הנחות מוטעות הגורמות לקצרים בתקשורת הזוגית / אריאלה מלצר / 01.06.2010

תקשורת בין בני זוג היא ביטוי של הקשר הזוגי וטיב היחסים ביניהם. כאשר התקשורת חסומה היחסים הופכים להיות סבוכים וכואבים וההיפך. מה גורם לה להיחסם? מה גורם לאותם קצרים בתקשורת הזוגית?
הקצרים בתקשורת מתחילים, בדרך כלל, כשעולים התסכולים והאכזבות וכשהצרכים של בני הזוג אינם מסופקים. חלק מהסיבות לקצרים אלו בתקשורת הזוגית נובע מהנחות מוצא מוטעות לגבי בן הזוג והזוגיות ואלו הן שמעוררות, למעשה, את המריבות והסכסוכים המיותרים.

אז הנה כמה מההנחות המוטעות, שכדאי לבחון אותן ואולי להחליפן בזוויות ראייה חדשות ומועילות יותר :

– בני זוג רבים מצפים שבני זוגם ינחשו מה הם מרגישים או חושבים. לעיתים, ישנם אלו שמנסים להעביר מסרים של חוסר שביעות רצון בדרך לא מילולית באמצעות הבעות פנים, התרחקות, שתיקה או הסתגרות מתוך ציפייה שבן הזוג יבין מעצמו ויגיב לכך. כשזה קורה והמתח מורגש באוויר השאלה הצפויה היא "מה יש לך?" והתשובה השכיחה שבאה בעקבותיה היא "כלום".
גם שכיח לשמוע מזוגות משפט כגון, "אילו אהבת אותי, היית יודע/ת מה אני חושב/ת או מרגיש/ה ואם אתה לא יודע/ת, סימן שאת/ה לא אוהב/ת אותי".

הנחה זו מוטעית ביסודה שכן, אף אחד לא יכול לדעת מה בן זוגו רוצה או מרגיש אלא אם אומרים לו במפורש. מי שמצפה שבן זוגו יקרא וינחש את מחשבותיו- הוא מזמין לעצמו צרות. צריך לדבר ולשתף באופן ישיר וגלוי. אין טעם לומר "הוא מכיר אותי, הוא צריך לדעת". לאף אחד אין עיני רנטגן או חיישנים מיוחדים לדעת מה עובר במחשבותיו של זולתו, גם לא בן הזוג.

– הנחה מוטעית נוספת היא שאם נספר על הכאב, העלבון או החולשות שלנו, זה יהפוך אותנו לחלשים, פגיעים וחשופים לפגיעות נוספות. החשש הוא שנותנים בכך כוח לבן הזוג שישתמש בכך לרעה בעתיד. כתוצאה מכך, בני זוג רבים נמנעים מלבטא בחופשיות את רגשותיהם, דבר שיוצר ריחוק, זרות עד כדי ניכור ואף כעס ובדידות. בסוף זה יוצא בדרך עקיפה ובעוצמה גדולה יותר.
חשוב לדעת, כי ביטוי רגשות אינו כלל חולשה אלא כוח וחוזק נפשי שבאמצעותו ניתן לבטא ולשתף את בן הזוג בחוויות האישיות והרגשיות בדרך אסרטיבית, אשר איננה פוגעת בבן הזוג ובו זמנית גם אינה פוגעת בעצמי.

– ישנם זוגות רבים החושבים בטעות שאם הם ביחד ואוהבים הם אמורים להיות אחד, לחשוב, לרצות ולהרגיש אותו דבר. יתירה מזאת, ישנם אלו שחושבים בטעות שאם יש הבדלים בין בני הזוג והם מגלים עניין בתחומים שונים או אם בני הזוג רוצים או מרגישים אחרת ואף מנוגד, זה מבטא חוסר אהבה או חוסר התחשבות וחוסר אכפתיות עד כדי מחשבה שאולי טעו בבחירת בן הזוג. ממש לא!

זו משאלה פנטזיונית לא מציאותית, שכן כל אחד מבני הזוג בא לזוגיות כאדם נפרד עם עולמו האישי והייחודי, התנסויותיו מן העבר, הרגליו, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו וכד' ואין לצפות שהם יהיו אנשים זהים. לעיתים קרובות, המשאלה הזו הינה לא מודעת מתוך פנטזיה של "ביחד" עד כדי רצון להתמזגות עם האחר כדרך הגנה מפני החרדה הקיימת מפני נטישה והיעזבות ומתוך משאלה לסיפוק צרכים קבוע.
השונות וההבדלים הקיימים בין בני הזוג, אם מקבלים אותם כעובדה מציאותית, שיש בה כדי להשלים את החלקים החסרים בבני הזוג, הם דווקא מה שיפה, מעניין ומפרה את הזוגיות.

– טעות רווחת נוספת היא שבני זוג נמנעים מלבקש דברים שהם רוצים ואוהבים לקבל מבן הזוג לא רק מתוך הנחה מוטעית שאם הם יבקשו ויחשפו את רצונותיהם בפני בני זוגם אז זה יעניק יתרון וכוח לבן הזוג, אלא במיוחד בגלל התפיסה המוטעית ש "אם אני צריך כבר לבקש, אז זה כבר לא שווה", "אם זה לא בא לבד, אז אין לזה ערך", "זה כבר לא ספונטאני".

אז מה אם זה לא ספונטני או לא ביוזמת בן הזוג? האם המענה שקיבלנו ממנו איבד מערכו? חישבו על חוסר ההיגיון שבזה. האם הנתינה עצמה פחות חשובה מהיוזמה והיצירתיות?

אם הנתינה של בן הזוג נדחית ולא מוערכת, מן הסתם, הוא עלול להימנע בכלל בפעם הבאה לתת גם אם יבקשו ממנו "יפה". כך יוצא שכרנו בהפסדנו.

שהרי עפ"י תפיסה זו היצירתיות והספונטניות של בן הזוג מקבלים חשיבות ומשמעות גדולה יותר על פני הנתינה עצמה שבאה לתת מענה על הצורך שלנו ולבטא את האהבה והאכפתיות שלו. מה לעשות, ישנם בני זוג שלא ניחנו בדמיון, ביצירתיות ובספונטניות כמו בני זוגם (זוכרים? יש הבדלים בינינו כבני אדם) ולכן, כדאי לתת להם רעיונות כדי שיקל עליהם להעניק בהתאם לצרכים.
הערכה על מה שבן הזוג נותן תמלא אותו שמחה ואף יכולה לעודד אותו לחזור שוב על מעשיו אפילו ביוזמתו.

לא רק כדאי ורצוי לבטא במפורש את הרצונות והציפיות מבן הזוג אלא אפשר אף שבני הזוג יכינו כל אחד רשימת מחוות, מתנות והתנהגויות אוהבות ורצויות ויחליפו ביניהם כדי שבן הזוג ידע מה לעשות כדי לשמח את השני בדיוק באופן שצריכים וזקוקים ממנו. זה רק יכניס אנרגית חיים, שמחה ותשוקה לקשר.

– קצר נוסף נגרם כתוצאה מהנחה מוטעית נוספת והיא שבני זוגנו יכעסו, יפגעו או אף נכביד עליהם אם נשתף אותם ברגשותינו, במיוחד ברגשות הקשים כמו דאגה, פחד, אכזבה, עלבון וכו'. ההנחה המוטעית היא שזו האחריות שלנו שבני זוגנו ירגישו טוב, רגועים ומסופקים. לעיתים, מסיבות שונות אנחנו חושבים באופן לא מותאם למציאות, שעלינו לסדר ולתקן את רגשותיו של בן זוגנו ולמנוע ממנו אכזבה, כאב או תסכול. אך לא כך הוא הדבר וגם זה לא אפשרי.

אין באפשרותנו למנוע מבני זוגנו להרגיש את מה שהם מרגישים כמו, כאב, דאגה, פחד, עלבון, עצב או כעס. אפשר להיות שם בשבילם, לתמוך, לעודד, לתת אוזן קשבת, לקבל ולהוות משענת עבורם אבל אי אפשר לקחת מהם או למנוע מהם להרגיש. הם האחראים הבלעדיים על רגשותיהם ועל בחירתם מה לעשות איתם.

רצוי וחשוב לשתף את בן הזוג בחוויות העולם האישי, גם אם זה עלול לעורר אצלו קושי רגשי כלשהו, שכן, בסופו של דבר, זה יוצר אחווה, שותפות, חיזוק ה"ביחד", שיתוף פעולה והעמקת הקרבה והאינטימיות ביחסים.

אם רק נבין כי אלה הנחות מוצא מוטעות ונשנה את התפיסה וזווית הראייה שלנו כלפי הזוגיות ובן הזוג, תיווצר תקשורת חדשה ופתוחה במרחב היחסים הזוגי אשר תמנע מריבות וויכוחים רבים מיותרים. בדרך זו תחושות הביטחון, הסיפוק וההנאה מהזוגיות רק יגדלו.

האמונה בעצמי בדרך להצלחה / אריאלה מלצר / 27.05.2010

לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה בעיתון על סגן הדס מלדה- מצרי שעשתה היסטוריה: היא בת העדה האתיופית הראשונה שהפכה לרופאה בצה"ל.

למרות כל המכשולים הקשיים שעמדו בדרכה במהלך חייה, כפי שתואר בכתבה, היא הצליחה להגשים את החלום שלה. מעבר להערכה הרבה שהיא ראויה לה, מה שקלט את עיני והרשים אותי במיוחד הוא מה שהיא אמרה:

 "צריך להאמין למרות מה שהסביבה אומרת"
האמונה בעצמה היא זו שהיוותה את הדלק להצלחתה ונתנה לה את הכוח להמשיך בדרכה להשיג את מטרתה. דבריה אלו הם הזדמנות מצוינת להזכיר לעצמנו משהו חשוב ביותר.

לכל אחד מאיתנו יש את החלומות והציפיות שלו, אותם אנחנו רוצים להגשים על מנת לממש את מלוא הפוטנציאל שבנו ולחיות כאנשים שלמים עם כל המהות שלנו. אך לא תמיד זה קל.

לעיתים, נקודת המוצא מצמצמת את האפשרויות להצליח, לעיתים, הסביבה אינה תומכת ומערימה קשיים, ולעיתים, ישנם אלו ש"שוכחים" את כל הכוח והפוטנציאל הטמון בהם וכבר לא מאמינים ביכולות שלהם להצליח ולהשיג את מטרותיהם.

"שוכחים" במרכאות כי זה לא באמת כך. בכל אדם טמון פוטנציאל אדיר אך לפעמים בגלל סיבות שונות, הקשורות לאופן ולסביבה בה גדל, משפחה, חברים, חברה, מסגרות חינוכיות, הוא אינו מחובר לכל הכוחות החיוביים הגלומים בו וכתוצאה מכך, הוא אינו מעריך את עצמו כמוצלח וכמוכשר והוא מתייאש ומוותר.

לפעמים, הסובבים מנסים להניא אותנו לפעול בדרכנו מתוך העולם שלהם, תפיסתם את המציאות, פחדיהם, אמונותיהם, ערכיהם ואפילו מתוך כוונות טובות להגן עלינו מפני כשלון או שמא ניפגע.

האמונות האלה שנספגות מהסביבה, הופכות להיות אמונות פנימיות מגבילות שחוסמות אותנו, לפעמים, אפילו מלנסות לפעול בדרך, בה אנחנו מאמינים ולהגיע להצלחה, כל אחד בתחומו.

אך חשוב לשנן ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב, כי לכל אדם יש, את מה שאני מכנה, "תחנת הכוח" הפנימית שלו, הכוללת את כל יכולותיו, כישוריו, כוחותיו ותכונותיו, שיכולה להוות עבורו עוגן פנימי בדרך להגשמת חלומותיו ורצונותיו. 

כדי להשיג את מה שאתם רוצים עבורכם, עליכם לחזור ולהתחבר ל"תחנת הכוח" שלכם ולהאמין שבעזרת כוחות אלה אתם יכולים להפוך כל דבר לאפשרי ובר השגה. לשם כך, עליכם, בסופו של דבר, להקשיב לבטן שלכם ולעיתים, אף לאטום את אוזניכם בפני הסביבה.

האמונה בעצמכם, למרות כל מה שנאמר סביבכם, היא זו שתיצור את המציאות הרצויה עבורכם. אולי זו כבר קלישאה שנאמרה ע"י רבים אבל מה לעשות, זה נכון וזה עובד. ראו את הדוגמא של סגן הדס.

כדי להיווכח כמה זה נכון היכנסו למצגת על משל הצפרדע

כעס כמסווה לרגשות אחרים / אריאלה מלצר

"כעסתי", "התעצבנתי", "התרגזתי", "עלה לי הדם לראש", "לא ראיתי כלום בעיניים", "ראיתי שחור בעיניים" וכד'. כל הביטויים אלה ואחרים, על כל הרצף ההתנהגותי, הינם מילים שונות המשקפות בעצם  את אותו דבר הבא להראות שתהליך רגשי, קוגניטיבי ופיסיולוגי כלשהו בעל עוצמה אנרגתית מתרחש אצל האדם. זהו הכעס. מה הוא בא להראות? מה בעצם התפקיד שלו? לשנות את האחרים? לבקר אותם ולנזוף בהם? לאו דווקא. הרי כבר ידוע שאין לנו כל שליטה על האחרים ואיננו יכולים לשנות אותם במהותם. אז מה בעצם הוא בא לבטא?

לשם כך, עלינו לעשות הבחנה בין רגש הכעס לרגשות אחרים. אנחנו יכולים לכעוס בגלל שלל של רגשות, למשל, כי אנחנו דחויים, מקנאים, לא אהובים, מרגישים חוסר ביטחון, פחד, חולשה, אכזבה וכיו"ב. משמע, כעס אינו רגש ראשוני כמו האחרים אלא רגש משני אשר מהווה מכסה לרגשות אחריםהמעוררים בנו כאב וחרדה, המזינים ו"מתדלקים" את הכעס כגון, קנאה, בושה, חוסר אונים, תחושת דחייה, נחיתות, עלבון, השפלה, תסכול וכד'.

יש להדגיש כי הכעס הוא רגש טבעי, אנושי ולגיטימי בדומה לשאר הרגשות שאנו חשים. כולנו נולדים עם תוקפנות אך דרך מגעינו עם המשפחה, הסביבה והנורמות החברתיות אנו לומדים לעדן אותה.

כאשר איננו מצליחים לזהות מה אנחנו מרגישים או כשקשה לנו מאוד לשאת רגשות אלו, ובמיוחד כשאין לנו לגיטימציה פנימית לבטא אותם בצורה ישירה הם "מתחפשים" לכעס וכך אנחנו משחררים אותם.

למעשה, כעס מתעורר בדרך כלל כאשר איננו מקבלים מענה לצרכינו ונוצר אצלנו חסך וכאב אשר מעוררים בתוכנו חרדה שחלקנו מסוגלים להכיל וחלקנו לא מסוגלים לשאת. לשם כך, במצב זה אנו מנסים ככל יכולתנו להימנע ממגע עם הרגשות המכאיבים, להכחישם ואף להתנתק מהם. אם נוותר על הכעס ניאלץ להיפגש עם רגשות אלו. לכן, יותר קל לנו להשליך את החלקים האלו על מישהו אחר מאשר להתבונן בעצמנו ולהכיל את הכאב שלנו.

 יוצא אפוא, שהכעס מאפשר לנו להתנתק מרגשותינו הקשים, אותם אנחנו באמצעות הכעס משליכים על האחרים ולחוות את עצמנו כטובים, נחמדים ואילו האחרים נתפסים בעינינו כרעים וכ'לא בסדר'. הפיצול הזה נותן לנו הרגשה טובה וצודקת, המטשטשת לנו את החלקים הבלתי נסבלים בתוכנו, אותם אנו מתקשים לשאת ולהכיל בעצמנו. זה רק דפוס הגנה היוצר אשליה והקלה זמנית היות והרגשות המקוריים אינם נעלמים ולמעשה, ממשיכים להשפיע על עולמנו ועל מצב רוחנו רק בלי שנהיה מודעים לכך.

במצב של חוסר יכולת לשאת את הכאב וחווית האיום על תחושת הביטחון ישנם אלו שפונים לאחת משתי האפשרויות. האחת היא של שחרור האנרגיה שהתעצמה באופן של כעס עד להתפרצות בלתי נשלטת ואילו השנייה היא דחיסה של הכעס פנימה והימנעות כליל מביטוי שלו.

כשמשהו משתבש לנו בניגוד לתוכניותינו או הציפיות שלנו לא מתממשות וצרכינו לא מסופקים, במיוחד אם הציפיות התמקדו במישהו מסוים, הצורך שלא סופק, החסך והכאב והחרדה שיכולים להתעורר בעקבותיו נחווים כהתקפה וכאיום על ה'אני' ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי.

אם הקושי הרגשי לא מבוטא באופן גלוי ובאסרטיביות עולה הכעס במקומו. תחושת הביטחון עלולה להתערער ובעקבותיה האדם מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. זהו השלב בו יעלו במרחב היחסים בכלל ובין בני זוג בפרט הכעסים, ההאשמות, התלונות, הביקורת והשיפוטית, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה.

אחד הקשיים השכיחים שהיא גם הדרך היעילה יותר להתמודדות עם קשיים אלו הוא זיהוי הרגשות החבויים ה"מתדלקים" את הכעס ומתן ביטוי להם. יש לזהות את הרגש המקורי בעולם הפנימי המזין את  הכעס ולבטא אותו ישירות באופן מילולי.

ביטוי הרגשות שלנו בצורה ישירה, גלויה ופתוחה, בגוף ראשון "אני", ללא כל האשמת האחר, תוך מתן רשות אמיתית לרגשות להיות, וגם הקשים שביניהם, משחרר אותנו מהם בצורה אמיתית. למשל, "נעלבתי", "אני מרגיש…", "קשה לי.." במקום לעשות פרצוף חמוץ וקר, להאשים, לבקר או להתפרץ. חשוב לדעת כי אין זו חולשה לבטא רגשות אלא כוח.

בנוסף, מומלץ להתבונן בתוך עצמנו ולבדוק מהם החסמים והאיסורים הפנימיים (לעיתים, הלא מודעים) המונעים את ביטוי הרגשות האלה. רבים חוששים ואף מתביישים בחולשותיהם וברגשותיהם. לכן, הם עושים מאמצים רבים להיראות חזקים, להסתיר את חולשותיהם ופחדיהם כדרך הגנה על עצמם. הם לובשים את  חליפת ההגנה ומשקיעים אנרגיה נפשית רבה על מנת להימנע מהרגשות הכואבים שלהם. העלאת המודעות העצמית לאיסורים פנימיים אלו תאפשר שינוי התנהגותי והתמודדות יעילה יותר עם הקשיים הרגשיים.

מקורות הקושי לבטא רגשות נובעים בדרך כלל כבר מהילדות ונעוצים בדפוסי ההתנהגות במשפחת המוצא, בחוקיה וערכיה, במבנה היחסים שהיו נהוגים בה ובמודלים ההתנהגותיים והרגשיים אותם ספגנו כילדים. יש להדגיש כי מה שהתאים לתקופה כשהיינו ילדים אינו מתאים לנו יותר כבוגרים היות והסיטואציה השתנתה, יש לנו משאבים וכוחות נפשיים אחרים, יכולות אחרות, חופש ועצמאות, יכולת בחירה וביצוע ועוד. איננו כבר אותם ילדים ואנחנו יכולים לבחור להתנהג אחרת באופן מותאם יותר למציאות העכשווית.

לסיום, יש חשיבות מרובה בשיתוף הקרובים ברגשות הקשים כולל רגשות כאב, פחד, עצב, עלבון, חולשה וכד'. אף אחד לא מצפה מאף אחד להיות כל הזמן רק חזקים, גיבורים ואמיצים. זה אנושי להרגיש כך.

שיתוף של העולם הרגשי עם אנשים קרובים משחרר ומקל באמת, מפיג את תחושת הבדידות, מאפשר קבלת תמיכה ואמפטיה, יוצר קרבה ואינטימיות, מעלה את תחושת הערך והביטחון ובעיקר, משחרר את הצורך להסתתר מאחורי חומות ואיסורים ו"תחפושות" של כעס מיותר הפוגע, הן בעצמי והן באחרים.

על בחירה ואחריות בחיינו/ אריאלה מלצר

באחד מן הימים נתקלתי בסיפור הבא:
אינדיאני זקן ישב עם נכדו וסיפר לו שבתוך כל אדם שוכנים שני זאבים וביניהם מתנהלת מלחמה מתמשכת, שאינה נפסקת לעולם.
הזאב האחד הוא זאב הרוע, הכעס, הכאב, התסכול, הקנאה וצרות העין, העצב, העלבון, חוסר ההערכה העצמית…
הזאב השני הוא זאב האהבה, הקבלה, החמלה, החיוך, האושר, התקווה, התמיכה, הצחוק, החיבה….

שאל הנכד: ואיזה זאב מנצח במלחמה, סבא?
ענה הסב: זה שאתה מאכיל אותו.

במצבי חיים שונים ובמהלך היומיום שלנו עולים בתוכנו חלקים שונים ואף מנוגדים, מחשבות ורגשות, חלקם נעימים יותר וחלקם, פחות ואף, רגשות קשים על כל סוגיהם. אי אפשר להתעלם מהם או למחוק אותם כי הם פשוט שם. הם חלק מאיתנו ואין טעם להילחם בהם היות ומאבק בהם על מנת לשלוט בהם פירושו להילחם ולתקוף את עצמנו ואין בזה כל תועלת. שום טובה לא צומחת מהתקפה עצמית.
יש לנו את היכולת לבחור במה אנחנו מתמקדים, לאן אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו ואיפה אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו על כל רבדיה, הרגשיים, המחשבתיים, ההתנהגותיים והחושניים שלנו.

אם נשקיע את עצמנו במחשבות שליליות, ב"אין" שבחיינו, שם תהיה האנרגיה שלנו, גישתנו לעצמנו וכלפי המציאות תהיה שלילית בלבד וכך גם נחווה אותה. כתוצאה מכך, נפעל ונתנהג מתוך נקודת מוצא שלילית ונראה רק מה לא עובד לנו בחיים. נרגיש מסכנים, אומללים, לא מוצלחים, מקופחים, נחותים, חסרי ערך, חלשים, דחויים, חסרי אונים, חרדים, עצובים, מיואשים ואף, מדוכאים.

לעומת זאת, אם נפנה את תשומת הלב שלנו ונתמקד ב"יש", אנרגית החיים שלנו תתמקד בחיובי, דבר שיוביל אותנו לחשוב ולהתנהג כלפי עצמנו וכלפי אחרים והמציאות בכלל באור חיובי. ממקום כזה אנחנו יכולים לקדם את עצמנו למטרות חדשות ולהשיג הישגים, להצליח במה שאנחנו עושים ולהיות במערכות יחסים מהנות ומצמיחות.

תוצאות אלו יעניקו לנו שלווה, ביטחון, ערך, משמעות, סיפוק, נחת, אהבה, חיבה, שמחה ועוד.
זהו מעגל סגור שרק אנחנו יכולים לשנות אותו ולקבוע איך יהיה העולם הפנימי שלנו, איך נרגיש ואיך נפעל בתוך המציאות שלנו. זה תלוי בנו בלבד. זו האחריות הבלעדית שלנו.

אנחנו יכולים להישאר בשלילי וב"אין", ולעיתים אף אנחנו מתפתים להישאר שם, זו בחירה, אך מן הסתם נגרום לעצמנו להישאר בתוך סביבה פנימית וחיצונית עגומה בה יש כאב, סבל ומצוקה רבים. מי אמר שחייבים לחיות כך? יש לנו גם אפשרות אחרת! וזה בידיים שלנו! זה לא תמיד קל אבל בהחלט אפשרי ורצוי. התוצאות שיגיעו שוות את המאמץ.

למשל, אם יש לנו יום גרוע ושום דבר לא הולך לנו טוב או לא מצליח לנו, וכתוצאה מכך, אנחנו אולי כועסים, מרגישים כישלון, ייאוש, לא שווים, ביטחוננו מעורער וכד', אנחנו יכולים להסב את המחשבות שלנו לזמנים ולמצבים, הן מהעבר והן מההווה, בהם הצלחנו, שגרמו לנו להרגיש מוכשרים, מוצלחים ובעלי ערך ומשמעות.

חוץ מזה, אפשר להיזכר וגם ממש למנות לעצמנו את כל מה שהשגנו עד כה, מה יש לנו בחיינו שעושה לנו טוב וחשוב לנו (משפחה, חברים, עבודה, פרנסה, בריאות, ילדים ועוד ועוד), גם הדברים הגדולים אך גם הדברים הקטנים של החיים. שום דבר הוא לא מובן מאליו. מחשבות אלה כבר ייצרו הרגשה אחרת.

לפעמים, אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות אבל אנחנו יכולים לשנות את ההתייחסות שלנו לגביה וזה עושה את כל ההבדל.

בדרך זו, בה אנחנו עושים בחירה מתוך אחריות עצמית והופכים להיות בעלי הבית של העולם הפנימי והחיצוני שלנו, אנחנו לא נותנים יותר לדברים הקשים לנהל את חיינו. אנחנו מחזירים לעצמנו את השליטה על החיים שלנו, את הפרופורציות ונותנים לעצמנו פרספקטיבה טובה יותר על החיים.

התנהלות חיובית שכזו מסייעת לנו לצמוח כאנשים בשלים ומפותחים יותר ומעצימה את יכולתנו להכיל תסכולים, קשיים ומכשולים שעומדים בפנינו. היא מאפשרת לנו גמישות חשיבה באמצעותה אנחנו יכולים לראות עוד כיוונים ודרכי התמודדות ממקום שקט, שקול, מאפשר ומקבל.

דרך זו גורמת לנו להרגיש תחושות של חופש, שחרור והקלה, עצמאות, חוזק, ביטחון, רוגע וסיפוק ואולי גם גאווה שהצלחנו להביא את עצמנו למקום מוצלח ונעים יותר.

אז, איזה זאב אתם בוחרים להאכיל?

המשקפיים הסובייקטיביים שלנו- זה לא האירוע, זה הפרוש שלנו/ אריאלה מלצר

אמר הפילוסוף היווני אפיקטטוס –"לא האירועים הם אלו שגורמים לנו להרגשה רעה אלא הפרוש שאנו נותנים לאירועים אלו". ישנם אירועים רבים בחיינו שהם מציאות אובייקטיבית עובדתית שלרוב, אין לנו שליטה עליה ואנחנו לא יכולים לשנות אותה. אין לנו שליטה על מה שאחרים עושים או אומרים. יש לנו שליטה רק על מה שאנחנו עושים ואומרים או איך אנחנו מרגישים. אם כתוצאה מאירוע מסוים אנחנו מרגישים הרגשה קשה או לא נעימה היא לא נובעת ממה ש"עושים לנו" אלא היא באה כתוצאה מהפירוש שאנחנו נותנים לו.

פרוש המציאות מבוסס על העולם הפנימי שלנו, התפיסות שלנו את החיים, על מה שעברנו בחיים, על המנהגים וההרגלים שלנו, הנורמות והחוקים, הערכים, דפוסי ההתנהגות שלנו שנוצרו כבר במשפחת המוצא שלנו כילדים ועוד.

הפרשנות שלנו נובעת, הן מהעולם הקוגניטיבי שלנו, תבניות ודפוסי חשיבה והן מהעולם הרגשי ולעתים, השילוב ביניהם. בהתאם למחשבות שלנו המפרשות את האירוע, כך אנחנו מרגישים ומתנהגים.
המחשבות שלנו הן אלה שגורמות לנו להרגיש כפי שאנחנו מרגישים ובהתאם לכך גם התוצאה ההתנהגותית.
מחשבות אלו הן בשליטתנו והן ניתנות לשינוי ובהתאם לכך, גם התוצאות הרגשיות וההתנהגותיות.

גם אם יש במציאות דברים שיש בהם כדי להעלות בנו תחושות בלתי נעימות, הרי שמלבד הפרשנות האוטומטית שמתעוררת בנו, יש לנו גם את האפשרות להביא את עצמנו באמצעות החשיבה (חשיבה חיובית ואף דמיון מודרך) למצב שבו נרגיש טוב.

למעשה, אף אחד לא גורם לנו להרגיש את הרגשות האלה וגם אף אחד לא יכול (כן, כן) כי רק אנחנו אחראים על מה שאנחנו מרגישים. אף אחד לא יכול לשים בתוכנו רגשות כלשהם, לא רגשות קשים וגם לא רגשות נעימים. תארו לעצמכם מישהו שפוטר מעבודתו ועכשיו הוא מרגיש חסר ערך, לא שווה, כישלון, חשש, חוסר ביטחון וכד'. גם אם הוא יקבל הרבה עידוד ותמיכה מסביבתו יתכן וזה לא יעזור כי עדיין הוא יכול להרגיש בתוך עצמו לא שווה, כישלון אולי אשמה ועוד. הוא צריך לעבור את התהליך בתוך עצמו כדי להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון והערך. גם מישהו, למשל בדיכאון, לא ניתן לקחת ממנו את הדיכאון ולהכניס לו שמחה. זה לא אפשרי כל אחד יכול לפרש את אותו אירוע בצורה שונה. הכול תלוי בזווית הראייה של כל אחד.

בואו נדגים את זה בתרגיל קטן…

דמיינו לרגע שאת/ה ובן/בת זוגך או מישהו אחר מתבוננים על אותה קופסת טישו. אחד מכם מסתכל מן הצד של הפתח בו מציץ ניר הטישו ואילו האחר מסתכל עליה מהצד האחורי שלה ללא הפתח.

האם אתם מתארים את הקופסא בדיוק באותה הצורה?

בוודאי שלא!! מה שיש בצד האחורי שונה לחלוטין מן הצד הקדמי של הקופסא ועדיין אתם לא רואים את כל צידיה. זאת ועוד, כל אחד מכם יתאר אותה מזווית הראייה שלו, עפ"י סגנונו האישי ואוצר המילים שלו. לעיתים, זה אף יכול להישמע כאילו כל אחד מתאר חפץ אחר.

האם יש תיאור אחד נכון? ברור שלא!
כל אחד מתאר את מה שהוא רואה מהזווית שלו. עכשיו, לכאורה, הם יכולים להתחיל להתווכח מי צודק יותר ומי תיאר נכון יותר את ה"קופסא" (כסימבול למציאות) אך קיימת גם האפשרות שהם ישתפו פעולה ויעזרו אחד לשני להרחיב את אפשרויות ההתבוננות ולראות כמה שיותר זוויות ראיה לעניין.

כך בדיוק הדבר גם בזוויות הראייה השונות של המציאות. לכן, אין נכון אחד! כל אחד רואה את אותם הדברים מהמשקפיים שלו ומהפרשנות הסובייקטיבית שלו הנובעת מתוך עולמו האישי.

המצגת שלפניכם ממחישה היטב את הדברים. היכנסו למצגת.

דוגמא לפירוש אירוע שגורם להרגשה רעה הוא סיפורה של גילי (שם בדוי ), בחורה צעירה, נאה, מוכשרת ונבונה. אמה של גילי הייתה צריכה להכין תיאור בכתב של בני המשפחה. לפני מסירתו של המסמך היא העבירה אותו לגילי על מנת שזו תבדוק את ניסוחו ותתקן את שגיאות הכתיב שבו. כשקראה גילי את התיאור שלה ושל אחיה הצעיר ממנה היא חשה עלבון, פגיעה, חוסר ערך ולא שייכת.

אז מה כתבה האם על שניהם שגרם לגילי להיעלב ולהיפגע?

על האח היא כתבה בין היתר "…חייל, מנהיג, חברותי, מקובל, טוב לבב…" ועוד. את גילי היא תיארה
כ "..סטודנטית (במקצוע שדורש חוכמה והשקעה רבה- א.מ), אוהבת לאפות, שומרת מרחק, אוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה…" ועוד.

האם יש משהו פוגע בתיאורה של האם? אם גילי נעלבה מהתיאור, האם אמה העליבה אותה?
לא בהכרח.

עלבונה של גילי נבע, למעשה, מהפרוש המוטעה שהיא נתנה לדברי אמה על רקע היחסים והמבנה המשפחתי כפי שהם נתפסים בחוויה הסובייקטיבית שלה ולאו דווקא כי האם העליבה אותה.
עוד מילדותה נתפסה גילי בעיני המשפחה כילדה טובה, אחראית, חרוצה, עוזרת לכולם, רצינית, מסורה ומשפחתית. ככזו היא נתבקשה כבר מגיל צעיר לקחת על עצמה תפקידים רבים שיש בהם אחריות, בעיקר בעזרה לאמה בכל מיני מצבים ועזרה במלאכות הבית. היה ברור לכולם שכשצריך עזרה במשהו אפשר לפנות לגילי. לעומתה, האח נתפס תמיד כילד הקטן בבית שצריך תמיד לדאוג לו ועכשיו כשהוא חוזר לחופשות מהצבא, כל בני הבית מתגייסים כדי לפנק אותו, נוסעים לקחת אותו מהבסיס ומכינים לו את האוכל שהוא אוהב.

למרות אהבתה הגדולה לאחיה היא חשה קנאה ביחס, בדאגה ובטיפול שהוא מקבל מההורים כשלעומתו, אותה רואים כאחת שלא צריך לפנק אותה היות והיא יכולה לדאוג לעצמה. כדי להרגיש שוות ערך לאחיה, היא רוצה לקבל מהוריה את אותו היחס והאכפתיות כפי שהוא מקבל.

סיבה נוספת שהעצימה את העלבון היא התפיסה הערכית שלה לפיה, להיות מנהיג, מוקף בהרבה חברים, מקובל וכד' נחשב בעיניה יותר מאשר להיות תלמידה חכמה ומצליחה, אוהבת לאפות ואוהבת את המרחב הפרטי והעצמאי שלה. כתוצאה מכך, היא מרגישה פחות מוצלחת ופחות מוערכת מאחיה.

לא כאן המקום להתייחס למשמעויות של מבנה היחסים והתפקידים במשפחה והשלכותיהם על גילי אך ניתן לראות בבירור כי הם מונעים ממנה עדיין לראות את ההערכה הרבה שבני המשפחה ובעיקר אמה רוחשים לה. עצם פנייתה של האם לעזרה מגילי מצביעה על כך שהיא רואה את כל איכויותיה, כישוריה ושהיא סומכת עליה.

היות וגילי עוברת תהליך של גדילה היא מצאה את הכוח שבתוכה לפנות לאם ולשתף אותה ברחשי ליבה. בשיחה הסתבר לה שאמה הדגישה את לימודיה כדי להראות איזה חכמה בתה, כמה היא יצירתית ומוכשרת כשהיא אופה עוגות כל כך מיוחדות וטעימות ושיש לכבד את המרחב הפרטי שלה כאישה צעירה המתחילה לצאת לחיים עצמאיים משלה.

לו גילי הייתה מכירה באיכויותיה הרבות כשוות ערך לאלו של אחיה, למרות השוני שביניהם, ורואה את ההערכה הרבה של בני משפחתה כלפיה, תחושת הערך העצמי שלה הייתה גוברת, העלבון היה נמנע והיא הייתה מצליחה ליהנות ולרוות נחת מתיאורה של אמה אותה.

לסיום, כשאנחנו נתקלים באירועים שמעלים בנו תחושות בלתי נעימות מומלץ מאד להישאר עם עיניים פתוחות ומפוכחות ולמרות מה שאנחנו מרגישים, לבדוק בתוך עצמנו אולי אנחנו טועים והאם זו האפשרות היחידה כפרוש לאירוע או לחפש פרושים נוספים שיכולים לסייע לנו להרגיש אחרת.

למה ולמה?- ביקורת יתר בין בני זוג והשפעותיה על הזוגיות / אריאלה מלצר

אחד הדברים ההרסניים ליחסים תקינים בין בני זוג היא ביקורת יתר המופנית האחד כלפי השני. הביקורת יכולה להיות על כל דבר, על מה שבן הזוג עושה, על מה שהוא חושב, על רגשותיו, רצונותיו, על תנועותיו, על איך הוא מתלבש או מדבר, מה הוא אומר ואיך ועוד ועוד.

יש להדגיש ולסייג מראש את הדברים כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בצורה זו או אחרת, תוך כדי קריאת המאמר, פעם בצד המבקר ופעם בצד המבוקר אך השאלה היא תכיפות הביקורת, הכוונה שיש בה, הדרך בה היא מתבטאת ונאמרת והקונטקסט של איכות היחסים הזוגיים. מאמר זה מתייחס, בעיקר, לביקורת בין בני זוג (מגברים ונשים כאחד), הקיימת כדפוס התנהגותי קבוע במרחב היחסים הזוגי, המופיעה בתדירות גבוהה ושכוונתה לנזוף, להאשים, לתת הוראות ולהשיג שליטה על בן הזוג.

ביקורתיות כזו הבאה באופן עקבי ותכוף במהלך החיים היומיומיים השוטפים שוללת, למעשה, את כל המהות ותחושת הקיום של בן הזוג ושואפת לשנות אותו. באמצעות הביקורת הקבועה ישנו ניסיון להשתלט על עולמו ונפשו של בן הזוג ולקבוע לו מי הוא יהיה ואיך הוא יתנהג בהתאם לרצונות והצרכים האישיים של בן הזוג הביקורתי.
בן הזוג הביקורתי רואה את דרכו כדרך היחידה המוצלחת, הצודקת והנכונה ואינו רואה את האפשרות שיש דרכים נוספות אחרות, מוצלחות לא פחות אך שונות, להתבוננות, להתנהגות, לחשיבה וכיו"ב. כל סטייה מדרכו, כפי שהוא רואה אותה כנכונה, גוררת אחריה כמעט באופן מיידי ביקורת, כעס, האשמה ושיפוטיות.

ביקורת מתמדת, אפילו על דברים פעוטים, מעבירה לבן הזוג מסר קבוע, שהוא כבן אדם "לא בסדר" והוא צריך להשתנות להיות מישהו אחר. הוא מבין כי בן זוגו אינו מקבל אותו כפי שהוא דבר שגורם לו לתחושות קשות של דחייה, חוסר אונים, עלבון ופגיעה, בדידות, תסכול, כעס, חוסר ערך ומשמעות, ייאוש וחוסר ביטחון.
הביקורתיות הקבועה והמתמשכת המנסה להשיג שליטה על עולמו של בן הזוג מחלחלת אט אט בנפשו, ובדרך איטית, הדרגתית ולפעמים, אף סמויה, היא הורסת את נפשו.

בן הזוג המבוקר חווה את הביקורת המופנית כלפיו כהתקפה קבועה על העצמי שלו, אשר גם אם הוא מנסה לרצות את בן זוגו הוא אינו יכול להצליח היות וזו משימה בלתי אפשרית עבורו משום שהוא לא יכול באמת לשנות את מי שהוא. הוא יכול לשנות פה ושם התנהגויות מסוימות אך לא את המהות שלו ואת עולמו הפנימי וגם לא את תכונותיו האישיות.

יתכן קשר זוגי שבו רק אחד מבני הזוג ביקורתי מאד והשני מנסה לרצותו אך קיימת גם האפשרות ששני בני הזוג מבקרים ללא הרף זה את זה. בשני המצבים הביקורת משפיעה על הקרבה והאינטימיות בין בני הזוג, מרחיקה אותם אחד מהשני ויכולה לעורר ויכוחים וסכסוכים רבים בין בני הזוג אשר גורמים לניכור ביניהם והימנעות מכל גילויי חיבה מילוליים ופיזיים ואף, מיחסי מין.

ביקורת מתמשכת וקבועה מעבירה מסר קבוע לבן הזוג, גם אם לא במילים ברורות, "אני טוב ומוצלח יותר ממך", "אני יודע טוב יותר מה נכון ומה צריך", "יש דרך אחת והיא הדרך שלי", "אני הקובע", "אתה פחות טוב ממני ולכן, אתה צריך להקשיב לי" וכד'.

בן הזוג המבקר פועל כך מתוך צרכים פנימיים של צורך בשליטה, שמטרתה לארגן את סביבתו בהתאם לצרכיו ולהוריד את רמת החרדה שלו, הנובעת דווקא מתוך חולשה פנימית, ערך עצמי נמוך וחוסר ביטחון. לעיתים קרובות, ניתן למצוא כי מקורותיה של הביקורתיות המוגזמת הזו והצורך בשליטה הם בביקורת הקשה והנוקשה שספג האדם בילדותו או בחוסר ההערכה שקיבל על מעשיו ופעולותיו כילד.

הביקורת החוזרת ונשנית המופנית כלפי בן הזוג מנסה ליצור היררכיה ביחסים וחוסר שוויוניות, היות והיא באה מתוך צורך לקבוע מי החכם יותר, היודע, הקובע, בעל הכוח ומקבל ההחלטות לעומת בן הזוג ה"נחות" והפחות מוצלח, כביכול, המובל שצריך אישור והסכמה למעשיו, התנהגותו, רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

בגלל התפיסה הזו (לעיתים, לא מודעת) שאין מקום לשניים טובים ומוצלחים במרחב היחסים הזוגי ולכאורה, יש מכסה רק של מקום טוב אחד בתוך היחסים וכשהוא תפוס נשאר המקום של הפחות טוב, בני הזוג לא נותנים מקום של כבוד והערכה לשתי דעות מנוגדות או צרכים ורצונות מנוגדים ומתנצחים על מי צודק.

הסכמה של בני הזוג, ואפילו הסכמה שבשתיקה, על מבנה כזה של יחסים יוצר תלות ואף סימביוזה בין בני הזוג, כאילו הם יישות אחת, לפיה שניהם צריכים להסכים על כל דבר, לרצות אותו דבר, לחשוב ולהרגיש אותו דבר. כל התנהגות, פעולה, מחשבה או רגש עצמאיים, שונים ונפרדים של בן הזוג האחד מערערים את תחושת הביטחון הפנימי של בן הזוג השני.

למעשה, שניהם פועלים מאותו מקום של התגוננות אך מתנהגים באופן שונה, כל אחד עפ"י עולמו האישי, התנסויותיו מן העבר, דפוסי ההגנה, תבניות החשיבה שלו ועוד. האחד יבטא מיד תוקפנות, יכעס ויבקר את השני, יאשימו ואולי אף, יתפרץ ואילו השני יגיב בוויתור, בקבלת האשמה, בהתנצלות, בהצטדקות ובמתן הסברים או בשתיקה. אם שני בני הזוג מבקרים זה את זה בגלוי, כל נושא, אפילו הפעוט ביותר, יכול לעורר ביניהם מלחמת עולם של תוקפנות הדדית, כעס, האשמות, טענות ותלונות רבות.

תלות זו מתבטאת בחיי הזוג, לעיתים קרובות, בכך שבן הזוג האחד צריך להסכים ולתת אישור לשני להיות ולפעול כפי שהוא רוצה ולעומתו, בן הזוג השני מרגיש שהוא צריך לקבל הסכמה ואישור מהשני כי אם לא כן, תגיע הביקורת הצפויה והכעס בעקבותיה.

לבן הזוג המבקר יש תפיסה המבוססת על ראיה של שחור – לבן, קושי לגלות גמישות חשיבה, הוא מתקשה לשאת את תסכוליו ומנהל עם בן הזוג מאבקי כוח על חשיבות, משמעות וערך במטרה להחזיר לעצמו את הביטחון.
כתוצאה מכך, הוא בדריכות מתמדת כדי לא לאבד את השליטה, ולכן, הוא רוצה לדעת הכול לפרטי פרטים. הוא יכול להעיר על כל דבר ולו הקטן ביותר, הוא מתפרץ בתוקפנות ובכעס בתדירות גבוהה, הוא אינו מתחשב בבן הזוג, אינו רואה את צרכיו ואינו לוקח אותם בחשבון ומנסה לכפות עליו את הראייה והעמדות שלו. הוא מתייחס בשיפוטיות של טוב ורע, מתבונן בעיקר בחצי הכוס הריקה, לעיתים, מתנשא ומבטל את דברי השני, מעליבו ומשפיל אותו. הוא כועס כשדברים משתבשים לו ואינם עונים על ציפיותיו, הוא אינו קשוב באמת לדברי השני ומתפרץ לדבריו. למעשה, יש לו קושי רב לקבל את השונות של בן הזוג, הוא אינו מכבד ומקבל אותה כברת זכות קיום עצמאי משלה ובכך אף שולל את מהותו הקיומית של בן הזוג ואת חופש הבחירה שלו.

לעומתו, בן הזוג שסופג את הביקורת, והיות שהיא שזורה באופן קבוע ומתמשך ביחסים הזוגיים, יכול להגיע למצב שהוא כבר מאמין לדברים שנאמרים עליו וחווה את עצמו כ"לא בסדר", ככישלון או כלא מספיק מוצלח. זאת במיוחד, אם זה בא על רקע התנסות דומה בילדותו והחוויות שלו עוד במשפחת המוצא שלו כילד.

הוא מפחד לפעול באופן עצמאי ללא קבלת אישור לפעולותיו, הוא נמנע מלפעול כהווייתו ועושה את הדברים הרצויים, כפי שהוא מבין שמצפים ממנו, תוך ויתור על עצמו ועל חופש הבחירה שלו. הוא חושש לבטא את עצמו בחופשיות, מצמצם את עצמו ואת עולמו למינימום ההכרחי כדי להימנע ככל האפשר מתגובות הביקורת והכעס עליו, הופך להיות יותר פסיבי, מרגיש אשם לעיתים קרובות ומגיב בהתגוננות יתר, בהסברים ובהצטדקויות רבות על מעשיו. הוא מרגיש פחד מפני הביקורת והכעס, נחות, לא שווה, פגוע, בושה, חסר אונים וכעס שיכול להתבטא באופן סמוי אך גם גלוי.

לעיתים, כדי להחזיר לעצמו את תחושת השליטה ותחושת הקיום העצמית שלו הוא "יורד למחתרת", אינו משתף את בן הזוג בעולמו הפנימי, מתרחק, מסתגר בתוך עצמו ובעיסוקיו, מבטא את הכעס בדרך עקיפה וסמויה ולעיתים, כדי להימנע מהביקורת הצפויה הוא מסתיר מבן הזוג או אף משקר, גם אם אין במעשיו כל רע.

הביקורת המופנית כלפיו, אותה הוא תופס כשלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי, נחווית על ידו, למעשה, כהתקפה על ה"אני" שלו וכשלילת החופש שלו להיות מי שהוא, תחושה שמערערת את יסודות הביטחון העצמי שלו, הערך העצמי, ותחושת הקיום העצמית והמובחנת שלו. הוא מאבד את הקשר עם החלקים הטובים שבו, את האמון העצמי בכוחותיו, יכולותיו וכישוריו, את שיקול דעתו ואת בטחונו העצמי וע"י כך הוא מתרחק מהמהות האמיתית שלו.

יחסו לביקורת של בן הזוג היא אמביוולנטית, דבר שממלכד אותו ומונע ממנו לעשות שינוי, כי מצד אחד, כמו הילד שזקוק להוריו שיטפלו בו וידאגו לכל מחסורו ויעניקו לו ביטחון ומצד שני, הוא רוצה גם שיעריכו אותו ויכבדו אותו כאדם נפרד ועצמאי כך הוא זקוק לבן הזוג שיתווה בפניו את הדרך הנכונה ויעניק לו ביטחון אך גם שיעריך אותו, יכבד את דרכו הייחודית ויקבל אותו כמו שהוא.

הביקורת מתבטאת בצורות שונות, חלקן גלויות יותר וחלקן יותר סמויות:

ביטוייה הגלויים יותר של הביקורת מתבטאים ע"י טענות ותלונות לרוב, האשמות, התנשאות וביטול דברי השני, שיפוטיות, חוסר קבלה, התנצחות, וויכוחים על כל דבר על בסיס הנחת המוצא המוטעית שיש רק דרך אחת נכונה וצודקת. איומים למיניהם, סמויים או גלויים, שמשמעותם היא "אם לא תעשה/י …, אז…".
שפת הדיבור השכיחה היא בפנייה בגוף נוכח "את/ה…" שכוונתה נזיפה, תוכחה, ביקורת, האשמה וכד' ולא בגוף ראשון "אני" שפרושה לקיחת אחריות אישית .

ישנה ביקורת שבאה לידי ביטוי באופן סמוי יותר שקשה יותר לזהות אותה ולכן, קשה להתווכח איתה, להוכיחה או להתגונן מפניה אך ניתן להרגיש אותה באמצעות האנרגיה השלילית שיוצאת ממנה.
דווקא סוג הביקורת הזה, מחלחל אט אט ובהדרגה לתוך נשמתו של האדם, בלי שהוא שם לב והשפעתו הרסנית יותר כי במשך הזמן, הוא כבר חווה את הביקורת מתוכו ומאמין שהוא "לא בסדר".

הבעת ביקורת, לפעמים סמויה, היא באמצעות לשון הגוף כגון, הבעות פנים לא מרוצות, עיניים המביעות אי שביעות רצון, טון הגוף, הרמת קול, המוסיקה של הדברים הנאמרים, כגון, טון מלגלג ומזלזל, דיבור חד, נחרץ ותוקפני, טון נוזף או מוכיח, המהומים למיניהם (הממם…אהה.. ) שמבטאים "אני לא מרוצה", התרחקות ושתיקה, תנועות ידיים מזלזלות ומבטלות, ועוד.

דרך נוספת לביטוי ביקורת סמויה היא באמצעות שאלות הבאות כשאלות רטוריות שאין צורך להשיב עליהן אלא הן באות כאמירות קובעות שמטרתן להוכיח את השני על מעשיו. אלו שאלות שנראות, לכאורה, תמימות אך נושאות בחובן מסרים שליליים, אמירות חותכות וקביעות מכלילות שאינן מתייחסות עניינית להתנהגות ספציפית באירוע ובזמן מסוים אלא נוגעות לתכונות ואופי האדם באופן כללי וקבוע ושוללות אותן ואת מהותו.

הנה כמה דוגמאות לביקורת מילולית המועברת באמצעות אמירות או שאלות בעלות מסר שלילי, בהן אני נתקלת יום ביומו בחדר הטיפול:
"למה.היית צריך/ה בכלל לקנות את ה..?" , "למה לא הגעת בזמן?" "איך זה שלא הספקת לסדר את…?", " בשביל מה אנחנו צריכים את זה?", "לא היה משהו יותר זול?" ," אף פעם אין לך זמן בשבילי", "אז מה אם זה היה בהנחה, התעשרנו?", "תגידי, את מבינה בכלל מה שאני מדבר?", "למה לא שאלת אותי לפני שהלכת למוסך, הרי את יודעת שאת לא מבינה בזה כלום ויכולים לעבוד עליך?", "רק אצלך הכול קורה", "כל פעם שהאוטו אצלך, מישהו דופק אותו", "אם היה אכפת לך ממני, היית חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לי עם הילדים ", ועוד. סוג נוסף של שאלות רטוריות שאינן מבטאות התעניינות אמיתית אלא חיפוש האשמים בכל דבר, נזיפה ותוכחה הן השאלות מסוג של "מי עשה…?", "עוד לא סידרת את הבגדים?"

יש להזכיר, כאמור, כי לפעמים התבטאויות כאלה ושאלות מסוג זה נשאלות ע"י בן הזוג מתוך התעניינות אמיתית וכוונה טהורה ולא מתוך זלזול או תוכחה, ההבדל תלוי במינון שלהן, תדירותן ומטרתן וכמובן, באופי היחסים הכללי בין בני הזוג.

דוגמא נוספת, אישה, שהתעניינה האם תבשיל העוף החדש שהכינה טעים לבעלה, נעלבה עד עמקי נשמתה כשזכתה לתשובה הנחרצת ממנו "לא". לכאורה, היא קיבלה תשובה ישירה לשאלתה. אז מה גרם לה כל כך להיעלב ואולי גם לגרום לה להפסיק להתאמץ להבא? ה"לא" החד שלו, למעשה, התפרש בעיניה לא רק שהעוף לא היה טעים לו, אלא שהוא ביטל את כל מה שעשתה ועל רקע היחסים ביניהם, אף העביר לה מסר שלילי על יכולתה לבשל ואף יותר מזה, על תפקודה כעקרת בית בכלל. לו הוא היה יוצא מזווית ראייה חיובית ורואה שהיא זקוקה להערכה, הרי גם אם התבשיל לא היה טעים לו וזה אפשרי ובסדר, הוא היה יכול להעריך את המאמצים שהשקיעה ואת נכונותה לגוון את בישוליה עבורם.

זהו מעגל סגור שקשה לצאת ממנו שכן יש בו הצטברות של כעס הנמצא באופן קבוע בתוך מרחב היחסים הזוגי וככל שהם מתעצמים עם הזמן כך מתרחקים בני הזוג זה מזה, הכעסים מתגברים בגלל חוסר הסיפוק והתסכול התמידי והמתמשך והבעיה הולכת ומחריפה עם השנים.

ברור אם כך, שיש להימנע מביקורת מיותרת על בן הזוג הגוררת אחריה הרבה כעס, תסכולים ופגיעות.
אז איך עושים את זה?

ראשית, כדאי להיות מודעים למשמעות ההרסנית שיש לביקורת בכלל ולביקורת הסמויה בפרט על הפרט ועל הצורך שלו הקיומי בהכרה במהותו ובערך שלו ולהימנע ממנה ככל האפשר. זהו תהליך לא פשוט כי יש צורך לוותר על השליטה הבלעדית אך עם מפנים את תשומת הלב לעניין ומעלים את המודעות העצמית לכך, מתמקדים בחיובי ומפתחים גמישות חשיבה, לאט ובהדרגה ניתן לשנות את דרך ההתייחסות ולהפחית את הכעסים, הויכוחים והמריבות. שנית, יש לקבל ולכבד את בן הזוג על כל השונות שבו כי דווקא השונות הזו יכולה להפרות את הזוגיות ואת זוויות הראייה השונות למציאות וההתייחסות לחיים, דבר שניתן רק להרוויח ממנו.

כך ניתן ללמוד מדברי אחד ממשתתפי הסדנא לשליטה בכעסים למדתי בסדנא שיש עוד דעות חוץ מזו שלי וכי המשקפיים דרכן אני רואה את העולם הן רק הזווית שלי. אחרים רואים זאת בשונה ממני, ולרוב מה שנראה לי כ-"צודק" לא נראה כך לאחרים, ויתכן גם שאני טועה. כך למדתי להקשיב ולהיות קשוב לאחר, ולנסות להבין את הזווית ממנה הוא רואה את הדברים, ולנסות לקבל את דעתו. למדתי לקבל גישות שונות משלי".

לבסוף, ראוי לראות את בן הזוג כשותף למסע החיים ולא כיריב שיש לנצח אותו. התבוננות כזו תביא עימה הקשבה אמיתית לבן הזוג (ולזולת בכלל) ותאפשר לראות אותו כאדם אינדיבידואלי ואוטונומי בעל עולם משלו על כל מרכיביו הראויים והחשובים שכדאי להקשיב להם, שבזכותם ניתן יהיה לוותר על הביקורת המיותרת ועל מאבקי הכוחות.

לוותר או להתפשר ביחסים- וההבדלים ביניהם / אריאלה מלצר

לא פעם אנחנו נתקלים במצב בו מתעורר בנו לחץ, מתח או אפילו כעס רב על כך שרצונותינו נתקלים ברצונות שונים ואף מנוגדים של בני הזוג, בני משפחה, חברים ואחרים. ישנם מצבים רבים בהם נראה לנו שאם נוותר על הדרישה והרצון שלנו וניענה לרצון האחרים, ניתפס כ"פראיירים", כחלשים וכמנוצחים. לעיתים, הויכוח יכול להיות על נושא שטותי ביותר כמו ויכוח של בני זוג על איזה ארון קונים, האם כמו שהיא רוצה או כמו שהוא רוצה. בטוח שלכל אחד מהם יש הסברים הגיוניים ומשכנעים.

אני מתארת לעצמי שלא מעט מכם נזכרים עכשיו בויכוחים דומים על נושאים שוליים ולא חשובים באמת שהיום נראים לכם מיותרים ובזמן הויכוח נראו לכם כקריטיים ביותר.

אז למה הויכוח על הארון, לדוגמא, יכול להיות כל כך סוער כאילו נלחמים על מקום בסירת הצלה?

ואכן, לא בכדי, ברבדים העמוקים זו באמת התחושה שהקיום של ה'אני' בסכנה, תחושת הביטחון יכולה להתערער אצל אנשים מסוימים כי עפ"י תפיסתם הם מאבדים את השליטה והופכים נשלטים או אפילו נבלעים בידי האחר.

הרי לא באמת הם נאבקים על איזה ארון קונים אלא על המשמעות שכל אחד מייחס לאיזה ארון בוחרים.
בשבילם, כמו גם אצל אחרים, הארון אינו רק חפץ בעל פונקציה שימושית אלא בחוויה הסובייקטיבית שלהם בעולמם הפנימי הארון מייצג אותם, את ה'אני' שלהם ומי הוא הנבחר כטוב ביותר ביניהם.
למעשה, הם מנהלים מאבק כוחות על מי הוא הקובע ביחסים, אצל מי הכוח ועל פי מי יישק דבר.

בעצם, התוכן של הוויכוחים הללו יכול להתחלף אבל העיקרון והריקוד הקבוע ביחסים אינו משתנה.
כל אחד מבני הזוג הזה, שהוא דוגמא לזוגות רבים ולויכוחים בכלל בין אנשים, שם את המשמעות והזהות העצמית שלו, את תחושת הקיום שלו והמקום שיש לו בחיים בכלל ובמרחב היחסים בפרט על הארון שייבחר. לא אבסורד? בוודאי שכן!
כל אחד מהם 'נלחם', לכאורה, על המהות והקיום שלו כאדם אינדיבידואלי ועצמאי ועל תחושת הביטחון שלו.
כלומר, אם הארון שהוא רוצה נבחר משמע הוא החשוב, הוא החזק, הדומיננטי והמשמעותי, דבר שמעניק לו תחושת חשיבות, כוח וביטחון וההיפך. אבל ברור לחלוטין שהמשמעות והזהות העצמית אינה נקבעת עפ"י ארון או דבר דומה לזה.

כאשר אדם מכיר בערך עצמו, בכישוריו, ביכולותיו ובכוחותיו, במשמעות שלו ומקבל את עצמו על חסרונותיו ועל יתרונותיו הוא מרגיש ביטחון במהות שלו ללא קשר לסמלים ולייצוגים חיצוניים. הוא לא צריך להילחם על המהות שלו, הוא פשוט חווה אותה כקיימת באופן עצמאי ללא תלות כלשהי באדם אחר או בתגובה חיצונית.

כאן נכנסים לתמונה המושגים "לוותר" ו"להתפשר" ביחסים. רבים מתבלבלים בין שני המושגים הללו.

"לוותר" היא, לרוב, התנהגות המבטאת ביטול וויתור על רצון או צורך אישי כלשהו למען שהשני יהיה שבע רצון ולמען שמירת השקט ביחסים. מסיבות שונות הקשורות לאישיות של כל אחד ולמבנה היחסים דרך זו מעמידה את צרכי האחד בעדיפות עליונה על פני השני. כלומר, או… או… , לכאורה, אחד יוצא מנצח והשני- מפסיד. לפיכך, בדפוס כזה של יחסים, כל נושא ואפילו השטותי ביותר יכול להפוך למריבה קשה או ליחסים מרוחקים ואף, מנוכרים המלווים בתסכול תמידי.

הויתור למען השני אינו מבטא תמיד את רצונו האמיתי הפנימי של האדם, דבר שמשאיר אותו, במודע או שלא במודע, במיוחד אם זה דפוס שחוזר על עצמו, עם הרגשה שהוא ויתר על עצמו ועל מקומו בתוך הקשר. הוא מרגיש שקוף, מפסיד קבוע ואולי כבר מוותר מראש. כתוצאה מכך, הוא עלול להרגיש מתוסכל, לא חשוב, חסר ערך, נשלט, כנוע ובעיקר, לא קיים. זו הסיבה שבגללה אנשים יכולים לריב על דברים, שעל פניו, הם נראים קטנים ולא חשובים, כמו איזה ארון לקנות.

זאת ועוד, לעיתים קרובות, וניתן לראות זאת הרבה בין בני זוג אך גם במערכות יחסים אחרות, כאשר אחד מבני הזוג ויתר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, "אני ויתרתי עכשיו, את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה". יתירה מזאת, הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, "אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי". דהיינו, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, מבלי שהוא מודע לכך.

זה לא אומר שאי אפשר לוותר אף פעם למען האחר ולמען הקשר אך יש לעשות זאת מבחירה מודעת ולקיחת אחריות על הבחירה מבלי לעשות בהמשך חשבונאות עם השני ומבלי להאשים את השני בצורך שנשאר אולי לא מסופק.
חשוב להדגיש, כי המהות שלנו נשארת בכל מקרה ואינה תלויה בדבר והתחושות הלא נעימות שלנו נגרמות עקב הפרוש והמשמעות שאנחנו מייחסים לו.

כדאי לזכור, שאם בחרנו לתת משהו לשני רצוי שהוא יינתן מהלב ולא מתוך ציפייה לקבל משהו בתמורה. בחרנו לתת כי זה צורך שלנו וכי רצינו לתת בגלל כל מיני סיבות של עצמנו. אי לכך, מומלץ מאד לוותר על הפנקסנות ולהפסיק לעשות חשבונאות ביחסים בכלל וביחסים קרובים בפרט.

לעומת זה, "להתפשר" זו הדרך היעילה ביותר לניהול קונפליקט היות וזו הדרך שבה שני הצדדים עושים את המרב כדי ששניהם יצאו מרוצים. בדרך של הפשרה, שהיא בד"כ הדרך השלישית המורכבת והיצירתית יותר, יש מענה לרוב הצרכים של שני הצדדים כך ששני הצדדים מרגישים רגועים ובטוחים ושצורכיהם סופקו. כל אחד מרגיש שהוא נראה ע"י הצד השני ושצרכיו חשובים ובאופן זה אין צורך להכניע את הצד השני ולהיאבק עימו, דבר שפוגע מאד ביחסים.

לפיכך, כדי להגיע לפשרה המתאימה יש לשמוע היטב את רצונות וצרכי שני הצדדים ולהבין את המניעים העומדים מאחוריהם ורק אח"כ אפשר לחפש את הדרך המשולבת, בה ניתן לספק את רוב הצרכים של הצדדים.

לבסוף, נראה ששתי ההתנהגויות האלה "לוותר" ו"להתפשר" הן חלק מעולמנו האנושי כבני אדם ונחוצות לנו על מנת ליצור מערכות יחסים בטוחות ומהנות. יחד עם זאת, כדאי להיות מודע להבדלים ביניהן כי אם לא שמים לב הרי שהויתור יכול לעורר בעיות וקשיים ביחסים, אם לא לוקחים אחריות עליו ועל השלכותיו ואילו הפשרה מבטאת הדדיות ושוויוניות ונותנת מקום חשוב לצרכי שני הצדדים וסיפוקם.

הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות / אריאלה מלצר

אחת הבעיות השכיחות והנפוצות בקרב רבים הגורמת לקשיים במערכות יחסים, לויכוחים ולתחושות לא נעימות של אכזבה, תסכול וכעס היא הפער בין הציפיות שלנו לבין המציאות האובייקטיבית העובדתית. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מצפים שהזולת יעשה משהו בשבילנו ויספק לנו צורך כלשהו בדרך מסוימת אבל בפועל הציפייה הזו מתנפצת לנו במציאות כשהאחר אינו נותן כלל מענה לצורך זה או נותן רק מענה חלקי בדרכו ולא בהתאם למה שציפינו לו.

אנחנו מצפים מבני הזוג, מהילדים, מבני המשפחה המורחבת, מהחברים, מהבוס, מהקולגות ומכל אחד אחר. הציפיות שלנו נובעות מתוך עולמנו הייחודי ומבוססות על מה שאנחנו מכירים מכל התנסויות חיינו החל מן הילדות, דפוסי החיים שלנו, מנהגינו, ערכינו, התרבות שלנו והנורמות החברתיות על פיהן גדלנו.

דוגמא לציפייה שיכולה בקלות להתנפץ היא, למשל, אישה שחוזרת מאוחר מהעבודה, עייפה ורעבה ומצפה שבעלה יחכה לה עם ארוחה טובה ומפנקת או בעל שמצפה שאשתו תודה לו על שדאג ביוזמתו לשטיפת הכלים.
עכשיו, יש להניח, יהיו אלה שירימו גבה וישאלו בלבם "מה, אסור לי לצפות מאשתי/בעלי/ילדיי ש…?"
בודאי שמותר לצפות ואף כדאי לשתף בהן מראש את אלה שאתם רוצים שימלאו אותן אך כדאי שתדעו שיש גם סיכוי סביר שלא תמיד תקבלו את מה שאתם רוצים.

וזאת למה?
לא בגלל שהם לא אוהבים אתכם או לא מתחשבים בכם אלא בגלל שהם אנשים שונים ובעלי עולם ייחודי משלהם והם לא תמיד יודעים, מבינים, יכולים או מוכנים לממש את הציפיות שלכם וזה בסדר. יתירה מזאת, גם אם הם רוצים להיענות לרצונכם הם לא תמיד יהיו מסוגלים לספק את הצורך בעיתוי המתאים לכם, בדרך ובאופן המדויק שאתם זקוקים לו.

אז למה זו בעיה?
זו בעיה כי כשאנחנו לא מקבלים את מה שציפינו לו התוצאה, לרוב, היא אכזבה, פגיעה, תסכול, עלבון וכעס. מכאן, הדרך קצרה להאשים את האחר שלא סיפק את הצורך שלנו וגרם לנו להרגיש כך, לויכוח איתו, למתח ואף למריבה. עכשיו אנחנו לא מרגישים רק את הצורך הלא מסופק שלנו ואף שהאחר, לכאורה, אינו מתחשב בנו ואולי גם לא אכפת לו מאיתנו אלא גם נמצאים בעיצומו של ויכוח המעכיר את היחסים ואת האווירה.

הציפיות שלנו הן כמו אויב שלנו כי כשאנחנו מצפים ממישהו שיתנהג רק בדרך אחת והיא הדרך שלנו, המתאימה והרצויה לנו יתכן ואנחנו מבקשים ממנו משהו שאינו מתאים לו ואולי אף מנוגד לו אך בעיקר, וזה החשוב ביותר, כי אנחנו הופכים את עצמנו לתלויים בו.

הכיצד?
אספקת הצורך ותחושת הסיפוק שלנו, הרגשית או הפיזית, תלויה, למעשה, ברצונו וביכולתו של האחר להיענות לנו והיות ועולמם שונה משלנו ואין לנו שום שליטה על האחרים הם גם יכולים לא להיענות לציפיותינו מסיבות שונות התלויות בהם וכתוצאה מכך, נישאר עם צורך לא מסופק. אנשים שמתקשים לקחת אחריות על מה שמתרחש בעולמם ורואים את האחרים כאחראים על רגשותיהם וסיפוק צרכיהם יחושו מאוכזבים, מתוסכלים, פגועים ואף, כועסים. לא אחת נשמע מהם משפטים, כגון: "את/ה גרמת לי להתנהג כך", "אתה גרמת לי להרגיש כך" וכיו"ב.

יתירה מזאת, הציפיות שלנו, למעשה, הן סוג של הסכם סמוי בינינו לבין עצמנו, לפיו אנו דורשים מהאחר להתאים את עצמו לפי מה שאנחנו צריכים מבלי שהשארנו לו את חופש הבחירה.

לפי תפיסה זו, ההתייחסות אל האחר היא כאל ספק צרכים אשר אם הוא מספק אותם הוא נחווה כ"טוב" בעינינו אך אם הוא אינו מספק אותם הוא נחשב כ"רע" ו"פוגע". הזולת נתפס כאובייקט ולא כאדם אוטונומי נבדל שגם לו יש זכות להיות מי שהוא עם רצונות, רגשות, מחשבות ועולם משלו.

כדאי להבין, כי אי ההיענות אינה בהכרח פועל יוצא של חוסר אהבה וחוסר אכפתיות. זה לא משהו נגדנו, כפי שבטעות רבים מפרשים, אלא ביטוי של עולמו האחר של הזולת הממחיש כי יש הבדלים בינינו. לדוגמא, אישה שהלכה לנוח בשבת אחה"צ וציפתה שבעלה יצטרף אליה. הוא מצידו, העדיף לקרוא ספר על המרפסת. העדפתו זו, שביטאה את מה שהיה נכון לו באותו הזמן ולא כי הוא לא אוהב אותה, נחוותה אצלה כדחייה וכעלבון, שהוא לא רוצה להיות איתה, דבר שגרם למריבה ולמתח ביניהם.

הגיוני שזה יכול לאכזב ולתסכל אם אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, זה טבעי ואנושי להרגיש כך, אבל רק אנחנו יכולים לבחור אם להישאר בתחושות אלה וליצור מתח ביחסים או לבחור להרגיע את עצמנו ולהכיל את התסכול מתוך הכרה ברורה שלזולת יש את מלוא הלגיטימציה להיות במקום שונה ואף מנוגד למה שאנחנו צריכים.

כמובן, שאנחנו לא מדברים על מצב בו יש בעיה קבועה של תסכול ופגיעה מתמשכים במערכת היחסים. במצב כזה יש לבדוק את מקור הבעיה ולטפל בה או לשקול לקבל עזרה מקצועית אם לא ניתן לפתור אותה לבד.

אז מה עושים?
ראשית, כדי להימנע מתחושות לא נעימות אלה או מויכוחים וממריבות מיותרות עם בני הזוג, הילדים, בני המשפחה, חברים ועוד כדאי לשנות תפיסה וזווית ראיה. יש להבין, כי הציפייה שהאחר יתאים את עצמו בהתאם לרצונות ולצרכים שלנו היא משאלה פנטזיונית לא מציאותית. זו אשליה בלבד כי אין לנו שליטה על האחרים ואנחנו לא יכולים לשנות ולהתאים אותם בהתאם לציפיות שלנו מהם. זה אומנם לא פשוט, כי צריך להחזיר את הבעלות על חיינו לעצמנו ולקחת אחריות על מה שאנחנו מרגישים ועושים ולוותר על האפשרות להטיל את האשמה והאחריות על האחרים ולהישאר, כביכול, "בסדר" ו"צודק", אבל זה שווה. זה שווה את המאמץ כי זה משאיר לנו את השקט והרוגע של עצמנו, מקל ומשחרר ויוצר מרחב יחסים בטוח, קרוב ומקבל. סביר להניח, שביחסים כאלה יש סיכוי גדול יותר לקבל את המענה לצרכים.

שנית, כדי שהאחרים ידעו מה אנחנו מצפים מהם כדאי לשתף אותם מראש בצורה גלויה וישירה כדי שהם לא יצטרכו לנחש. ציפייה שלא בוטאה באופן ברור טומנת בחובה כבר את האכזבה הפוטנציאלית כי גם לקרובים ביותר לנו אין חיישנים ועיני רנטגן לדעת מה מתרחש בתוך לבנו, אם לא אמרנו להם.

בנוסף, גם אם אנחנו משתפים אותם בצורה גלויה ופתוחה ומבקשים "הכי יפה" אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם לשמוע "לא" ולהכיל את האכזבה והתסכול שלנו מבלי לפרש פרשנויות מוטעות ומיותרות.

ולבסוף, לקבל את השונות וההבדלים בינינו, לראות את האחר כאדם עצמאי, נבדל ושונה ובעל זכות להיות מי שהוא כי הצרכים שלנו לא חשובים יותר משלו וההיפך

התפרצות של כעס או הימנעות ממנו – רווחים והפסדים / אריאלה מלצר

מי מאיתנו לא חווה מידי פעם תחושת כעס בנושא זה או אחר, על מישהו מסביבתו או על מישהו מקרוביו או את הכעס של אחרים כלפיו? מקורות הכעס הם שונים ומגוונים ונובעים מתוך עולמו הרגשי והחשיבתי של האדם על כל התנסויותיו בחיים מן העבר החל מילדותו.

אצל רבים הכעס נתפס כמאיים על שלמות ה"אני", הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית וכן, כאיום על שלמות היחסים עם הזולת ולכן, הוא מעורר באופן מיידי את הצורך להתגונן מפניו כמו מפני סכנה. ישנם אלו שמפחדים מהכעס של האחרים כלפיהם וחלקם, מפחדים אף מהכעס של עצמם.

דרך הגנה אחת להרחיק את האיום תתבטא אצל חלק מהאנשים ע"י התפרצות תוקפנית אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגויות כגון, צעקות, עלבונות, קללות, האשמות, השפלות, איומים, הפחדות, הפחתת ערך, זריקת חפצים וכד' עד כדי אלימות פיזית. מנגד, חלק מהאנשים ימנע לחלוטין מביטוי הכעס וידחס אותו פנימה כגון, שתיקה, הסתגרות, התרחקות, ניתוק מגע וכד' עד כדי פגיעה עצמית. שום התנהגות קיצונית אינה מביאה כל תועלת. שתי ההתנהגויות הקיצוניות האלה גורמות בסופו של דבר לתוצאות שליליות והרסניות, דהיינו, לפגיעה קשה בעצמם ולפגיעה ביחסים עם הזולת ומותירה את האדם בתחושת בדידות וכאב.

לעומתם, ישנם אלו אשר יודעים לבטא את כעסיהם בדרך אסרטיבית המסייעת להם להשתחרר מן הכעס והרגשות הנלווים לו בדרך ישירה ומכובדת מבלי לפגוע בעצמם או באחרים. דפוסי ההתנהגות בשעת כעס גם הם תלויים וקשורים להתנסויות בילדות, לדפוסי ההתקשרות הראשוניים עם הדמויות המטפלות, החוקים ודפוסי ההתנהגות במשפחת המוצא, ערכים, תבניות חשיבה, מנהגים, נורמות תרבותיות, אמונות ועוד.

התפרצות של הכעס או הימנעות ממנו הן התנהגויות בעלות פונקציה בעולם הפנימי שלנו והן באות לשרת אצלנו צרכים כלשהם, הן מודעים והן לא מודעים. בדרך כלל הן באות מאותם מקורות פנימיים דומים רק מתבטאות בדרכים שונות.

לא אחת אני נתקלת בתגובה מופתעת ואף בהתנגדות רבה כשעולה השאלה "מה אתה מרוויח מזה?"
התשובות האוטומטיות שעולות, לרוב, הן "אני לא מרוויח כלום", " איך אני יכול להרוויח מזה משהו?", " הרי אני רק מפסיד מזה.."  ההתנגדות, ואף העלבון העולים מהשאלה, נובעים מכך שהם מרגישים מותקפים מהשאלה, עפ"י חוויתם, שכביכול, הם מואשמים בהתנהגות פוגעת מכוונת מתוך מטרה להרוויח משהו, דבר המציג אותם, לכאורה, כאנשים שליליים ורעים. הרי, ברור שהמניע שלהם לטיפול או לסדנא נובע מתוך כוונה טובה ורצינית לשנות את התנהגותם. הם רוצים שאראה אותם כאנשים נורמטיביים המכירים בבעייתם הגורמת להם נזקים והפסדים וכי הם בתחושה שזה גדול מהם והם לא יכולים לשלוט בכך או לנהל את התנהגותם כפי שהם היו רוצים.

ואכן, יש להדגיש כי אנשים רבים המתפרצים לעיתים קרובות על סביבתם הם, לרוב, אנשים נורמטיביים, אינטליגנטים ואיכותיים מאד, מתפקדים היטב, מוכשרים, חברותיים, מצליחים בעבודתם ואנחנו יכולים לפגוש אותם בכל מקום, במשפחה, במקום העבודה, בין החברים, השכנים ועוד. הם יכולים להיות כל אחד מאיתנו.

השאלה " מדוע אתה צריך להשיג את המענה לצרכיך בדרך הזו שפוגעת בך וגם באחרים ולא בדרכים אחרות?" מתחילה לעורר בהם כבר חשיבה אחרת אשר מסמנת להם שיש להם צרכים שונים, פנימיים וחיצוניים, המבקשים מענה מספק אך יש בתוכם משהו המנהל אותם לפעול בדרך שהם פועלים אשר אם הם יזהו אותו הם יוכלו לפעול בדרך שונה לחלוטין. הם מתחילים להבין שהם משלמים מחיר יקר ומפסידים יותר ממה שהם מרוויחים. מתחילה לחלחל בתודעתם ההבנה כי יש דרכים שונות ומגוונות להשגת המענה לצרכים שלהם ושהם לא מוכרחים לפעול רק בדרך הזו הלא יעילה עבורם שפשטה את הרגל וכבר לא מעניקה להם את ההישגים הרצויים עבורם.

כשמתחילים לבחון את ההפסדים והרווחים כתוצאה מההתנהגות המתפרצת או הנמנעת עולה באנשים באופן טבעי כאב רב, אשמה, צער, חרטה והרבה עצב. אכן, זה באמת לא פשוט לעמוד מול התוצאות המכאיבות וההשלכות הקשות של המעשים וההתנהגויות  האלה. לעיתים, אף יכולה לעלות ביקורת עצמית חריפה עד כדי הלקאה עצמית. אין טעם במתקפה עצמית כי היא מחלישה ומייאשת.

מה שהאדם צריך בתהליך השינוי זה חמלה לעצמו כי לרוב, מה שמנהל אותו בזמן אירוע הוא הילד הפנימי המפוחד וחסר האונים שבתוכו. זה ילד סובל וכאוב מאד. ילד כזה זקוק לחמלה וחיבוק גדול וחם שירגיע אותו. יש לזכור כי ההתנהגות הזו איננה המהות של האדם אלא רק חליפת ההישרדות שלו הנובעת כצורך הגנתי מפני כאב כלשהו.
יש חשיבות מרובה לתת לרגשות הקשים האלה להיות, לפגוש אותם ולהכילם אך אין טעם בהלקאה עצמית כי מהמקום הזה לא גדלים. התקפה עצמית לא מועילה בדרך לשינוי אלא רק מחלישה את האדם , מייאשת ולא מאפשרת לו לראות דברים חדשים.

כשאנחנו סולחים לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, אנחנו מחזירים לעצמנו את הכוח, ואת תחושת הערך שלנו ומשם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו. זה מקל, ומשחרר מרגשות אשמה כבדים, צער, ייאוש, כאב, חוסר אונים, חולשה, דיכאון ועוד ועוד.

יתירה מזאת, כשאנחנו לומדים לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו על חסרונותינו ועל יתרונותינו, אנחנו לומדים גם לסלוח יותר בקלות גם לאחרים ולקבל גם אותם על כל חסרונותיהם ויתרונותיהם.

ההבנה שההתנהגות הלא רצויה והפוגעת היא פועל יוצא של צרכים מסוימים אותם אני יכול להשיג בדרכים אחרות פותחת את הפתח לשינוי, להבין מהם אותם צרכים, מודעים ולא מודעים, ולבחור את הדרך המתאימה שתספק את המענה להם.

לדרך בה מתמודדים עם הכעס של עצמנו או עם הכעס של אחרים יש השלכות ותוצאות, הן על ה'אני' והן על מערכות היחסים עם הסובבים. מצד אחד, אופן הביטוי בא לשרת איזה צורך פנימי ולתת לו מענה וסיפוק אך לעומת זאת, כאשר ניהול הכעס וביטויו באים לידי ביטוי באחת מהדרכים הקיצוניות של הרצף ההתנהגותי התוצאה יכולה להיות שלילית בה האדם מפסיד הפסדים משמעותיים.

ההתבוננות ברווחים ובמיוחד בהפסדים, על כל הכאב הכרוך בכך, היא הכרחית בדרך לשינוי. רק ההכרה כי, בסופו של דבר, ההפסד עולה על הרווח תביא איתה מוטיבציה לשינוי ולקיחת אחריות ומחויבות על התהליך בדרך אליו.  היות וחלק מן הרווחים ואף ההפסדים הינם בלתי מודעים הרי שהתבוננות מכוונת  תעלה את המודעות אליהם ומכאן חשיבותו של מאמר זה.

קצרה היריעה מלתאר לפרטים את כל הרווחים ובעיקר, את כל ההפסדים הרבים הנגרמים כתוצאה מהתנהגויות אלו לכן, אתן מספר דוגמאות מכל דבר.

             דוגמאות  לרווחים כתוצאה מהתפרצות הכעס:

  • דרך להשתחרר מרגשות קשים – הכעס ניזון מרגשות אחרים כגון, קנאה, חוסר ביטחון, פחד, נחיתות, תחושת איום, דחייה, בושה, עלבון, חוסר אונים, אכזבה, זלזול, ועוד. רגשות אלו הינם קשים להכלה והם, לעיתים, בלתי נסבלים וקשה לרבים מאיתנו לשאת אותם בתוכם. הצורך הוא לפרוק אותם ולהשתחרר מהם וכשאין דרך לגיטימית להביע אותם בצורה ישירה וגלויה הם "מתחפשים" לכעס ואז פורקים אותם בדרך של התפרצות הכעס על אחרים. מאשימים אותם, מבקרים אותם, צועקים עליהם, מעליבים אותם וכד'. ההתפרצות מאפשרת הימנעות מתסכול ומכאב כי כשכועסים לא באים במגע ישיר עם הכאב אלא עסוקים רק בזולת שגרם לפגיעה. זו דרך מילוט ובריחה מהרגשות הלא נוחים שמתחת לכעס. כמובן, שדרך זו אינה באמת משחררת את הרגשות הקשים ואינה מאפשרת התמודדות אמיתית עם רגשות אלו היות ולא באים במגע ישיר ומודע עימם מפאת הקושי, החרדה והכאב שהם נושאים בחובם. ההיפך קורה. למעשה, דרך זו מנציחה ומשמרת את הרגשות הללו בפנים משום שהם לא מזוהים ולא מבוטאים ישירות אלא רק באמצעות כעס שהוא משהו כללי לא ממוקד ולכן, הם לא באמת משתחררים. זו דרך המכחישה את הרגשות האלה כדי לעוקפם ולהימנע מהכאב שהם מעוררים.
  • פסאדה של חוזק וכוח –  אצל אנשים אלו ואחרים המשוואה היא כעס שווה כוח. ההתפרצות באה כדי לתת תחושת כוח ולהסתיר את החולשות והפחדים. זו חליפת ההישרדות הנובעת מהצורך בהגנה. לעיתים קרובות, גם האחרים נוטים  בטעות לפרש התנהגות כזו ככוח. אך לא כך הוא הדבר. זו אשליה של כוח היות וההתפרצות, בעצם, נובעת מהמקום הכי חלש וחסר האונים של האדם. אדם חזק באופיו אינו זקוק להתפרצות היות והוא יכול לבטא גם את חולשותיו בגלוי מתוך תחושת הביטחון שהוא חווה בתוכו.
  • דומיננטיות והשגת שליטה – באמצעות הכעס וההתפרצות שיש בה הפחדה, איום והפעלת כוח על האחר הם מקבלים ומשיגים את רצונם. הם, לכאורה, מרגישים מרכזיים, דומיננטיים, חשובים ובעלי ערך בקשר ובמערכת היחסים וע"י כך הם גם מצליחים להשיג שליטה על האחרים המנסים להתנהל עפ"י רצונם וציפיותיהם. זה רק סוג של "תלבושת" של דימוי חזק כדי להשיג את רצונם כשבעצם, זה בא במטרה להסתיר את תחושת הערך הנמוך שלהם כשבתוך תוכם הם מרגישים חלשים, מפוחדים וחסרי אונים.
  • טוב מול רעים – בעת שהכעס בא לידי ביטוי בהתפרצות והאשמת האחרים האדם חווה את עצמו כטוב יותר, כ"בסדר", צודק, חכם לעומת האחרים ה"רעים" וה"טיפשים". הוא "מתנקה", כביכול, מתחושותיו השליליות. בעולמו יש תפיסה של מנצחים ומפסידים בלבד וע"י ההתפרצות הוא מרגיש מנצח ( "מה, אני פראייר?", "אני לא אתן לו לדרוך עלי"). השלכת החלקים הבלתי נסבלים בתוכו על האחרים (לרוב, לא במודע) הופכת אותם בעיניו לבעלי חלקים אלו וע"י כך הוא רואה אותם כ"פוגעניים", "תוקפניים" וכ"לא בסדר". תפיסה זו משחררת אותם מאחריות על התנהגותם והם רואים את האחרים כגורמים להם להתנהג באופן זה.

דוגמאות להפסדים כתוצאה מהתפרצות של כעס : 
.

  • איבוד הקירבה והאינטימיות בזוגיות – לאורך הזמן בני הזוג אינם מוכנים לשאת יותר את ההתפרצויות וההתנהגות הפוגעת ומתרחקים. הם מפחדים ונמנעים מקשר קרוב. מתעורר אצלם כעס על הפגיעה בהם והם מתקשים לסלוח כבעבר, לוותר ולעבור לסדר היום. היחסים מקבלים אופי של מריבות וויכוחים בלתי פוסקים, או התרחקות רגשית ופיזית, הקירבה והאינטימיות לאט לאט נעלמות מהקשר ונוצרים יחסים עכורים ומרוחקים עד כדי ניכור שלעיתים, מסתיימים בפרידה.
  • גירושין ופירוק המשפחה  – כתוצאה מכך שבני הזוג אינם מוכנים לשאת יותר את ההתפרצויות המכאיבות והמשפילות הם מגיעים להחלטה להיפרד או לחילופין להתגרש עם כל הצער והכאב הכרוכים בפרוק הזוגיות והמשפחה. תהליך זה של איבוד המסגרת המשפחתית הינו משברי לכל הנוגעים בדבר. לעיתים, התהליך כרוך בפגיעה הדדית ובמאבקי כוחות קשים וכואבים, התנהלות מתישה ופוגעת בבתי משפט, הפסד של ימי עבודה רבים וכסף רב, ירידה במצב הכלכלי, תשלום לעורכי דין או מגשרים וצורך בפניה לאנשי מקצוע נוספים.
  • פיטורין מהעבודה, חוסר קידום ואיבוד פרנסה– מנהלים אינם יכולים לסבול התנהגות מתפרצת ותוקפנית בארגונם ולכן, יכולים למנוע קידום מאדם כזה או אף לפטרו ובכך הוא מפסיד את מקור פרנסתו.
  • פגיעה בילדים– "הילדים לא נהנים בחברתי" , "פוחדים ממני", "לא מתקרבים אלי", ביטויים אלו ואחרים נשמעים בטיפול הפרטני ובסדנאות לא אחת. ילדים הגדלים באווירת פחד, ביקורת, מתח, לחץ, נוקשות, זלזול עד כדי אלימות רגשית ופיזית כלפיהם, נפגעים הן נפשית והן פיזית. נפגעים התפקוד שלהם במסגרות החינוכיות, הדימוי העצמי והערך העצמי שלהם, המיומנויות החברתיות שלהם, התקשורת הבינאישית ועוד ועוד. למעשה, ככל שהילדים חווים התנהגות תוקפנית כלפיהם בצעירותם, בשלבי ההתפתחות הראשונים שלהם כך הם נפגעים יותר קשה.
  • איבוד שליטה במצב– ביטוי העולם הרגשי באמצעות הכעס למעשה, אינו משחרר באמת מהרגשות הקשים. נהפוך הוא. הכעס משמר ומנציח אותם בעולם הפנימי וכתוצאה מההתפרצות אף נוספים רגשות קשים כגון, תסכול, חרטה, אשמה, צער, כאב, חוסר אונים, דיכאון, דכדוך, חולשה ובדידות ולבסוף, חוסר חופש וחוסר שחרור ותחושת אי שליטה במצב. ככל שהם ממשיכים להתפרץ בקלות על כל דבר שמשתבש להם או שלא מתנהל כפי רצונם וציפיותיהם כך יגדל הסיכוי שהתגובות יהיו קשות יותר ומכאיבות. היות והם אינם יכולים לשלוט באמת על האחרים ולהתאים אותם לפי צרכיהם כך הם מאבדים בכלל שליטה על המצב.
  • פגיעה באחרים–  כאשר מתפרצים ופורקים את הרגשות הקשים החבויים מתחת לכעס, המהווה, למעשה, מכסה לרגשות אלו, פוגעים באחרים וגורמים להם כאב וצער. מאשימים, מעליבים ומבקרים אותם, צועקים עליהם ומפחידים אותם. בעצם, אין ניסיון להבין את הסיטואציה ומה חלקו של כל אחד ביצירת הקונפליקט ומה מציק לו אלא יש התמקדות ברצון בלבד לסיפוק מידי של הצורך להשתחרר מהתחושות הקשות.

       דוגמאות לרווחים מהימנעות ביטויי כעס:

  • הימנעות ככוח –  אחת התפיסות המניעות את האדם להימנע מלבטא את כעסו היא שהוא אדם שוחר שלום ושקט ואינו מחפש לריב עם אחרים או לקלקל את ההרמוניה של היחסים. הוא חווה את עצמו כטוב יותר, וותרן, פייסן וכאחראי הדואג לשקט במערכת היחסים. דרך זו מנחמת אותו ומעניקה לו בתוך עולמו את ההצדקה להתנהגות שלו ותחושה של כוח.

   השתיקה והימנעות מלדבר על הדברים המכעיסים ביחסים מקנה לו גם תחושת כוח כי השתיקה  מבטאת באופן פסיבי את התוקפנות.
השתיקה מופעלת ככוח על פני האחר כי השתיקה מונעת מהאחר לפתח שיחה גלויה וישירה שבאמצעותה הוא יכול לדעת על מה הכעס. השתיקה יוצרת מרחק כך שהאחר לא יכול להתקרב לאדם הנמנע המונע ממנו קירבה ואינטימיות..

  • הימנעות מעימות וקונפליקטים ויצירת שקט מדומה– האדם הנמנע מתקשה להיות בתוך עימות או קונפליקט. הוא מעורר בו תחושות קשות של איום, חרדה, פחד מפני הכעס ומפני התגובה האפשרית שיכולה להיות בחווייתו נטישה, עזיבה והשארתו לבד, גם אם זו לא עזיבה פיזית את היחסים אלא עזיבה רגשית, התרחקות וניכור.

הכעס יכול להיתפס אצל הנמנע כהרסני ליחסים ולכן, הוא נמנע מלהגיע למצבים מאיימים כאלה. הוא לא מתמודד עם הסיבות המקוריות של הקונפליקט אלא הוא ממשיך לתת להם לנהל אותו ואת מערכת היחסים. הוא לא פיתח לעצמו מיומנויות יעילות להתמודדות במצבי עימות   וקונפליקט והדרך שהוא בחר (לרוב, עוד מהילדות ובאופן לא מודע) היא להימנע ככל האפשר מלהגיע למצבי עימות וקונפליקט. מריבות וסכסוכים מפחידים אותו והוא מחפש שקט.
אולם, למעשה, הנמנע מייצר ע"י הימנעותו שקט מדומה היות והקונפליקט אינו נעלם אלא יורד
למחתרת, מתחת לפני השטח והמתח של הקונפליקט יתועל לנושאים אחרים, מריבות וויכוחים על דברים פעוטים ואף שטותיים ביותר.

             דוגמאות להפסדים כתוצאה מהימנעות מכעס:

  • הפניית התוקפנות כלפי העצמי– אלו שאינם מעזים לבטא את כעסם בגלוי וכתוצאה מכך אינם מסוגלים להשתחרר ממנו, שומרים אותו בתוכם ובכך מפנים את האגרסיה שנוצרה כלפי עצמם. נפשם ממשיכה לחיות בתוך מרחב פנימי הטעון באנרגיה שלילית החוסמת אותם מלהיות מי שהם כאנשים משוחררים ושלמים. יש להם תחושה שהם "כלואים" בתוך עצמם ללא מרחב של חופש ובחירה. זו התקפה עצמית על ה"אני", המחלישה את האדם, גורמת לו לייאוש ולמצב רוח ירוד ועכור, אי שקט, מצוקה ומועקה.
  • רצון לרצות את האחרים ו"להיות בסדר" עד כדי וויתור וביטול עצמי– הם קשובים רק לצרכי האחר ובאופן זה הם מרגילים אותו שצרכיו חשובים יותר. כתוצאה מכך, ומקשייהם להציב גבולות ברורים הם "מזמינים" את זולתם להתעלם מהם ומצרכיהם, לא להתחשב בהם וע"י כך הם נשארים עם צרכים לא מסופקים וחסך רב. כך הם, בעצם, מבטלים את עצמם מול האחר ולמעשה, במו ידיהם גורמים לעצמם תחושה של שקופים ולא קיימים.
  • תלות רגשית ופיזית באחר – זהותם העצמית באה לידי ביטוי באמצעות האחר, הם אינם נותנים לעצמם רשות לגיטימית לפעול באופן עצמאי כאדם מובחן, נבדל ואינדיבידואלי בעל עולם משלו. כתוצאה מכך, הם נותנים לאחרים לנהל את חייהם ולעיתים, אף בניגוד לרצונם ואף הופכים את עצמם לתלויים באחר המנהל אותם. דבר זה, יכול להגביר את תסכולם ולהעצים את כעסם על האחר. הם מתקשים לקחת אחריות על עצמם ועל התנהגותם, אינם מאמינים בכוחותיהם הנפשיים ובכישוריהם וע"י כך הם אינם מסוגלים להאמין שיש בכוחם לשנות את מציאות חייהם. בדרך זו הם יוצרים מעגל סגור של חוסר אונים, פסיביות, תלות ומלכוד עצמי.

מהתבוננות ברווחים ובהפסדים שתוארו ובידיעה שיש עוד נוספים שלא הובאו כאן, נראה כי "יצא שכרו בהפסדו" (פרקי אבות, ה').

ברובם, הרווחים הינם זמניים ורגעיים או כאלה שרק יוצרים אשליה של פתרון, זיוף או פאסאדה של כוח. למעשה, הקושי של האנשים, הן המתפרצים והן הנמנעים, נובע מאותם מקורות פנימיים אך בא לידי ביטוי בצורה הפוכה. לעומתם, ההפסדים הם ממשיים ומוחשיים, נמשכים זמן רב והשפעתם הרסנית על ה"אני" והיחסים עם הזולת לטווח הארוך. אי לכך, שום קיצוניות בחיים אינה מועילה והדרך היעילה ביותר לבטא כעסים היא בדרך האסרטיביות, בה האדם מבטא את רגשותיו וכעסיו בדרך גלויה ומכבדת את הזולת מבלי שהוא פוגע בעצמו או באחר.

דרך זו ניתנת ללמידה ולמרות שרבים מתקשים להאמין שהם יכולים לעשות שינוי בחייהם, אכן ניתן לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם או לאחרים ואת דרך התנהגותם וללמוד דרך חדשה של ניהול כעסים.
מניסיוני הרב בעבודה, הן בטיפול פרטני והן באמצעות הסדנא, אומנם הדרך לא קלה ופשוטה אך בפירוש אפשרית ואנשים עושים שינוי מהותי ומשמעותי בחייהם. חשוב לזכור שכעס הוא רגש ככל הרגשות ויש להכיר בו כרגש אנושי וטבעי וכדאי לבטא אותו בדרך הולמת שתאפשר חיים שלמים, בטוחים ומספקים עם הזולת.

מעשה בסדנא לשליטה בכעסים- העוגן הפנימי שלי / אריאלה מלצר

אבי (שם בדוי), גבר נשוי כבן 40, העובד בחברת הייטק, הגיע לסדנא לשליטה בכעסים במסגרת מכון רעות, אמביוולנטי וחשדן מאד, עם ציפיות מאד נמוכות מתוצאות הסדנא. הוא הגיע, כמו רבים אחרים, בעקבות לחץ כבד של אשתו אך גם בגלל שהרגיש כי הוא מאבד את השליטה על חייו. התפרצויות הכעס והזעם שלו, שכללו אגרסיביות מילולית, ביקורת, האשמות, צעקות, נוקשות, שתלטנות ולעיתים, אף התנשאות תוך העלבת האחר ערערו והעכירו את יחסיו עם הסביבה, הקשו עליו מאד בעבודה וגרמו לו למריבות וויכוחים רבים אך בעיקר, פגעו ביחסיו עם אשתו.
אבי לא האמין שהסדנא תוכל לעזור לו לעשות שינוי. הוא ישב יותר ממחצית המפגשים קפוא, סגור ומוגן. דיבורו רציונאלי, לא מפגין רגשות. היה עסוק להראות למשתתפים ולמנחים את השכלתו הרחבה ובקיאותו בתחומים רבים. התווכח הרבה עם המשתתפים והמנחים לעיתים, אף תוך זלזול ולעג באחרים . יחד עם זאת, ניסה בדרכו לסייע לחבריו להתמודד עם הקשיים שעלו בסדנא.

גם אורי ( שם בדוי), כבן 36, נשוי ואב לילדים, עובד בכיר בחברה ציבורית, הביע ספק רב אם הסדנא תוכל לעזור לו כשתיאר את מצבו הקשה כשהגיע לסדנא : "הגעתי לסדנא בעקבות שבר אישי ומקצועי. התפרצויות הכעס שלי בשנים עברו סגרו בעדי דלת אחרי דלת, ואני חשתי את חיי המקצועיים מגיעים לקיצם. בחיק המשפחה יחסי לאשתי ולבני הפכו בלתי נסבלים, כאשר מרב האשמה הוא באגרסיביות המילולית שלי. עם עצמי חשתי מתוסכל וחוויתי כל העת תחושות של כשלון ופספוס. הרגשתי שתחושות הכעס השכיחות שלי מביאות אותי לאובדן ולמוות…". "מה יקרה אם הסדנא לא תעזור לי? אולי סדנא בניחוח אקדמי, עם תרשימים, מפלסי כעס, גרפים וסטטיסטיקות זה לא התרופה לבעיה שלי. מה כבר יכול לצאת מ-12 מפגשים בהם יושבת חבורה ושומעת הרצאה משני מנחים באולם הרצאות?? – כמה טעיתי."

אמיר (שם בדוי), כבן 37, נשוי ועובד בעולם התקשורת והפרסום, התקשה אף הוא להאמין בתחילה שהסדנא יכולה להיות לו מנוף לשינוי משמעותי בחייו ואף ביטא חשש, מבוכה, בושה וחוסר אמון ביכולתה של חבורת אנשים זרים לסייע לו: "הגעתי לסדנא כאדם עצבני, שמתקשה לשלוט בכעסים שלו ומבטא אותם בעיקר כלפי זוגתו בתוקפנות יתר. התקשיתי לקבל את השונה ממני, נטיתי שלא להאמין באנשים, להתרגז ולהתעצבן תכופות – מה שהתבטא לעיתים, בהתקפות חיצוניות ולעיתים, בפרץ כעס שאגרתי בתוכי – אותו מצאתי פורץ החוצה, ללא כל אזהרה, בפעמים אחרות.
חששתי מהמפגש עם אנשים זרים. אינני אדם שקל לו לבטא את עצמו בעל פה, בטח שלא בפני מי שלא פגשתי מעולם. אולם ככל שעבר הזמן, מצאתי אנשים קשובים שבאמת אכפת להם ממה שעובר עליי, עולמות מקבילים ושפה משותפת עם אנשים שלראשונה הבינו אותי לחלוטין, בלי כל ביקורת או הטפה – רק עם רצון לעזור ולתמוך, להראות את הדרך הנכונה."

אבי, אמיר ואורי הינם דוגמא לתהליך המשמעותי שעוברים רוב משתתפי הסדנא, גברים ונשים כאחד, ולרחשי ליבם החל מהחשדנות, האמביוולנציה, הספק וחוסר האמון שהם חווים בהתחלה ועד לשינוי המהותי שמתרחש בחייהם. כמו רבים אחרים, הם רואים את השתתפותם בסדנא לשליטה בכעסים במסגרת מכון רעות לטיפול במשפחה, בזוג ובפרט (כגורם המשמעותי שתרם לשינוי שחל בהם).

לדברי אבי, הוא מסוגל כיום להקשיב לאחרים, לשאת תסכולים, לשמוח ולאהוב את עצמו ואת הקרובים לו. הערכתו העצמית גבוהה יותר ויחסיו המקצועיים והמשפחתיים השתפרו בצורה משמעותית. אך בולט במיוחד השינוי שעשה אבי בחייו המקצועיים לאחר שעשה הסבה דווקא לאחד ממקצועות הטיפול. "לפי הרגשתי," הוא אמר, "עשיתי בסדנה דרך, שאנשים עושים בטיפול אישי במשך כמה שנים טובות.. ..אחד הדברים החזקים יותר, שנתתם לי זו היכולת לא להסכים ועדיין לכבד את הצד השני ואת הדעה השנייה. .."

עם תום הסדנא תיאר אורי את השינויים שחלו בו:
"בסדנא קיבלתי את שמחת החיים בחזרה, ואת הראייה האופטימית על עצמי ועל התנהגותי. אם בעבר היו מצבים של חדווה נדירים, הרי היום זהו המצב הרגיל שלי. אני אוהב את עצמי, ולכן אני יכול לאהוב את הזולת… בסדנא למדתי קודם כל להקשיב. התחלתי להביט לאנשים בעיניים, בזמן שאני מדבר עמם. גיליתי כמה עומק יש בהקשבתי החדשה. למדתי לשתוק ולא לנסות להשתלט על שיחות שאני משתתף בהן. בכך קיבלו דברי משמעות רבה יותר….למדתי להכיר את הכעס לפני בואו, להבין את מקורותיו ואת הרגשות הראשוניים שהוא בנוי עליהם… למדתי להתבונן בתוכי אל דמות הכוח שלי, ולשאוב ממנה עידוד וסיוע בעת הצורך. מספר הפעמים שבהן הגעתי להתפרצות ירד דרסטית, והתנהגותי במצבים אלו התמתנה מאוד…. למדתי להביע רגשות בצורה שאינה פוגענית. משפחתי כולה חשה רגיעה גדולה.. אף שיש לי עוד מה לשפר….בעקבות הסדנא הבשילו אצלי תהליכים מאוד עמוקים ".

ולאחר שנתיים מתום הסדנא טרח אורי לעדכן כי.: ..הכעסים שלי פחתו מאוד, הן בתדירותם והן בעוצמתם. אני לומד גם לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי גם על הכישלונות שלי. ….הגעתי לפרק החמישי באוטוביוגרפיה – הלכתי במורד רחוב אחר.( "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים" מתוך ספר המתים הטיבטי) ..השינוי הגדול שהחל אצלי לפני שנתיים עוד נושא פירות, מסתעף, מתעצם."

בדומה לאבי, אמיר ואורי, סובלים גברים ונשים רבים מהתפרצויות כעס או היעדר יכולות לבטא כעס אשר פוגעים בהערכתם העצמית, תפקודם המקצועי ויחסיהם הבין אישיים.

אין צורך להישאר במצב קשה זה ההולך ומחריף עם הזמן. חבל להרוס בינתיים את היחסים עם כולם ובעיקר עם הקרובים ביותר, האישה, הבעל והילדים. ניתן למצוא את הדרך החדשה לחיים מאוזנים ושקטים באמצעות הסדנאות לשליטה בכעסים ולתקשורת יעילה הניתנות במסגרת המכון.

כאמור, כעס הוא רגש טבעי, אנושי ולגיטימי: כולנו נולדים עם תוקפנות אך דרך מגעינו עם המשפחה, הסביבה והנורמות החברתיות אנו לומדים לעדן אותה. כעס אינו רגש ראשוני אלא רגש משני אשר ניזון מרגשות אחרים ובלתי נסבלים כקנאה, בושה, חוסר אונים, תחושת דחייה, נחיתות, עלבון וכד'. כאשר איננו מצליחים לזהות מה אנחנו מרגישים או כשקשה לנו מאוד לשאת רגשות אלו, אנו משחררים אותם באמצעות הכעס. למעשה, כעס מתעורר בדרך כלל כאשר איננו מקבלים מענה לצרכינו ונוצר אצלנו חסך וכאב אשר מעוררים חרדה שחלקנו מסוגלים להכיל וחלקנו לא מסוגלים לשאת.

במצב של חוסר יכולת לשאת את הכאב והכעס בתוכנו ישנם אלו שפונים לאחד משני קצוות קיצוניים: או לכיוון של שחרור האנרגיה שהתעצמה באופן של התפרצות בלתי נשלטת או דחיסה של הכעס פנימה והימנעות מביטוי שלו.
חשוב להבין שלמרות שאנו מתבוננים על שני קצוות מנוגדים התנהגותית, התפרצויות זעם חסרות שליטה אל מול היעדר ביטוי של כעס, למעשה, הם ביטויים שונים של אותו הקושי ומקורם מאותו מקום פנימי של כאב. בחירת דרך הביטוי מבין השתיים מושפעת בבגרות מהתנסויות העבר ומהמודלים הראשוניים בילדות אותם חווה הילד כדרכים לוויסות ולביטוי רגשות בכלל ובכעס בפרט.

אנשים אשר נוטים להתפרצויות כעס בלתי נשלטות חווים בדרך כלל פגיעה משמעותית במערכות היחסים הקרובות והמשמעותיות ביותר שלהם. פעמים רבות יש מנגנון פנימי שמאפשר להגביל את ההתפרצויות מחוץ לבית אך הופך את הסביבה הקרובה למקום לגיטימי, כביכול, לשחרור מכלול המתחים והתסכולים ותופס אותה כמובן מאליו.
במקביל, ההתפרצויות מעוררות גם אשמה, בושה ופגיעה בדימוי העצמי. אנשים הנוטים להתפרצויות זעם הם פעמים רבות אנשים שלמדו שאסור להם לבטא כאב או חולשה ולכן רגשות מכאיבים (קנאה, דחייה וכד') יתבטאו דווקא בכעס.
מולם נמצאים אנשים אשר כמעט ואינם מבטאים רגשות כעס ותסכול. פעמים רבות מדובר באנשים אשר למדו בילדותם כי הבעת כעס מביאה לתוצאות שליליות כדחייה ואובדן האהבה, ולכן הם חווים פחד עצום מהכעס של אחרים ושלהם עצמם. הנטייה לדחוק פנימה את כל הכעסים עשויה להתבטא בהתנהגות מרצה ולא אסרטיבית, דימוי עצמי נמוך, מועקה, חרדה, דיכאון ובעיות פסיכוסומטיות (כאבי ראש, בטן, בעיות עור וכד' אשר מקורן בגורם נפשי ולא פיסי).
הדגש בסדנא הוא על התהליך החוויתי ולא רק על ההבנה הרציונלית שעוזרת פעמים רבות להתגונן מהעולם הרגשי. רבים מגיעים לסדנא עם תפיסה שהמפגש יהיה כמו שיעור של מורה ותלמיד, עם גרפים, נוסחאות ולמידה טכנית של כלים חדשים. היות שכך, חלק מהמשתתפים מגלה בתחילה אכזבה ותסכול רבים אך בהדרגה עם התפתחות הסדנא הם מגלים כי הכלי העיקרי שעוזר להם בדרך לשינוי הוא התהליך שהם עוברים במהלך הסדנא תוך האינטראקציה שנוצרת בינם לבין עצמם ובינם לבין המנחים.

אחת המטרות הראשונות והמשמעותיות בסדנא היא יצירת מרחב בטוח, בהתאם לשיטת האימגו שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס בתחילה עבור טיפול זוגי. לדברי אורי, "הקבוצה נתנה לי מרחב בטוח. הייתה לי תחושה שיכולתי לומר כל דבר, ללא חשש מפני לעג או ביטול. המתנות שקיבלתי מכולם סייעו לי להפנים ולגבש תפיסת עולם חדשה. בעיקר קיבלתי מהקבוצה תחושה של הערכה, שסייעה לי לחזור ולהאמין בעצמי וביכולותי."

הביטחון שנוצר במרחב היחסים הקבוצתי מאפשר למשתתפי הסדנא לבטא את כל החלקים האישיותיים שלהם, גם את אלה הפחות יפים שהם כל כך עסוקים בדרך כלל להסתיר מעיני האחרים. המרחב הבטוח מאפשר למשתתפים לספר על האירועים הקשים שנוגעים לכעס, על החולשה ועל הבושה. החשיפה העצמית, אשר מעוררת דווקא תגובות של אהדה והבנה ולא של לגלוג ודחייה, מחזקת את הדימוי העצמי ואת הביטחון ומאפשרת לשמוע ולקבל זוויות ראייה חדשות על מצבים שונים.

גדי(שם בדוי): ביטא זאת היטב " הדבר הכי משמעותי מבחינתי היה הביטחון והאמון שלי בכם. לא מבחינה שכל מה שאתם אומרים אני חייב לקבל – אלא בעיקר שאתם יכולים להכיל הכול, שלא תתמוטטו, שאני יכול להביא את עצמי ולהתנהג כמו שאני ואתם גם תקבלו, גם תתמודדו…אף פעם לא הרגשתי מותקף, אף פעם לא הרגשתי שגרמתי למשבר או לקושי שלא יכולים להתמודד איתו, שעשיתי מה שאסור לי לעשות. במובנים האלה הייתם בבחינת תיקון מעולה עבורי."

מעבר להיבט החוויתי של הסדנא, יש גם היבט תיאורטי שכולל למידה על מהות הכעס ועל השפעת המוח על ההתנהגות התגובתית. המשתתפים לומדים לפתח מיומנויות של זיהוי החלקים מעולמם הפנימי הדוחפים אותם להתנהגות האוטומטית התגובתית ואת והסימנים הפיסיולוגיים והאחרים הקודמים להתפרצות. הם לומדים להבחין בין הכעס לבין רגשות אחרים המתעוררים בהם ולבטא אותם ישירות ובגלוי. למשל, לזהות מתי מדובר בחוסר אונים או עלבון לבין הכעס הבא בעקבותיהם.

זאת ועוד, נלמדות בסדנא טכניקות שונות ודרכי ביטוי חלופיות לניהול ותיעול הכעסים שימנעו הן את ההתפרצות והן את הדחיסה וההימנעות, שתי התנהגויות הפוגעות לא רק באחרים אלא גם בעצמי. בנוסף, נלמדות טכניקות ומיומנויות של יצירת דיאלוג בקשר ותקשורת בין אישית יעילה וטובה יותר.

כמו כן, מושם דגש על לקיחת אחריות על ההתנהגות האישית ועל העולם הרגשי הפנימי. זהו דבר שמאד קשה למשתתפים לקבל ולוותר על ה'פריבילגיה' להיות צודקים ולהאשים את האחרים והסביבה. קשה להם לעכל שאין דבר כזה "היא עצבנה אותי" אלא "אני התעצבנתי", אין "הוא העליב אותי"- אלא "אני נעלבתי", אין "היא פגעה בי" – אלא " אני נפגעתי" וכיו"ב.

גיא (שם בדוי), 39, גרוש ואב לילדים, עובד בחברת הייטק, תיאר את תהליך השינוי שלו "עברתי תהליך של התבגרות/התפכחות שבו מבן אדם עם פיוז קצר שהתפרץ בקלות אני היום הרבה יותר שקול, רגוע ונינוח. הגעתי למצב של מודעות עצמית שמאפשרת לי הרבה יותר מבעבר לבחון את הסיטואציה ולשקול רווח והפסד ותוצאות אפשריות של ההתפרצות לפני שהיא מתרחשת. התחלתי ללמוד אצלי זיהוי של שטחי אש, צדדים חזקים באישיותי וסימנים לעצבנות שמאפשרים לי לנסות להתמודד עם כעסים בצורה שונה מזו שבה הייתי נוקט לפני הסדנא."

לבחירה במסגרת הקבוצתית יש משמעות מאוד גדולה. אנשים שנוטים להתפרצויות כעס חשים הרבה פעמים שהם חיים חיים כפולים של הסתרה וזיוף כלפי חוץ. בסדנא החוויה שכולם דומים ומבינים בדיוק על מה מדברים יוצרת תחושת שותפות. הם מבינים שאי אפשר יהיה לעזור להם אם הם לא יחשפו את עולמם הפנימי ולכן, הם מגלים כי אין יותר צורך להסתתר מאחורי מסיכות ותחפושות. הם נותנים לעצמם רשות להיות אמיתיים ולבטא את עצמם כולל העצב, הפחד, הקושי, החולשות, חוסר האונים, חוסר הביטחון והקנאה. לעיתים, לראשונה בחייהם, הם נותנים לעצמם רשות לבטא רגשות בכלל ורגשות קשים בפרט תוך קבלת עידוד, הערכה, תמיכה. החיזוקים הרבים שהם מקבלים מאפשרים להם לראות ולקבל פרשנויות שונות משלהם ודרכים אחרות להתמודדות עם קשייהם וכאבם. הסרת ה"תחפושת" המגוננת וחשיפה של הצדדים התוקפניים בפני הקבוצה מביאה מצד אחד לחשש מפני פגיעה עקב החשיפה אך בעיקר, להקלה גדולה לאור התמיכה והחיזוקים שהם מקבלים.

הקבוצה מעבירה מסר של הערכת האומץ והמוטיבציה והנחישות להשתנות ושל קבלה למרות גילויים של צדדים פחות יפים ונעימים. חווית שותפות הגורל הדומה מסירה את תחושת הבדידות ויוצרת חוויה של "ביחד" ואחווה המעניקה כוח וביטחון, תחושת שחרור ובעיקר, הסרת תחושת הזיוף של ה"אני" וחופש להיות מי שאני, אמיתי ואותנטי. הם מתחברים לכוחותיהם האמיתיים, לעוגן הפנימי שלהם היוצר אצלם תחושת ערך, חוזק ומגביר את ביטחונם העצמי.
החשיפה ההדדית של סיטואציות הקשורות בכעס מאפשרת לחברי הקבוצה גם לשמש מראה אחד לשני. כלומר, להתבונן מהצד כיצד הם נראים בשעת התפרצות כעס ולזהות בעצמם זוויות ראייה ואלטרנטיבות חלופיות. יואב (שם בדוי) – "..דרך התובנות על האחר קל היה לפעמים להתחבר לתובנות על עצמנו…" ושי (שם בדוי)תיאר כי "..מימד השותפות, למרות שקל היה לי לזלזל בו בהתחלה, היה מהחזקים שבדחיפה לשינוי."

בנוסף לכך, העובדה שהקבוצות הטרוגניות ומורכבות מגברים ונשים, צעירים ומבוגרים ומ"מתפרצים" ומ"דוחסים" מאפשרת להם חיבור מודע לחלקים רגשיים אשר, לעיתים קרובות, הם לא מודעים לקושי הרב שיש להם לבוא איתם במגע בגלוי ובאופן מודע. הצעירים יכולים לראות את המבוגרים כמייצגי הוריהם וגם ההיפך ולהבין ללא המטענים הרגשיים הרגילים העולים אצלם אוטומטית דברים שלא יכלו לראותם קודם לכן.

כמו כן, גברים ונשים הנוטים להתפרצויות כעס וזעם יכולים לשמוע את הכאב הנגרם בגלל התפרצויות מסוג זה, כפי שהוא עולה מהמשתתפים בעוד שאת כאבם של בני זוגם הם לא מסוגלים לשמוע. אנשים המתקשים לבטא כעס מצליחים להבין באמצעות המשתתפים המבטאים כוחנות ושתלטנות ומפחידים אותם מאד כי מקורו של הכעס הוא בחולשה וכאב רב ולאו דווקא מהתנהגות הנובעת מכוח וחוזק. הם מבינים כי האחריות לשינוי היא שלהם ועליהם להתמודד עם הפחד שלהם עצמם מלבטא את מחשבותיהם, רגשותיהם ורצונותיהם שמא הם יפגעו באחרים ויהרסו את היחסים עמם.
למעשה, הקבוצה מחצינה דיאלוג פנימי המתקיים פעמים רבות באופן סמוי בנפשם של המשתתפים, מבלי שיעזו לבטא אותו בגלוי.

מעבר לכך, עצם ההשתתפות בקבוצה מחזקת מיומנויות של אמפתיה, פתיחות, נתינה, שיתוף והקשבה לאחר. וכמו שאמר רני- "…למרבה הפלא, תחושת הריפוי והסיפוק שלי הגיעו דווקא מלקיחת חלק פעיל בלעזור לחברי הקבוצה להבין את אשר ארע להם ולתת את הפרספקטיבה שלי למה שארע להם בניסיון להקל עליהם ולסייע במציאת פיתרון, דרך. בעזרתם של חברי קבוצה נוספים או אחרים, הייתי יכול להיות ניזון וגם מזין. התובנה הגדולה ביותר שלי מהסדנא היא שכאשר אני מזין אנשים ומרגיש שדעותיי תורמות להם אני מרגיש שלם ובעל סיפוק רב, ואז גם פחות כועס ויותר רגוע." מיומנויות אלו באות לידי ביטוי בקשריהם הבין אישיים, המשפחתיים, החברתיים, בעבודה ועוד ומשפרות אותם.

לסיום, עם תום המסע המשותף בסדנא יוצאים המשתתפים לדרך חדשה. כמו אמיר, אבי, אורי, שי, גיא יואב ורני יוצאים המשתתפים מהסדנא עם תחושה של ביטחון ושל שליטה עצמית, אשר מאפשרת להם להתנסות בחוויות שלא יכלו לשאת קודם לכן, כמו חשיפת רגשות וחולשה, שיתוף אנשים אחרים בכאב וכד'. מתפתחת גמישות ויכולת לחשיבה פחות נוקשה ודיכוטומית, אשר מגדילה את היכולת להתמודד עם רגשות קשים ותסכולים באופן מאוזן ואסרטיבי אך לא חסר שליטה. מתגלה ומתחזק העוגן הפנימי של כל אחד מהמשתתפים המגביר את תחושת החוזק והערך העצמי שלהם. העלייה בתחושת המשמעות והדימוי העצמי מאפשרת להם לבטא את עצמם בחופשיות ובפתיחות מבלי שייאלצו להסתתר מאחורי "תחפושות", איסורים וחומות למיניהן, וע"י כך יש הקלה, שחרור ורוגע וכתוצאה מכך, נמנעות הפגיעות בעצמי ובאחרים. התהליך אינו פשוט וקל ואף מפגיש עם חלקים מעוררי כאב, אך זו היא ההתמודדות האמיתית, שכן, אין גדילה ללא כאב, שבסופו של דבר מביאה לשינוי המיוחל.

"הזדמנות חדשה לריענון ושיפור הזוגיות- כמה טיפים מעשיים"/ אריאלה מלצר

נכנסתם לשגרה? קצת משעמם ביחד? חסר לכם משהו? איבדתם משהו מהאינטימיות והתשוקה? אתם אוהבים אחד את השני אבל משהו הלך לאיבוד ואתם לא יודעים מה לעשות?
אז יש מה לעשות!! כל יום חדש הוא הזדמנות חדשה להתחיל לעשות ולפעול למען התחדשות הזוגיות ורענון היחסים הזוגיים. מאמר זה יציג כמה דרכים מעשיות שיכולות להכניס לחלוחית חדשה לקשר, להצית מחדש את התשוקה, לעורר התרגשות, הנאה ועניין חדשים ואולי אף להביא להתאהבות מחודשת.

יש להדגיש כי, לעיתים, כאשר ישנם קונפליקטים וקשיים בין בני הזוג אין זה מספיק ואין זה בא במקום בירור ועבודה מעמיקים של בני הזוג על היחסים ביניהם, אולי אף בעזרת טיפול וייעוץ זוגי. דרכים מעשיות אלו הן רק תוספת חשובה להבנות ותובנות מעמיקות שעל בני הזוג להגיע אליהן ודרך ביטוי התנהגותית חשובה ויעילה המיישמת אותן הלכה למעשה.

  • מחקרים הוכיחו ששביעות רצון של בני זוג מהנישואין ומהזוגיות מתבססת בין היתר על הרבה מחוות הדדיות חיוביות בין בני הזוג במהלך היום. לכן, כדאי שכל אחד מבני הזוג יכין רשימה של 100 מחוות התנהגותיות חיוביות ומעשיות שהיה רוצה לקבל מבן הזוג. המחוות יכולות להיות פשוטות או יותר מורכבות, העיקר שיהיו מעשיות,ספציפיות, מוחשיות ומציאותיות כגון, "לקבל נשיקה כל בוקר", "חיבוק", "מסז' בכפות הרגליים בערב", "פרחים כל יום שישי", "הפתעה פעם בשבוע", "אמבטיה עם נרות", "יציאה לבילוי פעם ב..", "מתנה כלשהי", "סופ"ש פעם בחודשיים בצימר" ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה על בני הזוג. כשהרשימות מוכנות, בני הזוג מצלמים את הרשימה ובטקס כלשהו מעניקים זה לזה את הרשימה המקורית כך שלכל אחד נשאר מקור אחד והעתק אחד. עכשיו נותר רק לבחור כל יום לפחות אחת מהמחוות מתוך הרשימה של בן הזוג ולבצע אותה. כך אין טעויות ואין פספוסים. זה תמיד מצליח!
  • כל אחד זקוק להרגיש שהוא מוערך וחשוב. לכן, חשוב שכל יום בני הזוג יחמיאו או יבטאו הערכה כלשהי אחד כלפי השני, לפחות מחמאה או הערכה אחת ליום. למשל, "תודה לך שהתחשבת בי.." , "חיממת לי את הלב כש…" , הפשטידה שעשית הייתה לי מאד טעימה, תודה שהתאמצת בשבילי..", "היום אתה חתיך וסקסי במיוחד", "הערכתי מאד את מה שעשית…ולפרט" וכו' וכו'. מחמאות והערכות הן ממש מזון לנשמה שכל אחד מאיתנו זקוק לו. בן זוג מסופק יעניק אח"כ מעצמו גם בלי שיתבקש.
  • לקבוע דייט פעם בשבוע. יש לתכנן בילוי משותף אחד לפחות במהלך השבוע. הבילוי יכול להיות בבית או מחוץ לבית. את הבילוי יש לקבוע ולתכנן מראש כך שניתן יהיה לבצע אותו בלי שחיי השגרה יפגעו בביצועו. כל בילוי או פעילות שבני הזוג אוהבים לעשות ביחד ואשר גורם להם הנאה הוא נכון. לדוגמא, סרט, הופעה, טיול לאור ירח, הליכה משותפת, ארוחה רומנטית בבית, סדנא, משחקים, וכד'. הידיעה שמתוכנן דייט מעוררת התרגשות, כי יש למה לצפות והיא משרה רוגע ושלווה. יש להחליט מראש ששום ויכוח או מריבה לא ישבשו את הבילוי המתוכנן. זאת משום, שלעיתים, המריבה באה באופן לא מודע כדי למנוע מסיבות שונות את המפגש הקרוב והאינטימי בין בני הזוג.
  • חשוב לדבר הרבה ביחד, לספר, לשתף בחוויות, ברגשות, במחשבות וברצונות ההדדיים. חשוב להכיר לעומק אחד את השני. לפיכך, יש להחליט על מועד לפגישה זוגית שתתקיים בסוף היום, שבו בני הזוג יושבים על כוס תה/קפה או אבטיח,למשל, ומשתפים זה את זה בחוויותיהם ממהלך היום. יש לקבוע את הזמן שתימשך הפגישה המשותפת כך שכל אחד מבני הזוג יוכל לעמוד בה. חשוב ששיחת השיתוף תתקיים לאחר ביצוע כל המטלות והמשימות, ללא הפרעה של ילדים, חברים, משפחה, שכנים ועוד, ללא טלוויזיה ברקע, מחשב וללא מענה לטלפונים . בני הזוג יהיו נטו זה עם זה לפרק הזמן שיקבע על ידם.
  • כולנו זקוקים למגע. לכן, יש להרבות במגע פיזי ומחוות גופניות רבות ככל האפשר בין בני הזוג כגון, חיבוק, נשיקה על כל סוגיה, רומנטית מלאה בתשוקה, על המצח, על האף, על הצוואר וכיו"ב, ליטוף, מזמוז, מגע חושני, סקסי, יחסי מין, שילוב ידיים, החזקת ידיים, מגע רגליים ועוד ועוד. לא כל מגע פיזי חייב להסתיים ביחסי מין. כל מגע בא להעביר מסר מסוג אחר אבל מה שמשותף ביניהם הוא החשוב והוא ש"אני אוהב/ת אותך", "אכפת לי ממך", "חושק/ת בך", "נמשך/ת אליך", וכד'.
  • ובאשר לתקשורת- כמובן שרצוי שהיא תהיה גלויה, פתוחה וישירה. תלונות, ביקורת, האשמות, כעס תמידי ושיפוטיות הם הרסניים לקשר. חסר לכם משהו? תבטאו את הצורך והבקשה בלי לערבב אותה עם ביקורת ותלונה. אם תעשו כך בן הזוג יפסיק לשמוע אתכם כבר בהתחלה. יש להדגיש שכשרוצים לשתף את בן הזוג ולהשיג את הקשבתו בנושא שקשור ליחסים, יש לדבר בגוף ראשון "אני" ולא "את/ה..". דיבור בלשון נוכח גורם לבן הזוג להיאטם ולהפסיק להקשיב כדרך הגנה מפני האשמות, תלונות וביקורת, הטפות מוסר וכד'. בנוסף, יש לדבר על הקושי הנוכחי בהווה ולא להכניס היסטוריה מהעבר או הכללות כמו "אף פעם את/ה לא…" ו"תמיד את/ה …". וכן, גם לא להכניס משפחה מורחבת כגון , "את/ה כמו אימא/אבא שלך…"- זה לא יעיל ולא תורם במאומה לשינוי המבוקש. לפיכך, הדרך הכי יעילה היא לדבר על עצמי ולא עליך. לבטא את הרגשות, הצרכים, הציפיות והמחשבות בגוף ראשון בלי להתלונן ולהתמקד בעניין עצמו שמפריע או מתסכל בהווה.
  • ולבסוף, טיפ שיעשה לכם את החיים קצת יותר יפים ונעימים. נעים יותר להיות ליד בן זוג נקי, מטופח, אסתטי ונאה. לא צריך להיות דוגמנים וחתיכים אבל טיפוח ההופעה לא הזיקה מעולם לאיש. רצוי לשמור על הופעה מטופחת ומושכת. זה פשוט יותר נעים ויש סיכוי גדול שבני הזוג יחפשו את קרבתכם.

בסופו של דבר, כמו הרבה דברים שאנחנו עושים בחיים, גם בזוגיות צריך להשקיע כדי שהיא תהיה מספקת ומהנה. גם גינה שלא מטפחים אותה צומחים בה עשבים שוטים המשתלטים עליה. ההנאה, ההתרגשות, הסיפוק, התשוקה והביטחון בזוגיות לא יבואו מאליהם אלא מתוך נכונות לנתינה, השקעה ומעשים בפועל. לא כדאי שתתנו לשגרת היומיום לשאוב ולנהל אתכם. צריך רק להחליט ולבצע את הפעולות הללו. גם אם יש כעסים וחשבונאות ביחסים וכבר קשה ליזום מחוות חיוביות כלפי בן/בת הזוג הרי שאם הקשר חשוב ורוצים לשמור עליו אזי יש להתחיל לעשות! זה ישנה את האווירה במרחב היחסים ויביא גם את בן הזוג בהמשך ליזום ולתת מעצמו. אם זה קשה, תעשו צעד צעד ואל תחכו לתמורה. זו הייתה החלטה שלכם לקחת אחריות כבוגרים ולשנות את היחסים ביניכם. כבר על זה אתם ראויים להערכה.
לא תמיד זה פשוט וקל אבל שווה את המאמץ והתוצאות!

"הקשבה של הלב – דיאלוג מסוג אחר בזוגיות וביחסים בכלל(אימגו)" / אריאלה מלצר

הקשבה מן הלב היא אומנות ומיומנות שניתן ללמוד אותה כדרך חיים. לרבים מהאנשים יש קושי רב להקשיב באמת לזולתם. הם אולי שומעים את המילים אך הם אינם נמצאים באמת עם עולמו של בן שיחם. הם בעיקר, עם עצמם וצורכיהם האישיים בלבד. קושי זה הוא אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים במיוחד על היחסים בין אנשים בכלל, ובין אנשים הנמצאים בקשרים קרובים, יחסי עובד מעביד, עמיתים, שכנים, חברים, משפחה, הורים- ילדים ובין בני זוג.

כולנו זקוקים להקשבה מלאה של האחר. הקשבה זו מעניקה לנו בחזרה את עצמנו באמצעות האחר המהווה לנו מראה לעצמנו. היא נותנת לנו תחושה שאנחנו קיימים, שאנחנו משמעותיים וחשובים. כאשר הזולת מקשיב לנו בתשומת לב עם נוכחות של מאה אחוז ומגיב בהכלה מלאה באמצעות תגובותיו המילוליות, לשון גופו, הבעות פניו וטון דיבורו הוא מאשר לנו את מהותנו, הווייתנו וקיומנו. בדרך זו אנו נרגעים, תחושת הביטחון שלנו עולה ואנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו על כל חלקינו כאנשים שלמים.

הקשבה חשובה בכל הקשרים בין בני האדם אך במיוחד במערכות יחסים קרובות בין אנשים וקשרים זוגיים בין בני זוג. ההקשבה חשובה היות והמציאות מזמנת לנו קרקע פורייה לביטוי ההבדלים שלנו כבני אדם, בתפיסת עולמנו, מנהגינו, ערכינו, אמונותינו, מחשבותינו, רגשותינו, רצונותינו וכד' ומשכך יכולה לגרום גם לחיכוכים ולחילוקי דעות.

אנו זקוקים להקשבתו של האחר ולשיתופו באירועי החיים השוטפים שלנו בכלל, על כל מגוון חוויותינו ורגשותינו, הן החיוביים והן השליליים. שגרת החיים יכולה להעלות במרחב היחסים קונפליקטים שונים המעלים רגשות קשים וגורמים לסכסוכים, למצבי מתח וללחץ אותם אנו רוצים לפרוק. אנו רוצים שמישהו יקשיב לנו וייתן מקום לתחושות הכעס, התסכול, הכאב, האכזבה, הפגיעה, העלבון ועוד.

רגשות אלו הינם בלתי נעימים ולעיתים, אף בלתי נסבלים ואנו מחפשים כל דרך אפשרית להיפטר מהם ואחת הדרכים השכיחות והקלות ביותר אך גם בעלת התוצאות השליליות ביותר היא להשליך רגשות אלו על האחר ולהטיח בו האשמות וביקורת. דרך זו פוגעת ומכאיבה לזולת המגיב גם הוא כדרך התגוננות בהתקפה משלו וכך נוצרים הויכוחים והמריבות המשאירים את האנשים פגועים, כואבים ובודדים. שיחה פתוחה וגלויה בין האנשים יכולה לפתור את הסכסוך בתנאי שיש הקשבה אמיתית לעולמו של השני.

לרוב, בשיחה רגילה שבאה לפתור קונפליקט ומתח בין בני הזוג (או בין אחרים) כל אחד מרוכז בעצמו, בכאב, בפגיעה או בתסכול של עצמו ורוצה רק להשמיע את דבריו. כתוצאה מכך, יש הצפת רגשות המקשה עליו לשמוע באמת ולהבין את עולמו של השני. לעיתים, מתפרצים זה לדברי זה, קוטעים אחד את השני, מגבירים את הקול ולפעמים, עד כדי צעקות. בדרך זו לא שומעים באמת אחד את השני ובוודאי שכבר לא מבינים זה את זה. לבסוף, יכולה להתפתח מריבה או ויכוח המסתיים, לעיתים קרובות, בניתוק מגע, יחסים רעועים ועכורים, אווירת כעס, מתח ותסכול, כאב ובדידות כשהעניין המקורי, למעשה, שגרם לויכוח טרם נפתר ואף החריף עקב השיחה הלא יעילה.

כל אחד מבין ואפילו שומע את הדברים מהעולם של עצמו, מזווית הראיה שלו ולכן, כל אחד נשאר בסופו של דבר עם הפרשנות שלו הנובעת מעולמו הנפרד הייחודי, על התנסויותיו מן העבר, מנהגיו, ערכיו, אמונותיו ורגשותיו ואשר נתפסת בעיניו כצודקת ונכונה יותר. במקום לבטא את הכאב, הפגיעה והתסכול שבעולמו כל אחד רוצה לשנות את האחר בהתאם לצרכים של עצמו ולהכניע אותו. השיחה הופכת למאבק כוח, שדה קרב שבסופו של דבר עלולים לצאת ממנו פצועים עוד יותר.

כדאי לזכור שהיות וכל אחד מבני הזוג הוא עולם נפרד, נבדל ושונה, אין צודק ונכון, טוב או רע יותר אלא פשוט אחר.

הסיבה ששיחה רגילה יכולה להפוך למריבה היא שכאשר עולים כעסים ותלונות שונות זה כלפי זה, בני הזוג חווים זאת כהתקפה וכאיום על ה'אני' שלהם ואז נדלקת נורת אזהרה במוח (המוח הפרימיטיבי העתיק האחראי על ההגנה והביטחון) המבשרת על סכנה כלשהי, ממשית או רגשית, על העצמי. כתוצאה מכך, כל אחד מבני הזוג מגיב בהתנהגות תגובתית, אוטומטית והישרדותית כדי להגן על עצמו, בד"כ או בדרך של התקפה או בדרך של בריחה. לכן, בשיחה כזו ניתן לראות לעיתים קרובות, האשמות, ביקורת, שיפוטיות, העלבות, בכי או הסתגרות ושתיקה.

גישת האימגו, שפותחה ע"י ד"ר הארוויל הנדריקס, מציעה דיאלוג שונה שבו יש הקשבה מסוג אחר- הקשבה של הלב עם נוכחות מלאה של הנשמה בעולמו של בן/בת הזוג.

דיאלוג כזה מתאים לבני זוג או לאנשים הנמצאים בקשר אשר ביחסיהם עלו כעסים, קונפליקטים, מתחים, לחצים, אכזבות ותסכולים, כאב, קשיים ובעיות.

אחת הדרכים הבסיסיות של קשר זוגי, עפ"י האימגו, הינה הקשבה והכלה המבוססות על דיאלוג התכוונותי.
בדיאלוג זה המקשיב פועל מתוך התכוונותיות ומפנה אנרגיה מיוחדת להקשבה אמיתית מהלב למה שעולה מהשני תוך חזרה ושיקוף דבריו עד לשמיעה מלאה של כל הדברים. עולמו שלו לזמן הדיאלוג מונח בצד כאילו הגיע עם מיכל ריק.

עפ"י הדי שלייפר ( מבכירות מטפלי האימגו, שפיתחה והרחיבה את הגישה למקומות ומושגים חדשים), זהו ממש טקס, בו האחד עוזב את עולמו, עובר את הגשר הדמיוני שיש במרחב היחסים שביניהם ובא לביקור בעולמו של השני.

לפיכך, הדיאלוג אמור להתנהל בין בני הזוג בלבד, בסביבה נעימה, ללא הפרעות של שיחות טלפון, רדיו או טלביזיה, ויש לבחור עיתוי נוח לשני בני הזוג כדי שתהיה להם האפשרות להתפנות לתהליך ולפנות לשם כך אנרגיה פיזית ורגשית.

בני הזוג יושבים על כסאות זה מול זה, קרובים עד כדי שברכיהם נוגעות זו בזו, שומרים כל הזמן על קשר עין. ללא קשר עין אין קשר בכלל. כשהעיניים קרובות הן נעשות טובות ואוהבות. אפשר ורצוי להחזיק ידיים. בקרבה פיזית כזו ממש מתפתחות 'אוזניים ללב', רואים דברים עדינים בנוף הפנים ובלשון הגוף ומתחילות לזרום במרחב היחסים אנרגיות טובות, חמות ורכות.

כדי שתהליך זה יוכל להתבצע חשוב שתהיה נכונות הדדית של בני הזוג להכיר את עולמו של השני תוך עזיבת העולם של עצמו לפרק זמן מסוים ולעבור אל עולם השני מתוך סקרנות, לב פתוח, רחב ואוהב, לראות ולהכיר את הילד הפצוע, את הכאב שלו ומקורותיו. כמה מדהים לראות כל פעם מחדש כאשר כבר יש מרחב יחסים מטופח, בטוח ומכיל איך בני הזוג מגלים את הקשר של פצעי הילדות שלהם מן העבר לקשיים והקונפליקטים העולים ביחסים ביניהם בהווה.

ההתכוונותיות בניגוד לתגובתיות, פירוש הדבר, להיות מודע לתחושת האיום שעלתה במוח הפרימיטיבי ולתחושות הפיסיולוגיות הנילוות לתחושת הסכנה אך לא לפעול ממקום אוטומטי זה אלא להתרכז ולהתמקד בעולם של השני מהחלק של המוח החדש שנמצא מאחורי האונה הקדמית, לשמוע ולהבין את דבריו של השני. חשוב להדגיש כי הבנה זו אינה בהכרח הסכמה וקבלה של הדברים.

דיאלוג כזה שיש בו שיקוף, הכלה והבנה מראה אני- קיים, אתה –קיים, הקשר- קיים. נוכחותו של בן הזוג או האחר בדיאלוג כזה מהווה אישור וקבלה לקיום שלי ולהיותי כפי שאני. תחושת הביטחון, הערך והקיום עולים ככל שבן הזוג מצליח להיות נוכח בעולמו של השני בהכלה חמה ומלאה . דהיינו, אם הוא מהווה מיכל חם עבור בן הזוג או בקיצור, "מיכם"(= מיכל חם).

חוויה זו מגבירה את תחושת הביטחון בעצמי ובמרחב היחסים שבין בני הזוג. האנרגיה הופכת להיות חמה וטובה ובמצב כזה הקונפליקטים נמסים.
כדאי לראות את הזמנת בן הזוג לבקר בעולמו הפנימי האינטימי ביותר כזכות גדולה שנפלה בחלקו. זו זכות גדולה ומיוחדת להיות האדם הבלעדי והייחודי שנבחר להיות מוזמן להכיר את מעמקי העולם של השני.
בנוסף לכך, זו גם הזדמנות חשובה לשפר את היחסים בצורה מעמיקה ובו זמנית לאפשר גדילה וצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג .

גם מרטין בובר, (כפי שהעלתה הדי שלייפר) בספרו "אני –אתה" העלה את הטענה שקיומו של האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי הדיאלוג – תוך כדי השיח עם זולתו. השיח עם מישהו הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת היסוד של הקיום האנושי אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הוא לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר. גם אפלטון אמר כי הנפש כדי לפגוש את עצמה צריכה לפגוש נפש אחרת .

באמצעות דיאלוג זה לומדים בני הזוג איך ליצור הקשבה מסוג אחר, הקשבה שמביאה להבנה מלאה, היוצרת תחושת ביטחון ואמפטיה הדדית. הדיאלוג ממיס את הקונפליקטים ע"י כך שהוא מסייע לזוג להגיע למקומות הפצועים מן הילדות שלהם ולהבין את דפוסי ההגנה וההתמודדות שלהם, אותם הביאו לנישואין ואשר גורמים להם את הכאב, הסכסוך והמריבות ביניהם. בדיאלוג בני הזוג חווים חוויות מרגשות חדשות ביניהם וכתוצאה מכך, נוצרת אווירה חדשה של חום, התקרבות ואכפתיות. תהליך זה של התבוננות פנימית, תוך הכלה של בני הזוג אחד את השני, קבלת האחר, הקשבה מלאה, נוכחות בטוחה וחיבור לפצעי הילדות הינו תהליך חשוב מאד בריפוי ההדדי של בני הזוג. הוא איטי ויש לתת לו את הזמן הדרוש.

כאמור, דיאלוג כזה הינו שונה משיחה רגילה והוא נועד רק למצבי המתח והקונפליקט שיש בין בני הזוג. אין זו שיחה של שאלה ותשובה. הקשבה של הלב דורשת אימון ולימוד מצד אחד, איך לפתוח את דלת עולמך ולשתף בגלוי ובפתיחות את בן הזוג בעמקי נפשך ומצד שני, ללמוד לתת לבן הזוג נוכחות מלאה מבלי לשפוט אותו באמצעות משקפי העולם הסובייקטיבי שלך.

הדיאלוג הזה נראה בתחילה מלאכותי וטכני ויש אלו שמתקשים בו בהתחלה. חלקם מקשיבים רק למילים ומנסים לזכור אותן במקום להיות נוכח בהוויה וכתוצאה מכך, המילים כבר מגיעות מאליהן. לכאורה, יש בו משהו מגביל אבל זה בדיוק הדבר שמאפשר את הכלת התסכול ושמיעת האחר במאה אחוז.

תהליך זה נראה בעיניי בדומה לנהר עם מים חיים צלולים, נקיים, זורמים ושוצפים בשצף קצף בעוצמה רבה. אם לנהר לא יהיו גדות מספיק גבוהות וחזקות שיגבילו את זרימת המים ויכוונו אותם בכיוון הנכון יש סיכוי גדול שכל המים הטובים הללו במקום להועיל ולהביא חיים, יציפו את הבתים והצמחייה, ימיתו את המרעה ושאר בעלי החיים, יהרסו הכול ויטביעו כל דבר שבסביבתם. אך אם גדות הנהר מגבילות את המים ולא מאפשרות להם לזרום לכל עבר אלא בכיוון מסוים, ניתן להשתמש בהם, לשתייה, השקיה, ניקיון וכד'- משמע- חיים.

לסיום, הקשבה של הלב היא מיומנות שניתן לפתח אותה. היא אומנם מתחילה כדבר מלאכותי, כמו כל דבר חדש אחר, אך משהיא מתפתחת ומופנמת כדרך חיים וכמיומנות של מתן נוכחות מלאה עם הכלה וביטחון, הקשר הופך להיות קרוב ואינטימי, רך ועמוק יותר ומתגלה עולם ומלואו.

קשה לומר שלום – כיצד להתגבר על פרידה מבן זוג / אריאלה מלצר

פרידה מבן זוג אהוב ומשמעותי היא תמיד קשה גם אם כלפי חוץ נראה כי לא נותר ביחסים שום דבר טוב מלבד מריבות וסכסוכים, תסכול רב, פגיעה, ריקנות, ריחוק, ניכור וזרות. זהו תהליך לא פשוט ולעיתים קרובות, אף קשה מנשוא. מאמר זה מתמקד בפרידה בין בני זוג וההתמודדות עימה כתוצאה מסיום הקשר הזוגי.

לרוב, פרידה מבן זוג משמעותי, הן כסיום הנישואין והן כסיום קשר רומנטי אינטימי, היא אירוע משברי מכאיב, מורכב וקשה גם אם מערכת היחסים הייתה אמביוולנטית, מורכבת וקונפליקטואלית. ככל שמערכת היחסים הייתה קרובה יותר או אמביוולנטית וסבוכה יותר והתקיימו יחסי תלות הדדית בין בני הזוג כך הפרידה יכולה להיות קשה וכואבת יותר.

הקושי והכאב שבפרידה מבן זוג אהוב וחשוב אינם נופלים בעוצמתם גם אם בן הזוג עצמו יזם את הפרידה או אם מערכת היחסים נמשכה רק תקופה קצרה יחסית או לא הייתה ממוסדת כלל. כל עוד הייתה משמעות לקשר הזוגי בעיני האדם ובחייו ובמיוחד, אם ההחלטה להיפרד נתקבלה באופן מפתיע ובלתי צפוי חד צדדית ע"י בן זוגו, הפרידה משאירה חלל וריקנות אשר גורמת מצוקה וכאב רבים.

הפרידה יכולה להיות קשה במיוחד אם היא באה כתוצאה מבגידה ורומן מחוץ לזוגיות ולנישואין או הפרת המחויבות והנאמנות לקשר הזוגי, בה בן הזוג העדיף את בן הזוג החדש ובחר לפרק את הזוגיות או את הנישואין ולפתוח עימו חיים חדשים.

הפרידה היא תהליך של אבל על אובדן בן הזוג אשר היווה חלק משמעותי וחשוב בחייו של האדם. זהו אובדן של החיים המשותפים, הציפיות והחלומות לעתיד משותף. אובדן של המסגרת המוכרת המעניקה ביטחון והגנה, שייכות, מעמד שהיו בה הרגלים ופעילויות משותפות.

תחילתו של התהליך יכול לכלול, לעיתים, תחושות פגיעה, זעזוע רב והלם, המתערבבים, לפעמים, עם סערה של תחושות כעס וזעם בעוצמה רבה עד כדי תחושות שנאה ונקם המלווים בכאב עמוק, בדידות, חוסר אמון וריקנות ולעיתים, אף בהלה מהלא נודע ומאי הוודאות שבעתיד.

בתהליך של גירושין או פרוק זוגיות בה מעורבים גם ילדיהם של בני הזוג והמשפחה המורחבת יש צורך, מעבר לתהליך הפרידה הרגשי הקשה ממילא, גם בהתמודדות נוספת עם התהליכים הרגשיים העוברים על הילדים ובני המשפחה כולה, סדרי הראיה, חלוקת הרכוש ויצירת תפקוד הורי משותף חדש.

הפרידה מנפצת, לעיתים, את תחושת הביטחון הכללי של האדם ואבני היסוד, עליהן הושתתו כל חייו. היא יכולה להשפיע על תפקודו היומיומי, על משמעות החיים ועל הזהות והערך העצמי שלו.
לפעמים, בן הזוג ייצג חלקים משמעותיים ומרכזיים ואף קיומיים, בתוך עולמו הפנימי של האדם, אשר באו לידי ביטוי ביחסים האינטימיים בין בני הזוג והיוו נדבך חשוב בהגדרה ובזהות העצמית שלו ובביטחונו העצמי. כתוצאה מכך, בתהליך הפרידה ואובדן בן הזוג האדם חש שהוא לא רק איבד את אהוב ליבו אלא גם חלק מהותי ומשמעותי מה'אני' ומהזהות העצמית שלו.
זו תחושת הריק הכואבת כל כך שרבים חשים במהלך פרידתם מבני זוגם המשמעותיים, כאילו נקרעו מהם חלקים חשובים ביותר לקיומם ולכן, בחווייתם הם אינם יכולים לחיות בלעדיהם. זו אחת הסיבות שבמקרים רבים, בני הזוג מתקשים להתגבר על הפרידה וחוזרים זה לזרועות זה. טיפול יכול לעזור בזיהוי חלקים אלו מתוך מטרה ללמוד לקחת בעלות עליהם, להיות אחראי על החיים האישיים ולחיות כאדם שלם, אך במיוחד, כדי לא להיות תלוי באספקת צרכים חשובים אלו בבן הזוג.

במהלך הפרידה על האדם להסתגל למציאות חדשה בה חייו אינם כוללים יותר את בן הזוג, למצוא משמעות חדשה לחייו ולתפקד בתוך שגרת חיים חדשה לא מוכרת. הו תהליך מורכב אשר כל אחד מתמודד איתו לפי אישיותו, כגון, האם הוא אדם אופטימי מיסודו או פסימי, האם הוא בעל חשיבה חיובית או שלילית, האם הוא אדם תלותי או עצמאי, האם הוא מאמין בכוחותיו או לא וכד'. כל אחד מתמודד עם הפרידה בדרכו שלו ובקצב המתאים לו, עפ"י הדפוסים האישיים האופייניים לו, התנסויותיו מן העבר ומהילדות ועפ"י היכולת שלו להתגמש ולהסתגל למציאות משתנה.

לעיתים קרובות, תחילתה של הפרידה, ואף תקופה ממושכת לאחר מכן, יכולה להיות קשה מנשוא ובלתי נסבלת, רוויה במתח ובלחצים רבים, תחושת הבדידות גוברת והכמיהה והגעגועים לבן הזוג ולחיים המשותפים מתעצמים. במצב זה יכולות להישכח המריבות והסיבות שהביאו לפרידה ונזכרים בגעגוע רק בחוויות הטובות. כל דבר יכול להזכיר את החוויות המשותפות מן העבר ואת אובדן האהוב כגון, שירים שבן הזוג אהב, אנשים הקשורים לשניהם, חפצים, ריחות וטעמים, מקומות שבילו בהם ביחד וכד' ולעורר מחדש את הכאב.

המחשבות נודדות ועוסקות רוב הזמן בבן הזוג ובחסר שלו עד, שלפעמים, ביצוע של המטלות היומיומיות הפשוטות ביותר הופך להיות משימה מסובכת וקשה. ישנו קושי רב להתרכז בעבודה, במשימות ובתפקודים השוטפים ובשגרת היום. לעיתים, יש רצון להתכנסות ולהסתגרות, היעלמות לשינה מרובה דבר המבטא כאב עז, דיכאון וצער עמוק.

לעיתים, אף הניתוק מבן הזוג נחווה אצל רבים כמו גמילה מהתמכרות, דבר הבא לידי ביטוי בקשיים פיזיים ורגשיים כאחד. תהליך הפרידה ובמיוחד השלב הראשוני שלה יכול להיות מלווה בהזדקקות עזה ודחף כפייתי לבן הזוג, בבכי רב ובתופעות פיסיולוגיות שונות כגון, בעיות במערכת העיכול, חוסר תיאבון או אכילת יתר, כאבי ראש, לחצים ומועקה בחזה, קשיי נשימה, ועוד.

טליה (שם בדוי) תיארה את המתחולל בנפשה לאחר שנפרדה לאחרונה מבן זוגה לאחר שלוש שנים צמודות ביחד : "אני מתמוטטת, מרוסקת, לא יכולה בלעדיו, לא ישנתי כל הלילה, לא יכולה לנשום, אין לי כוח לכלום אפילו לא יכולה להרים את עצמי מהמטה.. מה יש לי שם( בעתיד)?.. אני מוכנה לעשות הכול בשבילו.. הוא כבר לא צריך אותי…מוותר עלי.. לא אוהב אותי מספיק.."
למרות שהפרידה הייתה פרי יוזמתה של טליה היא מרגישה אבודה ומבוהלת עד אימה מהחיים הצפויים לה ללא בן זוגה ומהלא נודע העתידי. כמו טליה, רבים חווים בעקבות פרידה מבן הזוג חוסר משמעות ואובדן של טעם החיים. הם מרגישים מפורקים, לא רואים כיצד הם מתאוששים ומתגברים על אובדנו של בן הזוג, וחשים עצב,ייאוש, כאב, חרדה, חוסר ערך, חוסר ביטחון, בדידות וריק עצום.

ישנם אלו שכתגובה הישרדותית מנסים להכיר במהירות בני זוג חדשים, ניסיונות שמן הסתם, נועדו לכישלון היות והם טרם עיבדו רגשית את הפרידה ואין עדיין מקום פנוי בעולמם לבן זוג חדש. תהליך ההתאוששות מהפרידה דורש זמן, גם אם הוא כואב, כי בסופו של התהליך יוצאים לצמיחה ולהתפתחות אישית מחוזקים יותר ואף עם כוחות חדשים שהתגלו רק לאחר הפרידה וכתוצאה ממנה. רק אחרי עיבוד וסגירה רגשית של הפרידה מבן הזוג מתפנה באמת מקום בלב לבן זוג חדש.

אז איך מתגברים על פרידה מבן זוג אהוב כשזה נראה כל כך קשה ובלתי אפשרי?
סגלו לעצמכם חשיבה ואמונה חיובית. גם אם זה לא הנטייה הטבעית האופיינית לכם, אף פעם לא מאוחר להתחיל לאמץ גישה חיובית לחיים ואם לא עכשיו אימתי?
איפה שאנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו שם אנחנו חיים, האנרגיה שלנו הולכת למקום ששם תשומת הלב שלנו. בעקבות ההתמקדות במחשבות החיוביות, המוח קולט מסרים חיוביים, מפריש אנדורפינים (חומרים שהשפעתם מרגיעה) לגוף ומערכת העצבים המרכזית נרגעת ויוצרת בתוכנו שלווה, שקט, רוגע ואופטימיות.

כמו כן, התמודדות מוצלחת תתאפשר כשתחליטו לראות את הדרך להתאוששות ולהחלמה כצעד אחר צעד, שלב אחר שלב, כהתמודדות של כל יום בנפרד בדרך לריפוי, כמו שאמר הפילוסוף הסיני לאו טסה " כל מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד הראשון ".

כשלב ראשון, היצמדו לשגרת היומיום ולעיסוקים הרגילים שלכם, ספקו לגופכם את התנאים הרצויים והמאוזנים לו. שמרו על תזונה נכונה, שתו הרבה, עסקו בספורט ובמגוון של פעילות גופנית (המעלה גם היא את רמת האנדורפינים בגוף, מפחיתה מתחים ומשפרת את ההרגשה הכללית). למדו תרגילי נשימה ועסקו ביוגה ובמדיטציה כדי ללמוד להרפות ולהירגע. לכו, למשל, לסדנת יוגה צחוק ובכלל, תנו לעצמכם גם הזדמנות ליהנות מדברים מצחיקים וקלילים, מבדיחות, מקומדיות, ממערכונים, מסטנדאפ וכד'. זה אומנם לא יעלים את הכאב אבל ישחרר במעט וייתן קצת מנוחה ממנו.

דרך נוספת לשחרור והקלה של רגשות קשים היא כתיבה. קחו מחברת והעלו על הכתב באופן חופשי וזורם בצורת יומן, שירים וכד' את כל החוויות שלכם, קשייכם, מחשבותיכם, רגשותיכם, ציפיותיכם וכל העולה על רוחכם. הכתיבה עצמה משחררת, יוצרת מרחק כלשהו מהכאב להתבוננות מהצד, מארגנת ומבהירה דברים, וניתן לעשות אותה בכל עת מבלי להיות תלוי באף אחד.

גוונו את שגרת חייכם, צאו לבלות בחברת אנשים אהובים ומעניינים וצרו לעצמכם פעילויות והרגלים חדשים.
אם היו לכם בעבר רצונות ללמוד או להתנסות בתחומים מסוימים אז זה זמן טוב ליישם רצונות אלו. הירשמו לחוגים, לסדנאות או ללימודים הרצויים לכם וכך תיצרו לעצמכם עיסוקים ותחומים חדשים מהנים ומעניינים שימלאו אתכם בעניין חדש, סיפוק, הנאה וחוויות חדשות. בדרך זו תכירו גם אנשים חדשים שיכנסו למעגל חייכם וימלאו אתכם באופטימיות, התרגשות ובהתחדשות.

בנוסף לכך, כדאי לבדוק ולהתבונן בדברים החיוביים שיכולים לקרות לכם בעתיד ולראות את הפרידה כפתח לאפשרויות חדשות הצפויות לכם. ממש דמיינו אותם כאילו הם כבר מתרחשים והרגישו את החוויה שעולה בכם כתוצאה מכך. כשמגיעות המחשבות השליליות, המירו אותן במחשבות חיוביות כדי שהן יוכלו לעבור הלאה במהרה.

לכל אדם יש את 'תחנת הכוח' הפנימית שלו ובה נמצאת האנרגיה הטבעית הגרעינית שלו עם כל הפוטנציאל שטמון בו. 'תחנת כוח' זו כוללת את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים, יכולותיו, תכונותיו, כישוריו והמשאבים העומדים לרשותו הפנימיים והחיצוניים, המעניקים לו חוסן וחוזק. לעיתים, אנשים נוטים "לשכוח" או להתעלם מהם.
זה הזמן להתחבר לתחנת הכוח שבתוככם המהווה את העוגן הפנימי שלכם ולכוחות הנפשיים שבעולמכם, להאמין בכוחות האישיים שלכם, לשים את עצמכם במרכז ולראות מה אתם צריכים וזקוקים, מה מתאים ונכון לכם, ללכת עם האמת הפנימית שלכם, ובעיקר, להיות מי שאתם.

התבוננו ב"יש" ולא ב"אין" שבחיים שלכם. יש בחייכם עוד דברים שגורמים לכם נחת, שמחה וסיפוק כמו עבודה, פרנסה, בריאות, הישגים והצלחות ועוד. יתירה מזאת, יש בחייכם עוד אנשים נוספים, יקרים ומשמעותיים, שהיחסים עימם חשובים לכם וקרובים לליבכם. התבוננו בחשיבות שלהם בשבילכם ובצורך שלכם בהם בחייכם. שום דבר הוא לא מובן מאליו. זהו זמן נכון להתרכז בהווה ולראות את כל החיובי המשמעותי והמשמח שבחיים שלכם.

יש לראות את משבר הפרידה כתקופה זמנית שיש לה סוף, לדמות אותו כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. זה טבעו. לכן, מה שאתם עוברים עכשיו הוא כאבי גדילה והתפתחות, שכן הקשיים שאתם חווים היום בחיים שלכם באו ללמד אתכם משהו על עצמכם ועל חייכם כחלק מההתפתחות האישית שלכם לקראת בגרות, עצמאות ובשלות נפשית. אין גדילה ללא כאב.

כשקשה לכם, פנו לחבריכם הטובים ובני המשפחה הקרובים לכם והרשו לעצמכם לבטא בפניהם את רחשי ליבכם וקשייכם. תנו לגיטימציה לכל הרגשות שעולים בתוככם, זה אנושי וטבעי להרגיש כך במצב כזה. שחררו את הרגשות הקשים שלכם כמו הכאב, הכעס, חוסר האונים, הייאוש, העצב, הצער ותנו לבכי לעלות, אם אתם מרגישים צורך בכך. כשכואב, בוכים. תנו לעצמכם רשות להיות חלשים ולהיעזר, זו לא בושה. אל תיאבקו ברגשותיכם, תנו להם להיות. קבלו את עצמכם כמו שאתם, אל תבקרו ואל תשפטו את עצמכם. התייחסו בחמלה אל עצמכם. אתם זקוקים לה, גם ככה קשה וכואב לכם. כשמשחררים את הרגשות הקשים מתפנה באמת מקום לשמחה, להנאה ולאנרגית החיים להגיע.

תנו לעצמכם רשות לקבל מקרוביכם אהבה, תמיכה, חום, אוזן קשבת, משענת, הבנה, קבלה והכלה. לרוב, ביטוי המצוקה והכאב בפני אנשים אוהבים ותומכים וקבלת עזרה מהם מפיגים את תחושת הבדידות ואת חוסר המשמעות ומאפשרים שחרור והקלה.

לאלו שהפרידה באה ביוזמתם ולמרות זאת קשה להם, כדאי להיזכר שוב בנסיבות ובמציאות העובדתית שהביאה אותם להחלטה להיפרד על מנת לראות שוב שהם עשו צעד חשוב למען עצמם ולמען איכות חייהם. רצוי מאד להימנע מיצירת אידיאליזציה של בן הזוג והחיים המשותפים עימו.

משהו השתבש במציאות החיים שלכם בניגוד לציפיותיכם ואם הפרידה היא בלתי נמנעת, אז אין ברירה צריך להתמודד. לכן, זוהי הזדמנות מצוינת לעשות סדר בעולמכם הפנימי ולארגן אותו מחדש. כל משבר הינו הזדמנות לשינוי בחיים. כדאי להפוך את משבר הפרידה למנוף של גדילה ולהעלות את המודעות שלכם לעצמכם. קחו את מושכות חייכם בידיכם ואחריות על עצמכם. נסו להבין מה הפרידה באה ללמד אתכם בחיים שלכם וכיצד היא יכולה לסייע לכם בהתפתחות האישית שלכם, לאן היא יכולה לקחת אתכם בעתיד וע"י כך למצוא משמעות חדשה לחיים בשונה ממה שהיה לכם עד כה.

זכרו לקחת את כל הטוב שקיבלתם מהקשר עם בן הזוג ודעו שהוא נשאר איתכם כי אף אחד לא יכול לקחת את זה מכם גם אם הוא לא נמצא אתכם פיזית.

כמו בתהליך אבל, לאחר שלבי ההכחשה, הכעס, העצב והכאב יגיע שלב הקבלה וההשלמה עם המציאות החדשה. לאט ובהדרגה המחשבות המכאיבות יופיעו לעיתים רחוקות יותר, עוצמת הכאב תלך ותפחת ותמצאו את עצמכם מפיקים הנאה מחברתם של אנשים מוכרים וחדשים, מאירועים ומחוויות שונות ומגוונות. מתחילים להתרגל לשגרת החיים החדשה, לראות שוב את האור בחיים מה שמחזיר את החיוך לפנים. החיות, החיוניות, התשוקה ואנרגית החיים יוקרנו כלפי חוץ ויאפשרו הכרויות חדשות ויצירת קשר זוגי חדש ממלא ומספק.

אם אתם מתקשים להתמודד לבדכם עם משבר הפרידה והקשיים שלכם, כדאי לכם לשקול פניה לעזרה מאיש מקצוע שילווה אתכם בתהליך הקשה הזה ויסייע לכם לראות את האור בקצה המנהרה. לפעמים, כאשר מופיע דיכאון כתגובה לאובדן בן הזוג כתוצאה מהפרידה ממנו יש לשקול גם מתן טיפול תרופתי שיתמוך בתהליך ההתאוששות ובחזרה לחיים מהנים ומספקים.

לסיום, טבעו של כאב שהוא עובר וחולף. תנו לעצמכם את הזמן הדרוש לכם לעבור את התהליך.
שמרו על אופטימיות, תנו לאמונה שלכם בעצמכם ובכוחות החיוביים הטמונים בכם להוביל אתכם. דמיינו את המציאות הרצויה לכם והרגישו אותה בתוככם. האמינו שהעתיד צופן לכם חוויות חדשות, משמחות ומרגשות לא פחות ואף יותר. חשיבה חיובית, האמונה העצמית והאופטימיות, שמשהו טוב מחכה לכם בעתיד, יחזירו לכם את הצבע ללחיים, את הביטחון העצמי, תחושת הערך, המשמעות ושמחת החיים ויובילו אתכם ליציאה מן המשבר לחיים חדשים כפי שאתם מייחלים להם.

הכותבת הינה מנהלת מכון רעות ברחובות, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית מוסמכת reut4u.co.il .

"נשים קטנות" – המכורות לאהבה בלתי אפשרית / אריאלה מלצר

"נמאס לי מההתרפסות של עצמי..", "אני מרגישה קטנה ותלותית כשאני איתו..לא יכולה בלעדיו.." כך מספרת טלי(שם בדוי), כבת 36, גרושה, אישה נאה ומצודדת למדיי, מוכשרת וחכמה, עובדת במקצוע חופשי, אם לבת מתבגרת. טלי מנהלת רומן כ- 5 שנים עם גבר נשוי, המבוגר ממנה בשנים רבות, שהודיע לה מראש כי הוא אינו מתכוון לפרק את נישואיו. טלי מרגישה במלכוד לפיו, היא נפגעת וסובלת מהקשר הזוגי יותר משהיא נהנית ממנו אך עם זאת, חרף העובדה שהיא מבינה כי עליה לסיים את הקשר, אין לה עדיין את הכוחות הנפשיים לצאת ממנו.

בתחילת הקשר ובמהלכו התרשמה טלי עמוקות מהקסם של בן זוגה, מחיזוריו ומהפינוקים הרבים שהרעיף עליה. היותו איש עסקים, בעל עוצמה וכוח רב, מקושר היטב במקומות הנכונים, מבוסס כלכלית ובעל נכסים רבים יצרה לה פתחים חדשים לעולם שלא הכירה, נתנה לה גב ותמיכה, הן רגשית והן כלכלית. " הייתי ילדה טובה ותמימה והוא פקח את עיניי לעולם"" כך אמרה והיא הוקסמה מהאיש שפתח לה את השערים לעולם הרחב, להתפתחות מקצועית, כלכלית ולחוויות ואפשרויות חדשות בחיים. היא התאהבה בו עד עמקי נשמתה ולאט לאט פיתחה בו תלות כלכלית ורגשית עד כדי כך שלא העזה לעשות שום מהלך בחייה בלעדי הליווי וההנחיות שלו. בחברתו היא מרגישה מיוחדת, משמעותית, חשובה, מושכת, מוגנת ובטוחה. במהלך הקשר היא גילתה כי בן זוגה מנהל קשרים נוספים עם ידידות נוספות, עליהן ידעה כי הן היו המאהבות שלו בעבר וכי הוא שומר איתן על קשר ועוזר להן בהתאם לצורך.

טלי קיוותה כי אהבתו אליה תגרום לו להתגרש ולהינשא לה. עם הזמן חשה קנאה צורבת בכל פעם שהוא יצר קשר עם ידידותיו מן העבר, אך גם בכל פעם שהוא מבלה עם אשתו בזמן שהיא מחכה לו לבדה במיוחד, בשבתות וחגים שמהווים עבורה סיוט. היא החלה מתחקרת אותו על פעילויותיו השונות, על מעשיו, מתלוננת, מאשימה אותו ובוכה, דבר שמעיק על בן זוגה, מרגיז אותו וגורם לו להאשים אותה שהיא אינה יודעת להעריך את מאמציו להיות עימה ואת כל מה שהוא עושה למענה ולאיים עליה בפרידה. כתוצאה מכך, מפגשיהם שהיו פעם מפגשי אוהבים ומקור להנאה והתרגשות הפכו למריבות ולויכוחים בלתי פוסקים. שניהם החלו לדבר על הצורך בפרידה אך בכל פעם שהנושא עולה טלי חשה פחד ובהלה עד כדי אימה מפני הפרידה האפשרית והיא עושה הכול כדי להמשיך את הקשר, "אני מתחננת על נפשי", "אני מוכנה לספוג כמעט כל דבר ובלבד שלא אהיה בלעדיו". "את לא מבינה" היא אומרת לי "כל החיים שלי סובבים סביבו 24 שעות ביממה".

למרות מאמציו של בן זוגה להשביע את רצונה ככל האפשר טלי מגבירה מפעם לפעם את דרישותיה ממנו אשר מעמידות אותו בפני קשיים רבים לבצע אותן, דבר המאלץ אותו לשקר לה על מנת למנוע חיכוכים ומריבות ביניהם.

טלי מקבלת הכרה לקיומה וחווה את עצמה כחשובה, אהובה, משמעותית ומיוחדת רק כשתביעותיה ממנו נענות מצדו וכשהוא אינו יכול לעמוד בציפיותיה המוגברות היא חווה את עצמה לא קיימת דבר שגורם לה כאב וסבל רב. בהתנהגותה היא אינה רק שוללת את החופש של בן זוגה לנהוג בהתאם לצרכיו אלא בעיקר את שלה ע"י כך שהפכה את קיומה ובטחונה כתלויים במעשיו ובהתנהגותו. בטחונה העצמי נמדד בחווייתה הפנימית עפ"י התנהגויותיו השונות של בן זוגה ולא כמהות קבועה ויציבה של ישותה ואישיותה כבן אדם נפרד. כל מריבה או העלאת אפשרות הפרידה ובמיוחד הפיוס שבא אחריהן מעלים את עוצמת המשמעות העצמית שלה, את היותה אהובה ורצויה, מרגיעה את החרדה הפנימית שלה ומעלה את בטחונה העצמי באופן זמני עד לפעם הבאה. בדרך זו נוצר מלכוד ומעגל סגור של סימביוזה ותלות הדדית בין בני הזוג שטלי מתקשה מאוד לפרוץ אותו.

טלי חשה את עצמה חסרת אונים, מתוסכלת, חלשה, פגועה, קטנה, מפוחדת ואבודה בלעדיו אך בעיקר ללא כל חופש בחירה ושליטה על חייה. "אני מוכרחה להיפרד ממנו ולבנות לי חיים משל עצמי" היא חוזרת ומשננת לעצמה תוך שהיא יודעת שאין היא מסוגלת עדיין לעמוד מאחורי הצהרותיה. היא יודעת כי היא איבדה את עצמה בתוך הקשר הבלתי אפשרי הזה ולא אוהבת את מה שנעשה ממנה. לדבריה, הסבל והכאב שהיא חווה כעת בתוך הקשר כבר אינו שווה את רגעי הנחת שלה ממנו אך יחד עם זאת, היא מתקשה לעשות את הצעד המשמעותי, הכול כך קשה עבורה, להיפרד ממנו ולנסות להחזיר לה את עצמה ואת מושכות חייה כאדם בוגר, עצמאי בעל כוחות וחופש בחירה והחלטה. לאחרונה, החלה טלי, במקביל לקשר הקיים, להרשות לעצמה לצאת עם גברים אחרים אך לדבריה, שום גבר אינו מושך אותה כמו מאהבה וברור שטלי לא תמצא עניין באף גבר אחר כל עוד היא לא מסיימת את הקשר הנוכחי ונפרדת ממנו רגשית. היא עדיין אינה בשלה להיפרד מהמקום הנוח, המוגן והבטוח שמספק לה אהובה למען מציאות חיים של זוגיות חדשה בה תצטרך להתמודד עם עצמה כאדם עצמאי ומובחן ועם קשיי המורכבות של המציאות האמיתית בחיים.

דוגמא נוספת היא תמר( שם בדוי) האומרת "מפחיד אותי להיפרד ולהיות לבד.." תמר, כבת 43, אם לשתי בנות, אישה נבונה, נעימה ומאירת פנים, אינה עובדת כיום. בשנה האחרונה עבדה במשרה חלקית. רוב השנים לא עבדה והקדישה את עצמה לטיפול בבנותיה. חיה מזה כ- 18 שנים ללא נישואין עם בן זוג אשר הקשר עימו מבוסס מתחילתו, בעיקר, על שותפות הורית וניהול הבית ולא על מערכת יחסים זוגית. לדבריה, הוא אינו מעריך אותה, מבקר ומוכיח אותה ללא הרף על מעשיה, מונע ממנה גישה לכספים המשותפים, קובע את ההחלטות בבית ונמנע מלהימצא איתה בקרבה ואינטימיות ואף אינו מקיים עימה יחסי מין מתוך טענה של אידיאולוגיה רוחנית. בני הזוג ישנים זמן רב בחדרים נפרדים ומנהלים חיים מקבילים נפרדים כשרוב מפגשיהם הם משפחתיים וקשורים לארגון הבית בלבד. רוב עולמה של תמר סובב סביב בנותיה והטיפול בהן, משקיעה בהן רבות וכל הזהות והמשמעות של חייה מבוססות על האימהות הטובה שלה. בן זוגה משקיע את רוב זמנו בעבודתו, בארגון הרוחני אליו הוא משתייך ובעיסוקי המשפחה.

כל שיחותיהם של בני הזוג נסבות סביב המטלות שיש לעשות, והאם תמר מבצעת אותן לשביעות רצונו. יחד עם זאת, למרות תחושותיה הקשות במערכת היחסים עם בן זוגה, המסגרת המשפחתית שכה הייתה חסרה לה בילדותה מעניקה לה תחושות שייכות, ביטחון ויציבות והפחד לאבד את זה מעורר בה אימה עד כדי שיתוק.

תמר חוותה בילדותה אובדנים שגרמו לה טלטלות וחוויות קשות. עקב כך היא נאלצה לעבור מקום מגורים לעיר אחרת, בי"ס אחר, חברים חדשים וכד'. לא היה מי שיתייחס לקשיים של תמר הילדה עם כל העצב, הכאב והאבל שלה דבר שאילץ אותה להסתיר את רגשותיה ולבסוף, להתכחש אליהם. היא נאלצה ללמוד לשרוד בכל מציאות, קשה ככל שתהיה, והדרך שהיא מצאה היא לרצות ולספק את האחרים כדי שיאהבו אותה ולא יעזבו אותה. דרך הגנה נוספת שהיא סיגלה לעצמה היא להסתפק במועט ולהכחיש כל כאב או עצב שחשה ובמקום זה לחייך כל הזמן אל העולם ולסובבים אותה ולשמוח מכל דבר קטן. בדרך זו היא חיה בפיצול פנימי בתוכה לפיו חלק מהעולם הרגשי בתוכה חי ופעיל אך חבוי ומנותק ממנה, ולכן, קשה לה לבטא כעס, תסכול, קושי או צער ואילו החלק האחר שלה בא לידי ביטוי חיצוני ביחסים שלה עם הסובבים אותה שם היא נראית, לכאורה, אישה מאושרת, שמחה ומסופקת. המסכה שהיא בנתה לעצמה לאורך שנים, כהגנה שסייעה לה לשרוד, נראתה לה כל כך אמיתית עד שהיא כבר לא ידעה מי היא באמת, מה הן יכולותיה, כוחותיה וכישוריה והביטחון שלה נשען בעיקר על התייחסותם של אחרים כלפיה והצורך שלה באהבה מאחרים. פיצול זה גרם לתמר לחיות לאורך שנים בזיוף עם עצמה אלא שבעת האחרונה הוא אינו נותן לה מנוח ואינו מאפשר לה יותר להתעלם מהכאב של חייה במיוחד שבנותיה גדלות ואינן זקוקות לה כבעבר.

יתירה מזאת, היות ותמר גדלה בחברת נשים שנעזבו בדרך זו או אחרת ע"י גברים, היא חווה את הגברים כנוטשים ותופסת את הנישואין רק כשלב לפני גירושין. מכאן ניתן להבין את בחירתה הלא מודעת של תמר בבן זוגה שמלכתחילה הציע לה להקים משפחה ללא זוגיות ובכך היא לא "הסתכנה" בנטישה נוספת של אדם קרוב שהייתה פוגעת בה שוב וגורמת לה סבל וכאב רב.

כתוצאה מההתנסויות בילדותה נמנע מתמר לפתח מיומנויות התמודדות ויכולות אישיות ועקב כך גם הערכה עצמית טובה. יחד עם זאת, תחושות הנטישה והבדידות שלה לימדו אותה לשרוד בעולם ע"י הימנעות והכחשת כאביה. לכן, מצד אחד, היא חווה חוסר אונים, פחד, חוסר ביטחון וחולשה ומנותקת מיכולותיה האובייקטיביות לחיים עצמאיים, דבר המעצים את תלותה בבן זוגה ומצד שני, מגלה פוטנציאל רב וכישורים רבים שאינם ממומשים במציאות כאדם בוגר ועצמאי. פיצול זה, כששני חלקים אלה חיים בתוכה ללא קשר או חיבור ביניהם מאפשר לה להמשיך ולהכחיש את המציאות הכואבת של יחסיה עם בן זוגה, בה היא חיה כיום ולמעשה, מונע ממנה לצאת מהמלכוד בו היא נמצאת וליצור לעצמה מציאות חיים מתאימה ומספקת יותר .

טלי ותמר הן דוגמא לנשים רבות, לרוב, אינטליגנטיות, מוכשרות ועצמאיות, חלקן מתפקדות היטב מחוץ לזוגיות, מצליחות במקצוען, יפות ומושכות הנשאבות לתוך קשר זוגי, בו הן מאבדות את תחושת הערך העצמי שלהן, את האמון בכוחותיהן הנפשיים ומפתחות בבן זוגן תלות רגשית גבוהה, ואף פיזית וחומרית, עד כדי איבוד העצמיות שלהן כאדם נפרד ועצמאי. הן מרגישות לכודות בתוך קשר מייאש, פוגע ומכאיב ללא יכולת להיפרד מבן זוגן. הן מרגישות חסרות ביטחון, קטנות וחלשות ואף לעיתים, מושפלות. הן חוות את עצמן כילדות קטנות שהולכות לאיבוד בעולם המציאותי ללא בן זוגן, אותו הן תופסות כדמות הסמכותית והדומיננטית, בעלת הכוח שתטפל בהן ותגן עליהן מפני פגעי החיים.

נשים לא מעטות נמצאות בקשר עם בן זוג אשר גורם להן להקריב את עצמן בתוך יחסים בלתי אפשריים ואפילו, לעיתים קרובות, הרסניים בעיקר, מבחינה נפשית, עבורן.

נשים אלו דוגמת טלי המנהלת רומן עם גבר נשוי, כמו גם נשים הסובלות מהתעללות נפשית ו/או פיזית מצד בני זוגן, וגם אלו, כמו תמר, הנמצאות בזוגיות פוגעת ומתסכלת, חוות הרבה סבל וכאב בתוך הקשר ומתקשות לסיים אותו ולהיפרד למרות שמערכת היחסים כבר גורמת להן הרבה צער, עוגמת נפש ומצוקה. הן מבטלות את עצמן ומוחקות את צרכיהן במערכת היחסים. מצב הרוח שלהן משתנה בהתאם להתנהגותו של בן הזוג, והן, לפעמים, אינן מעזות לפעול באופן עצמאי ללא אישורו או בניגוד לרצונו. הן חוששות שמא הוא יעזוב אותן, הן פיזית ממשית והן רגשית, כמו גם מפחדות מפני הכעס שלו, תגובותיו המאשימות, המבקרות והמזלזלות.

אישה כזו מתנהגת, לעיתים, כמכורה לבן זוגה ולקשר הזוגי. היא מרגישה מצד אחד, משיכה עזה וכוח חזק ממנה המפעיל אותה, לעיתים, להתנהג באופן אובססיבי ובלתי נשלט כגון, התפרצויות של כעס, האשמות, בכי או צעקות ומצד שני, ההתעסקות הכפייתית הזו גורמת לה סבל וכאב רב. היא מעסיקה את עצמה במחשבות רבות על הקשר, על המריבות והוויכוחים הרבים ביניהם, תגובותיו והתייחסותו אליה, מחשבותיו ורגשותיו כלפיה. היא נעלבת ונפגעת רבות מכל התנהגות שלו המתעלמת מצרכיה ונותנת לפחדים שלה לנהל את חייה ולהשפיע על כל מהלך יומה ופעילויותיה.

טלי אינה מכירה בערך עצמה, לא מאמינה בכוחותיה, מרגישה לא בטוחה בעצמה ונראה, לכאורה, שהפקידה את בטחונה אצל בן זוגה. נשים כמו טלי ותמר אינן סומכות על עצמן. כל תחושות הביטחון העצמי, הערך, המשמעות, ההערכה והדימוי העצמי מופקדים אצל בן זוגן. בן הזוג מייצג בתוך עולמן פנטזיה ילדותית של ביטחון והגנה, טיפול ודאגה, חוכמה, סיפוק והנאה. עוד הוא מייצג בעולמן את החלקים שבחווייתן חסרים בתוכן והוא משלים להן את החסר כדי להרגיש בטוחות ומוגנות. בחוויה הפנימית שלהן, לעיתים, הלא מודעת, להיות בלעדיו, זה ללכת לאיבוד, להישאר בתוך ריק, חלל, חסר גדול כאילו הוא לוקח איתו את החלקים האלה איתו ומשאיר אותן בתוך ריק שחור, דבר שמעלה את רמת החרדה שלהן וגורם להן לעשות הכל על מנת שלא יעזוב ובדרך זו פוחתת החרדה .

ה”לבד" נתפס אצל אישה כזו כחוויה של חידלון, מוות, הליכה לאיבוד. לתחושתה, לעיתים קרובות, בניגוד למציאות האובייקטיבית, אין היא מסוגלת לדאוג בעצמה לכל סיפוק צרכיה כראוי והיא זקוקה לבן זוגה, לזולת, האחר, שיספק את כל מחסורה וצרכיה הבסיסיים ביותר. עמוק בתוכה היא חווה את עצמה כילדה קטנה וחלשה הזקוקה לטיפול, הגנה ודאגה של מישהו חזק ממנה, חכם ומוכשר. החרדה עולה בכל פעם שיש סימן, ולו הקלוש ביותר, של נפרדות או רצון להיפרד ממנה כי היא אינה רואה את עצמה כאחראית על חייה, כבעלת כוח, יכולת וכישורים משל עצמה, היכולה לדאוג לעצמה.

נשים אלו מרגישות אמביוולנטיות גדולה כלפי בן זוגן, לעיתים אף תחושות אהבה ושנאה בו זמנית כלפיו. הן מתקשות לקחת אחריות על חייהן ועל הבחירות שלהן. אחריות שפרושה לקחת את המושכות של חייהן בידיהן ולהתמודד בכוחות עצמן עם הקשיים שבמציאות על כל הקושי הכרוך בכך. הן מגלות נזקקות גדולה ומתקשות לקחת בעלות על החסרים שבתוכן ולמצוא את הדרך למלא חסרים אלה בעצמן תוך סיפוק צרכיהן והעלאת ביטחונן העצמי.

לרוב, על אף יכולותיהן האובייקטיביות הגבוהות, הן לא מאמינות שיש בכוחן לעמוד בעצמן מול מציאות החיים והן זקוקות שמישהו ימלא עבורן את החסר. לעיתים, באופן רציונאלי, הן מכירות בכישוריהן הרבים אך עמוק בתוכן הן מנותקות רגשית מידיעה זו. הן אינן חוות את עצמן כאדם בשל ובוגר העומד על רגליו כאדם עצמאי, נפרד היודע שיש ביכולתו לדאוג לעצמו. חסרה להן הידיעה הפנימית שהן מסוגלות להתמודד עם קשיים, בעיות, תסכולים והפחדים שלהן בכוחות עצמן ולהעניק לעצמן את הביטחון לו הן כה זקוקות. כך הן מעצימות בעצמן את התלות הפיזית והרגשית שלהן בבן זוגן, ומאבדות את ביטחונן העצמי ואת השליטה על חייהן. הן מפוחדות, מוותרות על רצונותיהן וצרכיהן ומשלמות על כך מחיר כבד.

ככל שהאישה מוותרת על ה"אני" העצמי שלה כך קשה לה יותר להיפרד מבן זוגה ולהאמין שהיא מסוגלת לחיות בלעדיו. הפחדים העמוקים שמא היא לא תשרוד כלכלית או תחיה בבדידות נוראה או לא תסתדר בלעדיו בעולם מנחים את מהלכיה וחוסמים אותה מלראות עתיד חיובי עבורה, את כוחותיה העומדים לרשותה ואת הדרכים האפשריות העומדות בפניה.

נשים אלו, מן הסתם, יתקשו, לרוב, לצאת לבדן מהמלכוד בו הן נמצאות והן זקוקות לעזרה, רצוי אף עזרה מקצועית, שתסייע להן להכיר את עצמן כאדם שלם, כולל הכוחות, הפחדים והחולשות שלהן ומקורותיהם, לקחת אחריות על מציאות חייהן, בחירותיהן ורגשותיהן ולהעלות את הדימוי והביטחון העצמי שלהן. עליהן לעבור דרך בה יוכלו להתחבר ולהאמין בכוחותיהן הנפשיים ובכישוריהן וליצור מובחנות וגבולות בינן לבין הזולת כאדם נפרד, בוגר ועצמאי בעל עולם מלא וייחודי. רק כך הן יוכלו להחזיר להן את עצמן, להגשים את עצמן ולממש את הפוטנציאל הטמון בהן וע"י כך יוכלו ליצור לעצמן מציאות חדשה ומספקת בה יהיה להן חופש בחירה, עצמאות ויחסים שוויוניים ומהנים עם הזולת בכלל ועם בני זוגן, בפרט.

קשר זוגי עם פער גילאים בין בני הזוג- מה מושך אותם לקשר? אריאלה מלצר

נישואין בין גבר המבוגר יותר מאשתו הינם שכיחים בתרבויות השונות אולם לא פחות מקובל לראות זוגות בהם הגבר מבוגר מבת זוגו הצעירה ממנו בשנים רבות. זיווג כזה מתקבל בהבנה ונתפס כנורמה חברתית מקובלת. לעומת זאת, קשר רומנטי בין אישה המבוגרת בהרבה מבן זוגה הצעיר הינו שכיח פחות, אם כי בשנים האחרונות ובעיקר בחברה המערבית, הוא רווח יותר (במיוחד אצל הידוענים בהוליבוד). לעיתים קרובות, הסביבה החברתית מרימה גבה בתהייה ובשאלה מה פשר הזיווג הזה ומתקשה יותר לעכל אותו .

יש להבהיר כי הכוונה בפער גילאים היא בהבדל של שנים רבות בין בני הזוג ( 15-20 שנים לפחות) כשכל אחד מהם נמצא בשלב התפתחותי של החיים שונה משל בן זוגו. כמו כן, יש לקחת בחשבון את מבנה האישיות של כל אחד מבני הזוג כמסייעים להיווצרות הקשר הרומנטי.

דוגמא אחת הם רונית, רווקה כבת 36 ושלמה( שמות בדויים), פרוד כבן 60 ואב לילדים בוגרים שהכירו עוד במהלך נישואיו של שלמה וניהלו רומן מחוץ לנישואין במשך שנים רבות. שניהם עובדים במקצועות חופשיים. רונית נמשכה לשלמה עוד כשהייתה צעירה בשנים וראתה בו מקום מקלט בטוח היות והוא פרש את חסותו עליה, טיפל בה ודאג לה, הדריך אותה בכל צעדיה, פינק אותה וחיזר אחריה במרץ. משיכתה והזדקקותה של אישה צעירה, חכמה ונאה אליו החמיאה לו לאגו והעלתה את בטחונו העצמי כגבר. מבחינתה של רונית, משיכתו של שלמה אליה, איש מקצוע מבוסס בעל תפקיד בכיר בחברתו, אינטליגנט, חזק ובעל ניסיון, העניקה לה תחושה שהיא מוגנת, משמעותית, חשובה ומיוחדת דבר שהעלה את ביטחונה העצמי והדימוי העצמי שלה. היא חשה בטוחה במחיצתו שהבטיחה לה קיום יציב וקבוע. שניהם ניזונו זה מזה ופיתחו תלות רגשית גבוהה אחד בשני.

במהלך השנים, היות ושלמה התקשה לפרק את נישואיו, הם נפרדו לתקופות קצרות. רונית ניסתה ליצור לעצמה זוגיות עם גברים אחרים משום שרצתה קשר קבוע וממוסד שיעניק לה מסגרת משפחתית בטוחה, אך במהרה היא חזרה לזרועותיו של שלמה, היות ושניהם התקשו לחיות אחד בלעדי השני.

לאחר ששלמה נפרד מאשתו, הם החלו לחיות ביחד אך די מהר התגלעו מריבות ביניהם על רקע דרישתה של רונית לקדם במהירות את גירושיו של שלמה מחשש לארעיות הקשר ומתוך הצורך שלה להרגיש בטוחה במסגרת זוגיות קבועה ומחייבת.

הצורך שלה בטוטאליות ורצונה בבלעדיות בחייו של שלמה עלו בכל פעם ששלמה יצר קשר כלשהו עם אשתו, ילדיו ואף חברים. כל קשר כזה העצים את חששה מפני נטישתו אותה ועל כן, היא התלוננה בפניו רבות, האשימה אותו שהוא אינו רוצה בה מספיק וביקרה אותו על מעשיו ואיטיותו הרבה בקידום הגירושין. התנהלותו האיטית בתהליך הגירושין התפרשה אצלה כאמביוולנטיות של שלמה לגבי רצונו במיסוד הקשר הזוגי שלהם וערערה עוד יותר את האמון והביטחון שלה בקשר. כתוצאה מכך, הם התקשו ליהנות מתחילת חייהם המשותפים והיו ביניהם מריבות וויכוחים לרוב.

אישה צעירה יכולה, לרוב, להימשך לקשר זוגי עם גבר המבוגר ממנה בהרבה מתוך צרכים כלכליים, רגשיים וחברתיים. לעיתים, המשיכה נובעת מחרדה פנימית וקושי לסמוך על עצמה, צרכי תלות, דימוי עצמי נמוך והקושי שלה לחוות את עצמה כאדם נפרד ואינדיבידואלי. כתוצאה מכך, היא מפתחת תלות רגשית ופיזית בתוך הקשרים הבינאישיים עם הקרובים לה. יש לה צורך מוגבר להישען על מישהו שישמור עליה וייתן לה מסגרת בטוחה ויציבה. לפיכך, היא תצפה שבן זוגה יהווה לה משענת ולכן, היא תבחר בגבר מנוסה, חזק, בעל עוצמה ומעמד, מבוסס כלכלית ו/או חברתית אשר בחווייתה הוא יכול להגן עליה ולהעניק לה ביטחון, יציבות, עוגן ובסיס מוצק בחיים. אישה כזו, למרות שיכולה במציאות לתפקד היטב באופן עצמאי בחיי היומיום, להצליח מאוד בתחום המקצועי ולהיות מוכשרת ובעלת יכולות גבוהות, חווה את עצמה בעולמה הפנימי כילדה קטנה, לא בטוחה בעצמה ומפוחדת הזקוקה שמישהו יטפל בה, ייקח עליה אחריות וידאג לכל מחסורה. היא תחוש תלויה בו ורק איתו היא תרגיש מוגנת ובטוחה.

בחירת הגבר באישה צעירה ממנו בשנים רבות יכולה לנבוע מצרכים רגשיים וחברתיים. לעיתים, גם הגבר המבוגר, בגלל עולם פנימי חרד ולא בטוח יבחר באישה צעירה חסרת ניסיון ולא בשלה שהוא יכול לעצב את דרכה ולהשפיע עליה, דבר המעניק לו כוח, משמעות, חשיבות ודומיננטיות. גבר עם צורך להרגיש מרכזי ואחראי, בעל צרכי שליטה ירגיש את כוחו רק לצד אישה תלותית, חלשה, לא בטוחה בעצמה וחסרת ניסיון. הערצתה אותו ואת יכולותיו, הזדקקותה לו ואולי הצורך התמידי שלה לרצות אותו ישמשו לו מראה תמידית לכוחותיו הרבים ודלק לביטחונו העצמי ויזינו חווית "אני" חיובית ומשמעותית. למרות הישגיו, כישוריו והיותו מצליח בתחומו יכול הגבר לחוש עמוק בתוכו חרדה וחוסר ביטחון ולכן, כדי להרגיע את עצמו הוא צריך לשלוט במציאות כמה שיותר. זוגיות כזו מאפשרת לו להיות הדומיננטי ביחסים וזה שקובע בלעדית בתחומי החיים השונים של הזוגיות והמשפחה.

שני הצדדים מרוויחים מהקשר. היא מקבלת מסגרת יציבה ומבוססת המעניקה לה ביטחון ומספקת לה את כל צרכיה ומשחררת אותה, לפעמים, מאחריות ומדאגות קיומיות. הקשר מזמן לה אפשרויות והזדמנויות חדשות שנפתחות עבורה, מעמד כלכלי וחברתי, ידע ולמידה מניסיונו של הגבר בתחומים שונים וחדשים עבורה ולעיתים, אף נסללת לה דרך להתפתחות מקצועית. ואילו הגבר, קרנו ומעמדו עולה בעיני החברה על כך שהצליח להשיג לעצמו בת זוג צעירה המסמלת ברבים את גבריותו המוצלחת. רווחיו מהקשר, גם מעבר להיותה פורייה יותר ויכולה ללדת את דור ההמשך, באים לידי ביטוי בכך שהוא מרגיש מוצלח, אטרקטיבי, בעל ערך ומשמעותי, חשוב, חיוני, בעל רעננות ורוח נעורים, שמחת חיים ואנרגיה. הקשר מאתגר את המיניות שלו ומאפשר לו גיוון וסיפוק מיני רב המעניק לו התרגשות רבה בחייו.
למעשה, זוגיות כזו היא בעלת עוצמה יותר מזו של כל אחד מבני הזוג בנפרד ונותנת ערך מוסף לכל אחד מהם בכך שנוכחות האחד מבליטה את השני, את היכולות והייחודיות שלו. היא יכולה להעלות את מעמדם החברתי, הביטחון העצמי, הדימוי וההערכה העצמית שלהם.

לעומת השכיחות הקיימת בחברה של קשרים זוגיים בין גבר מבוגר ואישה צעירה ממנו, קשר בין אישה מבוגרת לגבר הצעיר ממנה בשנים רבות נחשב כחריג יותר ופחות נורמטיבי. לעיתים, קשר כזה מעורר תגובות של תמיהה וחוסר הבנה מה הם עושים ביחד אך בו זמנית גם קנאה, לעג וציניות.

ראשית משום שלחברה יש, לעיתים, קושי לקבל ולעכל תופעות חדשות המנוגדות לדפוסים השמרניים המקובלים. שנית, התפיסה המסורתית הרווחת הייתה שהגבר הוא החזק, המפרנס והאחראי על קיום המשפחה וכן, יכולתו להביא ילדים לעולם גם בגיל מבוגר ולפיכך, קל יותר להבין הישענות של אישה צעירה על גבר מבוגר ממנה. עפ"י תפיסה מסורתית ושמרנית זו, קשה יותר להבין גבר צעיר שקושר את גורלו עם אישה מבוגרת שהשעון הביולוגי שלה מתקתק ואולי אף שהוא מחפש דמות אימהית שתטפל בו ולא בת זוג. האישה עלולה להיתפס כפאתטית ולא מהוגנת המתקשה להשלים עם גילה ולשם כך, מושכת אליה גבר צעיר באמצעות הנאות וטובות חומריות. לכן, הקשר הזוגי שלהם יכול להיתפס ע"י רבים כקשר אינטרסנטי בלבד ולא כקשר של שני אנשים שהתאהבו זה בזה ומצאו אחד בשני את בן הזוג המתאים העונה לצרכיהם הרגשיים והפיזיים כמו כל זוג אחר.

בשני סוגי הקשרים בני הזוג מפתחים תלות זה בזה כי ללא בן הזוג יפחת החוזק והעוצמה שיש בזוגיות המשותפת דבר העלול להוריד את הערך העצמי, הייחודיות והאטרקטיביות שלהם בעיני עצמם. כמו כן, עלול לקרות כי הזהות האינדיבידואלית של כל אחד מבני הזוג עלולה להיבלע בתוך הזהות הזוגית המורחבת. קשרים אלו אינם מבוססים רק על משיכה מינית אלא הם תוצר של התאהבות ומשיכה ממשית בין בני הזוג. שכן, כמו כל קשר זוגי, לא משנה באיזה גיל, קשר המבוסס רק על משיכה מינית מבלי שהוא עונה על צרכים רגשיים חשובים של בני הזוג ולא נבנה ביניהם קשר משמעותי המבוסס על חברות, תקשורת טובה, ערכים ועניינים משותפים והנאה לא יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך.

התדמית שבני הזוג יוצרים בחברה היא של הצלחה, שגשוג, שפע, נעורים, אהבה ומעמד גבוה והיות שאנשים נמשכים לאנשים מצליחים הם יכולים להיות מחוזרים ומבוקשים בחברה ונפתחות להם דלתות לקשרים חברתיים ועסקיים.

בעקבות המהפכה הפמיניסטית, נשים מפתחות קריירה ועצמאות כלכלית ואינן זקוקות כבעבר לגבר אשר יתמוך בהן. המסגרות המקצועיות, בהן עובדים גברים ונשים מגילאים שונים, יוצרות קרקע פורייה להיווצרות קשרים רומנטיים בין נשים מבוגרות לגברים צעירים מהן במיוחד, על רקע עניין משותף. זאת ועוד, היום הנשים מקפידות יותר לשמור על טיפוח הופעתן החיצונית, עוסקות בספורט ושומרות על בריאותן ועקב כך הן נראות צעירות, סקסיות ומושכות יותר.

גבר צעיר יכול להימשך לאישה מבוגרת ממנו היות והיא יכולה להעניק לו מניסיון החיים שלה, בשלות ועומק רגשי, מעמד כלכלי וחברתי, בסיס יציב ומאורגן אשר יכולים להקנות לו תחושת ביטחון, ערך ומשמעות. גברים צעירים היום פחות שבויים בסטריאוטיפים וסטיגמות חברתיות על זוגיות וחלוקת תפקידים, כחבריהם המבוגרים, ויכולים ליהנות בלי חשש מיתרונותיה של אישה חזקה, משכילה ומבוססת מהם. זו יכולה אף להיות מחמאה גדולה עבורם שאישה כזו נמשכת אליהם ומעניקה להם מכוחה.

אישה בוגרת ומנוסה יכולה לקבל את בן זוגה הצעיר עם כל חוסר ניסיונו, מלמדת אותו מסודות החיים, מעניקה לגבר הצעיר חום, דאגה, אהבה ומשמעות ומסייעת לו ללמוד על יחסי זוגיות ממקום מוגן ובטוח. בכך היא משחררת אותו מהצורך להיות חזק ויוזם ומהווה לו משענת רגשית וכלכלית. בני הזוג אשר אינם נשענים יותר על חלוקת התפקידים המסורתית לפי המין כפי שהייתה בעבר יכולים לפתח מערכת יחסים שוויונית לפיה, כל אחד נהנה מיתרונותיו של השני.
אישה מבוגרת יכולה להימשך לגבר צעיר ממנה היות והוא יכול להעניק לה תחושת נעורים, התחדשות ואנרגית חיים, שמחה, הנאה וסיפוק רב. כמו כן, הוא מאפשר לנשיות שלה להתבטא ונותן לה לגיטימציה לשחרר את הדחפים המיניים שלה תוך מתן מענה לצרכיה המיניים באופן חופשי וזורם ללא עכבות. בכך היא יכולה להרגיש נחשקת, מינית, נשית, מושכת, אהובה ומסופקת. בעקבות זאת, תחושת הביטחון והערך העצמי שלה עולה.

לרוב, נשים מבוגרות מפויסות יותר עם גופן לאחר שהתגברו על העכבות בדימוי הגוף שלהן והמסרים החברתיים השליליים שספגו במהלך חינוכן בנוגע למין, לפיהם, אישה מינית הינה אישה זולה וחסרת ערך וכבוד, שמנעו מהן להיפתח בחופשיות למיניותן. הנשים בגיל מבוגר מקבלות את המיניות שלהן ואת הצורך שלהן בסיפוק האנרגיה המינית שלהן כצורך טבעי ואנושי וכתוצאה מכך, יש להן פתיחות ומוכנות גבוהה יותר, מאשר חברותיהן הצעירות, להתנסויות חדשות וגיוון בחיי המין המשותפים בינן לבין בן זוגן הצעיר בעל צרכים מיניים מוגברים כשלהן.

בנוסף לכך, רמת התשוקה המינית של האישה המבוגרת והגבר הצעיר תואמת אחד לשני היות והאישה מגיעה לבשלותה המינית בשלב מאוחר יותר ואילו הגבר מגיע לשיאו המיני כבר מוקדם בגיל צעיר. זאת, לעומת הגבר המבוגר שיכולתו המינית פוחתת עם גילו עקב ירידה ברמת ההורמון הטסטוסטרון, האחראי על החשק והתפקוד המיני וכן, עקב השפעת העייפות והמתחים והלחצים של העבודה וחיי היומיום.

לסיום, הצלחת קשר זוגי כזה עם פער גילאים גדול בין בני הזוג לטווח הארוך תלויה בכמה גורמים: ראשית, באישיות של כל אחד מהם ובבשלות הרגשית שלהם, שנית, באיזה גיל נוצר הקשר ויכולת הפוריות של האישה, האם הקשר פרק ב' של שניהם או אחד מהם. כמו כן, האם יש פער גדול מידיי ברצונותיהם ובסדרי העדיפות שלהם, האם אחד מהם נמצא בשלב לאחר שהקים משפחה וילדים והשני עדיין לא, המוכנות שלהם לקחת בחשבון את הזדקנותו של בן הזוג המבוגר והשלכותיה על הזוגיות ועל בן/בת הזוג וכן, יכולת הגמישות שלהם להכיל תסכולים ולפתור את הקונפליקטים העולים ביניהם.

קושי נוסף שזוג כזה יצטרך להתמודד עמו הוא רצונם להביא ילדים לעולם. יהיה עליהם לקחת בחשבון את יכולתם להתמודד עם צרכי הילד, לבדוק האם יש להם את הכוחות והסבלנות לטפל בו ולתת לו מענה מתאים לצרכיו בכל שלבי התפתחותו גם כשההורה יזדקן ובמיוחד, כשזה בניגוד לשאר חבריו אשר להם הורים צעירים. כמו כן, יהיה עליהם להתמודד עם תגובות הסביבה אשר, לפעמים, יכולות לפגוע כמו, למשל, כשהאב המבוגר ייקח את ילדו לגן או לבילוי בלונה פארק עלולים להתייחס אליו כאל הסבא.

לבסוף, אין ספק שקיום זוגיות כזו לפרק חיים ארוך הינה משימה מורכבת ואף לעיתים, קשה שבני הזוג צריכים להתמודד עימה המעמידה בפניהם לא מעט מכשולים בדרך. אך אם הקשר הזוגי מספיק חשוב בעיני בני הזוג אזי ככל שהם ידברו ביניהם בפתיחות ובחופשיות על רצונותיהם וצרכיהם, יבררו את ציפיותיהם ההדדיות מהקשר בהווה ובעתיד ויגיעו להסכמות משותפות כך יש סיכוי גדול יותר שהזוגיות תצליח לטווח הארוך והקשר יהיה מספק ומהנה.

קנאה בהצלחת בן הזוג / אריאלה מלצר

"אני עובדת בתפקיד בכיר בתחום ההייטק, מצליחה ונהנית מאוד מעבודתי" כך אומרת עדי( שם בדוי). "אך כשאני חוזרת הביתה אני זוכה לפרצוף חמוץ מבעלי ותלונות אינסוף על כך שהבית מבולגן והילדים שיגעו אותו. כל פעם יש משהו אחר שהוא מתלונן ומעביר עלי ביקורת".
עדי מרגישה שבעלה מקנא בה ואינו מפרגן להצלחתה בעבודה. זאת במיוחד, לאור העובדה שהוא חש תסכול רב בעבודתו, ממנה הוא אינו מרוצה ולמרות ניסיונותיו הרבים הוא אינו מצליח להתקדם בעבודתו כמוה. הוא אינו מוכן להשתתף בעבודות הבית ודורש ממנה לטפל בילדים.

קנאה, כפי שנאמר במאמר אחר של הכותבת (קשה כשאול קנאה – קנאה מוגזמת בין בני זוג), הינה רגש טבעי, לגיטימי ואנושי ככל הרגשות האחרים של האדם ויכולה להופיע בין בני משפחה בכלל ובין בני זוג בפרט. הקנאה יכולה להופיע אצל שני המינים אך יתכן והיא תהיה עוצמתית יותר אצל גברים במיוחד לאור השינויים בתפקידי המין החלים בעקבות המהפכה הפמיניסטית שפתחה דלתות חדשות להתפתחות מקצועית ואישית בפני הנשים.

קשייה של עדי מעלים מספר סוגיות לחשיבה. ראשית, האם באמת בעלה מקנא בהצלחתה למרות שהוא נהנה מפירות עבודתה כגון, רמת חיים גבוהה, מעמד חברתי, נסיעות לחו"ל, רווחה כלכלית, איכות חיים וכד' או שיש סיבות אחרות לתגובותיו אלו. שנית, יש לראות עד כמה בני הזוג נהנים בסה"כ מחיי זוגיות מספקים ומהנים וזהו סימפטום הממוקד רק בתחום אחד ביחסיהם או שקיים קונפליקט רחב יותר בין בני הזוג ונושא זה הוא עוד אחד מתחומי חייהם המשותפים של בני הזוג בו מתבטא הקונפליקט ביניהם בקשיים, חיכוכים ובעיות.

אם הקשר בין בני הזוג בשל ומאפשר לכל אחד מהם באופן שוויוני להתפתח ולצמוח כאדם נפרד ואינדיבידואלי ואם הזוגיות יציבה ומבוססת על קבלה, הערכה וכבוד לשונות בין בני הזוג הרי שהצלחת בן הזוג האחד תתפרש כהצלחת בן הזוג השני וכל אחד מהם יוכל ליהנות מיתרונותיו של השני ולחוש גאווה על הישגיהם. כך כל אחד מהם יושפע לטובה מהצלחת בן זוגו והדבר יעצים את בני הזוג והזוגיות בכלל. כאשר בני הזוג תומכים זה בזה, מסייעים ותורמים להצלחתו של כל אחד מהם נוצר מצב של
win – win situation בו שני בני הזוג מרוויחים, לפיו הוא יכול לפתוח להם דלתות והזדמנויות חדשות ומעמד חברתי וכלכלי מוצלח.

השאלה מאיזה מקום רגשי נובעות התנהגויות אלו, האם מחסך הנובע מצרכים לא מסופקים בזוגיות, האם מחוסר ההצלחה שלו בעבודתו ותחושת כישלון, נחיתות וחוסר ערך, מצרכי שליטה, מתפיסה שמרנית של תפקידי המין או מסיבות אחרות.

יתכן והבעל מגיב כך מתוך תחושה שאשתו מעדיפה את עבודתה על פניו וכתוצאה מחוויה זו הוא מרגיש מוזנח, דחוי, לא רצוי ולא חשוב מספיק בעיניה. כבן זוגה הוא היה רוצה להיות "נר ראשון" בליבה אך במציאות של חייהם הוא מוצא את עצמו בסדר עדיפות אחרון מבחינתה, אם בכלל. לפיכך, תגובותיו אלו באות לבטא את קשייו הרגשיים ואת החסר שלו שנובע מהיעדרותה המרובה מה"ביחד" שלהם והישארותו לבד.

יתכן והבעל אינו חש מספיק בטוח בעולמו הפנימי, אינו מאמין ביכולותיו ובעל דימוי עצמי נמוך או מרגיש פחות מוכשר מאשתו כך שבחווייתו כל הצלחה שלה מדגישה את הפער ביניהם לרעתו. בעקבות המהפכה הפמיניסטית נשים פיתחו קריירה מקצועית ועצמאות כלכלית המקנה להן כוח, עוצמה, ביטחון עצמי וחופש שמאפשר להן לא להיות תלויות בגבר לצורך תמיכה כלכלית ורגשית כבעבר.

יחד עם זאת, זה דורש מהן השקעה ומאמצים פיזיים ורגשיים רבים, שעות עבודה ארוכות, נסיעות לחו"ל, היעדרות מרובה מהבית, הפעלת סמכות ואחריות בתפקידים בכירים בניהול צוותים ופרויקטים ועוד. אם בני הזוג מנהלים את חייהם עפ"י חלוקת התפקידים המגדריים המסורתית והשמרנית לפיה, האישה צריכה לטפל בבית ובילדים וגם לעבוד כדי לסייע להגדלת הכנסות המשפחה ואילו הבעל תפקידו לעבוד לפרנסת המשפחה הרי שלזוג כזה, בו האישה מצליחה ומתקדמת במקצועה ואילו הבעל- לא, יכולים להיות קשיים מרובים ביחסיהם הזוגיים ומן הסתם, זה יעורר ביניהם מחלוקות רבות, סכסוכים ומריבות.

אם בן הזוג, במקרה זה הבעל, חש נחות, חלש ולא שווה בעיני עצמו כל הצלחה של אשתו תמחיש לו את נחיתותו וחסרונותיו וכתוצאה מכך הוא ינסה, אם כי לפעמים באופן לא מודע ובניגוד להצהרותיו המילוליות, לטרפד את הצלחתה. כך למשל, אם היא צריכה להישאר לישיבה מאוחרת ויש ללכת לאסיפת הורים או לקחת את הילד לחוג או לקופת חולים הוא עלול לראות את המטלות הללו כתפקידה כאישה וכאם ולסרב לבצען בעצמו וידרוש ממנה לארגן את כל הסידורים הדרושים לשם ביצוען.

בחוויה שלו היא תפסה את מקומו הבכיר כראש המשפחה, כפי שהיה נהוג בעבר והוא נאלץ לבצע משימות נשיות הנחשבות בעיניו פחותות ערך ונחותות מאלו של הגברים. תפיסה זו את המציאות יכולה לעורר בו תחושות של כישלון, חולשה, חוסר ערך ומשמעות, לא שווה, תסכול וכעס רב עקב כך.

היות והשינוי בתפקידי המין המסורתיים מתרחש בהדרגה ונמצא בשלב מעבר, נשים וגברים רבים אמביוולנטים כלפיו. נשים רבות עדיין מצפות מעצמן, יחד עם פיתוח הקריירה המקצועית שלהן, למלא אחר תפקידן כאימהות וכעקרות בית דבר שיכול ליצור בתוכן קונפליקט פנימי והאשמה עצמית על כך שהן לא ממלאות כהלכה את תפקידן, מזניחות את הילדים, הבעל והבית. הן נקרעות בין העולמות ולעיתים, עקב כך הן יכולות לוותר על תפקידים או עבודה העלולה לפגוע לדעתן במילוי כל משימותיהן אלו או להפחית מעבודתן. דבר זה עלול ליצור אצלן מאבק פנימי תמידי ומתמשך שיכול לבוא לידי ביטוי ע"י השלכתו על הבעל וייווצר קונפליקט במרחב היחסים הזוגי.

אם אין לבני הזוג בשלות רגשית והם חשים חרדה וחוסר ביטחון בעצמם ובהתפתחותם האישית או אם אין להם אמון בעצמם כבעלי כוח ופוטנציאל לצמיחה וקידום מקצועי משלהם, הרי שהצלחתו של בן זוגם יכולה להאפיל עליהם, להעמידם בצל, ולהוות איום על ה"אני" שלהם ע"י הצגתם כפחות מוצלחים לעומת בני זוגם. חוויה פנימית זו יכולה להגביר את החרדה, תחושות הכישלון, חוסר הערך וחוסר המשמעות.

תגובות של קנאה בהצלחת בן הזוג יכולות לגרום לבן הזוג, מושא הקנאה, תחושות חנק, דיכוי ושלילת החופש שלו לפעול באופן עצמאי עפ"י צרכיו. כל צעד שלו צריך להתחשב בצרכי בן הזוג, הבית והילדים והשלכותיו עליהם, זה מאלץ אותו להסביר ולהצטדק רבות על מעשיו ואף להרגיש אשמה רבה על כך שהוא מצליח יותר ועל כך שהוא אינו יכול לבצע לבדו את כל המטלות הדרושות.

הקנאה יכולה לגרום לתחרות סמויה או גלויה בין בני הזוג במיוחד אם הם עובדים באותו תחום או עובדים ביחד כגון, זמרים, שחקנים, עורכי דין, אדריכלים, רופאים וכד'. תחרות זו, אם היא לא מדוברת באופן חופשי בין בני הזוג, יכולה לגרום להתנהגויות העלולות לחסום או לעכב את הצלחת בן הזוג. נוצר מצב של lose-lose situation בו שני בני הזוג יוצאים נפסדים בכל התחומים.

לסיום, כאשר מתפתחת קנאה בין בני זוג על הצלחת אחד מהם יש לראות זאת כדבר טבעי ואנושי אך כדי שיחסיהם של בני הזוג לא יפגעו עקב כך, עליהם לדבר על כך ביניהם בחופשיות ובגלוי כדי שהאנרגיה של הקנאה לא תמצא את דרכה לשחרור בדרכים עקיפות הפוגעות בבן הזוג ובזוגיות כולה. בדרך זו הם יוכלו להבין אחד את השני, למצוא ביחד את הדרכים המתאימות להם לפיתרון הקשיים שלהם, לתמוך זה בזה ולשמור על הקרבה והאינטימיות ביניהם.

איך לשמר את התשוקה בזוגיות ובחיי הנישואין / אריאלה מלצר

זוגות רבים חשים לאחר תקופה של חיי הנישואין כי עולמם סובב בעיקר סביב שגרה של עבודה, טיפול בילדים ומשימות ותפקידים אותם יש לבצע בחיי היומיום וכי לא נשארה יותר ביניהם תשוקה, התרגשות, עניין והנאה כפי שהייתה בעבר בין בני הזוג בשלב החיזור וההתאהבות הרומנטית בתחילת הקשר. כבר מתקשים למצוא זמן, חשק וכוח להנאות ולבילויים משותפים, יחסי המין הופכים לשגרתיים או תדירותם פוחתת, אין חיזורים, אין הצהרות אהבה, אין מחוות חיבה, הפתעות ופינוקים ולעיתים קרובות, הזוגיות נתפסת כמובנת מאליה ולא משקיעים בה את מה הושקע בה בעבר ולפעמים אף מרגישים שעמום רב.

בן הזוג שבשלב ההתאהבות נתפס כמקסים וחיובי, מעניק ואוהב מתגלה באור המציאותי שלו, גם על תכונותיו השליליות ומתחילות לחלחל במרחב היחסים תחושות אכזבה, תסכול וכעס וכל אחד מבני הזוג מנסה להחזיר לעצמו את מה שאבד לו ע"י שינוי בן הזוג והתאמתו לציפיות ולצרכים שלו.

כאשר בני הזוג מתקשים לפתור ביחד את הקונפליקטים שביניהם ולנהל דיאלוג פתוח וישיר ביניהם על קשייהם וחסכיהם בזוגיות הם פונים לפתחי המילוט, שם הם מחפשים מענה לצרכים הלא מסופקים שלהם כגון, רומן מחוץ לנישואין, עבודה, טיפול בילדים, שינה או עיסוקים אחרים בבית או מחוצה לו.

דוגמא לכך הם יוסי ונירית (שמות בדויים), זוג בשנות ה-30 שלהם, הורים לשלושה ילדים. יוסי התלונן כי נירית עסוקה כל הזמן בטיפול בילדים, בעבודתה, בטיפול בבית, במשפחתה המורחבת, בחברים אך לא מקדישה לו זמן או כל תשומת לב אחרת. הוא מתאר כי היה מסתפק אפילו בחלק מהיחס שהיא מעניקה לילדים המקבלים ממנה חום ואהבה לרוב. הוא מנסה להתקרב אליה באמצעות מגע פיזי, ליטוף, חיבוק, יחסי מין וכד' אך היא דוחה אותו בטענה שהיא עייפה היות וכל העבודה מוטלת עליה וכן, שכשהיא כועסת עליו היא אינה יכולה להתקרב אליו. הוא אומר בכאב כי אין הוא מוכן לחיות בזוגיות בה הוא מרגיש בלתי נראה וללא תחושה שהוא אהוב ונחשק. נירית מצידה מתלוננת כי הוא אינו עוזר לה בבית, אינו מעורב מספיק בטיפול בילדים, מתייחס בחוסר כבוד למשפחתה, אין לו יוזמה ואחריות משלו וצריך להגיד לו כל הזמן מה לעשות.

תוך כדי הטיפול התברר כי נירית גדלה בבית בו ההורים התמסרו לגמרי לתפקידם כהורים וחיו מרוחקים זה מזה כזוג מלבד הביקורת הנוקבת שהפנו זה כלפי זה. לנירית לא היה מודל של זוגיות קרובה ואינטימית לפיה יכלה לנהוג ולכן, היא ראתה את עצמה בראש ובראשונה כאימא ולא כבת זוג ושם היא השקיעה את כל מרצה. ואילו יוסי נחשב במשפחתו הילד השובב והפחות מוצלח מאחיו הגדול ולא קיבל הערכה על מעשיו. לפיכך, מתוך חשש לחוסר הערכה ולביקורת הוא הפסיק לעשות, ליזום ולהיות מעורב.

מכאן, ניתן היה להבין את בחירתם הלא מודעת זה בזה. נירית בחרה ביוסי על מנת שיסייע לה ללמוד להיות בת זוג המבטאת חום ואהבה גם לבן זוגה ואילו הוא בחר בה כדי שהיא תדרוש ממנו עשייה שתגרום לו לחזור להיות פעיל, מעורב ויוזם ותחזיר לו את האמון בעצמו ובכוחותיו. הבנה זו, שהכאב והתסכול שלהם אינם נובעים מחוסר אהבה אלא מתוך הכאב שנוצר כבר בילדותם, סייעה להם לעשות שינוי בהתנהגותם ולמצוא את הדרך המאוזנת להיות בני זוג והורים כאחד.

אז מה גורם לכל זה לקרות?
ראשית, השינויים שמתרחשים אצל כל אחד מבני הזוג וביחסים הזוגיים היות וכל הזמן אנחנו והקשרים שלנו משתנים. שום קשר אינו נשאר כשהיה בתחילתו. כמו כן, הסיבות השכיחות שגורמות לבני הזוג לחדול מלהתאמץ לשמור על התשוקה בחייהם הזוגיים הן העייפות של עמל היום, עבודה בשעות ארוכות, הולדת הילדים והצורך בהשקעה מרובה בטיפול בהם, הצורך בפיתוח קריירה מקצועית, הצורך בעידן המודרני בהישגים מהירים, הן בתפקידים, במעמד והישגים חומריים, תחרות, משברי החיים הטבעיים ואחרים, קשיים כלכליים ועוד. הקשר הזוגי נתפס כמובן מאליו, מה שנותן את האשליה כי הקשר יתקיים מכוח האנרציה גם ללא השקעה מיוחדת. קיימת ציפייה לקבל מבן הזוג חום ותשומת לב לאחר מאמץ הנתינה לאחרים במהלך היום כשאין יותר כוח וחשק לתת.

שנית, כדי להבין את תהליך אובדן התשוקה בזוגיות וכיצד יש לשמר אותה בקשר הזוגי חשוב להבין את מושג התשוקה וכיצד הוא פועל בקשר הזוגי. התשוקה היא כוח החיים והאנרגיה הטבעית שלנו, איתה אנו נולדים שמחפשת דרכי ביטוי שונות ומגוונות בכל תחומי החיים שלנו. כשאנו בביטחון היא מגיעה באופן טבעי כי היא במהות שלנו. הכוונה אינה רק לתשוקה המינית אלא לתשוקת החיים בכלל הכוללת את הדחפים, אשר זקוקים למענה וסיפוק וכל הפוטנציאל הטמון בנו, אשר זקוק להגשמה ולמימוש כדי שנאפשר לעצמנו צמיחה והתפתחות אישית וע"י כך נחוש את עצמנו כאנשים שלמים. כולנו כבני אדם זקוקים במהותנו לחוש את עצמנו שלמים. כל אדם נולד עם האנרגיה הגרעינית שלו אשר טיבה שונה מאדם אחד לרעותו. אנרגיה זו זורמת דרך 4 פונקציות: המחשבות והאינטליגנציה, הרגשות, הפעולות והמעשים וכן, החושים.

התחום הקוגניטיבי של השכל והחוכמה מאפשר לנו להתפתח מקצועית, ללמוד, לקרוא, לפתח טכנולוגיות חדשות, לערוך מחקרים ופיתוחים שונים, וכיו"ב. היכולת לבטא את רגשותינו בחופשיות ובאופן ישיר, ביטוי עולמנו הפנימי באמצעות פעולות שונות, מעשים והתנהגויות שונות אשר מעניקים לנו אפשרות להגשים ולממש את עצמנו וכתוצאה מכך, לחוש תחושות של הישגיות, ערך, הצלחה, סיפוק ושביעות רצון. כמו כן, אנו זקוקים לספק את החושים שלנו, כגון, לראות דברים יפים, תערוכות, סרטים והצגות, נופים, וכד', לשמוע מוסיקה, להריח, לטעום ולהיות במגע פיזי (יחסי מין, חיבוק, ליטוף וכד').

כאשר האנרגיה משתחררת וזורמת בחופשיות בכל הפונקציות האלה אנו חשים את עושר חווית החיים שלנו, היא מעניקה לנו איזון בחיים, שמחה, ביטחון ותחושת סיפוק ומלאות. כל פונקציה מעשירה את תחושת החיות המלאה שלנו. כל פונקציה שלא מוכנים לחוש אותה או אם מסיבות כלשהן האנרגיה חסומה באחת הפונקציות האלה ואינה זורמת באופן חופשי אנו חשים חסר אשר יוצר כאב אשר, לרוב באופן לא מודע, אנו נמנעים לבוא איתו במגע. כתוצאה מכך, חלק ממהותנו לא בא לידי ביטוי ובמקום זה יש הימנעות מלחיות באופן מלא. אותו חלק יורד למחתרת, אנו מתנתקים ממנו והוא הולך לנו לאיבוד בתוכנו. תחושת השלמות והחיות שלנו נפגעת ובמקום של החסך נוצר פצע וכאב.

האנרגיה נחסמת בד"כ ע"י מסרים מילוליים ולא מילוליים העוברים ממשפחת המוצא ומתהליכי החיברות שלנו עוד בתקופת הילדות. מסרים כאלו יכולים לעבור בכל מיני צורות ולא תמיד נותנים להם מילים. הם עוברים דרך חוקי המשפחה והתנהלותה, דפוסי ההתנהגות המקובלים בה ובחברה, הנורמות, הערכים והאמונות השונות. מסרים כאלה יכולים להיות, למשל, "יש לך שתי ידיים שמאליות"( אתה לא מוכשר ולא תצליח במעשים שונים), "לבטא רגשות זו חולשה ואז יפגעו בך"( אל תראה רגשות, זה מסוכן), "אישה צריכה להיות אימא ועקרת בית טובה" ( אישה לא צריכה להיות חכמה ולא לפתח קריירה), "בנים לא בוכים", "גברים צריכים להיות כל הזמן חזקים",( לגברים אסור לפחד, להרגיש עצב, חולשה או חוסר אונים, לכן, הם צריכים להיות רציונאליים ומעשיים),"אסור לטעות"( אז אל תעשה אם לא בטוח שתצליח), "הכול צריך להיות מאורגן ומסודר"( אל תהיה ספונטני וחופשי אלא רק שקול ומתוכנן), "אסור לכעוס" וכד'.

עפ"י האימגו, גישה שפותחה ע"י ד"ר הנדריקס, כל אחד ימצא, באופן לא מודע, בן זוג אשר אצלו חי באופן מלא החלק שלא יכול לחיות אצלו מתוך מטרה לרפא את הפצע שנוצר בילדות ולהחזיר לעצמו את החלק האבוד. לכן, בזמן ההתאהבות בני הזוג מרגישים כל כך שלמים ומרגישים שהם מקבלים מענה לכל צרכיהם. בן הזוג משלים אותם ונותן להם מענה לתכונות ולחלקים החסרים אצלם. אך כאשר נוצרת הזוגיות ויש בה כבר מחויבות לקשר, אם בחיים משותפים ואם בנישואין, ההתאהבות דועכת ותכונה זו מתחילה להרגיז כי היא מזכירה את מה שאסור ולא ראוי שבגללו היה צורך מלכתחילה להתנתק ממנו. זה השלב שמתחיל מאבק הכוחות כי בן הזוג חי בדיוק במקום שהכי כואב לך. לכאורה, זה האדם הכי לא מתאים, אבל הוא זה שיכול להחזיר לך את החלק שהיית צריך להתנתק ממנו כדי להירפא ולחיות כאדם שלם עם מלוא הפוטנציאל וכוח החיים. זו הסיבה שמה שכל כך מצא חן בעינינו ומשך אותנו לבן הזוג מלכתחילה דווקא הוא הופך בשלב מאוחר יותר למרגיז כל כך.

בשלב זה הקונפליקטים מתעצמים, בני הזוג לא מבינים זה את צורכי זה, העלבון, הכעס והפגיעה על כך שבן הזוג אינו מספק את הצרכים הדרושים כל כך גדולים שהם למעשה, מנהלים את היחסים ועקב כך, החשק לבלות וליהנות ביחד יורד, התשוקה פוחתת ואף נעלמת.

אז איך מצליחים לשמר את התשוקה בין בני הזוג?
ראשית, זוגיות היא כמו גינה שאם לא משקיעים בה ומטפחים אותה, צומחים בה מאליהם עשבים שוטים. אם לא משקיעים בקשר מתוך כוונה מיוחדת ורואים בה כדבר מובן מאליו, הקשר ידעך וייפול לתוך שגרת היומיום, המשימות והתפקידים והשעמום.

שנית, יש להקדיש ולפנות זמן מיוחד המיועד אך ורק לבני הזוג ולעשייה משותפת ביניהם הגורמת להם הנאה ועניין. שכן, אם לא מתכננים מראש ולא קובעים זמן לפגישה משותפת (נחמד ורצוי לקבוע "דייט") קל להיסחף לשגרת היומיום המשעממת והמתסכלת. בזמן זה הם יוכלו לשוחח אחד עם השני, לשתף בחוויות, להעניק תמיכה, ייעוץ ותשומת לב הדדית, לבלות אך גם לנהל דיאלוג ישיר פתוח ובטוח על התסכולים שלהם תוך קבלה והבנה. הבנה אינה בהכרח הסכמה אלא שממקום מבין ואמפטי ניתן להתאמץ ולשנות התנהגויות למען הקשר ובן הזוג. חשוב להבין את מקורות התסכולים מהעבר כקשורים לתסכולים הקיימים ביניהם בהווה במרחב היחסים הזוגי. גם כך צריך להתמודד עם כל מיני קשיים, בעיות ומשברים, לכן, חשוב לתבלן את החיים המשותפים ולהכניס בהם מידי פעם אך בקביעות עניין משותף, התרגשות, הנאה ובילויים מהנים וחווייתיים.

מחקרים מראים כי זוגות מדווחים על שביעות רצון מהנישואין כאשר קיימות מחוות חיוביות רבות בין בני הזוג במהלך היום. אפשר ורצוי להפריד בין התסכול הקיים להערכה לדברים הטובים שיש. לכן, כדאי לתת מחמאות מידי פעם, לקרוא בכינויי חיבה, לתת הערכה על פעולות והתנהגויות נעימות ורצויות (כי הרי שום דבר אינו מובן מאליו), להכין הפתעות נעימות, לפנק, לחזר, לחבק וללטף, להחזיק ידיים, להעשיר את חיי המין ולהכניס בו חידושים ובכלל, כל תשומת לב והתייחסות שתבטא חיבה, אהבה, אכפתיות, דאגה או התנהגויות שיראו לבן הזוג כי חושבים עליו ומקבלים אותו כפי שהוא ובעיקר, כי הוא אהוב, רצוי וחשוב.

רצוי לעשות מידי פעם דברים שנהנים מהם שהם לא בשגרת היום כגון, סרטים, הצגות, טיולים, הליכה משותפת, ריקודים, הרצאות, סדנאות למיניהן, הופעות, מוסיקה, אמבטיה ריחנית עם נרות או לקחת חופשה זוגית מידי פעם בסופ"ש וכו' כיד הדמיון הטובה על בני הזוג. לא כל דבר כרוך בכסף ובבייביסיטר. ניתן לקבוע "דייט" גם בבית ולתכנן בילוי משותף מהנה בבית.

חשוב לשלב בחיי היומיום הומור, לצחוק הרבה ביחד, לשחק משחקים שונים העיקר, שתהיה חוויה משותפת ומהנה. אך במיוחד חשוב – להסתכל בעיניים אוהבות על בן הזוג, לראות את כל הדברים הטובים שבו ומה שיש לו לתת בשביל הקשר ולראות את הנס הזה שיש בנוכחותו במסע החיים המשותף שלהם.

הצורך בביטחון כגורם מרכזי להצלחת הזוגיות והנישואין / אריאלה מלצר

הגורם המרכזי האם הקשר הזוגי יצליח ויהיה מספק או לא הוא הצורך בתחושת ביטחון בקשר. הצורך להרגיש בטוח ומוגן במרחב היחסים הזוגי הוא הגורם המשמעותי ביותר למריבות ולמאבקי הכוח בין בני הזוג או לחילופין לסיפוק ולשביעות הרצון מהיחסים. כולנו כבני אדם זקוקים במהותנו לתחושת ביטחון, ששום דבר לא יאיים ויסכן את הקיום שלנו, לא הפיזי ולא את ההוויה הרגשית שלנו. חשוב לנו להרגיש בעלי ערך, משמעותיים, חשובים, רצויים ואהובים. חשוב לנו שיראו אותנו, יקבלו אותנו כפי שאנחנו, על היתרונות והחסרונות שלנו ועל ההצלחות והכישלונות שלנו. כמו כן, אנחנו צריכים מרחב חופשי שיאפשר למהות הטבעית שלנו ולכל הפוטנציאל שבנו לבוא לידי ביטוי בקשר הזוגי.
לשם כך אנחנו צריכים קביעות, יציבות, מסגרת משמעותית, שייכות, בסיס מוצק ועוגן בחיים וכן, קיום בטוח. בנוסף לכך, כדי להרגיש בטוחים אנו זקוקים לסיפוק צורכי תשוקת החיים הבסיסיים שלנו. אנחנו זקוקים למענה קבוע ועקבי במגע פיזי וחום, תשומת לב, טיפול ודאגה וכמובן, אהבה.

עפ"י ד"ר הנדריקס, שפיתח את גישת האימאגו, כאשר תחושת הביטחון דולפת ממרחב היחסים הזוגי נעלמת תשוקת החיים מהמרחב הזוגי. כאשר צורכי הביטחון ותשוקת החיים שלנו אינם מסופקים אנחנו חווים חוויה של סכנה ואיום על מהותנו, במיוחד אלו הקשורים לצרכים לא מסופקים מתקופת הילדות שלנו, המעוררים כאב וחרדה, אנו מגיבים במספר דרכי התגוננות מתוך מטרה למנוע את הכאב, הפוגעים עוד יותר בבן הזוג או כפי שמכונה עפ"י האימאגו, "חליפת ההישרדות". כמו בעלי החיים המגיבים בסכנה אנו מתגוננים במספר דרכים: התקפה, בריחה, קיפאון ושיתוק או כניעה.

הטבע בו שולט יצר הקיום, צייד את מערכת העצבים שלנו ובמיוחד את המוח העתיק, האחראי על הקיום שלנו, בכלים שבעזרתם נוכל להסתגל לתסכולים והאכזבות המאיימים על חיינו בכל שלב משלבי ההתפתחות. לצורך ההסתגלות הזו עלינו לבחור או לצמצם את הרגשות שלנו ככל האפשר או להגבירם ככל האפשר. אם צרכינו אינם באים על סיפוקם, אנו בוחרים באחת משתי דרכים אלו, הכול לפי המבנה הגנטי שלנו ולפי התייחסותם של הורינו אלינו. בלא הבדל מהו התסכול או באיזה שלב התפתחותי הוא מופיע, יש מי שתגובתם לתסכול הזה מוגזמת ויש מי שתגובתם מצומצמת.

ההגזמה או הצמצום ברגשותינו הם הביטוי ליצר הקיום שלנו האומר לנו בשעת סכנה לבלום אנרגיה או לשחררה. דפוס זה מתבטא בהתנהגות שלנו בקשר הזוגי ובן הזוג שישחרר אנרגיה יהיה זה שנוטה יותר לבטא עצמו ולהתפרץ. הוא זה שיתלונן, יאשים, יבקר וישפוט, יבכה, יכעס, יצעק וכיו"ב ואילו בן הזוג השני, לרוב, יטה יותר להיות פסיבי, הוא זה שישתוק, יתכנס בתוך עצמו, יתרחק ויסתגר. כמובן, שהתיאור כאן מתואר באופן דיכוטומי לצורך ההמחשה, למרות שיהיו זוגות בהם בני הזוג נוהגים לחילופין בשתי הצורות, אך לרוב, יש בן זוג אחד שהתנהגות אחת היא יותר דומיננטית אצלו ואילו אצל בן הזוג השני, ההתנהגות השנייה היא הדומיננטית.

הנדריקס הדגיש כי רק במקום בטוח המהות של שני אנשים שנמצאים בקשר יכולה לבוא לידי ביטוי והם יוכלו לחיות כאנשים שלמים עם כל הפוטנציאל הטמון בהם. לפי אפלטון, נפש פוגשת את עצמה דרך נפש אחרת ומרטין בובר כתב בספרו "אני- אתה" על כך שדרך האדם האחר האדם נהיה הוא עצמו. מכאן נובע כי רק כאשר יש ביטחון בקשר הזוגי בני הזוג יכולים למצות את כל כוח החיים שלהם והפוטנציאל שלהם ולחיות כבני אדם שלמים. תחושה זו מעניקה סיפוק, אושר ושמחת חיים אשר מאפשרת לבני הזוג ליהנות זה מזה, לבטא את תשוקת החיים שלהם ולצמוח, הן כאנשים אינדיבידואליים והן כזוג.

דרכי ההגנה של בני הזוג באות לבטא כאב על צורך לא מסופק. הן פוגעות אחד בשני, בני הזוג מרגישים חסך פיזי ורגשי ולבסוף נשארים כאובים ובודדים. כל אחד מבני הזוג מרגיש לא בטוח בקשר ומאוים. ישנה חוויה של סכנה ל'אני', לקיום הרגשי ואולי גם הפיזי, (להישאר לבד, נטוש) וכתוצאה מזה הם לא יכולים יותר להיות מי שהם בקשר באופן חופשי ובטוח. נוצר מלכוד ומעגל סגור של מאבק כוחות על סיפוק הצרכים ע"י רצון לשנות את בן הזוג ולהתאימו לצרכים האישיים. מאבק זה בא לידי ביטוי בסכסוכים, וויכוחים ובמריבות מתישות הגורמות להם לחיות בקונפליקט תמידי ומתמשך בו הם חשים תסכול, מרירות וכעס מתמיד דבר הגורם לריחוק וניכור רב בין בני הזוג.
בן זוג מסופק ובטוח מעניק מעצמו חום ואהבה גם מבלי שנתבקש ואז כל תשוקת החיים יכולה לבוא לידי ביטוי בין בני הזוג.

כדי להעלות את תחושת הביטחון במרחב היחסים ולהופכו נקי מביקורת, האשמות ושיפוטיות הקשר צריך להיות יציב, קבוע, עם מחויבות ונאמנות לקשר. על בני הזוג להיות בשביל בן הזוג כשהוא זקוק לו ולהיות שותפים לחייו, למחשבותיו, רצונותיו, רגשותיו, ציפיותיו וחלומותיו אחד של השני.

דוגמא למצב בו תחושת הביטחון נעלמת מהקשר היא כאשר בן הזוג מתנהג בעמימות, אינו שקוף, מסתיר חלקים נכבדים מחייו ומעולמו הפנימי, מתנהג כנעדר וכנעלם בחיי היומיום, לא תמיד נמצא בקשר, הן פיזית והן רגשית, לא ידוע על פעילויותיו, לא ניתן להשיגו או יותר חמור אף נותן הסברים קלושים לא מותאמים למציאות ולהיגיון, המעוררים ספק, חשש, חוסר אמון וחוסר ביטחון.

בני זוג כאלה יכולים לחוות את הנישואין והמחויבות לקשר כמסגרת השוללת החופש שלהם ולכן, הם זקוקים להיות מצד אחד, במסגרת שתתן להם עוגן ובסיס קבוע לחזור אליו אך בו זמנית, הם זקוקים לפתח יציאה קבוע שיעניק להם ביטחון ותחושת חופש, מצד שני. התנהגותם האמביוולנטית מבלבלת את בן הזוג ופוגעת בו בתחושת הקביעות והיציבות ומעלה לרמה גבוהה את חרדת הנטישה שלו והפחד להיעזב ולהישאר לבד. תחושת חוסר האהבה והדחייה אצל בני זוג אלה מתעצמות, הם מרגישים לא אהובים, בודדים, לא רצויים, פגועים ומעורערים. החרדה והכאב שלהם גורמת להם סבל וכדי להימנע מכך הם מפעילים את "חליפת ההישרדות" שלהם. במצב זה תשוקת החיים נעלמת מהקשר, יחסי המין נפגעים, אין חשק למגע פיזי, אין בילויים משותפים, אין שיתוף ועניין, אין דיאלוג, אין הנאה והתרגשות משותפים והריחוק רק גובר, מעכיר את היחסים ומדרדר אותם. יש תחושה של חוסר מוצא ומאבק הכוחות מחריף עד לכדי משבר ביחסים ואף מחשבות על פרידה וגירושין.

לדוגמא, בני זוג לא נשואים בשנות ה-40 לחייהם המנהלים קשר זוגי במשך 4 שנים, אשר עבור שניהם הוא פרק ב'. הם מתארים משיכה ואהבה גדולה ביניהם אך קושי גדול שהולך וגובר להיות ביחד עקב מריבותיהם הבלתי פוסקות. היא מתלוננת על התנהלותו העמומה של בן זוגה וחוסר שקיפותו, על שיחות טלפון שהוא אינו מוכן לעשות לידה, הודעות סמס שהוא מקבל בשעות לא מקובלות, שומר את הטלפון בכיסו והולך איתו לכל מקום. לשאלותיה הוא עונה בכעס ומאשים אותה שהיא חונקת אותו ומנדנדת לו, אך בעיקר, היא מתלוננת שיש לו ידידות, כפי שהוא מכנה אותן, שהיא אינה יודעת את פשר הקשר ביניהם וכתשובה הוא נותן לה הסברים כלליים וסתמיים, אשר אינם מניחים את דעתה ומערערים עוד יותר את ביטחונה בקשר ומעצימים את חוסר אמונה בו. התנהגות זו גורמת לה לבלוש אחר צעדיו ולחקור אותו שוב ושוב לפשר מעשיו. מן הסתם, בהתנהגותה זו היא מצמצמת את צעדיו, מגבילה את תחושת החופש והעצמאות שלו, יוצרת אצלו תחושת חנק אשר רק גורמת לו עוד יותר רצון לברוח ולהסתיר את מעשיו. זאת, כאשר כל מה שהיא זקוקה הוא להרגיש בטוחה שהיא היחידה החשובה והאהובה בליבו ואילו הוא זקוק להרגיש בטוח שהיא מקבלת אותו כפי שהוא בלי לשלוט בו ולהצר את החופש שלו.

בילדותו, תיאר הגבר, כי הרגיש בלתי נראה ובדידות רבה היות ואביו נעדר רבות מהבית ואילו אמו לא יכלה להתייחס לצרכיו הרגשיים כך שדרך התמודדותו עם הכאב שנובע מחרדת הנטישה היא ליצור לעצמו רשת של קשרים על מנת להבטיח שלא יישאר לבד גם אם יינטש ובכך הוא נמנע מכאב ההיעזבות האפשרי. לפיכך, הוא מתקשה לשים הכול בסל אחד ולהיכנס למחויבות בקשר אחד עם אינטימיות וקרבה מלאים. האישה תיארה כי כבת יחידה היא הייתה כל עולמם של הוריה והם כולם פעלו כל הזמן כיחידה אחת שלא מאפשרת חופש בחירה, עצמאות ומובחנות כאדם אינדיבידואלי וייחודי. לכן, הדרך שלה להתמודד היא להיצמד ולראות את הזוגיות כטוטאלית כאשר כל התנהגות נפרדת מאיימת עליה בנטישה המעלה את החרדה שלה שלא תוכל לעמוד על רגליה בכוחות עצמה. כדי שיוכלו להיות בקשר זוגי בטוח ומספק על הגבר לעבור תהליך של גדילה שיאפשר לו להיות בקשר מחייב אחד מבלי לחוש מאוים כל הזמן שייעזב תוך מתן אמון בבת זוגו אך במיוחד בעצמו שאם אכן זה יקרה הוא יעמוד בכאב ולא יתרסק. ואילו האישה צריכה לעבור דרך של התפתחות כאדם עצמאי ונפרד שתוכל באמצעות כוחותיה הנפשיים לווסת את חרדותיה בעצמה, תוך חיזוק הערך ובטחונה העצמי והאמון שלה בעצמה, מבלי שתהיה תלויה באחרים שיספקו לה את הביטחון.

כפי הנראה מדוגמא זו, אין ספק שצרכים אלו מקורם בחסכים שנוצרו עוד בילדותם ויצירת דיאלוג של הבנה לפצעי ילדות אלו וכיצד הם משפיעים היום בבגרותם על הקשר הזוגי שלהם יכולה לסייע להם לעשות מאמץ ללכת אחד לקראת השני ולספק את הביטחון הדרוש של כל אחד מהם. כאשר הם עסוקים באופן נואש ולא יעיל להחזיר לעצמם את תחושת הביטחון באמצעות המריבות מזדהם מרחב היחסים ביניהם ולא נשאר מקום להנאה מה"ביחד" שלהם. דבר זה מזין מעגל סגור של איום על העצמי, כאב הדדי ומאבק כוחות פוגעני לסיפוק הצרכים האישיים של כל אחד מהם.

אחד הגורמים הבולטים ביותר בערעור ביטחונו של בן זוג ובניפוץ תחושת האמון שלו בקשר הזוגי עד כדי פירוק הנישואין והזוגיות הוא ניהול רומן מחוץ לנישואין של אחד מבני הזוג ובמיוחד, חשיפתו. בדומה לזה גם התנהגות אלימה שיש בזוגיות ובמשפחה המופנית כלפי אחד מבני הזוג. התנהגות אלימה, פיזית או נפשית, מערערת את בטחונו האישי של בן הזוג המותקף ויוצרת אצלו מצב קשה מנשוא של פגיעות, חולשה, כאב, חוסר אונים, מצוקה קשה ותחושה שהוא חשוף לסכנות ללא הרף ללא יכולת להגן על עצמו עד כדי חוויה קשה של הליכה לאיבוד בעולם. הבגידה, כמו גם אלימות במשפחה, משפיעה על הדימוי וההערכה העצמיים של בן הזוג הנבגד או המוכה ולעיתים, אף מרסקת את נפשו לרסיסים.

לסיום, כדי ליהנות מזוגיות מספקת ומוצלחת על בני הזוג לעשות כל שביכולתם על מנת ששניהם יחושו בטוחים ומוגנים בקשר הזוגי. ביטחון זה יאפשר לתשוקה ולאנרגית החיים של כל אחד מהם לבוא לידי ביטוי בחופשיות. לשם כך, חשוב שבני הזוג יכירו זה את עולמו של זה ויכבדו את השונות ביניהם תוך ניהול דיאלוג פתוח, מכיל ומקבל והקשבה אמיתית של הלב ויתייחסו למרחב היחסים שלהם ביראת קודש. או אז תבוא האהבה המודעת שתלווה גם ברומנטיקה מרגשת ומהנה. זה אומנם לא פשוט, ואף לעיתים, קשה ומסובך אך הרווח והסיפוק שיש כתוצאה מכך שווים את המאמץ.

המכורים לעבודה ובני זוגם/ אריאלה מלצר

תמי (שם בדוי), העלתה בעיה מוכרת, שכיחה ונפוצה בקרב לא מעט זוגות אשר גורמת לה תסכול רב שהפך להיות בלתי נסבל עבורה והוא ריבוי שעות העבודה של בעלה, העובד מספר שנים בתפקיד בכיר בחברת היי טק. לאחרונה, קושי זה גרם ליחסיהם לעלות על שרטון.

לדבריה, הקושי שלה אינו רק שבעלה, נעדר שעות רבות מן הבית וכל עול הבית והטיפול בילדים נופל על כתפיה אלא שגם כאשר הוא נמצא בבית, מחשבותיו ועיסוקיו סובבים סביב עבודתו והוא משקיע שעות רבות ליד המחשב, בשיחות טלפוניות סביב נושא העבודה ונראה בכלל שמחשבותיו נודדות למקום אחר והוא עסוק גם כשהוא נמצא פיזית בבית.

הוא נמנע מלצאת לחופשות וכשהם כבר יוצאים, אפילו לחו"ל, הוא משאיר את הטלפון הנייד פתוח ומנהל שיחות רבות הקשורות לעבודתו. הבעיה היא שתמי סובלת מאד מהתנהלותו של בעלה ואילו הוא אינו רואה כל בעיה אלא בגישתה של אשתו לעניין. היא מתארת תחושות של בדידות, דחויה, לא אהובה, שחוקה ועמוסה, מותשת, מתוסכלת וכועסת מאוד על בעלה על שאינו רואה אותה כלל ואינו זקוק לקרבתה. הוא מצידו אינו רואה את הבעיה, הוא נהנה מעבודתו מאוד וכועס על אשתו שלדעתו, מפריעה לו להתפתח ולהתקדם בקריירה המקצועית שלו.

טענתו היא כי אין לו ברירה וזה מחויב המציאות. הוא לא עושה זאת מרצון אלא לטובת המשפחה, פרנסתה והתקדמותה לחיים טובים ונוחים יותר. לדבריו, אם רוצים להתקדם בעבודה, בכסף ובמעמד החברתי יש להשקיע שעות ארוכות ומאמצים רבים, הן פיזיים והן נפשיים ואת זה, אשתו לא מבינה. בני הזוג אינם רוצים לפרק את הקשר שלהם אך אינם יודעים כיצד להתמודד עם מצב היחסים שביניהם, עם המתח והלחץ ועם המריבות והויכוחים הבלתי פוסקים.

תופעה זו אינה נחלתו של זוג זה בלבד אלא היא אופיינית ושכיחה בקרב זוגות רבים הדומים מאוד במצבם לזוג זה, במיוחד בעידן המודרני של היום וההתפתחות הטכנולוגית העצומה של החברה המערבית.

ראשית, הטענה כי אין ברירה וזה מחויב המציאות אינה מדויקת ואינה מציאותית כלל היות ואנחנו בד"כ בוחרים מתוך חופש בחירה את מקצוענו, עיסוקנו, הזמנים ומקום העבודה שלנו וכד'. זו לא גזירת גורל שהיא ללא שליטתו של האדם. במיוחד כאשר מדובר באדם רבגוני, אינטליגנטי, מוכשר ובעל יכולות רבות אשר עומדות בפניו עוד אפשרויות תעסוקה. מניעי הבחירה מבוססים בד"כ עפ"י הצרכים שלנו, הפנימיים והחיצוניים, המודעים והלא מודעים, עפ"י סדרי העדיפות שלנו והדברים החשובים לנו יותר וחשובים פחות, הרצונות והציפיות שלנו מעצמנו, רגשותינו וכמובן, גם עפ"י התנסויות העבר שלנו, ההרגלים ודפוסי ההתנהגות הערכים, האמונות ואף המיתוסים שגדלנו עליהם. כל בחירה שלנו עונה לנו על איזשהו צורך. לכן, תיאורטית, קיימת האפשרות לעבוד במקצוע אחר, במקום אחר, בארגון אחר או בזמנים שונים וכד'. האדם הוא שמציב את הגבולות לעצמו והוא זה שקובע את חייו ומנהל אותם. הוא זה שמחליט מתי וכמה הוא מקדיש זמן לעבודה ומתי הזמן לחיים הפרטיים. לכל בחירה יש את הסיפוק והרווחים שלה וכמובן, גם את המחירים שלה וזה ההסכם הסמוי שאנו עושים בינינו לבין עצמנו, בין אם אנחנו מודעים לו ובין אם לאו.

שנית, גם אם הבחירה לא מודעת חשוב לראות אם זה מפריע לאדם עצמו, והאם זה אכן התנהגות שיצאה מכלל שליטה עצמית, כך שהוא כבר אינו מצליח לשנות על אף רצונו, דבר המצביע על התמכרות לעבודה או שהוא יכול לשנותה ברגע שהוא מחליט. האם בכלל מפריע לו שאין לו פנאי לעצמו, זמן למנוחה ולהנאותיו האישיות, אם מפריע לו שהיעדרותו פוגעת בזוגיות שלו, ביחסיו עם סביבתו, משפחתו וחבריו, שהוא חסר ולא מעורב בפעילויות המשותפות עם הקרובים לו או שהוא לא שותף בתפקוד השוטף היומיומי של מטלות הבית וגידול הילדים.
כמובן, ששום קיצוניות בחיים אינה יעילה!

גם אם למכור עצמו לא מפריע דבר, הרי שבמהרה יתעוררו תסכולים קשים אצל בת/בן הזוג, ילדיו, משפחתו המורחבת, חבריו ואחרים. יחלו מריבות וויכוחים רבים בין בני הזוג והמתח והלחץ בבית יתעצמו עד לחיים בתוך תסכול כרוני מתמשך, כעסים רבים, ניכור וריחוק, משברים חוזרים ונשנים ועד לפרידה וגירושין. כמו כן, גם בריאותו הפיזית והנפשית של המכור לעבודה עלולה להיפגע עקב עומס יתר, מתח ולחץ מתמשכים ובלתי פוסקים הגורמים לשחיקה רגשית ואף לדיכאון, פגיעה בתפקודי הלב ועוד.

חשוב שהאדם עצמו ינסה להבין מאילו מניעים פנימיים הוא בוחר להשקיע את מרב מרצו וזמנו לעבודה על חשבון השקעה בעצמו וביחסיו עם הקרובים לו. לעיתים, עשייה מרובה (doing ) באה כדרך התמודדות עם עולם רגשי פנימי שקשה לפגוש אותו כשעוצרים. פעלתנות היתר נועדה לטשטש ולהסתיר רגשות אלו מהאדם עצמו ולמנוע ממנו להרגיש כאב, חרדה, פחד, חולשה או רגשות אחרים. היא יוצרת אשליה של שליטה ברגשות אלו ה"מוחזקים" ע"י העבודה המרובה. לעצור את העשייה ופשוט להיות (being ) יכול להיתפס כמשהו מאיים, כי בשקט שמשתרר יכול לעלות כל ה"רעש" של העולם הפנימי, הקונפליקטים, הקשיים והחוויות הכואבות מהעבר או מהווה ועלולה להיות חוויה של איבוד שליטה על כל ה"שדים" שעולים ומפחידים בעוצמתם.

יתירה מזאת, הצורך בשליטה על המציאות על מנת לווסת ולהוריד את רמת החרדה הפנימית מקשה על האדם לתת אמון ולסמוך על האחרים ולהאציל להם סמכויות, דבר שיכול שחרר אותו ולהקל עליו את עומס העבודה. במקום זאת, הוא רוצה שהכול יעבור דרכו ומרכז אצלו את כל הסמכויות, האחריות, התפקידים והאינפורמציה. דבר זה מאלץ אותו לנקז אליו את כל השאלות, הבעיות, התקלות, ההנחיות וכד' והתוצאה היא השקעה והימצאות שעות ארוכות בעבודה, בטלפון, במחשב, מתן מענים ופתרונות, ועבודה סביב השעון, גם כשנמצא בביתו כי בחווייתו, בלעדיו הדברים לא יתנהלו כשורה.

ד"ר הנדריקס הגדיר את התהליך הנ"ל בגישת האימאגו שפיתח כפיתחי מילוט ממרחב יחסים לא בטוח, בו עולים הקונפליקטים בין בני הזוג. למשל, כאשר אינטימיות וקרבה נחווים כמסוכנים ומעוררי כאב ופחד, לרוב באופן לא מודע, מחפשים פיתרון במקום אחר. במקום שהאנרגיה הרגשית תהיה מושקעת בפתרון הקונפליקט במרחב הזוגי ובהתמודדות אמיתית עם הקשיים שעולים ותחושות הכאב, החרדה, חוסר האונים, חוסר הביטחון, הדחייה ועוד היא מופנית לתחומים אחרים כגון, עבודה, ילדים, רומן מחוץ לנישואין, משפחה מורחבת, ספורט, שינה ועוד. הם נחשבים כפיתחי מילוט כאשר יש הימנעות מלבוא במגע עם הקשיים האמיתיים שעולים מהקונפליקט במרחב היחסים והאנרגיה מופנית אל מחוץ לקשר, לעיתים קרובות, גם על חשבון הקשר. בדרך זו נוצרת אשליה של התמודדות אך היא התמודדות מזויפת שלא רק שלא פותרת את הבעיה אלא היא אף מחמירה אותה.

לסיום, מילת המפתח בדרך לפיתרון הבעיה היא איזון. כלומר, מה שיסייע לבני זוג כאלה בפתרון בעיתם הוא מציאת השילוב הנכון בין תחומי החיים השונים ולא הקצנה לשום כיוון כי, כאמור, שום קיצוניות אינה מועילה בחיים. רצוי למצוא דרכי הרגעה מגוונות, למשל, יוגה, מדיטציה, ספורט וכיו"ב. על בני הזוג למצוא בעזרת תקשורת גלויה, ישירה ופתוחה, בה יש הקשבה עמוקה, קבלה והבנה, את הפרופורציות הנכונות עבורם. עליהם למצוא את האיזון המתאים להם שישלב בצורה נכונה ומותאמת בין ההשקעה של כל אחד מהם בהתפתחות האישית שלו לבין ההשקעה בעולם המשותף להם, במיוחד בזוגיות ובהורות.

משמעותה של מריבה – מה אנחנו משיגים מהמריבות ביחסים בכלל ובזוגיות בפרט? / אריאלה מלצר

לרבים מאיתנו יש נטייה לפתור את הקשיים והבעיות בדרך של מריבות, ביקורת, האשמות, שיפוטיות, וויכוחים וסכסוכים קולניים במקום לנהל תקשורת פתוחה, גלויה, כנה וישירה, בה יש כבוד והערכה לצרכי הזולת.
מניסיוני בשטח, הנני סבורה, כי למרות נטייתם זו הם אינם מרוצים מדרכם זו לפתרון בעיות והיו רוצים למצוא דרכים אחרות להתנהל בעת שהם נתקלים במצבים שאינם רצויים להם המעוררים בהם רגשות כעס ותסכול.

אלו, כמו רבים מאיתנו, יודעים היטב עמוק בליבם, אם כי לא תמיד במודע, שלעיתים מזומנות, הם משתפים פעולה עם הסובבים אותם ביצירת המריבה או במעורבות פעילה במריבה למרות שהם יודעים כי היא לא תוביל אותם לשום מקום טוב.

נראה כי חרף התוצאות העגומות שיכולות להיות למריבה, לפעמים, קל לנו יותר להיכנס למריבות עם הסובבים אותנו מאשר לנהל עימם דיאלוג בוגר ויעיל על נושא הקונפליקט שהתעורר. אם כך, למה אנחנו נכנסים למריבות שוב ושוב אם הן מכאיבות כל כך לנו ולאחרים החשובים לנו, מתישות אותנו ובעיקר, יוצרות מרחק ומעכירות את היחסים שלנו עם קרובינו. אז למה זה כל כך קשה לפתור את הקשיים והבעיות בדרכי נועם, כבוד והערכה הדדיים?
למעשה, המריבות באות לבטא כאב, תסכול או צורך בסיסי וחשוב אשר לא סופק ולא ניתן לבטאו בדרכים ישירות וגלויות של דו שיח כן ופתוח מפאת תחושת איום וסכנה, חולשה, פחד, חוסר ביטחון או חשש לפגיעה וכאב נוספים. המריבה מסתירה, לכאורה, רגשות קשים אלו ויוצרת אשליה של כוח ושליטה.

נושאי המריבות בדרך כלל מבטאים את צורכי הביטחון ותשוקת חיים של האדם כפי שהוא זקוק להם והם, לעיתים, שזורים זה בזה. כלומר, המריבה יכולה להיווצר כאשר האדם מרגיש את החסך במענה על צרכיו החשובים ביותר האמורים להעניק לו תחושת הביטחון, הן הרגשיים והן החומריים אך יש חסמים כלשהם המונעים ממנו לבטא אותם ישירות. נושאי המריבה העיקריים הינם סביב החסר בצרכים הבסיסיים של הקיום הפרנסה, המגורים, העבודה וכל ההשלכות שלהם כגון, התפתחות, הצלחה, קידום, תגמול וכד' וכן, סיפוק הדחפים והיצרים הגורמים חוויה חושנית, סיפוק, עונג, הנאה וריגוש.

שכיח הוא כי בני זוג יכולים לריב על כמה כל אחד חשוב ואהוב בעיני השני דבר שיכול לבוא לידי ביטוי בתכנים שונים שמתחלפים אך הנושא המהותי הוא הכאב שנוצר עקב השאלה האם כל אחד מבני הזוג הוא "נר ראשון" בליבו של השני ולא בעדיפות משנית או שולית אחרי הילדים, העבודה, משפחת המוצא, חברים, עיסוקים וכד'.

נושא שכיח נוסף, שמתבטא בתכנים שונים ומגוונים הוא כמה מקום, חופש, לגיטימציה ורשות יש לכל אחד מבני הזוג בתוך המרחב הזוגי להיות הוא עצמו ולבטא את מלוא הפוטנציאל שלו כאדם שלם המתפתח ומשתנה כל הזמן עם הגדילה שלו בצד החיים המשותפים שלהם כזוג. דבר זה יכול להתבטא, ולא רק בזוגיות, במאבק כוחות ומריבות אצל מי יהיה הכוח והשליטה על המשאבים הרגשיים, הכלכליים והחומריים. לפיכך, המריבות יכולות להיות על עיסוקים ובילוי שעות הפנאי, קניות, קבלת החלטות בנושאים שונים, חינוך וטיפול בילדים, כסף, זמן, מלאכות הבית, ארגון וניהול, ביצוע משימות ותפקידים ועוד ועוד.

מכאן, שניתן לראות, מצד אחד מריבות על תחושת הביטחון, מקום, אינדיבידואליות, חופש וכו' והצורך להיות נאהב, מוערך, שווה, חשוב ומשמעותי, קיים, חופשי ולקבל הבנה, תמיכה, דאגה, טיפול, התייחסות, חום, אכפתיות ותשומת לב ומצד שני, צרכי תשוקת החיים, מגע ומחוות פיזיות כגון, חיבוק, ליטוף, נשיקה, יחסי מין, איכותם ותדירותם, בילויים משותפים, טיולים, צחוק, עניין, הנאות שונות, יצריות וחושניות, התרגשות וחוויות משותפות ועוד.

למעשה, אנו זקוקים ומצפים מתוך פנטזיה ילדותית, כי יתמלא כל מחסורנו ונקבל מענה וסיפוק לכל צרכינו, החומריים, הרגשיים והפיזיים מתוך מטרה לחוש ביטחון וסיפוק. על פי ציפייה זו, כל מי, שלדעתנו, עומד בדרכנו יכול לעורר בנו את תחושת הכעס והזעם, בעקבות החרדה והכאב שהתעוררו, על כך שמנע את סיפוק הצורך.

המריבה והסכסוך בהווה הם, למעשה, עפ"י האימגו, כמו סוג של אולטרסאונד המגלה ומזהה היכן חבויים פצעי העבר והילדות. המריבה באה לבטא את החסך, הכאב והתסכול על כך שצורך חשוב לא מסופק ובאמצעותה נעשה שחזור של מצבים או של יחסים ראשוניים עם הדמויות המשמעותיות מן הילדות לצורך תיקון וריפוי של אותם פצעי ילדות ע"י סיפוק הצרכים החסרים .

המריבה משרתת אותנו בכמה דרכים וצורות ולכן, רבים מאיתנו "נענים" להזמנה לריב או משתמשים בה בקלות יותר מאשר להתאמץ להקשיב לשני ולהבין את צרכיו כאשר התסכול הוא רב.

ראשית, יש, לעיתים, פיתוי גדול לריב כי במריבה יש סוג של עונג והנאה היות ובכל תהליך שחרור של אנרגיה מתעצמת נגרמת הנאה רבה. יתירה מזאת, קל לנו יותר לשחרר את רצונותינו ותסכולינו במריבה מאשר להתאמץ בהקשבה של האחר ובהכלת התסכול שלו.

שנית, במריבה יש תהליך של פורקן והשלכת הרגשות הלא נעימים שבתוכנו על מישהו אחר. המריבה משרתת אותנו, לרוב, באופן לא מודע, בכך שאנו מוצאים מישהו, לרוב יהיה זה מישהו קרוב אלינו איתו אנו מרגישים בטוחים יחסית, אשר "יחזיק" עבורנו את הרגשות הקשים שלנו והמריבה היא הדרך שלנו ל"הפקיד" אותם אצלו. אנחנו "שמים" עליו את הפחדים שלנו, חוסר הביטחון, חוסר האונים, חוסר הערך, החרדה ועוד ואז מאשימים אותו בדיוק באותו הדבר שהיה לנו קשה לשאת אותו בתוכנו.

בנוסף לכך, לעיתים, יש לנו קושי לבטא את התסכול או הכעס במערכת יחסים אחת ואנו מחפשים דרך להשתחרר מהם במערכת יחסים אחרת ולכן, מריבה היא דרך לבצע זאת. למשל, אם יש נסיבות וקשיים המונעים את האפשרות לבטא תסכול וכעס באופן ישיר מול הבוס ואנרגית הכעס הולכת ומצטברת לזעם עצור אשר מחפש שחרור והקלה, יתכן ודבר שטותי ככל שיהיה שיעשה בן הזוג, שבזמן אחר לא היה מרגיז אותנו כלל, יהווה עילה למריבה בין בני זוג שתאפשר את שחרורו של הכעס על הבוס או מריבה עם הילדים המשחררת כעס על בן הזוג אשר מפאת הפחד ממנו והחשש מתגובתו חסום מלהתבטא באופן ישיר.

לעיתים מזומנות, אנחנו עדים לכך שרבים עושים מאמץ גדול להימנע ממריבות והתפרצויות מול אנשים זרים או דמויות סמכותיות אך לעומת זאת, מעוררים מריבה ומתפרצים בקלות על בני משפחה או על האנשים הקרובים ביותר. הסיבה לכך היא כי קיים ביטחון שבני המשפחה או הקרובים האחרים לא ינטשו את הקשר כל כך מהר או לא יגיבו בחומרה רבה כל כך כפי שיכולים לעשות האחרים.

תרומה נוספת של המריבה יכולה להיות בפיוס שלאחריה. לרוב, הפיוס שלאחר המריבה הוא נעים, מרגש, מסעיר ומפתה. עוצמות הרגש במצב זה הן כה גבוהות שהן מאפשרות לחוש את הקשר במלוא עוצמתו ומשמעותו. לפעמים, בני הזוג חסומים או מנועים מסיבות כלשהן הקשורות לעולמם הפנימי לבטא בצורה ישירה וגלויה אהבה, עוצמה רגשית, קרבה ואינטימיות מבלי לחוש מאוימים ולכן, הם יוצרים מריבה שבאמצעותה הם מוודאים את אהבתו של בן הזוג וחשים את עוצמתה. לדוגמא, בני זוג אשר הבעל כועס רבות על אשתו. הוא עצמו לא תמיד מבין את התנהגותו וכעסיו הרבים עליה שכן, לא תמיד הם מוצדקים אך הוא אינו יכול לשלוט בהם, לטענתו. אשתו, מצידה, שמתערער בטחונה, מנסה עוד יותר לפייסו, בוכה, מגלה יותר נזקקות ונואשות ליחס האוהב ול"ביחד" שלהם ורק אז הבעל נרגע וחש שהיא אוהבת אותו ואכפת לה ממנו. למעשה, הוא יוצר את מצבי המריבה וערעור היחסים כדי שאשתו תצטרך כל הזמן להוכיח את אהבתה אליו שוב ושוב ובעוצמות רגשיות גדולות וכך הוא ישיב לעצמו את הביטחון והשקט מפני נטישה אפשרית אותה הוא חווה בעולמו הפנימי.

ישנם אנשים אשר נסיבות חייהם לימדו אותם שקשר קרוב יכול להיות גם מקור לכאב ולפגיעה וחווים את הקרבה ביחסים כמשהו מאיים ומסוכן שיש להימנע ממנו. לכן, הם יהיו אמביוולנטיים לגבי יחסים קרובים כשמצד אחד, הם יימנעו מכל מיני ביטויי קרבה ואינטימיות דבר שיצור מרחק וריחוק קבוע ביחסים ומצד שני, ייווצר תסכול שאין חום, אהבה, קרבה, תשומת לב וביטחון. המריבה מגנה, לכאורה, מפני חשיפת רגשות האהבה או החיבה שאצל אנשים לא מעטים נתפסים כחולשה, פגיעות וכנזקקות אך מצד שני, מפגינים אנרגיות רגשיות עוצמתיות המצביעות על משמעות רבה שיש לקשר עבורם אך הם אינם מרשים לעצמם לבטא אותם ישירות. המריבה היא, למעשה, דרך עקיפה לבקש תשומת לב, חום והתייחסות אשר לא ניתן לבקש אותם בדרכים אחרות.

יתירה מזאת, במצבים מסוימים כאשר יש יחסים מרוחקים ומנוכרים המריבה היא הדרך היחידה שנשארה לשמור על הקשר. המריבה היא הקשר היחיד בין השניים אשר באמצעותה ניתן לחוש שקיים עדיין ביניהם חיבור רגשי משמעותי בעל עוצמה רבה.

זאת ועוד, מריבה מאפשרת לשרטט גבולות ברורים אשר יוצרים הבחנה בין האנשים ומאפשרים מרחב נפרד, מובחן, נבדל ואינדיבידואלי לכל אחד. כאשר היחסים מאופיינים בתלות רגשית זה בזה, הגבולות מטושטשים ואין אפשרות ביחסים להיות עצמאי ונפרד כאדם ייחודי אלא ערך המסגרת הזוגית או המשפחתית יותר חשוב מחבריה הרי שאז לא ניתן להתרחק אחד מהשני ועל חברי המערכת לספק זה לזה את הצרכים, אחרת זה מאיים על שלמות הזוגיות או היחסים בכלל. בני המשפחה נדרשים להיות קשובים כל הזמן לצרכי האחרים, להתכוונן לסיפוקם, דבר השולל מהם את החופש להיות הם, את מרחב ה"אני", הבחירה והעצמאות של כל אחד ויוצר מחנק ו"אני" מזויף. בזוגיות כזו בני הזוג ידרשו זה מזה להיענות לצרכיהם כל הזמן, לחשוב ולרצות אותם דברים, לעשות כל הזמן דברים ביחד ואילו פעילות נפרדת ועצמאית או רצון להתרחקות יתפרשו כדחייה ואף פגיעה ועלבון. חוסר סיפוק הצרכים ייתפס כחוסר אכפתיות או חוסר אהבה מצד בן הזוג, ואז המריבה תיתן לגיטימציה להתרחקות ביניהם ורשות לעולמו הנפרד של כל אחד לקבל מקום במרחב הזוגי, שאין לו זכות לגיטימית להיות ביחסים. המריבה מאפשרת להתרחק מהזוגיות החונקת ולהרגיש את האינדיבידואליות והחופש להיות גם בנפרד.

לסיום, למרות כל האמור, מריבות וויכוחים אינם יעילים בפתרון הקונפליקטים שעולים בקשר אלא מחמירים ומעצימים אותם יותר. הם יוצרים מעגל סגור של כאב ופגיעות הדדיות עד להחרפת היחסים ולהידרדרותם בכלל. אי לכך, הדרך המומלצת לפתרון בעיות ביחסים בכלל ובקשר זוגי בפרט היא תקשורת ישירה בה ניתן לבטא את הרגשות, המחשבות והרצונות באופן ברור, גלוי ופתוח גם אם הם נוגעים בנושאים טעונים המעוררים קושי, אי נעימות וכאב. רק בדרך של הקשבה, הכלה וקבלה הדדיים תוך מתן כבוד לשונות ביניהם, ניתן להבין באמת את הצרכים של כל אחד ולנסות לספק אותם עד כמה שניתן.