פוסטים

“הסדנא היא סוג של נס עבורי”- אלון על הסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות

הסדנה היא סוג של נס עבורי.
גדלתי בבית מפורק. הורים גרושים. משפחה מאד בינונית מבחינת הישגיה. כילד האלימות גאתה בחיי – בבית הספר מכות כל יומיים, השעיות, התפרצויות זעם בלתי פוסקות ועוד. אמנם  הוריי לא היו אלימים כלפיי מבחינה פיזית, אבל אילצו אותי לשקר כדרך קבע. ההזנחה הנוראית שחוויתי כילד, והעובדה שעם המון אירועים הייתי צריך להתמודד בעצמי, גרמה לכך שאלימות עבורי הפכה לפיתרון נגיש וקל. לא ידעתי אחרת, לא לימדו אותי אחרת, זה מה שהכרתי, וזה מה שעשיתי.
עם השנים התבגרתי ונהייתי מתוחכם יותר. חשבתי שעברתי את השלב של האלימות, כי הנה, אני אדם בוגר שיודע לשלוט על עצמו, אבל הדברים לא כך היו. התחתנתי, הבאתי ילדים, עשיתי תארים, התקדמתי, הגעתי להישגים רבים, חלקם אף מאד מכובדים, אך לצערי המשכתי להתנהל בדרכים שהם לא בדיוק הדרכים האופטימליות להתנהלות. האלימות שלי שינתה צבע והפכה להיות “מחוכמת” הרבה יותר. למשל אני הייתי נמנע מלהגיד את דעתי הרבה פעמים, כי רציתי למנוע מצבים לא נעימים של ריבים, ואחת לאורך כמה זמן הייתי מתפרץ. מה זה מתפרץ? מתפוצץ. התפוצצות שהייתה כוללת קללות, ירידות קשות מאד על אשתי, השלכה של חפצים בבית ולעיתים רחוקות גם אלימות פיזית כלפי אשתי. והילדים בבית – היו סופגים את כל האווירה הזו. כשהייתי בתוך התקף, לא ראיתי אף אחד ממטר. אף אחד.
לאחר שנות נישואין רבות, אישתי אמרה לי “או שאתה עף מהבית או שאתה הולך לטפל בעצמך”.
ידעתי שיש בי משהו לא פתור עם העניין הזה. אבל עד אותו רגע, לא אילצתי את עצמי להתמודד עמו. החלטתי שאני לוקח אחריות והולך לטפל בעצמי. מצאנו עם אשתי את הסדנה יחדיו ובחרנו באריאלה, וכמה טוב שעשינו כך.
אומר ברצינות כי הייתי סקפטי לגבי שינוי אפשרי. עשיתי  סדנאות שונות ואף הייתי בטיפול, ובסך הכל אני בחור מצליחן שמאד מודע לעצמו. “מה כבר הסדנה יכולה לעשות?” אבל הופתעתי, כמה הופתעתי.
רק להגיע למקום ביני לביני בו אני אומר לעצמי “אני מוכן לעשות שינוי”, הוא משמעותי כשלעצמו, אבל הפגישה באנשים נוספים שסובלים ממשהו שיש לי, היא עוצמתית עד מאד. במשך שלושה חודשים הייתי מגיע מדי שבוע עמם והפכנו לסוג של משפחה. השיתוף, החשיפה, הלמידה של הכלים באופן הדרגתי ומובנה, הצליחה לחדור לתודעה.
היה לי מובן לחלוטין שהשינוי – תלוי בי. זה נכון שהצעד להגיע לסדנה הוא גדול, אבל גם מה אני עושה בסדנה עצמה הוא משמעותי עד מאד, אז אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי למקום הזה, בו אני מתמודד, מגיע, נוסע כל כך רחוק בשביל לעשות שינוי – אז אני הולך עם זה עד הסוף: מגיע פתוח על באמת, לא רק בשביל להגיד ולהדוף, כי הרי מה שאני עשיתי כל חיי – לא עבד לי, אז זה היה אמרתי לעצמי שזה הזמן לפתוח את ההקשבה…, משתף מחיי את הקבוצה, משתף את המנחה, לוקח את הכלים שאני לומד ומיישם אותם, מתרגל אותם. אני – התחייבתי להשתנות. ואכן, התוצאות מדברות בעד עצמן.
למדתי שלכעס – פנים רבות…אצלי לדוגמה הכעס התבטא רק בתוך הבית. אני מהאנשים שאם הייתי אומר לסביבה שלי שאני בסדנה כזו – לא היו מבינים מה אני עושה שם. לא היו מאמינים (!) שאני חלק מזה, אבל כאמור, הכעס הוא לא רק הסטיגמות של האדם הצעקן, האלים ועוד. יש הרבה אופנים בהם הוא מתבטא – מלבד אלימות פיזית, מילולית, גם ציניות, אדישות, שתיקה, השפלה שלא במילים ועוד רבים אחרים.
טרם אמשיך, חשוב לי לעצור ברגע זה ולהתייחס למנחת הסדנה, אריאלה מלצר.
אם הסדנה היא נס, הרי אריאלה היא הנס שברא אותה. אישה יוצאת דופן עם שיעור קומה יוצא דופן שמצעידה אנשים לשינוי אמיתי ומהותי בחייהם. מובן שהיא רק נותנת את ההזדמנות, עליי כמשתתף – לקחת אותה, אבל ההזדמנות שאריאלה נותנת, היא מיוחדת במינה, איכותית, אמיתית ונדירה. במהלך הפגישה הראשונה של הסדנה שלי, ניגשתי לאריאלה ושיתפתי אותה בחששות שלי. אמרתי לה “אריאלה, ומה עם זה לא יחזיק, כמו דברים אחרים שעשיתי? שזה “יפוג” במרכאות לאחר כמה זמן?” אריאלה אמרה לי באופן חד משמעי: ״אתה, הולך לעשות שינוי לכל החיים שלך״. ואריאלה, כמו אריאלה – צדקה לחלוטין.
הנחייתה יוצאת הדופן, המקצועיות שהיא מביאה, הרגישות האין סופית, חוסר הפרשנות על הצלחת הפרט והצלחת הקבוצה, הניסיון האדיר (אין להבין כמה ניסיון יש לה) בכל התחום של טיפול ובפרט בתחום שליטה בכעסים וניהול כעסים, הוא משהו שאין שני לו. כל אלה דברים שאני באופן אישי נשארתי נדהם אל מולם. פעמים רבות אמרתי לאריאלה במהלך הסדנה שהיא מעצבנת אותי. כשהייתי אומר זאת, כוונתי הייתה: “זה מעצבן אותי, ששנים אני מהלך בעולם, ואף אחד לא אמר לי את הדברים שאת אומרת אף פעם, כי הם נכונים, ובעצם אני מתרגל כבר כל כך הרבה שנים דברים שגויים ולא נכונים”. אז המזל שלי – שעצרתי את הדפוסים המחבלים האלה שהייתי פועל בהם. הבנתי מה הייתי עושה בצורה שגויה

והתחלתי לפעול אחרת. והשינוי שלי אכן היה כל כך גדול ומהותי, שאין להסביר.
זה נשמע קלישאתי משהו, אבל באמת שאריאלה צדקה – חיי אכן השתנו, ויש לומר – מקצה לקצה, וזה רק מתעצם כי אני בוחר לתרגל עוד ועוד את הכלים של הסדנה ומה שלמדתי ביום יום.
לאחר שלושה חודשים בסדנה קיבלתי חבילה כל כך גדולה של כלים משמעותיים לניהול כעסים ביום יום, ובאמצעות ההתמסרות שלי והתרגול השוטף, בתוספת התמיכה של הקבוצה ואריאלה, הצלחתי כבר בסיום הסדנה להוציא לחלוטין אלימות פיזית, התפרצויות זעם ואת החרטות האין סופיות שהיו לי בסיום כל התפרצות כזו, לשפר את התקשורת שלי, לשתף את הרצונות שלי, הרצונות האמיתיים שלי, להתנהל במכובדות גדולה יותר, למצוא פתרונות יצירתיים לסיטואציות שהייתי פועל בהם באוטומט לחלוטין ועוד. במידה מסוימת, אני יכול להגיד שהחזרתי את השליטה בהגה בחיים שלי מבחינת נושא שליטת הכעסים. אולי אפילו אומר שלא החזרתי, אלא לראשונה אני חווה מה זה באמת לשלוט בכעסים, כי מעולם לא היה לי את זה, מעולם לא לימדו אותי את זה.
לכו לסדנה. אל תהססו. השינוי האפשרי הטמון בסדנה הזו הוא ענקי, במידה מסוימת – אין סופי. הכל תלוי בנו. וזה אפשרי, גם אחרי שנים רבות של התנהלויות אלימות, מהמכוערות ביותר – זה אפשרי. והסדנה של אריאלה מאפשרת את חלון ההזדמנויות לעשות זאת.
שיהיה לכם בהצלחה חברים! מקווה שהשיתוף שלי סייע לכם.

אלון מתל אביב

 

 

“עדשות מגע שחורות” – להאמין בעצמך, כוחה של קבוצה/ מדברי משתתף בסדנא לשליטה בכעסים

עדשות שחורות כוחה של קבוצה

חוסר הערכה ואמונה בעצמי

“בפגישה האחרונה למדתי שיעור בצניעות.
באתי לפגישה מלא ביטחון עצמי – במהלך השבוע הקודם הצלחתי לנסח את מה שעבד בשבילי בתקופה האחרונה לצורת כלי – צעדים מפורשים לעשייה שנתנו לי תוצאות מצויינות.
הרגשתי מואר והייתי משוכנע שלא נותר לי אלא להאיר על אחרים על מנת לגרום להם להבין את מה שאני כבר מבין.
ציפיתי בקוצר רוח למפגש איתך – האיש שמחפש “תכל’ס” והייתי משוכנע שהסבר בהיר ייעשה את העבודה. הרי אין סיבה שמישהו אינטליגנטי לא יבין הסבר שעבר אינספור ליטושים.
צניעות, כבר אמרתי?

לאחר ששמעתי על קצה המזלג על קורות חייך, אני מרגיש ששנינו אחים לאותה סירה שוקעת. אני יצאתי ממנה ואני לא מתכוון להשאיר אותך בה לבד כדי לטבוע.

גם לי היה אבא אלים – מגיל הגן מכות, השפלות (במיוחד פומביות), פחד תמידי, התעללויות ושיטות חינוך אכזריות היו מנת חלקי עד שברחתי מהבית בכיתה י’ ועברתי לאימי (שהתגרשה ממנו כשהייתי בגן ונשארתי בחזקתו). גם אני נשבעתי שלא אהיה כזה. אני מזמין אותך לדו קרב סיפורים ואני בטוח שידי לא תצא על התחתונה.. אולי יום אחד נשב באיזה פאב ונערוך תחרות סיפורים – זה שיש לו סיפורים מסמרי שיער יותר שותה חינם !
גם אני אלים כלפי חפצים, לא כלפי אנשים, ובמיוחד כשאני ביני לבין עצמי – נותן אגרופים לקירות, מכה על שולחנות (בשולחן שעליו אני כותב כרגע יש חור שנגרם ממכת אגרוף שלי בו), בועט, דופק על ההגה של האוטו, מכה את עצמי (אגרופים לראש, צביטות), שובר חלונות סדרתי (כבר בילדות שברתי בבעיטה חלון ויטרינה עבה בבית כשהפסדתי במשחק מונופול. אבא שלי מעולם לא תיקן אותו..), מטיח חפצים כשאני מתעצבן – בריב שהביא אותי לסדנא הטחתי טלפון בעוצמה על רצפת האוטו במהלך ריב עם אשתי, מול הילדים. שנה לפני כן עשיתי את אותו הדבר עם GPS שהטעה אותנו והבעיר את חמתי להשחית. טיול שהפך לסיוט.

וגם אני הייתי משוכנע שהעצבים שלי באו בירושה ואין מה לעשות. גם לי היה ברור מהו המקור להתנהגות שלי, למרות שלא הבנתי איך זה יכול להיות שאני מתנהג בדומה למי שנשבעתי שלא אהיה כמוהו. וגם לי היה ברור שכל פסיכולוג שנה א’ יסביר לי את הברור מאליו – שהמקור הוא הילדות שלי. לאאה וואלה – בוא תספר לי משהו שאני לא יודע.

כששמעתי אותך אומר “אני יודע למה אני כזה, גם אבא שלי היה כזה” הקרקע נשמטה תחת רגליי. פתאום קלטתי שההבנה אליה הגעתי, השינוי שאני עברתי, שהוא המפתח, הבסיס ונקודת המוצא לדרך החדשה אינו מובן מאליו.
למעשה, ניסיתי ללמד אותך כלי אשר יכול לשמש אותך רק לאחר שתגלה את האמת הבסיסית – זו שמהווה בסיס לשינוי.

ומהי אמת זו?

נכון, שנינו קיבלנו “ירושה”. עד לפני כשבועיים חשבתי שאני “כזה” כי ירשתי את הגנים של אבי, את הדם החם שלו, את האופי שלו, את חמת הזעם שלו, את הקלות שבה הוא התלקח, את הנוחות שלו להתעצבן…
לפני שבועיים, במהלך המפגש תוך שיחה עם יוסי ואורית נפקחו עייני לאמת. פתאום הבנתי שעד היום הייתי במטריקס והרגע בלעתי את הגלולה שהוציאה אותי מהמציאות המדומה שבה חייתי ופקחה את עיניי למציאות האמיתית.
פתאום הבנתי שהירושה האמיתית שקיבלתי היא עדשות מגע שחורות. עדשות שדרכן המציאות נראית שחורה ומעצבנת, ללא שאהיה מודע לקיומן. העדשות הונחו על עיניי בגיל כ”כ צעיר, והתרגלתי לנוכחותן כל כך הרבה שנים עד שהייתי בטוח שהמציאות אותה אני רואה דרכן היא המציאות האמיתית, והסיבה לכך שהסובבים אותי אינם מגיבים כמוני לאותה מציאות ובאותם סיטואציות היא כי אני “כזה”.

מהרגע שנחשפתי לאמת בסיסית זו – לא הייתה כבר דרך חזרה. באותה שנייה הסרתי את העדשות מעיניי, את אותן עדשות מנטליות ארורות, ופקחתי אותן לראשונה למציאות מפוכחת וצלולה.
פתאום הבנתי שזה לא “אני” – אין לי גנים מיוחדים, הדם שלי הוא כמו של כולם, אין לי אופי עצבני – אני כמו כולם, כמו כל האנשים הרגועים שמסתכלים עליי כמו על מטורף כשאני מאבד שליטה. סהר, אין לך מושג איזה “רגיל” הרגשתי מאז..רגיל ומאושר..
מרגע שהסרתי את העדשות מעיניי, נותרתי אני, אני האמיתי, אני הטוב, אדון לעצמי, אחראי למעשיי וחופשי להתנהל במציאות שלפניי כרצוני. ברצותי, אטול משקפיים ורודות ואתבונן במציאות בצורה חיובית. ברצותי, אדמיין כי לכל סיטואציה אליה אקלע יש סוף טוב, סוף רגוע, ואנווט דרכי כדי להגיע אליו. ברצותי, אתייחס בשיוויון נפש לאירועים שעד זה לא מכבר הבעירו את חמתי.

מהרגע שאתה מבין שזה לא “אתה”, יצאת מהסירה השוקעת.
מכאן, בכל אשר תפנה תגלה שללא העדשות, זו כבר לא חכמה להישאר רגוע. זו כבר לא חכמה להישאר בשליטה. היי, רוב האנשים שסביבנו עושים זאת ללא מאמצים מיוחדים..

למרות שניסיתי ככל יכולתי לשכנע אותך כי זוהי המציאות, שיעור הצניעות שעברתי הבהיר לי שזה לא תלוי בי. אתה הוא זה שצריך להגיע להכרה באמת,
ואני הוא ההוכחה לכך שזו האמת.
מאז השינוי לא רק שלא איבדתי את שלוותי מול אירועים שפעם היו מרתיחים אותי, אלא אף הגעתי למצב שבו אני מקדם את פניהם בברכה בזכות ההנאה שנגרמת לי לאחר שאני צולח אותם ברוגע. אין לך מושג כמה פעמים אמרתי לעצמי “אני לא מאמין שפעם זה עיצבן אותי”.

אני מקווה שלא ירחק היום שבו לא רק שתצא מהסירה, אלא גם תוכל לעזור לאחרים ולהאיר את דרכם.”

לוותר על החשבונאות והפנקסנות-מכון רעות

לוותר על הפנקסנות והחשבונאות ביחסים בכלל ובזוגיות בפרט

 

לוותר על החשבונאות והפנקסנות-מכון רעות

לוותר על החשבונאות והפנקסנות בזוגיות וביחסים בכלל מכון רעות אריאלה מלצר

ישנם זוגות רבים שעוסקים כל הזמן בפנקסנות ועשיית חשבונאות עם בן או בת הזוג שלהם. הם עושים כל הזמן חשבונות עם בן הזוג גם בגלוי וגם במחשבות שלהם כמו “אני עשיתי כך וכך ואתה לא עשית או עשית רק…”, “את/ה עשית כך וכך, אז גם אני …”,  “אם אתה…אז אני…” , או “אם אתה לא…אז גם אני לא…”.


אני רוצה לתת לכם טיפ מאד חשוב לזוגיות טובה בפרט וליחסים טובים בכלל עם כל הסובבים אתכם ושיעזור לכם למנוע ויכוחים ומריבות במיוחד עם בן או בת הזוג שלכם.

זו בעצם נתינה שמותנית במעשים ובהתנהגות של בן זוג, כאילו הם מסתובבים עם מחשבון ביד ומצפים שהתוצאה תצא אחד לאחד.

נתינה כזו בתוך מערכת יחסים קרובה לא ניתנת למדידה חשבונאית כזו. זה אומר שאתם מתחשבנים עם הסובבים אתכם, שאתם אוהבים, ובמצב כזה יש סיכוי סביר שתמיד ידם תצא על התחתונה והם יפסידו. זו הרגשה מאד קשה ולא נעימה ובדרך הזו הפנקסנות והחשבונאות איתם רק פוגעת בהם ונותנת להם תחושה שהם לא בסדר. בצורה הזו אין להם שום סיכוי לצאת בסדר כי תמיד יהיה איזשהו חוב שהם לא שילמו אותו או לא נתנו משהו בתמורה למשהו שנתתם. זה חסר סיכוי מבחינתם ויותר מזה, זה הרסני מאד ליחסים.

 

בדרך הזאת אתם לא תלמדו אותם שום לקח, נהפוך הוא. יש סיכוי טוב שגם הם יתחשבנו איתכם.

איך?

הם יגידו לעצמם “אתה פגעת בי, אתה לא רואה מה אני נותן, אז אני לא עושה יותר” . יתחיל כעס, ויכוח,אולי מריבה, יהיה ריחוק,  וכך בעצם רק תפסידו ובעיקר היחסים שלכם רק יפסידו.

אותו דבר גם לגבי וויתורים.

לעיתים, ניתן לראות שכאשר אחד מבני הזוג מוותר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, “אני ויתרתי עכשיו, אז את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה”.

הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, “אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי”. כלומר, אתה כבר בחובות,  כשהאחר בכלל לא יודע שהוא בחובות.

זו, בעצם, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, אף מבלי שהוא יודע או מודע לכך.

גם אין טעם בהשוואות. כל אחד נותן את מה שהוא יכול לתת. תזכרו , האחרים שבסביבתכם הם לא אתם, גם אם הם מאד ינסו. תמיד זה ייצא להם בדרך שלהם. קבלו את זה. אל תילחמו בהם ואל תנסו לשנות אותם. אתם רק יכולים לבקש, אבל לבקש. לא לתת להם פקודה או להתנשא שאתם טובים יותר ויודעים יותר טוב איך הדברים צריכים להיות. כל אחד רואה את הדברים אחרת וזה בסדר.

הם רואים אחרת, רוצים אחרת, חושבים אחרת ומתנהגים אחרת. זה לא אומר שהם פחות טובים.

לכן, גם אם החלטתם לוותר למען בן הזוג ולמען הקשר ביניכם, תעשו את זה מתוך בחירה, כשאתם לוקחים אחריות על הבחירה שלכם, בלי לעשות בהמשך חשבונאות עם בן הזוג שלכם ובלי להאשים אותו שהוא עשה או לא עשה משהו. אל תשמרו את זה ככלי נשק לשימוש בפעם הבאה כי זה אומר שאתם שמרתם את החוב של בן הזוג והוא עדיין להרגשתכם חייב לכם תמורה.

תנו לבן הזוג שלכם בלי לרצות מיד לקבל משהו בתמורה. תנו לו ללא תנאי וללא שום חשבונאות ופנקסנות. זו מהותה של אהבה אמיתית.

לכן, לסיום, תזרקו את כל הפנקסים והחשבונאות כי אף פעם לא תצא לכם התוצאה שרציתם.  וותרו לגמרי על החשבונאות והפנקסנות ביחסים שלכם. תנו עם כל הלב, תנו לבן הזוג שלכם כי אתם רוצים לתת לו. תזכרו שכל אחד הוא אחר ועושה את מה שהוא יכול ונכון לו. זה לא נגדכם.


כך בן הזוג שלכם ירגיש שהאהבה שהוא מקבל ניתנת לו רק בזכות מי שהוא והוא ירגיש אהוב ומסופק ובן זוג מסופק ומרוצה מעניק אח”כ מעצמו לבד גם בלי שהתבקש.

 

לקבלת סדרת הטיפים במתנה “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים” יש ללחוץ על הקישור