דלתות נסגרות – המחיר של התפרצויות כעס ועצבים ודרכי יציאה מהן / אריאלה מלצר / 14.07.2011

שימי, גל, אלון (שמות בדויים) ועוד רבים וטובים, שהשתתפו בסדנא לשליטה וניהול כעסים, כולם הגיעו לנקודת ה'אל חזור' שממנה הם הבינו שהם לא יכולים יותר להמשיך להתפרץ בכעס ללא שליטה על הסובבים אותם כהרגלם. המחיר נעשה כבד מידיי והם עומדים לאבד את כל היקר להם.

"מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצבני וסבלתי מהתפרצויות כעס שבאו לידי ביטוי באגרסיביות מילולית ופיזית הכוללת צעקות, בעיטות בחפצים, הכאה עצמית, דפיקה על שולחנות, הטחת חפצים וכד' אמר אלון. "הגעתי לסדנא מפני שהבנתי שאני עלול לאבד את משפחתי", סיפר גל. "באתי כי עמדתי בפני אולטימאטום מזוגתי שתחיה", תיאר שימי.

תיאורים אלו הם כמה דוגמאות מייצגות למחיר הכבד שמשלמים אלה שיש להם "פתיל קצר", מתעצבנים בקלות על מי שחותך אותם בכביש או אלו שמתפרצים בכעס ללא שליטה על הסובבים אותם ובעיקר, על בני משפחתם.

אובדן הזוגיות והמסגרת המשפחתית הוא אחד מהמחירים הכבדים ביותר שאנשים חמי מזג משלמים על התפרצויות הזעם והכעס שלהם. התפרצויות הכעס, העצבים, העלבונות, הטחת ההאשמות, חוסר הקבלה, ביקורתיות היתר, הצעקות והקללות המוטחים לעבר בן הזוג, בנוכחות הילדים ולעיתים, אף כלפיהם, מעכירים את היחסים עם האנשים הכי קרובים להם, מרחיקים אותם מעליהם, ומרתיעים אותם מלנסות ולפנות אליהם.

היחסים עם בני הזוג יכולים להיות מרוחקים, מלאי תסכול, כאב ובדידות, טעונים, חסרי קרבה ואינטימיות ומאופיינים במריבות רבות. בני הזוג סופגים זמן ממושך את אירועי הכעס ותוצאותיהם, נרגעים בתקופות השקט, בהן הם מקווים שהמצב ישתנה עד שמגיעה הפעם הבאה. אך כשתדירותם של האירועים גוברת ועוצמתם הולכת וגדלה, יכולתם של בני הזוג לספוג הולכת וקטנה עד שהם לא יכולים יותר לשאת את המצב והם רוצים לפרק את הזוגיות עד כדי פרידה וגירושין.

גם הילדים והיחסים איתם נפגעים. הילדים העדים למתח בין הוריהם ולתגובות הנוקשות והקשות של ההורה המתפרץ מרגישים פחד, מתח ולחץ בקרבתו והם לא יודעים איזו התנהגות שלהם יכולה לגרור אחריה התפרצות בלתי צפויה. ההתפרצויות פוגעות בדימוי וההערכה העצמיים שלהם ובהתפתחות התקינה שלהם.

פירוק הזוגיות והמסגרת המשפחתית משאיר את האדם המתפרץ בבדידותו, ללא כל כתף תומכת להישען עליה. הגירושין יכולים להסתיים בצורה פוגעת וכואבת ואף להביא איתם הסתבכות עם החוק, לגרור אחריהם איבוד ימי עבודה וכסף רב. אך בעיקר הוא מאבד את היחסים עם האנשים החשובים לו ביותר בחיים, את המסגרת הבטוחה, התומכת ואת השייכות אליה.

באופן זה האדם העצבני מאבד את היחסים הטובים גם עם סביבתו, בני המשפחה המורחבת, עם קולגות, חברים, שכנים, עם הבוס וכתוצאה מכך, אף יכול לאבד את מקום עבודתו ופרנסתו, קידום בעבודה, את שמו הטוב, כבוד, הערכה, מעמד ויוקרה.

האדם המתפרץ בכעס איננו חי את ה"אני האמיתי" שלו. הכעס הוא בעצם "תחפושת" לרגשותיו האחרים שאינם באים לידי ביטוי באופן ישיר. הוא משליך את רגשותיו על האחרים כדי לפרוק אותם ולהשתחרר מהם, ובכך מתרחק מעצמו וממהותו הטובה, מרגיש מזויף, ואף רע ופוגעני. למרות כוונותיו הטובות הוא מרגיש שלא מבינים אותו ובמקום לראות את צרכיו, חסכיו, רגשותיו וכאביו כאדם חיובי הוא נתפס כאדם מפחיד, קשה ושלילי.

בעקבות ההתפרצות מתעוררים רגשות קשים נוספים כגון, אשמה, חרטה, עצב, כאב, צער, אי שקט, מועקה, כשלמעשה, הבעיה המקורית לא נפתרה והרגשות שהתעוררו בעקבותיה לא נעלמו באמצעות הכעס אלא להיפך, הם התעצמו. מחקרים מצאו כי יש קשר ישיר בין התפרצויות כעס, תחושות לחץ, עוינות ומתח לבין מחלות לב והתקפי לב ובעיות בריאותיות נוספות.

השלב הראשון בדרך לשינוי הוא הכרה בבעיה ולקיחת אחריות אישית על תהליך השינוי. השלב השני, הוא למידה של דרכים ואסטרטגיות שונות לניהול יעיל של הכעס.

ניהול יעיל של כעס הוא תיעול נכון של אנרגית הכעס שהתעוררה ושחרורה בדרכים מועילות מבלי לפגוע בעצמנו או באחרים. ניהול כעס הוא מערכת של התנהגויות, תגובות וטכניקות שונות ומגוונות, שניתן ללמוד אותן ועם תרגול שנעשה בסביבה תומכת ובטוחה, בעקביות ובהתמדה, הן הופכות להיות חלק טבעי מהמיומנויות בעולמו הפנימי של האדם.

אחד הדברים החשובים שיש להבין הוא שהמציאות מורכבת מגוונים שונים ומפאת ההבדלים בין בני האדם יש לקבל את השונות בין בני האדם לא יותר טובה או רעה אלא אחרת.

אסטרטגיות נוספות הן באמצעות למידה של טכניקות שונות של יצירת מרחק בין האירוע לתגובה ובלימת ההתפרצות כגון, נשימה נכונה ואמצעי הרפיה אחרים, כגון, פסק זמן, מדיטציה, דמיון מודרך, ספורט וכד'.

היות ובשעת התפתחות הכעס, עוד לפני ההתפרצות, הגוף כולו נמצא בדריכות ובעוררות יתר, הוא מסמן על ההתפרצות הצפויה באמצעות תגובות פיסיולוגיות בגוף, כגון, לחץ ומועקה בחזה, נשימה מואצת, חום או קור, יובש בפה ועוד.

יש לזהות את הסימנים הללו בגוף ולהתייחס אליהם כתמרורי אזהרה ואור אדום שיש לעצור את התפתחות האירוע, לקחת פסק זמן  ו"לרדת מהמגרש" כדי להירגע ולהתארגן מחדש מתוך מטרה לחזור להידברות אפקטיבית יותר. לפיכך, יש ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית ואסרטיבית.

יש ללמוד לזהות את החלקים בעולם הפנימי הדוחפים להתנהגויות הלא רצויות, הן ברמה החשיבתית והן ברמה הרגשית. בתחום החשיבה יש ללמוד לראות שיש זוויות ראיה נוספות לאותה מציאות, ללמוד להמיר מחשבות שליליות לחיוביות, לזהות דפוסי התנהגות, אמונות מגבילות ותבניות חשיבה שנוצרו כבר בילדות אך אינן יעילות יותר בחיים הבוגרים ולשנות אותן בהתאם. דרך זו מאפשרת שינוי גישה והפחתת הנטייה לכעס בכלל.

ולסיום, על האדם העצבני והמתפרץ על נקלה ללמוד לזהות את רגשותיו ולבטא אותם באופן ישיר כדי שלא "יתחפשו" לכעס. היות וההתפרצויות נובעות דווקא מחרדה, מכאב, מצורך לא מסופק ומחוסר אונים, חשוב להתחבר לכל הכישורים, הכוחות והתכונות הטובות, כ"תחנת כוח" פנימית, על מנת להעלות את הביטחון העצמי, את היכולת להכיל תסכולים ולווסת מתחים.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, יש ללחוץ על הקישור

אריאלה מלצר הינה פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מנהלת מכון רעות ברחובות, מומחית בטיפול בבעיות שליטה וניהול כעסים. מרצה, מדריכה ומנחת סדנאות.

צחוק כדרך מצוינת למנוע ולשחרר כעסים / אריאלה מלצר / 15.05.2011

אמרה ידועה היא ש'צחוק יפה לבריאות'.לא סתם אימרה זו נולדה. אנחנו רואים איך בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום שלם, תרפייה ואימון צחוק, יוגה – צחוק כדרך המסייעת להתמודד עם קשיים ובעיות שונות, טראומות, מחלות ועוד. קיימים כיום יותר מ-6000 מועדוני צחוק בכ-60 ארצות ברחבי העולם.

לצחוק יש תועלת בריאותית אמיתית. הוא יכול להוריד באופן משמעותי את רמות לחץ הדם, להביא להפחתה משמעותית בהורמון הלחץ וברמת המתח. פרויד ציין בכתביו ב-1967 כי הצחוק הוא כלי שגורם לקטרזיס, לשחרור ולהיטהרות, מפחית מתחים וגורם להקלה משמעותית. בנוסף, הליצן הרפואי הוא מקצוע חדש שנולד מהידע המתפתח בתחום ועושה פלאים כיום בעיקר בבתי חולים וממחיש כיצד הצחוק מרפא ועוזר בהחלמה ובהתאוששות מהירים ממחלות שונות.

כמו כן, מחקרים בתחום הזוגיות הוכיחו כי כאשר יש הרבה הומור וצחוק בין בני זוג, הם מצליחים להתמודד ביעילות רבה יותר עם הקונפליקטים שעולים ביניהם ולמצוא פתרונות מתאימים. היחסים בין בני הזוג טובים יותר, מעמיקה הקרבה והאינטימיות ביניהם והזוגיות טובה, מספקת ומאושרת יותר.

ומה הקשר בין צחוק לכעס? שאלה מצוינת…
אנחנו יודעים שלעיתים קרובות הכעס נוצר כבר מימי ילדותנו כחליפת הישרדות מאד חכמה שנבנתה לצרכי הגנה מפני התקפה וסכנה, ממשית או רגשית ואיום על ה"אני" שלנו ואוצרת בתוכה הרבה כאב ועצב. חליפת ההישרדות הזו שהייתה חכמה להיותנו ילדים, תלויים וחסרי אונים, הולכת איתנו גם לחיינו הבוגרים גם כשהיא כבר איננה מתאימה ואינה יעילה יותר למצבים החדשים במציאות וליכולותינו ולכוחותינו כאנשים בוגרים ועצמאיים.

האירועים המציאותיים על פני השטח המתרחשים בהווה ולעיתים, גם האירועים השטותיים והשוליים ביותר, המעשים או ההתנהגויות של הזולת, יכולים לגעת ולעורר ( בדרך כלל, באופן לא מודע) את אותו כאב וחרדה גדולים ראשוניים וקדומים מהילדות וכדרך לפרוק אותם ולהשתחרר מהם מבלי לגעת בהם באופן ישיר, כי זה קשה, כואב ומפחיד, משליכים אותם על הזולת, וע"י כך אפשר עכשיו לכעוס עליו ולשחרר כלפיו את האנרגיה השלילית של הרגשות שנוצרה בגוף.

בשעת כעס ומתח, רמת האדרנלין בגוף עולה, הגוף מאותת על מצב של לחץ וקושי, על הדריכות ועוררות היתר, בו נתון האדם, והדבר מתבטא בתגובות פיסיולוגיות כגון, נשימה מהירה, יובש בפה, דופק מואץ, מועקה בחזה, רעד בשרירים, חום בפנים וכד'.

הצחוק גורם למוח להפריש ולשחרר אנדורפינים בגוף, המשככים כאבים ומרגיעים את מערכת העצבים המרכזית, מה שגורם לרגיעה כללית, לשחרור הכעס ולהפגת המתח.

אם מכוונים את הצחוק לאותה הרגשה כואבת ולא נעימה, אפילו שמייצרים אותו בתחילה בצורה מלאכותית ומזויפת ללא כל סיבה נראית לעין עד שהוא הופך להיות אמיתי, גם אם אפילו לא יודעים את מקור ההרגשה הכואבת והלא נעימה, הצחוק מעורר באופן מיידי את תהליכי הריפוי הטבעיים בגוף, משחרר את אותה האנרגיה וכתוצאה מכך, נוצרת תחושה של פורקן, ניקיון, שחרור, הקלה ורוגע.

הצחוק יוצר הנאה, סיפוק והרגשה חיובית, מגביר אופטימיות, מעורר את שמחת החיים ומאפשר לאנרגית החיים ולחיות שבנו להיות במלואה, עוזר ליצור מחשבות חיוביות, משפר את מצב הרוח, שומר על בריאות תקינה ויוצר אווירה חיובית, נעימה ומשוחררת.

באמצעות הצחוק ניתן לראות את המצבים שקשה להתמודד איתם ואת החיים בכלל, באור קליל יותר עם גמישות חשיבתית, פרופורציונלית ויצירתית יותר. כתוצאה מכך, הביטחון העצמי עולה, ניתן לממש ולהגשים את מלוא הפוטנציאל הטמון בנו, ולשפר את מערכות היחסים וע"י כך קל יותר למנוע התפרצויות לא נעימות של כעס ולהתמודד עם מצבים מתסכלים, אירועים מעוררי כעס, שיש בהם קושי וכאב.

אפשר לצחוק ללא סיבה נראית לעין אלא סתם רק בגלל שמחליטים. למוח "לא אכפת" והוא גם לא יודע להבדיל בין אם הייתה סיבה מציאותית עובדתית לצחוק או שהצחוק הגיע ללא כל סיבה גלויה והוא עושה את הפעולה הנדרשת, להרגיע ולהפיג את המתחים ולווסת את הלחצים, כי הגוף שלנו מחווט לרפא את עצמו באופן טבעי.

לסיום, השימוש במנגנון הפיסיולוגי הטבעי שלנו כיצורי האנוש, הצחוק, כדרך מרפאת בחיי היומיום שלנו, כחלק מהמהות שלנו וכדרך שלנו להתייחס אל מציאות חיינו, יכולה להחזיר אותנו אל עצמנו, אל הכוחות שלנו, אל התקווה והאופטימיות והאמונה בעצמנו, דבר שמאפשר ומעצים את היכולת  שלנו להתמודד עם מצבים קשים וכואבים, עם תחלואי החיים, עם רגשות קשים, עם כישלונות וטעויות, ועם תסכולים ומצבים שמשתבשים לנו בניגוד לציפיות שלנו.

הדרך להסתכל על מצבים קשים דרך הפעלת מנגנון הצחוק מאפשר למצוא פתרונות חדשים ומגוונים למצבי משבר ולקונפליקטים שעולים במערכות היחסים השונות במעגלי החיים שלנו. בדרך זו ניתן לשמור ולהעמיק את הקשרים עם הסובבים אותנו, ליצור זוגיות טובה, יחסים משפחתיים מספקים ומצמיחים ולפתח קשרים חברתיים מהנים.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור

הדרך אל החופש, העצמאות והביטחון העצמי / אריאלה מלצר / 08.05.2011

רבים מאיתנו עסוקים הרבה פעמים במחשבות מה אחרים יגידו, האם הם יהיו מרוצים מאיתנו, איך תהיה התגובה שלהם כלפינו וכלפי מעשינו או מחשבותינו, האם יקבלו אותנו או יבקרו אותנו ומחשבות אלו חוסמות אותנו, לעיתים קרובות, מלפעול איך שאנחנו רוצים ולהיות מי שאנחנו.

ולא רק זה, התלות שאנחנו מפתחים בתגובה החיצונית של האחרים והסביבה והצורך שלנו לקבל הערכה ופידבק חיוביים, מביאים אותנו לא פעם להאשים ולבקר גם את עצמנו על מה שעשינו, על הטעויות שלנו וחוסר הצלחות שלנו ואולי גם בכלל על מי שאנחנו. שאנחנו לא מספיק טובים, לא מספיק יפים, או חכמים, שווים ומוצלחים לעומת האחרים.

לעיתים, אנחנו כבר מראש חושבים איך ישפיעו הפעולות והמעשים שלנו על האחרים ואם נדמה לנו שזה יפגע או יכאיב לאחרים או שזה יעורר התנגדות או חוסר הסכמה, אנחנו נמנעים מלעשות את אותם דברים, שאנחנו רוצים כל כך בשביל עצמנו.

מחשבות כאלו מעוררות או מגבירות את הפחד אצלנו מלפעול באופן חופשי, יוצרות תלות בתגובה החיצונית, שוללות את החופש לבחור ואת העצמאות שלנו כבני אדם.

לפעמים, נאמרים לנו דברים לא נעימים או פוגעים שגורמים לרבים להיעלב ולהיפגע, מה שיכול לגרום לאי שקט ממושך, מועקה, כובד ותחושות לא נעימות אחרות וזה יכול לקלקל לנו יום שלם.

הקושי של רבים מאיתנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו על כל חלקינו, היפים והפחות יפים, והקושי לסלוח ולחמול את עצמנו, מונעים מאיתנו להגשים את המשאלות שלנו, לממש את עצמנו כפי שאנחנו זקוקים וצריכים ולמצות את כל הפוטנציאל והקסם הטמון בנו.

לכן, אני מציעה לכם לפתוח שוב את מחלקת האישורים הפנימית שלכם, כי רק היא יודעת הכי טוב מה מתאים לכם ונכון עבורכם. ולמה שוב? כי פעם בילדות שלכם היא הייתה פתוחה לחלוטין. אפשר להסתכל על הילדים, כששואלים אותם "מי יפה?", מי חכם?", מה הם עונים?….הם עונים באופן מיידי, ללא בושה וללא היסוס "אני". כי הם יודעים את זה בברור ועמוק בתוכם. והרי זה גם מה שמצפים מהם שיענו.

 עם הזמן כולנו חונכנו ולימדו אותנו שזה "לא יפה" לדבר כך או לדבר על כמה אנחנו טובים ומוצלחים כי זה נחשב שוויץ, חוסר ענווה ולא מנומס ומחלקת האישורים הפנימית נסגרה ומעלה אבק. ונשאר, שוב, רק מה שאחרים חושבים.

לא כך הוא הדבר! אנחנו צריכים להכיר בדברים היפים והטובים שבנו, לראות את הערך שלנו ולקבל בהבנה וסליחה את הטעויות שלנו.

מי שרגיל לחשוב רק מה האחרים חושבים, סביר להניח שהוא כבר מורגל עוד מילדות להיות קשוב לאחרים ולא לעצמו, ואולי גם מורגל לקבל ביקורת. כתוצאה מכך, הוא סגר את מחלקת האישורים הפנימית שלו, מקבל אוטומטית את הביקורת החיצונית, לא יודע לשאול את עצמו מה הוא רוצה וצריך, מאשים ומבקר בחומרה את עצמו ומחכה כל הזמן לאישור חיצוני. יחד עם זאת, זה לא אומר שלא צריך להקשיב לאחרים ולבדוק את דבריהם.

אנחנו מורכבים כולנו מהרבה דברים מוצלחים ויפים אך גם מדברים לא יפים ועדיין אנחנו בסדר ונהדרים, כי זה אנושי וטבעי. אנחנו רק צריכים לקבל שזה בסדר ושאין לנו שום סיכוי להיות תמיד מושלמים ו"בסדר" ושאף פעם לא נטעה.

מחלקת האישורים הפנימית תשחרר אתכם מהמחסומים שלכם, מהתלות שלכם בהערכה ואישורים חיצוניים, תיתן לכם חופש, חירות, שחרור ועצמאות, תעלה את הביטחון העצמי שלכם ותחזיר אתכם לעצמכם!
כדאי גם לזכור שמחלקת האישורים שלנו נמצאת בשכנות קרובה ל"תחנת הכוח הפנימית" שלנו, שם נמצאים כל הכוחות שלנו, היכולות והכישורים וכל הטוב שבנו וכשאנחנו מתנתקים ממנה, אנחנו מתנתקים גם ממחלקת האישורים שלנו.

אף אחד לא יפתח עבורכם את מחלקת האישורים שלכם מלבדכם. מותר לכם לחשוב ולהרגיש אחרת מאחרים. מותר לכם לעשות בהתאם ל"אני מאמין" שלכם גם אם אחרים חושבים אחרת. מותר לכם לא להסכים עם האחרים ולהיות שונים מהם. זה לא הופך אתכם לפחות טובים מהאחרים. לא מה שהאחרים חושבים או אומרים הוא מה שקובע מי אתם ומה נכון לכם.

אין נכון אחד! לכל אחד יש את הנכון שלו! הנכון המתאים עבורו! ואת זה קובעת רק מחלקת האישורים הפנימית שלכם.

לכן, רק לכם יש את היכולת להחליט עבורכם שזה בסדר שטעיתם, שלא הצלחתם, שעשיתם משהו לא מוצלח ולסלוח לעצמכם, כי למי זה לא קורה? רק לאלה שמסתירים את זה. זה קורה לכולם!

אז…לכבוד חג העצמאות שבפתח, נא לפתוח מחדש בחגיגיות את מחלקת האישורים הפנימית שלכם ולהתחיל בבקשה לסלוח לעצמכם ולקבל אתכם על כל חלקיכם באהבה גדולה.

חג עצמאות שמח!

אם גם אתם רוצים לקבל את המאמר והעצה השבועית הישר מהתנור, לחצו על הקישור, מלאו את פרטיכם ותקבלו אליכם במייל מידי שבוע תכנים וטיפים, מעניינים ומאירי דרך, שיעשו לכם את החיים טובים יותר עם עצמכם ועם סביבתכם.

איך לצאת ממצבי תסכול, לחץ וכעס – דיאלוג בין השכל לרגש / אריאלה מלצר / 26.04.2011

לא מזמן ביקרתי במוזיאון רודן בפריז, שם ראיתי את פסלו של רודן, "האדם החושב" והוא העלה אצלי את הרעיון למאמר. בסוף המאמר יש גם סרטון ובו טיפ איך לצאת ממצבי תסכול, לחץ וכעס. רודן רצה כנראה להצביע על היכולת שלנו לחשוב כבני האדם.

לתבונה ולחשיבה שלנו יש הרבה כוח, עוצמה והשפעה על החיים שלנולפי הדרך בה אנחנו חושבים, כך גם נראית מציאות החיים שלנו. באמצעות השכל שלנו אנחנו יכולים ללמוד, לחקור את העולם, את המציאות, לפתח טכנולוגיה, לטוס לחלל, להמציא פטנטים, להבין תהליכים, מערכות שונות, כיצד דברים פועלים, ולהבין את עולמם של אחרים.

למחשבה שלנו יש גם כוח כי המוח שלנו לא יודע להבדיל בין אם זה הגיע מהדמיון או במציאות. המחשבה שלנו מעלה תמונה כלשהי במוח ובשבילו זוהי המציאות. לכן, אנחנו יכולים באמצעות החלטה שלנו להמיר מחשבות שליליות למחשבות חיוביות או לעשות דמיון מודרך וכך לכוון את המציאות הרצויה לנו.

כשאנחנו במצב לחץ, מתח, תסכול, כעס או מוצפים ברגשות אחרים, מה שמפעיל אותנו זה הרגשות שלנו, העולם הפנימי הסובייקטיבי שלנו ואז אנחנו עלולים להחמיץ את התמונה המציאותית האובייקטיבית והרחבה יותר. במצב כזה אנחנו פועלים כדי להגן על עצמנו ומגיבים באופן אוטומטי, כל אחד עפ"י סגנון התגובה האופייני לו, כשהוא מרגיש מאוים וכשביטחונו מתערער.

לעיתים, התגובה הינה לא מותאמת למציאות ולפעמים, גם לא פרופורציונאלית מתוך פרשנות מוטעית את המציאות או מתוך תבניות חשיבה שהולכות איתנו מילדות שלא תמיד כבר יעילות עבורנו כבוגרים.

לכן, יש צורך להפעיל גם את השכל והמחשבה שלנו. אך גם לפעול רק מהשכל זו לא דרך יעילה. ישנם אנשים שמסיבות שקשורות להתנסויות חייהם בילדות, אינם מרשים לעצמם להתחבר לרגשותיהם, לחוות אותם או לבטא אותם והם פועלים בעיקר מהשכל. הם אנשים רציונאליים, מעשיים, דיגיטליים ולעיתים קרובות, קשה לאנשים סביבם להתקרב אליהם רגשית או לנהל איתם שיחת נפש מלב אל לב.

דרך זו מקשה על אנשים אלו לראות ולקלוט רגשות של אחרים או אפילו את אלו של עצמם ואם כן, הם ינסו להימנע מכך ככל שניתן ע"י פעולה מעשית כלשהי או מחשבה רציונאלית או אינטלקטואלית כזו או אחרת. הדרך הרציונאלית בלבד מקשה על אנשים אלו להיות אמפאטיים, הן אל עצמם והן כלפי אחרים. הם מתקשים לקיים מערכות יחסים על בסיס קרבה ואינטימיות, ולכן, קשריהם עם אחרים ויחסיהם עם הסובבים אותם עולים פעמים רבות על שרטון, דבר שיכול להתבטא בוויכוחים מיותרים ובמריבות רבות.

לכן, מה שאני מציעה לכם כאן הוא לנהל בכל מצב ובמיוחד, במצבי לחץ, תסכול, מתח וכעס, דיאלוג בין השכל והרגש. לא לתת רק לחלק אחד לנהל אתכם כי זה לא יעיל אלאלנהל דו שיח בין שני החלקים. לראות גם את הרגשות שלכם ושל האחרים ובו זמנית, להבין באמצעות החשיבה והשכל את המציאות החיצונית ואת עולמו השונה של האחר.הבנת האחר איננה בהכרח הסכמה איתו. 

כאשר מבינים את האחר, למרות התסכול והקושי שמרגישים באותו רגע, נפתח באותו רגע פתח חדש לראות דברים חדשים אחרים שמאפשרים דרך תגובה אחרת ושונה לחלוטין. הדרך הזו הינה שקולה, רגועה ומאוזנת יותר, מכבדת ומעריכה גם אתכם וגם את האחר, נותנת לו מקום והיא מאפשרת לא רק לשמור על יחסים רגועים ותקינים אלא היא אף מעמיקה את הקשר עוד יותר.

הגישה הזו לחיים טובה עם כל האנשים שנתקלים בהם בחיים אך היא טובה במיוחד בכל מערכות היחסים עם הקרובים לכם ביותר.

לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור
לצפייה בסרטון, יש ללחוץ על הקישור

הפחד ממחויבות לקשר זוגי ולנישואין אצל פנויים ופנויות / אריאלה מלצר / 03.04.2011

מיכאל (שם בדוי), כבן 31, רווק, מתכנת מחשבים, נמצא בקשר זוגי למעלה משנה וחצי. במהלך כל הקשר עד היום, מתאר מיכאל, כי יש לו ספקות לגבי הקשר והאם בת זוגו מתאימה לו. "אני מפחד מהמחויבות, קשה לי לקבל החלטה, אולי יש משהו יותר טוב בשבילי, זה מפריע לי להיות ולחוות את הקשר, קשה לי להחליט, מפחד לעשות טעות, לעשות החלטה שלא אוכל לחזור ממנה או שאצטער עליה.." דברים אלו ואחרים נשמעים מפי מיכאל במשך כל הטיפול.

יחד עם זאת, כשנשאלת השאלה, מדוע אתה עוד נשאר בקשר, עונה מיכאל כי הוא אוהב את בת זוגו, טוב לו והוא נהנה איתה. הוא חושש שאם הוא ייפרד ממנה, הוא לא ימצא מישהי  טובה כמוה והוא יישאר לבד. כתוצאה מהאמביוולנטיות הזו מיכאל יושב על הגדר. מצד אחד, הוא מתנדנד כל הזמן בין המחשבה שאולי הוא צריך להיפרד מבת זוגו כי הוא לא מספיק נמשך אליה, מתנהג אליה בקור ובריחוק ואז הוא אינו מתמסר לקשר במלואו לבין הקושי שלו להיפרד ממנה כי היא מקבלת אותו איך שהוא, מגלה כלפיו אהבה וחום ואולי הוא יעשה טעות כשהוא יעזוב אותה והוא יישאר לבד.

מיכאל הוא דוגמא לפנויים ופנויות רבים שמצד אחד כמהים לקשר עם קרבה ואינטימיות אך מצד שני, נתקלים במחסומים שמונעים מהם להיכנס למחויבות לקשר זוגי ולמסד אותו באופן קבוע.

אחד הפחדים, שמונעים ממיכאל ומפנויים רבים כמותו, לקבל החלטה ולהתמסר לקשר מבוסס על המודל הזוגי של הוריו, כפי שהוא ראה בביתו. עפ"י תיאורו, נישואיהם של הוריו אינם טובים וכל השנים אופציית הגירושין ריחפה עליהם. מיכאל מפחד להיכנס לנישואין לא טובים וכל דבר שקורה עם בת זוגו, ריב, ויכוח, מעשה שהיא עושה שמזכיר לו את נישואי הוריו – מפחיד ומרתיע אותו מאד. הוא מרגיש תקוע ורוצה למצוא את הכוח בתוכו לקבל את ההחלטה המתאימה ביותר עבורו, לכאן ולכאן.

מניסיונו, הוא כבר חווה שת הספקות הללו בעבר בקשרים זוגיים קודמים ולעומת זאת, כשפעם אחת הרגיש שלם בתוך הקשר הזוגי, בת הזוג נטשה אותו בפתאומיות ובהפתעה ללא כל הסבר. מיכאל חושש שזהו דפוס חוזר אצלו שיש למצוא לו פיתרון אחרת הוא לא יוכל להתמסד, להתחתן ולבנות לעצמו משפחה כפי שהוא רוצה.

אפשר להבין את קשייו של מיכאל גם באמצעות הקשר הטיפולי שהוא יוצר. מיכאל, איש נבון מאד, מתאר את הדברים בקצרה, ללא הרבה רגשות, תיאורים כלליים ואוניברסאליים. הוא רציונאלי, מרוחק, מוגן ושמור, לא נכנס לפרטים, משאיר הרבה דברים מעורפלים ויש הרגשה שגם בטיפול הוא לא נותן להתקרב אליו. מיכאל מתאר את עצמו כאדם סגור שאינו משתף אף אחד ברגשותיו, אדם ביקורתי מאד, שתקן ומופנם. יש לו חברים, איתם הוא מבלה אך מסתדר טוב יותר עם בנות המין הנשי.

כדי לאפשר לזוגיות להגיע למצב של קרבה ואינטימיות, יש צורך בשחרור השליטה, לאפשר ל"אני" של האדם להיות במלואו על כל היתרונות והחסרונות שלו, להיחשף, להראות חולשה ופגיעות, ולבטא רגשות על כל המגוון שלהם. מי שחווה כאב ופגיעה בתוך קשר קרוב, במיוחד, ביחסיו עם הוריו בילדותו, למד כי קשר קרוב, שאמור לספק ביטחון והגנה, יכול גם לפגוע ולהכאיב וכתוצאה מכך הוא למד להגן על עצמו בדרכים שונות.  אחת הדרכים, לעיתים, לא מודעות, להימנע מכאב ומהפגיעה הצפויה היא להיות בתוך הקשר הזוגי אך בו זמנית גם לשמור מרחק רגשי שלא יפגע.

מיכאל תיאר כי יחסיו עם אביו מעולם לא היו טובים. אביו מתואר על ידו כאדם נוקשה, עצבני, רוטן, ביקורתי מאד ואף אלים כלפי אשתו וילדיו. מיכאל ספג ממנו את נחת זרועו והרבה ביקורת, אביו מעולם לא גילה כלפיו הערכה והוא מאד פחד ממנו כילד. אמו מתוארת כאישה חולה, חלשה וכנועה, חסרת אונים, למודת סבל, קיבלה את אביו כמו שהוא, והתקשתה להגן עליו מפני אביו. הרגיש אליה קרבה וצורך להגן עליה.

לא משנה מה הוא עשה או אמר, הוא ספג דחייה מאביו, ביקורת קשה, צעקות, קללות והתפרצויות דבר שגרם לו לאבד את הביטחון בעצמו והערך העצמי שלו. בתוך תוכו הוא מרגיש לא שווה וחסר ערך. באופן פרדוכסלי ככל שבת זוגו אוהבת אותו יותר ומקבלת אותו איך שהוא, כך הוא נעשה ביקורתי יותר כלפיה והיא נתפסת בעיניו כפגומה ולא ראויה על כך שהיא בחרה בו כבן זוג ואוהבת אדם לא שווה כמוהו, מה שהופך אותה בעיניו גם כלא שווה וראויה.

היא נתפסת בעיניו כבת זוג לא ראויה גם על כך שהיא שלא מציבה לו גבולות ולא מבקרת אותו על התנהגותו המנוכרת והמרוחקת. למעשה, הוא מצפה שהיא תדחה ותבקר אותו כמו אביו. אותו יתירה מזאת, יחסה הדואג, החם והאוהב אליו, למרות הביקורת שלו כלפיה ויחסו הקר והמרוחק, נחווה אצלו כיחס אימהי ולא כבת זוג שאפשר להימשך אליה כגבר.

התנהגות זו של בת זוגו נראית בעיניו כחולשה ומזכירה לו את אמו כשבמקביל הוא חווה את עצמו כגבר פוגע ורע כמו אביו . לנגד עיניו הוא רואה כיצד הוא משחזר את נישואי הוריו גם בזוגיות שלו ולכן, אין פלא שהוא נמנע מלהתחייב לקשר הזוגי. נישואין כאלה נראים בעיניו כפוגעניים ומכאיבים וככאלה שלא ניתן בכלל לצאת מהם ולכן, הוא מפחד לעשות את הצעד שהוא רואה בו כטעות שיש להימנע ממנה בכל מחיר.

למעשה, כדי להימנע מפגיעה ומכאב צפוי של דחייה וביקורת של בת זוגו ובכלל עם אחרים, "נעל" מיכאל את עצמו רגשית וכך הוא נשאר מרוחק ומוגן, לכאורה. ההתלבטויות והספקות משרתות אותו באופן לא מודע כי הן משמרות את המרחק הרגשי מפני "סכנת" האינטימיות והקרבה והכאב הצפוי המוכר לו כל כך מקשר קרוב.

סדרי עדיפויות בחיים – מה חשוב לכם באמת בחיים? / אריאלה מלצר / 28.03.2011

כמה פעמים מצאתם את עצמכם בלי זמן לדברים שבאמת חשובים לכם? להיות בכיף עם בן הזוג, לשחק בהנאה עם הילדים, לשבת עם חברים על כוס קפה ולהתעניין בהם, לעסוק בספורט, ללכת לבדיקה, לטייל, לעסוק בתחביב האהוב עליכם ועוד ועוד. אני מניחה שלא פעם….ואתם לא לבד.

אני רוצה להסב את תשומת לבכם לסדרי העדיפויות שלכם בחיים ולהמחשה יש מצגת בסוף הדברים.

חיי השגרה היומיומיים, המטלות, המשימות והתפקידים לעיתים קרובות, שואבים אותנו אליהם בלי שנשים לב לדברים החשובים לנו באמת. רבים מאיתנו כל כך עסוקים במרוץ היומיומי שבסופו של יום, אנחנו ממוטטים ורצוצים, וכל מה שאנחנו רוצים הוא לנוח מעמל היום, בלי שנידרש לטפל במישהו או במשהו.

בתוך המרוץ היומיומי הזה אנחנו שוכחים, לפעמים, מה באמת חשוב לנו ורק כאשר אנחנו נתקלים בבעיה כזו או אחרת או כשמישהו מהסובבים אותנו, בן הזוג, הילדים, החברים, בני המשפחה ואחרים מתחילים להתלונן או דורשים את תשומת לבנו, אנחנו שמים לב שלא השקענו בהם מספיק זמן, התייחסות, הקשבה ותשומת לב.

אנחנו רגילים לפעול מתוך כוח האנרציה, מכוח ההרגל ושוכחים את סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומזניחים, לרוב, בלי כוונה, את מה שחשוב לנו באמת. לעיתים קרובות, רק כשמתעוררת בעיה, אנחנו מתעוררים.

לכן, אין טעם להגיע לבעיה כדי להתחיל להשקיע בה אח"כ הרבה מאמצים פיזיים ונפשיים, כסף וזמן כדי לטפל בה.

המשפחה, בני הזוג, הילדים הם בד"כ בראש סדרי העדיפות שלנו כי אנחנו זקוקים להם שיהיו שם תמיד לצידנו ובשבילנו בכל בעיה שאנחנו נתקלים בחיים שלנו, אם זה בעיה בריאותית, כלכלית, בעיה בעבודה, פיטורין, בעיות חברתיות וכיו"ב. הרי בסופו של דבר אנחנו תמיד חוזרים הביתה למשפחה, לזוגיות, למסגרת הבטוחה, הקבועה והיציבה שלנו שמחזקת אותנו ומעניקה לנו ביטחון, תמיכה, אהבה וחום בכל מצב.

אז הנה תרגיל קטן שאני ממליצה לכם לעשות שלא דורש השקעה מרובה…

כדאי לכם לעצור לרגע את המרוץ ולהקדיש מעט זמן ותשומת לב כדי לראות ולעשות שוב את סדרי העדיפויות שלכם בחיים. מה באמת חשוב לכם? מה אתם רוצים באמת שיקרה בחיים שלכם, למענכם ולמען היחסים שלכם עם כל האנשים החשובים בחייכם?

אני מציעה לכם לרשום את הדברים לפי סדר העדיפות והחשיבות שלהם בעיניכם ואח"כ ממש לתכנן מתי, מה ואיך אתם עושים את הדברים. לפעמים, לא צריכה השקעה גדולה מידיי, לפעמים, אלו דברים קטנים שעושים את כל ההבדל.

למשל, אם הזוגיות חשובה לכם, כדאי להתעניין בבן הזוג במהלך היום ולשאול לשלומו, זה יכול להיות בטלפון, במייל או בסמס, או גם וגם. במהלך היום כשלא מתראים אפשר לשלוח פעם או יותר הודעת אהבה, חיבה או חיזור, לתכנן לצאת פעם אחת בשבוע מוקדם יותר מהעבודה ולבלות ביחד ועוד.

דוגמא נוספת, הילדים שלכם, אפשר לתכנן מראש זמן שמקדישים לילדים, לשחק איתם, או להשכיב אותם לישון לא כמטלה שיש לסיים אותה מהר אלא כזמן הנאה גם עבורכם, עבורם ועבור היחסים ביניכם. לא רק אתם תרוויחו והיחסים שלכם, אלא בזמן הזה גם בן הזוג ייהנה מהזמן שלו וכולם יהיו מרוצים.

וכך, תמשיכו לרשום את כל הדברים החשובים לכם ואת כל הפעולות שאתם מתכננים לעשות.
אל תתפלאו אם יתגלה לכם שדברים השתנו רק מעצם העובדה שברור לכם יותר מה סדר העדיפות שלכם ומה אתם עושים בשביל זה. הסיפוק והאושר שלכם רק יגדלו. שווה לנסות!!

לצפייה במצגת, לחצו על הקישור

המסכות שלנו כבני אדם ומתי כדאי להסירן / אריאלה מלצר / 20.03.2011

מה שמאפיין את חג פורים הוא האפשרות שלנו גם כבוגרים לעטות עלינו תחפושת לרגע או ליום אחד ולהיות מישהו אחר, זהות אחרת. כל אחד הולך עם נטית ליבו ובוחר לעצמו תחפושת, בה יש לו ההזדמנות לבטא משהו מעולמו שאין לו אפשרות או רשות, פנימית או חיצונית, לבטא בחיים המציאותיים שלו.

פורים, התחפושות והמסכות הם הזדמנות מצוינת להעלות את נושא המסכות שבחיינו כבני האדם ומתי כדאי להסירן.

מי לא מכיר את הליצן העצוב, זה שעוטה על עצמו מסכה של צחוק וחיוך כשבלבו עצב. מי לא נתקל פעם באותם אנשים שמשתמשים במסכה הרציונלית, השכלית כדי להסתיר את עולמם הרגשי. מי לא ראה אנשים שעוטים לא רק מסכה אלא לובשים בכלל תחפושת שלמה במטרה להפגין ביטחון עצמי גבוה ואפילו התנשאות כשעמוק בתוכם הם מרגישים לגמרי לא בטוחים ומפוחדים. אלה אפילו ייצרו תפאורה מתאימה סביבם למשל, ע"י רכב יוקרתי, חליפות יקרות, וכד' והכול במטרה להסתיר את פגיעותם ופגמיהם.

אין אחד שלא עוטה מסכה כזו או אחרת בחייו. אנחנו רואים את זה על עצמנו יום יום וגם אצל האחרים. למשל, אצל הסלבס ובכלל אצל המפורסמים, אנחנו רואים, לרוב, רק את מסכת הזוהר, הברק והיופי, אנחנו נשבים בתדמית שלהם שהכול אצלם וורוד ונוצץ וחייהם סוגים בשושנים וכמעט שוכחים או לא רואים את העצב והפחד שלהם, הכישלונות, הדכדוך שלהם, והמשברים שהם עוברים בחייהם כבני אנוש רגילים כמונו.

דומה הדבר אצל האנשים המצליחנים בתחומם, שמראים, לרוב, רק את הצלחותיהם באופן טבעי ומסתירים את הכישלונות, הפחדים, האכזבות, התסכולים, העצב והפגיעות שלהם. רואים רק את מסכת ההצלחה, הפרסום, המעמד, היוקרה, היופי, התואר, העושר ומייחסים להם עקב כך, בטעות, גם אושר.

כל אחד מאיתנו בשלב זה או אחר בחייו או במצבים מסוימים בחיים לובש תחפושת או מסיכה כדי להראות כלפי חוץ משהו אחד כשבעצם, בתוכו יש משהו אחר או אפילו מנוגד. המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו הן חלק מהציפיות של האחרים והסביבה מאיתנו שנפעל עפ"י הנורמות והמנהגים המקובלים הנהוגים בחברה.

חלק מהמסכות האלה הן מותאמות למציאות, הגיוניות ואף הכרחיות במצבים שונים.הרי לא הגיוני, למשל, שבני זוג שנפגשים לדייט ראשון יציגו את מגרעותיהם וחסרונותיהם. הרי הם באו להרשים את בן הזוג ולמצוא חן בעיניו וכדי להצליח במשימה, כל אחד מהם מוציא רק את נוצותיו היפות ומסתיר את נוצותיו המדובללות. אותו הדבר כשאנחנו ניגשים לראיון עבודה. אם אנחנו רוצים להתקבל לעבודה ולגבור על כל מתחרינו, הרי שטבעי הדבר שנציג רק את הצלחותינו וכישורינו הטובים ונסתיר את חסרונותינו וכישלונותינו.

לפעמים, גם כשמישהו שואל לשלומנו, ואנחנו מוטרדים, מצוברחים או עצובים, אנחנו עונים "בסדר" כי אנחנו מבינים שאצל חלק מהשואלים זה קוד נימוסי בלבד של קשר ואין להם כל רצון או חשק לשמוע באמת את כל צרותינו וגם אין זה הגיוני לפתוח את עולמנו בפני כל אחד ובכל מצב. יהיו גם אלו שיקצינו עוד יותר ויענו "דבש", "10", "לא יכול להיות יותר טוב", וכד' ובלבד להרשים את האחר, ולהפגין ביטחון.

כמו בכל דבר בחיים שום קיצוניות אינה יעילה. מצד אחד, להיות רק מה שאחרים מצפים ולחיות רק עפ"י הקודים החברתיים והציפיות של הסובבים, המחיר הוא להתרחק מהעצמי ולהשאיר את המהות האמיתית במחתרת ואז המסכה היא של  "אני מזויף" ומצד שני, לנהוג רק עפ"י "האני האמיתי", לפי הרצונות והצרכים האישיים בלי כל התחשבות באחרים גורר אחריו פגיעה במערכות היחסים עם הסובבים.

התשובה היא, כמובן, במציאת האיזון בין השניים. תלוי מתי, עם מי, רמת החשיפה ובאיזה סוג של קרבת יחסים. ישנם מצבים ואנשים שאיתם כדאי להסיר את המסכות ואלו במצבים אחרים, כדאי לעטות אותן.

אנשים שואפים בטבעם לחיות את המהות האמיתית שלהם. לחיות בזיוף הוא קושי גדול אצל רבים שגורם ללא מעט בעיות נפשיות. ככל שהפער בין העולם הפנימי האמיתי של האדם לבין התנהגותו כלפי חוץ גדול יותר, כך הקושי הנפשי רב יותר.

ישנם אלו שלמדו כבר בילדותם להתאים את עצמם לסביבה ולהיות רק קשובים לצרכי האחרים והם לובשים את המסכה החברתית הרצויה, הסתגלנית, על מנת להיות "בסדר", ולרצות את האחרים. הם אינם מרשים לעצמם לבטא את האני האמיתי שלהם, את רצונותיהם, צרכיהם ורגשותיהם אם הם סבורים שזה יפגע בזולת, יעליב אותו, יכאיב לו או שהם יידחו ולא יקבלו אהבה, ייעזבו ויישארו לבד.

לדוגמא, סיוון (שם בדוי), 33, כל כך הייתה עסוקה בצרכי האחרים וסיפוקם ואיך הם מקבלים אותה, אוהבים אותה או לא שהיא התביישה אפילו לספר שהיא גרושה ושאין לה השכלה אקדמאית. כל כולה, הערך והמשמעות שלה היו תלויים בפידבק החיצוני שהיא קיבלה מהסביבה. הסמן הפנימי שלה לא עבד. לכן, היא הייתה עסוקה כל הזמן בלרצות את סביבתה ובמיוחד את בני זוגה. היא כבר לא ידעה אפילו לשאול את עצמה מה היא רוצה. המסכה הייתה כבר חלק אינטגרלי ממנה ומהתנהגותה והיא אפילו לא הייתה מודעת לכך. היא עצמה כמעט ולא הייתה קיימת במערכות היחסים שלה ולכן, היא הרגישה בדידות, עצב, חוסר מימוש ואף, דיכאון. היא לא הבינה למה, בסופו של דבר, בני הזוג עזבו אותה או פגעו בה.

הטיפול בא במטרה לעזור לסיוון להסיר את המסכה של "האני המזויף", להפסיק להיות הרואה ואינה נראית ולגלות את ה"אני האמיתי" שלה ולתת לו חופש ביטוי מלא. כלומר, לעשות הבחנה בין העולם הפנימי שלה, ומה שהיא מרגישה ורוצה לעצמה לבין הצרכים של הסביבה ומתי להתאים את עצמה בהסתגלות ובגמישות מותאמת ומתי לבטא בחופשיות את עצמה.
 וכך היא אמרה בסיום הטיפול:

"…הייתה פגישה אחת שבה הבנתי שבחיי לא אמרתי "לא", חשבתי שככה  אהיה בן אדם רע, שחס וחלילה לא אפגע באחר, בעצמי אני אפגע, כל עוד השני מרגיש טוב ומרוצה. והבנתי שהמושג "לא בא לי" זו לא קללה נוראית, דבר שעזר לי להכיר את עצמי, מה אני אוהבת לעשות, מה אני לא אוהבת לעשות, שלהחליט לגבי החיים שלי זה דבר נפלא! הרבה יותר מהנה… הבנתי שאני לא בן אדם רע גם אם לא בא לי.

….והגברים בחיי…. כשהייתי בזוגיות הייתי כולי שם, מה שהוא רוצה לעשות, איך שהוא מרגיש, מה שהוא חושב ומחליט, אני צריכה לעזור לו ולטפל בו ונתתי את כולי.. ואז זה נגמר… ולא הבנתי למה.. הרי נתתי הכל… ואז קרה הדבר הכי טוב בחיי: הכרתי את הבן אדם הכי מדהים בעולם, החברה הכי טובה שלי, אשת שיח מדהימה, איתה אוכל לבלות כל שנייה ודקה בחיי, יש לה מגרעות וגם איתן אני משלימה, אני חושבת עליה תמיד, מתחשבת ברגשותיה, עושה רק מה שטוב לה, וחיה למענה, הכרתי את עצמי. ומכאן והלאה הכול משתפר ומשתבח. ומאותה פגישה, בדרך הביתה כבר ידעתי שאני משנה את החיים שלי…"

מהדוגמא של סיוון ניתן להבין שכשחיים רק עפ"י הציפיות המשפחתיות והחברתיות, נקברים תחתיהן המהות והסמן הפנימי שאומרים לאדם מי הוא, מה מתאים ונכון לו וע"י כך הוא בעצם מאבד את עצמו, את ה"אני האמיתי" שלו וחי את חייו באמצעות האחרים ותלוי בהם. האדם חי בתחושת זיוף, רחוק ומנותק מעצמו ומהמהות האמיתית שלו, דבר שגורם לו להרגיש לא שווה וחסר ערך. זהו קושי של אנשים רבים שעוטים את המסכה הזו שמעורר אצלם תחושות שהם לא קיימים, חוסר ביטחון, תסכול, כאב ומצוקה רבים.

מנגד, ישנם אלו שחשוב להם לבטא רק את ה'אני' שלהם בלי שיהיה אכפת להם מה חושבים עליהם או איך יגיבו כלפיהם או אלו שמתקשים להציב את הגבולות הנכונים וחושפים את עצמם ואת עולמם האינטימי ביותר בלי לקחת בחשבון אם הסיטואציה מתאימה או לא.

ישנם אלו שמתבלבלים בין יושר, כנות ואותנטיות לבין התנהגות תוקפנית ופגיעה באחרים. הם חושבים שהם חייבים להיות כנים בכך שהם יאמרו בגלוי את מה שהם חושבים על אחרים ולא חשוב באיזו צורה. כנות היא לא בהכרח חובה לפגוע באחרים. ניתן לומר את הדברים תוך שמירת הכבוד של הזולת וביטוי הערכה כלפיו.

מסכות נוספות שאנחנו נתקלים בהן אצל בני האדם הן בזוגיות. בני זוג רבים לא תמיד פתוחים בפני בני זוגם, אינם משתפים באופן גלוי וישיר ברגשותיהם, צרכיהם ורצונותיהם מתוך חשש שמא הם יפגעו. יכולות להיות לכך סיבות רבות כגון, רמת חרדה גבוהה, הצורך בשליטה, הקושי להיות בקרבה ואינטימיות בה נחשפים גם החסרונות, החולשות והכאבים, אמונות ומיתוסים שונים שאומצו מגיל צעיר, המזהירים מפני פגיעה אפשרית עקב החשיפה ועוד.

הקושי של בני הזוג לשוחח בפתיחות ובגילוי לב ביניהם משאיר ביחסים מתח, לחץ, עמימות, כעס, אכזבה, תסכול, כאב, צרכים לא מסופקים, והקונפליקט ממשיך לבעבע מבפנים בלי יכולת להשתחרר ממנו ובלי פיתרון מספק, דבר שיכול לגרור אחריו מריבות וויכוחים גם על נושאים שוליים ושטותיים.

המסכות בזוגיות, שאינן מאפשרות דיאלוג פתוח ואמיתי, לעתים, דוחפות את בני הזוג לפתחי המילוט, מקומות בהם הם מחפשים את המענה החלופי לצרכים שלהם שלא מסופקים במרחב היחסים הזוגי. ברור שבאופן זה התסכול רק גובר ומחריף עם הזמן.

ניתן כבר להבין שככל שהיחסים קרובים יותר, כך ראוי שיהיו כמה שפחות מסכות ולעומת זאת, ביחסים רשמיים, פונקציונליים ומרוחקים יש יותר הכרח לעטות את המסכות החברתיות המתאימות.

שימוש נפוץ במסכה מתרחש אצל אנשים שזקוקים לשליטה, שחוששים לחשוף חולשות,כאבים ופחדים, ועוטים על עצמם מסיכה שמשדרת כוח וביטחון. יש להם פחד וקושי להראות נזקקות, גם כשקשה להם והם מאד זקוקים לעזרת האחר, לנחמתו, להכלה ולחמלה שלו. הם מצפים שזה יגיע לבד בלי שהם יגידו או יבטאו את הצורך שלהם.

דווקא המסכה שמשדרת, לכאורה, כוח אך יש בה מידה של התנשאות, כוחנות ושתלטנות היא שמרחיקה את האנשים מעליהם גם בגלל שאנשים קולטים את הזיוף ואת המסכה שהיא בעצם פאסאדה של כוח וגם בגלל שהיא לא נעימה, מרתיעה ומפחידה אנשים מלהתקרב.

האמונה שרק אם אני אהיה חזק ומושלם יאהבו אותי היא טעות גדולה. נהפוך הוא. הפאסאדה שאני רק חזק, בשליטה, לא טועה, יודע הכול, יותר טוב מאחרים, רק מוצלח, מרחיקה מעלינו את האנשים. הפחדים, החולשות, הטעויות, הכאבים והפגמים שלנו הופכים אותנו לאנושיים, הם מעוררים הזדהות איתנו, רצון להתקרב אלינו וכך גם קל יותר לאהוב אותנו.

מסכה שכיחה נוספת היא בהתמודדות עם כעס. כעס הוא, למעשה, "תחפושת" לרגשות אחרים שקשה לשאת אותם או לבטא אותם בגלוי כגון, חוסר ביטחון, חוסר אונים, קנאה, פחד, עלבון וכד' והדרך להשתחרר מהם היא באמצעות השלכת כעס על האחר.

התפרצויות של כעס וזעם באות כמסכה דווקא בזמן שמרגישים הכי חלשים, חסרי אונים  ובחוסר מוצא. לכאורה, שוב, הכעס נראה כביטוי של כוח וחוזק אך, למעשה, הוא בא ממקום של כאב וחולשה. בעצם, זו כבשה בתחפושת של זאב. אך לצערי, רבים אינם רואים את הכבשה ונבהלים מהתחפושת של הזאב ומתרחקים.

לעומתם, ישנם אלו שעוטים מסכה של חיוך, ו"הכול בסדר" גם כשמתחוללת בקרבם סערה של כעס והכול במטרה לשמור על שקט ולא לפגוע באחר או ביחסים איתו.

לפיכך, רצוי מאד למצוא את הדרך האסרטיבית בה ניתן לבטא את הכעס באופן ישיר, גלוי, אמיתי ומכבד בלי לפגוע לא בעצמי ולא באחרים.

לסיום, מסכות בחיינו הן, לעיתים, הכרחיות וחלק מהמציאות החברתית שלנו אך יחד עם זאת, חשוב להתאים אותן לסיטואציה המתאימה וברמת חשיפה תואמת. שימוש רב מידיי במסכות וחיים בזיוף גורמים לבעיות נפשיות רבות. לעומת זאת, חיים המונחים ע"י העולם הפנימי האמיתי של האדם מאפשרים לו מימוש עצמי, חופש בחירה, שמחה, שקט פנימי ויחסים בינאישיים מספקים. לכןכדאי להימנע משימוש במסכות מיותרות כשהן מרחיקות מידיי את האדם מהמהות וה"אני האמיתי" שלו ובמערכות יחסים עם הקרובים לנו שיש בהן יחסי קרבה ואינטימיות.

14 טיפים של זוגיות טובה להצלחה הפיננסית של המשפחה / אריאלה מלצר/ 15.03.2011

כידוע, אם נותנים לקונפליקטים והויכוחים בין בני הזוג להישאר בלתי פתורים, הם לא רק שלא נעלמים, הם גם מתעצמים עם הזמן ונכנסים לכל תחום בחיים וגורמים נזקים רבים. כך, למשל, אפשר להכניס את המלחמה לחדר המיטות ולקלקל את יחסי המין וכנ"ל גם לגבי התחום הפיננסי הכלכלי של המשפחה.

מיותר וחבל, לא? אז כדי למנוע את זה, הנה הן:

14 דרכים של זוגיות טובה לקידום הכלכלי של המשפחה:

1. שתפו אחד את השני באופן גלוי, ספרו לו ותיידעו אותו מתחילת הקשר הזוגי ולאורך כל הדרך בכל האינפורמציה, בנכסים ובכספים שיש לכם, בהוצאות/בהכנסות, בחובות, בירושות וכד'. אל תשמרו סודות ביניכם. לסודות יש כוח ואנרגיה משלהם גם כשהם סמויים וסופם להתגלות. אל תשאירו דברים עמומים וסמויים מהעין. 
דאגו שתהיה שקיפות מלאה ביניכם. אם יש צורך עשו הסכם ממון. כך יהיה ביטחון ואמון הדדי מלא ביניכם ותוכלו לסמוך אחד על השני.

2. דאגו לתקשורת רציפה, פתוחה, גלויה וישירה ביניכם, בה אתם יכולים לומר כל אשר על ליבכם, להתייעץ זה עם זה בכל הלבטים והדילמות שלכם והכל תוך הבנה, קבלה ואמפטיה.

3. בניית חזון משותף – שתפו אחד את השני כבר בהתחלה בכל החלומות והמשאלות שלכם בחיים, רצונות, צרכים, ציפיות, מה אתם רוצים להשיג בחיים ולאן אתם רוצים להגיע. מה אתם רוצים שיהיה בחיים שלכם (לכל דבר יש השלכות כלכליות), עבודה, חופשות, לימודים, תחביבים, עיסוקים, ועוד.

4תכננו בכתב את התקציב הפיננסי המשפחתי בהתאם לצרכים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים (שנתי, חודשי, יומי)

5. החליטו ביחד על סדרי העדיפויות

6. תגיעו להסכמה על חלוקת התפקידים ביניכם (מי עושה מה ואיך) בביצוע השוטף המעשי של הניהול הכספי לפי הרצונות והצרכים של שניכם.

7. תדאגו שתהיה ביניכם שותפות מלאה, היו מעורבים בניהול הפיננסי השוטף על כל הכרוך בכך( גם אם אתם לא מבצעים אותו), משכנתא, ריבית, תשלומים שוטפים, הוצאות חינוכיות, בריאותיות ועוד. שתפו פעולה זה עם זה.

8. דאגו שתהיה שיוויוניות ללא היררכיה ביחסים שלכם, ללא שימוש בכוחנות ושליטה.

9. העריכו וקבלו את התרומה של כל אחד מכם למשק הכלכלי והמשפחתי, גם אם אין לזה תגמול כספי. לכל המעשים והפעולות הנעשים למען המשפחה כולה יש ערך כספי. כל אחד תורם את הכישורים והיכולות שלו לטובת המשפחה והמשק הכלכלי המשותף.

10. הגיעו להסכמה על אופן קבלת ההחלטות המשותפות בנוגע לקניות, הוצאות כספיות, רכישות, לימודים, חופשות, מקומות עבודה וכד'.

11. כבדו אחד את השני, והעריכו זה את מאמצי זה למען הקידום המשפחתי

12קבלו את ההבדלים והשונות שיש ביניכם. אין צורך וגם אין אפשרות להיות זהים.

13אל תכניסו שיפוטיות, וותרו על ההאשמות והביקורת.

14גלו גמישות חשיבתית בהתאם לשינויים במציאות כולל התמודדות במצבי משבר, כמו פיטורין ואבטלה, ירידה בהכנסות, מחלה, נכות, הסבה מקצועית וכד'.

ועכשיו כל שנותר לכם הוא רק לעשות כדי להצליח גם בזוגיות וגם בניהול הפיננסי של המשפחה שלך!

בהצלחה!

 

תפקידי גברים ונשים בניהול כסף והשפעתם על הזוגיות וכלכלת המשפחה / אריאלה מלצר / 15.03.2011

ונתחיל בסיפור מהחיים…שיש בו גם משהו משעשע ובו זמנית מייצג בתמציתיות את היחס הרווח אצל רבים לנושא הכסף בין בני זוג וכיצד הזוגיות יכולה להשפיע על הצלחה בניהול כלכלת משפחה בריאה וההיפך.

לפני כשלושה שבועות, כשחזרתי מהשידור הראשון של תוכניתי ברדיו החיים הטובים, הלכתי להירגע מההתרגשות בשוק הפשפשים, הנמצא לא רחוק מהאולפן. כשחלפתי על פניו של סוחר אחד שעמד לפני חנותו ובשתי ידיי שקיות גדולות, הוא ספק שאל, ספק אמר לי בשיא הרצינות:"אז מה, בזבזת את כל הכסף של הבעל? " וכששאלתי אותו בחיוך משועשע "למה לא את הכסף שלי?" הוא ענה שככה זה, כמו אצלו. הוא עובד ואשתו מבזבזת. והוא הוסיף: "אשתי אומרת שאם אני ארגיז אותה, היא לא רק תגהץ את הוויזה, היא גם תכבס אותה".

האיש הזה מייצג תפיסה שמרנית קלאסית שעדיין רווחת גם היום, אצל גברים ונשים רבים כאחד, שהאחריות על פרנסת המשפחה מוטלת בעיקר על כתפי הגברים. המאמר מתרכז בנושא זה ובהשלכותיו על בני הזוג ועל הזוגיות.

למרות המהפכה הפמיניסטית והשינויים החברתיים בעידן המודרני בחברה המערבית לפיהם, נשים היום הן דעתניות, עצמאיות, חזקות, מובילות, יוצאות לעבודה, רוכשות לעצמן השכלה ומפתחות קריירה מקצועית, באופן מסורתי נשים רבות (לא כולן נוהגות כך) נמנעות מלנהל את התקציב המשפחתי.

הן מעדיפות להיות פסיביות בנושא הניהול הפיננסי של המשפחה, משאירות את נושא הכספים באחריות הבלעדית של בן זוגן, אינן מעורבות בניהול השוטף מתוך תפיסה ש"זה לא בשבילן והן לא מבינות בזה כלום", הוא מבין בזה יותר, והוא יודע יותר טוב, למשל, איזו הלוואה או משכנתא לקחת או איפה כדאי להשקיע את הכסף.

דפוסי ההתנהלות בין בני הזוג בענייני הכספים והחלטות כלכליות הם חלק ממבנה היחסים והקונפליקטים בכלל של הקשר הזוגי והתפיסה שלהם את עצמם ואת הזוגיות ויכולים לבוא לידי ביטוי בכל תחומי חייהם. יחד עם זאת, זה לא בהכרח שדפוסי ההתנהגות של בני הנהוגים בתחום הכספי לפיהם,  הגבר דומיננטי, חזק, קובע ובעל השליטה מול אישה פסיבית , לא מעורבת ותלותית יבואו לידי ביטוי גם בשאר תחומי חייהם.

כאשר זוג צעיר מחליט למסד את הקשר ביניהם הם, לרוב,  משתפים, זה את זה בציפיות ובפנטזיות שלהם על הרומנטיקה והאהבה שיהיו להם, כיצד הם יבנו את המשפחה, איך יקראו לילדים שלהם, איך ייראה ביתם וכד' אך בדרך כלל נמנעים מלדבר על הציפיות והצרכים שלהם בניהול המשק הכלכלי של ביתם.

לכל זוג יש הסכם סמוי של ציפיות הדדיות מהיחסים הזוגיים ביניהם, שלא גלוי על פני השטח. אחד הסעיפים השכיחים בחוזה הסמוי שבני זוג רבים מסכימים עליו הוא, למשל, שהגבר יהיה המפרנס העיקרי, יהיה אחראי על כל הניהול הפיננסי השוטף ואילו האישה, למרות שהיא גם עובדת, תהיה אחראית על הבית והטיפול בילדים.

להסכמה הזו יש השלכות על חייהם כזוג, על התפקוד שלהם, באיזו עבודה הם יעבדו ועל היחסים ביניהם, במיוחד אם הם לא מדברים על זה באופן ישיר וגלוי. כך הבעל יחפש כל הזמן להתקדם בעבודתו, ישקיע שעות מרובות ומאמצים רבים בעבודה אפילו כשהוא בבית, לפעמים ייעדר מהבית עקב נסיעותיו לחו"ל הכרוכות בעבודתו , מה שלא ישאיר לו כוח וזמן להיות מעורב ולהשקיע גם בבית ובזוגיות. לעומתו, האישה יכולה להישאר בבית, או תחפש עבודה שתאפשר לה להיות יותר זמינה ונגישה לצרכי הבית והטיפול בילדים.

כתוצאה מכך, יכול להיווצר מצב בו הבעל מרוויח הרבה יותר מאשתו שלקחה על עצמה לעבוד במשרה חלקית או בעבודה ששכרה נמוך ושאר הזמן שלה מוקדש לעבודה בבית ועם הילדים. לאור זאת, לעיתים, הוא מקנה לעצמו זכויות יתר במשפחה ובקביעת ההחלטות על ההוצאות הכספיות של האישה ועל הוצאות הבית בכלל.

מצב זה יכול להיות קרקע פורייה למריבות וויכוחים רבים בין בני הזוג על רקע חוסר השוויוניות שביניהם, חוסר השותפות של שניהם בכל תחומי החיים של המשפחה, חוסר תקשורת גלויה ופתוחה, צרכים לא מסופקים של בני הזוג מהקשר הזוגי ובעיקר, חוסר קרבה ואינטימיות.

אחת האפשרויות כתוצאה מכך יכולה להיות שהבעל ייקח על עצמו את כל האחריות הבלעדית על המשאבים הכלכליים של המשפחה, ינהל אותם בעצמו, ישמור לעצמו את המידע, יקבל החלטות לבד ללא התייעצות ושיתוף עם בת זוגו, כשהיא לא מעורבת כלל במצב בבנק, במצב ההכנסות וההוצאות, בחסכונות או בקבלת ההחלטות הפיננסיות.

כאחראי בלעדי שמביא את הפרנסה העיקרית של המשפחה וכשומר על הקיום של המשפחה ומתכנן את עתידה הכלכלי, יכול הגבר לקחת לעצמו גם את הכוח והשליטה על המשאבים הכלכליים ונוצרת היררכיה ביחסים הזוגיים של מעמד, כוח, סמכות ושליטה.

עקב כך, הוא מצפה מבת זוגו שתדווח לו ושתקבל את אישורו על הוצאותיה. הוצאות או קניות שהאישה עושה בניגוד לרצונו או שנראות בעיניו מיותרות נחשבות על ידו כבזבוז כספים, דבר שיכול לעורר את רוגזו של הבעל על "בזבזנותה" של אשתו וחוסר התחשבותה במצב הכספי של המשפחה.

לעיתים, אפילו ישנו מצב של הסכמה שבשתיקה שלמרות שיש לה חלק בפרנסת המשפחה ונגישותה לחשבון הבנק, האישה מקבלת את הכסף מהבעל על פי הדיווח שמציגה לו על ההוצאות הנדרשות לה לאותו יום, כאילו מקבלת "דמי כיס". במצב זה האישה יכולה להרגיש נחותה, קטנה וחלשה ומאד תלויה בבעל באישורו ובהסכמתו להוצאותיה, עליה להסביר ולהצדיק את ההוצאות הדרושות ואם אין לה הסבר מוצדק, הוא יכול לכעוס עליה ועלולה להתפתח מריבה ביניהם.

כך היה, לדוגמא, כשאורית (שם בדוי) קנתה לעצמה משקפי ראייה חדשות שמצאו חן בעיניה, לאחר שנשברו לה הקודמות, ובתגובה לכך, בעלה כעס עליה שהייתה יכולה לקנות משקפיים זולות יותר. בנוסף, הוא פיטר את העוזרת בטענה שזו הוצאה כספית מיותרת וכספים אלו יכולים להיחסך כשאורית תנקה בעצמה את הבית היות וזהו תפקידה ויש לה יותר זמן.

פעמים רבות קורה גם שכשהאישה קונה דבר מה שהיא יודעת כבר מראש שיעורר את רוגזו של הבעל כלפיה, והוא יאשים ויבקר אותה על מעשיה, היא מסתירה את זה ממנו, מחביאה את קניותיה, מציגה בפניו מחיר נמוך בהרבה ממה שבאמת עלה לה, מתארת ש"זו הייתה מציאה", "זה ישן, איך לא ראית?" וכד'.

בעצם העובדה שהאישה נשארת ללא מידע, לא מעורבת ולא שותפה שוויונית וללא שותפות בביצוע הניהול הפיננסי השוטף היומיומי, היא הופכת להיות תלויה בבן זוגה ולעיתים, אף נשארת ללא מקורות כספיים, למרות שהיא עובדת ומרוויחה כסף בעצמה.

גם כאשר הבעל אינו מחפש לעצמו כוח ושליטה, כשאשתו אינה מעורבת ושותפה להחלטות, הוא יכול להרגיש שכל כובד האחריות מוטל על כתפיו.

כתוצאה מכך, הוא מרגיש לבד בדאגות, בהתלבטויות, בקשיים הפיננסיים ויכול אף למנוע ממנה את המידע על המצב שלהם או קשייו בעבודה ובעסקיו כדי לא להדאיג אותה ולא להכניס אותה ללחץ. אין לו עם מי להתייעץ, אין לו על מי להישען והוא לא יכול להרשות לעצמו לשתף אותה בדאגותיו, במחשבותיו וברגשותיו, מה שמשאיר אותו לבד בתוך המתח והלחץ.

לפעמים, בגלל חוסר מעורבותה של האישה בניהול המשק הכלכלי של המשפחה, היא לא רק מאבדת את עצמאותה הכלכלית ואולי גם כספים שנעלמו מעיניה במשך הזמן אלא שכאשר עליה לנהל בעצמה את ענייניה הכספיים, אם בעקבות גירושין או אם בעקבות מות הבעל, חלילה, היא עומדת מול שוקת שבורה, חסרת ידע, אבודה, חסרת אונים ומבוהלת ועליה ללמוד צעד אחר צעד את הדברים הבסיסיים בניהול עצמאי של חייה הפיננסיים.

 ישנם גברים שרק מחכים וישמחו שבת זוגם תישא איתם באחריות הכלכלית ותהיה שותפה להם בביצוע הניהול השוטף, תקל עליהם את הנטל ותהיה שותפה אמיתית לתוכניות, לבעיות ולדאגות, תהווה להם משענת אמיתית, ותסייע במציאת פתרונות בשעת משבר וקושי.

יחד עם זאת, יהיו בני הזוג שיתקשו לשנות את המצב גם אם האישה תחליט להיות שותפה פעילה ומעורבת, כי יתכן, ואחרי הרגל של שנים וצבירת הכוח וההשפעה בידי הגבר, יהיה לו קשה לוותר על הבלעדיות והשליטה על המשאבים הכלכליים של המשפחה.

לכן, השינוי חייב להיעשות בתיאום ובשיתוף פעולה בין בני הזוג מתוך הסכמה והחלטה משותפת לשפר את היחסים ביניהם ולשפר את המצב הכלכלי של המשפחה.

ברור, אם כן, שיחסיהם של בני זוג, שמתנהלים בדפוסים כאלה, יהיו מאופיינים בקונפליקטים רבים, הסתרות, סודות ושקרים, יחסי תלות- עצמאות, ביקורתיות ושיפוטיות רבה, מאבקי כוח ושליטה, תקשורת לקויה וכמובן, כתוצאה מזה יכולים להיות יחסים זוגיים עכורים, ללא קרבה ואינטימיות, ללא כבוד והערכה, מלווים במריבות וויכוחים רבים המשפיעים על כל תחומי חייהם של בני הזוג, כולל יחסי המין. כל אחד מבני הזוג מרגיש לבד בעולמו, וחש כאב ותסכול רב.

זה לא מוכרח להיות כך ! למען היחסים בזוגיות ובמשפחה ושיפור המצב הכלכלי מומלץ לנהוג אחרת !
בטור הבא אני אגלה לכם את העקרונות ואתן לכם 14 טיפים איך בעזרת זוגיות מוצלחת אפשר לנהל בהצלחה את המשק הכלכלי של המשפחה.

אריאלה מלצר, מנהלת מכון רעות ברחובות, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית, מומחית בשליטה וניהול כעסים.

מיהו הגבר האלים ומה מאפיין אותו / אריאלה מלצר / 08.03.2011

"רק עכשיו אני מבין כמה פגעתי באשתי" אמר יגאל (שם בדוי) בשיחת הטלפון כשפנה אלי לראשונה. יגאל, כבן 44, נשוי ואב ל- 3 ילדים, מהנדס במקצועו ועובד כעצמאי בעל חברה, פנה אלי לטיפול לאחר שאשתו נפרדה ממנו חודשיים לפני כן והחלה בהליכי גירושין. "אני מוכן לעשות הכול כדי להחזיר אותה" אמר לי בשיחת הטלפון. "עשיתי הרבה טעויות ואני מוכן לטפל בבעיות שלי. אני רוצה טיפול זוגי אבל אשתי לא מוכנה לבוא לטיפול. היא לא מוכנה לשמוע על זה בכלל."

שיחה כזו היא אופיינית להרבה גברים אלימים שעומדים בפני שוקת שבורה, כשלפני כן הם לא היו מוכנים לשמוע בכלל על טיפול. "את צריכה ללכת לטיפול, אצלך משהו לא בסדר. אם תשתני, הכול יהיה בסדר". כך הם אמרו, לרוב, לבנות זוגם.

גברים אלימים מגיעים לרוב לטיפול רק כאשר מופעל עליהם לחץ כלשהו שיש בו מבחינתם הפסד גדול יותר ואיום ממשי על אובדן גדול יותר מאשר האיום שיש עבורם להיות בטיפול.

יגאל הוא דוגמא לגברים רבים שמגיעים לטיפול עקב התנהגותם האלימה רק לאחר שבת זוגם נקטה כלפיהם בצעד דרמטי של אולטימאטום או עזיבה ממשית. רק לאחר שהם עומדים בפני מציאות חדשה, שהם לא מכירים אותה והם אינם יכולים יותר לשלוט בה כרצונם, בה הזוגיות שלהם עומדת להתפרק יחד עם כל המסגרת המשפחתית והמחיר שהם עומדים לשלם נעשה כבד מידיי, אז הם מוכנים להגיע לטיפול. במצב זה הטיפול כבר נראה להם כמחיר קל יותר מאשר המחיר להיעזב, להישאר לבד ולאבד את הזוגיות והמסגרת המשפחתית שלהם.

יתירה מזאת, גם אם כבר הגבר האלים פונה ומוכן לטיפול זוגי, מעיד הדבר שהוא עדיין מתקשה לקחת אחריות על עצמו ועל התנהגותו היות והוא עדיין לא פונה כדי לטפל בבעיית ההתנהגות האלימה שלו מתוך הכרה שיש לו בעיה ועליו לעבור בעצמו תהליך של שינוי, בלי שום קשר לאף אחד, אלא הוא רואה עדיין את האחריות לבעיה מתחלקת בינו לבין אשתו ושעליהם לעבוד ביחד כדי לשנות את המצב.

משמע הדבר שבין הדברים הוא עדיין רואה אותה גם כאשמה במצב וכגורמת לו להתנהג באלימות. לא פעם שמעתי את המשפט "היא גרמה לי לעשות…". בשלב זה עדיין הגבר האלים אינו מוכן להכיר בעובדה שאף אחד לא יכול לגרום לו לפעול בצורה כלשהי אם הוא אינו רוצה בכך, גם אם אשתו עצבנה אותו.

מניסיוני הרב אני רואה שלרוב, טיפול זוגי אינו מתאים ולא יצליח בשני מצבים: האחד, כאשר יש אלימות פיזית ונפשית פעילה בין בני הזוג והמצב השני, כאשר הגבר אינו מכיר בבעיה שלו ועדיין אינו מגלה מוטיבציה כלשהי לשינוי עצמי ומאשים את אשתו ו/או אחרים במצב.

הקושי של הגבר האלים להגיע לטיפול נובע מתוך הצורך שלו בשליטה מלאה במצב והקושי שלו להיות בעמדת החלש והזקוק לעזרה. לעומת זאת, בתהליך הטיפולי הוא אמור לשחרר שליטה ולאפשר למטפל לעזור לו תוך כדי שהמטפל הוא שנמצא בעמדת השליטה בסיטואציה כבעל הסמכות מתוקף תפקידו, מקצועיותו וניסיונו.

יש להדגיש כי האחריות הבלעדית במאה אחוז על ההתנהגות האלימה היא של האדם שפעל באלימות כי רק הוא אחראי על המילים שיוצאות מפיו, על ידיו ועל רגליו שנוקטות באלימות.

יגאל היה מוכן לעשות הכול כדי להציל את נישואיו ולהחזיר אליו את אשתו. הוא החל בטיפול אישי בעצמו אצל מטפל מהצוות ואח"כ אף השתלב בסדנא לשליטה וניהול כעסים. רק לאחר תקופה של טיפול אישי ולאחר שאשתו, שהייתה כבר בעיצומו של טיפול משל עצמה, שוכנעה ברצינותו ובכנות מאמציו וראתה את השינוי שחל בו, היא ניעותה לתת לו הזדמנות והם החלו במקביל גם בטיפול זוגי אצל מטפל זוגי אחר מהצוות.

בשלב זה כבר ניתן היה לאשתו לדבר בחופשיות, ללא חשש מתגובתו של יגאל, על ההתנהגויות האלימות שלו כלפיה במהלך כל שנות נישואיהם. עפ"י תיאוריהם, יגאל נקט כלפיה באלימות שכללה צעקות, קללות, איומים, הפחדות, השפלות, האשמות וביקורת ללא הרף, הגבלות ועונשים עד כדי אלימות פיזית כמו סטירות, דחיפות, ואפילו אירוע אחד שבו ניסה לחנוק אותה.

אלימות במשפחה הינה תופעה חברתית כאובה מאוד בחיי החברה הישראלית ונמצאת בכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדל דת, מוצא, השכלה, תפקיד או מעמד סוציואקונומי.הגבר האלים יכול להיות כל אחד, השכן, הקולגה בעבודה, הבוס, החבר, הדוד, הפרופסור באוניברסיטה ואפילו השוטר, האמון על החוק. אלימות היא לא רק עבירה מוסרית, היא עבירה על החוק ונחשבת כיום לעבירה פלילית חמורה.

האלימות מפוררת והורסת את המשפחה כולה. אלימות איננה רק מכות והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, לא פחות הרסניות ולפעמים אף יותר, כמו אלימות נפשית, מילולית, מינית וכלכלית.

אלימות הינה התנהגות שבה אדם משתמש בכוח (פיזי או רגשי) על מנת לכפות את רצונו על זולתו בניגוד לרצונו.

אחד ממקורות הכוח שגברים אלימים שואבים ממנו במשך דורות הוא המסרים החברתיים שהועברו בתרבויות ובדתות השונות. הם אשר עיצבו את דפוסי החיברות וזהותם של גברים ונשים, מעמדם ותפקידיהם במשפחה. הציפיות החברתיות מגברים ונשים, עוד בילדותם, שליוו את האנושות בתקופותיה השונות, יצרו דפוסי התנהגות אשר הקנו לגברים כוח, שליטה ומעמד היררכי גבוה יותר בחברה.

הגברים האלימים פועלים מתוך רמת חרדה גבוהה, הנובעת מהתנסויותיהם וחוויות חייהם מן העבר, לעיתים קרובות, אף חוו אלימות במשפחתם, המביאה אותם לצורך עז בשליטה מוחלטת על זולתם.

אצל רבים מהגברים האלימים הנוהגים לכפות את רצונם על האחרים ובת זוגם במיוחד, ניתן לראות כי בילדותם הם חוו פגיעה או התפרקות של המסגרת המשפחתית שהקנתה להם ביטחון, אם מתוך חוסר תפקוד הורי כלפיהם, אם בגלל גירושין כואבים של ההורים ואם בגלל מוות של אחד ההורים.

החשש מפני אובדן נוסף או נטישה והתפרקות התא המשפחתי היא אחת מהסיבות לרמת החרדה הגבוהה אצל הגברים האלימים והצורך הכמעט נואש שלהם לשמור בכל מחיר על המסגרת הזוגית והמשפחתית, כפי שהם היו רוצים אותה. הם יעשו כל אשר ביכולתם להוריד את רמת החרדה שלהם ולהעניק לעצמם תחושת ביטחון ע"י השגת רצונם, סיפוק צרכיהם וציפיותיהם, גם אם הם צריכים לכפות את רצונם בכוח על הזולת.
לעיתים קרובות, תפיסת הזהות העצמית שלהם אינה נפרדת מזולתם וכוללת בתוכה גם את זהות האישה, כך שמתפתחת תלות רגשית הדדית (סימביוזה) בין בני הזוג אשר גורמת להם להתנהל כזהות אחת מורחבת במקום להיות בני אדם נפרדים וייחודיים, עצמאיים ואינדיבידואליים. כל מה שאינו תואם את חשיבתם ורצונם של הגברים האלימים נתפס על ידם כמאיים על תחושת הביטחון שלהם ומערער את הדימוי העצמי שלהם ואת הערכתם העצמית.

לכן, יש להם נטייה לבטל דעות ורצונות אחרים או מנוגדים משלהם, לזלזל בהם או להפחית מערכם. יש להם קושי רב להכיל תסכולים ולהרגיע את עצמם. הם מגלים קנאה מוגזמת ורכושנות כלפי בנות זוגם. בדרך כלל חשיבתם נוקשה, דרכי התמודדותם לא מגוונות ואינן יעילות ותגובותיהם מהירות, או כפי שרבים מכנים "פתיל קצר", מתוך הצורך להגן על עצמם מפני דברים הנחווים בעולמם הרגשי כמסוכנים, אשר הם, לעיתים קרובות, לא מודעים.
הם מתקשים לזהות את רגשותיהם ולבטא אותם באופן ישיר וגלוי וקושי רב עוד יותר, לבטא רגשות שנתפסים על ידם כשליליים כגון, חולשה, פחד, כאב, עלבון, קנאה, דחייה, בושה ועוד.הרגש הבולט בעולמם הרגשי הוא הכעס שבאמצעותו הם מבטאים את הרגשות המוסווים תחתיו.
 
המיומנויות החברתיות של הגבר האלים הינן מועטות, כמו גם מיומנויות התקשורת הבינאישית שלו. לפיכך, הוא חש לרוב, בדידות והוא מצפה שבת זוגו תספק את כל צרכיו, הן הפיזיים והן הרגשיים. הוא מפתח בה תלות גבוהה וכתוצאה מכך, אינו יכול להכיל כל התנהגות נפרדת ועצמאית משלה, שכן, אז הוא חווה חרדה מפני נטישה, דחייה וערעור הביטחון, תחושות הגורמות לו להגיב בכוח על מנת להחזיר לו את הביטחון וסיפוק צרכיו.

 מכאן, ניתן להבין שגבר אלים מתנהג באלימות כאשר הוא חש מאוים, חלש וחסר אונים. גבר אלים מכה מתוך חולשה ותחושת חוסר מוצא ולא מחוזק נפשי, כפי שבת זוגו תופסת אותו בטעות. תחושת הכוח והעוצמה שיש לו הינה תחושה מזויפת והיא קיימת רק כאשר האחרים מרצים אותו ונענים לציפיותיו. בתוך עולמו הרגשי כלוא ילד קטן מפוחד וכואב, אשר מגיב לעולם בתגובות הגנתיות כדי לשרוד ואשר אינו יודע דרכים אחרות להתמודד עם פחדיו ותסכוליו.

אחת הדרכים שלו להתמודד עם חולשותיו היא להשליך את החלקים הבלתי נסבלים שבתוכו על האחר או על בת זוגו ולכן, הוא יאשים אותה בכל הטעויות, הבעיות והקשיים שעומדים בפניהם, יבקר אותה וישפוט אותה ללא הרף.

גברים אלימים, לרוב, מכחישים את התנהגותם האלימה, אינם לוקחים אחריות עליה או מפחיתים מערכה ומצדיקים אותה, על פי תפיסתם, בהתנהגות השגויה והפוגעת של זולתם ובעיקר, של בת זוגם. הקושי לקחת אחריות על רגשותיהם, התנהגותם ועל תוצאותיה נובע מחוסר יכולתם להודות בחולשותיהם ופחדיהם, דבר שהוא בלתי נסבל עבורם, מהכחשת רגשותיהם הבאה למנוע מעצמם כאב רב שאינם יכולים להכילו וזו הסיבה שגברים אלימים אינם פונים מיוזמתם לטיפול אלא אם כן יש עליהם גורם לחץ.

הגבר האלים מתקשה לראות את הזולת כשוויוני, מתקשה לראות את המציאות כמורכבת מגוונים שונים, לקבל ולכבד את השונות של האחר וההבדלים בין בני האדם. זווית  הראייה שלו את העולם היא קיצונית, דיכוטומית, בשחור לבן, העולם נתפס כמאיים ומסוכן, הוא שיפוטי, רואה טוב או רע, בסדר או לא בסדר, נכון ולא נכון, מותר או אסור, צודק או לא צודק.

הוא אינו יכול לשאת בתוכו רגשות קשים, לזהות אותם או להודות בהם כגון, קנאה, בושה, דחייה, פחד, תוקפנות, וכד' ולכן, הוא משליך אותם על הזולת. בדרך זו הוא נמנע מלהיפגש עם רגשות אלו. כשהוא רואה את רגשותיו אלה שהשליך על בת הזוג מתעוררת החרדה שבאה לידי ביטוי בביקורת רבה, כעס, האשמות ושיפוטיות רבה.

הוא מתקשה לראות את בת זוגו כיישות נפרדת ועצמאית, כאישה עם רצונות, רגשות וצרכים משלה. לעיתים, שונים ואף מנוגדים משלו. הוא חושב במונחים של "מוכרח", "צריך", "בלתי נסבל", "חייב ", הוא צריך להיות צודק בכל דבר, חשיבתו נוקשה ואין הוא רואה אופציות נוספות. תגובותיו מהירות ואוטומטיות והוא רואה רק פרוש נכון אחד לדברים והוא הפרוש שלו. הוא מתקשה להכיל תסכולים, צריך שהדברים יתנהלו על פי הציפיות שלו וחייב מענה מיידי לסיפוק צרכיו ודחפיו.

דפוסי ההתנהגות של שליטה וכוחנות של הגבר האלים באים לידי ביטוי גם בהפחתת הערך של האישה על מנת לשמר אותה כחלשה ולתת לעצמו תחושת כוח, כמו גם בזלזול, בהשפלה, בעלבונות ושימוש בילדים והסתתם נגדה. כמו כן, מונע ממנה מגע ישיר עם כסף וחשבונות בנק, דורש ממנה דיווח ואישור על הוצאות כספיות, עוקב אחר מעשיה במהלך היום ומצפה שתהיה זמינה בהתאם לצורך שלו, כולל מענה לטלפונים.

פעמים רבות, הגבר האלים מגלה חשדות רבים וקנאה מוגזמת לגבי מעשיה של אשתו שמא היא מנהלת רומן מאחורי גבו. לפיכך, הוא יכול לבוא אליה בטענות על לבוש חשוף מידיי, לטענתו, או על כל איחור שלה ועל כל זמן שהוא לא ידע איפה היא נמצאת. לעיתים, הוא יכול למנוע ממנה לצאת לעבודה בכל מיני תואנות שונות ואף לבודד אותה מקשריה החברתיים והמשפחתיים.

לעיתים מזומנות, קיימים איומים סמויים או גלויים בעזיבה, ממשית או רגשית ובגירושין, ניתן לראות יצירת פחד אצל בת הזוג מכל התנהלות נפרדת ועצמאית שלה והאשמתה  שהיא "אישה לא טובה", אימא לא טובה" וכד'. ההתנהגות הכוחנית המבטאת תוקפנות יכולה לבוא לידי ביטוי על כל הרצף ההתנהגותי עד כדי אלימות פיזית ונפשית.

הגבר האלים שואף לצבור כוח ולהביס את  בת זוגו כי בחוויה הפנימית שלו אם הוא לא יהיה בצד של המנצח והשולט אזי הוא יאלץ להיות בצד המפסיד והנשלט. בתוך עולמו הרגשי להיות נשלט זה להיבלע, להיהרס, כמו לחדול מלהתקיים. הצורך בהישרדות ומלחמת קיום תמידית המתרחשת בעולמו הפנימי, בדרך כלל באופן לא מודע, דוחפת אותו לפעול ברמה הגנתית ותגובתית, כשבת זוגו נתפסת בעיניו כמאיימת ומסוכנת ואז הוא מפעיל עליה את מלוא כוחו כדי לשלוט בגורם המסוכן לו.

הוא למד כי רק באמצעות הכוח הוא יכול להשיג דברים. זה בא לידי ביטוי גם במצבים בהם הקונפליקטים הינם פשוטים ורק מייצגים הבדלים ושונות בין בני הזוג העולים במציאות היומיומית של חייהם.

לאור כל המאפיינים שתוארו כאן, נקודת המוצא בטיפול בגבר האלים היא ביצירת קשר איתו ממקום אמפטי והתחברות לכאב שלו, תוך מתן כבוד והערכה בשילוב עם סמכות מקצועית וטיפולית על גבולות ברורים של המרחב הטיפולי.

מטרות הטיפול והסדנא הן שביטחונו העצמי של הגבר האלים יגבר, הדימוי העצמי שלו יעלה והוא ירגיש בתוך עולמו הפנימי חוזק נפשי אמיתי וערך עצמי גבוה יותר, המבוסס על החיבור שלו ליכולותיו וכוחותיו הנפשיים. "תחנת הכוח" הפנימית שלו, כפי שאני מכנה את הכוחות הנפשיים, תעניק לו כוח ויכולת טובה יותר להכיל תסכולים, לווסת לחצים וחרדה ולהתמודד בהצלחה וביעילות עם השונות של האחרים וההבדלים ברצונות, בצרכים והמחשבות שלהם.

הטיפול והסדנא מסייעים ללמוד כלים וטכניקות שונות של התמודדות, דרכי הרפיה שונות, וביטוי אסרטיבי של כעסים ובמיוחד של הרגשות השונים הקשים המזינים אותו.
כמו כן, הגבר לומד לזהות את החלקים המחשבתיים והרגשיים בעולמו הפנימי הדוחפים אותו להתנהגות האלימה הלא רצויה ולמצוא דרכים חלופיות תואמות יותר את המציאות האובייקטיבית מבלי לפרש אותה רק עפ"י המציאות הפנימית הסובייקטיבית שלו. 
נלמדות דרכי חשיבה שונות המסייעות לגבר האלים להמיר את מחשבותיו השליליות ואמונותיו המגבילות למחשבות חיוביות ואופטימיות.

כמו כן, הטיפול ובמיוחד, הסדנא הנעשית בקבוצה, באים במטרה לסייע לגבר האלים לפתח מיומנויות חברתיות ומיומנויות תקשורת בין אישית, לקבל את הזולת כשונה, לא טוב או רע יותר, בעל עולם ייחודי ונפרד משלו, להבין ולקבל אותו על כל מגוון הרגשות, המחשבות והצרכים האחרים שלו ללא שיפוטיות או ביקורת. נלמדות דרכים לניהול משא ומתן, וניהול יעיל של קונפליקטים.

לסיום, המחירים שהגבר האלים וכל בני משפחתו משלמים, כמו וגם כל הסובבים אותו, הינם משמעותיים וכבדי משקל ואין שום סיבה שבעולם לחיות כך, לפגוע בעצמי ובכל האנשים היקרים ללב. חשוב לדעת שיש מה לעשות וניתן לשנות את ההתנהגות האלימה לדרך חיים שונה, רגועה ואסרטיבית ולחיות חיים שקטים וביחסים בטוחים, מלאי סיפוק, 
שמחה והנאה.
לקבלת סדרת הטיפים לשליטה וניהול כעסים, יש ללחוץ על הקישור.

אריאלה מלצר הינה פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מנהלת מכון רעותברחובות, מומחית בטיפול בבעיות שליטה וניהול כעסים. מרצה, מדריכה ומנחת סדנאות.
טל': 08-9470691

הנוסחה לנישואים מאושרים / אריאלה מלצר / 20.02.2011

הנוסחה לנישואים מאושרים- האם נראה לכם שיש מישהו שלא היה רוצה לגלות את הנוסחה לזוגיות ונישואים מאושרים? רבים לא חושבים בכלל שיש דבר כזה. רבים חושבים שהצלחת הנישואין היא הכימיה או ה'קליק' בין בני הזוג, מזל או גורל. עד שקוראים את המחקרים של פרופ' ג'ון גוטמן, פסיכולוג ומתמטיקאי מאוניברסיטת וושינגטון, מהבולטים ביותר בחקר הזוגיות בעשורים האחרונים.

ג'ון גוטמן עקב אחר זוגות נשואים רבים במשך 35 שנים עד היום וחיפש נוסחה מדעית (מתמטיקאי או לא?) לסוד הצלחת הנישואין או כישלונם.
גוטמן מתאר בספרו "The Marriage Clinic " כי באמצעות התבוננות בבני זוג      מתווכחים ניתן לנבא האם נישואיהם יצליחו או יעלו על שרטון ב 15 השנים הבאות והם ייפרדו.

הזוגות צולמו בוידיאו ע"י צוות החוקרים כשהם מתווכחים במשך 15 דקות על נושאים שהם רגילים לריב עליהם בחיי היומיום שלהם.

בנוסף להבעות פניהם, נמדדו גם ערכים של הזעת גוף, לחץ דם וחום הגוף. כל הערכים שנצפו ונמדדו קודדו למספרים. הנוסחה המתמטית, שנבנתה ע"י גוטמן, מבוססת על ציונים מספריים, חיוביים או שליליים, של הבעות פניהם של בני הזוג, הערותיהם, פעולותיהם ותגובותיהם. כל הערה, הבעת זלזול, לעג, ביקורת, התעלמות, הרמת גבה, גלגול עיניים, אנחה, הנהון ראש, צחוק וכד' נצפו ונספרו.

לפי ניתוח הנתונים נבנה סגנון הויכוח הייחודי של כל זוג וזוג, מה שגוטמן מכנה ה"דנ"א של היחסים שלהם".

הוא גילה גם שאין צורך לדעת על מה הזוג מתווכח אלא שמספיק לראות אותם בשעת ויכוח ולצפות בהבעות פניהם ובלשון הגוף שלהם כדי לדעת אם נישואיהם יצליחו או יכשלו והם עתידים להתגרש במהלך 15 השנים הבאות. "כל הגורמים שמכשילים נישואים או שמבטיחים קשר יציב וחם כבר נמצאים שם, בשפת הגוף בדקות הראשונות של המריבה".לדבריו, הדיוק של הנוסחה שנבדקה על ידו במשך שנים רבות הוא 94%.

-אם כך, מה מאפיין, עפ"י גוטמן, ויכוחים של בני זוג שנישואיהם נועדו להצליח?

גוטמן גילה כי זוגות טובים, שלמרות הוויכוח וחילוקי הדעות וחוסר הסכמה שיש ביניהם שומרים עדיין על יחס חיובי אחד כלפי השני, מתייחסים בנימוס, בכבוד ובהערכה זה כלפי זה, מהנהנים בראשם לאות הקשבה ואישור לדברי בן זוגם למרות חוסר ההסכמה איתו. הם גם מסוגלים לצחוק ולגלות חיבה אחד לשני.

גוטמן ציין כי "לציון חיובי גבוה זוכים מילים או מעשים שמעידים על אמפתיה, תמיכה או סתם התעניינות במה שבן הזוג אומר בעניינים השנויים במחלוקת. לדוגמה, הנהון של תמיכה שכאילו אומר "אני מבין אותך, מותק". "בצד החיובי, הומור וחיבה הם קרוב לוודאי שני הדברים החשובים ביותר. אפילו על זה שמעלים בעיה במונחים ניטראליים, ללא רגש, מקבלים כמה נקודות חיוביות".

זוגות אלו מזהים את השלב בו המריבה מידרדרת לפגיעות ועלבונות ולתחושות שליליות ויודעים לעצור אותה בבת אחת ולשקם את המצב במקום להסלים אותו.

גוטמן ושותפיו אפילו גילו נוסחת פיוס שיכולה לנבא גירושים. הם קוראים לה 'נוסחת 1:5'. "חמישה ליטופים על כל מכה מילולית. אם אמרתם דבר מרושע ומיותר, לא מספיק להתנצל. צריך לפצות את הנפגע בלפחות חמש אינטראקציות חיוביות נפרדות, רצוי באותו היום. אצל זוגות חזקים ממש היחס הוא 1:20, 20 רגעים טובים ביום של עלבון אחד. פחות מ־1:8 זה לא בריא, פחות מ־1:5 זה מסוכן".

הבעות הפנים, שפת הגוף והמסרים הלא מילוליים הינם בין הגורמים המשמעותיים ביותר. "לדוגמה, ישנה הבעה של בוז, שבה הזווית השמאלית של הפה נעה הצידה ויוצרת גומת חן", אומר גוטמן. "אנחנו רואים אותה כל הזמן אצל זוגות שעומדים להיפרד – ויש לה משקל עצום בנוסחה המתמטית שלנו. גם גלגול עיניים ואנחות בתגובה להערה של בן או בת הזוג הם התנהגויות שליליות בעלות משקל רב".

בראיון למוסף כלכליסט אמר ד"ר גלעד הרשברגר, מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצלייה וממשיך מחקר הזוגות בישראל, כי קל אפילו יותר לזהות את מאפייני הויכוח של הזוגות שנועדו להתגרש.

הרשברגר אומר שאצל הזוגות, שלימים מגלים שהתגרשו, מוצאים ארבע התנהגויות שחוזרות על עצמן בתדירות גבוהההרשברגר כינה אותן 'ארבעת פרשי האפוקליפסה' והן:

1. הראשונה היא דחיית ביקורת מבן הזוג. 

2. השנייה היא מתיחת ביקורת על האישיות של בן הזוג במקום לדבר על ההתנהגות הספציפית. לדוגמא, "אתה אטום רגשית" במקום "הפריע לי שלא תמכת בי.."

3. ההתנהגות השלישית היא התעלמות והתנתקות רגשית במהלך הוויכוח, והיא אופיינית במיוחד לגברים.

4והרביעית והגרועה מכולם היא הבעת בוז. אם אתה רואה אחד מבני הזוג מגלגל עיניים לשמים בזמן ויכוח, אתה יכול לדעת שיהיו הרבה בעיות בקשר הזה. כל מי שתשאל יאמר לך שהוא לעולם לא עושה את זה, אבל כשמצלמים ומקפיאים את התמונה, רואים הכול."

דרך נוספת שהתגלתה במחקרים אלו שמנבאת את עתיד הנישואים היא לפי השאלה "איך הכרתם".

במחקר של פרופ' גוטמן ושותפו למחקר לוול קרוקאוף גילו השניים שנמצאו הבדלים מובהקים בין הזוגות שנישואיהם טובים לבין הזוגות שנפרדו לבסוף עפ"י האופן שבו השיבו לשאלה "איך הכרתם?"

גוטמן צילם את הזוגות שהתבקשו לספר על פגישתם הראשונה, חוויותיהם ותחושותיהם ואירועים משמעותיים שהיו להם כזוג, גם בתקופה שבאה בעקבותיה.

גוטמן גילה שזוגות מאושרים גילו רוך וגעגועים לתקופת ההכרות, צחקו והחמיאו אחד לשני וזכרו את חווית ההכרות באופן חיובי. הם תיארו את החוויות לפרטי פרטים עד שלעיתים חזרו על עצמםהם חזרו שוב ושוב על המילים "אנחנו" ו"שלנו", מילים שמדגישות את תפיסת ה"ביחד" שלהם, והם התענגו אפילו על החוויות הקשות שעברו ביחד.

זוגות לא מאושרים, שעתידים להתגרש, לא הרבו בפרטים ונזכרו דווקא ברגעים קטנים ושליליים. בני הזוג דברו כל אחד על הקשיים של עצמו בלי לראות את הקשיים של הקשר שלהם כזוג. סגנון דבורם אופיין במילים שהבליטו את חוסר החיבור וה"ביחד" שלהם כגון, "אני", "שלי", "שלך".

מסקנות-  הנוסחה לנישואים מאושרים היא:

  • לראות את  הקשר הזוגי ואת ה"ביחד" הזוגי כבעל חשיבות מרובה ולא לראות רק את העצמי והצרכים האישיים בלבד .
  • לשמור על כבודו של בן הזוג ולגלות הערכה כלפיו גם כשמתגלעים ביניכם חילוקי דעות וחוסר הסכמה.
  • להשתמש בהומור ולגלות חיבה ואמפטיה גם בשעת ויכוח.
  • לעשות הפרדה בין ההתנהגות המתסכלת של בן הזוג לבין האישיות שלו ולא להעביר עליה ביקורת.
  • לראות גם את הדברים הטובים שהיו בעבר ושישנם בבן הזוג עבור הקשר הזוגי בצד ראיית התסכולים. היכולת הזו מאפשרת להפריד בין הדברים הטובים לדברים המתסכלים בלי לצבוע את הקשר כולו בצבעים שחורים.
  • כשעולים הקונפליקטים הגורמים לתסכולים ולתחושות קשות יש להישאר בתוך הקשר, להמשיך להקשיב מתוך הלב, להבין את עולמו של בן הזוג כפי שהוא ולא כפי שאתם מפרשים אותו מעולמכם. לא לברוח ממנו או להימנע מלשוחח איתו ישירות וגלויות ומהמשך הדיאלוג. לא להתעלם ממה שעולה אצל בן הזוג דבר שגורם לו להרגיש שמבטלים אותו ושוללים כליל את המהות שלו ומשאיר אותו עם משקעים כבדים שקשה לו לצאת מהם.
  • במקום למתוח ביקורת על בן הזוג ולהאשים אותו, לראות כיצד ניתן ליצור גשר איתו, להבין את מקורות ההתנהגות והכאב שעומדים מאחורי ההתנהגות שלו ולחפש דרך משותפת שתענה על הצרכים של שניכם.
  • לדעת לעצור בזמן כשרואים שבמהלך מריבה הדברים מידרדרים למקומות הרסניים.
  • לדעת למצוא דרך של פיוס מתאימה ויציאה מהירה מתוך המריבה והוויכוחים כדי לחזור בהקדם האפשרי לקשר הנעים והמספק.
  • לדבר על הקשר הזוגי תוך שימוש במילים של "ביחד", ברבים ולא ביחיד, כמו : אנחנו, שלנו , לדוגמא, במקום "אתה צריך…" לומר "אנחנו צריכים…"

כן. זה, לפעמים, קשה אך אם רוצים להצליח בנישואים וחשוב לכם הקשר הזוגי, תתחילו לשנות את אופן הויכוחים ביניכם, גם אם אתם צריכים לעשות את הדברים באופן מלאכותי. גם אם זה ייעשה בתחילה מזויף, אך בעקביות ובהתמדה, היחסים לבסוף ישתנו וייעשו מוצלחים הרבה יותר. לקבלת טיפים נוספים לחידוש האהבה בזוגיות לחצו על הקישור.

מה גורם לנו להתאהב דווקא במישהו אחד ולא באחר?- בחירת בן זוג עפ"י האימגו / אריאלה מלצר / 09.02.2011

בחירת בן הזוג היא לא מודעת גם אם אנחנו חושבים שבחרנו את בן הזוג בגלל שהוא או היא חתיכים, חכמים, מוכשרים, יציבים, אחראים, רציניים, מצחיקים, אפשר לסמוך עליהם, ועוד סיבות למיניהן.

אנחנו בוחרים את בן הזוג שלנו כדי לרפא את פצעי ילדותנו. זהו דבר שרבים לא יודעים אותו ולא מודעים לו וכתוצאה מזה, כשמתחילים מאבקי הכוח והמריבות בין בני זוג, במקום להבין מה עומד מאחורי זה, מה המקורות של הסכסוך והקונפליקט הזוגי ומאיפה הם נובעים, חלק מהזוגות ממהרים, לעיתים, לפרק את הקשר הזוגי ומתגרשים. אחרים ממשיכים לחיות ביחד בתוך תסכול רב. אם הם לא יבינו את מניעי הבחירה שלהם שמקורה בחסכים שלהם ובפצעי הילדות שלהם, לא מן הנמנע, שכשהם יבחרו שוב בן זוג לחיים משותפים, גם אם זה יראה להם שונה הפעם, הם עלולים למצוא את עצמם בדיוק באותו מקום עם אותה גברת בשינוי אדרת. הדברים מבוססים על גישת האימגו,.שפותחה לטיפול זוגי ע"י  ד"ר הארוויל הנדריקס מארה"ב שכתב גם כמה ספרים בנושא כמו "לבסוף מוצאים אהבה " או "לשמור על האהבה הזו".

לכולנו יש דימוי (אימג' הוא האימגו ) או תמונה במוח איך אנחנו צריכים לקבל אהבה וביטחון . התמונה הזו נוצרה עוד בילדות שלנו ומבוססת על ההורים שלנו או אלה שגידלו אותנו או אלה שהיו משמעותיים בחיינו, כמו סבא וסבתא, דודים, מורים, ועוד. אנחנו מחפשים מישהו שיהיה תואם ההורים שלנו.
.
ההתאהבות היא למעשה, הבחירה של הילד הפצוע שבתוכנו שבוחר את מה שהוא מכיר, את תואם הוריו כדי לקבל ביטחון ואהבה. כשהלא מודע נתקל בבן הזוג שדומה ותואם את דמות ההורים, הגוף מתחיל להפריש הורמונים, שנקראים פניל אתיל אמין, והם יוצרים תחושה של כמו תחת השפעת סם, וגורמים למשיכה ולהתאהבות בבן הזוג.

זה ה'קליק' שכולם מחפשים להרגיש. אז מרגישים את כל הפרפרים בבטן, מחסירים פעימה, הכול נפלא ומושלם, יש תחושה של אושר, התרוממות רוח ושלימות. הכול נראה נהדר. יש תשוקה, אנרגיה, מחוות גופניות, כינויי חיבה, פינוקים, חיזורים ובילויים. בני הזוג רוצים להיות ביחד בכל רגע, יש הרגשה שמכירים מאז ועולם והם מרגישים ביטחון מלא. הם מסונוורים ולא רואים בכלל את התכונות השליליות של בן הזוג., לא רואים שום דבר חוץ מבן הזוג שנראה מושלם, (לא סתם אומרים שהאהבה עיוורת).

מיד רואים כשמישהו מאוהב. הוא מסתובב שמח, מאושר וטוב לבב עם חיוך מרוח על הפנים שלו גם כשלא נראית סיבה גלויה לעין.

רק כשמתחילה המחויבות לקשר ולנישואין וקיים הביטחון בקשר, השפעת הסם מתפוגגת ומתחילים לראות את בן הזוג כמו שהוא. ההתאהבות הזו מתפקידה ליצור את הקשר וכשהוא כבר קיים ויש מחויבות לקשר הזוגי, ההתאהבות דועכת. כמה מאכזב, נכון? כולנו היינו מוכנים להסתובב כמו זומבים כל הזמן מרוב אהבה.
אז מה הבעיה?   למה זה כך?  למה אי אפשר להמשיך את ההתאהבות הראשונית הזו?

ההתאהבות הרומנטית היא בעצם פנטזיה ילדותית לסיפוק ומילוי כל הצרכים שלנו. כשמתחילה המחויבות לחיים משותפים ולנישואין, האשליה מתחילה להתנפץ.

תחשבו על זה רגע, איך אדם אחד יכול לספק לנו את כל מחסורנו, המאוויים שלנו וכל המשאלות והציפיות שלנו? כשחושבים על זה בהיגיון, זה לא נראה מציאותי כי יש לבן הזוג גם חיים משל עצמו, רצונות וצרכים משלו והוא לא יכול לעמוד לרשותנו ולמלא במדויק אחר כל מבוקשנו באופן ובזמן כפי שאנחנו צריכים.

לכן, ברור שמי שמנהל אותנו בזמן ההתאהבות זה הילד הפנימי שבתוכנו, שלרוב, אנחנו לא מודעים לו, שמבקש דרך בן הזוג את המענה והריפוי של הצרכים שלנו שלא מולאו בילדות ע"י ההורים שלנו.

ההורים שלנו או הדמויות המשמעותיות האחרות בחיינו כילדים, אינם מושלמים וגם ההורים הכי טובים  לא יכלו לתת לנו תמיד את המענה לו היינו זקוקים, בזמן ובאופן המדויק שהיינו צריכים אותו. לפעמים הם חולים, עסוקים, נעדרים, פוחדים, יש להם את הקשיים והבעיות שלהם. אפילו הורה לא קיים, שנפטר, יכול ליצור כאב ופצע אצל הילד.

כל צורך שלא סופק באופן קבוע יצר פצע וכאב אצל הילד וכדי להמשיך לשרוד נוצר אצלו באופן לא מודע דפוס הגנה שהוא כמו חליפת הישרדות שבאה להגן עליו מפני הכאב וכדי להמשיך לקבל ביטחון ואהבה. חליפת ההישרדות הזו הולכת איתנו לבגרות ולזוגיות.

כשאנחנו בוחרים בן זוג המשאלה הלא מודעת שלנו היא שהוא ירפא את פצעי הילדות שלנו ויתקן את מה שהיה קשה וכואב לנו בילדות.

אלא מה? היות ואנחנו בוחרים את בן הזוג לפי תמונת הורינו, על יתרונותיהם ועל חסרונותיהם, (זה לא אומר אחד לאחד שבת הזוג תהיה דומה לאימא ובן הזוג לאבא אלא לפי התכונות שלהם) נבחר בן זוג שיעשה בדיוק את אותו הדבר, גם נקבל ממנו אהבה אך גם ניפצע שוב באותה הצורה בדיוק.

כשזה קורה מופעלת שוב חליפת ההישרדות, ואז אנחנו או תוקפים את בן הזוג או בורחים ממנו, וכך נוצר מאבק כוח בין בני הזוג, על כל המריבות והוויכוחים, הסכסוכים שיש בין בני הזוג. בני הזוג חושבים אז שהם טעו בבחירה, ומתגרשים או חיים ביחד בתסכול רב.

הבחירה הלא מודעת בבן זוג מורכבת מדבר נוסף.  בילדות שלנו למדנו שכדי לקבל אהבה וביטחון אנחנו צריכים להתנהג כפי שמצפים מאיתנו ולכן, דיכאנו חלק מהחלקים שבתוכנו שנחשבו "לא בסדר" ו"לא ראויים" בעיני ההורים שלנו. החלקים האלו נכנסים עמוק עמוק לתוך המרתף הפנימי שלנו וכאילו "שכחנו" מהם.  אבל היות ואנחנו שואפים לחיות כאנשים שלמים על כל המהות שלנו ועם כל החלקים שלנו, אנחנו בוחרים בן זוג שהוא מומחה בחלקים שדיכאנו בעצמנו והחבאנו אותם ואצלו הם מפותחים מאד.

לדוגמא, ילד שהגיע מהגן ובוכה לאבא שלו שמיכלי לקחה לו את האוטו. האבא בתגובה כועס עליו ואומר לו "מה אתה בוכה כמו תינוקת?" ושהוא היה צריך לקחת לה את האוטו בחזרה. אם באופן קבוע, אביו לא יקבל את התסכול והבכי של בנו ויכעס עליו או יזלזל בבכי שלו כי זה לא גברי, הילד יבין שלבטא רגש או לבכות זה לא ראוי בעיני האבא והוא צריך להיות כל הזמן גיבור וחזק.  הוא יפסיק לבטא רגשות והחלק הרגשי יכנס למרתף הפנימי שלו ללא שימוש. אך עם הזמן כשהוא יגדל , הוא ירגיש שהוא חסום רגשית וזה יפריע לו בחיים שלו, במיוחד ביחסים שלו עם אנשים. ילד זה, כשיגדל, יבחר בבת זוג שאין לה שום בעיה לבטא רגשות, רגישה, שבוכה בקלות מכל דבר ותרצה לנהל איתו שיחות נפש.

 בדרך כלל אלו החלקים ההפוכים לנו והמשלימים אותנו, למה? כי כך יש לנו תחושה שאנחנו שלמים אבל זו רק אשליה של שלמות כי החלקים האלה לא באמת מבוטאים על ידינו אלא רק על ידי בן הזוג. יתירה מזאת, אנחנו מצפים, באופן לא מודע, שבן הזוג יעזור לנו להוציא אותם מנבכי המרתף שלנו. לדוגמא, אם אנחנו אנשים מופנמים וסגורים נחפש אנשים מוחצנים, חברותיים ופתוחים, אם אנחנו מחושבים ושקולים כל הזמן נחפש אנשים ספונטניים, זורמים והרפתקנים, או אם אנחנו אנשים רציונליים ומעשיים נבחר מישהו שמבטא את הרגשות שלו בקלות.

בן הזוג נבחר כמו תוכנית ריפוי על מנת להחזיר לעצמנו את החלקים האבודים שלנו וע"י כך את השלמות הטבעית שהייתה לנו כשנולדנו עוד לפני שנפצענו.

 הלא מודע שלנו אומר לנו לבחור את בן הזוג שיש לו את אותם חלקים שהחבאנו בתוכנו ולא פיתחנו אותם בעצמנו, שהם בד"כ ההיפך משלנו, כתהליך ריפוי להחזיר לנו את עצמנו בשלמות, כי זו השאיפה שלנו במהותנו.

בהתחלת הקשר זה מאד נוח ויש תחושה של שלמות, כי בן הזוג משלים את מה שחסר בתוכנו, אבל די מהר מה שהיה נוח ומתאים מאד בהתחלה יהפוך לנושא של ויכוחים ומריבות בהמשך כי מאד קשה לחיות עם אדם שונה מאד וההיפך מאיתנו ובמיוחד כשהוא נוגע במקומות הכואבים המודחקים שבתוכנו.

תנסו להיזכר מה מצא חן בעיניכם בבני זוגכם ועכשיו שימו לב על מה אתם רבים איתם. תראו שמה שמצא חן בעיניכם כל כך בתחילת הקשר כשהתאהבתם אחד בשני, הוא בדיוק הדבר שמעצבן ומכעיס אתכם כל כך בהמשך החיים המשותפים.

למעשה, כאילו "שכרנו" את בן הזוג למשימה כלשהי (שאגב, הוא לא יודע עליה בכלל, הרי הוא מאוהב). "שכרנו" אותו כדי לרפא את פצעי הילדות שלנו אך כשהוא עושה את מלאכתו נאמנה, אנחנו כועסים עליו ונאבקים בו כי זה קשור לחלקים האסורים והכואבים שלנו, שלמדנו שהם אסורים ו"לא בסדר" בתוכנו.  הבחירה בו היא אומנם בעייתית, שעושה לנו סיוט לא קטן,  אך הנכונה ביותר, כי רק כשעולה הפצע הכואב ניתן לטפל בו ולרפא אותו.

דוגמא לכך הם אריק וגילה ( שמות בדויים ), שניהם בתחילת שנות ה-30 לחייהם, נשואים 5 שנים ולהם ארבעה ילדים והם מתגוררים במושב, סמוך להורי הבעל . זוג חמוד, שניהם אינטליגנטיים, נעימים ואוהבים אחד את השני ומסורים למשפחתם הגרעינית. גילה לא עובדת ומתמסרת לגידול הילדים, אריק עובד בעסק המשפחתי, עם אביו ואחיו, הוא המקצועי ביותר מביניהם. שניהם עסוקים מאד בכל המטלות והמשימות היומיומיות ואין להם זמן לעצמם . כשהם כבר מסיימים בשעות הערב את התפקידים שלהם עם הילדים והבית, הם עייפים ורצוצים מידי מכדי להקדיש זמן אחד לשני. נראה שהמשפחה עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם כערך עליון, גם אם זה בא על חשבון הצרכים והרצונות האישיים שלהם וגם על חשבון הזוגיות שלהם.

אריק גדל בבית מרובה ילדים ולמרות הטיפול של אמו שהתמסרה לגידול הילדים ואביו שהקדיש את מרב זמנו לעסק ולפרנסת המשפחה, לא היה מישהו שביטא הערכה ליכולותיו, מישהו שעודד אותו ללמוד ולהגיע להישגים משל עצמו. למרות כוונותיה הטובות של המשפחה, הדאגה והאחריות, היה חשוב לה להשאיר את כל הילדים קרוב אליה, תלויים בה ותחת השפעתה. משפחה מסוג זה יצרה תלות סימביוטית אחד בשני ואינה משחררת את בניה לחייהם הנפרדים והעצמאיים כאנשים בוגרים, בעלי חופש בחירה, רצונות וצרכים משלהם, שצריכים לצאת ולבנות את חייהם בנפרד. חלק מילדי המשפחה הצליחו יותר להתרחק ולבנות את חייהם באופן נפרד ועצמאי וחלק פחות, כמו אריק.

מגיל צעיר אריק לא האמין ביכולותיו ובכישוריו, וויתר לעצמו ועל עצמו בכך שוויתר על לימודים שהתקשה בהם וחי בתחושת החמצה ופספוס גדולים עד היום, על כך שאין לו אפילו תעודת בגרות. מגיל צעיר הוא ידע שציפיות המשפחה ממנו שיכנס לעסק המשפחתי ויעזור לקדם אותו ולכן, היות ורצה לרצות את הוריו, הוא לא הרשה לעצמו לממש את רצונותיו הנפרדים והאינדיבידואליים כמו ללמוד לימודים גבוהים בתחומו ולהתמקצע.

למרות היותו בעל משפחה משלו, כל החלטותיו, האישיות והמשפחתיות וניהול המשק הכלכלי של ביתו תלוי בעסק ובאביו המנהל אותו. כל החלטה כלכלית גדולה שהוא וגילה רוצים לקבל, כמו רכישת דירה או אוטו גדול שישמש את המשפחה הגדולה שלו, תלויה באישור של האבא ובהסכמתו במיוחד אם יש לזה השפעה על העסק מבחינה כלכלית.

אריק מפחד להביע את רצונותיו וצרכיו מול אביו, מתנהל בפסיביות ובהבלגה, מרגיש תלות גדולה, חוסר אונים, חוסר ביטחון, חלש וקטן.  גילה כועסת עליו שהם כבני זוג תלויים כמו ילדים קטנים בהחלטותיהם במשפחה של בעלה ומנסה לדרבן אותו ולעודד אותו לעמוד מול אביו אך ללא הצלחה, למרות שהוא מסכים לדעתה.

גילה מצידה גדלה כבת יחידה למשפחה שעלתה לארץ כשהייתה ילדה קטנה. הוריה התגרשו כשגילה הייתה בת חודש ואביה נשאר מאחור כשהיא, אמה וסבתה עלו לארץ.  אביה התחתן מחדש ולא שמר במשך שנים על קשר איתה. גילה נשארה לחיות עם אמה וסבתה. חייה היו קשים מנשוא, אמה סבלה שנים רבות מבעיות נפשיות קשות שהקשו עליה לתפקד כאם. גם סבתה – לא עמדו לה הכוחות לטפל בה ואף ספגה את כל כעסיה ותוקפנותה של גילה כלפיה, אך בעיקר היא סבלה כעולה חדשה מהתעללויות קשות מהילדים בביה"ס. גילה דרשה לעבור לבי"ס אחר ואח"כ לפנימייה. למעשה, מגיל צעיר גילה התחילה כבר לתפקד באופן עצמאי כי היא הבינה שאין לה משפחה שתדאג לה והיא יכולה לסמוך רק על עצמה. בפנימייה היא סיימה 12 שנ"ל עם תעודת בגרות.
באמצעות הפנימייה סודרה לה משפחה שאירחה אותה בשבתות וחגים. לאט ובהדרגה נוצר קשר קרוב עם המשפחה וילדיה ולמעשה, היא הפכה להיות המשפחה שלה עד היום למרות שהיא לא אומצה רשמית.

עכשיו כבר אפשר להבין את הבחירה שלהם כבני זוג: גילה שבאה ממשפחה מפורקת ונאלצה מגיל צעיר לדאוג לעצמה באופן עצמאי בחרה באריק שיספק לה משפחה בטוחה וקבועה. היא בחרה בו כי הוא יודע בדיוק מה זה התמסרות למשפחה ולא עוזב אותה אפילו כשהוא כבר גדול ובוגר. הוא מומחה למשפחה דואגת ומעורבת, השומרת על קשרים קרובים אפילו יתר על המידה עד כדי תלות ואינה נותנת לחבריה חופש להתרחק לעצמאותם ולגדול כאנשים בוגרים. אריק גדל על ברכי הערך שמשפחה היא ערך עליון ויש לשמור על המסגרת המשפחתית בכל מחיר, גם אם יש צורך בהקרבת הצרכים האישיים וזה בדיוק מה שגילה הייתה צריכה כמענה לחסר העצום שלה בצרכי הקיום הבסיסיים שלה במשפחה יציבה, קבועה, שדואגת ואחראית ומעניקה ביטחון ואהבה. 

אריק מצידו בחר בגילה כי היא מומחית לעצמאות ולחופש, אחת שיודעת לדאוג לעצמה ולעמוד על שלה, דבר שאצלו היכולת הזו לא מפותחת בכלל. גילה מאד מעריכה את אריק ויכולותיו ורואה איך הוא מבזבז את חייו רק למען העסק והמשפחה ( אפילו משכורת מסודרת וקבועה הוא לא קיבל במשך שנים עד שהיא התערבה ודרשה שינוי ) היא ראתה בצער ובכאב איך אריק מקריב את עצמו ולא מפתח ומממש את כל הפוטנציאל הטמון בו. וזה בדיוק מה שאריק צריך, פיתוח היכולות העצמאיות שלו כבוגר, חיזוק האמון שלו בעצמו ובכוחות שלו ומימוש כל הפוטנציאל שיש בו . מן הסתם, אלו יהיו נקודות החיכוך והסכסוך שהם יריבו עליהם.

לסיום, הסכסוך והמריבות בין בני זוג הם לא ביטוי לחוסר האהבה שביניהם או על חוסר התאמה אלא ההיפך. הם מהווים אחד לשני סוג של אולטרא סאונד, המזהה את פצעי הילדות שלהם הזקוקים למענה ולריפוי.  לכן, אין צורך למהר לרוץ לרבנות.

הדרך היעילה והמקרבת ביותר כדי להתמודד עם הקונפליקטים הזוגיים היא להישאר בתוך המרחב הזוגי מתוך סקרנות ורצון אמיתיים לגלות את הכאב שמסתתר מאחורי הביקורת, ההאשמות והתלונות של בן הזוג. להבין איך זה מתקשר לעולם שלו מהילדות.
אחרי שתנשמו עמוק ותכילו את התסכול של עצמכם ואת התגובה המיידית האוטומטית שעולה בכם על מנת להתגונן מפני ההאשמות, תשאלו אותו מה זה מזכיר לו מהילדות.

עולם שלם יתגלה בפניכם שיבהיר לכם בצורה מופלאה את הקשר בין המריבה בהווה עם בן הזוג לבין כאביו ופצעי ילדותו של בן זוגכם. בשלב הזה כבר תוכלו לגלות אמפטיה לכאב של בן זוגכם, הבנה, ואפילו יכול לעלות בכם הרצון להקל עליו מהכאב שלו.

דרך זו רק מעמיקה את הקשר ויוצרת הרבה קרבה ואינטימיות, מרחב יחסים חם, רך ובטוח. זה לא תמיד קל להכיל את התסכול שעולה, אך בהחלט ניתן ללמוד את הדרך איך לבקר בעולמו הפנימי של בן זוגכם ואיך לתת לו את מלוא הנוכחות שלכם. רק תרוויחו מזה! וגם הילדים שלכם!

 

מי שאני – עושה את ההבדל / אריאלה מלצר / 29.08.2010

במאמר האחרון דיברנו שכשאנחנו חווים את מלוא המהות שלנו ומרגישים את הטבע האמיתי שלנו, הפשוט והטהור, אנחנו מרגישים ביטחון בעצמנו המאפשר לנו להתמודד ביעילות עם המכשולים והקשיים שהמציאות מעמידה בפנינו. כשאנחנו בביטחון מלא אין לנו צורך לכעוס ולהתפרץ כהגנה על עצמנו. גם אם הסביבה לא עונה לציפיותינו, אנחנו מגייסים את הביטחון שבתוכנו כמגן ואנחנו נרגעים.

כהמשך למאמר האחרון, היום נדגיש את הכמיהה האנושית והצורך האדיר שלנו בחופש פנימי להיות מי שאנחנו ללא תנאים והגבלות ולשם כך, אנחנו זקוקים לסביבה שלנו שתעזור לנו להיות המראה של עצמנו כדי לאפשר לנו לראות ולהיות מי שאנחנו במלואנו כבני אדם שלמים .

עפ"י מספר גישות תיאורטיות כגון, הגישה ההומניסטית של רוג'רס ומאסלו וגישת האימגו של ד"ר הנדריקס, האדם נולד שלם על כל הטוב שבו ובטבעו הוא מחפש להתפתח ולממש את כל הפוטנציאל שבו. הכשלים בהתפתחותו שגורמים לו קשיים וכאב רב נובעים מכך שהוריו ציפו ממנו להיות מה שהם רוצים וצריכים ולא קיבלו אותו קבלה מוחלטת. הוא למד כבר כילד שקבלת ביטחון ואהבה שהוא כל כך היה זקוק להם מהוריו הינה מותנית בכך שהוא יעשה ויפעל עפ"י הדרך הרצויה להם.

כתוצאה מכך, על מנת לקבל ביטחון ואהבה הוא התנתק בתוכו מהתכונות הלא רצויות והדגיש את התכונות הרצויות ובדרך זו כבר אין לו חופש, רשות ולגיטימציה פנימית להיות בטבע האמיתי שלו. הוא בונה סביבו חליפת הישרדות שתגן עליו ובמהלך צמיחתו לאדם בוגר הוא "שוכח" את המהות האמיתית שלו וחושב שחליפת ההישרדות היא המהות שלו.

באופן זה האדם לא פועל כאדם שלם אך במהות שלו הוא שואף להחזיר לעצמו את המהות שלו בשלמותה. המשאלה הלא מודעת היא לרפא את פצעי הילדות כדי לחזור אל המהות השלמה והטבעית שלו.

לשם כך, האדם זקוק להיות בקשר אמיתי וקרוב עם אדם שיקבל אותו כמו שהוא ללא תנאי ויהווה לו מראה אנושית למי שהוא באמת. קבלה זו ניתנת לנו כשאנו מתבוננים בפניהם של האחרים, כמו להתבונן במראה, בה אנו רואים איך הם רואים אותנו. ככל שהם מחויכים אלינו, מרוצים, מלאי הערכה ושמחה, כך אנחנו חווים את עצמנו כבעלי משמעות וערך ומתמלאים בביטחון, שלווה וסיפוק.

כך, למשל, המשאלה הפנטזיונית הלא מודעת של אנשים מבני הזוג שלהם היא לקבל ביטחון, אהבה, וקבלה ללא תנאי. ציפיות אלו אינן מופנות רק כלפי בני הזוג אלא כלפי כל הסובבים ואפילו מפקידת הבנק או מהמוסכניק. כאשר אלו מחמיצים לנו פנים תוך כדי מתן שירות, חלק מאיתנו חווים אי שקט וערעור הביטחון דבר הגורם להם להיפגע ולכעוס. לעומת זאת, כאשר אלו מחייכים אלינו ומקבלים אותנו במאור פנים אנו חשים נינוחות, רוגע וביטחון.

משמעות הדבר, שכמו שאנחנו זקוקים שסביבתנו תקבל אותנו ללא תנאי ותיתן לנו להרגיש את עצמנו כאנשים במלוא המהות הטובה והטהורה שלנו כך גם אנחנו יכולים להיות מראה אנושית מקבלת וחיובית לאחרים.

ישנן מספר דרכים מעשיות ליישם זאת במציאות:

  1. כשאנחנו משוחחים עם מישהו, יש להיות איתו בקשר עיןלתת לבן שיחנו את מלואהנוכחות וההקשבה המלאה שלנולוודא ששמענו את כל דבריו מבלי שקטענו או התפרצנו לדבריו ולבסוף, לבדוק איתו אם הבנו אותו במדויק כפי שהוא רוצה ללא פרשנות שלנו.
  2. כשאנחנו מחייכים אל אנשים בסביבתנו, באופן אוטומטי עולה גם חיוך מצידם.החיוך שעל פנינו מהווה להם אישור וקבלה של המהות שלהם והם כמו מתבוננים במראה של עצמם דרכה הם חווים את עצמם כאנשים טובים וחיוביים.

     לכן, חייכו הרבה ובדרך זו תיצרו אווירה נעימה ונינוחה סביבכם ויחסים טובים עם   
     האחרים שירגישו בטוחים ובנוח בקרבתכם.

  1. וותרו על הביקורת המרעילה כלפי האנשים הסובבים אתכם, והמירו את המחשבות השליליות שיש לכם על האדם במחשבות חיוביות. חפשו את כוונתו הטובה גם אם מעשיו אינם נראים לכם, ראו את תכונותיו האנושיות הטובות והתמקדו בהן.

       2 .הביעו הערכה על מעשיהם והתנהגותם של הסובבים אתכם. תמיד יש מה להעריך. שום דבר אינו    מובן מאליו. פיתחו את ליבכם לרווחה ותנו להם מחמאות רבות בנדיבות ומכל הלב.

לסיכום, אנשים שחווים חופש להיות במהות הטבעית שלהם כאנשים שלמים הם אנשים בטוחים ורגועים. אנחנו כיצורי אנוש הזקוקים לקשר יכולים להוות מראה חיובית אחד כלפי השני ולהגביר גם את תחושת הביטחון ההדדית וגם את הביטחון במרחב היחסים. מרחב יחסים בטוח הינו כר פורה ודשן לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל ולהעמקת הקשר שבדרך זו נוצרים בו חום, רכות, אינטימיות וקרבה.

ולסיום, להמחשת המאמר כולו היכנסו לקישור המצגת .

מה גורם לנו לכעוס ולהתפרץ ללא שליטה? / אריאלה מלצר / 29.08.2010

"הכנתי לאשתי ולי סלט לארוחת הצהריים", אמר גידי. "תוך כדי הכנות, אשתי שמה כלים בכיור. הרגשתי איך אני ישר מתחמם. זה מפריע לי והיא יודעת את זה. אני בכלל לא אוהב כלים בכיור. אשתי בדיוק ההיפך " זה המקום של הכלים ואני לא אוהבת כלים על השיש", היא אמרה. זרקתי את קופסת הטונה שהייתה לי ביד ויצאתי. מיד ידעתי שהייתי צריך לעשות ההיפך, קודם לצאת ואז גם לא הייתי מתפרץ כך."

אירוע זה שתיאר גידי שכיח בבתים רבים וחוזר על עצמו בוריאציות רבות ומגוונות. העניין הוא אותו עניין רק הנושאים משתנים.

"אנחנו בדרך כלל רבים על שטויות..", "אני לא יודע על מה בכלל התפרצתי, זה ממש לא היה חשוב בכלל..", "הצטערתי שהתפרצתי על הילד, מה אני רוצה ממנו? הוא בסה"כ ילד.." משפטים מעין אלו, אני שומעת לעיתים קרובות.

אז מה כל כך גרם לגידי לכעוס על אשתו עד כדי התנהגות תוקפנית כלפיה שיצאה לו מכדי שליטה? הרי בסה"כ זה כלים בכיור.

בשיחה עם גידי ניסינו לבדוק מה התלקח בתוכו ? מה היו המחשבות שלו באותו רגע ? מה הוא הרגיש? מה נדלק בתוכו ע"י הכלים בכיור?
לכאורה, על פני השטח גידי לא יכול היה לזהות את מקורות הכעס שלו. בברור מעמיק נוסף עלה כי הוריו של גידי ציפו ממנו שיהיה ילד טוב שהולך בתלם ויפעל עפ"י הציפיות וחוקי המשפחה וביניהם שיהיה סדר, ניקיון וארגון. כלים בכיור מיד התפרשו בעולמו כאי סדר שהוא אמור מיד לסדר. הוא לא יכול היה באותה העת לראות כי בעולמה של אשתו יש חוקים הפוכים משלו. עבורה סדר פירושו, כלים בכיור ולא על השיש. היא לא פעלה נגדו אלא בעדה.

בנוסף, עלה כי לא הייתה לו כילד ובמיוחד כנער מתבגר, לגיטימציה לתת לעצמו חופש לפעול עפ"י רצונותיו, צרכיו ורגשותיו שלא עפ"י הציפיות ממנו. כל ניסיון שלו לצאת מגבולות התפקוד הראוי והרצוי לשם כייף, הנאה, וסיפוק צרכיו הרגשיים והיצריים זכה לעונשים, להגבלות ולסנקציות.

כתוצאה מכך, לגידי ברור שהוא צריך לפעול לפי חוקים ברורים, עליהם גדל, לשמור על סדר ותפקוד תקין, אחרת ייענש. הכלים בכיור ייצגו בעולמו של גידי בלאגן ואי סדר שהתקשרו באופן מיידי ולא מודע להפרת הכללים כפי שהוא מכיר אותם ולסנקציות המגיעות בעקבותיה. זאת ועוד, הכלים שאשתו שמה בכיור התפרשו לפי תפיסתו הפנימית, כהשפלה וחוסר התחשבות היות והוא חווה זאת כציפייה שהוא יסדר וינקה אותם.

אז מה גורם לנו לכעוס ואף להתפרץ כשמישהו תופס לנו את החניה שחיכינו לה? על מה אנחנו כועסים כשמישהו זר נדחף לפנינו בתור או חותך אותנו בכביש? מה מוציא אותנו משלוותנו כשמישהו מעביר עלינו ביקורת או אומר ועושה משהו בניגוד לציפיותינו?

יש הרבה מאד דוגמאות כאלו. לכאורה, זה הגיוני ומובן כי אולי מישהו מסכן אותנו, גוזל מזמננו, משבש לנו את התוכניות שלנו וכד' אך נראה כי, לעיתים קרובות, יש פער גדול בין האירוע האובייקטיבי העובדתי במציאות לבין התגובה הקשה הלא מותאמת שבאה בעקבותיו.

אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אבל הרי זו רק חניה ואנחנו יכולים למצוא אחרת ולהירגע או לפעמים זה רק עוד דקה או שתיים לחכות בתור וזה ממש לא סוף העולם וכד' אבל את חלק מהאנשים זה מוציא מהכלים והם כועסים לפעמים עד כדי איבוד שליטה.

בתוך היחסים במשפחה זה עוד יותר בולט ועוצמתי. אם נעשה רשימת תסכולים שכיחים שבגללם זוגות רבים מגיעים לכדי מריבות קשות וכואבות נראה כי הם לא ממש חשובים ולפעמים אפילו שוליים כגון,  "למה לא תיקנת את…?" , למה לא רחצת כלים?", "כמה פעמים צריך להגיד לך לסגור את שפופרת משחת השיניים?", "למה הגרביים שלך מפוזרות על הרצפה?", "למה השארת את העיתון מפוזר בכל הסלון?", "כמה זמן את מדברת בטלפון?" או עם הילדים "למה לא לקחת את הילקוט לחדר שלך?", "למה אתם משתמשים לציור במחברות החדשות במקום הישנות?", "הילד מעצבן אותי כשהוא מפזר את הצעצועים שלו" ועוד ועוד.

לא תמיד נראה קשר ישיר בין האירוע שבמציאות לבין התגובה שלכאורה נראית מפתיעה ולא פרופורציונלית.
בעצם, הנושאים רק מתחלפים אך מקור הכעס הוא אותו מקור.

מקור הכאב הגדול שגורם לכעס ולהתפרצות הוא התחושה שהמהות שלנו לא קיבלה אישור, שהיא לא מספיק טובה ויותר מזה, אפילו רעה, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער את הביטחון ואת תחושת הקיום.

הכעס, למעשה,  הוא ה"תחפושת" של הכאב העצום שעולה כתוצאה ממצב שיש בו איום והתקפה על ה'אני' של האדם, על המהות שלו, על המקום שלו ועל תחושת הקיום הבסיסית שלו.

גם אם הנושא נראה שולי ובלתי חשוב הוא נוגע, לעיתים קרובות באופן לא מודע, בעולם הפנימי במקומות פצועים וכואבים שמקורם עוד מתקופת הילדות מן העבר, שם הייתה תחושה של חוסר ערך ומשמעות, חוויה של אני 'לא בסדר', אשמה, חוסר ניראות ותחושת ביטחון מעורערת.

החוויה הקשה של 'אין לי מקום' ותחושת החידלון מעוררת את הכאב הגדול ביותר של האדם המלווה בפחד ורמת חרדה גבוהה מאד.

כתוצאה מכך, כל דבר ולו הקטן ביותר במציאות האובייקטיבית יכול לעורר בעוצמה את הכאב הראשוני הסובייקטיבי שגורם לתגובה ההישרדותית המיידית הבאה להגן מפני הגורם הנתפס כמאיים ומתקיף.

לפיכך, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא מלחמת קיום. היא איננה כלפי הגורם המציאותי בהווה אלא מאבק מול מישהו או משהו מן העבר שמטרתו לחוות את העצמי כאדם בעל מקום בעולם, שרואים אותו ומתחשבים בו, כאדם בעל ערך, חשוב, מוצלח, משמעותי, דבר המעניק לו זהות עצמית חיובית המושתתת על כל המהות הטובה שבתוכו.

במילים אחרות, הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית היא שהסביבה לא מקבלת אותנו, לא רואה אותנו, כשהצרכים שלנו לא חשובים, כשאנחנו מרגישים לא אהובים, דחויים ולא רצויים וכשאנחנו מואשמים בדרך זו או אחרת שאנחנו 'לא בסדר'.

אז מה הפיתרון ? לשנות את האחרים? לשלוט בסביבה? לתקן את העבר?

הרי זה בלתי אפשרי.
ראשית, יש ללמוד דרכים חדשות וחלופיות להתנהגות המתפרצת שיעזרו לא לאבד שליטה, במטרה לנהל את הכעס ביעילות ובאסרטיביות, מבלי לפגוע באחר ומבלי לפגוע בעצמי.

שנית, בכל אירוע בו מתעורר מיד הכעס חשוב לעשות התבוננות פנימית ולהבין מה האירוע המציאותי עורר בתוך העולם הפנימי ובאיזה פצע ראשוני הוא נגע. חשוב לראות את הקשר בין האירוע בעולם החיצוני לבין מה שמתרחש בעולם הפנימי. אולם לא תמיד זה פשוט לגלות לבד את הקשר למקורות הכעס האמיתיים.

 גם אם הדברים עדיין לא ברורים אפשר לעשות כמה פעולות שירגיעו את הכעס וימנעו את ההתפרצות . יש לזהות את הרגש הראשוני שעולה בי ולבטא אותו, אם יש בפני מי, ואח"כ לברר מה אני מבין מהאירוע ולבדוק האם זה אכן כך גם במציאות. יתירה מזאת, יש לצאת מהנחת מוצא בסיסית שהעולם של האחר שונה משלי ושהדברים נראים אחרת בעיני הזולת.

לפעמים, אין עם מי לדבר, למשל, עם הנהג שחתך אותי בכביש, אותו לא ניתן לחנך ובטח לא לשלוט בהתנהגותו. במצב כזה, במקום לחשוב חשיבה שלילית ש"אני לא אתן לו, מה אני פראייר? (שפירושו, מה, אני לא חשוב? אני סמרטוט?") ולעורר סערה בעולמי שתלווה אותי גם בהמשך היום, יש לקחת אחריות עצמית ולהפעיל את החשיבה ההגיונית המציאותית ולשאול את עצמי מה הוא לקח לי? כבוד, חשיבות, כוח, מהות, ערך, חוכמה? 
 והתשובה היא –  הרי באמת אף אחד לא יכול לקחת לי את הדברים הללו אם אני לא נותן לו.

ועם חשיבה כזו, מה שנותר הוא רק להירגע, לנשום עמוק, לשמוע מוסיקה או לעשות כל פעולה מרגיעה אחרת ולהשאיר מאחור את האירוע.

ביקורתיות עצמית – השופט העצמי שבתוכנו / אריאלה מלצר / 29.08.2010

אני שומעת מרבים איך הם מתייחסים לעצמם בביקורתיות מחמירה לאחר שטעו, עשו שגיאה, החמיצו משהו או פעלו בצורה שפגעה בעצמם או באחרים. הביקורת העצמית יכולה להיות עוד יותר חמורה במיוחד בתהליך שינוי בו יש באופן טבעי גם מעידות, כשלים, וחזרה על טעויות.  "איך עשיתי את זה שוב", "איך טעיתי כך?",  "איזה דפוק אני"…"מה לא בסדר בי?", "…אני חסר תקנה…",  "שום דבר לא יעזור לי..", "אני כישלון…", "אני לא שווה כלום.." ועוד כהנא וכהנא ולפעמים, אף במילים עצמיות לגמרי לא מעודנות.

לרוב האנשים חשוב להיות "בסדר", להרגיש את עצמם משמעותיים, מוצלחים, חכמים, מוכשרים, בעלי ערך וטובים. אנשים רבים אינם אוהבים את עצמם כשהם טועים או נכשלים.מחשבותיהם הופכות לתוקפניות ואף אכזריות, הם כועסים על עצמם ומפעילים את השופט החמור ביותר שבתוכם. הם מאשימים ומבקרים את עצמם בצורה קשה שהם "לא בסדר" ולמעשה, תוקפים את עצמם מבפנים. 
התקפה עצמית כזו מעוררת תחושות של כאב ומצוקה רבים, בדידות, חוסר אונים, ייאוש, כישלון ואפסיות, חוסר ערך ודיכאון, מגבירה את המלכוד ויוצרת מעגל סגור שקשה עוד יותר לצאת ממנו.

הביקורתיות העצמית המחמירה היא סוג של הענשה עצמית. דרך עקיפה להירגע, כי אם אני אעניש את עצמי על המעשה שעשיתי, אני אכפר בכך על מעשיי. זו דרך, לרוב, לא מודעת, להתנקות מרגשות האשמה, ייסורי המצפון , הצער והחרטה הכואבים כל כך.

לרוב, הקול הביקורתי הנשמע מתוך העולם הפנימי הוא הקול של אותן דמויות ראשוניות מטפלות עוד מתקופת הילדות, בדרך כלל ההורים, אשר ביקרו את הילד על מעשיו, התנהגותו, מחשבותיו, רגשותיו ובכך הטילו בו ספק וביקרו אותו על מי שהוא.
ביקורת כזו מערערת את תחושת הביטחון והערך העצמי, לפיה "אני מאכזב כל הזמן כי אני לא מספיק טוב" ואפילו, אצל חלק מהאנשים יכולה להשתרש התפיסה העצמית ש"אני הכבשה השחורה של הבית" במיוחד, אם גם משווים אותו לאחרים טובים יותר.

אנחנו נולדים שלמים במהות שלנו עם כל היכולות שלנו והתרחקנו ממנה כתוצאה מנסיבות החיים שאילצו אותנו למצוא דרכים לשרוד ולהסתגל למצבים מכאיבים ומתסכלים.

אחד התפקידים המרכזיים של ההורים והדמויות המטפלות והאחראיות על הילד הוא פשוט לראות אותו ולהכיר במהות הייחודית שלו כאדם על כל גווניו, יכולותיו, רגשותיו, מעשיו ומחשבותיו. ההורה מצופה לתת הכרה וערך לכל מה שטמון בילד ולהימנע מלהדגיש את מה שאין בו או את מה שעדיין לא התפתח בתוכו.

לעיתים, ההורים או המבוגרים האחרים שבחיי הילד, מנסים לשנות אותו בהתאם לעולמם וציפיותיהם ובמקום לחזק את היכולות הטמונות בו במהות שלו בדרך חיובית, הם מראים לו כמה הוא "לא בסדר", מעבירים עליו ביקורת ומאשימים אותו.
כשהילד סופג ביקורת רבה מהוריו לאורך זמן והוא לא חווה מהם הכרה וערך למי שהוא כאדם ייחודי, היא מחלחלת ושוקעת אט אט בנפשו של הילד וגורמת לו כאב וסבל רב ההולך איתו גם בבגרותו.

כיום, גם כשהוא בוגר ועצמאי הוא מפעיל כבר בעצמו את הביקורת לה הוא הורגל אלא שבמקום לשמוע את הביקורת וההאשמה מאובייקט חיצוני הוא שומע את זה מתוכו בעולמו הפנימי מתוך דפוס אוטומטי לו הוא הורגל להתייחס לעצמו. הוא כבר לא צריך את האנשים שייעשו לו את זה כבעבר, הוא עושה את זה בעצמו. כלומר, כמו שהתייחסו אליו בילדותו כך הוא מתייחס עכשיו אל עצמו בבגרותו.

מסקנה –  אל תבקרו ואל תשפטו את עצמכם כשאתם טועים, נכשלים או עושים שגיאות.התייחסו אל עצמכם בחמלה וברכות. תלמדו מהן, תבינו מה גרם לכם לפעול כך כדי שתוכלו לתקן ולשנות את הדרך בעתיד.

אין טעם בביקורת עצמית מחמירה ובהלקאה עצמית על טעויותינו. זהו חלק מהאנושיות שבנו. זה טבעי לטעות כי מהטעויות שלנו אנחנו לומדים ומתפתחים. בזמן כזה אנחנו זקוקים יותר מתמיד לחמלה מעצמנו. דמיינו לעצמכם את הילד שבתוככם שזקוק עכשיו מכם לחיבוק, נחמה ועידוד ולא עוד ביקורת, שיפוטיות והאשמות.

היו אתם עבורכם ההורה שנותן לכם הכרה להוויה, הערך והמשמעות שלכם, המבין, המכיל, המקבל, המנחם והמעודד שאתם כל כך זקוקים לו.

כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, אנחנו משחררים את עצמנו מרגשות האשמה הכבדים, מהצער והעצב, הייאוש, הכאב, חוסר האונים, החולשה והדיכאון ומחזירים לעצמנו את האנרגיה והחיוניות שלנו. זה יוצר תחושת הקלה, חופש ושחרור.

בדרך החמלה והנחמה העצמית אנו מחזירים לעצמנו את הכוח ואת תחושת הערך שלנו ומשם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו.

יתירה מזאת, כשאנחנו לומדים לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו על חסרונותינו ועל יתרונותינו, אנחנו לומדים גם לסלוח יותר בקלות גם לאחרים ולקבל גם אותם על כל חסרונותיהם ויתרונותיהם.

לסיום, " החמלה היא טבענו העמוק ביותר.. אנחנו זקוקים לחמלה כדי ללמוד לפתח עדינות ורכות אל מול הקשיים והכאבים שלנו, במקום להיסגר מולם בפחד. כך מתרחש הריפוי" . (הלב הנבון/ ג'ק קורנפילד)

כשאנחנו מתייחסים בחמלה לעצמנו, לטעויות, לחולשות, לפחדים, לרגשות ולהתנהגות שלנו אנחנו עוזרים לעצמנו להתחבר שוב למהות השלמה שלנו ולהרגיש את מלוא החיות וכוח החיים שבתוכנו.
או אז אנו לומדים להסיר את המכשולים והמחסומים העומדים בפנינו ולמצוא את הדרך הנכונה והמתאימה ביותר עבורנו ובו זמנית גם ביחסים שלנו עם האחרים. זו הדרך לצמיחה והתפתחות אמיתית להכרה בעצמנו ולמתן רשות ולגיטימציה לחיות בחופש ובשלום וכמובן, ברוגע עם עצמנו וכפועל יוצא, גם עם האחרים.

היכן שיש אהבה – יש חיים / אריאלה מלצר / 28.07.2010

ט"ו באב, חג האהבה, קרב ובא ולכבודו אני אספר לכם דברים יפיפיים שלמדתי מאישה מדהימה, מוארת, מיוחדת במינה, הדי שלייפר, שהשפיעה רבות על חיי האישיים והמקצועיים.
הדי, אמריקאית יהודיה, פסיכולוגית במקצועה, יצאה מגישת האימאגו, (שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס עבור זוגות ומטרתה לבנות אהבה מודעת ובשלה) ולקחה אותה למחוזות חדשים של איך להיות בתוך קשר זוגי (וביחסים בכלל) ואיך להפוך אותו ליחסים של אהבה בטוחה, מלאים בתשוקה, קרבה ואינטימיות.

הדי מציינת שלושה דברים מקשרים ובלתי נראים, בין בני הזוג, ובין אנשים בכלל: מרחב, גשר ומפגש. אלו דברים שכולנו מכירים וחיים אותם, אך לרוב, לא יודעים עליהם.

המרחב – הקשר הזוגי חי בתוך המרחב שבין בני הזוג.
מרטין בובר אמר שהיחסים חיים בתוך המרחב שבינינו. לא אצלי ולא אצלך ולא בדיאלוג שבינינו אלא הוא חי במרחב שבו אנו חיים שנינו וזהו מרחב מקודש.

אם אנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו לא יכולים לקחת אחריות עליו ואז אנחנו יכולים, באופן לא מודע, לזהם אותו בקלות. אנחנו שמים את רגשותינו בינינו לבין השני. כשאנחנו לא יודעים על המרחב, אנחנו מזהמים אותו באופן אוטומטי ע"י מילה, מבט, תנועת גוף, תגובה, שאנחנו שמים לא בכוונה במרחב, ואז המרחב מתחיל להיות לא נוח.

כשהמרחב לא נוח, אנחנו מגיבים לאי נוחות וכך הוא נעשה עוד יותר לא נוח ולא בטוח. כשהמרחב לא נוח ולא נקי הוא נעשה מסוכן. כל אחד עושה משהו כשהוא בסכנה. בטעות, רבים חושבים שהתגובה היא כלפינו, אבל, למעשה, התגובה היא לסכנה שבמרחב. כשפועלים בתגובתיות לסכנה, המרחב נעשה עוד יותר מסוכן.

חלק מאיתנו, מגיב לסכנה ע"י התפוצצות של אנרגיה כלפי חוץ, צעקות, תלונות, האשמות, ביקורת וכד' וחלק, מתכנס פנימה בתוך עצמו ומסתגר. עכשיו מגיבים ביחד לזיהום שבמרחב בלי לקחת אחריות על המרחב.
בני האדם לא רוצים להיות במרחב מסוכן ולכן, הם לא רוצים להישאר בו. למעשה, לא עוזבים אחד את השני אלא עוזבים את המרחב המסוכן.

אז איך לוקחים אחריות על המרחב?
הגשר – לקיחת האחריות היא ע"י מעבר על הגשר הקסום הנמצא בין בני הזוג אל העולם של הצד השני. זהו גשר כי כל אחד הוא עם עולם אחר משל עצמו. זו תרבות אחרת, שפה שונה, מוסיקה וקצב אחרים, עולם ומלואו – אחר.

איך עושים את זה?
יושבים זה מול זה, לוקחים נשימה עמוקה, שמים היטב את הרגליים על הקרקע, נושמים עמוק את הרגע, נושמים ומתרכזים ב"כאן ועכשיו", להרגיש את החיים ולהכיר תודה על כך. זוהי התחלה חשובה למסע של מעבר על הגשר.

הגשר חשוב כי עד שלא מבקרים אצל השני, בעצם לא יודעים מי הוא. חושבים שיודעים, אבל בעצם לא יודעים.

לעזוב את העולם שלך ואת כל מה שאתה מכיר ולהיות בשטח לא מוכר בשרות הקשר כדי להכיר את השני זו גדולה ואומץ רבים. המעבר על הגשר זה לתת לשני את התחושה שבאתי להכיר אותך. במודע ובמכוונות עולים על הגשר ושמים בצד את כל מי שאנחנו חושבים שאנחנו, רגשות, אמונות, זהות, סיפורי חיים ובאים כמו מיכל ריק. אי אפשר להביא שום דבר מעצמנו כשעוברים את הגשר לביקור אצל השני.

כשנוחתים בעולמו של השני, פשוט שומעים עם לב פתוח ועם עיניים חדשות וסקרניות. הרפתקת החיים היא לראות את הדברים הישנים עם עיניים חדשות. מקשיבים כאילו שומעים שפה ומוסיקה חדשות. שומעים ע"י חזרה על הדברים (שיקוף) ואז קורה משהו בצד השני.

המפגש – מה שקורה הוא מפגש בין שתי מהויות אנושיות. מבחינה ביולוגית, שתי מערכות לימביות (המערכת הלימבית במוח אחראית על הרגשות) מחוברות ביחד. כשיש מיזוג וחיבור של שני המוחות, מערכת העצבים המרכזית נרגעת.

להיות בקשר כזה נותן לנו את היכולת להיות עם אמפטיה, חמלה והבנה עמוקה לאחר. זה מפגש של שתי נשמות, שתי מהויות אנושיות מלאות עם כל כוח החיים שלהן.

מאחר והחיים מלמדים אותנו כבר בילדותנו, להגן על עצמנו מפני כאב וסכנות, אנחנו בונים סביב המהות הגרעינית שלנו חליפת הישרדות ובטעות, אנחנו חושבים שזה אנחנו. בתוך חליפת ההישרדות נמצאת המהות הטובה האנושית שלנו והיא מתגלה במפגש.

את המפגש לא רואים אלא מרגישים את האנרגיה הלא מילולית במרחב. שם יש תחושה של קרבה, אינטימיות, חמלה, חופש, קבלה והבנה עמוקה. זו האהבה המודעת, האמיתית שכולנו כל כך כמהים אליה. ומהאטמה גנדי אמר כבר "היכן שיש אהבה – יש חיים".

מי ייתן וליבכם יהיה מלא באהבה.

כוחה של הקשבה עפ"י האימגו / אריאלה מלצר / 28.07.2010

דמיינו לעצמכם נהר עם מים חיים צלולים, נקיים, זורמים ושוצפים בשצף קצף בעוצמה רבה. אם לנהר לא יהיו גדות מספיק גבוהות וחזקות שיגבילו את זרימת המים ויכוונו אותם בכיוון הנכון יש סיכוי גדול שכל המים הטובים הללו במקום להועיל ולהביא חיים, יציפו את הבתים והצמחייה, ימיתו את המרעה ושאר בעלי החיים, יהרסו הכול ויטביעו כל דבר שבסביבתם. אך אם גדות הנהר מגבילות את המים ולא מאפשרות להם לזרום לכל עבר אלא בכיוון מסוים, ניתן להשתמש בהם, לשתייה, השקיה, ניקיון וכד'- משמע-  חיים.

מי הנהר הצלולים והנהדרים הם כמו הדברים הטובים שיש בקשר הזוגי וביחסים בכלל. אני אתמקד בקשר בין בני הזוג אך בהחלט אפשר ליישם את הדרך להקשבה אמיתית בכל מערכת יחסים או קשר בין בני אדם.
אם לא יהיה מה שישמור על דיאלוג נכון ותקשורת יעילה בין בני הזוג, כל הקונפליקטים, התסכולים, הכאב והסכסוכים שעולים באופן טבעי בקשר, יכולים להציף כל חלקה טובה ביחסים ולהעכירם.

גישת האימגו, שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, כדרך לסייע לזוגות לבנות מרחב יחסים בטוח ומספק, מציעה דיאלוג שונה שבו יש הקשבה מסוג אחר- הקשבה של הלב עם נוכחות מלאה של הנשמה בעולמו של בן/בת הזוג.

דיאלוג כזה מתאים לבני זוג או לאנשים הנמצאים בקשר אשר ביחסיהם עלו כעסים, קונפליקטים, מתחים, לחצים, אכזבות ותסכולים, כאב, קשיים ובעיות.

אחת הדרכים הבסיסיות של קשר זוגי, עפ"י האימגו, הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי.
ההתכוונותיות בניגוד לתגובתיות, פירוש הדבר, להיות מודע לתחושת האיום שעלתה במוח הפרימיטיבי ולתחושות הפיסיולוגיות הנלוות לתחושת הסכנה אך לא לפעול ממקום אוטומטי זה אלא להתרכז ולהתמקד בעולם של השני מהחלק של המוח החדש שנמצא מאחורי האונה הקדמית, לשמוע ולהבין את דבריו של השני.

בדיאלוג זה המקשיב פועל מתוך התכוונותיות ומפנה אנרגיה מיוחדת להקשבה אמיתית מהלב למה שעולה מהשני, תוך חזרה ושיקוף דבריו עד לשמיעה מלאה של כל הדברים. עולמו שלו לזמן הדיאלוג  מונח בצד כאילו הגיע עם מיכל ריק. זהו שלב השיקוף.

רק לאחר שמוודאים שהמקשיב שמע את כל דבריו של השני אפשר להתפנות לשלב ההבנה, האישוש – דהיינו, לבדוק אם הבנו אותו בדיוק כפי שהוא רצה ומתוך עולמו שלו. חשוב להדגיש כי הבנה זו אינה בהכרח הסכמה וקבלה של הדברים.

עפ"י הדי שלייפר ( מבכירות מטפלי האימגו, שפיתחה והרחיבה את הגישה למקומות ומושגים חדשים), זהו ממש טקס, בו האחד כמו מניח את עולמו על המדף, עובר את הגשר הדמיוני שיש במרחב היחסים שביניהם ובא לביקור בעולמו של השני. כך נוצר מפגש אמיתי של חוויה, של אנרגיה שבאה לביטוי בלי מילים. מרגישים את האנרגיה שיש במרחב.

לפיכך, הדיאלוג אמור להתנהל בין בני הזוג בלבד, בסביבה נעימה, ללא הפרעות של שיחות טלפון, רדיו או טלביזיה, ויש לבחור עיתוי נוח לשני בני הזוג כדי שתהיה להם האפשרות להתפנות לתהליך ולפנות לשם כך אנרגיה פיזית ורגשית.

בני הזוג יושבים קרובים זה מול זה, שומרים כל הזמן על קשר עין. ללא קשר עין אין קשר בכלל. כשהעיניים קרובות הן נעשות טובות ואוהבות. אפשר ורצוי להחזיק ידיים. בקרבה פיזית כזו ממש מתפתחות 'אוזניים ללב', רואים דברים עדינים בנוף הפנים ובלשון הגוף ומתחילות לזרום במרחב היחסים  אנרגיות טובות, חמות ורכות.

כדי שתהליך זה יוכל להתבצע חשוב שתהיה נכונות הדדית של בני הזוג להכיר את עולמו של השני תוך עזיבת העולם של עצמו לפרק זמן מסוים ולעבור אל עולם השני מתוך סקרנות, לב פתוח, רחב ואוהב, לראות ולהכיר את הילד הפצוע, את הכאב שלו ומקורותיו.
כמה מדהים לראות כל פעם מחדש כאשר כבר יש מרחב יחסים מטופח, נקי, בטוח ומכיל איך בני הזוג מגלים את הקשר של פצעי הילדות שלהם מן העבר לקשיים והקונפליקטים העולים ביחסים ביניהם בהווה.

דיאלוג כזה שיש בו שיקוף, הכלה והבנה מראה  אני-  קייםאתה –קיים,  הקשר- קיים.
נוכחותו של בן הזוג או האחר בדיאלוג כזה מהווה מראה עבור האחר וע"י כך הוא מקבל את עצמו דרך בן זוגו.
מראה אמפאטית, מקבלת ומכילה זו מעניקה, למעשה, אישור וקבלה לקיום של האחר ולהיותו כפי שהוא. תחושת הביטחון, הערך והקיום עולים ככל שבן הזוג מצליח להיות נוכח בעולמו של השני בהכלה חמה ומלאה . דהיינו, אם הוא מהווה מיכל חם עבור בן הזוג או בקיצור, "מיכם"(= מיכל חם).

 חוויה זו מגבירה את תחושת הביטחון בעצמי ובמרחב היחסים שבין בני הזוג. האנרגיה הופכת להיות חמה וטובה ובמצב כזה הקונפליקטים נמסים.
כדאי לראות את הזמנת בן הזוג לבקר בעולמו הפנימי האינטימי ביותר כזכות גדולה שנפלה בחלקו. זו זכות גדולה ומיוחדת להיות האדם הבלעדי והייחודי שנבחר להיות מוזמן להכיר את מעמקי העולם של השני.
בנוסף לכך, זו גם הזדמנות  חשובה לשפר את היחסים בצורה מעמיקה ובו זמנית לאפשר גדילה וצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג .

הדיאלוג ממיס את הקונפליקטים ע"י כך שהוא מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם, אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב, הסכסוך והמריבות ביניהם. בדיאלוג בני הזוג חווים חוויות מרגשות חדשות ביניהם וכתוצאה מכך, נוצרת אווירה חדשה של חום, התקרבות ואכפתיות.

תהליך זה של התבוננות פנימית, תוך הכלה של בני הזוג אחד את השני, קבלת האחר,הקשבה מלאה,  נוכחות בטוחה וחיבור לפצעי הילדות הינו תהליך חשוב מאד בריפוי ההדדי של בני הזוג. הוא איטי ויש לתת לו את  הזמן הדרוש.

כאמור, דיאלוג כזה הינו שונה משיחה רגילה והוא נועד רק למצבים בהם יש מתח, חילוקי דעות בין בני הזוג או שהם רוצים לשתף אחד את השני בדברים מאד חשובים מעולמם הפנימי. אין זו שיחה רגילה של שאלה ותשובה. הקשבה של הלב דורשת אימון ולימוד מצד אחד, איך לפתוח את דלת עולמך ולשתף בגלוי ובפתיחות את בן הזוג בעמקי נפשך ומצד שני, ללמוד לתת לבן הזוג נוכחות מלאה מבלי לשפוט אותו באמצעות משקפי העולם הסובייקטיבי שלך.

הדיאלוג הזה נראה בתחילה מלאכותי וטכני ויש אלו שמתקשים בו בהתחלה. חלקם מקשיבים רק למילים ומנסים לזכור אותן. התרגול להיות נוכח בהוויה ובאמת לבקר בעולמו של האחר מביא לכך שהמילים כבר מגיעות מאליהן. לכאורה, יש בו משהו מגביל, כמו גדות הנהר, אבל זה בדיוק הדבר שמאפשר את הכלת התסכול ושמיעת האחר במאה אחוז.

לסיום, הקשבה מן הלב היא אומנות ומיומנות שניתן לפתח אותה וללמוד אותה כדרך חיים. היא אומנם מתחילה כדבר מלאכותי, כמו כל דבר חדש אחר, אך משהיא מתפתחת ומופנמת כדרך חיים וכמיומנות של מתן נוכחות מלאה עם הכלה וביטחון, הקשר הופך להיות קרוב ואינטימי, רך ועמוק יותר ומתגלה עולם ומלואו.

האם אנחנו מקשיבים באמת אחד לשני? – כוחה של ההקשבה / אריאלה מלצר / 28.07.2010

אחת הבעיות השכיחות שיש בין בני זוג, אותה אני רואה הרבה בחדר הטיפול,הגורמת לויכוחים וסכסוכים רבים היא תקשורת לקויה הבאה לידי ביטוי בכך שהם לא באמת מקשיבים זה לזה. החלטתי לעשות מחקר קטן משלי כי רציתי לראות האם התופעה רווחת גם בקרב האנשים בכלל בשיחות החולין היומיומיות. התחלתי להתבונן בתשומת לב על אנשים סביבי, לראות האם הם מקשיבים זה לזה.

מה שראיתי הרבה (וזה לא היה הפתעה בשבילי כי גם אני נתקלתי בזה אישית לא מעט) הוא לא דיאלוג בין שני אנשים אלא שני מונולוגים שכמעט אין קשר ביניהם כמו שיחת חרשים. כל אחד בעולמו הוא.

ראיתי שרבים אינם מקשיבים בתשומת לב מלאה אחד לשני. הם אולי שומעים את המילים אך הם אינם נמצאים באמת עם דבריו של בן שיחם. הם אינם נמצאים עם נוכחות מלאה בעולמו של זולתם. הם בעיקר, עם עצמם וצורכיהם האישיים בלבד.

כל אחד מדבר את מה שהוא רוצה לבטא ולא תמיד מתייחס לדבריו של השני. העיניים לפעמים מתרוצצות סביב ולא מתמקדות בבן השיח, נראה שחלק מהקשב ותשומת הלב מופנה לקלוט גם את מה שקורה בסביבה וכתוצאה מכך, הקשב הוא חלקי. הם לא באמת בתוך הקשר ביניהם. ללא קשר עין בשיחה אין קשר.

כל אחד מרוכז בעצמו, בעולמו, בצרכים שלו וכל מה שהוא רוצה זה רק להתבטא ולהשמיע את דבריו. לעיתים, מתפרצים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני ואף, מרימים את הקול כדי להתגבר על דברי השני.

בדרך זו לא שומעים באמת אחד את השני ובוודאי שכבר לא מבינים זה את זה.

מכירים את המשפט "סליחה שאני קוטע אותך אבל אני חייב להגיד…"? זה לכאורה, מנומס, מבקשים סליחה אבל בכל זאת קוטעים את השני ולא מאפשרים לו לסיים את דבריו. מדוע חייב? מה גורם לו לא לאפשר לשני לסיים? איפה הדחיפות? איפה זה כתוב שמוכרחים, חייבים להפסיק את השני?

כל אחד מבין ואפילו שומע את הדברים מהעולם של עצמו, מזווית הראיה שלו ולכן, כל אחד נשאר בסופו של דבר עם הפרשנות שלו הנובעת מעולמו הנפרד הייחודי, על התנסויותיו מן העבר, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו ורגשותיו ואשר נתפסת בעיניו כצודקת ונכונה יותר.

בפועל מתחת לפני השטח כל אחד מנסה להשתלט על השיחה, לקחת יותר מקום, להיות הצודק, הקובע, זה שדבריו נכונים או חכמים יותר ולמעשה, במקום דו שיח של שיתוף והתעניינות מתנהל בשקט מאבק כוחות של שליטה.

הדבר קשה עוד יותר כאשר יש חילוקי דעות בין האנשים או תסכול שעלה ביניהם. אז הקושי עוד יותר גדול כי כאן נכנס עולמם הרגשי של כל אחד מהם. יש הצפת רגשות המקשה עליהם לשמוע באמת ולהבין את עולמו של השני ולבסוף, יכולה להתפתח מריבה או ויכוח המסתיים, לעיתים קרובות, בניתוק מגע, יחסים מתוחים, אווירת כעס המלווה בתחושות תסכול, כאב ובדידות כשהעניין המקורי, למעשה, שגרם לויכוח טרם נפתר ואף החריף עקב השיחה הלא יעילה.

במקום לבטא את הכאב, הפגיעה והתסכול שבעולמו, לקבל ולתת אמפטיה, הכלה, קבלה והכרה כל אחד רוצה לשנות את האחר בהתאם לצרכים של עצמו, לכפות את דעתו ולהכניע אותו. השיחה הופכת למאבק כוח, מעין דו קרב שבסופו של דבר עלולים לצאת ממנו פצועים עוד יותר. וחבל.
שיחה פתוחה וגלויה בין האנשים יכולה לפתור את הקונפליקט בתנאי שיש הקשבה אמיתית לעולמו של השני.

אנו זקוקים להקשבתו של האחר ולשיתופו באירועי החיים השוטפים שלנו בכלל, על כל מגוון חוויותינו ורגשותינו, הן החיוביים והן השליליים.
שגרת החיים יכולה להעלות במרחב היחסים קונפליקטים שונים המעלים רגשות קשים וגורמים לסכסוכים, למצבי מתח וללחץ אותם אנו רוצים לפרוק. אנו רוצים שמישהו יקשיב לנו וייתן מקום לתחושות הכעס, התסכול, הכאב, האכזבה, הפגיעה, העלבון ועוד.

אחד המקורות העיקריים לקושי להקשיב במלוא תשומת הלב הוא הצורך הרגשי לבטא את המהות העצמית, להיות נראה, לקבל הכרה, להרגיש קיים, חשוב, שווה ובעל ערך ומשמעות ולהרגיש ביטחון. הקושי מתעצם שכאשר עולים כעסים ותלונות שונות זה כלפי זה, האנשים חווים זאת כהתקפה וכאיום על ה'אני' שלהם ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.

כתוצאה מכך, כל אחד מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. לכן, בשיחה כזו ניתן לראות לעיתים קרובות, האשמות, ביקורת, שיפוטיות, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה. במצב זה יש קושי גדול להכיל את העצמי ואת האחר.

רבים רואים בזה רק בעיית תקשורת, אך קשיים אלו בתקשורת נובעים לרוב, מעולמם הרגשי של האנשים המונעים מהם לנהל שיחה גלויה, ישירה ופתוחה ומשפיעים על איכות הקשר ביניהם.

מרטין בובר אמר בספרו "אני – אתה" כי האדם מתעצב ומתהווה מתוך מרחב היחסים הבינאישי ושהתפתחותו תלויה בדיאלוג שלו עם האחר.

כולנו זקוקים להקשבה מלאה של האחר. הקשבה זו מעניקה לנו בחזרה את עצמנו באמצעות האחר המהווה לנו מראה לעצמנו. היא נותנת לנו תחושה שאנחנו קיימים, שאנחנו משמעותיים וחשובים. כאשר הזולת מקשיב לנו בתשומת לב עם נוכחות של מאה אחוז ומגיב בהכלה מלאה באמצעות תגובותיו המילוליות, לשון גופו, הבעות פניו וטון דיבורו הוא מאשר לנו את מהותנו, הווייתנו וקיומנו.
בדרך זו אנו נרגעים, תחושת הביטחון שלנו עולה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל חלקינו כאנשים שלמים ( מבוסס על גישת האימגו).

הקשבה חשובה בכל הקשרים בין בני האדם אך במיוחד במערכות יחסים קרובות בין אנשים וקשרים זוגיים. ההקשבה חשובה היות והמציאות מזמנת לנו קרקע פורייה לביטוי ההבדלים שלנו כבני אדם, בתפיסת עולמנו, מנהגינו, ערכינו, אמונותינו, מחשבותינו, רגשותינו, רצונותינו וכד' ומשכך יכולה לגרום גם לחיכוכים ולחילוקי דעות.

לכן, בגלל חשיבותה של ההקשבה המלאה ליצירת שיתוף פעולה, העלאת הביטחון, האמון והאינטימיות ( תלוי ברמת הקירבה) ביחסים עם הזולת, כדאי ומומלץ מאד ללמוד להקשיב מכל הלב, עם כל הנוכחות, להיות בקשר עין, לשמוע את דברי השני במלואם, גם אם עולה תסכול פנימי והצורך להגיב מיידית. יש לנשום עמוק ולחכות עד הסוף. זאת, תוך כדי התבוננות פנימית ומודעות עצמית לתחושות שעולות במהלך הדיאלוג ולהכילם.

כשתעשו זאת, אל תתפלאו אם פתאום יתגלו לעיניכם דברים ועולמות חדשים, שלא ידעתם על קיומם אצל השני ואיזה כוח ועוצמה יש להקשבה שכזו עם כל הלב על איכות הקשר, האמון, הרוך, הקירבה והביטחון שנוצרים במרחב היחסים.

בשבוע הבא אני אביא את העקרונות של איך לקיים דיאלוג מסוג אחר והקשבה של הלב עפ"י האימגו, גישה שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס.

ספורט וזוגיות – מה הקשר ביניהם? / אריאלה מלצר / 22.06.2010

אם כבר בספורט עסקינן כשדיברנו על הזוגיות בתקופת המונדיאל, ובעקבות אימון שעשיתי בחדר הכושר, (למעשה, תוך כדי) עלו לי מחשבות על הדמיון שיש בין ספורט לזוגיות. כן. גם על זה אני חושבת כשאני מתאמנת. כך זה עובר לי יותר מהר.

ברור שאם בני זוג עושים ספורט ביחד, כמו הליכות, כושר, אופניים, אקסטרים וכד' הם יוצרים לעצמם בדרך זו עניין והנאה משותפים ועוד נדבך של קרבה ואינטימיות.

בני זוג שעושים ספורט ביחד זה בכלל טוב. הם גם עוסקים בספורט ושומרים על כושר גופני וגם מכניסים אנרגיה רעננה וחיוניות לזוגיות. הם המאמנים אחד של השני כי כשלאחד לא מתחשק לקום מהכורסא, השני יכול לדרבן אותו וכך הם יכולים לעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע. יש מי ששומר עליהם שלא יזניחו את עצמם. הם המאמנים של עצמם.

חוץ מזה, בזמן הליכות, למשל, הם יכולים לשתף אחד את השני בחוויותיהם ממהלך היום, להתייעץ, לצחוק וליהנות ביחד מהפעילות המשותפת וכך הקשר מעמיק ביניהם. בני הזוג חווים חוויות משותפות ומכניסים אנרגיה ואדרנלין נוסף לגוף. הם יוצרים הרגשה ואווירה טובה ביניהם וכל זה מפרה ומדשן את הקשר הזוגי ואת מרחב היחסים שביניהם. נדמה לי שבשביל לדעת את כל זה אתם לא צריכים אותי. מן הסתם, זה ידוע לכם.

אך מה שעלה לי תוך כדי אימון והתבוננות במתאמנים עם מאמניהם זה העקרונות הדומים שיש בספורט ובזוגיות. ועל זה אני הולכת לדבר כאן.

ולמה אני מתכוונת?

אני מתכוונת לעקרונות המשותפים שיש בין הספורט לבין הזוגיות, שמתאימים לעוד כמה מתחומי חיינו, ומביאים את ההצלחה בעקבותיהם.

הנה הם לפניכם:

מוטיבציה – בספורט רוצים להשיג מטרות שונות כגון, חיטוב ועיצוב הגוף, יציבות נכונה, גמישות, כוח, הרזיה ועוד. בזוגיות בני הזוג שואפים לביטחון, אהבה, יחסי מין, התרגשות, שותפות, סיפוק, הנאה, תשוקה, הבנה, כבוד, הערכה, ועוד. גם בספורט כמו בזוגיות כדי להשיג את המטרות האלה צריך בראש ובראשונה, לגלות נכונות ומוטיבציה ולפעול למענן. חשוב שתראו מה אתם רוצים ואם חשובים לכם חיי הזוגיות שלכם. אם בכלל אתם רוצים חיים טובים יותר עם בן הזוג שלכם. כי אם אתם רוצים חיים מאושרים יותר עם בן זוגכם, צריך לראות מה עושים בשביל זה ולרצות לפעול. זה לא יבוא מאליו.

אם היחסים טעונים, קונפליקטואלים ומלאי מתח ועוינות צריך לרצות לפתור את הבעיות ולשנות את מצב היחסים כי הבעיה לא תיפתר מאליה. נהפוך הוא. הבעיה רק תלך ותחריף עם הזמן. גם בספורט זה לא מספיק רק לרצות צריך גם לעשות. ההישגים לא יגיעו לבד. לא מספיק רק לרצות להיראות חטוב או גמיש. צריך לרצות לעשות משהו בשביל זה. גם להתחיל לעשות ספורט אפשר לומר "מחר אני אלך" ולדחות שוב ושוב. השרירים לא יתחזקו מאליהם. עדיין תהיה בטן נפולה, שרירים מדולדלים, כרס בולטת וכד' וזה ישפיע על כל מצב הגוף, הבריאות והתחושה הכללית.

גם לא מספיק רק לעשות מנוי לחדר כושר, צריך גם להגיע ולעבוד עם המכשירים, למשל. כנ"ל לגבי הזוגיות. זה לא מספיק לרצות תשוקה ורומנטיקה עם בן הזוג, צריך לפעול להשגתה. למשל, להזמין את בן הזוג לדייט רומנטי (למשל, לאכול אבטיח על שפת הים בלילה), להפתיע עם מתנה, להביא פרח מהשדה, לעשות מחווה מרגשת ומפתיעה, לחבק, לנשק, לחזר, לפנק ועוד ועוד. לדברים האלה יש עוצמה וכוח קסום והם ממוססים את הכעסים והמתחים שעולים במרחב היחסים .

אחריות אישית – גם בספורט וגם בזוגיות, אם רוצים שמשהו ישתנה, צריכים לפעול כדי שהשינוי יקרה. כבר אמרנו, שום דבר לא יקרה מעצמו. אם רוצים להיות בכושר גופני טוב, צריך לעשות כושר. צריך לקחת אחריות על עצמנו ולא לחכות שמישהו יעשה את זה בשבילנו. אותו דבר גם בזוגיות למרות ששני בני הזוג אחראים על הקשר ביניהם. כל אחד מבני הזוג צריך לקחת 100% אחריות על עצמו ולעשות למען היחסים הטובים.
לעיתים, בני הזוג מתנים את השינוי בכך שהשני יעשה משהו ואז הוא יעשה, "אם את/ה… אז אני…". זה לא עובד כך. זה לא 50- 50 כמו שרבים נוטים לטעות. זה כל אחד וה- 100% אחריות על ההתנהגות שלו. לא צריך לחכות שהשני יעשה. צריך לעשות ללא התניה ואז יש סיכוי גדול שגם בן הזוג ייענה לכך וכל המערכת תתחיל להשתנות. החשבונאות והפנקסנות אחד עם השני תוקעים את היחסים ואינם מאפשרים להם להתקדם או להשתחרר מהמלכודים שהם נמצאים בהם.

גם בטיפול הזוגי בני הזוג צריכים לקחת אחריות אישית על עצמם. לפעמים, גם אם בני הזוג מגיעים לטיפול זוגי הם משחררים את עצמם מאחריות ומחכים שהמטפל יעשה את העבודה בשבילם כי "את המומחית". אני יכולה להנחות אותם, לעזור להם לראות ולהבהיר את המקומות החסומים שהם לא ראו, אבל הם צריכים לעשות. ללא אחריות אישית של כל אחד מבני הזוג על הדרך לשינוי, הטיפול יהיה איטי או יתקע שוב ושוב או אף יכשל.

למה הדבר דומה? אם אני כמטפלת זוגית שלהם אעשה כושר ואעלה במקומם על המכשירים , האם יהיו להם שרירים מחוטבים, גמישים וחזקים? אם אני אוכל חסה, האם הם יהיו רזים? מיותר לומר את התשובה.

התגברות על קושי ומכשולים – בכל תהליך לקראת מטרה כלשהי יש בדרך קשיים ומכשולים. במיוחד בתהליך שינוי בו יש מאבק פנימי בין הכוח הרוצה לשנות את המצב כי מה שקיים כואב, קשה או מתסכל לבין הכוח הרוצה לשמר את הקיים כי המעבר לקראת השינוי והשינוי עצמו קשה ועוד לא ידוע ולא בטוח ומתעוררים פחד וחרדה מהלא נודע. המוכר גם אם הוא לא נוח, לפחות הוא מוכר, פועלים בדרך המוכרת שעבדה עד כה.

גם בספורט וגם בזוגיות, מתעוררים קשיים בדרך. השרירים כבר צועקים "הצילו" ומבקשים שנפסיק. כמה פעמים היה לנו קשה כבר בהתחלה בזמן פעילות אירובית ורצינו להפסיק? כשעוברים את הרגע הקשה, הגוף עובד טוב יותר ומתקדם. סימן שהשריר עובד.

אם זה מוכר לכם, אתם יודעים שאם לא נכנעים לקושי וממשיכים למרות הקושי, אח"כ הגוף מסתגל ומה שכבר היה קשה קודם הופך להיות קל בהמשך. כשיש מאמן הוא מדרבן ומעודד ועוזר להמשיך את התרגיל. גם בין בני זוג חשוב שהם יעודדו אחד את השני כשקשה וכך ביחד יוכלו להגיע לתוצאות המקוות.

אותו דבר קורה בזוגיות. יש קשיים, תסכולים, מריבות וויכוחים. אין טעם להישאר בהם ולוותר. המקום שנתקלים בקושי, זה בדיוק המקום שזקוק לריפוי. התסכול מסמן את הצרכים הלא מסופקים וכך בעזרתו ניתן למצוא את הדרך המשותפת שתיתן להם מענה. יש להמשיך קדימה, לדבר, לשתף, להקשיב, לחפש דרך חדשה ולהמשיך למרות התסכול, העלבון או הכאב.

בדיאלוג הזוגי עפ"י האימגו, אותו אני מלמדת בטיפול, עולים תסכולים וקשיים רבים, כמו, הקושי להקשיב לכאב של בן הזוג או לשמוע את תסכוליו וצרכיו ועוד. כתוצאה מכך, יש חשק אוטומטי להגיב, להתגונן ואף ללכת. אך כשממשיכים למרות הקושי, פתאום מתגלה עולם חדש אצל בן הזוג שאם לא נשארים בתהליך, לא רואים אותו ומה שמתגלה חדש ממוסס לגמרי את הקונפליקט בין בני הזוג ומשנה את המרחב הזוגי לחלוטין.
מרחב היחסים אז מתרכך, הופך להיות בטוח, עולה בו אנרגיה חדשה של התרגשות וחום, ונוצרת קרבה ואינטימיות עמוקה יותר בין בני הזוג.

קושי נוסף שיש להתגבר עליו בתהליך הזוגי ובספורט הוא הציפייה לתגובות ולשינויים מיידיים. יש לתת זמן לשינוי להתרחש. אם עובדים ברצינות, התוצאות יגיעו. גם בזוגיות או בטיפול הזוגי יש לתת לתהליך כולו ובמיוחד לדיאלוג, את הזמן הדרוש לו, להאמין בו ולא לצפות לשינוי מיידי ומהיר.

יש להאמין למרות הקשיים שבדרך, לא להיכנע למכשולים, לא להיבהל מהם ולוותר אלא להמשיך ולנוע קדימה כי זה טבעו של תהליך בדרך להצלחה. מהכשלים והקשיים גם ניתן ללמוד ולראות מה צריך לשנות ולעשות אחרת כדי להצליח.

משמעת עצמית, עקביות והתמדה – כדי להגיע להישגים והצלחות בכל תחום בחיינו, כך בספורט ובזוגיות, צריך משמעת עצמית, עקביות והתמדה. כדי לשמור על כושר גופני, צריך לעשות פעילות ספורטיבית כל הזמן, להתמיד בה ולהישאר עקבי. איך שמפסיקים לעשות ספורט, הגוף מיד מרגיש ומודיע על כך. השרירים מידלדלים ומאבדים מהגמישות שלהם, עולים במשקל, מופיעה עייפות וכבדות, החיות והאנרגיה נעלמות וזה מכניס למעגל סגור, בו עוד יותר קשה לצאת לפעילות גופנית ואין חשק וכוח לקום מהכורסא הנוחה.

אך אם קשה לכם לבד להתמיד ולהיות עקבי, פעילות גופנית שקבעתם עם בן הזוג, חבר/ה או אימון עם מאמן שומרת על כך שתלכו בכל זאת, גם אם אין לכם חשק ואתם עייפים מאד.

כך גם בזוגיות, צריך השקעה והתמדה תמידיים. יש להשקיע בה כל הזמן באופן עקבי ובהתמדה, אחרת השגרה והעייפות משתלטים על חיי הזוג, מיד עולים התסכולים מהצרכים הלא מסופקים, הכאב, הפגיעה והעלבון ובעקבותיהם, המריבות והסכסוכים. גם כאן כמו בספורט, כשקשה להתמיד לאורך זמן, בן הזוג יכול לעודד, להרגיע (ללא ביקורת) ולדרבן את בן זוגו להמשיך ולהשקיע ולא לשקוע.

אמון והערכה הדדית – כשעושים ספורט עם מאמן, מדריך או עם חבר שמתמצא בתחום, יש להניח שאתם סומכים עליו, על מקצועיותו, נותנים בו אמון ומקשיבים להנחיותיו. מן הסתם, אתם גם מעריכים אותו, אחרת לא הייתם עושים איתו את הפעילות הזאת.

כך צריך גם בזוגיות. ללא אמון והערכה הדדית, קשה לבנות זוגיות טובה. לכל אחד מבני הזוג יש את היתרונות והתכונות הטובות שתורמות לקשר הזוגי. יש לראות אותן ולהעריך אותן באופן ישיר וגלוי ולא לקבלן כמובן מאליו. הערכה, פרגון ומחמאות מדשנות ומטפחות את המרחב שבין בני הזוג ומרחב מטופח ובטוח יכול לעמוד בקלות יותר בקשיים ובבעיות שצצות בדרך.

עבודת צוות – בענפי הספורט השונים כגון, קבוצת כדורגל, כדורסל וכו', ספורט יחיד, כגון אצנים, מתאבקים וכד' עם מאמן אישי, צמד גולשים על גלשן או חותרים בסירת קנו ועוד ועוד דוגמאות מתחומי הספורט השונים צריכים שתהיה עבודת צוות טובה ביניהם כדי להגיע להצלחות. צריך שיתוף פעולה, תיאום, שותפות ואחריות משותפת, הקשבה, מתן מענה לצרכים השונים, קבלה, הערכה, כבוד, הבנה ותקשורת ישירה ופתוחה. ללא כל אלה הסיכוי שהספורטאי או הקבוצה יגיעו להישגים הוא קלוש.

כמו כן, עבודת הצוות שומרת על מסגרת שמעניקה ביטחון, שייכות וקביעות שבעזרתה ניתן להגיע להצלחות.כך גם בזוגיות. אם בני הזוג לא פועלים ביחד כצוות, בשיתוף פעולה ביניהם, יש להניח שהזוגיות שלהם לא תצלח ותהיה מתסכלת וכואבת.

לפיכך, כדי להשיג זוגיות מוצלחת רצוי שבני הזוג יפעלו בשיתוף פעולה במטרה משותפת ליצור זוגיות טובה ומספקת שתתן מענה הולם לצרכים של שני בני הזוג,, יתנו אמון אחד בשני, יגלו כבוד, הערכה, הבנה זה לזה ויצרו תקשורת פתוחה וגלויה ביניהם.

ולבסוף,
הצלחה של אחד היא ההצלחה של השני – כשקבוצת הכדורגל מנצחת במשחקים או כשהספורטאי משיג מדליה, למשל, או המתאמן הוריד במשקל והוא מקבל מחמאות על הופעתו החדשה והחטובה זו הצלחה של כולם, גם של הספורטאים וגם של המאמן. כולם מרוויחים סיפוק, הנאה, יוקרה, כסף, מעמד, חברות, שותפות, חוויות ועוד.

כך הדבר גם בזוגיות. כשבן זוג אחד מצליח להתגבר על הקשיים של עצמו ועושה שינוי בהתנהגותו לטובת בן הזוג והזוגיות, זו מתנה כפולה ומכופלת לכולם כשכל אחד מהם מרוויח מהשינוי והזוגיות שלהם הופכת להיות מקום נעים, מספק, בטוח ומהנה.

לבסוף, הספורט ועקרונותיו ממחישים ומדגימים היטב את הדרך שבה ניתן להצליח ולהשיג את המטרות ומאפשרים כתוצאה מכך, ללמוד גם כיצד ניתן להצליח ליצור זוגיות טובה ומוצלחת בין בני זוג.

המונדיאל כמנוף לזוגיות טובה יותר / אריאלה מלצר / 13.06.2010

הנה זה עומד להתחיל, חודש ימים של גביע העולם בכדורגל. זה קורה אחת ל- 4 שנים. (בזה מסתכמת כל ההתמצאות שלי). גברים שנראים כחייזרים, שואגים בחבורה מול מסכי הטלוויזיה עם פיצוחים ובירה ועוקבים בהתלהבות אחר הנבחרת האהודה עליהם.

החלטתי לסייע לכם כבני זוג לעבור את התקופה בשלום ואף לנצל את ההזדמנות ולמנף אותה לזוגיות טובה יותר. נשמע בלתי אפשרי? זה אפשרי מאד.

היום יש כבר יותר נשים שמגלות עניין בכדורגל ואף הולכות לצפות במשחקים במגרשים. אך יש להניח שהן לא הרוב. תקופה זו חורגת מהשגרה הרגילה וחריגה מהשגרה אין בה כל רע. כמו תקופות של מילואים, נסיעות לחו"ל במסגרת העבודה וכד'.

אם האישה לא מצטרפת להנאה והעניין שיש במונדיאל, יש להניח שהזוגיות, המשפחה ומטלות הבית ידחקו הצידה לטובת החבורה הגברית המרוכזת כולה בכדור המתרוצץ בין רגלי הכדורגלנים שעל המסך. אם היחסים ממילא לא משהו, אז זה כבר לא משנה וממש אין טעם לחפש עוד נושא לריב עליו ומה שיציל את הזוגיות זה טיפול זוגי לאחר המונדיאל. אך אם היחסים בין בני הזוג בזמנים שכתיקונם הם טובים אז הנה כמה עצות חשובות שיעזרו לכם לשמור על היחסים הטובים מבלי שתצטרכו להיכנס למאבק כוחות מיותר לחלוטין:

ראשית, כדאי להתכונן לכך נפשית שזו תקופה זמנית מיוחדת ולזרום איתה כי אין טעם ללכת נגד וכך צריך להתייחס אליה. כמו כל דבר גם כאן, יש לזה התחלה וגם יש לזה סוף. זה מסתיים בסוף וכדאי לזכור את זה. זה מקל לדעת את זה במיוחד, לנשים שבחבורה. ולגברים, כדאי לראות שכשהאישה נושאת בזמן הזה את רוב העבודה והנטל, כדאי לתת לה הערכה על זה ולא לקבל את זה כמובן מאליו.
אם יש חלוקת תפקידים בין בני הזוג בטיפול בילדים ובמטלות הבית, כדאי לדבר ולתכנן מראש שינוי בחלוקת התפקידים כדי לא ליפול עליו באיזו משימה דווקא בזמן שהוא צופה עם חבריו במשחק שחשוב לו. יש גם אפשרות, זה לא בלתי אפשרי, לשחרר אותו בתקופה הזו מחלק מתפקידיו. אין צורך להיות פולניה, אפשר לוותר על החשבונאות והפנקסנות.

פרגון- אני מציעה לנשים לפרגן לבני זוגן עם רשות אמיתית את הכייף וההנאה שיש להם מהכדורגל. בדיוק כמו שכדאי בזמן שגרה לפרגן פעילויות נפרדות לשני הצדדים עם חברות/חברים, עיסוקים נפרדים, ספורט או תחביבים. בן הזוג רק יוקיר את זוגתו ויודה לה על כך מאד. בן זוג מסופק ורגוע יעניק אח"כ אפילו בעצמו וביוזמתו והאישה תרוויח בגדול גם לאחר שהמונדיאל יסתיים. הוא ישב ליד חבריו בהנאה ויתגאה בזוגתו שתחיה שמפרגנת לו את המשחקים.

ולך האישה, אל תסתובבי עם פרצוף חמוץ ותהיי אומללה ומסכנה שהבעל לא נותן לך תשומת לב ולא משקיע בבית. אל תחפשי מי צודק. זה לא יעיל. קחי את זה כהזדמנות נפלאה גם עבורך לבלות וליהנות בעצמך ואל תהיי המלצרית שצריכה להגיש כיבוד לחבר'ה, אם את לא רוצה. בטח לא לשבת ולדאוג שהבית מתלכלך. תבקשי מבעלך שידאג לניקיון לאחר שהמשחק מסתיים. זו הזדמנות טובה לרענן קשרים עם חברות שמזמן לא נפגשת איתן או עם קרובי משפחה. את יכולה לבלות עם ספר טוב, לעשות ספורט, להיפגש בבית קפה עם חברות או לעשות אמבטיה טובה או כל דבר כיד הדמיון הטובה עליך. את גם יכולה לנצל את הזמן ולעשות דברים שדחית כבר מזמן ולא הספקת לעשות אותם מפאת חוסר זמן והשגרה השוטפת העמוסה והמעייפת.

כדי לא להרגיש שהזוגיות נעלמת כליל בתקופה הזו, אתם יכולים לקבוע דייט ביניכם למפגש זוגי, בבית או מחוצה לו ולתכנן מראש איך תבלו ביחד. אפשר אפילו לתכנן דברים שלא עשיתם מעולם או שמזמן לא עשיתם ביחד שגרמו לכם בעבר הנאה משותפת. זה אפילו יהיה רווח משולש מהמונדיאל, הבעל ייהנה מהמשחקים, את תרוויחי בעל מרוצה, מוקיר תודה ומפנק וגם תחזירו את הרומנטיקה ליחסים ביניכם. הציפייה לקראת הפגישה והבילוי עצמו יכולים להכניס התרגשות וריגושים חדשים שאולי כבר מזמן לא היו ביניכם. לא כדאי? בוודאי שכדאי!

סקס- גם כאן ההרגלים ושגרת חיי המין שלכם יכולים להשתבש עקב המשחקים. דווקא פה כדאי לנצל את שבירת השגרה ולעשות דברים מיוחדים אחרים שיכולים דווקא לגוון את חיי המין שלכם. אפשר גם פה לתכנן מראש זמנים אחרים לסקס, נצלו זמנים שונים מהרגיל, נצלו הזדמנויות חטופות, שנו מקומות והתנסו בדברים חדשים. זה רק יכניס ריגושים, חושניות, חשק ואולי טעם של עוד. ולמהדרין, למשקיעות במיוחד, אפשר אפילו להתעניין מי זו הנבחרת החביבה על בן זוגך, מה עולה במשחקיה ולשמוע את החוויות שיש לו מהמשחקים. גם אם כדורגל זה הדבר האחרון שמעניין אותך והוא מתפלא על השאלה בכלל, את מתעניינת בו בדיוק כמו שאת מתעניינת בעבודה שלו, בחברים, עיסוקיו וכד'. להתעניין בבן הזוג ולהכיר את עולמו זו דרך מצוינת להעמקת הקשר וליצירת קרבה ואינטימיות.

אז ראינו שלא רק שאפשר לא לקלקל את היחסים הזוגיים בתקופת המונדיאל אלא אף אפשר למנף את היציאה מהשגרה והתקופה המיוחדת הזו ליצירת יחסים טובים יותר, מלאי הנאה וסיפוק.

בהצלחה ותבלו יפה!