יציאה מעבדות לחירות – החופש להיות מי שאנחנו באמת/ אריאלה מלצר / 01.10.2013

“עבדים היינו…עתה בני חורין..”, כך נאמר בשיר העממי. האומנם בני חורין אנחנו? אנחנו לפני חג הפסח, חג החירות, בו בני ישראל יצאו מעבדות במצרים להיות בני חורין בארצם.
מאמר זה יסקור את השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? מה כובל אותנו בימינו וכיצד לצאת לחופש אמיתי? מהו השעבוד המודרני של היום ולמה אנחנו משתעבדים? מה לוקח מאיתנו את החופש? מי קובע את רמת החופש? מה צריך לקרות כדי שיתחיל תהליך היציאה מהשעבוד לחירות? וכן, במאמר הזה אני אציג גם כמה דרכים שיכוונו אתכם לדרך אל החופש שלכם.

בעידן המודרני בחברה המערבית הדמוקרטית יש היום יותר לגיטימציה לתת חופש לרצונות ולצרכים האינדיבידואליים, לממש את החלומות, הציפיות והמשאלות האישיות, להגשים את הפוטנציאל הייחודי של כל אחד, לקבל הכרה לצרכים הייחודיים ולשונות של כל אחד כאדם באשר הוא ופחות להיענות לצרכי הקהילה, החברה והמשפחה כי שהיה מקובל בעבר. זו הסיבה שאנשים היום מחפשים כיוונים, דרכים ועוגנים שונים כדי להתחבר אל עצמם ואל המהות שלהם, להיות אמיתיים ונאמנים למי שהם ולחיות בשלום עם עצמם והסביבה. 

לרוב, אנשים זקוקים להרגיש את הזכות והחופש לבטא את כל המהות שלהם כבני אדם שלמים על כל המהות והפוטנציאל הטמון בהם. כל מה שלוקח מהם את ה’אני’ האמיתי שלהם, שולל מהם את החופש שלהם להיות מי שהם ויוצר מרחק ופער בין ה’אני’ האמיתי שלהם לבין מה שמשתקף כלפי חוץ, הוא ה’אני’ המזויף. 

שלילת החופש והפער הזה יכולים לגרום למצבי רוח קשים מלווים בבכי, לדכדוך, למועקה נפשית, לתחושת חנק, ביטול ומחיקת ה’אני’ עד כדי דיכאון וייאוש, חוסר אנרגיה וחיות ואי יכולת לבצע משימות פשוטות עד כדי קשיים ממשיים בתפקוד יומיומי.

נשאלת השאלה האם אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו? האם אנחנו באמת יכולים לתת לעצמנו חופש ושחרור?

עפ”י תפיסתי להיות משועבד הוא כאשר אין לנו את חופש הבחירה, הזכות והרשות ללכת עפ”י דרכנו, רצונותינו וצרכינו ומשהו מונע מאיתנו לממש את הבחירה הייחודית שלנו לדוגמא, ללמוד ולעסוק במשהו שלא נראה מתאים למשפחה ולתפיסתה או במקום להצטרף לעסק המשפחתי, לחזור בתשובה או בשאלה, לצאת מהארון ועוד ועוד. 

מצב אחר של איבוד החופש ותחושת העבדות למשהו אחר הוא כשאנחנו רוצים לפעול בדרך מסוימת אך דבר אחר גדול וחזק יותר מאיתנו מנהל אותנו ואז אנחנו מאבדים את השליטה על עצמנו ומתנהגים בדרך שאינה רצויה לנו כלל כמו במצבים של התפרצויות הזעם והכעס, בולמוסי האכילה, עישון, קניות, סדר וניקיון, ההתמכ
רויות למיניהן וכד’.

מי קובע ומגדיר מתי האדם חופשי?
למעשה, תחושת החופש נקבעת רק ע”י האדם עצמו והיא תחושה פנימית סובייקטיבית.רק האדם יודע אם הוא מרגיש את החופש שלו לפעול, להתנהג ולהיות מי שהוא רוצה להיות או שמשהו אחר מנהל אותו. אותו מצב יכול להתפרש אצל אדם אחד כחופש ואילו אצל אדם אחר הוא יכול להתפרש כשלילת החופש והבחירה. זה תלוי בעולמו הפנימי האישי, בחוויות שהוא ספג עוד מילדותו, ובאיזו חברה, תרבות, קהילה ומשפחה הוא גדל.
מה יכול, בעצם, לשעבד אותנו ולקחת מאיתנו את החופש? 

אולי אנחנו עבדים לרצון להיות מה שרוצים ומצפים מאיתנו שנהיה? 

בהחלט כן. אנחנו יכולים להיות משועבדים אפילו בצורה לא מודעת לכל המסרים שעברו אלינו מרגע לידתנו, דרך חוקים, נורמות, מנהגים, ערכים, אמונות, מיתוסים, תפקידים שקיבלנו בילדות, הרגלים ועוד. זה מתקיים החל כציפיות של המדינה מאיתנו, למשל, לשרת בצבא, המשך בציפיות החברה מאיתנו ללכת בדרך ה”מקובלת” והנורמטיבית, כמו גם ללכת בדרך שנקבעה ונסללה ע”י המשפחה שלנו וכלה, בציפיות, בחוקים ובדפוסים שנספגו כבר בתוך עולמנו הפנימי האישי, והוא זה שמכתיב לנו את הדרך מבלי שאנחנו ערים לכך שאין לנו שם שום בחירה חופשית.

אנחנו יכולים להיות משועבדים בתוך עצמנו, לחוקים שבתוכנו, לצרכים שלנו, (“אני חייב להיות מושלם”, “אני חייב לבלוט יותר מכולם”, “אני צריך להיות מיוחד”, “חייב, מוכרח, צריך” = חמ”ץ), לתבניות ולדפוסי החשיבה שלנו (“דברים צריכים להיות רק בדרך שלי”, “אני חייב לנצח אחרת אני מפסיד”, “הכל תמיד רע”), להרגלים, למנהגים, לערכים, לדחפים שלנו, לאמונות הלא רציונאליות שלנו (“העולם תמיד מסוכן וצריך כל הזמן לשמור לא להיפגע”, “אחרי משהו טוב תמיד מגיע משהו רע”, “אם לא מסכימים איתי, אז הולכים נגדי ואני צריך להתגונן”), לתפקידים שקיבלנו מילדותנו ועוד ועוד.

אנחנו יכולים להיות משועבדים לתפקידים, אותם קיבלנו כילדים ממשפחת המוצא שלנו, בדרך כלל באופן לא מודע, מבלי שבדקנו את אמיתותם היות וכילדים קיבלנו מה שנתנו לנו כי סמכנו על מי שגידל אותנו וטיפל בנו וגם לא הייתה לנו שום יכולת לבדוק האם הם נכונים, האם הם מתאימים לרצון שלנו או לא וכד’. מה שהיה ברור לנו, שקיבלנו את התפקיד, לפעמים עם מילים ולפעמים, ללא מילים, משום שהבנו שזה היה חשוב ונכון למשפחה שלנו וזו הייתה סיבה מספיק טובה כדי שנבצע את התפקיד הכי טוב שאנחנו יכולים.

לדוגמא, תפקידים כאלה יכולים להיות, למשל, להיות הילד הטוב והמרצה, להיות הילד הרע והכבשה השחורה או השעיר לעזאזל של המשפחה, להיות החזק והמשענת של כולם, להיות אחראי על האחרים ולטפל בהם, לשמח את האחרים, להיות הקטן והמפונק, להיות החלש והנזקק, להיות ילד הורי ולטפל בהורים ולדאוג להם או באחד מהם, להיות המושיע והמציל ועוד תפקידים לרוב. משהו מהתפקידים האלה מוכר לכם?

סוג אחר של עבדות או שעבוד אנחנו יכולים לראות כשאנחנו משתעבדים להרגלים ולהתנהגויות שונות עד כדי התמכרות ואיבוד שליטה בכלל, כשבעצם, אנחנו נכנעים ליצרים ולדחפים שלנו שפועלים כדבר יותר חזק מאיתנו והם אשר שולטים בנו ומנהלים אותנו, וגורמים לנו לפעול ולהתנהג, לעיתים, אף בניגוד לרצוננו המודע והמוצהר. הכוונה היא שאיבדנו את השליטה על משהו חזק מאיתנו בתוך עולמנו שמנהל אותנו ללא כל יכולת לנהל אותו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בעישון והקושי להיגמל, בצריכת אלכוהול, בוורקהוליזם, בהתקפי אכילה והקושי לעשות דיאטה, בהתפרצויות זעם וכעס ללא שליטה, בהרגלי צריכה, בריצה אחרי כסף ורכוש, בקניות, בהרגלי מחשב, פייסבוק, בהתמדה בספורט או ההיפך, בהימורים, בהתמכרויות השונות ועוד ועוד .

אנחנו יכולים לראות באמצעות הרגלים אלו השולטים בנו, שאיבדנו שם את החופש לבחור, את היכולת לקבוע ולנהל את ההתנהגות שלנו ולמעשה, איבדנו גם את העצמאות שלנו כשאנחנו תלויים לרווחתנו ובאספקת הצרכים שלנו במשהו אחר או במישהו אחר.
ואם כבר מדברים על מישהו אחר, אנחנו יכולים להיות גם עבדים ומשועבדים למערכות היחסים בחיינו, למישהו בחיים שלנו, למשפחה המורחבת, לבן או בת הזוג, ליחסים הזוגיים, למקום עבודה שלנו וכד’.

כאן יכולה להיות סוג של עבדות לצרכים של אחרים תוך כדי הקרבת הרצונות והצרכים האישיים של הפרט. זה, בעצם, להיות תלוי באחרים, קשוב לצרכים של אחרים תוך כדי כך שאנשים אלה מתקשים לבטא את האמת שלהם בגלוי ובאופן ישיר ולהיות נאמנים לעצמם וע”י כך הם מוותרים על עצמם, מבטלים את עצמם ובוגדים בעצמם.

אנחנו יכולים להישאר בתוך מסגרות, מערכות יחסים, מקום עבודה גם כאשר קשה לנו ואף במצב בלתי נסבל והצרכים החשובים שלנו לא מקבלים מענה מספק, רק מתוך פחד.למשל, כל מערכת יחסים ובפרט בזוגיות שאין בה חופש וכבוד אלא כוח וכפיה והיחסים בה הם של שולט- נשלט או תוקף- קורבן וקשה לצאת ממנה. לעיתים, ניתן לראות כי אנשים אלה ממשיכים את חייהם כרגיל או את מערכות היחסים או את המשך העיסוק או העבודה מתוך כורח, מתוך משהו חיצוני או פנימי שכופה עליהם לפעול כך מבלי שמרגישים שיש להם את החופש לבחור כרצונם וכאוות נפשם.

הם ממשיכים מכוח האנרציה כשהם לא רוצים לזעזע שום דבר ולהמשיך בחיים כרגיל מתוך הקושי לנקוט עמדה, לבחור, להחליט, לקחת אחריות ולבצע שינוי באופן מעשי במציאות. הם מרגישים כלואים וממולכדים בתוך עצמם מתוך חשש ופחד מהתגובה הקשה הצפויה, מחוסר הוודאות שיש בעתיד ומהקשיים העתידיים הצפויים להם.

כל אלה כובלים אותם ואינם מאפשרים להם להשתחרר ולצאת לחופשי לחיים שהם רוצים, לדוגמא, יציאה מהארון, חזרה בשאלה או בתשובה, הקושי של נשים מוכות לצאת ממעגל האלימות כלפיהן, בני זוג שנוהגים בעצבים ובהתפרצויות כעס ואף באלימות שמתקשים להפסיק את התנהגותם הפוגעת או אנשים שממשיכים בעבודתם למרות שהבוס אולי פוגע או מתעמר בהם, למרות שהם לא מתוגמלים כראוי או משעמם להם ואין להם כבר כל סיפוק במה שהם עושים וזאת רק משום שהם פוחדים שהם יישארו ללא מקור פרנסה או שהם לא מאמינים שיצליחו להשיג מקום עבודה כמבוקשם. הם מתנהלים כאנשים פסיביים, שקופים, מחוקים, עם דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון, מרגישים לא נחשבים ולא מוצלחים ולמעשה, הם מדוכאים וכלואים בתוך עצמם.
השעבוד נראה חיצוני אבל למעשה הוא שעבוד פנימי. מה לוקח מאיתנו את החופש? מה משעבד אותנו בתוכנו ? מהו השעבוד הפנימי?

ראשית, קיים לרבים קושי רב, לעיתים, לצאת מאזור הנוחות וללכת אל הבלתי נודע והחדש שמעורר בהם את הספק, את החשש ומערער את ביטחונם.

שנית, משחר ילדותנו ספגנו בתוך עולמנו, לעיתים קרובות, אפילו ללא מילים, את החוקים שהיו בבית שלנו כילדים, את תבניות החשיבה ודפוסי ההתנהגות של משפחת המוצא שלנו, את האמונות הלא רציונאליות והתפיסה את המציאות, את הערכים, ההרגלים, המנהגים, המיתוסים שבעצם קבעו לנו באיזו זווית ראיה נראה את העולם, את המציאות, את עצמנו, את הזולת ואת היחסים איתו, וכתוצאה מכך איך נתנהג וכיצד נפעל במצבים שונים.

מעולם לא עצרנו לבדוק אם הם נכונים ומותאמים גם לנו. רק כשמשהו משתבש לנו בחיים או מתעורר בנו כאב רב שקשה לנו לשאת אותו, אנחנו עוצרים ובודקים מה קרה לנו וכיצד אנחנו יכולים להתמודד עם המצב. אלו המשקפיים הסובייקטיביים שלנו שדרכם אנחנו רואים את העולם ועל פיהם אנחנו מפרשים את המצבים השונים במציאות גם אם היא אובייקטיבית שונה.

אנחנו למעשה, מתוכנתים ע”י מה שקיבלנו בילדות שלנו וזה מה שמנהל אותנו, לפעמים, בלי שיש מושג בכלל מה זה הדבר שבעולמנו שמפעיל אותנו מכתיב לנו את הדרך. לכן, חשוב שנברר לעצמנו מה משעבד אותנו בתוך עולמנו כדי שנוכל להתמודד איתו ביעילות ולמצוא דרכים חדשות מותאמות ונכונות יותר עבורנו.

מה שמזין את האמונות, דפוסי החשיבה, המנהגים, דפוסי ההתנהגות והחוקים שספגנו בילדות ונותן להם כוח חזק משלנו להפעיל ולנהל אותנו הוא הפחד והחרדה הגדולה מאיבוד האהבה והביטחון. היות ואנחנו מתנהלים עפ”י האמונות, החוקים, הדפוסים וכיו”ב שקיבלנו בילדות, אחד הדברים שמנהל אותנו וקובע לנו כיצד נתנהג הוא הילד הפנימי שבתוכנו שיש לו צורך בביטחון ובאהבה, וחושש מפני הכאב שיגיע מנטישה, מעזיבה ומהישארות לבד.

כולנו זקוקים לביטחון ואהבה, להכרה במהות ובקיום שלנו, בערך ובמשמעות שלנו וכל סימן שמעורר בנו תחושות של דחייה, לא רצויים, לא אהובים, לא חשובים יכול לעורר בנו חרדה גדולה של אובדן הקשר, היחסים, והביטחון והאהבה, דבר שיכול לגרום לכאב, למצוקה וסבל רב.

זו הסיבה שאנשים חוששים להיפרד, להתגרש או לעזוב מקומות שהתרגלו אליהם כי אליהם הם כבר רגילים ויודעים כיצד להתמודד ולשרוד אך הם חוששים מפני העתיד הלא ידוע ולא ברור שמעורר בהם חרדה גדולה וחשש מפני הכאב והפגיעה הצפויים עפ”י תסריט האימה הסובייקטיבי שבעולמם ולכן, הם מעדיפים להישאר במקום המוכר.

התוצאה היא תחושה של עבד וקורבנות של המצב, של היחסים, של הזולת ובעיקר, של עצמם המלווה בחוסר שליטה על החיים, תלות וחוסר אונים. האשמת הזולת והסביבה בקורבנות הזו עוזרת לאנשים הללו “לשכוח” את הכוחות והיכולות שלהם, ולא להאמין בעצמם שהם יכולים להוציא את עצמם לחופשי ולכן, הם רואים את המצב שלהם כברירת מחדל , בו עליהם להתנהל רוב הזמן ברמה הישרדותית קיומית.

האם יש טריגר ליציאה מהעבדות? מתי אנחנו מתחילים לצאת לחופשי? 

אנחנו מתחילים לעשות שינוי ולצאת לחופשי מהעבדות של עצמנו כשהמצב נעשה בלתי נסבל , כשהכאב והקושי גדולים מכדי להמשיך כרגיל, כשההפסדים גדולים יותר מהרווחים ואין כבר מה להפסיד או כשעומדים להפסיד משהו הרבה יותר גדול וחשוב לנו, כשמשהו או מישהו אחר שובר את המעגל הסגור, כשמישהו מלווה, תומך ונותן כוח לעשות שינוי, אך בעיקר כשיש מוכנות להפסיק להכחיש, ללכת עם הפחד ולהתמודד עם המצב כפי שהוא על כל ההשלכות והתוצאות שלו עד הסוף.

מה צריך לקרות ביציאה מהעבדות לחירות? מה צריך לקרות בתהליך השינוי לחופש של עצמנו?

ראשית, כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו רוצים. יתכן וזו הפעם הראשונה שהשאלה הזו מופנית כלפי עצמכם ולא כלפי אחרים. קחו את הזמן הדרוש לכם כדי לקבל את התשובה הכי נכונה לכם.

שנית, תהיו נאמנים לעצמכם אולי בפעם הראשונה בחייכם. תתחברו למהות האמיתית שלכם, לרגשות, לציפיות שלכם, לרצונות, הצרכים החלומות והמשאלות שלכם.

שלישית, אחרי שתקבלו את ההחלטה, מיצאו את הדרכים הכי מתאימות והכי נכונות לכםלבצע את השינוי שלכם.

כמו כן, קחו אחריות על החיים שלכם, על המעשים שלכם והתוצאות שלהם, מבלי להאשים אחרים ואת הסביבה.

דבר נוסף, תנו לעצמכם רשות וחופש לטעות, לעשות שגיאות, לא לדעת, להיכשל, לחוות, לפגוש את הכאב ואת שאר הרגשות ולקחת בעלות עליהם, זה אנושי וטבעי וזו הדרך ללמוד, להתפתח ולצמוח בדרך החדשה ולהגיע אל החופש האמיתי שלכם ואל מי שאתם באמת.
ודבר אחרון, קחו לכם עזרה. אל תתביישו לבקש עזרה ממשפחה, מחברים, מאנשי מקצוע מתאימים. התמיכה, הליווי, הקבלה, המשענת העידוד וכל דבר שתקבלו מהם יתנו לכם כוח ויחזקו אתכם להמשיך בדרך אל החופש שלכם, גם כשיש רגעים קשים או משברים בדרך.

מה אפשר לעשות בדרך היציאה מהעבדות אל החופש שלנו? כמה דרכי פעולה –

דרך אחת, דמיינו לעצמכם שאותו ילד פנימי קטן שמנהל אתכם וקובע לכם כיצד אתם פועלים ומתנהגים כשאתם מבוגרים הוא זה שנוהג ברכב של חייכם ואתם יושבים לידו. זה הילד שלא יודע לנהוג, הרגל שלו קטנה ולא מגיעה לדוושות והוא קטן מכדי לראות את הכביש מעבר להגה. הייתי אומרת שזה קצת מפחיד. לא? מה הייתם עושים במצב כזה? נכון מאד. מחליפים במקומות. אתם נוהגים והוא יושב לידכם. כך תעשו עם החיים שלכם. קחו את ההגה של החיים שלכם לידיים שלכם ותגיעו בשלום למחוז חפצכם.
דרך שנייה, כמו שמקבלים ירושה מהסבתא ובוחרים להשאיר רק דברים שרוצים ואוהבים ומה שלא מתאים, זורקים או מוסרים, כך תעשו עם כל ה”ירושה” של החוקים, הדפוסים, החשיבה, האמונות והמנהגים שקיבלתם מהבית. תבדקו מה נכון לכם ותשאירו לכם ומה שלא נכון עבורכם, תשנו ותמצאו את הדרך שלכם.

ודבר אחרון, אם קיבלתם תפקידים בילדותכם שאין לכם יותר כל רצון להמשיך בהם והם רק מזיקים לכם, תכתבו לעצמכם “מכתב התפטרות” מהתפקיד. תנמקו את כל הסיבות מדוע אתם מתפטרים מהתפקיד ותסבירו לאן אתם רוצים להגיע. יתכן ותרצו להשאיר אותו חלקית עם אנשים מסוימים או בזמנים מסוימים.

לסיום, חשוב לזכור שלתת חופש לעצמנו להיות מי שאנחנו פירושו, בראש ובראשונה, לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו, על היתרונות ועל החסרונות שלנו.

לקבלת סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור.

להיות בג’ט לב התמודדות עם כעסים בעזרת דיאלוג בין השכל לרגש / אריאלה מלצר / 01.06.2014

צ’ארלי צ’אפלין אמר ” אנחנו חושבים יותר מידיי ומרגישים פחות מידי” לפעמים, כשאנחנו נוסעים הרחק מעבר לים, אנחנו סובלים מג’ט לג. אנחנו מגיעים פיזית בגופנו אבל חלק מההכרה והתודעה שלנו אל עצמנו עדיין נשאר במקום אחר. אנחנו מרגישים לא מחוברים לגמרי אל עצמנו.
אותו הדבר כאשר אנחנו מתקשרים עם כל האחרים שבסביבתנו דרך השכל, הרציו וההיגיון שלנו בלבד ולא מחוברים לרגש שלנו. כתוצאה מכך, במצב כזה אנחנו מנותקים לא רק מהרגשות של עצמנו אלא גם מרגשותיהם של האחרים, דבר שיוצר שיח חרשים ואי הבנות כשכל אחד, למעשה, מנהל דו שיח עם עצמו בלבד.
לזה אני קוראת ג’ט לב – להבין ולהתייחס אל העולם, אל המציאות ואל כל האחרים דרך השכל (מחלקת השכל) אך להיות מנותקים מהרגשות (וממחלקת הרגש) של עצמי ומרגשותיהם של אחרים.
לחלק מהאנשים יש איסור פנימי לבטא רגשות. האיסור הזה מקורו, איך לא, עוד בילדות, כשמתוך התנסויותיהם במשפחת המוצא שלהם או בסביבתם הקרובה הם למדו כי הם נפגעים עקב ביטוי רגשותיהם. לתפיסתם, ביטוי רגשות הוא ביטוי של חולשה , בעיקר, ביטוי של רגשות שנתפסים כשליליים, כגון, פחד, חרדה, חוסר אונים, עצב, עלבון, חוסר ביטחון, חוסר ערך, אכזבה ועוד.
חלקם חוו בילדותם ביקורת קשה על רגשותיהם (גם על מעשיהם והתנהגותם), זלזול ולעג, חוסר לגיטימציה וחוסר קבלה והכלה לרגשותיהם והכי קשה התעלמות מרגשותיהם ומצרכיהם בכלל. חלקם גם לא למדו לבטא רגשות כי בביתם לא דיברו רגשות, לא נהגו לפתוח ולבטא את מה שמרגישים וכתוצאה מכך, הם לא מכירים את השפה הרגשית. 
למרות שהם יכולים להימצא בסערה רגשית ועשויים להרגיש רגשות בעוצמה רבה, הם אינם “מורשים” בתוך עצמם לבטא את עצמם באופן חופשי ומשוחרר ובצורה ישירה וגלויה. היות ורגשות אלו קשים ומכאיבים להם ואף בלתי נסבלים עבורם, הם זקוקים לדרך אחרת של פורקן ושחרור מהם ולכן, הם יתעלו, לעיתים, את אנרגית הרגשות הללו לכעס.
כאן הכעס הופך להיות אמצעי לתיעול הרגשות הקשים וטשטוש הכאב ולמעשה, הכעס מהווה “תחפושת” ומסווה לרגשות החבויים מעוררי הכאב והחרדה.  בדרך זו של ביטוי אנחנו רואים איך הרגשות הקשים והמכאיבים מתדלקים את הכעס ומזינים אותו. 
אצל רבים נראה אף ביטוי של רגשות אלו בדרך של עצבים והתפרצויות כעס רבות בלתי נשלטות כאשר בדרך זו הם משתחררים, לכאורה, מרגשות אלו ואף משליכים אותם על האחרים בדרך של תוקפנות גלויה, האשמה, ביקורת, שיפוטיות ותלונות רבות. לחילופין, אצל אחרים נראה דרך ביטוי אחרת ואף הפוכה לפיה, הם ילמדו להסתיר את רגשותיהם אלה והדבר יבוא לידי ביטוי בהסתגרות, בהתכנסות בתוך עצמם ובשתיקה. הם גם אלה שלא יבטאו כעס בכלל.
אנשים אלו למדו מתוך חוויותיהם בחיים כי אל להם לחשוף את רגשותיהם ועקב כך, האנרגיה הטבעית שלהם מנווטת לשימוש בשכל, לתפיסת המציאות דרך הרציו והתבונה שלהם בשילוב עם עשייה, ביצוע משימות ומטלות ופעולות (doing). הם אלה שיכולים להשקיע רבות בפיתוח החוכמה שלהם, בלימודים ובבחירת מקצוע שדורש בעיקר שימוש באינטליגנציה והם אף יזכו להערכה, לחיזוקים ולהתפעלות מחוכמתם, מיכולתם השכלית וממעשיהם.
הם יבלטו בחוכמתם וזה יהיה החלק החזק והדומיננטי שלהם שייצא לאור. הם בהחלט יכולים להיות אנשים מצליחים מאד, מוכשרים ובתפקידים בכירים ורמי מעלה מאד.
הם אלו שמכונים אנשים רציונאליים (שמגיבים מהשכל) לעומת האנשים האמוציונאליים (שמגיבים מהרגשות).
בו זמנית, הם מתקשים לבטא את רגשותיהם בצורה פתוחה וישירה היות וחשיפת רגשותיהם מהווה עבורם איום וסכנה. הם מרגישים במצב כזה פגיעים וחשופים והם רואים בכך חולשה שתנוצל לרעתם ע”י האחרים, אשר יפגעו בהם פגיעה נוספת. זו הסיבה שהם אינם אוהבים שיחות נפש, הם מחפשים פתרונות הגיוניים ורציונאליים מיידיים ומהירים למצבים שונים ולא מבינים מדוע האנשים שבסביבתם אינם מבינים אותם או מדוע כועסים עליהם בטענה שהם מנותקים מהאחרים, לא קולטים, לא רגישים מספיק ולא מבינים את האחרים.
הם חוששים מתגובותיהם של האחרים אליהם כאשר יידעו מה הם מרגישים באמת, הם חוששים מביקורת שתופנה כלפיהם, מלעג  ומזלזול בהם, מדחייה ומנטישה, שייעזבו ויישארו לבד. אי לכך, הם “ניתקו” את עצמם מרגשותיהם, בדרך כלל באופן לא מודע, וע”י כך הם לא במגע עם רגשותיהם הכואבים. דרך זו נותנת להם תחושת הגנה מפני הכאב ויוצרת אצלם אשליה של ביטחון וחוזק.
אך למעשה, הם חיים בתחושת זיוף כשה”אני האמיתי” שלהם מוסתר וחבוי והם משקיעים אנרגיה רבה שהסביבה לא תראה באמת מה מתחולל בקרבם. הם דרוכים ובכוננות תמידית לקראת כל איום וסכנה שעלולה לפגוע בהם. הם לא באמת חיים את כל מי שהם על כל הרבדים שלהם, רגשותיהם, רצונותיהם ועל כל המהות שלהם. הם, למעשה, לא חיים את מלוא ההוויה שלהם כפי שהם באמת (being) .
הם חוששים שמא רגשותיהם האמיתיים ייחשפו ויתגלו לעיני כל ותתגלה חולשתם ובעיקר, שכל מה שהם עמלו למענו, שהם ייתפשו בעיני האחרים כחזקים ובעלי ביטחון, יתגלה כעורבא פרח וכבלון נפוח שאין בתוכו בעצם כלום. הם חוששים שהאחרים יגלו את הזיוף שהם חיים בו ולתפיסתם הפנימית, יתגלה האני האמיתי ה”ריק” ו”החלול” שלהם, לכאורה.
כאשר נמצאים רק במחלקת השכל ואין חיבור לעולם הרגשי (מחלקת הרגש), נמצאים בג’ט לב, מצב שיש בו ניתוק, לכאורה, מהרגשות של עצמי ומרגשותיהם של האחרים. הדגש הוא על ניתוק לכאורה כי הרגשות עצמם הרי לא נעלמים כאשר מסתירים אותם ומה שקורה במצב כזה הוא שהרגשות הללו הם שמנהלים את האדם ולא האדם מנהל את רגשותיו ואת התנהגותו וכתוצאה מכך יכולות להתרחש התפרצויות הכעס והעצבים.
במצב כזה האחרים לא יכולים לדעת מה עובר על אנשים אלה, מה הם מרגישים וקשה להם להבין אותם, להתקרב אליהם לתת להם אמפטיה וקבלה להיות איתם ביחסים של קרבה ואינטימיות ובכל נפגעות מערכות היחסים במיוחד עם האנשים הקרובים ביותר.
זאת ועוד, האדם שמתחבר אל האחרים ואל המציאות דרך השכל בלבד בשעה שהאחרים באים לשתף אותו ולבטא את רגשותיהם כלפי עצמם, המציאות או כלפי אדם זה וכל מה שהם זקוקים לו הוא התייחסות רגשית, אוזן קשבת, יד תומכת, אמפטיה, הזדהות, קבלה והכלה, הדיאלוג ביניהם יתנהל בקווים מקבילים ללא כל חיבור ותקשורת אמיתית ומלאה ובמהרה יגיעו הקצרים בתקשורת, חוסר ההבנה, תחושת אדישות, אטימות, ניתוק ואף ויכוחים ומריבות שאף אחד מהם לא התכוון אליהם מלכתחילה.
זו הסיבה שרבים מהאנשים המתפרצים בכעס מרגישים תסכול רב על כך שהם אינם מובנים שהרי הייתה להם בסה”כ כוונה טובה.
מה שהם לא מבינים הוא שברגע שהעולם הרגשי שלהם מוסתר ומדוכא בתוך עולמם והם עושים הכל כדי להימנע מלגעת ברגשות, הן של עצמם והן של האחרים, הם נחווים ופועלים כמנותקים, הם אינם יכולים להתחבר באמת אל האחרים ולהבינם, לבטא כלפיהם אמפטיה, הכלה, חמלה וקבלה וליצור קרבה ואינטימיות במערכות היחסים שלהם .
מכאן ניתן להבין שכדי למנוע מצבים של כעס והתפרצויות זעם ועצבים ועל מנת שתיווצר תקשורת בינאישית קרובה וחמה במערכות היחסים עם האנשים בסביבתם, על אנשים אלה להתבונן פנימה ולראות מה חוסם אותם מלבטא רגשות, ללמוד את השפה הרגשית, לבטא רגשות ולשתף בהם את האנשים הקרובים להם, ובעצם, ללמוד לא להיות בג’ט לב.
גם בתהליך הטיפולי (הן הפרטני והן בסדנא לשליטה וניהול כעסים) נראה אותם מבינים תחילה את הדברים באמצעות השכל אך קיים עדיין הג’ט לב, הפער בין ההבנה והמודעות שלהם לעצמם ולקושי שלהם ואף לפתרון והדרך שיש ללכת בה לקראת השינוי הרצוי לבין היישום שלו במציאות באופן רגשי.
מה שעוזר מאד לשנות את דפוס התנהגותם הרגיל, ששמר עליהם עד כה, הוא שבתהליך הטיפולי הם חווים חוויות רגשיות חדשות, לומדים לאט לאט לבטא את רגשותיהם תוך זה שהם מקבלים לראשונה, הערכה, לגיטימציה וחיזוק למי שהם ולמה שהם מרגישים באמת, מקבלים תמיכה, חמלה וקבלה ויוצרים קרבה עם האחרים והדבר מחזק את הכוח הפנימי שלהם ואת ביטחונם העצמי.
לקבלת סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים”, לחצו על הקישור.

הכנתי גם סרטון מיוחד בנושא הזהלצפייה בסרטון לחצו כאן.

איך לעצור את הכעס / אריאלה מלצר / 01.06.2014

כמה פעמים קרה לכם שהרגשתם שהדברים הולכים לכם הפוך ממה שרציתם ולאט לאט הרגשתם שהעצבים והכעס משתלטים עליכם?
זה קורה לכולם…ולא רק לאלה שיש להם “פתיל קצר”.

אירוע אחד של כעס יכול לגרור אחריו שרשרת אירועים מכעיסים, מלחיצים, של מריבות, כעסים וויכוחים מיותרים, אם לא עוצרים את השרשרת באופן מודע וברור.  כשמשהו משתבש לנו או מכעיס אותנו ואח”כ יש כבר שרשרת של אירועים כאלה, המתח והלחץ שלנו הולכים ומתגברים וע”י כך גורמים לעוד אירועים נוספים ומיותרים. מספיק אירוע אחד שיכעיס אותנו או יערער את שלוות נפשנו וכבר המתח והלחץ בתוכנו מתעצמים.
בשלב זה אנחנו כבר עלולים להיות רגישים מידיי, אנחנו מאבדים את הריכוז, ואנחנו יכולים להגיב באופן מהיר ואוטומטי ולא נעים לכל אירוע  בלי יכולת לחשוב על התוצאות האפשריות.

כשכבר רמת הכעס שלנו עלתה בנו כתוצאה מאירוע אחד, המתח בתוכנו גובר, אנחנו כבר לא מרוכזים במה שאנחנו עושים ואם לא עשינו פעולות הרגעה לעצמנו, אנחנו מזמנים לעצמנו עוד אירועים שיש בהם מחלוקות, תוקפנות, כעסים וסכסוכים וכך נוצרת לה שרשרת האירועים שיכולה להרוס לנו את כל היום וזה ממש קורה במו ידינו  ובאחריותנו הבלעדית.

לדוגמא, אירוע משגרת החיים שלנו, כשאנחנו כבר “מחוממים” כתוצאה מאירוע מסוים שהיה לנו ואנחנו נכנסים לאוטו, אנחנו יכולים לא להיות מרוכזים כשאנחנו נוסעים רוורס ואז לדפוק את האוטו, לא לראות אדם שהולך מאחורינו או את המכונית הנוסעת או אם אנחנו
נוסעים מול מכונית אחרת במקום צר ואחד מאיתנו צריך לאפשר לשני לנסוע, אנחנו יכולים להתעצבן עליו, לא לוותר לו ולהתעקש שהוא יזוז קודם.

כך אנחנו יכולים לפתוח במאבק מיותר (על מה? על כבוד? מי ינצח? על מה, בעצם?)
כאילו זו מלחמת עולם, לעמוד זה מול זה כמה דקות טובות ומעוצבנות, מבלי שאף
אחד זז ומוכן לוותר, כשכל נהג מחכה שהשני יזוז קודם.
כך נולד לו ויכוח עקר ומיותר שלא הועיל לנו במאומה ורק לקח משלוותנו ומהשקט הנפשי שלנו.
האם זה שווה את העצבים ואי השקט שמלווים את האירוע ונשארים גם אחריו? לא בטוח…

זה לא חייב להיות אירוע גדול. אלו יכולים להיות דברים קטנים. מספיק שנותן השרות התייחס אלינו בהתעלמות, באדישות, בזלזול וכד’ או שפשפנו את האוטו, מישהו התעצבן עלינו, מנהל הבנק התקשר לגבי המינוס, הבוס נזף בנו, שכחנו או איבדנו משהו חשוב שלנו באיזשהו מקום, וכיו”ב.
אנחנו יכולים להתעסק בזה בתוכנו ו”לטחון” את הדברים שוב ושוב. למה, איך זה..מה קרה…מה עשיתי…איך הוא מרשה לעצמו…מה יהיה…איך זה קרה לי..ועוד ועוד מחשבות מסוגים שונים.

כל אירוע כזה יכול להגביר את הכעס בתוכנו ואח”כ באירוע הבא כל שטות הכי קטנה יכולה לעצבן אותנו ואז התגובה עלולה להיות לא פרופורציונאלית לעניין כי אנחנו כבר מגיבים גם לאירועים הקודמים בהתאם למצבנו הנפשי המתוח.
כך אנחנו מפתחים ומעצימים את הכעס בתוכנו ומסלימים את תגובותינו במהלך היום.

יתירה מזאת, אם כבר התעצבנו על משהו באירוע קודם, אנחנו עלולים לפנות או לדבר, אפילו מבלי משים, בצורה תוקפנית ועצבנית לאנשים שבכלל לא קשורים לאירוע ואז אנחנו בעצם מזמינים מהם תגובות לא נעימות כלפינו, כעס, תוקפנות וכד’ והמרחק עכשיו לויכוח או
מריבה מיותרים קצר ביותר.

כך מתפתח כעס גדול מדברים קטנים. אז מה עושים? אחת הדרכים לעצור את התפתחות הכעס ולעצור את שרשרת האירועים היא לראות אם בכלל שווה להתחיל עם הכעס. האם יש טעם בויכוח עם האדם, האם זה מועיל או ויכוח עקר חסר טעם.

למשל, אם נותן שרות כלשהו בחנות, בטלפון, במסעדה, בתחנת הדלק וכד’ התייחס לא מי יודע מה באדיבות, לא תמיד מוכרחים להעיר לו, או לקרוא לאחראי עליו ולפתח את העניין. הרי לא נחנך אותו, זה לא תמיד יעזור ואנחנו נשארנו עם רעל מיותר.

כעס הוא כמו רעל.
כשממשיכים לאחוז בכעס ולהתעסק במה שהכעיס אותנו, אנחנו מרעילים, בעצם, את עצמנו וגורמים לנפש ולנשמה שלנו לחיות בסביבה מורעלת, מזוהמת ומזיקה.

דרך נוספת היא לעצור את שרשרת האירועים. ראשית, עלינו לשים לב ולהיות מודעים שאנחנו כבר בתוך שרשרת אירועים שמזיקה לנו, ולקחת אחריות על עצמנו. עלינו לומר לעצמנו שאנחנו צריכים להירגע (אנחנו המנטור של עצמנו), לנשום עמוק, ולהתרחק
מ”הזירה” אפילו ללא תגובה ממצבים שעלולים לעורר בנו שוב תגובות תוקפניות ועצבניות.
אנחנו צריכים לקחת פיקוד על האירועים שבהם אנחנו נמצאים, ולהתחיל לנהל אותם תוך כדי הרגעת עצמנו וניהול התגובות שלנו.

ועכשיו בטח עולה אצלכם השאלה-  ומה עם הכבוד? לצאת פראייר?
והתשובה היא-
אין לכבוד ולערך שלנו שום קשר ושייכות לאירועים כאלה. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו באמת את הכבוד והערך שלנו אם אנחנו לא חושבים כך. 
מה השני חושב?- זה באמת לא חשוב. העיקר ששמרתם על השקט הפנימי שלכם, על עולם פנימי נקי ללא רעלים, בו הנשמה שלכם גרה ועל המשך שגרת היום השקטה והמוצלחת שלכם.

לא שווה? נראה לי שכן.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים”, יש ללחוץ על הקישור

כמה קשה לנהל את הכעס כשמישהו מעצבן אותך / אריאלה מלצר / 01.06.2014

מה קורה לכם כשמישהו מעצבן אתכם?
איך הייתם מגיבים אם השכן היה מחנה את מכוניתו בכוונה בצורה כזו שלא יישאר
מקום לאחרים או מלצר או כל נותן שרות אחר היו מתייחסים אליכם בזלזול או מישהו תופס לכם את החנייה שאתם מחכים לה או מישהו שנדחף לנתיב שלכם בגסות בכביש ? יש להניח שהייתם כועסים עליו. זה טבעי ואנושי אבל איך הייתם מגיבים? הייתם צועקים עליו, מקללים אותו, מתווכחים ורבים איתו, עושים לו “דווקא”, מתעלמים ממנו, או מחפשים נקמה ודרך לפגוע בו? לא חסרים מקרים כאלה בחיים שלנו שחלק מאירועים כאלה אפילו הסתיימו בטרגדיות. 
האם זה הכרחי תמיד להגיב? האם יש אפשרויות אחרות?
כמה לא פשוט להתמודד ולשלוט בכעס במצבים כגון אלה. הדחף האוטומטי הוא להגיב מיד ו”להחזיר לו”, כאילו נכנסנו לקרב וצריך “לנצח” את מי שעצבן אותנו במאבק כוחות הזה. המאמר הזה בא להציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות במצבים שמעצבנים אתכם ומעוררים בכם כעס ורוגז.

הדבר הראשון שמומלץ לעשות כשמישהו מרגיז אתכם בהתנהגותו אליכם הוא לנשום עמוק, לפני שמתפרצים עליו בכעס כי התפרצות בסופו של עניין לא פותרת שום דבר. להיפך!!!
התפרצות של כעס מעוררת תגובת נגד של האחר ומביאה להסלמה נוספת. 
חלק יחשבו ויגידו “שאני אשתוק לו?”,  “העיקר ששחררתי ואמרתי לו מה שאני חושב עליו”.
האם הם פתרו משהו בזה? שחררו באמת את הכעס שהתעורר בהם?
לא בטוח…
אולי עכשיו הם מספרים לאחרים על האירוע או מתנהל בינם לבין אחרים או בינם לבין עצמם דיון נוקב וסוער על מה שקרה, משחזרים שוב ושוב את פרטי האירוע, ומדברים בסגנון “איזה חצוף”..,”איך הוא מעז..”, “איך הוא דיבר אלי”,  “ראית מה
הוא עשה לי ” וכו’ וכו’.
 בדרך זו הם משאירים את עצמם מחוברים לכעס שאף הולך ומתעצם בתוכם.
אז כשהכעס עדיין בשליטה ותחושת הזלזול, הפגיעה, העלבון, התסכול או כל רגש אחר
עדיין קיימים, וחשוב לכם לבטא ולשחרר את מה שהפריע לכם, תבדקו בכלל אם יש לכם
למי לומר את הדברים ואם בכלל הזולת, האחר שעצבן אתכם, מקשיב לכם.
אם יש בצד השני אדם שמוכן לשמוע אתכם, אפשר אז לומר לו את מה שעל ליבכם בצורה
מכובדת, מנומסת, ישירה וברורה בגוף ראשון “אני” (גם אם בא לכם עכשיו לצעוק עליו) אך ללא צעקות, האשמות ופגיעה באחר וללא “כינויי חיבה” למיניהם.
כך יש יותר סיכוי שישמעו אתכם ותשיגו את מה שאתם רוצים. 
אבלאם אין עם מי לדבר, גם כי הוא בכלל כבר לא לידכם או הוא לא נראה כתובת מתאימה לשיחה, אז אין טעם לומר כי אין מי שיקשיב בכלל לדברים שלכם והדברים שלכם
יפלו על הרצפה וזה רק עלול להרגיז אתכם עוד יותר. לפעמים, עדיף להתרחק מאנשים כאלה כמה שיותר מהר וע”י כך לעצור את האירוע עוד באיבו ולשמור לעצמכם סביבה פנימית נקייה ושלווה.
אם האדם שמולכם אטום, עסוק בשלו ולא מבין בכלל על מה אתם כועסים עליו וכתוצאה מכך מתנהל דיבור סרק או שיח חרשים, כדאי מהר ל”רדת מהמגרש” (כמו בכדורסל), לצאת מהמקום ולהפסיק את הויכוח העקר. בלאו הכי הוא לא יגיע לשום מקום טוב.
יש להניח שיהיה מי שיגיד עכשיו “אם אני אשתוק לו וארד מהמגרש, הוא עוד יחשוב שאני חלש”?אז לא. זה לא ביטוי של חולשה וגם לא “פראייריות”!!!
נהפוך הוא. זה כוח פנימי וחוזק!

למה? ראשית, כי זה ממש לא חשוב מה האחר חושב עליכם, בטח לא אנשים זרים, כי מה שקובע זה מה אתם חושבים על עצמכם, מה שקובע הוא הביטחון שלכם בעצמכם ומה שיותר חשוב הוא שבדרך זו אתם מנהלים את הסיטואציה וקובעים מה יהיה עכשיו, וע”י כך מחזירים לעצמכם את המושכות לידיים שלכם ולמעשה, את השליטה במצב ויוצרים את המציאות הרצויה לכם וזה חוזק.
יתירה מזאת, בדרך זו עצרתם בזמן ולא התפרצתם בכעס ובכך גם מנעתם ויכוח או  מריבה והסלמה מיותרים עם אנשים בכלל ועם הקרובים אליכם, איתם יש לכם מערכת יחסים, בפרט.
ודבר נוסף חשוב לא פחות, אחרי שהאירוע הסתיים ו”ירדתם מהמגרש”, אל תמשיכו לדבר על כך, לא עם עצמכם ולא עם אחרים.
למה?
כי הכעס הוא כמו רעל, כמו אקונומיקה מאכלת וככל שממשיכים להתעסק עם החומרים
ה”רדיואקטיביים” הללו, ולהמשיך את הדיבור השלילי הזה, כך אנחנו ממשיכים לחמם
את עצמנו, לזהם את המרחב בו הנשמה שלנו גרה, להרעיל את עצמנו ולגרום לעצמנו נזק עצמי של אי שקט, עצבנות, מתח ולחץ מיותרים שישפיעו על המשך היום שלנו, על מצב הרוח, התגובות והמעשים שלנו.

לא מיותר?
רק אנחנו אחראים על השקט והשלווה שלנו. לא תמיד אנחנו יכולים למנוע מצבים שאנשים מרגיזים ומעצבנים אותנו. התפקיד שלנו הוא לשמור על עצמנו שקטים ורגועים,
לנקות את הרעלים שנכנסו בנו, גם כשאחרים מעצבנים אותנו.

לסיום, לא תמיד זה פשוט ויש אנשים שהתפרצויות של כעס הן חלק מהחיים היומיומיים שלהם. להם בוודאי קשה לנהל את הכעס ולהתמודד ביעילות במצבים מסוג אלו שתוארו לעיל.
הבשורה היא שאפשר ללמוד להתמודד ביעילות עם הכעסים שמתעוררים ולנהל אותם בהצלחה. ככל שלומדים לשלוט בתגובות ולנהל את הכעס וככל שלוקחים אחריות על עצמנו ועל השקט הפנימי שלנו ומעלים את המודעות העצמית למה שמעורר בנו את הכעס, לא רק שנצליח להרגיע את עצמנו במהירות אלא כך אף נוכל להגיע למצבים שבעבר היו יכולים להרגיז אותנו בקלות, אך עם התפיסה והיכולות החדשות, מצבים כאלה לא יעצבנו אותנו בכלל.
לקבלת סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים”, לחצו על הקישור.

למה קשה לנו להאמין בעצמנו ודרכים כיצד לחזק את האמונה העצמית / אריאלה מלצר / 14.07.2014

אמונה יש בה כוח, לחיובי ולשלילה. זו יכולה להיות אמונה בעצמי, ביכולותיי ובכישוריי, במטרה, בדרך חיים כלשהי או באלוהים. האמונה היא זו שמהווה דלק להשגת המטרות שאנחנו רוצים להשיג בחיים והיא זו שמעניקה לנו כוח להתגבר על המכשולים והתסכולים שעומדים בדרך להשגת השאיפות שלנו, להתמודד עם הטעויות, השגיאות והכישלונות שעשינו ולהמשיך בדרך, בה אנחנו מאמינים עד למימוש והגשמת המשאלות שלנו ולהשגת המטרה הנכספת.
יכול להיות אדם חכם מאד, מוכשר, מוצלח, עם נתונים טובים ובעל יכולות גבוהות אך אינו מאמין בעצמו כלל ואינו רואה את תכונותיו וכישוריו המוצלחים, הישגיו בחיים יכולים להיות ממוצעים ומטה משום שאו שהוא לא ינסה כלל או שהוא ינסה להישאר ברמות הנמוכות או מכסימום יפנה לרמה בינונית אך לא יעלה על דעתו לפנות למקומות המוצלחים והיוקרתיים או להשיג מטרות גדולות.
וכך גם ההיפך. אדם שנתוני הפתיחה שלו לא מזהירים ביותר אך מאמין בעצמו שאם ינסה עם עבודה קשה, עקביות, נחישות, התמדה, חריצות, נחרצות, תעוזה ואפילו חוצפה, מהסוג החיובי, סיכוייו להצליח ולהשיג את מטרותיו ולממש את רצונותיו הם גבוהים ביותר.
לצערי, ניתן לראות לא מעט אנשים, הרוצים להשיג משהו בחייהם או מנסים לעשות שינוי כלשהו בחייהם, עומדים תקועים מול הקושי ואינם מנסים כלל. טענתם היא כי הם אינם מסוגלים לעשות זאת. הם חשים שזה יותר מידיי קשה להם, מפחיד, גדול עליהם והם מוותרים..

האומנם?
האם באמת הם אינם מסוגלים?
הרי מדובר לרוב, באנשים מתפקדים היטב בתחומים רבים בחייהם, בעלי כישורים ויכולות רבות ובכל זאת הם אינם מנסים כלל.

אז מה עוצר אותם אפילו מלנסות?
הדרך שבה מאמנים פילי קרקס מדגימה היטב את הדינמיקה הזו.

בצעירותו נקשר גור הפילים בשלשלאות כבדות לעמודים גדולים התקועים עמוק באדמה. הוא מנסה להשתחרר, מושך, מתאמץ ונאבק, אך השרשרת חזקה מדי, העמוד תקוע עמוק מדי. יום אחד הוא מתייאש, לומד שהוא אינו יכול להשתחרר, ומאותו יום ואילך אפשר “לכבול” אותו אפילו בחבל דק או לא לקשור אותו בכלל. גם כאשר גור הפילים הזה גדל והפך לבעל חיים עצום עם כוחות אדירים ויש בכוחו להפוך את כל אוהל הקרקס על פיו, הוא אינו מנסה כלל להשתחרר.
הוא אפילו לא מנסה. למה ? כי הוא חושב שהוא איננו מסוגל.
הוא זוכר רק את חוסר האונים שלו כשהיה גור.
ולכן, וזה מה שחשוב, משום שהוא מאמין כי הוא אינו מסוגל – הוא אינו מסוגל.
גם לבני האדם זה קורה. הם זוכרים את קשייהם מהילדות, פחדיהם, התלות וחוסר האונים שלהם עוד כשהיו קטנים וחסרי יכולת ומאמינים שהם כאלה למרות שהמציאות השתנתה.
הם גדלו להיות בוגרים חסרי אמונה בכוחם, למרות שהמציאות השתנתה והם כבר בוגרים עצמאיים עם יכולות חדשות וכוחות שלא היו להם בילדותם.
הם מתנהגים כחסרי כוחות כי הם מאמינים שהם חסרי אונים. הם מאמינים שהם לא מסוגלים. ולכן, הם לא מנסים אפילו ומוותרים…
בואו נראה דוגמא הפוכה. הפעם סיפור על צפרדע.
היה היה מרוץ של צפרדעים שהמטרה היתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה. הרבה אנשים התכנסו כדי לראות אותן ולתמוך בהן. המרוץ התחיל. למעשה, האנשים לא האמינו שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה. כל המשפטים שנשמעו היו : “אין טעם!!”, “הן לא יצליחו אף פעם”, “זה מסוכן”, “אתן תיפלו”, וכד’. לאט לאט הצפרדעים התחילו להתייאש וירדו. האנשים המשיכו: “חבל על הזמן, הן לא יצליחו לעולם “, “זה מסוכן מאד, תרדו”.
הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה במרץ למרות הכל.
לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע שהמשיכה לבד ולאחר מאמץ רב היא הגיעה למעלה. האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת. אחת מהן התקרבה כדי לשאול אותה איך היא עשתה את זה וגילתה שהצפרדע הייתה…חרשת.
שני הסיפורים, על הפילים ועל הצפרדע, ממחישים כי התפיסה הפנימית האישית שלנו את עצמנו ואת החיים ומשמעות האמונה שאנחנו מייחסים לאירועים במציאות היא שקובעת איך החיים שלנו יהיו. עובדה זו יש בה אופטימיות ותקווה כי זה אומר שאנחנו גם יכולים לשנות את האמונות שאנחנו מחזיקים בהן וע”י כך גם לשנות את החיים שלנו. זה בידינו.
לכן, כדי שתוכלו להשיג את מטרותיכם והגשמת חלומותיכם, אני ממליצה לכם להיות חרשים לקולות הפנימיים שבתוככם והקולות החיצוניים של הסביבה החיצונית שאומרים לכם מה טוב או רע עבורכם, שאומרים לכם שאתם לא יכולים ולא מסוגלים להצליח לממש ולהגשים את המשאלות והרצונות שלכם. תשתיקו אותם. ולעומת זאת, תנו הגברה ומקום גדול יותר לכל הקולות החיוביים שמחזקים את האמונה שלכם בעצמכם שאומרים שאם תנסו – תצליחו.

בכל אדם טמונה “תחנת הכוח” שלו, היא המהות שלו, בה נמצא כוח רב, כישורים ויכולות רבות, שאם יתחבר אליה ויאמין שהוא מסוגל, גם אם הוא יטעה או יכשל בהתחלה והמאמץ יהיה קשה מידיי – הסיכוי שהוא יצליח גדול מאד.
אמונה היא זווית ראייה סובייקטיבית של כל אדם ואדם כפי שהוא תופס את עצמו, את המציאות, את הזולת ואת היחסים שלו עם הסביבה והאחרים. האמונה הזו או מערכת האמונות הסובייקטיביות של האדם מושפעת ומתגבשת עפ”י חוויות החיים שהאדם עבר עוד מילדותו במשפחת המוצא שלו, במשפחתו המורחבת ובחברה שסבבה אותו.
האמונות הללו בדרך כלל מבטאות את העולם הפנימי האישי של האדם, את המשמעות שהוא מייחס לדברים שהם לא תמיד בהכרח מותאמים למציאות אלא לסרט הפנימי שבעולמו ולמה שהוא מספר לעצמו.
האדם סופג אותן ממשפחתו עוד מהיותו ילד, בדרך ישירה וגלויה, באמצעות מילים אך גם בדרך סמויה ע”י התנהגות, מודלינג, מנהגים, שפת גוף ועוד. היותו ילד לא מאפשרת לו לבדוק ולבחון את אמיתות האמונות הללו ונכונותן במציאות והוא מקבל אותן כתורה מסיני, כדרך היחידה והנכונה האפשרית ועל פיה הוא פועל ומתנהג.

מערכת האמונות הללו מתבטאות ע”י מחשבות רציונאליות, מותאמות למציאות האובייקטיבית ומנגד גם ע”י מחשבות לא רציונאליות. מחשבות אלה מפרשות את המציאות העובדתית בדרך האישית והסובייקטיבית של האדם, והן מבוססות על כל מה שהאדם גדל עליו כגון, אמונותיו, תפיסותיו, ערכיו, מנהגיו, ובעיקר כיצד הוא חווה את העולם והמציאות עד כה.
לאמונות הלא רציונאליות לרוב מתלווים דפוסי חשיבה שלילית ופסימיות וכשהללו מפרשים את האירועים האובייקטיביים באופן שלילי ופסימי צפוי בדרך כלל שנרגיש מותקפים ופגועים והתוצאה תהיה בדרך כלל תגובה התנהגותית פוגעת ותוקפנית והתפרצות של כעס כדרך הגנה על הפגיעה וההתקפה על ה”אני”.
רק כשהאדם גדל ויוצא לעולם הוא פוגש אמונות אחרות, זוויות ראייה שונות משלו, אנשים שמתנהגים ומתפקדים אחרת ממנו ומתנהלים עפ”י תפיסות ואמונות אחרות משלו. לפעמים, הוא נתקל בקשיים ובמחסומים רבים להשיג את מטרותיו והוא לא מבין מה מכשיל אותו. רק כאשר האדם עושה התבוננות פנימית והמודעות העצמית שלו עולה, ורק כשהוא מנסה לבדוק בעולמו הפנימי מה חוסם או מעכב אותו מלהשיג את משאלות ליבו ולממש את רצונותיו, הוא מגלה כי האמונות הלא רציונאליות שאימץ לחיקו עוד בילדותו, אין להן כבר יותר תוקף והצדקה לקיומן במציאות חייו כבוגר. להיפך. הן כבר מזיקות לו, מגבילות ומעכבות אותו יותר משהן מועילות לו.
אמונות לא רציונאליות כאלה יכולות להיות כמו, “אני לא מספיק טוב כמו כולם”, “אני לא חכם”, “אני פגום”, “אני מצליח לעבוד על כולם שאני מוצלח ובעצם עוד לא גילו שאני בלוף”, “אסור לטעות”, “אני צריך תמיד לעשות הכי מושלם שאפשר”, “אני לא מסוגל”, “לא אוהבים אותי”, “אף אחד לא מקשיב לי”, “אין בכלל טעם לנסות אם יש סיכוי שאני אכשל”, “רק אותי דופקים”, “אין לי מזל”, “אם קורה לי דבר טוב, מיד מגיע אחריו דבר רע” ועוד ועוד.
האמונות הללו קיימות רק כאשר האדם מאמין להן שהן נכונות. כאשר האדם מייחס להן משמעות מסוימת גם כשהיא לא מעוגנת בעובדות מציאותיות. ללא האמונה של האדם בנכונות הדברים אין להן שום הצדקה לקיומן. זה מה שמאפשר להן להתקיים. והראיה היא שכאשר בוחנים אותן באמצעות חשיבה רציונאלית, עובדות אובייקטיביות והגיון, מגלים, לרוב, שהן למעשה ריקות מתוכן, הן נראות אפילו מגוחכות וחסרות ערך ואז הן מאבדות את כוחן ומשמעותן והן לא יכולות יותר להמשיך להתקיים בעולמו של האדם.

זאת אומרת, רק האדם עצמו ממשיך להחזיק משהו שכבר אבד עליו הכלח, שאיננו מתאים יותר למציאות חייו של היום. הוא יכול היום, להבדיל מהיותו ילד, לבחור במה הוא מאמין עכשיו ושהאמונות שהוא יבחר להאמין בהן יהיו מושתתות ומבוססות על חיבור והתאמה למציאות האובייקטיבית ולא רק לסרט הפנימי שמתרחש בעולמו, לעתים, ללא קשר בכלל למציאות הקיימת העובדתית.

לדוגמא, יואב ( שם בדוי), שהשתתף באחת הסדנאות שלנו לשליטה וניהול כעסים לא יכול היה לראות את הדברים הטובים והחיוביים שבעצמו, מבלי שעולים בו מיידית הקולות השליליים כגון “כן..אבל…”. כשמשתתפי הקבוצה התבקשו לתת לו דברים חיוביים כפי שהם רואים בו, הוא ממש התנגד, וסרב בטענה שזה מביך אותו אבל לבסוף התרצה והסכים. זה היה ממש קשה לו אבל הוא עמד במשימה עד הסוף. בסוף תוך כדי שהוא בעצמו נראה מופתע מהתהליך שהוא עבר, הוא הודה לכולם מעומק ליבו, הוא הסכים לגלות את הסיבה שהוא התנגד לכל העניין כולו ובעצם בכך חשף חלק מהאמונות שניהלו אותו עד כה.

הוא גילה כי הוא חשש שהמשתתפים יתנו לו מחמאות והערכה רק מתוך אילוץ ולא מהלב שלהם ושכל התהליך יהיה מזויף ולא אמיתי ואת זה הוא לא רצה. האמונה הפנימית שניהלה אותו היא שלא יכול להיות שהוא יקבל הערכה אמיתית כי הוא לא באמת ראוי להערכה. המחשבה השלילית שניהלה אותו היא “הם לא באמת מכירים אותי. הם רואים רק את הזיוף שבניתי סביבי והם עוד לא גילו את הבלוף שלי. בעצם אין בי שום דבר טוב. למעשה, הצלחתי עד עכשיו לעבוד עליהם והם עוד לא גילו את זה”. לא רק שהאמונה הזו מנעה ממנו להרגיש בטוח בעצמו, חכם, מוכשר ומוצלח והוא החמיץ תחושות חיוביות ואולי גם הזדמנויות אלא אף ערערה אותו ואת בטחונו העצמי. כשאלו המחשבות העמוקות שמנהלות אותו ומערערות את בטחונו העצמי, זה הדבר שמעורר בו, פעמים רבות, כעס ואף גורם לו להתפרצויות כעס ולתגובות לא פרופורציונליות.

כאן אנחנו רואים שהיות והוא לא האמין שקיימים בו דברים טובים, הוא חשב שגם האחרים רואים אותו דבר כמוהו ולכן, הם ייאלצו לשקר ולזייף ומזה הוא רצה להימנע. רק כאשר הוא חווה בעצמו כמה הדברים שהוא קיבל ניתנו לו מהלב ונראו לו גם אמיתיים ומתאימים לו ובעצם, אף אחד לא ממציא או מזייף, הוא החל להתמלא שמחה וסיפוק ולפתח ראייה חדשה על עצמו שאולי למרות הכל הוא אדם טוב ומוצלח.

דרך החוויה החדשה הזו יואב החל את השינוי של עצמו ע”י שחרור האמונה הקודמת שהוא החזיק והאמין בה כנראה שנים רבות, שאותה קיבל, מן הסתם, דרך התייחסותם של האחרים שהיו בסביבתו, שהוא לא מספיק טוב ובמקומה הוא הכניס לעולמו אמונה חדשה, אותה הוא קיבל דרך העיניים של חבריו לקבוצה, שהיוו לו מראה לעצמו.

האמונה החדשה, שהראו לו חבריו, אומרת שהוא אדם מקסים ומרתק, חם, אמיתי ואנושי ושיש בו עוד הרבה דברים מוצלחים וטובים והוא רק צריך לראות אותם ולהאמין בהם. העובדה שכל האחרים חשבו אחרת ממנו ושדבריהם נשמעו לו הגיוניים ואמיתיים גרמה לאמונה שלו, שאין בו כלום טוב להיראות לא נכונה, חסרת ביסוס במציאות, להתערער ולהפסיק להתקיים בעוצמה כפי שהיתה עד כה בעולמו. ברור שזה רק תחילת הדרך עבורו ועוד יהיה מאבק בין שתי האמונות, הישנה והחדשה, אך הוא יצטרך לקחת אחריות על עצמו ולבחור לאיזו מהן הוא ייתן מקום, כוח וחשיבות ואיזו מביניהן היא באמת הנכונה, המתאימה והמועילה לו היום.
אלו אמונות לא רציונאליות שיכולות לחסום, להגביל את האדם ולמנוע ממנו לממש את עצמו ולהגשים את מלוא הפוטנציאל שבו כפי שהיה רוצה.
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את האמונה שלנו בעצמנו? 8 דרכים מעשיות:
להתמקד בחיובי שבחיינו ובמה ש”יש” – גם אם מגיעות המחשבות השליליות, (הן מגיעות באופן אוטומטי ופסיבי בלי שנעשה דבר) וגם אם המחשבות מראות רק את מה ש”אין”, יש לפעול באופן יזום ואקטיבי ולחפש את החיובי ואת מה שיש ולהתמקד בו, גם אם זה דורש מאמץ מאיתנו היות וזה לא מהרגלנו ואין לנו נטייה טבעית כזו. לחפש אפילו את הדברים הקטנים כי מהם בדרך כלל מורכבים החיים.

להעריך יום יום את מה שיש ולהכיר תודה על השפע – להתבונן בכל מה שיש לנו ולראות את כל מה שעושה לנו טוב. להעריך את הבריאות שלנו, הטוב שבבן הזוג, המשפחה, הילדים, העבודה, הפרנסה, החברים וכל מה שיש לנו כי שום דבר הוא לא מובן מאליו.

להתחבר לכוח הפנימי שבתוכנו – לחפש את כל התכונות, היכולות, הכוחות, הכישורים והיתרונות שיש בנו ולראות מה טוב וחזק בנו. בכל פעם שמופיעים שיבושים, תקלות, קשיים ותסכולים במציאות, אנחנו יכולים לפנות ל”תחנת הכוח הפנימית” שלנו ולשאוב ממנה כוח, חוזק, עידוד ונחמה. זה מאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם הקשיים והתסכולים, יותר ברוגע, באסרטיביות, בשיקול דעת, ובהכלה, הן את המציאות, והן את עצמנו ואת האחרים.

לבחון מחדש את מערכת האמונות הקיימת – לבדוק איזה מהאמונות שפיתחנו בעבר מתאימות לנו גם היום ועדיין משרתות את הצרכים שלנו ביעילות ואלו מהאמונות לא רק שכבר לא משרתות אותנו אלא הן אף מזיקות לנו ולכן, אנחנו צריכים לשחרר אותן ולהיפרד מהן.

להכניס אמונות חדשות שמעניקות שחרור וחופש פנימי- אמונות כגון, “אפשר לטעות, ולעשות שגיאות”, ש”מותר להיכשל, זה לא סוף העולם”, ש”לא מוכרחים להיות מושלמים כי אין מצב כזה כיצורי אנוש” ועוד ועוד .
לא רק שהן יעילות להתמודדות מוצלחת יותר עם המציאות אלא הן מאפשרות חופש וזרימה עם מה שיש במציאות, יש בהן כדי לשחרר את עצמנו מההגבלות והאיסורים המכבידים והמכשילים והן אף מצמיחות ומפתחות אותנו כי אנחנו יכולים ללמוד מהטעויות, מהקשיים ומהכשלים שלנו ולמצוא דרכים חלופיות שיביאו אותנו בסוף להצלחה ולהשגת המטרות שלנו.

להשתיק את האמונות הלא רציונאליות בעזרת ההיגיון, השכל ועובדות מציאותיות – היות ואמונות אלו נובעות מהעולם הפנימי ולאו דווקא מהמציאות החיצונית האובייקטיבית, כאשר מעמידים מולן את ההיגיון ואת העובדות במציאות ובוחנים את הדברים באופן רציונאלי והגיוני, הן מאבדות את ערכן וכוחן. לכן, כשחושבים משהו עפ”י האמונות האלה יש לבחון את הדברים רציונאלית והגיונית עפ”י העובדות בשטח, ולהיווכח אם יש בהן אמת כלשהי והאם הן נכונות מציאותית או לא וכשמגלים שאין כל טעם והגיון בהן, כוחן ייעלם והן לא יוכלו להמשיך להתקיים.

להיפרד מ”מה יגידו” ומ”מה יחשבו” – כל עוד אתם עסוקים במה קורה אצל האחרים, מה הם חושבים, מרגישים ורוצים, אתם מתרחקים מעצמכם וממה שצריך ונחוץ לכם. למעשה, אתם “גרים” בבתים של אחרים, מרגישים זיוף ולא אמיתיים כי לא באמת אתם חיים את החיים שלכם אלא את החיים של אחרים ובזה אתם בעצם בוגדים בעצמכם. לכן, כמו הצפרדע, תקשיבו לעצמכם ולרצונות שלכם ותנו להם מקום. אם מגיעים הקולות השליליים מהסביבה החיצונית או מתוככם שאומרים לכם שלא כדאי ואתם לא מסוגלים, תבדקו האם יש משהו מציאותי ואמיתי בדברים שלהם ואם לאחר הבדיקה שלכם עדיין אתם רוצים את הדבר והוא אפשרי לכם, תהיו חרשים להם ולכו בדרככם.

ללכת עם הפחד – בכל אמונה לא רציונאלית קיים פחד כלשהו או מהתגובה של הסביבה או מכישלון, או מאיום או סכנה כלשהי. לעיתים, הפחד הוא מהפחד עצמו או פחד מכאב שלמרות הכל ניתן לעמוד בו, מה שיכול לשתק אתכם ולמנוע מכם להגשים את הרצונות והפוטנציאל שלכם.
התבוננו היטב ולעומק מה באמת הסכנה שאתם רואים. ממה באמת אתם מפחדים והאם אתם באמת חסרי אונים מול המציאות שמפחידה אתכם. תבררו לעצמכם האם היא סכנה מציאותית וגם אם כן, האם אתם יכולים לעמוד בה, או שזו סכנה מדומה שרק באה מעולמכם הפנימי שיצר לכם תסריט אימה שלא באמת מאיים על קיומכם ואתם בהחלט יכולים להתגבר עליו בעזרת התמודדות עם דרכים חדשות.
כדי להתגבר על הפחד ולראות מה יש שם בשבילכם מעבר לפחד, הישגים והצלחות, מימוש והגשמת מטרות, חלומות ומשאלות, יש,לעיתים, ללכת עם הפחד. לא מתים מפחד.

לקבלת סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים”, לחצו על הקישור.
לצפייה בתוכנית הtv “יוצאים חגים” עם אלונה פרידמן שמארחת את אריאלה מלצר על אמונה והכוח לשנות את החיים , יש ללחוץ על הקישור

ראש השנה – הזדמנות להתחלות חדשות / אריאלה מלצר

כל החיים שלנו רצופים התחלות חדשות, אם זה התחלות של מעגל החיים הטבעי שלנו וחלק מהגדילה, מהצמיחה ומההתפתחות האישית שלנו, אם זה מהתחלות שנכפו עלינו שהמציאות מכתיבה לנו ואם זה התחלות שאנחנו מבקשים ויוזמים בשביל עצמנו. שנה חדשה היא הזדמנות להתחיל דברים חדשים שאנחנו רוצים להשיג לעצמנו. במאמר הזה אני רוצה לעזור לכם להכיר סוגים שונים של התחלות ושינויים בחיים ומה נדרש כדי ליצור את תהליך השינוי כדי שתוכלו להתמודד בהצלחה עם השינויים בחייכם וליצור לעצמכם התחלות חדשות.

כל התחלה חדשה היא שינוי וכל שינוי הוא הפרת שיווי המשקל והאיזון שהושגו עד כה. התחלות חדשות ושינויים הם דבר לא פשוט ויכולים להוות משבר גם אם הם מאד רצויים כמו נישואין, הולדת ילד ראשון, שינוי מקום מגורים, רילוקיישן, הגירה, מעבר תפקיד או מקום עבודה, הסבה מקצועית ועוד ועוד.
התחלות חדשות מפרות את האיזון הקודם שיצרנו לעצמנו, מוציאות אותנו מאזור הנוחות שלנו, מערערות, לעיתים, את הביטחון שלנו, ומעוררות בנו חששות ופחדים למיניהם. הן מעלות בנו חוויה שהחדש הוא לא ידוע, לא מוכר, לא וודאי ולא ברור ולכן, גם מפחיד ולא בטוח.

החשש הוא שיקרה לנו משהו לא טוב, שניכשל ונטעה ואולי אף לא נדע כיצד להתמודד עם המצב החדש ונהיה חסרי אונים ואבודים. אולי נאבד משהו ואולי הסביבה תגיב לנו בתגובות קשות של כעס עד כדי חשש מעזיבה ומנטישה.
הפחד מהכאב והכישלון החבויים בהתחלות החדשות, מונעות, לעיתים, מאנשים לצאת לדרך ולהתחיל לממש את עצמם, את הרצונות, החלומות והציפיות שלהם ואת כל הפוטנציאל שלהם.
ישנם כמה סוגים של שינויים והתחלות חדשות:
כאמור, יש התחלות חדשות רצויות ונעימות לנו שאנחנו יוזמים ופועלים למען עצמנו  ויש את השינויים שגורמים להתחלות חדשות שנכפות עלינו או המציאות מכתיבה לנו.

  1. התחלות של מעגל החיים הטבעי- החל מהילדות שלנו אנחנו עוזבים ומשנים את המסגרות בהן אנחנו נמצאים, מיציאה מהבית למעון או מטפלת, עולים לגן, לביה”ס, גיל ההתבגרות, עזיבת הבית, נישואין, הולדת ילדים, כניסת הילדים לביה”ס, גיל ההתבגרות, התרוקנות הקן ועוד ועוד.
    כל שינוי , כאמור, הוא הפרת שיווי המשקל הקיים ולכן, ההתמודדות וההסתגלות החדשה היא למצוא את האיזון ושיווי המשקל החדש. ככל שהאדם פתר בהצלחה את הקונפליקטים הקודמים בחייו ואת הפרות האיזון בשלבי ההתפתחות הקודמים כך הסיכוי שיפתור בהצלחה את המשבר הנוכחי בהצלחה הוא גדול.
    חשוב לתת מקום לבלבול, לקושי ולאי הוודאות להיות כי זה טבעי ואנושי להרגיש כך בתהליך של שינוי. חשוב להכיל ולקבל את עצמנו ואת האחרים כפי שהם ולהבין שזה מצב זמני היות שבשלב יצירת השינוי הדברים נמצאים בהתהוות, בלמידה ובהתנסות עד למציאת המקום הנוח והבטוח החדש.
  2. התחלות של שינוי הרגלים ומנהגים לא רצויים – כגון, צמחונות וטבעונות, גמילה מהרגלים כמו מעישון, מסמים, מאלכוהול, מהימורים, הרזייה ושינוי תזונה, עשית ספורט ופעילות גופנית, שינויים בהתנהגויות כגון, שליטה וניהול כעסים, הפסקת התפרצויות כעס או התנהגות אלימה, העצמה ואסרטיביות ועוד.
    השינויים וההתחלות האלה מגיעים, לרוב, רק ממקום של כאב ומצוקה. לעיתים, הכאב והסבל כל כך בלתי נסבלים ורק כשהמחיר כבד כל כך, האנשים מוכנים לוותר על ההכחשה ויוצאים מאזור הנוחות במטרה למצוא דרך חדשה וטובה יותר. השינוי יכול לבוא רק ממקום אקטיבי. שינויים כאלה מתרחשים כאשר האדם מגלה רצון ומוטיבציה כלשהי, הכרה בבעיה האישית בלי להאשים אחרים, הבנה שהשינוי צריך להתרחש בעצמו ולא בסביבה וכשהוא עצמו לוקח אחריות ומחויבות על השינוי של עצמו ונוקט בצעדים מעשיים, אחרת השינוי לא יצליח.
  3. שינויים בדרך ובאורח החיים  – כגון, יציאה מהארון, חזרה בתשובה או בשאלה, הסבה מקצועית ושינוי קריירה, הגירה, רילוקיישן, שינוי דת, שינוי מין, התעשרות או זכייה גדולה בהגרלה, התמסרות והשקעה פיזית ונפשית בתחום מסוים כלשהו בחיים כמו חברתי או רוחני, התנדבות וכד’.
    בשינויים כאלה האנשים עוברים לעיתים קרובות, מהפך בחייהם, שדורש התבוננות מעמיקה, תהליך של בשלות ומודעות עצמית, התמודדות עם הזהות העצמית, עם מוכנות להתחבר ל”אני” האמיתי , התמודדות עם כל ההשלכות שיש לכך על החיים האישיים, על הקשרים והיחסים עם כל הסובבים והמציאות בכלל, בחירה והשלמה עם הדרך החדשה ולקיחת אחריות אישית על הבחירה וההחלטות, שהן בדרך כלל קשות מאד ובעלות השפעה משמעותית על האדם ועל סביבתו.
  4. התחלות קשות שנכפות עלינו – כמו, מחלה, תאונה, נכות, מוות, פיטורין, בגידת בן הזוג ועזיבתו את הבית, פרידה וגירושין, אובדנים למיניהם ועוד.
    יותר קשה להתמודד עם התחלות ושינויים שנכפים עלינו. התחלות כאלה יכולות להגיע בהפתעה ללא כל הכנה מראש. זה יכול להיות שינוי שנכפה על האדם ללא הסכמתו ואולי למרות התנגדותו. אין לו כל יכולת לשנות את המצב אלא רק להסתגל ולהתמודד איתו, מה שמקשה עוד יותר על ההתמודדות היעילה איתו.
    לעיתים, כל הבסיס המוצק שאדם חי ועמד עליו מתרסק ומתנפץ ועכשיו הוא צריך לבנות לעצמו הכל מחדש. זהו לעיתים, תהליך ארוך מורכב, קשה, כואב ואיטי. רצוי לעבור אותו עם עזרה מתאימה שתראה את הדרך, תחזק, תסייע ותלווה לקראת מציאת מקום ובסיס חדש בחיים.
    שינויים כאלה דורשים התמודדות עם תהליך של אובדן ואבל המלווה בהרבה כאב, מצוקה, סבל, ייאוש, בדידות עצב, כעס וקושי עד לאפשרות ההסתגלות וההשלמה ומציאת האיזון החדש בחיים.
  5. שינוי במצב יחסים – בכל מערכות יחסים מתרחשים שינויים בקשר במהלך הזמן. שום דבר לא נשאר כפי שהוא לטוב ולרע. אנחנו, המציאות והזולת משתנים כל הזמן. מצב היחסים משתנה וההסכמים הסמויים והגלויים משתנים ככל שהאנשים משתנים.
    מצבים ביחסים בין האנשים שיכולים להשתנות הם כגון, עצמאי מול תלותי, שולט מול נשלט, תוקפן –קורבן, הפסקת התפרצויות הזעם והכעס, מצד אחד, או להפסיק להיות בתפקיד הקורבן ביחסים, מצד שני, דוגמאות נוספות הן רגשי מול שכלי, סגור ומופנם- מוחצן וחברותי, מסודר –בלאגניסט, מחושב ומתוכנן- ספונטני, חזק- חלש, אקטיבי- פסיבי, פסימיסט- אופטימיסט, וותרן – דרשן, וכמובן, יחסים בין בני זוג שמשתנים עקב בגידה ורומן מחוץ לנישואין, גילויי סודות ושקרים, או בעקבות, פיטורין, מחלות, נכויות, פרישה מהעבודה, אובדנים ועוד.השינויים מתרחשים כאשר מופרים ההסכמים הגלויים או הסמויים בין בני הזוג או במערכות יחסים אחרות. כלומר, כאשר אדם אחד לפחות מגלה חוסר הסכמה להמשיך את המצב הקיים ואיננו מסכים יותר להמשיך את מאזן הכוחות כפי שהוא ויש דרישה מצידו לשנות את היחסים למשהו אחר.

לפעמים, השינויים נובעים כתוצאה משינוי או החלטה של אחד בתוך היחסים ואז זה משפיע על הזולת ועל מערכת היחסים כולה או שהשינוי נובע מהחלטה משותפת ומוסכמת ביחד. גם אם פועלים במשותף ובהסכמה למען השינוי, עדיין זה לא אומר שביצוע השינוי הוא פשוט. בכל תהליך של שינוי גם כאשר בני זוג מגיעים ביחד ליצור שינוי בחייהם באמצעות טיפול זוגי או כאשר בהחלטה משותפת אחד מהם הלך לטיפול כדי להפסיק את התפרצויות הכעס שלו עדיין יש מעידות, עליות ומורדות וקיים עדיין הקושי לא ליפול לדפוסי ההתנהגות הישנים.
לפעמים, השינוי יוצר במערכת היחסים בין אם זה בין בני הזוג או במשפחה או בין חברים, בעבודה ועוד, הפרת איזון כזו שלמרות שהשינוי היה רצוי צריך להתמודד עם דברים חדשים שלא היו מוכנים להם ולעיתים, מתעוררות התנגדויות ויש ניסיון להחזיר את המצב הקודם, כי הוא המצב המוכר והידוע ולפיכך, גם הבטוח.
המצב הזה בתהליך של שינויים והתחלות חדשות הוא תוצאה של קונפליקט פנימי בין שני כוחות שנאבקים ביניהם. האחד, הכוח שדוחף לשינוי, כי המצב קשה, כואב ובלתי נסבל ומחפשים מזור והקלה שיתנו דרך חדשה מוצלחת ויעילה יותר אך כחדש הוא מצב לא ידוע ולא וודאי, מפחיד, מעורר חרדה ולא בטוח ולעומתו, הכוח שדוחף לשמר את המצב הקיים כי הוא המצב המוכר, הידוע שאיתו אנחנו יודעים להתמודד ומרגישים מוגנים גם אם המחיר כבד.
לכן, אנחנו יכולים לראות יחס אמביוולנטי של אלה שיוצרים את השינוי בחייהם וגם אצל אלה הסובבים אותם.
השינוי מעורר קושי וכאב ורגשות קשים אחרים שקשה להתמודד איתם ולכן, מתעוררות אז ההתנגדויות או המעידות בתהליך. ההתנגדויות יכולות להיות גלויות וסמויות כאחד. הן יכולות לבוא לידי ביטוי בצורת הכחשה, האשמת הזולת והסביבה, רציונליזציה, הסברים ותירוצים הגיוניים לכאורה, השלכות על האחרים, ציניות, תוקפנות ועוד.
מה צריך לקרות כדי שיהיה שינוי בחיינו ונעשה משהו חדש?

  1. רצון ומוטיבציה רוב ההחלטות והשינויים נתונים בידינו ולבחירתנו. כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים לעצמנו ולבצע התחלות חדשות בחיינו אנחנו צריכים לרצות את הדבר, לתת מקום , לגיטימציה ורשות לחלומות שלנו, לרצונות שלנו, למשאלות ולמאוויים שלנו בכל תחומי החיים אם זה מימוש העצמי, הגשמת העצמי,  התפתחות בקריירה בתעסוקה, בלימודים, בזוגיות, במשפחה, שינוי דפוסי חיים, הרגלים והתנהגות ועוד ועוד.
  2. הכרה בבעיה-  יש צורך להכיר בבעיה כבעיה אישית ולא של אחרים. כך אפשר לקחת אחריות על עצמי ולהתחיל לבצע את השינוי. השינוי יצליח רק אם האדם יבין שהוא עצמו זקוק לשינוי והצלחת השינוי תלויה אך ורק בו . הוא לא עושה אותו למען אחרים ובטח שלא עושה טובה לאחרים.
  3. קבלת החלטה-לא מספיק רק לרצות שינוי. צריך גם לקבל החלטה שיש צורך לעשות משהו כדי שהשינוי יגיע ובאיזה דרך לפעול.
  4. ביצוע מעשי- לקיחת עזרה מתאימה ומקצועית שיכולה ללמד ולסייע בתחום שהשינוי נדרש בו, אם לא ניתן לשנות לבד. יש לתרגל, להתאמן שוב ושוב בחזרתיות ועשייה עוד ועוד, עד ליצירת הרגלים חדשים ומצב נוח חדש.
  5. מחויבות ואחריות אישית – להיות אחראי ומחויב לתהליך במאה אחוז, להשקיע את כל מה שנדרש, הן השקעה פיזית חומרית והן רגשית נפשית, ללא הנחות, הקלות ו”פטורים” למיניהם.
  6. לקבל את המעידות והנפילות כחלק אינטגרלי מתהליך השינוי ומיד לחזור לדרך החדשה- להיות בחמלה על הקשיים והחולשות ללא כל הלקאה עצמית, הן לעצמי והן לאחרים.

לסיום, כל אחד מאיתנו יכול להשיג לעצמו את מה שהוא רוצה שיהיה לו בחיים. זה אומנם לא פשוט וצריך לגייס כוחות ומשאבים פיזיים ונפשיים, אך הכל תלוי בידינו, זו בחירה שלנו. אנחנו האחראים הבלעדיים על המציאות שלנו ובוחרים מה לעשות בחיינו. כל השאר זה רק תירוצים, הצטדקויות והסברים, מה שאני קוראת לו “טשטשת”.
השנה החדשה היא הזדמנות להתחיל משהו חדש. לא תמיד צריך להתחיל בבום וטררם גדול. אפשר לפעמים, להתחיל בצעדים קטנים, צעד צעד, כל יום ביומו. שום שינוי הוא לא זבנג וגמרנו . זה תהליך וצריך לתת לו מקום וזמן. בהצלחה!

לקבלת סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור.

תשליך נפשי וסליחה – טוב לא רק ביום הכיפורים / אריאלה מלצר

נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, לשפת הים  או לנהר ומתפללים שם  תפילה  מיוחדת ששמה  תשליך , שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות  ים ,על-פי הפסוק  “…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם ” ( (מיכה ז’, יט) .
מנהג זה ביהדות או הווידוי אצל הכומר בנצרות באים לבטא את הכמיהה האנושית להשליך מעלינו את כל הרוע והחטאים שלנו היוצרים תחושת לכלוך בנשמתנו, ועקב כך להתנקות ולהרגיש טובים, טהורים, נקיים, זכים ושלמים. אולם בו זמנית עם הכמיהה הזו להיטהרות, לניקיון נפשי ולחיבור למהות הטובה שלנו, אנחנו כיצורי אנוש טועים ומועדים בדרך, עושים שגיאות, פוגעים באחרים ומכאיבים להם, עושים דברים שאינם מוסריים ועוברים עבירות שונות, לעיתים, שלא בכוונה ואף לא במודע ולעיתים, בהכרה וידיעה ברורה.
השאיפה, שבאה לידי ביטוי במנהג התשליך לקראת יום הכיפורים ובקשת הסליחה והמחילה ביום הכיפורים עצמו, היא להתנקות ולהסיר את המעמסה הנפשית, המועקה והכובד שרובצים על הנפש שלנו.
מה אנחנו רוצים להשליך מעלינו? ממה אנחנו רוצים להיפטר?

  1. אנחנו רוצים להשליך מעלינו את המעשים הרעים שאנחנו לא אוהבים שעשינו או שפגעו באחרים, את המילים הפוגעות שאמרנו, את ההתנהגות המעליבה, המשפילה והמכאיבה, את הידיעה שגרמנו סבל וכאב למישהו ואת החטאים שלנו.ההתנהגות והמעשים הפוגעניים יוצרים בתוכנו רגשות קשים, שגם אותם אנחנו רוצים להשליך מעלינו היות והם יוצרים אצלנו מועקה וסבל נפשי, להם אנחנו מחפשים שחרור, פורקן והקלה.
  2. אנחנו רוצים להשתחרר מיסורי המצפון, מתחושת האשמה וה”לא בסדר”, מהכאב והמצוקה שלנו ומהתחושה שאנחנו רעים והרסניים.

תחושת השחרור וההקלה יכולה להגיע ע”י בקשת סליחה וקבלת מחילה מהאדם שפגענו בו, או באמצעות מנהג ה’תשליך’ והתפילה שעוזרים לנו להשתחרר מהמצוקה הפנימית, שנוצרה עקב המעשים שמעיקים על המצפון שלנו.

  1. היינו שמחים להשליך מעלינו את הפגמים שלנו או את התכונות הלא רצויות לנו, שאנחנו יודעים שפוגעות באחרים ובמיוחד באלה שחשובים לנו ואנחנו מאד אוהבים, כגון, תוקפנות, עצבנות יתר ורגזנות, נוקשות, עקשנות, דרשנות, כוחנות, שתלטנות, רכושנות, כעסים מיותרים, הענשה והלקאה עצמית, שיפוטיות, חוסר סבלנות וקוצר רוח. כמו כן, היינו רוצים להיפטר מביקורתיות היתר, הן כלפי אחרים והן כלפי עצמנו, מהחולשות שלנו וחוסר האונים, מהמוגבלויות השונות ומהמנהגים הלא רצויים שמפריעים לנו בחיים כגון, התמכרויות שונות, הימורים, עישון, ועוד.
  2. אנחנו רוצים להסיר מעצמנו את תחושות השנאה, הקנאה, הנקמה, העלבונות והפגיעות שמעוררים בנו כעס וזעם רבים. הם לא רק מזהמים את התחושה הפנימית שלנו וע”י כך הנשמה שלנו “גרה” במקום מזוהם אלא הם גם אינם מאפשרים לנו לראות את המציאות, את עצמנו ואת האחרים באור נכון, שקול, צלול וברור.
  3. אנחנו רוצים להשליך מאיתנו סודות שמעיקים ומכבידים עלינו. הסודות שבדרך כלל באים להסתיר מעשים לא ראויים ופוגעים הם משא כבד שקשה על האדם לסחוב לבדו. צריך כוחות נפשיים רבים כדי להמשיך להסתיר את הסודות עצמם ואת החשש והחרדה שצפים ועולים שמא הם יתגלו ומההשלכות שיהיו במציאות כתוצאה מחשיפתם.
    לסודות יש כוח והשפעה עצומה על האדם כל עוד הם חבויים ומוסתרים. אך כאשר משחררים ומוציאים אותם לאור הם מאבדים את כוחם.
  4. אנחנו גם רוצים להשליך מאיתנו את המחסומים והעכבות שמפריעים לנו להשיג את המטרות, המשאלות והשאיפות שלנו בחיים. אנחנו רוצים להסיר מעלינו את הפחדים, האמונות המטרידות והמכשילות ולגלות בתוכנו אומץ, העזה, יכולות, נחישות, התמדה וכוחות להתמודד גם עם הכישלונות והכאב שהמציאות מזמנת לנו.

איך לבצע את התשליך הנפשי?
זהו תהליך שדורש המשכיות וזמן. זה לא זבנג וגמרנו. יש להתכוונן אליו, להכיר בטעויות ובמעשים האישיים שעשינו לא נכון, לרצות ליצור שינוי אמיתי, לראות את הקשיים של עצמי, לכבד אותם ולכבד ולהכיר בקשיים ובשונות של האחרים.
יחד עם זאת, עלינו למצוא את כל הטוב שיש בנו, כדי שנוכל להתחבר אליו ולשאוב כוחות ממנו ולתת לו להוביל אותנו בחיים. חשוב שנדע לקבל את עצמנו על כל מי שאנחנו, על היתרונות והחסרונות שלנו, לאהוב את מי שאנחנו כולל הפגמים שלנו. נכון, זה לא תמיד קל ואפילו קשה אבל משם יבוא השקט הפנימי והיחסים הטובים עם הסובבים אותנו.
אנחנו זקוקים ליחס של חמלה וסליחה כלפי עצמנו וכלפי האחרים על מנת שנוכל להרגיש את עצמנו כאנשים טובים, מוסריים בעלי שאר רוח, נדיבים, ישרים, אמיתיים, אוהבי הזולת ובעלי יכולת נתינה ועזרה. כך אנחנו מרגישים את עצמנו בעלי ערך, שווים, משמעותיים, חשובים, מוצלחים ותורמים לאחרים. זה נותן ערך מוסף רגשי לקיום שלנו.
כדי שנוכל להגיע לחופש להיות מי שאנחנו, לחיות בשלום ובשלווה עם עצמנו, ולאהוב ולהוקיר את עצמנו ואת האחרים, אנחנו צריכים למצוא את החמלה והסליחה בראש ובראשונה לעצמנו, למצוא את הדרך להשתחרר מהכבלים של עצמנו, לסלוח לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים, על השגיאות שלנו, על הכישלונות שלנו ועל המעשים שלנו שפגעו באחרים.

עלינו לתת לעצמנו את החופש לטעות כי אנחנו יצורי אנוש. להבין שפעלנו, לעיתים, מתוך עיוורון וחוסר הבנה אך לא מתוך כוונת זדון. חשוב שנדע שאנחנו מוגבלים ואנחנו לא רואים את הכל ושעשינו את מה שיכולנו לפי הבנתנו בשלב ההוא אבל עכשיו כשאנחנו כבר רואים ומבינים מה שעשינו אנחנו יכולים לשנות וללכת בדרך חדשה.
רק אז נוכל גם לסלוח לאחרים ולבקש מהם סליחה.

אין כל טעם בהלקאה עצמית, בביקורתיות כלפי עצמנו ובהענשה עצמית. 
בכך אנחנו תוקפים את עצמנו, מחלישים את הכוחות הנפשיים שלנו ולא מאפשרים לעצמנו ללמוד מהטעויות ומהשגיאות שעשינו, להבין את עצמנו ולראות איזה תיקון נדרש מאיתנו ולבצע אותו.
עלינו לבקש סליחה מהאחרים מעומק הלב ומתוך כוונה אמיתית וגם לסלוח לאחרים. לא לשמור טינה. לטינה עצמה יש אנרגיה שלילית שמכבידה ומעיקה עלינו גם אם אנחנו מנסים להתנתק ממנה או מכחישים אותה. היא פועלת בתוכנו כאנרגיה שלילית ומנהלת אותנו גם אם אנחנו לא מחוברים אליה וחושבים שהיא איננה.
רק כשנמצא את המחילה והסליחה לעצמנו ולאחרים, נוכל להשליך את כל המועקה והסערה הפנימית שנוצרו בתוכנו עקב המעשים שלנו או של אחרים, נוכל להשליך מעלינו את המאבקים והסכסוכים הפנימיים והחיצוניים, ליצור לעצמנו דרכים חדשות ולחיות בשלום ובשקט עם עצמנו ועם האחרים.
לקבלת 
סדרת הטיפים “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים, לחצו על הקישור.

כמה קשה לנהל את הכעס כשמישהו מעצבן אותך

מה קורה לכם כשמישהו מעצבן אתכם?

איך הייתם מגיבים אם השכן היה מחנה את מכוניתו בכוונה בצורה כזו שלא יישאר
מקום לאחרים או מלצר או כל נותן שרות אחר היו מתייחסים אליכם בזלזול או מישהו תופס לכם את החנייה שאתם מחכים לה או מישהו שנדחף לנתיב שלכם בגסות בכביש ? יש להניח שהייתם כועסים עליו. זה טבעי ואנושי אבל איך הייתם מגיבים? הייתם צועקים עליו, מקללים אותו, מתווכחים ורבים איתו, עושים לו “דווקא”, מתעלמים ממנו, או מחפשים נקמה ודרך לפגוע בו? לא חסרים מקרים כאלה בחיים שלנו שחלק מאירועים כאלה אפילו הסתיימו בטרגדיות.
האם זה הכרחי תמיד להגיב? האם יש אפשרויות אחרות?
כמה לא פשוט להתמודד ולשלוט בכעס במצבים כגון אלה. הדחף האוטומטי הוא להגיב מיד ו”להחזיר לו”, כאילו נכנסנו לקרב וצריך “לנצח” את מי שעצבן אותנו במאבק כוחות הזה. המאמר הזה בא להציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות במצבים שמעצבנים אתכם ומעוררים בכם כעס ורוגז.

הדבר הראשון שמומלץ לעשות כשמישהו מרגיז אתכם בהתנהגותו אליכם הוא לנשום עמוק, לפני שמתפרצים עליו בכעס כי התפרצות בסופו של עניין לא פותרת שום דבר. להיפך!!!
התפרצות של כעס מעוררת תגובת נגד של האחר ומביאה להסלמה נוספת.
חלק יחשבו ויגידו “שאני אשתוק לו?”,  “העיקר ששחררתי ואמרתי לו מה שאני חושב עליו”.
האם הם פתרו משהו בזה? שחררו באמת את הכעס שהתעורר בהם?
לא בטוח…
אולי עכשיו הם מספרים לאחרים על האירוע או מתנהל בינם לבין אחרים או בינם לבין עצמם דיון נוקב וסוער על מה שקרה, משחזרים שוב ושוב את פרטי האירוע, ומדברים בסגנון “איזה חצוף”..,”איך הוא מעז..”, “איך הוא דיבר אלי”,  “ראית מה
הוא עשה לי ” וכו’ וכו’.
בדרך זו הם משאירים את עצמם מחוברים לכעס שאף הולך ומתעצם בתוכם.
אז כשהכעס עדיין בשליטה ותחושת הזלזול, הפגיעה, העלבון, התסכול או כל רגש אחר
עדיין קיימים, וחשוב לכם לבטא ולשחרר את מה שהפריע לכם, תבדקו בכלל אם יש לכם
למי לומר את הדברים ואם בכלל הזולת, האחר שעצבן אתכם, מקשיב לכם.
אם יש בצד השני אדם שמוכן לשמוע אתכם, אפשר אז לומר לו את מה שעל ליבכם בצורה
מכובדת, מנומסת, ישירה וברורה בגוף ראשון “אני” (גם אם בא לכם עכשיו לצעוק עליו) אך ללא צעקות, האשמות ופגיעה באחר וללא “כינויי חיבה” למיניהם.
כך יש יותר סיכוי שישמעו אתכם ותשיגו את מה שאתם רוצים.
אבלאם אין עם מי לדבר, גם כי הוא בכלל כבר לא לידכם או הוא לא נראה כתובת מתאימה לשיחה, אז אין טעם לומר כי אין מי שיקשיב בכלל לדברים שלכם והדברים שלכם
יפלו על הרצפה וזה רק עלול להרגיז אתכם עוד יותר. לפעמים, עדיף להתרחק מאנשים כאלה כמה שיותר מהר וע”י כך לעצור את האירוע עוד באיבו ולשמור לעצמכם סביבה פנימית נקייה ושלווה.
אם האדם שמולכם אטום, עסוק בשלו ולא מבין בכלל על מה אתם כועסים עליו וכתוצאה מכך מתנהל דיבור סרק או שיח חרשים, כדאי מהר ל”רדת מהמגרש” (כמו בכדורסל), לצאת מהמקום ולהפסיק את הויכוח העקר. בלאו הכי הוא לא יגיע לשום מקום טוב.
יש להניח שיהיה מי שיגיד עכשיו “אם אני אשתוק לו וארד מהמגרש, הוא עוד יחשוב שאני חלש”?! אז לא. זה לא ביטוי של חולשה וגם לא “פראייריות”!!!
נהפוך הוא. זה כוח פנימי וחוזק!

למה? ראשית, כי זה ממש לא חשוב מה האחר חושב עליכם, בטח לא אנשים זרים, כי מה שקובע זה מה אתם חושבים על עצמכם, מה שקובע הוא הביטחון שלכם בעצמכם ומה שיותר חשוב הוא שבדרך זו אתם מנהלים את הסיטואציה וקובעים מה יהיה עכשיו, וע”י כך מחזירים לעצמכם את המושכות לידיים שלכם ולמעשה, את השליטה במצב ויוצרים את המציאות הרצויה לכם וזה חוזק.
יתירה מזאת, בדרך זו עצרתם בזמן ולא התפרצתם בכעס ובכך גם מנעתם ויכוח או  מריבה והסלמה מיותרים עם אנשים בכלל ועם הקרובים אליכם, איתם יש לכם מערכת יחסים, בפרט.
ודבר נוסף חשוב לא פחות, אחרי שהאירוע הסתיים ו”ירדתם מהמגרש”, אל תמשיכו לדבר על כך, לא עם עצמכם ולא עם אחרים.
למה?
כי הכעס הוא כמו רעל, כמו אקונומיקה מאכלת וככל שממשיכים להתעסק עם החומרים
ה”רדיואקטיביים” הללו, ולהמשיך את הדיבור השלילי הזה, כך אנחנו ממשיכים לחמם
את עצמנו, לזהם את המרחב בו הנשמה שלנו גרה, להרעיל את עצמנו ולגרום לעצמנו נזק עצמי של אי שקט, עצבנות, מתח ולחץ מיותרים שישפיעו על המשך היום שלנו, על מצב הרוח, התגובות והמעשים שלנו.

לא מיותר?
רק אנחנו אחראים על השקט והשלווה שלנו. לא תמיד אנחנו יכולים למנוע מצבים שאנשים מרגיזים ומעצבנים אותנו. התפקיד שלנו הוא לשמור על עצמנו שקטים ורגועים,
לנקות את הרעלים שנכנסו בנו, גם כשאחרים מעצבנים אותנו.

לסיום, לא תמיד זה פשוט ויש אנשים שהתפרצויות של כעס הן חלק מהחיים היומיומיים שלהם. להם בוודאי קשה לנהל את הכעס ולהתמודד ביעילות במצבים מסוג אלו שתוארו לעיל.
הבשורה היא שאפשר ללמוד להתמודד ביעילות עם הכעסים שמתעוררים ולנהל אותם בהצלחה. ככל שלומדים לשלוט בתגובות ולנהל את הכעס וככל שלוקחים אחריות על עצמנו ועל השקט הפנימי שלנו ומעלים את המודעות העצמית למה שמעורר בנו את הכעס, לא רק שנצליח להרגיע את עצמנו במהירות אלא כך אף נוכל להגיע למצבים שבעבר היו יכולים להרגיז אותנו בקלות, אך עם התפיסה והיכולות החדשות, מצבים כאלה לא יעצבנו אותנו בכלל.