פוסטים

האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה? / אריאלה מלצר

האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה?  דילמה לא פשוטה שלא מעט אנשים נתקלים בה ולא יודעים מה לעשות במקרה כזה. אני אתאר כאן את הדילמה ומהן הסיבות לספר או לא לספר וגם אציג מה ניתן לעשות.

הוזמנתי כמטפלת זוגית וותיקה ומנוסה לאחת מתוכניות האירוח בטלוויזיה לענות על שאלה מאד לא פשוטה והיא "האם לספר לחברה שבעלה בוגד בה?" אכן דילמה לא פשוטה ושאלה שלא מעט אנשים נתקלים בה ולא יודעים מה לעשות במקרה כזה.

אז קודם כל, חשוב לדעת שאין נכון אחד. כל אחד עם הנכון שלו וזה בסדר.
בנוסף, השאלה תלויה גם בטיב הקשר שבין החברות. לפי עניות דעתי, אם הקשר שטחי או רחוק, הרי שאין טעם או סיבה אמיתית להתערב בחייה ולגרום לה כאב וקושי מיותרים, שהרי גילוי רומן מחוץ לנישואין של בן הזוג הוא רעידת אדמה קשה בחיי בני הזוג.

נראה לי שהדילמה יותר קשה כאשר מדובר בחברה טובה שיש איתה יחסים קרובים והדוקים. יתכן אולי שהחברה עסוקה במאמצים רבים להכחיש את מה שהיא רואה אך לא רוצה להבין, כי אז היא תצטרך ותהיה אולי מוכרחה לעשות משהו כי היא לא תוכל יותר להתעלם ולהכחיש מידע שכבר נתגלה לה.

השאלה הזו נוגעת לערכים השונים ואיך כל אחד תופס אותם, למשל, מה פרוש הערך 'חברות טובה' והאם חברות טובה כוללת בתוכה גם גילוי כל כך קשה שיכול להרוס את חיי הנישואין של החברה. ואולי ההיפך הוא הנכון? שחברות טובה פרושה לשמור על החברה מפני מידע הרסני ופוגע שיכול לשנות את כל מסלול חייה? ואולי החברה כלל אינה רוצה לדעת?

זו דילמה לא פשוטה היות ומי שמנו להיות שופט המוסר והמחליט מה נכון עבור החברה או יותר נכון, בעצם לומר, מה יותר נכון עבור עצמנו. כלומר אם המוסר מציק לנו, ואנחנו רוצים להשתחרר ממשהו מעיק ומכביד עלינו, היושב על מצפוננו, אז בעצם, אנחנו דואגים לעצמנו ולא לחברה שלנו. הצורך האישי לנקות את המצפון ואיך מרגישים בפוזיציה הקשה הזו לא רלוונטי כי מה שרלבנטי כאן הוא האם היא עוזרת לחברה שלה בזה שהיא מספרת לה את מה שידוע לה ומהי הדרך הנכונה לעזור לחברה. שימו לב שלא אמרתי "מספרת את האמת" אלא את מה שידוע לה כי לא בהכרח זו האמת כי זה יכול להיות שמועות לא נכונות, פרשנות שלה או של אחרים את העובדות הידועות לה וכד'. 

חשוב, אם כן, בסיטואציה הזו לשים לב למי אנחנו בעצם דואגים.

מצד שני, זה בכלל לא פשוט להתנהל כרגיל ביחסים עם החברה כשאנחנו צריכים לשמור סוד מפניה, דבר שהוא לא פשוט בכלל בפני עצמו, וכשאנחנו מרגישים לא אמיתיים ולא מספיק ישרים עם עצמנו ובעיקר לא עם החברה שחשובה לנו. זה כמו להפוך להיות שותפה לסוד ולבגידה במי שיקר וחשוב לנו מבלי שיש לנו שליטה, אחריות או בחירה כלשהי במצב הזה.

אכן, קונפליקט קשה שיכול לגרום לחברה מצוקה אמיתית במיוחד אם היא בקשר טוב עם שני בני הזוג, גם עם חברתה הנבגדת וגם עם בן זוגה הבוגד או שיש חברות קרובה בין הזוגות. שמירת הסוד מפני החברה, אי הנעימות, הדילמה, הספקות, תחושת הבגידה בחברה כל אלה עלולים להביא להתרחקות של החברה כדי שלא יצופו ויתגלו רגשות האשמה וייסורי המצפון שחברתה עלולה לזהות אצלה וכדי שהסוד לא ייחשף וכי לא נעים לה מפניה.

השאלה שהחברה מתלבטת בתוך עצמה באמביוולנטיות מכבידה ומעיקה ולעיתים, בחוסר אונים מוחלט, הוא איך היא פוגעת יותר בחברה שלה, האם כשהיא מספרת לה את המידע הקשה או כשהיא מסתירה אותו ממנה או יותר נכון לשאול איך היא באמת תורמת לחברה שלה בזה שהיא מספרת לה את האמת ?

הדילמה הקשה היא שהיא בעצם הופכת לשותפה לסוד ולבגידה וכשהיא לא מספרת לחברתה את המידע החשוב הזה היא, בעצם, לא רק הופכת בעיני עצמה לאדם לא ישר ולא אמין, בניגוד אולי לאמון, לביטחון ולקרבה שיש ביחסים בין שתי החברות אלא שהיא גם לא מאפשרת לחברתה להתמודד עם המציאות כראוי ומשאירה אותה בגן עדן של שוטים, כשאולי גם אחרים יודעים על בגידת בעלה ורק היא היחידה שאיננה יודעת על כך.

מצד שני, ישנן הסיבות למה לא לספר. ראשית, כאמור , אם היחסים רחוקים ואין קרבה בין שתי החברות, אינני רואה כל טעם לספר כי מי שמנו להיות אחראים על אחרים וחייהם ועל המוסר. זה אולי לא פשוט לדעת משהו שמישהו אחר לא יודע על חייו האישיים אך אם זה כבר צורך אישי וקושי לשמור על המידע , זה כבר לא דאגה לחברה אלא לתת לה מענה לצורך של עצמה וזה כבר משהו אחר.

שנית, לא תמיד החברה יודעת אלו הבנות והסכמות יש בין בני הזוג שרק הם יודעים עליהן ומה שלגיטימי ומותר בין בני הזוג עלול להיתפס בעיני החברה עפ"י ערכי המוסר שלה כלא לגיטימי וכבגידה ואז כשהיא תספר לה, החברה עלולה לראות זאת כהתערבות בחייה ו/או כניסיון לסכסך בינה לבין בעלה ולהציב טריז ביניהם, דבר שעלול להוביל למתח וסכסוך בין שתי החברות. רק הזוג עצמו בלבד יודע מה מתרחש באמת ביניהם.

דבר שלישי, בכל מקרה, עלולים להיות לחברה רגשות אשמה. אם היא לא מספרת, היא אולי בוגדת בחברתה אבל גם אם היא תגלה לה, היא עלולה להרגיש אשמה שבגללה מערכת היחסים הזוגית של חברתה עוברת טלטלה וזעזוע עזים ללא תקנה עד לפרידה ולגירושין.  

בנוסף, היות וחשיפת בגידה והפרת אמון בין בני הזוג הינה רעידת אדמה הרסנית לזוגיות ולכל אדם שעובר טלטלה כזו , יכול להיות שבסערת הרגשות תגובתה של החברה עלולה להיות קיצונית והחברה עצמה תאשים אותה ותבוא אליה בטענות שהכל קרה בגללה והדבר עלול להרוס את החברות ביניהן עד לנתק מוחלט.

סיבה נוספת לא לספר היא שלפעמים, בן הזוג הנבגד מרגיש, וחש שמשהו קורה אך מכחיש לעצמו את הסימנים ואינו רוצה לראות מה באמת קורה כי אולי זה מפחיד אותו או אם הוא יראה את המציאות כהוויתה כמו שהיא אז אח"כ הוא לא יוכל יותר להמשיך להתנהג כרגיל ויצטרך לנקוט בצעדים ולעשות משהו שאולי יגרום לשינויים דרמטיים ומשמעותיים בחיים שלו, דבר שהוא לא מוכן לו ולא היה רוצה שיקרה בכלל. ואם זה מה שקורה לחברה אז מי שיביא לה את הבשורה הקשה עלול להיות מואשם על ידה בפגיעה בה, ביחסים שלה עם בעלה ובחברות ביניהן. בעצם, באה לברך ויצאה מקללת.

יתכן וגם אם החברה ידעה עמוק בליבה על מעשיו של בעלה עדיין זה לא משנה את העובדה שהיא  אולי מפחדת מגירושין, מפחדת מפירוק הזוגיות והנישואין. אולי היא מרגישה שאין לה כוחות להתמודד בשלב הזה עם המשבר הצפוי. אולי היא מפחדת להישאר לבד ושיהיה לה קשה לשאת את המצב החדש עם כל ההשלכות העתידיות עליה, כולל הכלכליות, ותוצאות החשיפה של הבגידה שכולן מושלכות עליה ועל ילדיה.
אולי היא מפחדת שהיא תתרסק לרסיסים ושהכאב יהיה בלתי נסבל. אולי בשקלול הדברים היא תחליט שהיא לא רוצה לדעת ותחליט לבסוף לא לעשות כלום כדי לא לעמוד מול דבר כואב וקשה מנשוא עבורה. הרי היא זו שבסופו של דבר צריכה להתמודד עם המציאות החדשה ולא החברה שחשפה את הבגידה. זו אמורה להיות ההחלטה, האחריות והבחירה שלה בלבד כי מדובר בחיים שלה והיא זו שצריכה לחיות אותם ולא אף אחד אחר, גם לא חברתה הטובה, שבאמת דואגת לה.

אם מתמקדים רק מהזווית הזו נטו של החברה שבעלה בוגד, יתכן והיא בכלל לא רוצה לדעת את מה שחברתה מתלבטת כל כך אם לספר לה או לא. כי בהחלט יכול להיות שגם אם היא לא ידעה דבר, אפילו לא בהרגשה, וזו היתה הפתעה גמורה בשבילה, עדיין היא יכולה להחליט לבסוף לסלוח לבעלה ולא לפרק את הזוגיות והנישואין, מה שקורה פעמים רבות, כי בכל זאת לא פשוט להתגרש, ואולי יש עדיין אהבה וחיבור טוב בין בני הזוג ויש להם יותר מה להפסיד מלהרוויח, אם הם יפרדו.  

במצב כזה, בו עכשיו החברה נתפסת כמי שפגעה בה וגרמה לה כאב רב וכדמות עוינת לזוגיות שלהם, בעצם חשיפתה את מעשה הבגידה של הבעל, יהיה על החברה הנבגדת לנקוט עמדה ברורה כלפי אחד מן הצדדים, ולכן, יש סיכוי סביר שהיא תבחר בקשר עם בעלה ותעמוד לצידו ולא תצדד בחברתה וע"י כך היחסים ביניהן עלולים להיפגע אנושות עד הרס וניתוק מוחלט.

אז מה כן אפשר לעשות?

אם יש קשר טוב, גלוי ופתוח בין החברות, והן מדברות מתוך קרבה, תמיכה ואמפטיה הדדיים, יש להניח שהיחסים של בני הזוג עולים מפעם לפעם בשיחות ביניהן. אפשר לברר בזהירות מה היא יודעת, לשאול על הזוגיות, על הקשיים ביניהם ולאו דווקא על הבגידה. אפשר לשאול האם היא מרוצה מהיחסים, מה חסר לה, מה הם עשו כדי לשפר את המצב ביניהם, האם הלכו לטיפול זוגי, ואם יש מספיק קירבה ביניהן, אפשר גם לשאול האם יש אפשרות שהוא בוגד. אם מגיעה תשובה שלילית נחרצת אז מומלץ לעצור כאן ולא להמשיך לברר בכיוון. אם התשובה מסמנת שיש אפשרות כזו אז אפשר לשאול בזהירות ותוך כדי מתן הכלה, תמיכה, חום ואמפטיה, מה היה קורה לו היתה מגלה שבעלה בוגד. מה היא היתה עושה? האם היא היתה רוצה לדעת? שאלות של התעניינות והפניית תשומת ליבה של החברה לדברים אך לא להפציץ אותה בבת אחת בשאלות שעלולות לעורר את חשדה.

לבסוף, תזכרו, אם נתקלתם במצב כזה ואתם שואלים את עצמכם מה לעשות, ומה הנכון, רצוי שתתמקדו בטובת החבר או החברה מהעולם והזווית שלהם ותראו מה נכון עבורם ולא מה נכון עבורכם. יחד עם זאת, תזכרו שהם בוגרים בעלי האחריות על החיים שלהם ואתם לא צריכים לקחת אחריות עליהם או לקבל החלטות בשבילם ובמקומם.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה "לחידוש האהבה בזוגיות " יש ללחוץ על הקישור

טיפ לחג הסוכות- איך לעבור את החג וחול המועד בנעימים ללא כעסים ומריבות מיותרות

סוכות "ושמחת בתגיך" ללא כעסים

שלום לכם,

אני רוצה לתת לכם טיפ חשוב לכבוד חג סוכות ובמיוחד לקראת חול המועד שיעזור לך לעבור בנעימים ובשלום את החג עם כל הסובבים אותך.

אני קוראת לתקופת חול המועד- שטח אש, וזאת למה?

היות והתקופה הזו מועדת לפורענות ויכולה להצית כעסים רבים ומריבות מיותרות, שאח"כ כשנרגעים, מצטערים עליהן וזה יכול לקרות אצל כולנו ולא רק אצל אלו שיש להם נטייה להתפרצויות

(על אחת כמה וכמה שהם צריכים להיזהר בתקופה הזו).

ולמה חול המועד מועד לפורענות?

זו תקופה ארוכה שנמצאים ביחד, די צפוף רוב הזמן, ללא הפוגות שבד"כ יש לנו כשאנחנו הולכים לעבודה, ללימודים, לפעילויות שונות, לסידורים, לתחביבים , וכד'.

אין בי"ס, חוגים, מסגרות חינוכיות אז גם הילדים נמצאים כל הזמן בסביבה וכמובן, שרוצים לבלות ביחד וליהנות אבל מה לעשות זה גם מעייף וקשה, הם רבים ביניהם, דורשים דברים,

הם זקוקים לשעשוע , הם גם בוכים, מה ש"מחרפן " הורים רבים ומעלה להם את סף הלחץ וקשה להם להכיל את הבכי והיללות והמריבות של הילדים.

לפעמים, אין פרטיות כי גם המשפחה המורחבת נמצאת הרבה בסביבה וקשה בתוך סיר הלחץ הזה. אין לאן ללכת, להירגע ולנשום.

אין גם לגיטימציה להתרחק ולהיות עם עצמי.

יש צורך בטיפול שוטף בילדים, בבית, בהתארגנות לטיולים, לנסיעות וכד'. יש,לפעמים, גם עבודת אירוח לעשות ואי אפשר לברוח ולהתחמק מזה.

השהייה ביחד יכולה להעלות יותר את הקונפליקטים הרגילים, ואת הקונפליקטים הישנים או הרדומים, יש יותר הזדמנויות להעלות נקודות חיכוך וחילוקי דיעות, מה שבקלות יכול להדליק

כעסים, לחצים וסכסוכים.

אז, מה עושים?

קודם כל, מכניסים את המידע הזה טוב טוב לראש ולמודעות ומתנהלים כמו בשטח אש בזהירות יתירה, מה שאומר שלא לכל דבר צריך להגיב, לענות, להיות צודק, לנצח, להיות חזק, להאשים, ואפשר

עבור לסדר היום על דברי פעוטים וקטנים, גם היותר גדולים, בלי לפתח מריבה על כל דבר.

תזכרו, אם מזמינים אתכם לריקוד השיגעון, אתם לא מוכרחים להיענות להזמנה. אתם לא חייבים לרקוד את ריקוד השיגעון.


שנית, אם צפוף לכם בנשמה ואתם צריכים קצת התאווררות, ורוצים קצת להתרחק ולהיות בשקט עם עצמכם, אל תפתחו מריבה לצורך זה (לפעמים, כשמרגישי חנוקים עושים את זה בצורה לא מודעת)

שתיתן לכם לגיטימציה להתרחק, אלא דברו אחד עם השני בצורה ישירה ופתוחה על הצורך שלכם ומתוך כבוד והסכמה הדדיים, תלכו כל אחד לכמה זמן לנוח מהכל, לשקט שלכם, בלי יסורי מצפון

או אשמה שאתם עושים משהו לא בסדר.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים" לחצו על הקישור

אני מאחלת לכם חג סוכות שמח ורגוע

אריאלה

מהי המוטיבציה העיקרית שעוזרת ליצור שינוי בחיים ומהם סוגי המוטיבציה החוסמים אותו / אריאלה מלצר

לעשות שינוי זה לא פשוט.
לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות של שנים רבות זה עוד יותר לא פשוט, אף קשה מאד.
מי כמוני שעוסקת כבר 34 שנים בטיפול ובעזרה לאנשים ליצור את השינוי הרצוי להם בחיים, הן בינם לין עצמם והן בינם לסביבה שלהם, יודעת כמה זה קשה וכמה מכשולים, מהמורות ועליות וירידות יש בדרך.

כתבתי כבר בעבר על השינויים ההכרחיים שאנשים בכלל צריכים לעבור כדי להצליח ביצירת השינוי שלהם בחיים וגם התמקדתי במיוחד בשינויים שאנשים כעסנים, שיש להם "פתיל קצר" חייבים לעבור כדי לנהל את חייהם ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות. (למטה בסוף המאמר תמצאו את הקישור הישיר למאמר "15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה")
היום אני רוצה לחדד עוד יותר את הדברים ולהתמקד ב-4 תתי שלבים של המוטיבציה והנכונות לשינוי.

ניתן לראות את הנכונות לשינוי בכמה שלבים ולפי השלב שבו האדם נמצא כך יהיו בהתאם גם התוצאות.

תחילה חשוב להבין שכחלק מובנה וטבעי מתהליך השינוי עולה התנגדות לשינוי אצל רבים מאיתנו. ככה זה. כי זה מפחיד, קשה, לא ידוע ולא ברור מה יהיה, כי זה חדש וחדש הוא תמיד לא ידוע, אין בו וודאות, יש חשש להיפגע ואילו כולנו אוהבים את אזור הנוחות ואזור הביטחון המוכר והידוע, גם אם יש בו חסרונות, קשיים ומחירים. לפחות אנחנו יודעים איך זה עובד.

בתהליך השינוי יש נגיעה במקומות כואבים, קשים, מעוררי חרדה ולא נעימים במיוחד אם יש גם קשיים, נפילות וכישלונות של חזרה לדפוסים הישנים הקודמים ולכן אנחנו מחפשים את המקום המוכר, הידוע, הוודאי והבטוח, שאנחנו רגילים אליו.

4 השלבים של הנכונות לשינוי הם:

1. החיפוש אחר עזרה לשינוי נובעת מסמכות חיצונית שמכריחה את האנשים לעשות שינוי. לדוגמא, כשהכעסים כבר הופכים לאלימות ובית המשפט החליט שהאדם חייב לעבור טיפול במסגרת טיפולית מתאימה ורק אחרי זה יהיו הקלות בעונש. זה יכול להיות בית משפט, שרותי רווחה, שירותים שניתנים בכלא וכד'. התהליך הטיפולי נכפה על האדם ולא נובע מרצונו האישי. לפעמים, גם כאשר נקודת המוצא היא כזו, עדיין האדם יכול במהלך הדרך לשנות את המניע והמוטיבציה שלו שתוך כדי שהותו בתוך תהליך השינוי כצופה מהצד , זה יכול לשכנע אותו ולהביאו למצב שהוא ירצה בעצמו כבר את השינוי כמשהו אמיתי מתוך צמו ולא רק כלפי חוץ בלבד.

2. האנשים מחפשים עזרה ומוכנים להיכנס לתהליך שינוי רק כדי להתחמק מביקורת או לרצות את האחרים כדי שיוכלו לעמוד בציפיות של האחרים מהם. האדם מגיע לטיפול לא מתוך רצונו האמיתי בשינוי אלא מתוך לחץ שמופעל עליו כזה או אחר והאדם מרגיש שאם הוא לא יכנס למסגרת של שינוי , הוא יאבד ו יפסיד משהו שחשוב לו. לדוגמא, בת הזוג שלוחצת על בן זוגה, כפי שאני קוראת לזה .."או שאתה הולך (לטיפול/סדנא ומשנה את התנהגותך ואת התפרצויות הכעס שלך) או שאתה הולך (מהזוגיות שלנו ולא נהיה ביחד)" או מקום העבודה דורש שינוי אחרת יפוטר, לחץ מהמשפחה וכד'.
מתוך הברירות שעומדות בפניו, הברירה ללכת לטיפול נראית לו הכי פחות גרועה עם המחיר הכי קטן עבורו והוא מוכן לסבול אותה העיקר לא לאבד את הזוגיות ואת המשפחה אך לא באמת נמצא שם עם כל לבו כדי לשנות. עדיין מחזיק באותן עמדות, לא רואה סיבה לשנות את התנהגותו, מצדיק את עצמו, מאשים את סביבתו ואת האחרים , מגלה התנגדות נמרצת ולא פתוח לקבל דברים חדשים שיעזרו לו לבצע את השינוי. נכנס לתהליך השינוי כדי לסמן v , לרצות את האחרים, ולהוריד מעליו את הלחץ. גם כאן האנשים יכולים להשתנות בדרך וש"לא לשמה יצא לשמה", כלומר, מבלי שהוא התכוון מלכתחילה, הדברים נכנסו לתוכו ושכנעו אותו והמניע לשינוי הפך להיות מניע אישי, אמיתי וכן.

3. האנשים כבר מבינים שהם צריכים לעשות שינוי אבל הם לא ממש מרגישים את זה בתוכם.
האנשים כבר מבינים שהבעיה נובעת מהם, שהם צריכים לעשות משהו עם ההתנהגות שלהם אבל קשה להם להודות בה בגלל פחד מפני פגיעה בהם או שישתמשו לרעה בהודאה שלהם והם יפגעו בעתיד או עדיין קשה להם לוותר על המקום והיתרונות שזה נתן להם, עדיין מכחישים חלק מהדברים, קשה להם לראות את החלק הלא יפה בתוכם ועוד לחשוף אותו בפני אחרים או עדיין לא מרגישים את הצורך ההכרחי לשינוי ומרגישים שיש להם עוד למה לחכות. הם ימצאו תירוצים למכביר למה לא להיעזר בטיפול או במסגרת שתעזור להם לעשות שינוי. הם יגידו שזה יקר, רחוק, לא מתאים, לא מצא חן בעיניהם ועוד כיו"ב.
ואם כבר יגיעו לטיפול או לסדנא יש סיכוי סביר שיהיו אמביוולנטיים מאד, רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, ישבו כאילו ביציע ויצפו מהצד, יגלו התנגדות רבה במסווה של רצון לשינוי ונשמע מהם הרבה את המשפט "כן, אבל…", יחפשו איפה זה לא עובד, יחפשו צדק, ישאלו שאלות רבות כמו "ואם..ואם…?" ועוד ועוד כדי להראות שזה לא יעבוד.

כאן מוקד השליטה החיצוני יכול להפוך יותר מהר למוקד שליטה פנימי כלומר, שהצורך לשינוי ינבע מהאדם עצמו ולא מלחץ חיצוני לאדם אלא מתוך רצון והכרה בבעיה שלו ומתוך מחויבות אישית שלו לתהליך השינוי.

4. יש לאנשים מוטיבציה פנימית מלאה ושלמה, גם שכלית וגם רגשית, הנובעת אך ורק מתוך עצמם ועולמם האישי כדי ליצור לעצמם את השינוי בחיים שלהם. השינוי הוא כבר בשבילם ולמען עצמם ולא תלוי כבר באף אחד ובשום דבר. הם כבר מוכנים לקחת אחריות על מה שקורה להם ועל התנהגותם. הסבל שלהם כבר כל כך גדול, שהם מוכנים כבר לעשות הכל ובלבד שהמצב ישתנה. יש כאב גדול גם בתוך העולם האישי הפנימי וגם כאב רב על הפגיעה והסבל שנגרמים לאחרים בשל ההתנהגות שלהם. יש כבר הבנה שההפסדים כבר גדולים מידיי והמחיר כבד מאד, גם האישי וגם של הסובבים וזה נמאס להם והם לא מוכנים לשאת את זה יותר. זו המוטיבציה שיוצרת באמת שינוי אמיתי ולטווח ארוך.

הכאב והמצוקה שלהם כאן כל כך גדולים שהאנשים מוכנים לעשות הכל וכל דבר שיידרש מהם, גם אם זה קשה להם או מפחיד אותם, והכל במטרה לשנות את החיים שלהם ושל הסובבים אותם אחת ולתמיד. האדם הזה נחוש וחדור מטרה ואינו מוכן יותר לחיות את חייו כפי שהיו עד כה. הוא מבין שאין לו יותר תירוצים או פתחי מילוט. אין טעם יותר להכחיש ולטשטש את הסיבות והמניעים או לחפש מי צודק ומי אשם. האדם מבין שהבעיה היא אישית שלו והוא ורק הוא צריך לעבור את כל הדרך כדי לעשות שינוי אמיתי ולטווח ארוך לכל החיים. אדם זה שמונע לשינוי מתוך המוטיבציה הפנימית החזקה הזו אומר לעצמו בנחישות שהוא ישנה את חייו ויהי מה, לא משנה מה הוא יעבור בדרך וכמה זה יהיה קשה. הוא יעשה הכל, מה שיגידו לו המומחים, שהוא בחר בהם לסמוך עליהם שיעזרו לו בתהליך השינוי, גם אם לא יתחשק לו, גם אם זה יפחיד או יכאב בדרך. הוא מבין שזה חלק מהתהליך ואי אפשר לדלג עליו.
זה מה שמביא באמת שינוי אמיתי וזה הרגע שבעקבותיו מתחולל שינוי.

לסיום, כל עוד האדם נותן לעצמו, הנחות, הקלות ופטורים עם פתחי מילוט, מספר לעצמו סיפורים ונותן לעצמו תירוצים, מוותר לעצמו, מתכחש לבעיה או מחפש עדיין אשמים, לא יחול אצלו שום שינוי אמיתי ומהותי וגם אם ישתנה משהו, הוא יהיה זמני ושטחי והאדם יחזור לסורו במהרה.

כל עוד האדם לא מוכן לברר בתוך עצמו מה חלקו בעניין, מה הוא צריך לעשות, איפה זה שלו ואיפה זו האחריות שלו, לא יהיה שום שינוי אמיתי וקבוע בחיים שלו.
כל עוד האדם לא ויתר באמת על האופציה לחזור לדפוסי ההתנהגות הישנים, כל עוד הוא לא מוכן לגעת בעצמו, לקבל עזרה או לקבל ולהכניס לעולמו לבדיקה דברים חדשים שלא מוכרים לו ואף נוגדים את מה שהוא מכיר, יש סיכוי שהוא ימשיך בדפוסי ההתנהגות הישנים שלו. לעיתים, רק כאשר האדם עומד בפני שוקת שבורה והוא רואה שההפסדים שלו עולים על הרווחים והמחיר יקר מידיי, ומשהו בכללי המשחק השתנה, הוא מגיע לנכונות שנובעת מתוך ההכרה הפנימית והרצון הכן שלו והוא בשל ומוכן באמת ליצור שינוי בחייו.

לבסוף, המוטיבציה שבאמת מחוללת שינוי משמעותי ומהותי בחיים של האדם היא המוטיבציה מהסוג הרביעי, לפיו האדם עצמו הוא זה שרוצה לשנות משהו חשוב בחיים שלו, השינוי הוא בשבילו, למען עצמו, בלי קשר למה שאחרים עושים או אומרים, מתוך הכרה ומחויבות ותוך לקיחת אחרית על תהליך השינוי שלו, על כל מה שכרוך בו. זה הזמן שבעקבותיו מתחולל השינוי האמיתי והקבוע.

לקריאת המאמר " 15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה? " , לחצו על הקישור

אריאלה היקרה, הכל בזכותך. אני בטוח שאת ממשיכה לעזור לאנשים ולהביא שמחה ומזור לנדכאים

לאריאלה היקרה שלום וברכה!

מה שלומך?

אני מקווה ששלומך טוב, ובטוח שאת ממשיכה לעזור לאנשים ולהביא שמחה ומזור לנדכאים.

אני ב"ה ממשיך בשיגרה המבורכת, נהנה ממה שאני עושה, יש לי גם הרבה שיחות עם ילדיי, ואני תורם להם המון מהידע שקבלתי ממך ומהניסיון, וב"ה הם מקבלים ונעזרים. אני תמיד מזכיר אותך, וכשאני מצטט איזו אימרה או תובנה ממך, אני אומר שזה קבלתי ממך, ואני לא מתבייש בזה (שכאילו הלכתי לטיפול) אלא להיפך, אני גאה בזה שהייתי והתמדתי במפגשים ובעבודה העצמית.

רציתי לשתף אותך בחוויה מאד מעניינת שהיתה לי וממשיכה להיות.

כיון שהפסקנו את המפגשים לעת עתה, חשבתי לעצמי איך אני שומר על הגחלת, ז"א להיות כל הזמן במודעות של עבודה עצמית, לא לשקוע בשיגרה ולהתעלם מהרגשות, וח"ו להגיע למצב שפתאום לא מרגישים טוב ולא מבינים מאיפה זה בא. כי כשנמצאים בתוך תהליך של מפגשים, שומרים כל הזמן על "עירנות", על שימת לב לרגשות, ובעצם על מודעות שזה שורש ההצלחה.

אז חשבתי, שבכ"א גם אני כבר למדתי משהו במהלך החיים, ואני יודע דבר או שתיים בענייני רגשות, אז קבעתי פגישה עם עצמי!

ותאמיני לי, קשה לי לתאר את עומק החוויה! ישבתי עם עצמי, ושפכתי לי את הלב, וצפו כ"כ הרבה רגשות, והתייעצתי עם עצמי, וקבלתי תובנות והיה נפלא! כבר עשיתי זאת פעמיים, ואני מקווה להתמיד בעזה"ש כל שבוע/שבועיים.

ותדעי, שהכול בזכותך, ואני תמיד מזכיר אותך בשיחות המשפחתיות.

נהיה בקשר ובעזה"ש עוד ניפגש!

באהבה

שלמה

איך לשחרר את הכעס / אריאלה מלצר

הכעס מלווה אתכם בחלק גדול משעות היום? אם כן, הרי שזה בכלל לא נעים לחיות כך כשהכעס הוא חלק נכבד מעולמכם הפנימי ומחייב היומיום שלכם. הוא מעיק, מכביד, מציק ומטריד. היום אני אראה לכם כמה דרכים איך להשתחרר מהכעס שלכם.

בואו נראה תחילה ממה בעיקר נובע הכעס –

לשחרר את הכעס עם מכון רעות

הוא נובע בין היתר בגלל הפרוש שאנחנו נותנים למצבים ואירועים שונים כשהפרוש הוא בד"כ סביב המחשבות "מאשימים אותי", "חושבים שאני לא בסדר", "פוגעים בי", "מזלזלים בי " ועוד מחשבות דומות כשהמשותף לכל המחשבות האלה הוא שאנחנו מרגישים לא בסדר, מאוימים, פגועים, מותקפים וחסרי ביטחון. ואז כל הפעולות שלנו הופכות להיות אוטומטיות מתוך מטרה להגן ולשמור על עצמנו מפני הפגיעה שאנו חווים. כל הרצון שלנו הוא להיות בסדר, לצאת צודקים, החכמים,, לנצח, ולהיות החזקים ובעלי הכוח. כך כולנו פועלים.
ואז אנחנו נכנסים למאבק כוח מי מנצח. כאילו יש מכסה  של מנצח אחד, לפיה אם אני ניצחתי – השני הפסיד ואם הוא ניצח- אני הפסדתי.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר שיהיו שני מנצחים.

איך עושים את זה, אתם שואלים?

א. ראשית, כדאי לדעת שהכוח האמיתי שלנו לא נובע מהאחרים ומהניצחון עליהם אלא הכוח האמיתי שלנו נובע מתוכנו מתוך העולם הפנימי שלנו, גם אם אתם מרגישים חסרי ביטחון. אתם פשוט עוד לא התחברתם לכוח שלכם. אנחנו הם אלה שקובעים אם ניצחנו או הפסדנו, לא אף אחד אחר כי זה תלוי רק בנו ומה אנחנו חושבים. וברגע שאנחנו הם הקובעים, אנחנו כבר לא תלויים יותר לתחושת הביטחון שלנו באחרים ובמה שהם אומרים או חושבים עלינו.

בואו נמחיש את זה. אם למשל, מישהו, יגיד לכם מה זה זוג הקרניים האדומות שצמחו לכם על הראש וזנב סגול על הגב? אתם תבדקו? תלכו לראי? תכעסו או שתחייכו בגיחוך ? זה לא יעצבן אתכם בכלל. למה? כי אתם יודעים בוודאות שאין לכם קרניים אדומות וזנב סגול. וזה כל העניין. אם אנחנו או חלק מתוכנו לא חושב את מה שהזולת אמר עלינו, לא רק שזה לא מעצבן אותנו, זה אפילו מעורר בנו גיחוך וצחוק. וככה אנחנו נשארים רגועים ובטוחים ואין בנו שום צורך להיאבק על שום דבר.

ולכן, הדרך לעשות זאת היא לראות את הכוח שבתוכנו ולהתחבר אליו, לראות את כל הטוב שבנו ולתת לעצמנו הערכה ומחמאות .זה אכן, לא פשוט לביצוע אצל אלה שלא בטוחים בעצמם אבל ככל שתחפשו בכל מצב ובכל זמן את הדברים הטובים שבכם ותעריכו אותם אצלכם, כך תצליחו יותר להרגיש בטוחים ומחוזקים.

ב. שנית, אנחנו יכולים להחליט שלמען היחסים שלנו עם אחרים במיוחד עם אלו החשובים לנו ובגלל שהיחסים איתם חשובים לנו, אנחנו רוצים שיהיה מצב שבו גם האחרים מנצחים וגם אנחנו.  

.win win situation.  

כך כולם ירגישו מסופקים ובטוחים, לא ירגישו מותקפים ופגועים ואף אחד לא יתחיל מאבק כוח עם אף אחד.

ואיך עושים את זה?
משחררים, מרפים ממאבק הכוח ומהצורך לנצח, גם אם זה מרגיש נורא קשה לעשות בהתחלה. עוזבים את העניין. מחפשים את נקודת החוזק שלנו ונאחזים בה, כלומר במה אנחנו חושבים על העניין ובו זמנית, מנסים לראות גם את הזווית של השני. גם לתת מקום גם לעצמנו אך גם לזולת. אם אין עם מי לדבר או שאין שיתוף פעולה מסיבה כלשהי מהזולת, עזבו את העניין, עצרו בנימוס ובצורה מכובדת את השיחה כמו "אני מצטער, מאד קשה לי עכשיו, נדבר בהמשך כשנירגע". תרפו , שחררו. אל תיכנסו למאבק כוח שבסופו של דבר שניכם יוצאים פגועים ומפסידים.
כשתהיו רגועים, תחזרו לדבר אחד עם השני, אם יש עם מי, כדי שכל אחד מכם יוכל לשמוע את השני. כך אתם מכבדים זה את זה, ונותנים הכרה ולגיטימציה לצרכים של כל אחד מכם עוד לפני שמצאתם פתרון. הפתרון הוא פחות חשוב מההכרה ומהמקום שאתם נותנים אחד לשני ולצרכיו, כשאתם בדיאלוג ומקשיבים ברוב קשב. עצם הדיאלוג המכבד, הפתוח והגלוי ממיס את הקונפליקט ומכאן כבר יבוא הפתרון המתבקש והאפשרי.

למשל, על הכביש כשמישהו מנסה להשתלב בתנועה, אל תיאבקו בו ותגידו לעצמכם אני הייתי פה קודם, זו זכותי כאילו יש לכם הערת אזהרה על המקום ועוד ניידת, תנו לו להשתלב. הרי זה בסה"כ עוד דקה שתיים. הרי זה לא העניין. אתם רוצים לצאת החזקים, הקובעים ובעלי הכוח. אז דווקא תנו לו את מה שהוא זקוק. כי דווקא כשאתם נותנים אתם יוצאים גדולים כי אתם הם שמחליטים לתת ואז אתם בעלי הכוח. גם יצאתם גדולים, גם טובים, גם בסדר וגם בתחושת חוזק.

מאבק הכוח דומה לשני אנשים שמושכים חבל. כשאחד מרפה, מה קורה? גם השני מפסיק כי לשני אין יותר עם מי לנהל מאבק וזה נפסק. מי קבע שזה יפסק? מי שהחליט לשחרר ולהראות.

תזכרו, להרפות זה דווקא כוח. וזה הרעיון כולו: כשאתם מפסיקים להיאבק, לריב ולהתווכח על הצדק שלכם, אין  יותר עם מי להיאבק ואז המאבק, הוויכוח או הריב נפסקים. אולי יש תחושת אי נעימות אבל לא כעס, מריבה ופגיעה בעצמנו ובאחרים.
לא שווה את זה? לדעתי, כן.
נכון, למי שמורגל לחפש צדק, רוצה לצאת הצודק, המנצח ובעל הכוח הבלעדי וגם רוצה שהאחרים יאשרו לו את זה ויסכימו איתו, זה יכול להיות קשה בהתחלה אבל צריך להתחיל עם משהו ועם תרגול שוב ושוב, הדרך הזו תיעשה מפעם לפעם יותר קלה והסיפוק שלכם מעצמכם יהיה רב ואתם פשוט תפסיקו לכעוס כל הזמן.

"למדתי שבכעס לא משיגים שום דבר" – משובים ממשתתפי סדנא 43

למדתי שבכעס לא משיגים שום דבר

"בהתחלה הייתי נגד קבוצה אבל הכי אהבתי את השיתוף בין כולם ואת המקום הזה שהקבוצה יכולה להביע דיעה על מקרים שעברנו ולשקף מה ראינו ואיך זה נראה מהצד. וכמובן, שזה מלמד גם אותנו, אהבתי את ההזדהות בין חברי הצוות. ראיתי איך דרך מקרים נוספים ושונים מחבריי לקבוצה אפשר באמת ללמוד מהם ומסיפוריהם לחיים האישיים שלי.

סדנא לשליטה בכעסים

למדתי שבכעס לא משיגים שום דבר ולפעמים הסביבה רוצה שניכשל לא בכוונה אלא מתוך ההרגל ולפעמים אנחנו צריכים לשנות כדי לעשות טוב לעצמנו על אף שזה לא תמיד נוח לסביבה.

הבנתי בסדנא כמה התפרצות הכעס מגיעה ממקום חלש וחסר ביטחון.

המנחים-

אריאלה – מבריקה, הומוריסטית, קולטת כל אחד ונקודות חשובות עליו. חריפה, לא מוותרת כשצריך ממקום טוב, אינטליגנטית וחכמה. מביאה את הקבוצה למקומות חשובים מאד.

מנחה בחסד!!! בהחלט המילה המתאימה מ ב ר י ק ה !

שלומי- עמוק מאד , נותן גישות שונות ויפות. חלק חשוב מההנחיה. מביא פן נוסף והסברים נוספים. אינטליגנט ומאד התחברתי למה שהיה לו להגיד בנוסף לאריאלה.

אתם משלימים אחד את השנייה. אריאלה בחריפות ושלומי בעדינות, מה שיוצר איזון לקבוצה.

כל הכבוד!"

קרן (אפריל 2017)


קיבלתי את האני האמיתי שתמיד רציתי להיות

"למדתי להתנהל מול אנשים קרובים ורחוקים בצורה נעימה ולא פוגענית, למדתי להסתכל על האחר כאילו אני הוא האחר.
דבר נוסף, הוא לנשום ובכך להפעיל את ההיגיון ולא לפעול מתוך הרגש או הכעס. הדבר החשוב ביותר הוא באמת שלמדתי לבטא את רגשותיי האמיתיים ולא את הכעס המזויף.
מה שהכי אהבתי בסדנא זה את האמת שכל אחד מקבל על עצמו תוך כדי אהבה והבנה, אווירה מאוד נעימה וחמה.

הסדנא עזרה לי להבין ששום דבר לא באמת מאיים עליי באמת ובעזרתה קיבלתי מחדש את השלווה שהייתה בי אבל באופן מלא.

קיבלתי את האני האמיתי שתמיד רציתי להיות ולא התחפושת שהייתה מופיעה לפעמים.

עלתה בי ההבנה וההכרה של הזולת והסביבה הקרובה בצורה מכובדת ומכבדת, מה שחידש לי והזכיר לי שכולנו שונים אחד מהשני.

אריאלה ושלומי המנחים מטפלים באהבה אמיתית למקצוע מה שניכר לעין. הם נחמדים וחביבים הפועלים בשיתוף פעולה מעולה, אכפתיים מאוד ומקצועיים מאוד.

מאוד חשוב לשניהם שנלמד וניישם את הידע שמעשירים אותנו."

מתן (אפריל 2017)
היום אני מבין את אשתי טוב יותר

"למדתי איך לנשום ולהירגע לפני התפרצות. זה עזר לי מאד למרות שאני חסר סבלנות לאשתי ועדיין מקבל כביקורת דברים שהיא עושה ואומרת לי אבל אני היום מבין אותה טוב יותר .. אהבתי בסדנא את האפשרות לדבר בגלוי ולשמוע את דברי האחרים שדומים למה שעובר עלי.

השילוב בין שלומי לאריאלה הוא מושלם. הם יודעים לקרוא את ההרגשות והתגובות של כל אחד ואחד. אהבתי איך אריאלה יכלה כל שבוע לפנות ולאבחן מישהו בקבוצה שלא דיבר במפגשים הקודמים. "

יואל (אפריל 2017)


הסדנא חוויה יוצאת דופן

"אהבתי את המפגשים כל שבוע את שיתוף התחושות, המכשולים והמקרים. אהבתי את הניתוח של אירועים ע"י מנחי הקבוצה, את ההסברים ומימוש הטכניקות.

המנחים מושלמים, איזון מעולה בין 2 המנחים.

חוויה יוצאת דופן ומאירת פנים"

ג'אן (אפריל 2017)

יציאה מעבדות לחירות

יציאה מעבדות לחירות – איך להשתחרר מ"מה חושבים עלי" ומ"מה יגידו"

לכבוד הפסח ולכבוד האתר החדש, שסוף סוף עלה לאוויר לאחר שעברתי איתו תלאות רבות במשך זמן ממושך, ואני בתחושת חגיגיות וחופש, אני כותבת את הפוסט הראשון שלי כאן בבלוג.

חג הפסח כבר ממש בפתח, רבים כבר אחרי הניקיונות, ארגון הבית מחדש, קניות וסידורים, הכנות ובישולים ועוד מעט כולנו נשב לשולחן הסדר ונקרא בהגדה איך בני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות.

האומנם כולנו בני חורין?

יציאה מעבדות לחירות

החופש היות מי שאני- יציאה מעבדות לחירות

האם כולנו מרגישים חופש לעשות ולהיות כרצוננו?

להיות מי שאנחנו?

לצערי הרב, לא לגמרי.

רבים מרגישים כבולים ועבדים לדברים רבים, להרגלים שונים, למנהגים, לתפקידים שלנו במשפחה שלא תמיד אנחנו מודעים להם, לעבודה, לקריירה, ליחסים, לאנשים, לציפיות

מאיתנו, למשימות ולמירוץ החיים, לדפוסי ההתנהגות שלנו שלא רק שהם לא תמיד מועילים לנו אלא אף מזיקים לנו ועוד ועוד.

 

היום אני רוצה להתמקד במשהו ספציפי ומאד מוכר ורווח  והם שני דברים נפוצים מאד ששוללים וגוזלים מאיתנו את החופש הפנימי שלנו להיות מי שאנחנו והם:
    1. מה חושבים עלינו

    2. מה יגידו

הם כאילו יושבים על כתפינו , זה מצד ימין והשני , מצד שמאל, ולוחשים כל הזמן באוזנינו "מה יחשבו עליך" ו"מה יגידו" וכבר אנחנו עסוקים בזה ולא בשאלה "מה אנחנו רוצים?"

עם היוולדנו ועוד בהיותנו ילדים יש לנו את מלוא החופש להיות מי ומה שאנחנו רוצים להיות, בלי לחשוב מה יחשבו עלינו ומה יגידו . אנחנו עושים באופן טבעי מה שבא לנו. עם הזמן אנחנו לומדים להכניס לחיינו את שני

גזלני החופש הללו ונותנים להם מקום מכובד בחיינו ואף מאפשרים להם לקבוע איך חיינו ייראו. לפעמים, יותר חשוב לנו מה יגידו ומה יחשבו עלינו ממה שאנחנו חושבים ואומרים לעצמנו. ע"י כך אנחנו נותנים להם לגזול

מאיתנו את החופש והחירות שלנו להיות מי שאנחנו באמת על כל רצונותינו, החלומות והמשאלות שלנו ומי שאנחנו באמת.

כולנו זקוקים לביטחון ולאהבה. ולשם כך אנחנו גם מוכנים, לפעמים, להקריב את החופש שלנו, דהיינו, את הרצונות והצרכים שלנו. במצב זה אנחנו בעצם עסוקים ברצונות ובצרכים של הסובבים אותנו ואיך לתת להם

מענה כדי שיהיו גאים בנו ומרוצים מאיתנו .

למעשה, אנחנו ממוקדים בעיקר בציפיות של האחרים מאיתנו  תוך כדי זה שאנחנו מנסים לכוון ולהתאים את עצמנו אליהם ולציפיות שלהם מאיתנו.

במצב כזה אנחנו הופכים בעצם, להיות מי שאנחנו חושבים שהסביבה רוצה שנהיה במקום להיות מי שאנחנו באמת במהות שלנו.

כך אנחנו בעצם הולכים לעצמנו לאיבוד, מתרחקים מעצמנו, מאבדים את הקשר עם הרצונות שלנו, מאבדים את הביטחון שלנו ואת ההערכה העצמית שלנו, שוכחים ומתנתקים מהיכולות והכוחות שלנו, תלויים באחרים, וחיים את

ה"אני המזוייף" במקום את ה"אני האמיתי" שלנו, מה שגורם לנו להרגיש חנוקים, שקופים ואף דיכאון ודכדוך פנימי.

כשאנחנו עסוקים במה יגידו ובמה יחשבו עלינו אנחנו פועלים לפי צרכי הסביבה והציפיות שלה מאיתנו  וע"י כך אנחנו נזקקים נואשות לאספקה שוטפת וזמינה מהסביבה של ביטחון, ערך ומשמעות, מה שהופך אותנו

לתלויים בסביבה שלנו לאספקת הצרכים החיוניים והחשובים לנו ביותר.

כשאנחנו לא מקבלים מהסובבים אותנו את אספקת הצרכים הללו, אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים וכעס רב, שיכול לבוא לידי ביטוי הן בהתפרצויות כעס והן בהדחקת הכעס פנימה, שתי צורות ביטוי התנהגותי לא יעילות,

מתסכלות ומכאיבות. אנחנו יכולים להרגיש לא שווים, לא קיימים, לא מוצלחים, לא טובים, לא בסדר, מעורערים, חסרי ביטחון ומדוכאים.


אך כאשר אנחנו נותנים לעצמנו חופש להיות מי שאנחנו, אנחנו יכולים לזהור במלוא 
תפארתנו ולהגיע להישגים, למימוש והגשמת המשאלות והחלומות שלנו.

חשוב להבין שזה לא באמת שהאחרים גוזלים מאיתנו את החופש להיות מי שאנחנו אלא זה אנחנו שנותנים להם לעשות כך.

אולי כשהיינו קטנים לא הבנו, לא ידענו, לא היה לנו כוח ועצמאות להשתחרר מהכבלים של "מה יגידו" ו"מה יחשבו עלינו" כי ראינו שהגדולים עושים כך וחיקינו והפנמנו אותם, אך היום כשאנחנו בוגרים, גדולים ועצמאיים אנחנו יכולים

לבחור איך אנחנו רוצים את החיים שלנו, גם אם האחרים לא תמיד ישמחו מהבחירות שלנו, יתאכזבו או יפגעו מאיתנו.

אנחנו צריכים לחיות את חיינו כפי שנכון לנו ולא את חייהם של אחרים ולשם כך עלינו לקחת אחריות על עצמנו, על הבחירות שלנו ועל מציאות חיינו.

 

לכן, דבר ראשון, תתחילו יותר ויותר לשאול ולתרגל את השאלות: "מה אני רוצה?", "מה נכון לי ?" , "מה מתאים לי?", "מה טוב עבורי?". ישנם אנשים לא מעטים שכבר שכחו מזמן  לשאול את עצמם מה הם רוצים.

אז כדאי שיתחילו להיזכר ולהחזיר לעצמם את הסמן הפנימי ואת המצפן הפנימי שלהם.
דבר שני, כדי להתחבר שוב אל עצמכם ואל הכוחות והיכולות שלכם, שבו עם עצמכם וכיתבו על דף את כל הדברים הטובים והחזקים שלכם בלי לתת לקולות הצנזורה, הפקח והמבקר הפנימיים לעצור אתכם. אולי זה יהיה

לחלק מכם קשה בהתחלה אבל אם לא תוותרו לעצמכם בקלות, לאט לאט זה יצליח לכם.

תזכרו שבכל אחד ואחד יש את המהות הטובה שלו ורצוי שיתחבר אליה כמה שיותר  מהר וע"י כך תוכלו ללכת עם מה שנכון עבורכם בהתאם לצרכים לרצונות שלכם . כך גם תגיע תחושת החופש הפנימי והשלווה להיות

מי שאתם באמת, תחושת המימוש, הסיפוק והחיות ותוכלו להיפרד מ"מה יגידו" ומ"מה יחשבו". אנחנו לא יכולים להיות אחראים על מה אחרים מרגישים.


ולסיום, דבריו של נלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו בו ציטט את מריאן וויליאמסון:

 "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

אני מאחלת לכם ולבני משפחותיכם חג שמח ומואר!

שתשתחררו מכל הכבלים שלכם שהייתם משועבדים להם, כמו דפוסי התנהגות שהזיקו לכם, הרגלים ישנים, מנהגים שמיותרים לכם, תפקידים שכבר לא מתאימים לכם ועוד ועוד ותצאו מעבדות לחירות, שבה אתם יכולים

להיות ולעשות כרצונכם.

שיהיה לכם חופש מלא להיות מי שאתם רוצים וצריכים להיות ותגשימו את חלומותיהם ומשאלותיכם כאוות נפשכם.  


הרבה בריאות, שמחה, נחת, הצלחה ושהלב שלכם יהיה עטוף ומלא באהבה.

שלכם מכל הלב

אריאלה

 

למדתי להיות קשוב, להבין ולקבל את דעות האחר. תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

למדתי להיות קשוב, להבין ולקבל את דעות האחר. תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

אני אתחיל עם זה, שאחת הבעיות המרכזיות שלנו כבני אדם היא תחילה להבין "האם בכלל יש אצלנו בעיה" ? מה אנחנו עושים לא בסדר ?

מבחינתי, הסדנא גרמה לי להבין, אם זה דרך החברים בה ואם זה דרך המנחים, שישנם עוד צדדים שאני לא רואה, מפספס, מישהו שחושב אחרת ממני (שלא חייב להסכים איתי). כך למעשה, מבחינתי קיבלתי מתנה ענקית לעצמי.

לדעתי, החוזקה העיקרית של הסדנא היא, הכוח/האפקט של הקבוצה והשפעותיה. כוונתי היא שכל אחד וסיפוריו, דרך ההשקפה, השיקוף, הוא עוצמה אדירה ! מה גם שזכיתי בחברים כל כך מגוונים

פתיל קצר

התפרצות כעס

ושונים ממני, שנתנו לי באופן אישי עוד נקודת מבט ופרופורציות לחיים ולהמשך בכלל. בסדנא, קיים פן של "שיחות קבוצה" בהם כל אחד מדבר את עומק ליבו, לרוב ללא חסמים (חלק עוצמתי בהחלט), בנוסף קיים פן של "כלים להמשך". כלים אלו אומנם קלים להבנה (לי בכול אופן), אבל מאד קשים לביצוע.

אני חייב לציין כי לאדם פרקטי/רציונאלי שכמוני, הכלים הללו מאד יעילים ומועילים, לדוג' עקרון ה- 90%/10%, הצומת ורבים נוספים. אני כותב וזה מצחיק אותי איך אני מתבטא, צד שלא היה קיים אצלי במיוחד. חחח….

ללא ספק קיימת המון מחשבה מאחורי כלים אלו, שישמשו אותי בעתיד בכול דבר בחיי.

אריאלה ושלומי היקרים, כל אחד בדרכו המקצועית והאישית, עם הנימה הישירה/עדינה, שיקפו ותרמו לי להבנה הפנימית שלי, באיך נכון להסתכל על דברים , כיצד לשנות . ללא ספק העומק והחדות שלכם, לא תמיד היתה פשוטה להכלה, אבל בסופו של יום היתה מדויקת ויעילה.

כשהגעתי לסדנא בלי יותר מידי ציפיות, כבר במפגש הראשון, היה ברור לי שיש פה כוח עוצמתי, שלא הייתי ערוך אליו, וזה "אפקט הקבוצתיות". אהבתי מאד לראות את הכוח שיש לחברי הקבוצה על האינדיבידואל, למרות שהשיקופים לא פשוטים כלל (בטח מהזווית שלכם כמנחים שהיא לרוב נכונה ומדויקת). דרך האחר קיימת פה המון למידה והפנמה על עצמך אתה (שהרי כולנו פה מאותה סיבה עם קווי דמיון כאלו או אחרים), דרך הסיפורים ותגובות האחר אתה מבין איפה אתה…. וזה נותן המון כוח להמשך, כאשר הכלים הפרונטאליים, לי נותנים רק חידוד סופי להצלחה של התהליך.

הקבוצה וניהולה כמובן, רק נתנה לי כוח להצליח בלבטא את הרגשות שלי ללא חשש מול מי אני עומד (אם זה בעובדה ובטח ליד בת הזוג), בלי אגו, אמיתי, ישיר עם המון כוח.

  הדברים המשמעותיים ביותר שקיבלתי מהסדנא, שהיוו חידוש עבורי הם:

  • פרופורציה ופרספקטיבה – כל סיפור וסיפור של חבר בקבוצה, הוא עולם ומלואו, דרכו אני משקף לעצמי "און ליין" ,איפה אני במציאות של הסיפור ? כמה אני מושפע ממנו ? איפה זה פוגש אותי ? כמה אני מזדהה/או אפילו אולי לא מתחבר ? שהרי כשזה נשמע ממישהו אחר, דברים מקבלים פרופורציה שונה לחלוטין להבדיל ממקרה בו זה נשמע ממך, דרך זה קיבלתי המון כוח ולמידה.
  • פתיחות – כבר במפגש הראשון דמעות החלו לזלוג, מה שעורר בי התפעמות מטורפת, ונתן לי המון כוח להיות קשוב, עם המון רצון ולשמוע ולשתף. לדעתי, הסדנא הביאה אליה אנשים כל כך אמיצים שמוכנים לחשוף ולשתף את נבכי נשמתם עם הסיפורים הכי קשים להם. פתיחות כזו מאד קשה למצוא בעולם היום יומי בו אנו חיים, ולכן זו היתה הזדמנות מדהימה שקיבלתי במתנה.
  • להיות אני (אמיתי) – אתה לומד בסדנא ממפגש למפגש כי לא עובד, בטח לטווח הארוך, לא להיות אמיתי עם עצמך ואל מול האחר. אותי זה תופס בעיקר בצד הרגשי, אני חושב שאני די מגדיר את עצמי כאדם רגיש, העניין הוא, שאני מאד שומר על הרגש הזה, ממקום שהוא דיי הגיוני, וזה לא להיפגע, להיות חשוף. למדתי כי לבטא את הרגש הזה, לחשוף אותו, להתגאות בו, גם כלפיי עצמך וגם כלפי האחר, הוא כוח מטורף !!!
  • ישירות וכנות – שתי התכונות הללו אילו תכונות שלא קל להכיל אותן ביום יום ובטח בסדנא, במיוחד כאשר אתה יודע שהביקורת כלפיך צודקת. לאורך הסדנא אנשים משקפים לך באופן ישיר וכנה ללא חסמים, בעוד אריאלה ושלומי (כל כך מחודדים) משמיעים לך משהו שאתה "עוד לא הבנת" בתוך תוכך, וזה משהו שהוא כל כך קשה לשמוע, ולא מניחים לך עד שזה מחלחל ! אם זה רלוונטי אליך, יום יומיים אחרי, זה מחלחל ואתה מבין את כוונתם העוצמתית, ואם זה כלפי מישהו אחר בסדנא, אני כבר עובר את התהליך "און ליין".
  • לקבל את השונה – החברים שהגיעו לסדנא כל כך שונים במהותם ובסיפור חייהם.

דרך זה, למדתי להבין טוב יותר, כמה חשוב לקבל את דעות האחר, להיות קשוב רגע, לנשום שנייה לפני תגובה, שהרי אם באמת תקשיב, יש לך כל כך הרבה ללמוד. מה גם שלהקשיב (כמה שזה נשמע פשוט) יש אפקט ישיר על האחר, בזה רק תרוויח ואף תלמד. ברגע שאתה נותן הרגשה של מקום, הקשבה, קבלה, הבנה, לאחר, השיח ביניכם משתנה לחלוטין !.

שני מנחים עם אישיות מופלאה, שכל כך משלימים אחד את השני במעשיהם ובדבריהם !!! תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

אריאלה – כל כך שמח שלקחתי חלק בסדנא שלך, הכול התחיל משיחת טלפון מהוססת, בה גרמת לי להרגיש כבר שייך, כבר שם הבנתי שאני יכול לעבור תהליך.

במהלך הסדנא הוקסמתי מהגישה והדרך בה העברת את המסרים, השיקוף, עם כל כך הרבה כנות וישירות, כל כך חדה ועם זאת רגישה מאד.

שלומי – המכסה המושלם של אריאלה, רגיש בצורה בלתי רגילה, כל כך קשוב שזה ממש נתון להערצה שלי אליך. כל כך מדוד ושנון במילים, נותן הרגשה מופלאה בדבריך.

אולי נשמע קצת מנופח, אבל זו האמת שלי אליכם, אתם צוות מופלא, ועושים את זה טוב כל אחד בדרכו האישית.

למדתי מכם המון ומקווה לקחת את זה להמשך החיים. שמחתי מאד להכיר את שניכם ולהיות חלק מהסדנא הזו !

אין הצעות לשיפור, רק לשימור, תישארו כפי שאתם !!

רואי (מרץ 2017)

"הצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס-השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש וצומצמו משמעותית אירועי הזעם בבית ובעבודה"

"הצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס-השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש וצומצמו משמעותית אירועי הזעם בבית ובעבודה"

אני חושב שהצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס. ההבנה שהכעס משמש אותי ככלי, שאני, "חרף רצוני", בוחר להשתמש בו למה שאני חושב בטעות כמקדם את רצוני, היא בהחלט נקודת מפנה. השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש, צומצמו במידה משמעותית אירועי זעם בבית ובעבודה. למדתי להביט על דברים בחמלה, בהבנה והכי חשוב, להבין שרוב הדברים שגרמו לי להתפרצויות לא נעשו בכוונת זדון, אירועים קטנים ולא חשובים שהזינו את המפלצות שקיימות רק אצלי בראש ופורשו על ידי, בטעות כמובן, כסכנה קיומית, כפגיעה מכוונת ומאיימת, התכווצו לממדיהם הפרופורציונאליים.

התפרצות זעם

להתפרץ בזעם

  • מה שאהבתי ביותר בסדנא הוא היכולת להביט מן הצד על סיטואציות שמעלים החברים, על תגובותיהם ועל דרך ההתמודדות שלהם – מפתיע בכל פעם מחדש, כמה קל להבין אירוע, לנתח אותו ולבחור בפתרון שאינו התפרצות געשית, כמתבונן מהצד ולא מתוך עין הסערה.
  • כך מצאתי את הסיבות האמיתיות לחלק מ"הפצצות" שהיו טמונות בי. כך זיהיתי טעויות התנהלות שלי והצלחתי בזכותם של אחרים להביא להקלה הולכת וגוברת בחיי שלי.
  • ערך נוסף של החוויה הקבוצתית הוא חוסר היכולת לאורך זמן, "לשקר את השקר הקטן שלי". "סיבות" וסיפורים שעושים רציונאליזציה להתפרצויות שלי, המצדיקים אותן לכאורה, התפרקו מערכן למול הקבוצה ואפילו כבר מעצם ביטויים בקול רם…
  • בסדנא גיליתי כמה דברים משמעותיים עבורי :
  • זה לא אישי נגדי
  • אני לא בסכנה ואין סיבה שאגיב כמו הלום קרב – יש בעולם פחות מפלצות וסכנות משנדמה לי
  • אני חי בשטח אש (עייפות, לחץ זמן, אחריות מקצועית ומשפחתית וכו'), ולכן עליי להתנהל מתוך מודעות לסכנות שבשטח האש
  • השליפה המהירה, האינסטינקטיבית, העוקצנית/פוגענית לא מעידה על אינטליגנציה. דווקא התגובה הזו, שהערכתי כל כך, היא תגובתו של המוח הפרימיטיבי. למדתי להמתין רגע ולהפעיל את מתג המוח החושב, זה שיכול לתת תמונת מצב כוחותינו רחבה ואמיתית יותר וגם זה שיודע לתמחר, להעריך השתלשלות אירועים ותגובה נגדית ושוב מחיר.
  • אני לא חייב להוביל את האירוע, אני לא חייב להציל את המצב, לא תמיד זה באחריותי ולא תמיד אני חייב להשוויץ ביכולת שלי לנהל אותו. לפעמים אני פשוט לא חייב.
  • להקשיב. לראות את האחר, איפה הוא עומד, מה הוא באמת מנסה לומר, מאיפה זה בא לו, איפה הוא פוגש אותי, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה.
  • שלומי ואריאלה המנחים– איך לומר, בהתחלה לא היה קל… J. לי באופן אישי היה מאוד קשה עם התיאטרון, אבל דווקא הוא היה לי שיעור נוסף. למדתי לחיות עם קיומו של התיאטרון בחדר, בלי לנסות לתקן אותך, בלי לאפשר לקושי להפריע לקבל את מה שלשמו באתי, אפילו למדתי להפריד בינך לבין התיאטרליות שלך. למדתי לא לנסות לתקן אותך, אפילו לא לרצות. קיבלתי מכם המון. מחוסר הפשרנות הכל כך לא שיווקי שלך, הלא מתחנף, המעצבן, כזה שמאלץ אותך מראש לדבר אמת, בלי סיפור כיסוי. הרגשתי, שלומי, שאתה רואה אותי, שאתה רואה את כולנו. ממבעי הפנים שלך וממשפטיך המעטים והמשמעותיים ידעתי שאתה מזהה, מפנים ומכיל אותנו. חשתי ממך חמלה. נסכת בי תחושה של בטחון. אני אסיר תודה, בימי קדם בטח הייתי צריך להישבע לכם איזו שבועת אבירות, אבל בעולם קפיטליסטי אני טוען לפטור.

אני רוצה להמשיך במפגש חודשי – עצבניים מועדים לא אנונימיים (ערב, יום חול). לא הדרכה אלא שיתוף והצהרה ובעיקר המשך ההתעסקות בדבר, להישאר בתהליך (כל עוד אתה סטודנט יש בך המון פוטנציאל, אחר כך אנחנו בסך הכל מה שהצלחנו לעשותJ)

עופר (מרץ 2017)

 

"אריאלה שינתה לי את הגישה לחיים. חיי השתנו ב-180מעלות!!!"

א.ח אני בוגר "סדנת שליטה בכעסים של מכון רעות" בניצוחה של אריאלה מלצר התותחית !!!!

התפרצויות זעם

התפרצויות זעם

אריאלה שינתה לי את הגישה לחיים !!!

בן 42, נשוי+3, מתגורר בתל אביב.

חיפוש אקראי באינטרנט הציג לי מספר סדנאות בתחום ובחרתי לשוחח עם מספר מכונים.

כששוחחתי עם אריאלה מלצר שהיא גם הבעלים ענתה לי וביקשה לדעת מה הסיבה שהחלטתי להרשם לסדנא מסוג זה.

כבר מהשיחה הראשונה הרגשתי אכפתיות והתעניינות אמיתית וכנה מצדה של אריאלה.

הדרך בה עברתי את הסדנא גרמה לי להבין עד כמה קל לעשות את השינוי המיוחל.

היה לי מקום לבטא את עצמי, לקבל פידבקים מהחברים והמנחים.

תמיד באווירה טובה ואכפתיות עד אין קץ והכי חשוב בכבוד, סובלנות ואמפטיה, יחד עם זאת ללא וויתורים ועיגולי פינות.

קיבלתי ארגז כלים מגוון שנותן מענה לכל "שטח אש" (הכוונה להתפרצויות) שפוגש אותנו בחיים.

מושגים רבים ודרכים יצירתיות לצאת רגע לפני ההתפרצות או סתם כעס מיותר.

חיי השתנו ב 180 מעלות !!!

משפחתי וכמובן ילדיי, חבריי, העובדים שלי וכל הסביבה מרגישים בהבדל ומברכים על השינוי.

המלצתי לעובדת שלי להרשם גם לסדנא, העדיפה להרשם לסדנא בתל אביב.

עברתי חוויה נהדרת, מחזקת, בונה, עם הרבה אמונה בכל אחד מהמשתתפים.

גם תמהיל המשתתפים היה נהדר.

המחיר היה סביר בהחלט, שלל כיבודים בכל מפגש, תמיד בחיוך ובאמפטיות.

צוות המנחים נותן את הלב והנשמה גם מעבר לשעות הסדנא על מנת שכל אחד ואחד יקבל את מלוא תשומת הלב.

ממליץ בחום !!! שווה כל שקל.

לא הכרתי את המכון או את המנחים טרם הסדנא.

בהצלחה.

שוב תודה לכם, הייתם אלופים.

צוות מנצח !

ארז ח.(ספטמבר 2016)

 

"אין יותר התפרצויות. תודה ששינית לי את החיים והזוגיות"

מאיה כתבה לי בווטסאפ:

"נכון כבר עבר הרבה זמן מאז הסדנא אבל עכשיו המלצתי לחברה מהעבודה על הסדנא ופתאום הבנתי שלא אמרתי לך תודה.

להתפרץ בכעס על בן הזוג

להתפרץ בכעס על בן הזוג

אז תודה, באמת ששינית לי את החיים ואת הזוגיות. אני מוצאת את עצמי כל פעם על הכביש אומרת "יאללה, שיעקוף, הוא לא לוקח לי כלום"

או מוצאת את עצמי ערה בשבת בבוקר, בן הזוג שלי ישן

עד מאוחר ואני כבר לא מתעצבנת. מבינה שהרצונות שלו לגיטימיים והרצונות שלי גם.

 

לגמרי שינית לי את התפיסה ועם כמה שאני תמיד נראית רגועה כלפי חוץ, עכשיו אני יכולה להגיד שאני רגועה גם כלפי פנים.

אין יותר התפרצויות:).

תודה תודה ושוב תודה ♥"

מאיה (ינואר 2017)