים כתוצאה מהימנעות מכעס:

  • הפניית התוקפנות כלפי העצמי– אלו שאינם מעזים לבטא את כעסם בגלוי וכתוצאה מכך אינם מסוגלים להשתחרר ממנו, שומרים אותו בתוכם ובכך מפנים את האגרסיה שנוצרה כלפי עצמם. נפשם ממשיכה לחיות בתוך מרחב פנימי הטעון באנרגיה שלילית החוסמת אותם מלהיות מי שהם כאנשים משוחררים ושלמים. יש להם תחושה שהם "כלואים" בתוך עצמם ללא מרחב של חופש ובחירה. זו התקפה עצמית על ה"אני", המחלישה את האדם, גורמת לו לייאוש ולמצב רוח ירוד ועכור, אי שקט, מצוקה ומועקה.
  • רצון לרצות את האחרים ו"להיות בסדר" עד כדי וויתור וביטול עצמי– הם קשובים רק לצרכי האחר ובאופן זה הם מרגילים אותו שצרכיו חשובים יותר. כתוצאה מכך, ומקשייהם להציב גבולות ברורים הם "מזמינים" את זולתם להתעלם מהם ומצרכיהם, לא להתחשב בהם וע"י כך הם נשארים עם צרכים לא מסופקים וחסך רב. כך הם, בעצם, מבטלים את עצמם מול האחר ולמעשה, במו ידיהם גורמים לעצמם תחושה של שקופים ולא קיימים.
  • תלות רגשית ופיזית באחר – זהותם העצמית באה לידי ביטוי באמצעות האחר, הם אינם נותנים לעצמם רשות לגיטימית לפעול באופן עצמאי כאדם מובחן, נבדל ואינדיבידואלי בעל עולם משלו. כתוצאה מכך, הם נותנים לאחרים לנהל את חייהם ולעיתים, אף בניגוד לרצונם ואף הופכים את עצמם לתלויים באחר המנהל אותם. דבר זה, יכול להגביר את תסכולם ולהעצים את כעסם על האחר. הם מתקשים לקחת אחריות על עצמם ועל התנהגותם, אינם מאמינים בכוחותיהם הנפשיים ובכישוריהם וע"י כך הם אינם מסוגלים להאמין שיש בכוחם לשנות את מציאות חייהם. בדרך זו הם יוצרים מעגל סגור של חוסר אונים, פסיביות, תלות ומלכוד עצמי.

מהתבוננות ברווחים ובהפסדים שתוארו ובידיעה שיש עוד נוספים שלא הובאו כאן, נראה כי "יצא שכרו בהפסדו" (פרקי אבות, ה').

ברובם, הרווחים הינם זמניים ורגעיים או כאלה שרק יוצרים אשליה של פתרון, זיוף או פאסאדה של כוח. למעשה, הקושי של האנשים, הן המתפרצים והן הנמנעים, נובע מאותם מקורות פנימיים אך בא לידי ביטוי בצורה הפוכה. לעומתם, ההפסדים הם ממשיים ומוחשיים, נמשכים זמן רב והשפעתם הרסנית על ה"אני" והיחסים עם הזולת לטווח הארוך. אי לכך, שום קיצוניות בחיים אינה מועילה והדרך היעילה ביותר לבטא כעסים היא בדרך האסרטיביות, בה האדם מבטא את רגשותיו וכעסיו בדרך גלויה ומכבדת את הזולת מבלי שהוא פוגע בעצמו או באחר.

דרך זו ניתנת ללמידה ולמרות שרבים מתקשים להאמין שהם יכולים לעשות שינוי בחייהם, אכן ניתן לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם או לאחרים ואת דרך התנהגותם וללמוד דרך חדשה של ניהול כעסים.
מניסיוני הרב בעבודה, הן בטיפול פרטני והן באמצעות הסדנא, אומנם הדרך לא קלה ופשוטה אך בפירוש אפשרית ואנשים עושים שינוי מהותי ומשמעותי בחייהם. חשוב לזכור שכעס הוא רגש ככל הרגשות ויש להכיר בו כרגש אנושי וטבעי וכדאי לבטא אותו בדרך הולמת שתאפשר חיים שלמים, בטוחים ומספקים עם הזולת.

מעשה בסדנא לשליטה בכעסים- העוגן הפנימי שלי / אריאלה מלצר

אבי (שם בדוי), גבר נשוי כבן 40, העובד בחברת הייטק, הגיע לסדנא לשליטה בכעסים במסגרת מכון רעות, אמביוולנטי וחשדן מאד, עם ציפיות מאד נמוכות מתוצאות הסדנא. הוא הגיע, כמו רבים אחרים, בעקבות לחץ כבד של אשתו אך גם בגלל שהרגיש כי הוא מאבד את השליטה על חייו. התפרצויות הכעס והזעם שלו, שכללו אגרסיביות מילולית, ביקורת, האשמות, צעקות, נוקשות, שתלטנות ולעיתים, אף התנשאות תוך העלבת האחר ערערו והעכירו את יחסיו עם הסביבה, הקשו עליו מאד בעבודה וגרמו לו למריבות וויכוחים רבים אך בעיקר, פגעו ביחסיו עם אשתו.
אבי לא האמין שהסדנא תוכל לעזור לו לעשות שינוי. הוא ישב יותר ממחצית המפגשים קפוא, סגור ומוגן. דיבורו רציונאלי, לא מפגין רגשות. היה עסוק להראות למשתתפים ולמנחים את השכלתו הרחבה ובקיאותו בתחומים רבים. התווכח הרבה עם המשתתפים והמנחים לעיתים, אף תוך זלזול ולעג באחרים . יחד עם זאת, ניסה בדרכו לסייע לחבריו להתמודד עם הקשיים שעלו בסדנא.

גם אורי ( שם בדוי), כבן 36, נשוי ואב לילדים, עובד בכיר בחברה ציבורית, הביע ספק רב אם הסדנא תוכל לעזור לו כשתיאר את מצבו הקשה כשהגיע לסדנא : "הגעתי לסדנא בעקבות שבר אישי ומקצועי. התפרצויות הכעס שלי בשנים עברו סגרו בעדי דלת אחרי דלת, ואני חשתי את חיי המקצועיים מגיעים לקיצם. בחיק המשפחה יחסי לאשתי ולבני הפכו בלתי נסבלים, כאשר מרב האשמה הוא באגרסיביות המילולית שלי. עם עצמי חשתי מתוסכל וחוויתי כל העת תחושות של כשלון ופספוס. הרגשתי שתחושות הכעס השכיחות שלי מביאות אותי לאובדן ולמוות…". "מה יקרה אם הסדנא לא תעזור לי? אולי סדנא בניחוח אקדמי, עם תרשימים, מפלסי כעס, גרפים וסטטיסטיקות זה לא התרופה לבעיה שלי. מה כבר יכול לצאת מ-12 מפגשים בהם יושבת חבורה ושומעת הרצאה משני מנחים באולם הרצאות?? – כמה טעיתי."

אמיר (שם בדוי), כבן 37, נשוי ועובד בעולם התקשורת והפרסום, התקשה אף הוא להאמין בתחילה שהסדנא יכולה להיות לו מנוף לשינוי משמעותי בחייו ואף ביטא חשש, מבוכה, בושה וחוסר אמון ביכולתה של חבורת אנשים זרים לסייע לו: "הגעתי לסדנא כאדם עצבני, שמתקשה לשלוט בכעסים שלו ומבטא אותם בעיקר כלפי זוגתו בתוקפנות יתר. התקשיתי לקבל את השונה ממני, נטיתי שלא להאמין באנשים, להתרגז ולהתעצבן תכופות – מה שהתבטא לעיתים, בהתקפות חיצוניות ולעיתים, בפרץ כעס שאגרתי בתוכי – אותו מצאתי פורץ החוצה, ללא כל אזהרה, בפעמים אחרות.
חששתי מהמפגש עם אנשים זרים. אינני אדם שקל לו לבטא את עצמו בעל פה, בטח שלא בפני מי שלא פגשתי מעולם. אולם ככל שעבר הזמן, מצאתי אנשים קשובים שבאמת אכפת להם ממה שעובר עליי, עולמות מקבילים ושפה משותפת עם אנשים שלראשונה הבינו אותי לחלוטין, בלי כל ביקורת או הטפה – רק עם רצון לעזור ולתמוך, להראות את הדרך הנכונה."

אבי, אמיר ואורי הינם דוגמא לתהליך המשמעותי שעוברים רוב משתתפי הסדנא, גברים ונשים כאחד, ולרחשי ליבם החל מהחשדנות, האמביוולנציה, הספק וחוסר האמון שהם חווים בהתחלה ועד לשינוי המהותי שמתרחש בחייהם. כמו רבים אחרים, הם רואים את השתתפותם בסדנא לשליטה בכעסים במסגרת מכון רעות לטיפול במשפחה, בזוג ובפרט (כגורם המשמעותי שתרם לשינוי שחל בהם).

לדברי אבי, הוא מסוגל כיום להקשיב לאחרים, לשאת תסכולים, לשמוח ולאהוב את עצמו ואת הקרובים לו. הערכתו העצמית גבוהה יותר ויחסיו המקצועיים והמשפחתיים השתפרו בצורה משמעותית. אך בולט במיוחד השינוי שעשה אבי בחייו המקצועיים לאחר שעשה הסבה דווקא לאחד ממקצועות הטיפול. "לפי הרגשתי," הוא אמר, "עשיתי בסדנה דרך, שאנשים עושים בטיפול אישי במשך כמה שנים טובות.. ..אחד הדברים החזקים יותר, שנתתם לי זו היכולת לא להסכים ועדיין לכבד את הצד השני ואת הדעה השנייה. .."

עם תום הסדנא תיאר אורי את השינויים שחלו בו:
"בסדנא קיבלתי את שמחת החיים בחזרה, ואת הראייה האופטימית על עצמי ועל התנהגותי. אם בעבר היו מצבים של חדווה נדירים, הרי היום זהו המצב הרגיל שלי. אני אוהב את עצמי, ולכן אני יכול לאהוב את הזולת… בסדנא למדתי קודם כל להקשיב. התחלתי להביט לאנשים בעיניים, בזמן שאני מדבר עמם. גיליתי כמה עומק יש בהקשבתי החדשה. למדתי לשתוק ולא לנסות להשתלט על שיחות שאני משתתף בהן. בכך קיבלו דברי משמעות רבה יותר….למדתי להכיר את הכעס לפני בואו, להבין את מקורותיו ואת הרגשות הראשוניים שהוא בנוי עליהם… למדתי להתבונן בתוכי אל דמות הכוח שלי, ולשאוב ממנה עידוד וסיוע בעת הצורך. מספר הפעמים שבהן הגעתי להתפרצות ירד דרסטית, והתנהגותי במצבים אלו התמתנה מאוד…. למדתי להביע רגשות בצורה שאינה פוגענית. משפחתי כולה חשה רגיעה גדולה.. אף שיש לי עוד מה לשפר….בעקבות הסדנא הבשילו אצלי תהליכים מאוד עמוקים ".

ולאחר שנתיים מתום הסדנא טרח אורי לעדכן כי.: ..הכעסים שלי פחתו מאוד, הן בתדירותם והן בעוצמתם. אני לומד גם לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי גם על הכישלונות שלי. ….הגעתי לפרק החמישי באוטוביוגרפיה – הלכתי במורד רחוב אחר.( "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" מתוך ספר המתים הטיבטי) ..השינוי הגדול שהחל אצלי לפני שנתיים עוד נושא פירות, מסתעף, מתעצם."

בדומה לאבי, אמיר ואורי, סובלים גברים ונשים רבים מהתפרצויות כעס או היעדר יכולות לבטא כעס אשר פוגעים בהערכתם העצמית, תפקודם המקצועי ויחסיהם הבין אישיים.

אין צורך להישאר במצב קשה זה ההולך ומחריף עם הזמן. חבל להרוס בינתיים את היחסים עם כולם ובעיקר עם הקרובים ביותר, האישה, הבעל והילדים. ניתן למצוא את הדרך החדשה לחיים מאוזנים ושקטים באמצעות הסדנאות לשליטה בכעסים ולתקשורת יעילה הניתנות במסגרת המכון.

כאמור, כעס הוא רגש טבעי, אנושי ולגיטימי: כולנו נולדים עם תוקפנות אך דרך מגעינו עם המשפחה, הסביבה והנורמות החברתיות אנו לומדים לעדן אותה. כעס אינו רגש ראשוני אלא רגש משני אשר ניזון מרגשות אחרים ובלתי נסבלים כקנאה, בושה, חוסר אונים, תחושת דחייה, נחיתות, עלבון וכד'. כאשר איננו מצליחים לזהות מה אנחנו מרגישים או כשקשה לנו מאוד לשאת רגשות אלו, אנו משחררים אותם באמצעות הכעס. למעשה, כעס מתעורר בדרך כלל כאשר איננו מקבלים מענה לצרכינו ונוצר אצלנו חסך וכאב אשר מעוררים חרדה שחלקנו מסוגלים להכיל וחלקנו לא מסוגלים לשאת.

במצב של חוסר יכולת לשאת את הכאב והכעס בתוכנו ישנם אלו שפונים לאחד משני קצוות קיצוניים: או לכיוון של שחרור האנרגיה שהתעצמה באופן של התפרצות בלתי נשלטת או דחיסה של הכעס פנימה והימנעות מביטוי שלו.
חשוב להבין שלמרות שאנו מתבוננים על שני קצוות מנוגדים התנהגותית, התפרצויות זעם חסרות שליטה אל מול היעדר ביטוי של כעס, למעשה, הם ביטויים שונים של אותו הקושי ומקורם מאותו מקום פנימי של כאב. בחירת דרך הביטוי מבין השתיים מושפעת בבגרות מהתנסויות העבר ומהמודלים הראשוניים בילדות אותם חווה הילד כדרכים לוויסות ולביטוי רגשות בכלל ובכעס בפרט.

אנשים אשר נוטים להתפרצויות כעס בלתי נשלטות חווים בדרך כלל פגיעה משמעותית במערכות היחסים הקרובות והמשמעותיות ביותר שלהם. פעמים רבות יש מנגנון פנימי שמאפשר להגביל את ההתפרצויות מחוץ לבית אך הופך את הסביבה הקרובה למקום לגיטימי, כביכול, לשחרור מכלול המתחים והתסכולים ותופס אותה כמובן מאליו.
במקביל, ההתפרצויות מעוררות גם אשמה, בושה ופגיעה בדימוי העצמי. אנשים הנוטים להתפרצויות זעם הם פעמים רבות אנשים שלמדו שאסור להם לבטא כאב או חולשה ולכן רגשות מכאיבים (קנאה, דחייה וכד') יתבטאו דווקא בכעס.
מולם נמצאים אנשים אשר כמעט ואינם מבטאים רגשות כעס ותסכול. פעמים רבות מדובר באנשים אשר למדו בילדותם כי הבעת כעס מביאה לתוצאות שליליות כדחייה ואובדן האהבה, ולכן הם חווים פחד עצום מהכעס של אחרים ושלהם עצמם. הנטייה לדחוק פנימה את כל הכעסים עשויה להתבטא בהתנהגות מרצה ולא אסרטיבית, דימוי עצמי נמוך, מועקה, חרדה, דיכאון ובעיות פסיכוסומטיות (כאבי ראש, בטן, בעיות עור וכד' אשר מקורן בגורם נפשי ולא פיסי).
הדגש בסדנא הוא על התהליך החוויתי ולא רק על ההבנה הרציונלית שעוזרת פעמים רבות להתגונן מהעולם הרגשי. רבים מגיעים לסדנא עם תפיסה שהמפגש יהיה כמו שיעור של מורה ותלמיד, עם גרפים, נוסחאות ולמידה טכנית של כלים חדשים. היות שכך, חלק מהמשתתפים מגלה בתחילה אכזבה ותסכול רבים אך בהדרגה עם התפתחות הסדנא הם מגלים כי הכלי העיקרי שעוזר להם בדרך לשינוי הוא התהליך שהם עוברים במהלך הסדנא תוך האינטראקציה שנוצרת בינם לבין עצמם ובינם לבין המנחים.

אחת המטרות הראשונות והמשמעותיות בסדנא היא יצירת מרחב בטוח, בהתאם לשיטת האימגו שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס בתחילה עבור טיפול זוגי. לדברי אורי, "הקבוצה נתנה לי מרחב בטוח. הייתה לי תחושה שיכולתי לומר כל דבר, ללא חשש מפני לעג או ביטול. המתנות שקיבלתי מכולם סייעו לי להפנים ולגבש תפיסת עולם חדשה. בעיקר קיבלתי מהקבוצה תחושה של הערכה, שסייעה לי לחזור ולהאמין בעצמי וביכולותי."

הביטחון שנוצר במרחב היחסים הקבוצתי מאפשר למשתתפי הסדנא לבטא את כל החלקים האישיותיים שלהם, גם את אלה הפחות יפים שהם כל כך עסוקים בדרך כלל להסתיר מעיני האחרים. המרחב הבטוח מאפשר למשתתפים לספר על האירועים הקשים שנוגעים לכעס, על החולשה ועל הבושה. החשיפה העצמית, אשר מעוררת דווקא תגובות של אהדה והבנה ולא של לגלוג ודחייה, מחזקת את הדימוי העצמי ואת הביטחון ומאפשרת לשמוע ולקבל זוויות ראייה חדשות על מצבים שונים.

גדי(שם בדוי): ביטא זאת היטב " הדבר הכי משמעותי מבחינתי היה הביטחון והאמון שלי בכם. לא מבחינה שכל מה שאתם אומרים אני חייב לקבל – אלא בעיקר שאתם יכולים להכיל הכול, שלא תתמוטטו, שאני יכול להביא את עצמי ולהתנהג כמו שאני ואתם גם תקבלו, גם תתמודדו…אף פעם לא הרגשתי מותקף, אף פעם לא הרגשתי שגרמתי למשבר או לקושי שלא יכולים להתמודד איתו, שעשיתי מה שאסור לי לעשות. במובנים האלה הייתם בבחינת תיקון מעולה עבורי."

מעבר להיבט החוויתי של הסדנא, יש גם היבט תיאורטי שכולל למידה על מהות הכעס ועל השפעת המוח על ההתנהגות התגובתית. המשתתפים לומדים לפתח מיומנויות של זיהוי החלקים מעולמם הפנימי הדוחפים אותם להתנהגות האוטומטית התגובתית ואת והסימנים הפיסיולוגיים והאחרים הקודמים להתפרצות. הם לומדים להבחין בין הכעס לבין רגשות אחרים המתעוררים בהם ולבטא אותם ישירות ובגלוי. למשל, לזהות מתי מדובר בחוסר אונים או עלבון לבין הכעס הבא בעקבותיהם.

זאת ועוד, נלמדות בסדנא טכניקות שונות ודרכי ביטוי חלופיות לניהול ותיעול הכעסים שימנעו הן את ההתפרצות והן את הדחיסה וההימנעות, שתי התנהגויות הפוגעות לא רק באחרים אלא גם בעצמי. בנוסף, נלמדות טכניקות ומיומנויות של יצירת דיאלוג בקשר ותקשורת בין אישית יעילה וטובה יותר.

כמו כן, מושם דגש על לקיחת אחריות על ההתנהגות האישית ועל העולם הרגשי הפנימי. זהו דבר שמאד קשה למשתתפים לקבל ולוותר על ה'פריבילגיה' להיות צודקים ולהאשים את האחרים והסביבה. קשה להם לעכל שאין דבר כזה "היא עצבנה אותי" אלא "אני התעצבנתי", אין "הוא העליב אותי"- אלא "אני נעלבתי", אין "היא פגעה בי" – אלא " אני נפגעתי" וכיו"ב.

גיא (שם בדוי), 39, גרוש ואב לילדים, עובד בחברת הייטק, תיאר את תהליך השינוי שלו "עברתי תהליך של התבגרות/התפכחות שבו מבן אדם עם פיוז קצר שהתפרץ בקלות אני היום הרבה יותר שקול, רגוע ונינוח. הגעתי למצב של מודעות עצמית שמאפשרת לי הרבה יותר מבעבר לבחון את הסיטואציה ולשקול רווח והפסד ותוצאות אפשריות של ההתפרצות לפני שהיא מתרחשת. התחלתי ללמוד אצלי זיהוי של שטחי אש, צדדים חזקים באישיותי וסימנים לעצבנות שמאפשרים לי לנסות להתמודד עם כעסים בצורה שונה מזו שבה הייתי נוקט לפני הסדנא."

לבחירה במסגרת הקבוצתית יש משמעות מאוד גדולה. אנשים שנוטים להתפרצויות כעס חשים הרבה פעמים שהם חיים חיים כפולים של הסתרה וזיוף כלפי חוץ. בסדנא החוויה שכולם דומים ומבינים בדיוק על מה מדברים יוצרת תחושת שותפות. הם מבינים שאי אפשר יהיה לעזור להם אם הם לא יחשפו את עולמם הפנימי ולכן, הם מגלים כי אין יותר צורך להסתתר מאחורי מסיכות ותחפושות. הם נותנים לעצמם רשות להיות אמיתיים ולבטא את עצמם כולל העצב, הפחד, הקושי, החולשות, חוסר האונים, חוסר הביטחון והקנאה. לעיתים, לראשונה בחייהם, הם נותנים לעצמם רשות לבטא רגשות בכלל ורגשות קשים בפרט תוך קבלת עידוד, הערכה, תמיכה. החיזוקים הרבים שהם מקבלים מאפשרים להם לראות ולקבל פרשנויות שונות משלהם ודרכים אחרות להתמודדות עם קשייהם וכאבם. הסרת ה"תחפושת" המגוננת וחשיפה של הצדדים התוקפניים בפני הקבוצה מביאה מצד אחד לחשש מפני פגיעה עקב החשיפה אך בעיקר, להקלה גדולה לאור התמיכה והחיזוקים שהם מקבלים.

הקבוצה מעבירה מסר של הערכת האומץ והמוטיבציה והנחישות להשתנות ושל קבלה למרות גילויים של צדדים פחות יפים ונעימים. חווית שותפות הגורל הדומה מסירה את תחושת הבדידות ויוצרת חוויה של "ביחד" ואחווה המעניקה כוח וביטחון, תחושת שחרור ובעיקר, הסרת תחושת הזיוף של ה"אני" וחופש להיות מי שאני, אמיתי ואותנטי. הם מתחברים לכוחותיהם האמיתיים, לעוגן הפנימי שלהם היוצר אצלם תחושת ערך, חוזק ומגביר את ביטחונם העצמי.
החשיפה ההדדית של סיטואציות הקשורות בכעס מאפשרת לחברי הקבוצה גם לשמש מראה אחד לשני. כלומר, להתבונן מהצד כיצד הם נראים בשעת התפרצות כעס ולזהות בעצמם זוויות ראייה ואלטרנטיבות חלופיות. יואב (שם בדוי) – "..דרך התובנות על האחר קל היה לפעמים להתחבר לתובנות על עצמנו…" ושי (שם בדוי)תיאר כי "..מימד השותפות, למרות שקל היה לי לזלזל בו בהתחלה, היה מהחזקים שבדחיפה לשינוי."

בנוסף לכך, העובדה שהקבוצות הטרוגניות ומורכבות מגברים ונשים, צעירים ומבוגרים ומ"מתפרצים" ומ"דוחסים" מאפשרת להם חיבור מודע לחלקים רגשיים אשר, לעיתים קרובות, הם לא מודעים לקושי הרב שיש להם לבוא איתם במגע בגלוי ובאופן מודע. הצעירים יכולים לראות את המבוגרים כמייצגי הוריהם וגם ההיפך ולהבין ללא המטענים הרגשיים הרגילים העולים אצלם אוטומטית דברים שלא יכלו לראותם קודם לכן.

כמו כן, גברים ונשים הנוטים להתפרצויות כעס וזעם יכולים לשמוע את הכאב הנגרם בגלל התפרצויות מסוג זה, כפי שהוא עולה מהמשתתפים בעוד שאת כאבם של בני זוגם הם לא מסוגלים לשמוע. אנשים המתקשים לבטא כעס מצליחים להבין באמצעות המשתתפים המבטאים כוחנות ושתלטנות ומפחידים אותם מאד כי מקורו של הכעס הוא בחולשה וכאב רב ולאו דווקא מהתנהגות הנובעת מכוח וחוזק. הם מבינים כי האחריות לשינוי היא שלהם ועליהם להתמודד עם הפחד שלהם עצמם מלבטא את מחשבותיהם, רגשותיהם ורצונותיהם שמא הם יפגעו באחרים ויהרסו את היחסים עמם.
למעשה, הקבוצה מחצינה דיאלוג פנימי המתקיים פעמים רבות באופן סמוי בנפשם של המשתתפים, מבלי שיעזו לבטא אותו בגלוי.

מעבר לכך, עצם ההשתתפות בקבוצה מחזקת מיומנויות של אמפתיה, פתיחות, נתינה, שיתוף והקשבה לאחר. וכמו שאמר רני- "…למרבה הפלא, תחושת הריפוי והסיפוק שלי הגיעו דווקא מלקיחת חלק פעיל בלעזור לחברי הקבוצה להבין את אשר ארע להם ולתת את הפרספקטיבה שלי למה שארע להם בניסיון להקל עליהם ולסייע במציאת פיתרון, דרך. בעזרתם של חברי קבוצה נוספים או אחרים, הייתי יכול להיות ניזון וגם מזין. התובנה הגדולה ביותר שלי מהסדנא היא שכאשר אני מזין אנשים ומרגיש שדעותיי תורמות להם אני מרגיש שלם ובעל סיפוק רב, ואז גם פחות כועס ויותר רגוע." מיומנויות אלו באות לידי ביטוי בקשריהם הבין אישיים, המשפחתיים, החברתיים, בעבודה ועוד ומשפרות אותם.

לסיום, עם תום המסע המשותף בסדנא יוצאים המשתתפים לדרך חדשה. כמו אמיר, אבי, אורי, שי, גיא יואב ורני יוצאים המשתתפים מהסדנא עם תחושה של ביטחון ושל שליטה עצמית, אשר מאפשרת להם להתנסות בחוויות שלא יכלו לשאת קודם לכן, כמו חשיפת רגשות וחולשה, שיתוף אנשים אחרים בכאב וכד'. מתפתחת גמישות ויכולת לחשיבה פחות נוקשה ודיכוטומית, אשר מגדילה את היכולת להתמודד עם רגשות קשים ותסכולים באופן מאוזן ואסרטיבי אך לא חסר שליטה. מתגלה ומתחזק העוגן הפנימי של כל אחד מהמשתתפים המגביר את תחושת החוזק והערך העצמי שלהם. העלייה בתחושת המשמעות והדימוי העצמי מאפשרת להם לבטא את עצמם בחופשיות ובפתיחות מבלי שייאלצו להסתתר מאחורי "תחפושות", איסורים וחומות למיניהן, וע"י כך יש הקלה, שחרור ורוגע וכתוצאה מכך, נמנעות הפגיעות בעצמי ובאחרים. התהליך אינו פשוט וקל ואף מפגיש עם חלקים מעוררי כאב, אך זו היא ההתמודדות האמיתית, שכן, אין גדילה ללא כאב, שבסופו של דבר מביאה לשינוי המיוחל.

שליטה בכעסים – דרכים לתיעול וניהול כעסים / אריאלה מלצר

כולנו נתקלים מידי יום במצבים המעוררים בנו כעס ותחושות לא נעימות הנלוות אליו. חלקנו מצליחים להתמודד איתם ביעילות, ברוגע ובשקט וחלקנו, מתקשים להישאר שלווים ומבטאים את כעסיהם בהתפרצות ואיבוד שליטה, המלבה ומעצימה את האירוע. תוצאות ההתפרצות הן בדרך כלל יחסים מעורערים ועכורים עם הזולת ולמרות הרגיעה הזמנית שבאה לאחר האירוע מתעוררים רגשות של חרטה, צער, עצב, כאב, בדידות, חוסר אונים ועוד. בינם לבין עצמם הם, לרוב, מצטערים על התנהגותם אך מתקשים לעוצרה בזמן אמת. המאמר בא להראות דרכים חלופיות וזוויות ראייה חדשות על מנת להגביר את מערך הבקרה הפנימי ולהגיב בתגובה שקולה יותר ולהעלות את היכולת לבטא כעסים בצורה אפקטיבית ומוצלחת.

חשוב לציין, שאין המטרה למחוק את רגש הכעס מתוכנו (זה גם לא אפשרי) היות ואנו נולדים עם דחף התוקפנות וכן, כי הוא חלק מהעולם הרגשי של כולנו כיצורי אנוש כמו כל הרגשות האחרים ואי אפשר להתכחש לו.
ישנם אנשים אשר עקב התנסויות החיים שלהם מהעבר מפחדים מפני הכעס ותופסים אותו כדבר מאיים והורס אשר יש להימנע ממנו ככל האפשר. הוא מעורר בהם חרדה גבוהה והם חוששים, הן מהכעס של עצמם והן מהכעס של אחרים כלפיהם.

הכעס מגיע, לרוב, כאשר האדם מרגיש מאוים, מותקף או חווה סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, המאיימת עליו. בני האדם, כמו בעלי החיים, מגיבים בשעת סכנה בעיקר בתקיפה, הבאה לידי ביטוי באנרגיה מתפרצת כלפי חוץ או בבריחה, אנרגיה של התכנסות והסתגרות.
הכעס נובע כתוצאה מרגשות קשים ובלתי נסבלים, המתעוררים עקב אירוע מסוים כגון, חרדה, קנאה, דחייה, השפלה, עלבון, תסכול ועוד ומורגש כאנרגיה מתעצמת בתוך העולם הפנימי המחפשת פורקן והקלה.

אנשים שונים מבטאים ומתמודדים בצורה שונה עם תחושות הכעס שלהם, על כל הרצף ההתנהגותי החל מהקיצוניות האחת של התפרצות אלימה וכלה בקיצוניות השנייה – דחיסת הכעס.
ראשית, כאשר אנו כועסים מתרחשים בגופנו תהליכים פיסיולוגיים שונים כגון, הזעה, נשימה מואצת, דופק מהיר, לחץ ומועקה בחזה, רעד בגוף, יובש בפה ועוד.

שנית, הכעס יכול לבוא לידי ביטוי בהתפרצות וגילויי תוקפנות שונים כמו, צעקות, קללות, הטחת עלבונות והשפלת הזולת, איומים, הפחדות, מריבות וויכוחים סוערים וקולניים, תוקפנות פסיבית עד לכדי אלימות פיזית, מכה, סטירה ועוד. ההתפרצות היא השלכת הרגשות הבלתי נסבלים שבתוכנו על האחר. התפרצות ואיבוד שליטה אינם נובעים מכוח, כפי שרבים נוטים לטעות, אלא הם ביטוי לחוסר אונים, לחוסר מוצא ולחולשה. התנהגות זו, למרות שהיא מאפשרת פורקן ושחרור זמניים של רגשות קשים, גורמת בדרך כלל, מאוחר יותר לרגשות אשם, צער ותסכול על ההתפרצות הבלתי נשלטת ובנוסף, אף גורמת לפגיעה באנשים, לעיתים קרובות, במיוחד באלו הקרובים אלינו ביותר.

לעומת זאת, הכעס גם יכול לבוא לידי ביטוי בדחיסה ובשקט תוך הפניית התוקפנות אל עצמנו, במיוחד אצל אלו אשר אינם מעזים כלל לבטא את כעסם. במקרים אלו, הכעס הינו הרסני לא פחות מן הכעס אשר בא לידי ביטוי בהתפרצות. אנשים אלו מגיבים לאירוע מכעיס בצורה פסיבית, מתעלמים, שותקים ולכאורה, עוברים לסדר היום. זה לא אומר שהם אינם מרגישים כעס ותסכול, אבל הם בוחרים להימנע מעימות ולא לבטא את רגשותיהם.

במקום זאת, הם ינסו לרצות את האחרים "ולהיות בסדר", תוך שהם מדכאים את רגשותיהם, צרכיהם, ורצונותיהם ובכך הם מאפשרים לאחרים לנהל את חייהם. התנהגות זו גורמת להם לפגיעה בדימוי העצמי, לרגשות חוסר אונים ולבדידות. "כליאת" הרגשות, מתוך פחד לבטא אותם, עלולה לגרום להרגשת מצוקה, מועקה ודיכאון ולגרור אפילו בעיות גופניות, פסיכוסומטיות.

כשאנחנו משאירים את תחושת הכעס בתוכנו, אנחנו מבטאים אותו באופנים שונים, חלקם מודעים וחלקם, לא. לעיתים, מפגינים את הכעס בצורה עקיפה, דבר היוצר מרחק ביחסים, ניכור וזרות ולמעשה, נשארים לבד. התוקפנות השקטה והפסיבית מרתיעה את הסובבים מלהתקרב, ונוצר מעגל סגור של תחושות מרירות, אי שקט ותוקפנות, המרחיקים עוד יותר את האנשים אשר אנו חפצים בקרבתם.

לאור זאת, ניתן להבין כי על האדם ללמוד לבטא את כעסיו בצורה יעילה ובלתי הרסנית ולכן, אין סיבה לחשוש מכעס כי למרות שלא כולם מבטאים אותו, כולם מרגישים אותו ומשום כך חשיבותה של הסדנא לשליטה בכעסים, המיועדת הן לאנשים המבטאים כעסיהם בהתפרצות בלתי נשלטת והן לאלה הנמנעים כלל מביטוי כעסיהם. הבעת כעס אסרטיבית מאפשרת לאנשים לבטא את אנרגיית החיים והחיות שלהם כבני אדם שלמים ועל ידי כך לסייע להם לבנות יחסים מספקים ובטוחים יותר עם זולתם.

הישארות בכעס הינה סוג של מניפולציה על מנת להשיג רווחים כלשהם ומענה על צרכים פנימיים, לרוב, באופן לא מודע. הרווחים יכולים להיות הימנעות מהתבוננות פנימית בעצמנו ובהתנהגותנו, הימנעות ממגע עם הרגשות הקשים שלנו החבויים מתחת לכעס המעוררים חרדה וכאב, זה מאפשר לנו להרגיש בעלי ערך ולהיראות טובים ו"בסדר" בעיני עצמנו מול האחרים האשמים וה"לא בסדר", מעניק תחושת כוח ושליטה על האחר ועוד.

לעומת זאת, בהתפרצות ובהיאחזות בכעס ישנם הפסדים לא מעטים ומשמעותיים במיוחד לטווח הארוך כגון, התרחקות מעצמנו ומאחרים, בדידות, חיים בתחושת זיוף וחוסר חופש, השקעת אנרגיה מיותרת בהסתרת הרגשות האמיתיים, נזקים כלכליים, הסתבכות עם החוק ובמיוחד, יחסים רעועים ועכורים עם הסובבים ובעיקר, עם הקרובים ביותר ועוד.

אז איך מתמודדים עם הכעס מבלי להתפרץ?
ראשית, כדאי לדעת כי שום קיצוניות בחיים אינה יעילה והפתרון אינו שחור או לבן. יש למצוא את האיזון, הגוונים והמורכבות של הדברים כפי שיש במציאות. לכן, חשוב לבטא את הכעס שמתעורר אצלנו בצורה יעילה שאינה פוגעת לא בעצמנו ולא באחרים, דהיינו, באסרטיביות.

היות וקיימים סימנים פיסיולוגיים בגוף האופייניים לכל אחד, המעידים על התגברות הכעס ועל ההתפרצות הצפויה בעקבותיו אצל אלו המתקשים לתעל אותה נכון, רצוי לזהות אותם משום שהם מופיעים לפני ההתפרצות כך שנראה כי הגוף יודע משהו לפני שאנחנו מודעים אליו וסימנים אלו יכולים להוות תמרור "עצור". דבר זה מעלה את המודעות העצמית ומאפשר חשיבה על התוצאות הצפויות ותכנון מבוקר של ההתנהגות.

אחד הדברים החשובים במניעת התפרצות וגם בין הקשים לביצוע הוא יצירת מרחק בין האירוע לתגובה. חשיבות המרחק בין האירוע ה"מרגיז" לתגובה שלנו היא בכך שהוא מאפשר זמן להירגע, לחשוב, להבין ולהגיב באופן התכוונותי ולא תגובתי, ממקום של הבנת העצמי, האירוע והזולת ובדרך זו מושגת יותר שליטה בתגובה. אחד הדברים המאפשרים יצירת מרחק הוא נשימה עמוקה לתוך ההרגשה הקשה שבתוכנו שגורמת לנו לעצור רגע והנשימה מסייעת למוח ולגוף להרגיע את המערכת כולה. הימנעות מתגובה מיידית ומהתפרצות של התסכול מונעת התנהגות ואמירת דברים פוגעים ושאינם קשורים לאירוע, שאח"כ מצטערים עליהם. בנוסף על כך, כאשר יוצרים מרחק של זמן, ואפילו באופן מלאכותי, בין האירוע לתגובה ( חרף הדחף להגיב מיידית) נוצר זמן שבו ניתן להרגיע את התסכול ולהכילו, לבחון מה חשוב ומה לא, אפשר לראות תמונה כוללת יותר של כל הצדדים והבנת צרכיהם. ממקום רגוע ובטוח יותר אפשר להגיב בתגובה שקולה יותר. כך, למשל, רצוי לא לענות מייד למייל מעצבן. אפשר לחכות זמן מה, להירגע ורק לאחר מכן לענות ואפילו כדאי לחכות ליום המחרת. בסופו של דבר, האיפוק יעניק סיפוק וחוזק.

כשמרגישים את הכעס או הלחץ, עוצרים את האירוע וכמו בכדורסל, "יורדים מהמגרש". בזמן זה, יש לבצע פעולות של התארגנות מחודשת, חשיבה והתבוננות פנימית והירגעות באמצעות הרפיה, מוסיקה, פעילות גופנית וכד', כל אחד לפי מה שמרגיע אותו ורק אח"כ לחזור להידברות מבוקרת ויעילה.

אחד הקשיים השכיחים הוא זיהוי הרגשות החבויים מתחת לכעס וביטויים. יש לזהות את הרגש המזין את הכעס ולבטא אותו ישירות באופן מילולי. בדרך כלל הכעס מסווה רגש אחר שמזין אותו כמו קנאה, בושה, עלבון, דחייה, השפלה, חוסר אונים, קנאה, חוסר ביטחון פחד, נחיתות וכדומה. ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה, גלויה ופתוחה, תוך מתן רשות אמיתית לרגשות, וגם הקשים שביניהם, להיות, משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית. למשל, "נעלבתי" במקום לעשות פרצוף חמוץ וקר או להאשים "הרגזת אותי" או במקום להעביר ביקורת, או להתפרץ. רבים חוששים ואף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. לכן, הם עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותיהם ופחדיהם כדרך הגנה על עצמם. הם לובשים את חליפת ההגנה ומשקיעים אנרגיה נפשית רבה על מנת להימנע מהרגשות הכואבים שלהם. חשוב לדעת כי אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח.

שינוי דפוסי החשיבה:
ראשית, חשוב להבין שבמאזן הסופי אנחנו מפסידים יותר, כמו שתואר לעיל.

שנית, יש להבין שלא האירוע עצמו הוא שגורם לנו להרגשה הרעה אלא הפרוש שלנו את האירוע. לא בהכרח מה שאנחנו מפרשים הוא הפרוש היחידי והמתאים ביותר למציאות.

התפיסה המחשבתית שלנו היא שגורמת לנו להרגיש ולפעול בהתאם. אנחנו צריכים לזהות את המחשבות ההגיוניות המתאימות למציאות ואת אלו הלא מציאותיות, הנובעות מעולמנו הפנימי בלבד. זאת משום, שהפרוש החשיבתי שלנו מבוסס על התבניות הפנימיות שבתוכנו של תפיסות חיים, עמדות, מנהגים, מיתוסים, ערכים ואמונות כאלה ואחרים, שרכשנו כילדים במשפחה שלנו, ההתנסויות שלנו מהעבר, מסרים שקבלנו מהחברה ומהם התפקידים שלנו כגברים וכנשים והציפייה שכולם ינהגו לפיהן.

לדוגמא, מריבות חוזרות ונשנות בין בני זוג בנושא של בילויים נפרדים. הבעל כעס באופן קבוע על אשתו כשהייתה יוצאת לעיסוקיה הנפרדים, ספורט, בילוי עם חברות וכיו"ב, והאשים אותה כי "היא אינה אישה טובה משום שאישה טובה לא עוזבת את בעלה לבד". ניתן להבין כי קשה לו להישאר עם עצמו ושיש לכך השלכות רגשיות בעולמו שקשה לו איתן. כמו כן, עפ"י תפיסתו, אישה טובה צריכה להיות עם בעלה את כל הזמן הפנוי שלה במיוחד, אם הוא צריך זאת. הוא אינו רואה את צרכיה ורצונותיה של אשתו, אשר בנושא זה הם שונים ואף מנוגדים לשלו. התנהגותה נתפסת אצלו כחוסר התחשבות, חוסר כבוד וכפגיעה בו. אשתו מצידה, החווה את עצמה כאדם אינדיבידואלי בזכות עצמו, רואה בעצמה אישה טובה, מסורה ונאמנה, המשקיעה רבות בבעל, בילדים, בבית ובעבודתה ודווקא בגלל כל מאמציה והשקעתה הרבה מרגישה זכות וצורך להעניק גם לעצמה הנאות, עניין והתרגשות נפרדים משל עצמה. מבחינתה, בעלה פוגע בה ומעליב אותה כאשר הוא אינו רואה את הזכות שלה להתקיים ולהיות אדם בזכות עצמה ודורש ממנה להישאר איתו ולוותר על רצונותיה ולו רק כי כך הוא רוצה וכך מתאים לו. היא תופסת את דרישתו ככוחנות, שתלטנות ואף כתוקפנות הבאה לבטל את קיומה. דוגמא זו ממחישה איך ניתן לפרש באופן שונה לחלוטין את אותה ההתנהגות. כל אחד מהם מביא את זווית הראייה המיוחדת שלו מעולמו הפנימי השונה משל השני ורואה משמעות אחרת באותה התנהגות עפ"י חוויות העבר והתבניות החשיבתיות המוכרות לו מעולמו.

– דבר נוסף שכדאי לקבל ולהפנים מהר ככל האפשר הוא שאין לנו שליטה על הזולת ואנחנו לא יכולים לשנות אותו, גם אם אנחנו מאוד רוצים. זה פשוט בלתי אפשרי. אם נבין שיש אנשים שונים עם עולם משלהם ולהם עמדות אחרות משלנו, לא טובות או רעות יותר אלא שונות נוכל לקבל שהם פועלים מעולמם ובעדם ולא בהכרח נגדנו. כתוצאה מכך, נוכל להכיל את התסכול שבהתנהגותם ולראות שלא ניהרס או נתפרק ממנו ויהיה לנו הכוח לפעול בגמישות ובפשרה.

– עקרון 10-90 : כידוע, במציאות מתרחשים מצבים שאין לנו שליטה עליהם. אנחנו רואים, לעיתים, כי אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאותו סוג של אירוע. ההבדל בתוצאות הוא בהתנהגות שאדם בוחר להגיב לאירוע מסוים. יוצא אפוא, כי 10% זו המציאות שאין לנו שליטה עליה אך 90% ממה שמתרחש זה כבר התוצאה ההתנהגותית שלנו, כפי שבחרנו להגיב אליה מתוך עולמנו ואנחנו יכולים לשנות אותה, אם נרצה בכך והתוצאות יהיו אז שונות לחלוטין.

– רבים נוטים לחשוב בטעות שבכל מצב של יחסים חייב להיות רק צודק אחד. כך שאם האחר צודק, ידו על העליונה והוא המנצח ואילו אנחנו המפסידים. הוא, לכאורה, לוקח לנו משהו משלנו, חומרי או נפשי. מה שרצוי לשנות הוא את התפיסה שיש מקום רק לצודק וכתוצאה מכך מנצח אחד. במציאות, אפשר שיהיו שני צודקים. אף אחד לא יכול לקחת לנו שום דבר, לא כבוד, לא חוכמה, לא כוח, ערך, ביטחון ועוד אם אנחנו לא משתפים פעולה איתו. לאור זאת, הדרך הרצויה היא להסתכל פנימה לתוך עצמנו, להתחבר לעוגן שבתוכנו, למקורות הכוח שלנו ולראות שהכול עדיין שם. כל אחד צריך למצוא את העוגן שבתוכו, אליו הוא יכול להתחבר בשעת הצורך. לכל אחד מאיתנו יש את היכולות והכוחות שלו, הוא רק צריך לחפש ולהתבונן בהם.
בדרך זו מתאפשר להגיע למצב של WIN- WIN (מנצח – מנצח), בו יש פשרות וגמישות הנותנת כבוד והערכה לצרכים של כל הצדדים.

דרכים אלו ואחרות הנלמדות ומתורגלות בסדנא לשליטה בכעסים ולתקשורת יעילה מאפשרות לכל אחד לעשות שינוי בתפיסתו את עצמו, את הזולת, את היחסים עמו ואת זווית הראייה שלו כלפי המציאות. ההתמודדות עם השינוי אינה פשוטה וקלה והסדנא היא רק תחילת הדרך אך כשהיא נובעת מהבנה שיש הכרח לשנות את ההתנהגות תוך כדי לקיחת אחריות עצמית היא אפשרית ועוד איך. יתירה מזאת, כאשר תהליך השינוי נעשה במשותף עם אחרים הנמצאים באותה הבעיה תוך כדי מתן הדדי של הבנה ותמיכה, עזרה ועידוד, קבלה וחוזק אחד לשני זה מקדם את השינוי, מצמיח ומפתח עוד יותר. תהליך זה בא במיוחד לידי ביטוי מוחשי ביחסים הבינאישיים הנרקמים בין המשתתפים, במהלך המפגשים, המאפשרים להם ללמוד על עצמם דרך האחרים וצפייה בהם ובאמצעות סוג הדיאלוג המתנהל בינם לבין עצמם ובינם לבין המנחים.