פוסטים

“עדשות מגע שחורות” – להאמין בעצמך, כוחה של קבוצה/ מדברי משתתף בסדנא לשליטה בכעסים

עדשות שחורות כוחה של קבוצה

חוסר הערכה ואמונה בעצמי

“בפגישה האחרונה למדתי שיעור בצניעות.
באתי לפגישה מלא ביטחון עצמי – במהלך השבוע הקודם הצלחתי לנסח את מה שעבד בשבילי בתקופה האחרונה לצורת כלי – צעדים מפורשים לעשייה שנתנו לי תוצאות מצויינות.
הרגשתי מואר והייתי משוכנע שלא נותר לי אלא להאיר על אחרים על מנת לגרום להם להבין את מה שאני כבר מבין.
ציפיתי בקוצר רוח למפגש איתך – האיש שמחפש “תכל’ס” והייתי משוכנע שהסבר בהיר ייעשה את העבודה. הרי אין סיבה שמישהו אינטליגנטי לא יבין הסבר שעבר אינספור ליטושים.
צניעות, כבר אמרתי?

לאחר ששמעתי על קצה המזלג על קורות חייך, אני מרגיש ששנינו אחים לאותה סירה שוקעת. אני יצאתי ממנה ואני לא מתכוון להשאיר אותך בה לבד כדי לטבוע.

גם לי היה אבא אלים – מגיל הגן מכות, השפלות (במיוחד פומביות), פחד תמידי, התעללויות ושיטות חינוך אכזריות היו מנת חלקי עד שברחתי מהבית בכיתה י’ ועברתי לאימי (שהתגרשה ממנו כשהייתי בגן ונשארתי בחזקתו). גם אני נשבעתי שלא אהיה כזה. אני מזמין אותך לדו קרב סיפורים ואני בטוח שידי לא תצא על התחתונה.. אולי יום אחד נשב באיזה פאב ונערוך תחרות סיפורים – זה שיש לו סיפורים מסמרי שיער יותר שותה חינם !
גם אני אלים כלפי חפצים, לא כלפי אנשים, ובמיוחד כשאני ביני לבין עצמי – נותן אגרופים לקירות, מכה על שולחנות (בשולחן שעליו אני כותב כרגע יש חור שנגרם ממכת אגרוף שלי בו), בועט, דופק על ההגה של האוטו, מכה את עצמי (אגרופים לראש, צביטות), שובר חלונות סדרתי (כבר בילדות שברתי בבעיטה חלון ויטרינה עבה בבית כשהפסדתי במשחק מונופול. אבא שלי מעולם לא תיקן אותו..), מטיח חפצים כשאני מתעצבן – בריב שהביא אותי לסדנא הטחתי טלפון בעוצמה על רצפת האוטו במהלך ריב עם אשתי, מול הילדים. שנה לפני כן עשיתי את אותו הדבר עם GPS שהטעה אותנו והבעיר את חמתי להשחית. טיול שהפך לסיוט.

וגם אני הייתי משוכנע שהעצבים שלי באו בירושה ואין מה לעשות. גם לי היה ברור מהו המקור להתנהגות שלי, למרות שלא הבנתי איך זה יכול להיות שאני מתנהג בדומה למי שנשבעתי שלא אהיה כמוהו. וגם לי היה ברור שכל פסיכולוג שנה א’ יסביר לי את הברור מאליו – שהמקור הוא הילדות שלי. לאאה וואלה – בוא תספר לי משהו שאני לא יודע.

כששמעתי אותך אומר “אני יודע למה אני כזה, גם אבא שלי היה כזה” הקרקע נשמטה תחת רגליי. פתאום קלטתי שההבנה אליה הגעתי, השינוי שאני עברתי, שהוא המפתח, הבסיס ונקודת המוצא לדרך החדשה אינו מובן מאליו.
למעשה, ניסיתי ללמד אותך כלי אשר יכול לשמש אותך רק לאחר שתגלה את האמת הבסיסית – זו שמהווה בסיס לשינוי.

ומהי אמת זו?

נכון, שנינו קיבלנו “ירושה”. עד לפני כשבועיים חשבתי שאני “כזה” כי ירשתי את הגנים של אבי, את הדם החם שלו, את האופי שלו, את חמת הזעם שלו, את הקלות שבה הוא התלקח, את הנוחות שלו להתעצבן…
לפני שבועיים, במהלך המפגש תוך שיחה עם יוסי ואורית נפקחו עייני לאמת. פתאום הבנתי שעד היום הייתי במטריקס והרגע בלעתי את הגלולה שהוציאה אותי מהמציאות המדומה שבה חייתי ופקחה את עיניי למציאות האמיתית.
פתאום הבנתי שהירושה האמיתית שקיבלתי היא עדשות מגע שחורות. עדשות שדרכן המציאות נראית שחורה ומעצבנת, ללא שאהיה מודע לקיומן. העדשות הונחו על עיניי בגיל כ”כ צעיר, והתרגלתי לנוכחותן כל כך הרבה שנים עד שהייתי בטוח שהמציאות אותה אני רואה דרכן היא המציאות האמיתית, והסיבה לכך שהסובבים אותי אינם מגיבים כמוני לאותה מציאות ובאותם סיטואציות היא כי אני “כזה”.

מהרגע שנחשפתי לאמת בסיסית זו – לא הייתה כבר דרך חזרה. באותה שנייה הסרתי את העדשות מעיניי, את אותן עדשות מנטליות ארורות, ופקחתי אותן לראשונה למציאות מפוכחת וצלולה.
פתאום הבנתי שזה לא “אני” – אין לי גנים מיוחדים, הדם שלי הוא כמו של כולם, אין לי אופי עצבני – אני כמו כולם, כמו כל האנשים הרגועים שמסתכלים עליי כמו על מטורף כשאני מאבד שליטה. סהר, אין לך מושג איזה “רגיל” הרגשתי מאז..רגיל ומאושר..
מרגע שהסרתי את העדשות מעיניי, נותרתי אני, אני האמיתי, אני הטוב, אדון לעצמי, אחראי למעשיי וחופשי להתנהל במציאות שלפניי כרצוני. ברצותי, אטול משקפיים ורודות ואתבונן במציאות בצורה חיובית. ברצותי, אדמיין כי לכל סיטואציה אליה אקלע יש סוף טוב, סוף רגוע, ואנווט דרכי כדי להגיע אליו. ברצותי, אתייחס בשיוויון נפש לאירועים שעד זה לא מכבר הבעירו את חמתי.

מהרגע שאתה מבין שזה לא “אתה”, יצאת מהסירה השוקעת.
מכאן, בכל אשר תפנה תגלה שללא העדשות, זו כבר לא חכמה להישאר רגוע. זו כבר לא חכמה להישאר בשליטה. היי, רוב האנשים שסביבנו עושים זאת ללא מאמצים מיוחדים..

למרות שניסיתי ככל יכולתי לשכנע אותך כי זוהי המציאות, שיעור הצניעות שעברתי הבהיר לי שזה לא תלוי בי. אתה הוא זה שצריך להגיע להכרה באמת,
ואני הוא ההוכחה לכך שזו האמת.
מאז השינוי לא רק שלא איבדתי את שלוותי מול אירועים שפעם היו מרתיחים אותי, אלא אף הגעתי למצב שבו אני מקדם את פניהם בברכה בזכות ההנאה שנגרמת לי לאחר שאני צולח אותם ברוגע. אין לך מושג כמה פעמים אמרתי לעצמי “אני לא מאמין שפעם זה עיצבן אותי”.

אני מקווה שלא ירחק היום שבו לא רק שתצא מהסירה, אלא גם תוכל לעזור לאחרים ולהאיר את דרכם.”

זה כבר מדעי– חוסר שליטה בכעסים ודפוסי חשיבה שליליים מקצרים את החיים

שלום לכם,

לעצור את הכעס עם מכון רעות

נטרל את הכעס עם הסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות

כשקראתי על ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות בכתבתה של ד”ר יפה שיר-רז שפורסמה במגזין מנטה(26.1.2018), לא יכולתי שלא לראות את הקשר הישיר בין הכעס שנדלק אצל רבים מאיתנו ובא לידי ביטוי בצורות ובאופנים שונים לבין המחקר והמסקנות שמעלה ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות. הספר מגלה שחשיבה חיובית היא לא סתם המלצה חשובה לשיפור המצב הרגשי אלא היא עשויה למנוע מחלות ואפילו להאריך חיים.

מחברות הספר, פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

בעקבות קריאת תוצאות המחקר הזה, שהתוסף למחקרים אחרים, אי אפשר שלא לראות איך כעס כרוני ומתמשך בחיים שלנו, זעם, רוגזנות, תוקפנות ועוינות על כל ביטויים השונים והמגוונים, פוגעים פגיעה פיזית בגוף שלנו, מעוררים מחלות שונות, פוגעים באיכות החיים, מאיצים הזדקנות ומקצרים את החיים שלנו. וכל זה בנוסף לכל המחירים הכבדים האחרים שמשלמים בזוגיות, ביחסים עם הילדים, על הכביש, עם השכנים, בעבודה, עם חברים וכל האחרים הסובבים.

המחקר מדבר על המחשבות השליליות והשפעתן על הגוף שלנו ועל תוחלת החיים שלנו.

אז מה הקשר של המחקר לכעס ולחוסר שליטה בכעסים?

אחד המאפיינים את האנשים הכעסנים שמגיעים מהר ובקלות לחוסר שליטה בכעסים והם מתפרצים בכעס היא חשיבה שלילית. הם רואים שחור- לבן, הם דרוכים לפעול להגנתם ולצדק שלהם בכל רגע כשכל דבר קטן יכול להיתפס בעיניהם כפגיעה בהם. כשהם מרגישים שדברים לא נעשים בדרך הרצויה להם, זה נתפס בעיניהם ובחוויה הפנימית שלהם שמישהו פוגע בהם, משהו מאיים עליהם או מתרחשת איזושהי מתקפה או סכנה עליהם.

מה שעוד מאפיין אותם הוא שהם לרוב בסטרס ומתח תמידי של מירוץ החיים, ריבוי משימות ותפקידים, לחץ להישגים, לפרפקציוניזם, לשמירה על הצדק שלהם, על הכבוד והערך שלהם, על הכוח שלהם ועל השליטה בחיים שלהם. בתוכם יש סערה תמידית וכרונית, שלא מאפשרת להם להירגע וכל דבר קטן ואפילו שטותי יכול להקפיץ אותם. הם מתנהלים בדומה לישיבה על חבית אבק שריפה שיכולה להתפוצץ בכל רגע אפילו מהגפרור הכי קטן. התגובה האוטומטית שלהם היא כעס ורצון שהאחרים יעשו מה שהם רוצים וצריכים אחרת הם מתפרצים. לכעס שנדלק יש צורות שונות, כפי שאתם כבר יודעים אם אתם עוקבים אחרי

 

ההתנהגויות השונות באות במטרה לגרום לזולת לפעול ולהתנהג בהתאם לרצון ולצורך של הכועס והן מתבטאות בצעקות, צווחות ושאגות, בשפת גוף מאיימת ומפחידה כמו מבט מאיים ומקפיא או משתק, קללות, שתלטנות, כוחנות, רכושנות, קנאה, ביקורתיות רבה, האשמות, בוז, זלזול ולעג, ציניות, התנשאות, הפחתת ערך, מניפולציות רגשיות שונות ועוד ועוד.

כל ההתנהגויות האלה מטרתן להשיג כוח ושליטה על האחר כדי שהוא יעשה מה שרוצים ממנו ויתנהג בהתאם למה שאומרים לו אחרת מיד באה תגובה כועסת ומפחידה.

החוויה הפנימית שמפרשת את המציאות כמתקפה או סכנה על העצמי או משהו מאיים על הביטחון האישי נקבעת עפ”י הפרשנות הפנימית הסובייקטיבית של האירוע האובייקטיבי במציאות. מה שקובע איך תהיה החוויה הפנימית ותפיסת האירוע הוא הסרט הפנימי שנדלק בעולמם. חווית הסכנה שמתעוררת משדרת מצב של סטרס חריף ושל מצוקה. אצל הכעסנים נדלק באופן אוטומטי “סרט אימה”, שנצרב במוחם כבר בילדותם, שמסמן להם שמשהו מאיים עליהם או פוגע בהם ומערער את הביטחון שלהם ולכן, בעזרת המוח הפרימיטיבי מתעוררת מיד תגובה אימפולסיבית מהירה והישרדותית שכל מטרתה היא להגן על עצמם מפני המתקפה שמתרחשת עליהם. הדריכות המתמדת להתכונן  מעוררת את הגוף לפעולת הגנה וככל שזה קורה לעיתים קרובות ושכיחות יותר, כך הגוף נמצא לעיתים קרובות יותר במצב של מאמץ יתר ושחיקה, גם שלא לצורך, מה שמחליש אותו ופוגע ביכולתו לשמור על בריאות תקינה ומה שהמחקר החדש מתאר גם איך זה גורם להזדקנות מואצת.

ברוב הפעמים “סרט האימה” הוא סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית אובייקטיבית שמתרחשת במציאות. למשל, אם מישהו מזלזל בהם, לא נותן להם כבוד, לא מתחשב בהם, לא מקשיב להם, לא מבין אותם, שזה אכן לא נעים בכלל אבל עדיין לא מסוכן שצריך להפעיל את כל התותחים הכבדים כדי להגן על הקיום.

לא כל מה שמתרחש במציאות הוא סכנה אמיתית. לרוב, זו בכלל לא סכנה. אולי זה לא נעים, מאכזב, פוגע או מעלי

ב אבל לא סכנה או איום ממשי שמצריך תגובה אוטומטית קשה שפוגעת באחר או בעצמנו. זה כמו להרוג נמלה עם טנק.

זו הסיבה ששני אנשים שנמצאים באותו אירוע, האחד יכול להתעצבן ולהגיב בזעם ואילו השני, יגיד לו בנחת “עזוב, זה בכלל לא שווה שתתעצבן בגלל זה”.

סרט האימה הפנימי הזה יצר כבר בילדות סט של דפוסי חשיבה אוטומטיים ומחשבות שליליות ואמונות לא רציונליות, שלרוב, אפילו לא עולות למודעות העצמית שזה מה שמתעורר ומדליק את הכעס.

כלומר, ככל שהמחשבות הן שליליות גם לגבי העצמי וגם לגבי האחר והמציאות, כך הלחץ והמתח עולים ומעוררים את חווית האיום והסכנה והצורך להתגונן, מה שגורם לגוף לפעול לצורך ההגנה שלו אך בו זמנית גם פוגע פיזית בגוף, מעורר מחלות, מזרז את ההזדקנות, מעורר תחלואה ומחלות ומקצר את החיים.

מחשבות שליליות אופייניות לגבי העצמי הן כמו , “אני לא שווה”, “תמיד אני לא מצליח”, “תמיד אני נדפק”, “אני לא יכול”, “רק לי זה תמיד קורה”, “בטוח שמשהו רע יקרה לי”, “לי אין מזל”, “אחרים תמיד מצליחים יותר ממני”, וכו’ וכו’ ומחשבות לגבי האחר הן כמו, “הוא לא בסדר”, “איך הוא מעז”, “מאיפה החוצפה שלו”, “מי הוא בכלל?”, “מה הוא חושב לעצמו”, “הוא לא צודק”, “הוא אשם ש…” וכו’ .

דפוסי ההתנהגות והחשיבה האוטומטיים שמעוררים את סרט האימה הסובייקטיבי הפנימי ובעקבותיו את הכעס וההתפרצות ללא שליטה הם רבים אך מחברות הספר מתרכזות ב-5 דפוסי התנהגות וחשיבה שליליים והם:

  1. עוינות צינית
  2. פסימיות – ראית חצי הכוס הריקה
  3. חשיבה שוב ושוב ללא הרף על הבעיה
  4. נדידת מחשבות שליליות

אני מניחה, שאצל רבים מכם, מיד עולה השאלה, אז מה עושים? איך אפשר להשתלט על המחשבות השליליות? הרי הן אוטומטיות? הן קופצות בלי שנרצה.

נכון. זה לא פשוט לשנות דפוסים אוטומטיים והרגלים של שנים אך יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רובוטים אוטומטיים שמנוהלים ע”י דחפים וצרכים אוטומטיים בלי שנהיה מודעים וערים אליהם ונלמד דרכים כיצד לנהל את עצמנו בחוכמה וביעילות ולא נהיה אוטומטיים שמשלמים מחיר יקר על ההתנהגות התגובתית והלא רצויה. וכן, זה אפשרי.

מול הדפוסים האוטומטיים שלנו יש לפתח דרכים חדשות של חשיבה חיובית שיש לה השפעה גדולה על המוח ועל הגוף שלנו, אותה יש לתרגל שוב ושוב באופן אקטיבי ויזום עד שהיא תהפוך להיות חלק מהמהות הטבעית שלנו.

הדרכים הן דרכים רבות שונות ומגוונות אך בעיקר דרכים לפתח מודעות עצמית ולזהות מה מפעיל אותנו אוטומטית וללמוד איך לנהל אותו, ללמוד איך להפוך חשיבה שלילית לחשיבה חיובית, ללמוד איך לקחת מקום ואיך להיות נוכח בקשר, ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית, לחזק את הכוח הפנימי והביטחון העצמי, איך להרגיע את עצמי בזמן תסכול ולחץ ועוד ועוד.

אחד הדברים שכבר אפשר לעשות וליישם כבר עכשיו כדי לשנות את החשיבה השלילית לחיובית היא לדבר בשפה חיובית לא רק לאחרים אלא אפילו לעצמנו. לשנות את השפה, להחליף את המילים השליליות שיש בהן מסר של ביקורתיות, שיפוטיות, כוחנות, זלזול, לעג, תוקפנות, התנשאות, האשמה וכד’ למילים חיוביות שיש בהן הערכה, הבנה, קבלה, אמפטיה, הכלה, חום והרגעה. זה כבר יעשה את ההבדל ויצור את השינוי.

כשאנחנו מדברים במילים חיוביות אנחנו מרגיעים את מרחב היחסים, את הזולת ואת עצמנו.

מי שמכיר אותי כבר יודע שאלו הדברים שאנחנו עוזרים כבר שנים רבות במכון רעות למי שקשה לו בשליטה וניהול הכעסים שלו, גם למתפרצים בכעס וגם לאלו שלא מבטאים את הכעס שלהם והם שותקים, גם בסדנאות לשליטה וניהול כעסים, גם בטיפול הפרטני וגם באמצעות הקורס האינטרנטי “איך להפסיק את הכעס הזה? להפוך את הכעס לאסרטיביות”.

והנה קטעים מתוך הכתבה על המחקר:

“מחקרים חדשים מצביעים על כך שאחד המנגנונים המרכזיים למהלכם של רגשות שליליים הוא פגיעה בתאי הגוף שגורמת להאצה בקצב ההזדקנות שלהם – וכתוצאה מכך לתחלואה מוגברת ולתמותה מוקדמת.

איך בדיוק זה קורה? התשובה נמצאת בקצות הכרומוזומים שלנו. הכרומוזומים, הנושאים את הגנים ובהם המידע התורשתי שלנו, שוכנים בתוך גרעין התא. בקצה של כל אחד מ 23 זוגות הכרומוזומים יש מולקולה מיוחדת שנקראת טלומר.

המולקולה הזאת יוצרת מעין “כובעון” בקצה הכרומוזום השומר על החומר הגנטי מפני פירוק, ממש כפי שציפוי הפלסטיק הקטן שבקצות שרוכי הנעליים שלכם מגן על השרוכים. בכל פעם שהתאים מתחלקים לשניים, הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מעט, עד שהם כבר נעשים קצרים מדי. בשלב זה התא אינו יכול להתחלק עוד.

ובמילים פשוטות: לטלומרים יש חשיבות עצומה בקביעת קצב ההזדקנות שלנו, שכן מספר הפעמים שבהן תאי הגוף שלנו יכולים להתחלק תלוי באורכם. ואכן, מחקרים מראים שאורך הטלומרים מנבא באופן מהימן התפרצות מוקדמת של מחלות הקשורות להזדקנות ותמותה מוקדמת.

מחברות הספר, פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

“כולנו כבר יודעים שלהרגלים בריאים כמו תזונה, פעילות גופנית, שינה, יש השפעה רבה על הזדקנות ועל מחלות הקשורות לגיל, אבל מעטים מבינים שגם תגובות הסטרס היומיומיות שלנו הן קריטיות”, מסבירה פרופ’ אפל בריאיון בלעדי למגזין מנטה.

“לתאים שלנו יש חיישנים רבים שאוספים אותות כימיים מכל הגוף. סטרס חריף שולח את האות החזק ביותר, משום שלצורך הישרדות האיתות חייב להיות עוצמתי, חד משמעי, ברור ומיידי. ההתפרצות קצרת הטווח של הורמוני סטרס מעלה את רמות הטלומראז, כך שהתאים שלנו יהיו מוכנים לסכנה ויוכלו להילחם בסטרס החמצוני ולהגן על הטלומרים ועל הגנים שלנו. אך לרוע המזל, תגובת סטרס שנמשכת לאורך זמן אינה טובה לבריאות הטלומרים. סטרס כרוני פוגע בטלומרים בדרכים רבות שכמה מהן אנחנו מכירים היטב – למשל הוא גורם להרס במערכת ההורמונלית, מוביל לרמות גבוהות של אינסולין, לתהליכי דלקת וסטרס חמצוני ולרמות גבוהות או נמוכות מדי של הורמון הסטרס קורטיזול”.

איך בדיוק פוגע הסטרס בטלומרים שלנו ואילו דפוסים של חשיבה שלילית גורמים לכך?

פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל מסכמות בספרן את המידע ממחקריהן ומעבודות של חוקרים נוספים בתחום, ומצביעות על חמישה דפוסי חשיבה שליליים המקצרים את הטלומרים ומאיצים הזדקנות ומחלות.

  1. . למה דווקא לי: אנשי העוינות הצינית

מכירים את האנשים הכעוסים תמיד, שבטוחים שכולם עושים להם “דווקא”? האנשים האלה מאופיינים בדפוס חשיבה שפרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל מכנות “עוינות צינית” המוגדר על ידי כעס וחשדנות מוגברים. כשאדם עם דפוס חשיבה כזה נאלץ לדוגמה לעמוד בתור ארוך בסופרמרקט, הוא לא רק חושב “אני שונא לעמוד בתור הארוך הזה”, אלא חושב: “הקונים האחרים עוקפים אותי בכוונה!”

אנשים המאופיינים בעוינות נוטים לעתים תכופות לחוות איום בחיי היומיום שלהם, מדווחים על רמות גבוהות יותר של קונפליקטים בינאישיים ועל תמיכה חברתית נמוכה יותר, ומאמצים אסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות כשהם מתמודדים עם מצבי לחץ. לפיכך, הם מציגים לעתים קרובות תגובות פיזיולוגיות מוגברות וממושכות יותר ללחצים רגשיים חריפים.

באחד המחקרים שסוקרות השתיים בספרן נמצא שגברים שקיבלו דירוג גבוה במדידת עוינות צינית היו בעלי טלומרים קצרים יותר לעומת גברים עם ניקוד נמוך יותר.

ויש ממצא מפתיע נוסף ולא שוויוני: הקשרים בין העוינות לבין אורך הטלומרים נמצאו רק בגברים. לדברי החוקרות, ככל הנראה הסיבה לכך, כפי שנמצא גם במחקרים קודמים, היא שנשים נוטות להיות בעלות רמה נמוכה יותר של עוינות צינית לעומת הגברים. כמו כן, מחקרים קודמים הצביעו על כך שכשאנשים עוינים נחשפים לסטרס חריף, הם מפגינים רמות גבוהות של סמנים דלקתיים בדם, שבתורם מעוררים תגובה שפוגעת בטלומרים וגורמת לקיצורם.

  1. . אפשר את חצי הכוס הריקה: הפסימיסטים

פסימיות היא דפוס המחשבה השני שהוכח שיש לו השפעות שליליות על הטלומרים.

המחקרים מצביעים על כך שפסימיות היא גורם סיכון לבריאות לקויה. כמו כן, נמצא שכאשר אנשים פסימיים מפתחים מחלה הקשורה להזדקנות, כמו סרטן או מחלת לב, היא נוטה להתקדם מהר יותר. בדומה לאנשים המאופיינים בעוינות צינית ולאנשים עם טלומרים קצרים באופן כללי – גם תוחלת החיים שלהם קצרה יותר.

  1. איזה סרט רע: מנתחי הבעיות

הרהורים בלתי פוסקים על הבעיות שלנו ועל חוויות שליליות שחווינו הם דפוס החשיבה ההרסני השלישי. בעוד שקיעה בחשיבה רפלקטיבית (שבה מתבוננים בבעיות, מנתחים אותן ובוחנים את הסיבות לכך שדברים מתרחשים בדרך מסוימת) היא אפקטיבית ואינה מובילה להרגשה רעה, השקיעה בהרהורים חוזרים על הבעיה אינה מובילה לפתרון אלא רק לעוד הרהורים על הבעיה, והיא גורמת לנו להרגיש נורא.

אבל הבעיה הגדולה בשקיעה בהרהורים בלתי פוסקים על בעיות היא בהשפעה שלה על המצב הפיזי שלנו. היא גורמת לכך שהשפעת הסטרס על הגוף נמשכת זמן רב אחרי שגורם הסטרס עצמו נעלם ומובילה ליתר לחץ דם ממושך, לקצב לב מוגבר ולרמות מוגברות של קורטיזול.

במחקרים אחרים נמצא שאנשים שנוטים לשקוע בהרהורים על בעיות וחוויות שליליות חווים יותר דיכאון וחרדה, שבתורם קשורים גם להתקצרות הטלומרים.

  1. אל תחשבו על דוב קוטב: המדחיקנים

מחשבות בלתי פוסקות על בעיות מזיקות לטלומרים שלנו כאמור, אבל מתברר שגם הניסיון להדחיק או לדכא מחשבות ורגשות לא רצויים גרוע לא פחות. הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי כתב פעם: “נסו להציב לעצמכם את המשימה הבאה – לא לחשוב על דוב קוטב, ותראו שהדבר הארור יופיע במחשבותיכם מדי דקה”.

פרופ’ דניאל ווגנר המנוח, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת הרווארד, החליט להעמיד את האימרה הזאת של דוסטויבסקי במבחן. הוא ביצע סדרת ניסויים שבה ביקש מהמשתתפים לספר במשך חמש דקות על כל מה שהם חושבים ולנסות לא לחשוב בכלל על דובים לבנים. ואם בכל זאת הם חושבים על דוב לבן, ללחוץ על פעמון. התברר שדוסטויבסקי צדק אבל לא דייק – הנבדקים צלצלו בקצב מהיר יותר מאשר אחת לדקה.

בספרות המחקרית מכונה התופעה הזאת “שגיאה אירונית” – ככל שאנחנו מנסים להדחיק את המחשבות שלנו בכוח רב יותר, כך הן מעירות את תשומת לבנו אליהן בקול רם יותר, וכך במקום להפחית את הסטרס אנחנו דווקא מגבירים אותו. לכך, מזהירות פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל, עלול להיות מחיר כבד. במחקר שפורסם ב-2016 בכתב העת מיינדפולנס

הן מצאו שניסיונות עקשניים להימנע מרגשות וממחשבות שליליים קשורים לטלומרים קצרים יותר. לדבריהן, ההדחקה לבדה ככל הנראה אינה מספיקה כדי לפגוע ישירות בטלומרים, אבל היא יכולה להוביל לסטרס כרוני ולדיכאון, שבתורם עלולים לקצר את הטלומרים שלנו.

  1. לא רוצים להיות שם: האסקפיסטים

דפוס המחשבה המזיק החמישי הוא נדידת מחשבות, ובעיקר נדידת מחשבות שלילית. במחקרים שערכו שני פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד, מתיאו קילגסוורט ודניאל גילברט, הם השתמשו באפליקציה שנקראת “אתרו את השמחה שלכם” כדי לשאול אלפי אנשים שאלות על הפעילויות שהם מעורבים בהן, במה המוח שלהם עסוק במהלך הפעילויות האלה ועד כמה הם מאושרים.

הם גילו שאנחנו מבלים חצי מהיום במחשבה על דברים שאינם קשורים למה שאנו עושים. חשוב מכך, הם גם מצאו כי דווקא ברגעים שבהם אנחנו מעורבים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר.

במחקר שערכו פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל הן תשאלו 239 נשים בריאות בנות 55-65 בעלות רמת סטרס נמוכה והעריכו את הנטייה שלהן לנדידת מחשבות. הן שאלו את הנשים שתי שאלות: “באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכן רגעים שבהם חשתן לחלוטין ממוקדות או מעורבות במה שעשיתן באותו הרגע?”, ו”באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכם רגעים שבהם הרגשתן שאתן לא רוצות להיות שם, או לעשות מה שעשיתן באותו הרגע”?

לאחר מכן הן מדדו את אורך הטלומרים של הנשים. נמצא שהנשים עם הרמות הגבוהות ביותר של נדידת מחשבות היו בעלות טלומרים קצרים יותר לעומת נשים שדיווחו פחות על נדידת מחשבות. חלק מהמחשבות המשוטטות יכולות כמובן להיות יצירתיות, אבל כשאנו חושבים מחשבות שליליות על חוויות או על אירועים שקרו לנו, סביר יותר להניח שנהיה בלתי מאושרים, מה שיכול להוביל לרמות גבוהות של הורמוני סטרס.

אם כן, הממצאים המחקריים לא מנבאים טובות לאנשי דפוסי החשיבה השליליים, אבל השאלה החשובה באמת כמובן היא איך מתגברים על הנטייה הזאת וגורמים לטלומרים להתארך. “לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו”, מודה פרופ’ אפל. “במקום זאת קל יותר לצפות בהם ולצחוק עליהם. אבל יש גם דרך אחרת. אנחנו יכולים לזהות מחשבה שלילית ויש לנו ברירה: אנחנו יכולים לזרום איתה ולהרגיש נורא, או שאנחנו יכולים לתייג אותה ואז להניח לה להסתלק. אנחנו יכולים גם למקד את תשומת הלב שלנו בדברים חיוביים וזה יוביל אותנו למצב רוח חיובי, לקשרים חברתיים ולטלומרים ארוכים.

לחלופין, אנחנו יכולים בקלות להניח למחשבות שלנו לשוטט ולהפוך למחשבות שליליות ולייחל שחיינו היו שונים – וזה יוביל לטלומרים קצרים יותר. בספר אנחנו מציעות כמה דרכים שיעזרו לאנשים להיות מודעים וקשובים יותר להלך המחשבה ולנטיות שלהם. המודעות היא צעד ראשון. מודעות למחשבות יכולה לקדם עמידות בפני סטרס. עם הזמן תלמדו לסתור את ההרהורים הבעייתיים שלכם ולומר: זו רק מחשבה. היא תתפוגג.

“כמו כן, גוף גדל והולך של מחקרים על הזדקנות התאים ועל טכניקות גוף-נפש כמו מדיטציה, צ’י קונג, טאי צ’י ויוגה, מראים שאלה מובילות לעלייה ברמות הטלומראז. ממה שידוע עד כה, אין סוג מסוים של מדיטציה או טכניקת גוף-נפש שהיא עדיפה על פני האחרות בהיבט של שיפור אורך הטלומרים, כך שיש תפריט לא קטן לבחור ממנו, ואני מציעה לכל אחד לבחור את הפעילות שהוא אוהב ומתחבר אליה ולדבוק בה.

יתרה מכך, גם פעילויות כמו שירה וסריגה שלא נחקרו במידה רבה כמו טכניקות הגוףנפש, יכולות ככל הנראה להביא לשינויים דומים. עבור אנשים שנמצאים בסטרס כרוני, כמו למשל כאלה שמטפלים בבני משפחה חולים, התרגול של פרקטיקות כאלה חשוב במיוחד, שכן כאמור הם נוטים להיות בעלי טלומרים קצרים יותר – אבל לא אם הם מתרגלים אותן. אני עצמי מטפלת ורכשתי כמה כלים שעוזרים לי להתמודד עם סטרס כרוני. זה לא אומר שהחיים שלי קלים. עבור כל אדם המשמעות של עמידות בפני סטרס היא מציאת האיזון. נדיר שניתן למצוא את האיזון הזה ולשמור עליו בקלות לאורך זמן. ברוב הגורף של המקרים מדובר בנקיטת פעולה על בסיס יומיומי כדי לשמר זאת.

*שם הספר שיצא בארה”ב  The Telomere Effect:ARevolutionary Approach to Living Younger, Healthier, Longer

(“”אפקט הטלומרים: גישה מהפכנית לחיים צעירים, בריאים וארוכים יותר”, בתרגום חופשי

 

“זכיתי בבית בחזרה. חיי השתנו מקצה לקצה”- לירן בסיום הסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

“במשך 34 וחצי שנות חיי לא זכור לי שעשיתי משהו למען עצמי, סוף סוף קיבלתי החלטה והלכתי אחריה עד הסוף . אין לי ספק שבזכות אותם חודשיים קסומים חיי השתנו מקצה לקצה. הדרך עוד ארוכה אבל ללא ספק אני בכיוון הנכון. הכלים אותם למדנו במהלך הסדנא נחקקו אצלי בראש וכל יום שעבר פשוט ניסיתי להשתמש בעוד כלי ועוד כלי ובכך לשנות את אותם הרגלים רעים. הדרך בה הועברה הסדנא , הסיפורים של חבריי גרמו לי לראות את הדברים הטובים שבי והדברים הרעים , מכל מקרה לקחתי משהו, מחלקם למדתי וחלקם היו לי למראה לדברים שאני חייב לשנות .

אין לי ספק שזכיתי בבית בחזרה , וכפי שכתבתי בתחילה סוף סוף עשיתי למען עצמי !

הסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

לעצור את הכעס בסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

הטיימינג בו בחרתי לעבור את הסדנא רגע לפני כניסתנו לבית החדש זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים !

מה שאהבתי בסדנא הוא ללא ספק הדרך בה הסדנא הועברה. לא אשקר, היו לי חששות להיחשף בצורה שכזאת אל מול אנשים “זרים ” , מהר מאוד ( אני מקווה ) הצלחתי להתגבר על הפחד הזה והתחלתי לשתף ולהיפתח . בנוסף נראה לי שהתמזל מזלי, זכיתי להשתתף בסדנא עם אנשים מדהימים שללא ספק אזכור לעוד שנים רבות .

יצאתי מהסדנא עם כמה גילויים ותובנות מאד חשובות, כמו:

  • מותר לכעוס אבל יש דרך
  • לדעת להבדיל בין אירוע קטן לגדול ולא להפוך כל אירוע קטן למלחמת קיום
  • לדעת לקחת פסק זמן בצורה מסודרת
  • לא מעט פעמים הגבתי מהמוח הפרימטיבי , אני בתקווה ליישם את הכלים שלמדנו ולהשתמש יותר במוח החדש .
  • היכולת שלי להיפתח בנושאים אישיים אל מול אנשים זרים .

אריאלה ושלומי הם צוות מנצח , לא יכולתי לבקש טוב יותר . ללא ספק למדתי משניכם המון ועל כך אני אסיר תודה .

תודה שהצבתם לי מראה מול הפנים, ותודה על כל המתנות שנתתם לכולם

כל מפגש עבר בצורה מרתקת. חבל שנגמר !”

תודה רבה

לירן ממרכז הארץ

איך לשחרר את הכעס / אריאלה מלצר

הכעס מלווה אתכם בחלק גדול משעות היום? אם כן, הרי שזה בכלל לא נעים לחיות כך כשהכעס הוא חלק נכבד מעולמכם הפנימי ומחייב היומיום שלכם. הוא מעיק, מכביד, מציק ומטריד. היום אני אראה לכם כמה דרכים איך להשתחרר מהכעס שלכם.

בואו נראה תחילה ממה בעיקר נובע הכעס –

לשחרר את הכעס עם מכון רעות

הוא נובע בין היתר בגלל הפרוש שאנחנו נותנים למצבים ואירועים שונים כשהפרוש הוא בד”כ סביב המחשבות “מאשימים אותי”, “חושבים שאני לא בסדר”, “פוגעים בי”, “מזלזלים בי ” ועוד מחשבות דומות כשהמשותף לכל המחשבות האלה הוא שאנחנו מרגישים לא בסדר, מאוימים, פגועים, מותקפים וחסרי ביטחון. ואז כל הפעולות שלנו הופכות להיות אוטומטיות מתוך מטרה להגן ולשמור על עצמנו מפני הפגיעה שאנו חווים. כל הרצון שלנו הוא להיות בסדר, לצאת צודקים, החכמים,, לנצח, ולהיות החזקים ובעלי הכוח. כך כולנו פועלים.
ואז אנחנו נכנסים למאבק כוח מי מנצח. כאילו יש מכסה  של מנצח אחד, לפיה אם אני ניצחתי – השני הפסיד ואם הוא ניצח- אני הפסדתי.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר שיהיו שני מנצחים.

איך עושים את זה, אתם שואלים?

א. ראשית, כדאי לדעת שהכוח האמיתי שלנו לא נובע מהאחרים ומהניצחון עליהם אלא הכוח האמיתי שלנו נובע מתוכנו מתוך העולם הפנימי שלנו, גם אם אתם מרגישים חסרי ביטחון. אתם פשוט עוד לא התחברתם לכוח שלכם. אנחנו הם אלה שקובעים אם ניצחנו או הפסדנו, לא אף אחד אחר כי זה תלוי רק בנו ומה אנחנו חושבים. וברגע שאנחנו הם הקובעים, אנחנו כבר לא תלויים יותר לתחושת הביטחון שלנו באחרים ובמה שהם אומרים או חושבים עלינו.

בואו נמחיש את זה. אם למשל, מישהו, יגיד לכם מה זה זוג הקרניים האדומות שצמחו לכם על הראש וזנב סגול על הגב? אתם תבדקו? תלכו לראי? תכעסו או שתחייכו בגיחוך ? זה לא יעצבן אתכם בכלל. למה? כי אתם יודעים בוודאות שאין לכם קרניים אדומות וזנב סגול. וזה כל העניין. אם אנחנו או חלק מתוכנו לא חושב את מה שהזולת אמר עלינו, לא רק שזה לא מעצבן אותנו, זה אפילו מעורר בנו גיחוך וצחוק. וככה אנחנו נשארים רגועים ובטוחים ואין בנו שום צורך להיאבק על שום דבר.

ולכן, הדרך לעשות זאת היא לראות את הכוח שבתוכנו ולהתחבר אליו, לראות את כל הטוב שבנו ולתת לעצמנו הערכה ומחמאות .זה אכן, לא פשוט לביצוע אצל אלה שלא בטוחים בעצמם אבל ככל שתחפשו בכל מצב ובכל זמן את הדברים הטובים שבכם ותעריכו אותם אצלכם, כך תצליחו יותר להרגיש בטוחים ומחוזקים.

ב. שנית, אנחנו יכולים להחליט שלמען היחסים שלנו עם אחרים במיוחד עם אלו החשובים לנו ובגלל שהיחסים איתם חשובים לנו, אנחנו רוצים שיהיה מצב שבו גם האחרים מנצחים וגם אנחנו.  

.win win situation.  

כך כולם ירגישו מסופקים ובטוחים, לא ירגישו מותקפים ופגועים ואף אחד לא יתחיל מאבק כוח עם אף אחד.

ואיך עושים את זה?
משחררים, מרפים ממאבק הכוח ומהצורך לנצח, גם אם זה מרגיש נורא קשה לעשות בהתחלה. עוזבים את העניין. מחפשים את נקודת החוזק שלנו ונאחזים בה, כלומר במה אנחנו חושבים על העניין ובו זמנית, מנסים לראות גם את הזווית של השני. גם לתת מקום גם לעצמנו אך גם לזולת. אם אין עם מי לדבר או שאין שיתוף פעולה מסיבה כלשהי מהזולת, עזבו את העניין, עצרו בנימוס ובצורה מכובדת את השיחה כמו “אני מצטער, מאד קשה לי עכשיו, נדבר בהמשך כשנירגע”. תרפו , שחררו. אל תיכנסו למאבק כוח שבסופו של דבר שניכם יוצאים פגועים ומפסידים.
כשתהיו רגועים, תחזרו לדבר אחד עם השני, אם יש עם מי, כדי שכל אחד מכם יוכל לשמוע את השני. כך אתם מכבדים זה את זה, ונותנים הכרה ולגיטימציה לצרכים של כל אחד מכם עוד לפני שמצאתם פתרון. הפתרון הוא פחות חשוב מההכרה ומהמקום שאתם נותנים אחד לשני ולצרכיו, כשאתם בדיאלוג ומקשיבים ברוב קשב. עצם הדיאלוג המכבד, הפתוח והגלוי ממיס את הקונפליקט ומכאן כבר יבוא הפתרון המתבקש והאפשרי.

למשל, על הכביש כשמישהו מנסה להשתלב בתנועה, אל תיאבקו בו ותגידו לעצמכם אני הייתי פה קודם, זו זכותי כאילו יש לכם הערת אזהרה על המקום ועוד ניידת, תנו לו להשתלב. הרי זה בסה”כ עוד דקה שתיים. הרי זה לא העניין. אתם רוצים לצאת החזקים, הקובעים ובעלי הכוח. אז דווקא תנו לו את מה שהוא זקוק. כי דווקא כשאתם נותנים אתם יוצאים גדולים כי אתם הם שמחליטים לתת ואז אתם בעלי הכוח. גם יצאתם גדולים, גם טובים, גם בסדר וגם בתחושת חוזק.

מאבק הכוח דומה לשני אנשים שמושכים חבל. כשאחד מרפה, מה קורה? גם השני מפסיק כי לשני אין יותר עם מי לנהל מאבק וזה נפסק. מי קבע שזה יפסק? מי שהחליט לשחרר ולהראות.

תזכרו, להרפות זה דווקא כוח. וזה הרעיון כולו: כשאתם מפסיקים להיאבק, לריב ולהתווכח על הצדק שלכם, אין  יותר עם מי להיאבק ואז המאבק, הוויכוח או הריב נפסקים. אולי יש תחושת אי נעימות אבל לא כעס, מריבה ופגיעה בעצמנו ובאחרים.
לא שווה את זה? לדעתי, כן.
נכון, למי שמורגל לחפש צדק, רוצה לצאת הצודק, המנצח ובעל הכוח הבלעדי וגם רוצה שהאחרים יאשרו לו את זה ויסכימו איתו, זה יכול להיות קשה בהתחלה אבל צריך להתחיל עם משהו ועם תרגול שוב ושוב, הדרך הזו תיעשה מפעם לפעם יותר קלה והסיפוק שלכם מעצמכם יהיה רב ואתם פשוט תפסיקו לכעוס כל הזמן.

“למדתי שבכעס לא משיגים שום דבר” – משובים ממשתתפי סדנא 43

למדתי שבכעס לא משיגים שום דבר

“בהתחלה הייתי נגד קבוצה אבל הכי אהבתי את השיתוף בין כולם ואת המקום הזה שהקבוצה יכולה להביע דיעה על מקרים שעברנו ולשקף מה ראינו ואיך זה נראה מהצד. וכמובן, שזה מלמד גם אותנו, אהבתי את ההזדהות בין חברי הצוות. ראיתי איך דרך מקרים נוספים ושונים מחבריי לקבוצה אפשר באמת ללמוד מהם ומסיפוריהם לחיים האישיים שלי.

סדנא לשליטה בכעסים

למדתי שבכעס לא משיגים שום דבר ולפעמים הסביבה רוצה שניכשל לא בכוונה אלא מתוך ההרגל ולפעמים אנחנו צריכים לשנות כדי לעשות טוב לעצמנו על אף שזה לא תמיד נוח לסביבה.

הבנתי בסדנא כמה התפרצות הכעס מגיעה ממקום חלש וחסר ביטחון.

המנחים-

אריאלה – מבריקה, הומוריסטית, קולטת כל אחד ונקודות חשובות עליו. חריפה, לא מוותרת כשצריך ממקום טוב, אינטליגנטית וחכמה. מביאה את הקבוצה למקומות חשובים מאד.

מנחה בחסד!!! בהחלט המילה המתאימה מ ב ר י ק ה !

שלומי- עמוק מאד , נותן גישות שונות ויפות. חלק חשוב מההנחיה. מביא פן נוסף והסברים נוספים. אינטליגנט ומאד התחברתי למה שהיה לו להגיד בנוסף לאריאלה.

אתם משלימים אחד את השנייה. אריאלה בחריפות ושלומי בעדינות, מה שיוצר איזון לקבוצה.

כל הכבוד!”

קרן (אפריל 2017)


קיבלתי את האני האמיתי שתמיד רציתי להיות

“למדתי להתנהל מול אנשים קרובים ורחוקים בצורה נעימה ולא פוגענית, למדתי להסתכל על האחר כאילו אני הוא האחר.
דבר נוסף, הוא לנשום ובכך להפעיל את ההיגיון ולא לפעול מתוך הרגש או הכעס. הדבר החשוב ביותר הוא באמת שלמדתי לבטא את רגשותיי האמיתיים ולא את הכעס המזויף.
מה שהכי אהבתי בסדנא זה את האמת שכל אחד מקבל על עצמו תוך כדי אהבה והבנה, אווירה מאוד נעימה וחמה.

הסדנא עזרה לי להבין ששום דבר לא באמת מאיים עליי באמת ובעזרתה קיבלתי מחדש את השלווה שהייתה בי אבל באופן מלא.

קיבלתי את האני האמיתי שתמיד רציתי להיות ולא התחפושת שהייתה מופיעה לפעמים.

עלתה בי ההבנה וההכרה של הזולת והסביבה הקרובה בצורה מכובדת ומכבדת, מה שחידש לי והזכיר לי שכולנו שונים אחד מהשני.

אריאלה ושלומי המנחים מטפלים באהבה אמיתית למקצוע מה שניכר לעין. הם נחמדים וחביבים הפועלים בשיתוף פעולה מעולה, אכפתיים מאוד ומקצועיים מאוד.

מאוד חשוב לשניהם שנלמד וניישם את הידע שמעשירים אותנו.”

מתן (אפריל 2017)
היום אני מבין את אשתי טוב יותר

“למדתי איך לנשום ולהירגע לפני התפרצות. זה עזר לי מאד למרות שאני חסר סבלנות לאשתי ועדיין מקבל כביקורת דברים שהיא עושה ואומרת לי אבל אני היום מבין אותה טוב יותר .. אהבתי בסדנא את האפשרות לדבר בגלוי ולשמוע את דברי האחרים שדומים למה שעובר עלי.

השילוב בין שלומי לאריאלה הוא מושלם. הם יודעים לקרוא את ההרגשות והתגובות של כל אחד ואחד. אהבתי איך אריאלה יכלה כל שבוע לפנות ולאבחן מישהו בקבוצה שלא דיבר במפגשים הקודמים. ”

יואל (אפריל 2017)


הסדנא חוויה יוצאת דופן

“אהבתי את המפגשים כל שבוע את שיתוף התחושות, המכשולים והמקרים. אהבתי את הניתוח של אירועים ע”י מנחי הקבוצה, את ההסברים ומימוש הטכניקות.

המנחים מושלמים, איזון מעולה בין 2 המנחים.

חוויה יוצאת דופן ומאירת פנים”

ג’אן (אפריל 2017)

למדתי להיות קשוב, להבין ולקבל את דעות האחר. תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

למדתי להיות קשוב, להבין ולקבל את דעות האחר. תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

אני אתחיל עם זה, שאחת הבעיות המרכזיות שלנו כבני אדם היא תחילה להבין “האם בכלל יש אצלנו בעיה” ? מה אנחנו עושים לא בסדר ?

מבחינתי, הסדנא גרמה לי להבין, אם זה דרך החברים בה ואם זה דרך המנחים, שישנם עוד צדדים שאני לא רואה, מפספס, מישהו שחושב אחרת ממני (שלא חייב להסכים איתי). כך למעשה, מבחינתי קיבלתי מתנה ענקית לעצמי.

לדעתי, החוזקה העיקרית של הסדנא היא, הכוח/האפקט של הקבוצה והשפעותיה. כוונתי היא שכל אחד וסיפוריו, דרך ההשקפה, השיקוף, הוא עוצמה אדירה ! מה גם שזכיתי בחברים כל כך מגוונים

פתיל קצר

התפרצות כעס

ושונים ממני, שנתנו לי באופן אישי עוד נקודת מבט ופרופורציות לחיים ולהמשך בכלל. בסדנא, קיים פן של “שיחות קבוצה” בהם כל אחד מדבר את עומק ליבו, לרוב ללא חסמים (חלק עוצמתי בהחלט), בנוסף קיים פן של “כלים להמשך”. כלים אלו אומנם קלים להבנה (לי בכול אופן), אבל מאד קשים לביצוע.

אני חייב לציין כי לאדם פרקטי/רציונאלי שכמוני, הכלים הללו מאד יעילים ומועילים, לדוג’ עקרון ה- 90%/10%, הצומת ורבים נוספים. אני כותב וזה מצחיק אותי איך אני מתבטא, צד שלא היה קיים אצלי במיוחד. חחח….

ללא ספק קיימת המון מחשבה מאחורי כלים אלו, שישמשו אותי בעתיד בכול דבר בחיי.

אריאלה ושלומי היקרים, כל אחד בדרכו המקצועית והאישית, עם הנימה הישירה/עדינה, שיקפו ותרמו לי להבנה הפנימית שלי, באיך נכון להסתכל על דברים , כיצד לשנות . ללא ספק העומק והחדות שלכם, לא תמיד היתה פשוטה להכלה, אבל בסופו של יום היתה מדויקת ויעילה.

כשהגעתי לסדנא בלי יותר מידי ציפיות, כבר במפגש הראשון, היה ברור לי שיש פה כוח עוצמתי, שלא הייתי ערוך אליו, וזה “אפקט הקבוצתיות”. אהבתי מאד לראות את הכוח שיש לחברי הקבוצה על האינדיבידואל, למרות שהשיקופים לא פשוטים כלל (בטח מהזווית שלכם כמנחים שהיא לרוב נכונה ומדויקת). דרך האחר קיימת פה המון למידה והפנמה על עצמך אתה (שהרי כולנו פה מאותה סיבה עם קווי דמיון כאלו או אחרים), דרך הסיפורים ותגובות האחר אתה מבין איפה אתה…. וזה נותן המון כוח להמשך, כאשר הכלים הפרונטאליים, לי נותנים רק חידוד סופי להצלחה של התהליך.

הקבוצה וניהולה כמובן, רק נתנה לי כוח להצליח בלבטא את הרגשות שלי ללא חשש מול מי אני עומד (אם זה בעובדה ובטח ליד בת הזוג), בלי אגו, אמיתי, ישיר עם המון כוח.

  הדברים המשמעותיים ביותר שקיבלתי מהסדנא, שהיוו חידוש עבורי הם:

  • פרופורציה ופרספקטיבה – כל סיפור וסיפור של חבר בקבוצה, הוא עולם ומלואו, דרכו אני משקף לעצמי “און ליין” ,איפה אני במציאות של הסיפור ? כמה אני מושפע ממנו ? איפה זה פוגש אותי ? כמה אני מזדהה/או אפילו אולי לא מתחבר ? שהרי כשזה נשמע ממישהו אחר, דברים מקבלים פרופורציה שונה לחלוטין להבדיל ממקרה בו זה נשמע ממך, דרך זה קיבלתי המון כוח ולמידה.
  • פתיחות – כבר במפגש הראשון דמעות החלו לזלוג, מה שעורר בי התפעמות מטורפת, ונתן לי המון כוח להיות קשוב, עם המון רצון ולשמוע ולשתף. לדעתי, הסדנא הביאה אליה אנשים כל כך אמיצים שמוכנים לחשוף ולשתף את נבכי נשמתם עם הסיפורים הכי קשים להם. פתיחות כזו מאד קשה למצוא בעולם היום יומי בו אנו חיים, ולכן זו היתה הזדמנות מדהימה שקיבלתי במתנה.
  • להיות אני (אמיתי) – אתה לומד בסדנא ממפגש למפגש כי לא עובד, בטח לטווח הארוך, לא להיות אמיתי עם עצמך ואל מול האחר. אותי זה תופס בעיקר בצד הרגשי, אני חושב שאני די מגדיר את עצמי כאדם רגיש, העניין הוא, שאני מאד שומר על הרגש הזה, ממקום שהוא דיי הגיוני, וזה לא להיפגע, להיות חשוף. למדתי כי לבטא את הרגש הזה, לחשוף אותו, להתגאות בו, גם כלפיי עצמך וגם כלפי האחר, הוא כוח מטורף !!!
  • ישירות וכנות – שתי התכונות הללו אילו תכונות שלא קל להכיל אותן ביום יום ובטח בסדנא, במיוחד כאשר אתה יודע שהביקורת כלפיך צודקת. לאורך הסדנא אנשים משקפים לך באופן ישיר וכנה ללא חסמים, בעוד אריאלה ושלומי (כל כך מחודדים) משמיעים לך משהו שאתה “עוד לא הבנת” בתוך תוכך, וזה משהו שהוא כל כך קשה לשמוע, ולא מניחים לך עד שזה מחלחל ! אם זה רלוונטי אליך, יום יומיים אחרי, זה מחלחל ואתה מבין את כוונתם העוצמתית, ואם זה כלפי מישהו אחר בסדנא, אני כבר עובר את התהליך “און ליין”.
  • לקבל את השונה – החברים שהגיעו לסדנא כל כך שונים במהותם ובסיפור חייהם.

דרך זה, למדתי להבין טוב יותר, כמה חשוב לקבל את דעות האחר, להיות קשוב רגע, לנשום שנייה לפני תגובה, שהרי אם באמת תקשיב, יש לך כל כך הרבה ללמוד. מה גם שלהקשיב (כמה שזה נשמע פשוט) יש אפקט ישיר על האחר, בזה רק תרוויח ואף תלמד. ברגע שאתה נותן הרגשה של מקום, הקשבה, קבלה, הבנה, לאחר, השיח ביניכם משתנה לחלוטין !.

שני מנחים עם אישיות מופלאה, שכל כך משלימים אחד את השני במעשיהם ובדבריהם !!! תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

אריאלה – כל כך שמח שלקחתי חלק בסדנא שלך, הכול התחיל משיחת טלפון מהוססת, בה גרמת לי להרגיש כבר שייך, כבר שם הבנתי שאני יכול לעבור תהליך.

במהלך הסדנא הוקסמתי מהגישה והדרך בה העברת את המסרים, השיקוף, עם כל כך הרבה כנות וישירות, כל כך חדה ועם זאת רגישה מאד.

שלומי – המכסה המושלם של אריאלה, רגיש בצורה בלתי רגילה, כל כך קשוב שזה ממש נתון להערצה שלי אליך. כל כך מדוד ושנון במילים, נותן הרגשה מופלאה בדבריך.

אולי נשמע קצת מנופח, אבל זו האמת שלי אליכם, אתם צוות מופלא, ועושים את זה טוב כל אחד בדרכו האישית.

למדתי מכם המון ומקווה לקחת את זה להמשך החיים. שמחתי מאד להכיר את שניכם ולהיות חלק מהסדנא הזו !

אין הצעות לשיפור, רק לשימור, תישארו כפי שאתם !!

רואי (מרץ 2017)

“הצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס-השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש וצומצמו משמעותית אירועי הזעם בבית ובעבודה”

“הצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס-השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש וצומצמו משמעותית אירועי הזעם בבית ובעבודה”

אני חושב שהצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס. ההבנה שהכעס משמש אותי ככלי, שאני, “חרף רצוני”, בוחר להשתמש בו למה שאני חושב בטעות כמקדם את רצוני, היא בהחלט נקודת מפנה. השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש, צומצמו במידה משמעותית אירועי זעם בבית ובעבודה. למדתי להביט על דברים בחמלה, בהבנה והכי חשוב, להבין שרוב הדברים שגרמו לי להתפרצויות לא נעשו בכוונת זדון, אירועים קטנים ולא חשובים שהזינו את המפלצות שקיימות רק אצלי בראש ופורשו על ידי, בטעות כמובן, כסכנה קיומית, כפגיעה מכוונת ומאיימת, התכווצו לממדיהם הפרופורציונאליים.

התפרצות זעם

להתפרץ בזעם

  • מה שאהבתי ביותר בסדנא הוא היכולת להביט מן הצד על סיטואציות שמעלים החברים, על תגובותיהם ועל דרך ההתמודדות שלהם – מפתיע בכל פעם מחדש, כמה קל להבין אירוע, לנתח אותו ולבחור בפתרון שאינו התפרצות געשית, כמתבונן מהצד ולא מתוך עין הסערה.
  • כך מצאתי את הסיבות האמיתיות לחלק מ”הפצצות” שהיו טמונות בי. כך זיהיתי טעויות התנהלות שלי והצלחתי בזכותם של אחרים להביא להקלה הולכת וגוברת בחיי שלי.
  • ערך נוסף של החוויה הקבוצתית הוא חוסר היכולת לאורך זמן, “לשקר את השקר הקטן שלי”. “סיבות” וסיפורים שעושים רציונאליזציה להתפרצויות שלי, המצדיקים אותן לכאורה, התפרקו מערכן למול הקבוצה ואפילו כבר מעצם ביטויים בקול רם…
  • בסדנא גיליתי כמה דברים משמעותיים עבורי :
  • זה לא אישי נגדי
  • אני לא בסכנה ואין סיבה שאגיב כמו הלום קרב – יש בעולם פחות מפלצות וסכנות משנדמה לי
  • אני חי בשטח אש (עייפות, לחץ זמן, אחריות מקצועית ומשפחתית וכו’), ולכן עליי להתנהל מתוך מודעות לסכנות שבשטח האש
  • השליפה המהירה, האינסטינקטיבית, העוקצנית/פוגענית לא מעידה על אינטליגנציה. דווקא התגובה הזו, שהערכתי כל כך, היא תגובתו של המוח הפרימיטיבי. למדתי להמתין רגע ולהפעיל את מתג המוח החושב, זה שיכול לתת תמונת מצב כוחותינו רחבה ואמיתית יותר וגם זה שיודע לתמחר, להעריך השתלשלות אירועים ותגובה נגדית ושוב מחיר.
  • אני לא חייב להוביל את האירוע, אני לא חייב להציל את המצב, לא תמיד זה באחריותי ולא תמיד אני חייב להשוויץ ביכולת שלי לנהל אותו. לפעמים אני פשוט לא חייב.
  • להקשיב. לראות את האחר, איפה הוא עומד, מה הוא באמת מנסה לומר, מאיפה זה בא לו, איפה הוא פוגש אותי, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה.
  • שלומי ואריאלה המנחים– איך לומר, בהתחלה לא היה קל… J. לי באופן אישי היה מאוד קשה עם התיאטרון, אבל דווקא הוא היה לי שיעור נוסף. למדתי לחיות עם קיומו של התיאטרון בחדר, בלי לנסות לתקן אותך, בלי לאפשר לקושי להפריע לקבל את מה שלשמו באתי, אפילו למדתי להפריד בינך לבין התיאטרליות שלך. למדתי לא לנסות לתקן אותך, אפילו לא לרצות. קיבלתי מכם המון. מחוסר הפשרנות הכל כך לא שיווקי שלך, הלא מתחנף, המעצבן, כזה שמאלץ אותך מראש לדבר אמת, בלי סיפור כיסוי. הרגשתי, שלומי, שאתה רואה אותי, שאתה רואה את כולנו. ממבעי הפנים שלך וממשפטיך המעטים והמשמעותיים ידעתי שאתה מזהה, מפנים ומכיל אותנו. חשתי ממך חמלה. נסכת בי תחושה של בטחון. אני אסיר תודה, בימי קדם בטח הייתי צריך להישבע לכם איזו שבועת אבירות, אבל בעולם קפיטליסטי אני טוען לפטור.

אני רוצה להמשיך במפגש חודשי – עצבניים מועדים לא אנונימיים (ערב, יום חול). לא הדרכה אלא שיתוף והצהרה ובעיקר המשך ההתעסקות בדבר, להישאר בתהליך (כל עוד אתה סטודנט יש בך המון פוטנציאל, אחר כך אנחנו בסך הכל מה שהצלחנו לעשותJ)

עופר (מרץ 2017)

 

“אריאלה שינתה לי את הגישה לחיים. חיי השתנו ב-180מעלות!!!”

א.ח אני בוגר “סדנת שליטה בכעסים של מכון רעות” בניצוחה של אריאלה מלצר התותחית !!!!

התפרצויות זעם

התפרצויות זעם

אריאלה שינתה לי את הגישה לחיים !!!

בן 42, נשוי+3, מתגורר בתל אביב.

חיפוש אקראי באינטרנט הציג לי מספר סדנאות בתחום ובחרתי לשוחח עם מספר מכונים.

כששוחחתי עם אריאלה מלצר שהיא גם הבעלים ענתה לי וביקשה לדעת מה הסיבה שהחלטתי להרשם לסדנא מסוג זה.

כבר מהשיחה הראשונה הרגשתי אכפתיות והתעניינות אמיתית וכנה מצדה של אריאלה.

הדרך בה עברתי את הסדנא גרמה לי להבין עד כמה קל לעשות את השינוי המיוחל.

היה לי מקום לבטא את עצמי, לקבל פידבקים מהחברים והמנחים.

תמיד באווירה טובה ואכפתיות עד אין קץ והכי חשוב בכבוד, סובלנות ואמפטיה, יחד עם זאת ללא וויתורים ועיגולי פינות.

קיבלתי ארגז כלים מגוון שנותן מענה לכל “שטח אש” (הכוונה להתפרצויות) שפוגש אותנו בחיים.

מושגים רבים ודרכים יצירתיות לצאת רגע לפני ההתפרצות או סתם כעס מיותר.

חיי השתנו ב 180 מעלות !!!

משפחתי וכמובן ילדיי, חבריי, העובדים שלי וכל הסביבה מרגישים בהבדל ומברכים על השינוי.

המלצתי לעובדת שלי להרשם גם לסדנא, העדיפה להרשם לסדנא בתל אביב.

עברתי חוויה נהדרת, מחזקת, בונה, עם הרבה אמונה בכל אחד מהמשתתפים.

גם תמהיל המשתתפים היה נהדר.

המחיר היה סביר בהחלט, שלל כיבודים בכל מפגש, תמיד בחיוך ובאמפטיות.

צוות המנחים נותן את הלב והנשמה גם מעבר לשעות הסדנא על מנת שכל אחד ואחד יקבל את מלוא תשומת הלב.

ממליץ בחום !!! שווה כל שקל.

לא הכרתי את המכון או את המנחים טרם הסדנא.

בהצלחה.

שוב תודה לכם, הייתם אלופים.

צוות מנצח !

ארז ח.(ספטמבר 2016)

 

“אין יותר התפרצויות. תודה ששינית לי את החיים והזוגיות”

מאיה כתבה לי בווטסאפ:

“נכון כבר עבר הרבה זמן מאז הסדנא אבל עכשיו המלצתי לחברה מהעבודה על הסדנא ופתאום הבנתי שלא אמרתי לך תודה.

להתפרץ בכעס על בן הזוג

להתפרץ בכעס על בן הזוג

אז תודה, באמת ששינית לי את החיים ואת הזוגיות. אני מוצאת את עצמי כל פעם על הכביש אומרת “יאללה, שיעקוף, הוא לא לוקח לי כלום”

או מוצאת את עצמי ערה בשבת בבוקר, בן הזוג שלי ישן

עד מאוחר ואני כבר לא מתעצבנת. מבינה שהרצונות שלו לגיטימיים והרצונות שלי גם.

 

לגמרי שינית לי את התפיסה ועם כמה שאני תמיד נראית רגועה כלפי חוץ, עכשיו אני יכולה להגיד שאני רגועה גם כלפי פנים.

אין יותר התפרצויות:).

תודה תודה ושוב תודה ♥”

מאיה (ינואר 2017)