פוסטים

איך לנהל נכון וביעילות את הרגשות בלי להתפרץ בכעס במיוחד בימי ההסגר עקב הקורונה

בזמן של מתח ולחץ, דאגה וחוסר אונים בכלל ובמצב של משבר כזה מטלטל, כמו שכולנו עוברים בימים אלו, השהייה ביחד עם המשפחה במקום סגור בבית יכול להיות מצד אחד, כייפי ומהנה, להרגיש מקרוב ולהכיר עוד יותר לעומק את בני המשפחה, לבלות ביחד ולהעביר את הזמן בנעימים, ולעשות דברים, שאולי לא עשיתם אף פעם או לא עשיתם מזמן ומצד שני, זה יכול להיות סיר לחץ שיש בו הצפה של רגשות קשים ולפעמים, בלתי נסבלים שקשה לשאת אותם ביחד בבת אחת, בנוסף לדאגה לבריאות שלנו ולשלומם ורווחתם של בני משפחתנו ולדאגה הכלכלית לפרנסה ולמקור המחיה, למקום העבודה והם מחפשים תיעול וערוץ של שחרור ופורקן.

הרגשות שמתחת לכעס

חשוב להזכיר לעצמנו שוב ושוב שהמצב כרגע הוא אומנם מצב מורכב ומאתגר, לפיו על הרבה חלקים ממציאות חיינו החשובה אין לנו שליטה אבל על איך אנחנו מנהלים את חיי  היומיום שלנו בתוך הבית במהלך הסגר תלוי בנו , בזווית הראיה והפיסה שלנו את המצב ובתגובה ההתנהגותית שלנו בהתמודדות עם המשבר תוך כדי לקיחת אחריות על עצמנו ועל הבחירות שלנו.

כן, זה באמת קשה ולא פשוט, לפעמים. זה גם בסדר ליפול, להיכנס מידי פעם ללחץ, לקושי, לייאוש, לחרדה, פחד ודאגה, אבל אל תילחמו ברגשות שלכם, מחד, תנו לעצמכם רשות להיות שם זמן מה כי זה בסדר וטבעי להרגיש כך במצב כזה אבל אל תישארו במקם הזה זמן רב, מאידך.

תיקחו את הזמן להיות מחוברים לרגשות שלכם ואח”כ תעשו דברים שמרגיעים אתכם, וצאו מהמצב בצורה יזומה ואקטיבית ושימו בצד את הדאגות לדברים שכרגע אין לכם שליטה עליהם כי ממילא אין לכם מה לעשות ואין לכם כרגע אפשרות לשנות את פני הדברים כמו העובדה שצריך להיות ביחד בבית בסגר. זה כבר לא תלוי בכם. תתמקדו במציאות שנמצאת בשליטתכם וזה במיוחד היכולת שלכם לזהות ולבטא את הרגשות שלכם בצורה ישירה וגלויה.

לפעמים, הדרך האוטומטית התגובתית שלנו, במיוחד במצב שאנחנו מרגישים סכנה ואיום על ביטחוננו ושלומנו ושלום היקרים לנו, היא לפרוק מהר את הרגשות החוצה כדי להשתחרר מהרגשות הקשים אבל כשלא יודעים איך לעשות את זה נכון או משהו חוסם אותנו מלבטא את הרגשות שלנו בצורה ישירה, גלויה ופתוחה זה עלול להיות פרץ של צעקות, קללות, דיבור לא יפה, מעליב ופוגע, ואיבוד שליטה שמפחיד את האחרים, גם ככה תחושת הביטחון שלנו התערערה כיום ולהתנהל בצורה לא יעילה עם הצפת הרגשות שלנו בצורה של התפרצויות כעס והתקפי זעם זה מערער עוד יותר את מרחב הביטחון המשפחתי במערכות היחסים בבית בין כל המשפחה ואת תחושת הביטחון האישי של כל אחד ואחד מבני המשפחה.

לכן, היום אני רוצה להציע לכם דרך יעילה וטובה להשתחרר מהרגשות הקשים שעולים במיוחד בימים אלו והיא להיות מגדלור – לבטא את הרגשות שלכם בצורה גלויה וישירה והכי אמיתית ואותנטית בלי להפוך אותם לכעס. זו לא חולשה לבטא רגשות. להיפך, זה חוזק. כשאנחנו מבטאים את הרגש האותנטי הראשוני שלנו, אנחנו, למעשה, נותנים לו ערוץ לשחרור ופורקן ויוצרים לעצמנו הקלה ולא הופכים אותו לעצבים ולכעס ובטח לא להתפרצות כעס ומריבות מיותרות. דבר שני, אנחנו נותנים ביטוי אמיתי למה שאנחנו מרגישים ונותנים לאחרים להבין אותנו באמת. שלישית, בגילוי ישיר ופתוח של הרגשות, אחרים יכולים להקשיב לנו באמת כי אם כועסים ומתפרצים על אחרים בכעס, הם מפסיקים להקשיב ועסוקים רק בהתגוננות מפני ההתקפה עליהם ומתרחקים או שהם מתקיפים חזרה ונוצרת מריבה (Fight or Flight) .  והדבר הרביעי והכי חשוב הוא שכשהאחרים מבינים ורואים מה באמת אנחנו מרגישים בלי לפחד, הם יכולים לתת לנו את מה שאנחנו זקוקים לו מהם, כמו קירבה ואינטימיות, אמפטיה, הזדהות, חמלה, אכפתיות, דאגה, משענת, הכלה, קבלה, תמיכה וחום.

כשתבטאו את הרגשות שלכם בצורה אמיתית ולא תהפכו אותם לכעס לא רק תקלו על עצמכם אלא תשמשו מודל ודוגמא לילדים שלכם וכך גם תשמרו על יחסים טובים עם כל הסובבים אתכם במיוחד היקרים לכם ביותר.

אתם מוזמנים גם לצפות בסרטון החדש שהכנתי “איך לנהל נכון את הרגשות בלי להתפרץ בכעס?” לצפייה לחצו על הקישור הבא 

https://youtu.be/OCqETSiFMLg

שליטה בכעסים התפרצויות כעס והתקפי זעם

מהן הסיבות העיקריות להתעוררות התפרצויות כעס ומה אפשר לעשות כדי למנוע אותן?

מהן הסיבות או הגורמים המרכזיים שיכולים לעורר את הכעס אצל האנשים העצבניים ואף לגרום להם להתפרץ בכעס ללא שליטה?

כעס הוא רגש לגיטימי ואנושי, מותר לכעוס, השאלה היא איך מבטאים אותו .

הסיבות השכיחות הגלויות על פני השטח שגורמות להתעוררות הכעס ולהתפרצות ללא שליטה היא כשהאדם מרגיש שמישהו עושה משהו בניגוד לרצון או לציפיות

שליטה בכעסים התפרצויות כעס והתקפי זעם

התקפי זעם והתפרצויות כעס

שלו, כשלא מקשיבים לו, כשהוא מרגיש שפוגעים בו, כשמשהו משתבש לו, כשמשהו או מישהו לא עונה לו על הצורך שלו, כשהאחרים עושים משהו בדרך אחרת ממה שהוא חושב שזו הדרך הנכונה.

עוד סיבות גלויות נפוצות הן כשהאדם מרגיש שפגעו בכבודו, שמתעלמים ממנו, מעליבים אותו או מזלזלים בו, לא מתחשבים בו, לא מכבדים ולא מעריכים אותו, שופטים אותו, מפחיתים או מבטלים את הערך שלו, לא שומעים בקולו, מנצלים אותו או מתייחסים אליו כאל חלש ופראייר, פגיע ולא חשוב.

מתחת לכל הסיבות הגלויות והברורות האלה שניראות על פני השטח יש סיבה אחת עיקרית חשובה ומרכזית בעולמו של האדם שנוגעת בכאב הכי עמוק שלו וגורמת לכל התפרצויות הכעס הבלתי נשלטות . היא יותר חבויה ולעיתים גם לא מודעת. הסיבה, שהיא, למעשה, מקור הכאב העצום שהופך לכעס מתפרץ, היא התחושה של האדם בתוך עולמו שהמהות שלו לא מספיק טובה, שהוא לא בסדר ויותר מזה, אולי הוא אפילו רע ואשם. ההתפרצות יכולה להתרחש במיוחד אם המהות של האדם והערך שלו לא קיבלו אישור מהסביבה, כלומר, אם האדם מרגיש שהוא לא בסדר באופן כלשהו בעיני האחרים, דבר שבקלות ובמהירות יכול לערער עוד יותר את הביטחון העצמי שלו ובמיוחד את תחושת הקיום שלו.

למעשה, הסיבה המרכזית להתעוררות הכעס היא רמת חרדה גבוהה בתוך העולם הפנימי של האדם, וכאשר הוא חווה שלא מקשיבים לו, לא רואים אותו והמהות הטובה שלו לא מקבלת אישור מהסביבה, הוא תופס את זה בתפיסתו הסובייקטיבית כאיום, כסכנה וכהתקפה על ה”אני” שלו.

הכעס וההתפרצות מגיעים כשהחוויה הפנימית הסובייקטיבית של האדם היא שהוא לא אהוב, כשהוא מרגיש דחוי ולא רצוי, לא מובן, לא נשמע ובלתי נראה, לא חשוב, כשבחוויה שלו הסביבה לא מקבלת אותו, כשהצרכים שלו לא חשובים לאחר, כשלא אכפת ממנו ולא מתחשבים בו ולעיתים קרובות, במיוחד כשהוא מרגיש שמופנית אליו אצבע מאשימה, גלויה או סמויה, המציגה אותו, לתפיסתו, כ “לא בסדר”.

הדבר העיקרי והמרכזי שמבדיל בין מי שמתעצבן בקלות מכל דבר לבין מי שלא מתעצבן אלא מתמודד בכבוד וברוגע עם תסכולים וקשיים הם דפוסי ההתמודדות עם תסכול, קושי וקונפליקטים, תפיסת המציאות והאמונות, הערכים, החוקים הפנימיים ודרכי החשיבה כפי שנספגו במשפחת המוצא עוד מילדותנו. כבר בהיותנו ילדים נוצרו החוקים הפנימיים ו”המשקפיים הסובייקטיביים” דרכם למדנו איך לפרש את העולם והמציאות, במיוחד לגבי מה מסוכן או בטוח לנו.
באמצעות המודלים ההתנהגותיים השונים שספגנו מההורים שלנו או ממי שגידל אותנו והסביבה שלנו , לעתים, רק באמצעות התנהגות ללא אף מילה, למדנו כיצד לקחת מקום בעולם וכיצד להתגונן מפני סכנות ואיומים ולשמור על הביטחון הרגשי והפיזי שלנו, על כל הרצף ההתנהגותי, בין אם זה באמצעות תקיפה, כוחנות ושתלטנות מצד אחד, ובין אם זה בבריחה, בשתיקה והימנעות, מן העבר השני.

לעיתים, אין כל קשר בין העובדות האובייקטיביות במציאות לבין התפתחות הכעס וההתפרצות שלו בעולם הפנימי של האדם. לעיתים, זה רק בסרט הפנימי של האדם כפי שהוא מפרש באופן סובייקטיבי את המציאות, פרוש של האירוע העובדתי כסכנה אלא שהיא רק סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית במציאות.

ולמה זה קורה? אפשר להסביר את התפתחות הכעס וההתפרצות שלו לפי מה שמתרחש במוח שלנו. מי שאחראי על זה הוא המוח הפרימיטיבי, העתיק, הישן, (Reptilian brain) שנמצא מעל גזע המוח ודומה למוח של הזוחלים, אשר אחראי על הקיום ועל תחושת הביטחון שלנו. כאשר יש סכנה ממשית או רגשית שמהווה איום כלשהו על הקיום והביטחון הפיזי או הרגשי שלנו, נקלט אות אזעקה במוח העתיק, וכתוצאה מכך, ללא כל חשיבה ושיקול דעת אנחנו הופכים תגובתיים ופועלים אינסטינקטיבית, אוטומטית, באימפולסיביות ובמהירות לצורכי ההישרדות וההגנה שלנו.

במצב זה, אותו אנחנו חווים כסכנה שמאיימת עלינו, מתעצמת אנרגיה בתוכנו שבאה במטרה להגן על עצמנו. אנרגיה זו או שהיא פורצת החוצה או שהיא מתכנסת פנימה, כל אחד לפי מה שהורגל לו בילדותו. שתי הדרכים השכיחות כדי להגן על עצמנו כמו בעלי החיים בסכנה הן ההתקפה, שבאה לידי ביטוי בהתפרצות הכעס או הבריחה שמתבטאת בדחיסת הכעס פנימה והסתגרות.תפקיד המוח הפרימיטיבי הוא להגן עלינו ולדאוג לביטחון ולקיום שלנו ולכן, יש לו רק זמן הווה, האם זה בטוח עכשיו.  אם הוא מזהה בהווה  משהו שמזכיר לו כאב מאחד הזיכרונות מהעבר, שמאוחסנים בחלק במוח שנקרא אמיגדלה (Amygdala), הוא חושב שהסכנה מתרחשת עכשיו ומיד הוא מגיב אוטומטית כדי להגן עלינו מפני האיום והפגיעה.

הבעיה מתעוררת כשאנחנו מפרשים, לפעמים, בצורה לא מודעת, מצב לא מסוכן באמת כסכנה ממשית או כהתקפה עלינו בחוויה הפנימית שלנו (חיבור לחוויה כואבת מן העבר) וכתוצאה מכך אנחנו יכולים להגיב באופן מיידי וללא שליטה, כמו שאנחנו רואים אצל אנשים שיש להם נטייה להתפרצויות כעס והתקפי זעם שנדלקים במהירות, מתחממים מהר ויש להם פתיל קצר והם מיד מגיבים בצעקות ובהתפרצויות כעס והתקפי זעם.

לדוגמא, אנחנו יכולים לראות אנשים שמתעצבנים על מי שמנסה להידחף להם, למשל, בתור בקופ”ח או בדואר או על מי שתפס להם את החניה והם יתפרצו עליו בצעקות, קללות או באיומים עד כדי רצח (כמו שכבר ראינו). אלה מצבים שיכולים להיות באמת לא נעימים אבל הם לא באמת סכנה אמיתית.

גם המערכת הלימבית (Limbic system), שהיא עוד חלק במוח שלנו, משתתפת בתהליך ולוקחת חלק בהתפרצויות הכעס היות והיא מופקדת על הרגשות שלנו. כשכואב וקשה לנו משהו המערכת הלימבית משדרת למוח הפרימיטיבי שיש סכנה או איום ומיד יש אזעקה במוח והגוף נכנס לעוררות יתר ולדריכות כדי לשרוד ולמנוע את הפגיעה.

בכל אחד מאיתנו יש ילד פנימי פצוע שלא קיבל מענה רציף וקבוע לצרכים ההתפתחותיים העמוקים והחשובים שלו ושם יש כאב ופצע שלמדנו לחיות איתו בעזרת חליפת ההישרדות שפיתחנו לעצמנו. פצעי הילדות האלה הם המקומות הכואבים שנדלקים אצלנו בעזרת המוח הפרימיטיבי, הכאב מעורר את חווית ההתקפה והסכנה עלינו והתוצאה האפשרית היא תגובה אימפולסיבית של התפרצות כעס של צעקות, קללות, ניבולי פה, זריקת חפצים, הפחדה, איומים, ביקורתיות, האשמות, השפלה, הקטנה, הפחתת ערך, ארסיות, ציניות, זלזול, לעג, התנשאות וכיו”ב.
למשל, אם ילד חווה בילדותו רק צעקות, האשמות וביקורת והרגיש לא שווה, חסר ערך וחסר ביטחון, סביר להניח שהוא יהיה רגיש גם בבגרותו לחוויית הערך והמשמעות שלו, לא משנה כמה הוא מוצלח ומצליח בחיים ואיזה תפקיד בכיר יש לו, ואם בגלל הכאב שיעלה בו ואולי גם כי כך למד בבית להגיב, הוא יכול בכל פעם שהוא חווה שמישהו מאשים אותו, מעביר עליו ביקורת, מזלזל בו, או לא מעריך אותו, לצעוק ולהתפרץ בזעם ובכעס ללא שליטה על מי שנתפס על ידו כגורם לכאב שלו, גם אם הם מהאנשים הכי קרובים ויקרים לו ביותר.

יהיו לו גם דפוסי חשיבה אוטומטיים שיחפשו כל הזמן איפה לא מעריכים ומכבדים אותו, איפה מזלזלים בו, איפה לא רואים אותו, איפה לא מעריכים את מאמציו ומעשיו. גם במצבים שאנשים בכלל לא התכוונו לכך, הוא יזהה ויפרש אירועים אובייקטיביים לחלוטין כהתקפות אישיות עליו בגלל האמונות הלא רציונליות שלו, החוקים הפנימיים שהוא הורגל להם מילדותו ודפוסי החשיבה השליליים והאוטומטיים שלו והוא יגיב בכעס ללא שליטה, בחוסר פרופורציות, בעוצמה ויפגע באחרים וביחסים עימם.

לכן, מאד חשוב לזהות איזה כאב נדלק בתוכנו, שמעורר ומדליק את הכעס ומהם פצעי הילדות שלנו שהכעס בא לצעוק אותם במצבים מסוימים ולתת להם ביטוי ישיר וגלוי ולא באמצעות ה”תחפושת” של הכעס או ההתפרצות והזעם. הם לא רק שלא עוזרים, הם עושים את ההיפך ומחמירים את המצב.

אותו דבר יש לעשות לגבי דפוסי החשיבה השליליים האוטומטיים שלנו. יש לזהות את המחשבות  הרגילות שלנו שחוזרות ונשנות שוב ושוב בכל מיני מצבים שונים ועם אנשים שונים שמפרשות מצבים רגילים כהתקפה, איום או סכנה ופגיעה, לזהות מה התעורר בתוכנו במקום לחפש מי עשה לנו משהו או מי אשם במה שקורה לנו וללמוד לשנות את התפיסה שלנו לגבי מצבים כאלה וללמוד דרכים שיעזרו לשנות את החשיבה השלילית לחשיבה חיובית.

רק כשאנחנו עוצרים את התגובה האוטומטית שלנו אנחנו יכולים לבלום את התפרצות הכעס וזה ניתן לעשות ע”י נשימה עמוקה שיוצרת מרחק בין האירוע לתגובה, עוזרת להרגיע את מערכת העצבים המרכזית ומפעילה גם את המוח החושב (Neo Cortex), שיש בו היגיון, תבונה, תפיסה קוגניטיבית ורציו, שבעזרתו ניתן לראות את המציאות באור מפוכח ואובייקטיבי יותר ולפעול בצורה שקולה ומחושבת בהתאם לנסיבות המציאותיות, גם כשיש תסכול רב.

לכולנו יש צורך להרגיש בעלי ערך, חשובים ומשמעותיים וכשזה לא קורה, אנחנו מרגישים מותקפים, מאוימים וחסרי ביטחון ופועלים מתוך צורך אוטומטי להגן על עצמנו ולהחזיר לעצמנו את הביטחון. חלק מהאנשים למדו, מתוך אותן חוויות והתנסויות חיים מהילדות, להגן על עצמם ע”י התקפת הגורם שלדעתם פוגע בהם ומערער את ביטחונם ובכך להחזיר לעצמם את הכוח, הביטחון, הערך והשליטה על מציאות החיים שלהם. אצל חלק אחר, הם למדו לדחוס את הכעס שלהם, לשתוק ולא לבטא אותו כלל.

למעשה, לרוב, תגובת הכעס וההתפרצות שבאה בעקבותיה היא, למעשה, מלחמת קיום, צעקה של הכאב הבלתי נסבל, של קושי, פחד, חוסר ביטחון וחרדה שמתעוררים בעולם הפנימי ללא יכולת להכיל תסכול קושי ובלי יכולת לבטא את הדברים בצורה מכובדת, רגועה ואסרטיבית.

סיבה מרכזית נוספת שהופכת אנשים לכועסים, נרגנים ועצבניים היא העיסוק המתמיד והקבוע שלהם רק בצרכים וברצונות של האחרים. הנתינה האינסופית לאחרים מבלי שהאדם רואה בכלל את עצמו ומבלי שהוא נותן לעצמו רשות וחופש להיות מי שהוא על כל הרצונות והצרכים שלו, במיוחד כשזה בא על חשבון העצמי שלו, הופך אותו לבלתי נראה ובלתי חשוב וגורם לו לתחושת חוסר חופש, חוסר מקום, חוסר ערך ומשמעות, תלוי באחרים ואף, לתחושת מחנק, דברים שמעוררים בו כעס וזעם רב כלפי סביבתו.

נתינה לאחרים היא דבר ראוי וחשוב אך לא כשהיא באה על חשבון ה”אני” שלנו. הבעיה היא כשאין איזון בין הנתינה לאחרים לבין הנתינה לעצמנו ואין את החופש להיות מי שאני.

אנשים אלה פיתחו עוד מתקופת ילדותם, בהתאם לדפוסים והחוקים שהיו במשפחת המוצא שלהם, רגישות גבוהה וחיישנים מפותחים לצרכי האחרים, למדו לדאוג לאחרים ולהקריב את צרכיהם האישיים למען האחרים. במהלך חייהם הם איבדו קשר עם הסמן הפנימי שלהם שמצביע על הרצונות והצרכים שלהם ועם השאלה “מה אני רוצה?”, “מה אני צריך?”.

בין אנשים אלה ניתן למצוא את מי שהיו בילדותם “ילדים הוריים” , (Parental child), משום שחל במשפחתם היפוך תפקידים, לפיו הילד לוקח אחריות על ההורים תוך כדי הקרבת התפתחותו האישית למענם. ילדים אלה מקבלים על עצמם, באופן לא מודע, תפקיד במשפחה לדאוג להורים או לאחד מהם, שנתפס בעיניהם חלש וזקוק להגנה.

הם נתפסים ונחווים במשפחתם כילדים טובים ומוצלחים ובדרך זו הם מרגישים טובים וחשובים וכך הם לומדים לקבל ביטחון, ערך ומשמעות דרך הדאגה לאחרים.

ילדים אלה גדלים לבגרותם עם התפקיד, האמונה ותבניות החשיבה שלהם לפיהם עליהם לדאוג קודם כל שהאחרים ירגישו טוב, גם אם זה דורש מהם הקרבה של צרכיהם האישיים. לכן, יש להם גם צורך להעניק לאחרים כי כך הם מעניקים לעצמם תחושת ערך עצמי חיובי ,”אני בסדר, טוב, חשוב ובעל משמעות”.

המחיר שאנשים אלו משלמים הוא בכך שהם מרגישים שאחרים לא רואים אותם, לא נותנים להם את החופש להיות מי שהם, הם נמחקים, שקופים ובלתי נחשבים וצרכיהם נשארים בלתי מסופקים. כך מתפתחת התחושה שאין לעצמי מקום ורשות להיות מי שאני. אט אט מתעצמת בתוכם ההרגשה שהם לא קיימים בעיני האחרים, הם לא מספיק חשובים, בלתי נראים והכעס מתחיל לתפוס מקום קבוע בעולמם הפנימי. לכך מתלוות תחושות מרירות, קיפוח, דחייה, חוסר אונים, עצב, בדידות, חוסר ערך וקורבנות המזינות ומתדלקות במעגל סגור את הכעס שוב ושוב .

ישנם אלו שיבטאו את הרגשות האלה בהתפרצות של כעס אפילו על עניינים קטנים, שוליים ופעוטים ואפילו לא יבינו את מקור התפרצות הכעס האמיתי שלהם וישנם אלו שידחסו אותו בתוך עולמם וימנעו מלבטא אותו שמא הם יפגעו באחרים. חלק “ירדו למחתרת” וינסו לקבל מענה וסיפוק למאווייהם ולמילוי המשאלות שלהם מחוץ לטווח העין תוך כדי הסתרה ושקרים.

הבחירה בידיים שלהם! לא משנה מה היה בעבר בילדותם, כיום הם אלה שבוחרים לא לתת לעצמם. הם אלה שמוותרים על עצמם. הם אלה שהרגילו את כולם לקבל מהם כל מה שצריכים מהם בלי להתחשב אם זה נכון או מתאים להם.

כל אדם זקוק להרגיש את ה”אני” שלו בא לידי ביטוי באופן שלם וחופשי על כל מי שהוא, עם כבוד והערכה גם אם הוא נמצא בתוך מערכות יחסים או מסגרות שונות.

מה שחשוב הוא שהם ימצאו את הדרך בה הם יתנו לעצמם מקום, חשיבות ומענה, מצד אחד, למה שהם רוצים וצריכים ומצד שני, שיראו גם את הצרכים של הסביבה וימצאו את האיזון המתאים בין שניהם. בדרך זו שום מסגרת או מערכת יחסים לא תהיה מסגרת כובלת, חונקת ושוללת חופש עבורם.

גורם נוסף להתעוררות של כעס והתפרצויות זעם הם מצבים שמפרים את האיזון ושיווי המשקל שלנו והופכים אותנו לדליקים ונפיצים כמו מצבים פיסיולוגיים שונים, שהקטלנים מביניהם, הם רעב ועייפות. כל מצב פיסיולוגי שגורם לנו לאי נוחות, למחושים, לכאבים יכול להפוך אותנו לדליקים. כנ”ל מצבים של מתח ולחץ, עומס תפקידים וריבוי משימות, שיבוש תוכניות, פרפקציוניזם, דדליין, דו”ח חניה, ריב עם מישהו, ועוד מצבים שמעוררים בנו מתח, דאגה, טירדה ולחץ. לכן, יש לזהות את המצבים האלה שיכולים לגרום לפיצוץ גדול ללא כל פרופורציה למציאות ולהחזיר את האיזון שהופר. למשל, לא לחזור הביתה רעבים,  לדאוג לאכול משהו לפני כן, אם עייפים אז לנוח קצת, או לבטא את הקושי מלכתחילה ולומר “אני אנוח חצי שעה ואחרי זה אני איתך לגמרי”, או לקחת כדור נגד כאבים וכו’.

בדומה לכך ישנם גם נושאים ותחומי חיים, אנשים או מקומות שמעוררים באופן אוטומטי את הכעס אצל אנשים והם כבר יודעים ומכירים את זה אצלם שהדברים האלה מוציאים אותם מדעתם והופכים אותם לעצבנים ומועדים לפורענות ולהתפרצויות כעס ואף להתקפי זעם. אלו יכולים להיות נושאי חיים כמו חלוקת תפקידים בבית, טיפול וחינוך הילדים, כסף, קבלת החלטות, קשר עם משפחת המוצא וכיו”ב. ישנם אנשים שאנשים אחרים מעצבנים אותם גם בלי שהם עושים משהו זה יכולה להיות החמות, הגיסה, הכלה, הבוס, הקולגה, השכנה, מנהל הבנק וכד’. וכמו כן, מצבים כמו שיפוץ, התארגנות של בוקר למסגרות החינוכיות או שעת התארגנות לשינה בערב, התארגנות לטיול, שיפוץ , איחורים או מקומות שיכולים להיות הכביש, מקומות סגורים או צפופים, רכב, ים, רכבת, אוטובוס, תור בדואר, בקופ”ח, לקולנוע, בחנות וכד’.

הדרך להתמודד במצבים אלו, שידועים מראש כמדליקי כעס, היא לזהות אותם מראש ולהתנהל בהם בצורה זהירה מוקפדת יותר מהרגיל ולדעת שיש סיכוי שאם תיכנסו למאבק כוח הרגיל, יש סיכוי סביר שתפרוץ מריבה או התפוצצות מיותרת שיעכירו את האווירה ואת היחסים.

חשוב להבין שאחרי שמבינים את הסיבות והמקורות לכעס ולהתפרצויות הזעם יש גם ללמוד כיצד להתנהל נכון, ביעילות, בחוכמה, ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות כדי לשמור על שלווה פנימית, לשמור על בריאות תקינה, על מערכות יחסים טובות ומהנות עם כל הסובבים אותנו ובעיקר לא לפגוע באחרים ולא בעצמנו.

“הסדנא היא סוג של נס עבורי”- אלון על הסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות

הסדנה היא סוג של נס עבורי.
גדלתי בבית מפורק. הורים גרושים. משפחה מאד בינונית מבחינת הישגיה. כילד האלימות גאתה בחיי – בבית הספר מכות כל יומיים, השעיות, התפרצויות זעם בלתי פוסקות ועוד. אמנם  הוריי לא היו אלימים כלפיי מבחינה פיזית, אבל אילצו אותי לשקר כדרך קבע. ההזנחה הנוראית שחוויתי כילד, והעובדה שעם המון אירועים הייתי צריך להתמודד בעצמי, גרמה לכך שאלימות עבורי הפכה לפיתרון נגיש וקל. לא ידעתי אחרת, לא לימדו אותי אחרת, זה מה שהכרתי, וזה מה שעשיתי.
עם השנים התבגרתי ונהייתי מתוחכם יותר. חשבתי שעברתי את השלב של האלימות, כי הנה, אני אדם בוגר שיודע לשלוט על עצמו, אבל הדברים לא כך היו. התחתנתי, הבאתי ילדים, עשיתי תארים, התקדמתי, הגעתי להישגים רבים, חלקם אף מאד מכובדים, אך לצערי המשכתי להתנהל בדרכים שהם לא בדיוק הדרכים האופטימליות להתנהלות. האלימות שלי שינתה צבע והפכה להיות “מחוכמת” הרבה יותר. למשל אני הייתי נמנע מלהגיד את דעתי הרבה פעמים, כי רציתי למנוע מצבים לא נעימים של ריבים, ואחת לאורך כמה זמן הייתי מתפרץ. מה זה מתפרץ? מתפוצץ. התפוצצות שהייתה כוללת קללות, ירידות קשות מאד על אשתי, השלכה של חפצים בבית ולעיתים רחוקות גם אלימות פיזית כלפי אשתי. והילדים בבית – היו סופגים את כל האווירה הזו. כשהייתי בתוך התקף, לא ראיתי אף אחד ממטר. אף אחד.
לאחר שנות נישואין רבות, אישתי אמרה לי “או שאתה עף מהבית או שאתה הולך לטפל בעצמך”.
ידעתי שיש בי משהו לא פתור עם העניין הזה. אבל עד אותו רגע, לא אילצתי את עצמי להתמודד עמו. החלטתי שאני לוקח אחריות והולך לטפל בעצמי. מצאנו עם אשתי את הסדנה יחדיו ובחרנו באריאלה, וכמה טוב שעשינו כך.
אומר ברצינות כי הייתי סקפטי לגבי שינוי אפשרי. עשיתי  סדנאות שונות ואף הייתי בטיפול, ובסך הכל אני בחור מצליחן שמאד מודע לעצמו. “מה כבר הסדנה יכולה לעשות?” אבל הופתעתי, כמה הופתעתי.
רק להגיע למקום ביני לביני בו אני אומר לעצמי “אני מוכן לעשות שינוי”, הוא משמעותי כשלעצמו, אבל הפגישה באנשים נוספים שסובלים ממשהו שיש לי, היא עוצמתית עד מאד. במשך שלושה חודשים הייתי מגיע מדי שבוע עמם והפכנו לסוג של משפחה. השיתוף, החשיפה, הלמידה של הכלים באופן הדרגתי ומובנה, הצליחה לחדור לתודעה.
היה לי מובן לחלוטין שהשינוי – תלוי בי. זה נכון שהצעד להגיע לסדנה הוא גדול, אבל גם מה אני עושה בסדנה עצמה הוא משמעותי עד מאד, אז אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי למקום הזה, בו אני מתמודד, מגיע, נוסע כל כך רחוק בשביל לעשות שינוי – אז אני הולך עם זה עד הסוף: מגיע פתוח על באמת, לא רק בשביל להגיד ולהדוף, כי הרי מה שאני עשיתי כל חיי – לא עבד לי, אז זה היה אמרתי לעצמי שזה הזמן לפתוח את ההקשבה…, משתף מחיי את הקבוצה, משתף את המנחה, לוקח את הכלים שאני לומד ומיישם אותם, מתרגל אותם. אני – התחייבתי להשתנות. ואכן, התוצאות מדברות בעד עצמן.
למדתי שלכעס – פנים רבות…אצלי לדוגמה הכעס התבטא רק בתוך הבית. אני מהאנשים שאם הייתי אומר לסביבה שלי שאני בסדנה כזו – לא היו מבינים מה אני עושה שם. לא היו מאמינים (!) שאני חלק מזה, אבל כאמור, הכעס הוא לא רק הסטיגמות של האדם הצעקן, האלים ועוד. יש הרבה אופנים בהם הוא מתבטא – מלבד אלימות פיזית, מילולית, גם ציניות, אדישות, שתיקה, השפלה שלא במילים ועוד רבים אחרים.
טרם אמשיך, חשוב לי לעצור ברגע זה ולהתייחס למנחת הסדנה, אריאלה מלצר.
אם הסדנה היא נס, הרי אריאלה היא הנס שברא אותה. אישה יוצאת דופן עם שיעור קומה יוצא דופן שמצעידה אנשים לשינוי אמיתי ומהותי בחייהם. מובן שהיא רק נותנת את ההזדמנות, עליי כמשתתף – לקחת אותה, אבל ההזדמנות שאריאלה נותנת, היא מיוחדת במינה, איכותית, אמיתית ונדירה. במהלך הפגישה הראשונה של הסדנה שלי, ניגשתי לאריאלה ושיתפתי אותה בחששות שלי. אמרתי לה “אריאלה, ומה עם זה לא יחזיק, כמו דברים אחרים שעשיתי? שזה “יפוג” במרכאות לאחר כמה זמן?” אריאלה אמרה לי באופן חד משמעי: ״אתה, הולך לעשות שינוי לכל החיים שלך״. ואריאלה, כמו אריאלה – צדקה לחלוטין.
הנחייתה יוצאת הדופן, המקצועיות שהיא מביאה, הרגישות האין סופית, חוסר הפרשנות על הצלחת הפרט והצלחת הקבוצה, הניסיון האדיר (אין להבין כמה ניסיון יש לה) בכל התחום של טיפול ובפרט בתחום שליטה בכעסים וניהול כעסים, הוא משהו שאין שני לו. כל אלה דברים שאני באופן אישי נשארתי נדהם אל מולם. פעמים רבות אמרתי לאריאלה במהלך הסדנה שהיא מעצבנת אותי. כשהייתי אומר זאת, כוונתי הייתה: “זה מעצבן אותי, ששנים אני מהלך בעולם, ואף אחד לא אמר לי את הדברים שאת אומרת אף פעם, כי הם נכונים, ובעצם אני מתרגל כבר כל כך הרבה שנים דברים שגויים ולא נכונים”. אז המזל שלי – שעצרתי את הדפוסים המחבלים האלה שהייתי פועל בהם. הבנתי מה הייתי עושה בצורה שגויה

והתחלתי לפעול אחרת. והשינוי שלי אכן היה כל כך גדול ומהותי, שאין להסביר.
זה נשמע קלישאתי משהו, אבל באמת שאריאלה צדקה – חיי אכן השתנו, ויש לומר – מקצה לקצה, וזה רק מתעצם כי אני בוחר לתרגל עוד ועוד את הכלים של הסדנה ומה שלמדתי ביום יום.
לאחר שלושה חודשים בסדנה קיבלתי חבילה כל כך גדולה של כלים משמעותיים לניהול כעסים ביום יום, ובאמצעות ההתמסרות שלי והתרגול השוטף, בתוספת התמיכה של הקבוצה ואריאלה, הצלחתי כבר בסיום הסדנה להוציא לחלוטין אלימות פיזית, התפרצויות זעם ואת החרטות האין סופיות שהיו לי בסיום כל התפרצות כזו, לשפר את התקשורת שלי, לשתף את הרצונות שלי, הרצונות האמיתיים שלי, להתנהל במכובדות גדולה יותר, למצוא פתרונות יצירתיים לסיטואציות שהייתי פועל בהם באוטומט לחלוטין ועוד. במידה מסוימת, אני יכול להגיד שהחזרתי את השליטה בהגה בחיים שלי מבחינת נושא שליטת הכעסים. אולי אפילו אומר שלא החזרתי, אלא לראשונה אני חווה מה זה באמת לשלוט בכעסים, כי מעולם לא היה לי את זה, מעולם לא לימדו אותי את זה.
לכו לסדנה. אל תהססו. השינוי האפשרי הטמון בסדנה הזו הוא ענקי, במידה מסוימת – אין סופי. הכל תלוי בנו. וזה אפשרי, גם אחרי שנים רבות של התנהלויות אלימות, מהמכוערות ביותר – זה אפשרי. והסדנה של אריאלה מאפשרת את חלון ההזדמנויות לעשות זאת.
שיהיה לכם בהצלחה חברים! מקווה שהשיתוף שלי סייע לכם.

אלון מתל אביב

 

 

“עדשות מגע שחורות” – להאמין בעצמך, כוחה של קבוצה/ מדברי משתתף בסדנא לשליטה בכעסים

עדשות שחורות כוחה של קבוצה

חוסר הערכה ואמונה בעצמי

“בפגישה האחרונה למדתי שיעור בצניעות.
באתי לפגישה מלא ביטחון עצמי – במהלך השבוע הקודם הצלחתי לנסח את מה שעבד בשבילי בתקופה האחרונה לצורת כלי – צעדים מפורשים לעשייה שנתנו לי תוצאות מצויינות.
הרגשתי מואר והייתי משוכנע שלא נותר לי אלא להאיר על אחרים על מנת לגרום להם להבין את מה שאני כבר מבין.
ציפיתי בקוצר רוח למפגש איתך – האיש שמחפש “תכל’ס” והייתי משוכנע שהסבר בהיר ייעשה את העבודה. הרי אין סיבה שמישהו אינטליגנטי לא יבין הסבר שעבר אינספור ליטושים.
צניעות, כבר אמרתי?

לאחר ששמעתי על קצה המזלג על קורות חייך, אני מרגיש ששנינו אחים לאותה סירה שוקעת. אני יצאתי ממנה ואני לא מתכוון להשאיר אותך בה לבד כדי לטבוע.

גם לי היה אבא אלים – מגיל הגן מכות, השפלות (במיוחד פומביות), פחד תמידי, התעללויות ושיטות חינוך אכזריות היו מנת חלקי עד שברחתי מהבית בכיתה י’ ועברתי לאימי (שהתגרשה ממנו כשהייתי בגן ונשארתי בחזקתו). גם אני נשבעתי שלא אהיה כזה. אני מזמין אותך לדו קרב סיפורים ואני בטוח שידי לא תצא על התחתונה.. אולי יום אחד נשב באיזה פאב ונערוך תחרות סיפורים – זה שיש לו סיפורים מסמרי שיער יותר שותה חינם !
גם אני אלים כלפי חפצים, לא כלפי אנשים, ובמיוחד כשאני ביני לבין עצמי – נותן אגרופים לקירות, מכה על שולחנות (בשולחן שעליו אני כותב כרגע יש חור שנגרם ממכת אגרוף שלי בו), בועט, דופק על ההגה של האוטו, מכה את עצמי (אגרופים לראש, צביטות), שובר חלונות סדרתי (כבר בילדות שברתי בבעיטה חלון ויטרינה עבה בבית כשהפסדתי במשחק מונופול. אבא שלי מעולם לא תיקן אותו..), מטיח חפצים כשאני מתעצבן – בריב שהביא אותי לסדנא הטחתי טלפון בעוצמה על רצפת האוטו במהלך ריב עם אשתי, מול הילדים. שנה לפני כן עשיתי את אותו הדבר עם GPS שהטעה אותנו והבעיר את חמתי להשחית. טיול שהפך לסיוט.

וגם אני הייתי משוכנע שהעצבים שלי באו בירושה ואין מה לעשות. גם לי היה ברור מהו המקור להתנהגות שלי, למרות שלא הבנתי איך זה יכול להיות שאני מתנהג בדומה למי שנשבעתי שלא אהיה כמוהו. וגם לי היה ברור שכל פסיכולוג שנה א’ יסביר לי את הברור מאליו – שהמקור הוא הילדות שלי. לאאה וואלה – בוא תספר לי משהו שאני לא יודע.

כששמעתי אותך אומר “אני יודע למה אני כזה, גם אבא שלי היה כזה” הקרקע נשמטה תחת רגליי. פתאום קלטתי שההבנה אליה הגעתי, השינוי שאני עברתי, שהוא המפתח, הבסיס ונקודת המוצא לדרך החדשה אינו מובן מאליו.
למעשה, ניסיתי ללמד אותך כלי אשר יכול לשמש אותך רק לאחר שתגלה את האמת הבסיסית – זו שמהווה בסיס לשינוי.

ומהי אמת זו?

נכון, שנינו קיבלנו “ירושה”. עד לפני כשבועיים חשבתי שאני “כזה” כי ירשתי את הגנים של אבי, את הדם החם שלו, את האופי שלו, את חמת הזעם שלו, את הקלות שבה הוא התלקח, את הנוחות שלו להתעצבן…
לפני שבועיים, במהלך המפגש תוך שיחה עם יוסי ואורית נפקחו עייני לאמת. פתאום הבנתי שעד היום הייתי במטריקס והרגע בלעתי את הגלולה שהוציאה אותי מהמציאות המדומה שבה חייתי ופקחה את עיניי למציאות האמיתית.
פתאום הבנתי שהירושה האמיתית שקיבלתי היא עדשות מגע שחורות. עדשות שדרכן המציאות נראית שחורה ומעצבנת, ללא שאהיה מודע לקיומן. העדשות הונחו על עיניי בגיל כ”כ צעיר, והתרגלתי לנוכחותן כל כך הרבה שנים עד שהייתי בטוח שהמציאות אותה אני רואה דרכן היא המציאות האמיתית, והסיבה לכך שהסובבים אותי אינם מגיבים כמוני לאותה מציאות ובאותם סיטואציות היא כי אני “כזה”.

מהרגע שנחשפתי לאמת בסיסית זו – לא הייתה כבר דרך חזרה. באותה שנייה הסרתי את העדשות מעיניי, את אותן עדשות מנטליות ארורות, ופקחתי אותן לראשונה למציאות מפוכחת וצלולה.
פתאום הבנתי שזה לא “אני” – אין לי גנים מיוחדים, הדם שלי הוא כמו של כולם, אין לי אופי עצבני – אני כמו כולם, כמו כל האנשים הרגועים שמסתכלים עליי כמו על מטורף כשאני מאבד שליטה. סהר, אין לך מושג איזה “רגיל” הרגשתי מאז..רגיל ומאושר..
מרגע שהסרתי את העדשות מעיניי, נותרתי אני, אני האמיתי, אני הטוב, אדון לעצמי, אחראי למעשיי וחופשי להתנהל במציאות שלפניי כרצוני. ברצותי, אטול משקפיים ורודות ואתבונן במציאות בצורה חיובית. ברצותי, אדמיין כי לכל סיטואציה אליה אקלע יש סוף טוב, סוף רגוע, ואנווט דרכי כדי להגיע אליו. ברצותי, אתייחס בשיוויון נפש לאירועים שעד זה לא מכבר הבעירו את חמתי.

מהרגע שאתה מבין שזה לא “אתה”, יצאת מהסירה השוקעת.
מכאן, בכל אשר תפנה תגלה שללא העדשות, זו כבר לא חכמה להישאר רגוע. זו כבר לא חכמה להישאר בשליטה. היי, רוב האנשים שסביבנו עושים זאת ללא מאמצים מיוחדים..

למרות שניסיתי ככל יכולתי לשכנע אותך כי זוהי המציאות, שיעור הצניעות שעברתי הבהיר לי שזה לא תלוי בי. אתה הוא זה שצריך להגיע להכרה באמת,
ואני הוא ההוכחה לכך שזו האמת.
מאז השינוי לא רק שלא איבדתי את שלוותי מול אירועים שפעם היו מרתיחים אותי, אלא אף הגעתי למצב שבו אני מקדם את פניהם בברכה בזכות ההנאה שנגרמת לי לאחר שאני צולח אותם ברוגע. אין לך מושג כמה פעמים אמרתי לעצמי “אני לא מאמין שפעם זה עיצבן אותי”.

אני מקווה שלא ירחק היום שבו לא רק שתצא מהסירה, אלא גם תוכל לעזור לאחרים ולהאיר את דרכם.”

לוותר על החשבונאות והפנקסנות-מכון רעות

לוותר על הפנקסנות והחשבונאות ביחסים בכלל ובזוגיות בפרט

 

לוותר על החשבונאות והפנקסנות-מכון רעות

לוותר על החשבונאות והפנקסנות בזוגיות וביחסים בכלל מכון רעות אריאלה מלצר

ישנם זוגות רבים שעוסקים כל הזמן בפנקסנות ועשיית חשבונאות עם בן או בת הזוג שלהם. הם עושים כל הזמן חשבונות עם בן הזוג גם בגלוי וגם במחשבות שלהם כמו “אני עשיתי כך וכך ואתה לא עשית או עשית רק…”, “את/ה עשית כך וכך, אז גם אני …”,  “אם אתה…אז אני…” , או “אם אתה לא…אז גם אני לא…”.


אני רוצה לתת לכם טיפ מאד חשוב לזוגיות טובה בפרט וליחסים טובים בכלל עם כל הסובבים אתכם ושיעזור לכם למנוע ויכוחים ומריבות במיוחד עם בן או בת הזוג שלכם.

זו בעצם נתינה שמותנית במעשים ובהתנהגות של בן זוג, כאילו הם מסתובבים עם מחשבון ביד ומצפים שהתוצאה תצא אחד לאחד.

נתינה כזו בתוך מערכת יחסים קרובה לא ניתנת למדידה חשבונאית כזו. זה אומר שאתם מתחשבנים עם הסובבים אתכם, שאתם אוהבים, ובמצב כזה יש סיכוי סביר שתמיד ידם תצא על התחתונה והם יפסידו. זו הרגשה מאד קשה ולא נעימה ובדרך הזו הפנקסנות והחשבונאות איתם רק פוגעת בהם ונותנת להם תחושה שהם לא בסדר. בצורה הזו אין להם שום סיכוי לצאת בסדר כי תמיד יהיה איזשהו חוב שהם לא שילמו אותו או לא נתנו משהו בתמורה למשהו שנתתם. זה חסר סיכוי מבחינתם ויותר מזה, זה הרסני מאד ליחסים.

 

בדרך הזאת אתם לא תלמדו אותם שום לקח, נהפוך הוא. יש סיכוי טוב שגם הם יתחשבנו איתכם.

איך?

הם יגידו לעצמם “אתה פגעת בי, אתה לא רואה מה אני נותן, אז אני לא עושה יותר” . יתחיל כעס, ויכוח,אולי מריבה, יהיה ריחוק,  וכך בעצם רק תפסידו ובעיקר היחסים שלכם רק יפסידו.

אותו דבר גם לגבי וויתורים.

לעיתים, ניתן לראות שכאשר אחד מבני הזוג מוותר למען השני, הוא יוצר חשבונאות ופנקסנות עם השני, לרוב, בינו לבין עצמו, דהיינו, “אני ויתרתי עכשיו, אז את/ה חייב/ת לי ויתור בפעם הבאה”.

הפנקסנות הפנימית הזו אומרת, למעשה, “אני נתתי לך משהו, עכשיו את/ה חייב/ת לי”. כלומר, אתה כבר בחובות,  כשהאחר בכלל לא יודע שהוא בחובות.

זו, בעצם, נתינה בהקפה שיוצרת חובות לשני, לעיתים, אף מבלי שהוא יודע או מודע לכך.

גם אין טעם בהשוואות. כל אחד נותן את מה שהוא יכול לתת. תזכרו , האחרים שבסביבתכם הם לא אתם, גם אם הם מאד ינסו. תמיד זה ייצא להם בדרך שלהם. קבלו את זה. אל תילחמו בהם ואל תנסו לשנות אותם. אתם רק יכולים לבקש, אבל לבקש. לא לתת להם פקודה או להתנשא שאתם טובים יותר ויודעים יותר טוב איך הדברים צריכים להיות. כל אחד רואה את הדברים אחרת וזה בסדר.

הם רואים אחרת, רוצים אחרת, חושבים אחרת ומתנהגים אחרת. זה לא אומר שהם פחות טובים.

לכן, גם אם החלטתם לוותר למען בן הזוג ולמען הקשר ביניכם, תעשו את זה מתוך בחירה, כשאתם לוקחים אחריות על הבחירה שלכם, בלי לעשות בהמשך חשבונאות עם בן הזוג שלכם ובלי להאשים אותו שהוא עשה או לא עשה משהו. אל תשמרו את זה ככלי נשק לשימוש בפעם הבאה כי זה אומר שאתם שמרתם את החוב של בן הזוג והוא עדיין להרגשתכם חייב לכם תמורה.

תנו לבן הזוג שלכם בלי לרצות מיד לקבל משהו בתמורה. תנו לו ללא תנאי וללא שום חשבונאות ופנקסנות. זו מהותה של אהבה אמיתית.

לכן, לסיום, תזרקו את כל הפנקסים והחשבונאות כי אף פעם לא תצא לכם התוצאה שרציתם.  וותרו לגמרי על החשבונאות והפנקסנות ביחסים שלכם. תנו עם כל הלב, תנו לבן הזוג שלכם כי אתם רוצים לתת לו. תזכרו שכל אחד הוא אחר ועושה את מה שהוא יכול ונכון לו. זה לא נגדכם.


כך בן הזוג שלכם ירגיש שהאהבה שהוא מקבל ניתנת לו רק בזכות מי שהוא והוא ירגיש אהוב ומסופק ובן זוג מסופק ומרוצה מעניק אח”כ מעצמו לבד גם בלי שהתבקש.

 

לקבלת סדרת הטיפים במתנה “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים” יש ללחוץ על הקישור

 

 

פרפקציוניזם – איך הוא מעורר את הכעס / אריאלה מלצר 5.3.18

יש הרבה דברים שמדליקים את הכעס ואת ההתפרצויות שלו ללא שליטה, בעיקר כשלא רואים אותנו, לא מקשיבים לנו, לא מבינים אותנו, לא מתחשבים בנו, מתעלמים מאיתנו, וכשאנחנו מרגישים שאין לנו מקום. במאמר הזה אני רוצה להתמקד בשני גורמים הקשורים זה בזה שמעוררים את הכעס ויכולים להדליק את ההתפרצות ומה ניתן לעשות כדי להימנע מכך.

המשותף לכל הגורמים שמדליקים את הכעס הוא הצורך שלנו להרגיש “בסדר”, גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים. לפעמים, אפילו חשוב לנו יותר שאחרים יחשבו שאנחנו בסדר. זו הסיבה שאנחנו רוצים להרגיש אהובים, חשובים, טובים, מוצלחים, בעלי ערך ומשמעותיים ורצויים. זה מרגיע אותנו, מגביר את חושת הביטחון העצמי שלנו, ונותן לנו שקט פנימי ורוגע.

יש דרכים רבות ומגוונות לספק לעצמנו את תחושת הערך העצמי והחשיבות הרצויים לנו כל כך. במאמר הזה אני מתמקדת בשתי דרכים והתנהגויות משמעותיות שמטרתן לתת לעצמנו תחושה שאנחנו “בסדר”, טובים ובעלי ערך וחשיבות, כשהן לכשעצמן חיוביות ביותר אך המחיר שמשלמים רבים על כך, יכול להיות יקר וכבד היות והן גורמות למריבות ולוויכוחים רבים ולהתפרצויות כעס לא מעטות.
שתי הדרכים הללו, הקשורות זה בזה, הן: פרפקציוניזם וריבוי משימות ועומס תפקידים.

הדבר הראשון הוא פרפקציוניזם אשר עפ”י הויקיפדיה “הוא הצורך להיות מושלם או להופיע ככזה.”

פרפקציוניזם יכולה להיות תכונה חיובית היות והיא מדרבנת את האנשים להישגים, לשאוף ולהגשים מטרות, משאלות וחלומות שלהם, אך יש בצידה גם חסרונות לא מעטים שיכולים להביא לתוצאות שליליות.
תכונת הפרפקציוניזם מעודדת ומאתגרת את בעלי התכונה הזו להשקיע מאמצים כדי להגיע למצוינות ולהצטיינות ולהצלחה במעשיהם, ולצמוח ולהתפתח ולגדול מכל הבחינות של החיים.
הפרפקציוניזם, שתוצאותיו ההצלחות וההישגים בחייהם, מקדם אותם, נותן להם מעמד, כבוד, יוקרה, מוניטין, ערך והערכה רבה, קידום ואף כסף רב כל עוד הוא גורם להם הנאה ולא פוגע באורח חייהם ובתפקודם היומיומי.

אך מצד שני, הפרפקציוניזם יכול להיות תכונה שלילית וחרף פיפיות ויכולה לפגוע בתפקוד ובחיי היומיום של מי שניחן בתכונה זו, בכל תחומי החיים. השאיפה לשלמות יכולה ליצור אצל האנשים מתח ולחץ רב, חשש מכישלונות ומטעויות וכתוצאה מכך ויתור מראש על משימות שנראות להם גדולות מידיי עליהם ושהם לא יוכלו לבצע אותם בשלמות. בעיניהם אין מקום לפספוס, לשגיאות, לחוסר ידע, לבלבול ולחוסר שלמות. זה בלתי נסבל עבורם. קשה להם לראות טעויות כתכונה אנושית. זה לא נתפס בעיניהם. טעות גם יכולה להיות התנהגות שלא תואמת את דעתם ותפיסתם. מה שלא מתאים לרצונם או לדרך הנכונה שלהם, נתפס כ”לא בסדר” וכדבר לא נכון.
רגשות, לעיתים, נתפסים אצלם כגורם מפריע בדרך להצלחה ולכן, הם לא יתנו להם ביטוי והם יפעלו בדרך רציונלית, הגיונית, מושכלת ומחושבת בלבד.
לכן, הם יבקרו כל מי שלדעתם טועה ויאשימו אותו, שעשה או לא עשה מה שצריך, מי ש”לא בסדר”, לדעתם, לא צודק וכיו”ב , מה שיגרור אחריו בדרך כלל קונפליקטים, סכסוכים, וויכוחים, מריבות ופגיעה במרקם היחסים.

הם רואים את המציאות בראיית “שחור –לבן”, הכל או לא כלום, צודק – לא צודק, מנצח – מפסיד . קשה להם לקבל גם טעויות של עצמם. הם רואים רק את צדקתם ובו זמנית, את טעותם של אחרים. אין להם סבלנות וסובלנות לטעויות של אחרים ובכלל לדרך האחרת של האחרים שנתפסת אצלם כלא מושלמת, כטעות.

יש להם ציפיות גבוהות, לעיתים, גבוהות מידיי, הן מעצמם והן מאחרים ולכן, הם יכולים להיות ביקורתיים מאד כלפי האחרים ולהאשים את האחרים עד כדי התנשאות, ציניות, זלזול ושיפוטיות או לחילופין, להלקות את עצמם לדעת. קשה להם להכיל את דרכם ורצונותיהם השונים של האחרים ולקבל שהמציאות מורכבת, בעלת גוונים שונים, ושלכל אחד יש את זוויות הראיה הסובייקטיביות שלו ואין צודק או נכון אחד, כפי שהם חושבים.

זו הסיבה שבמערכות יחסים בכלל אך במיוחד במערכות יחסים קרובות יש להם מריבות וויכוחים רבים על מה נכון, מה בסדר, ומה צודק.

ניתן לראות את תכונת הפרפקציוניזם כתכונה שכיחה ואופיינית לאנשים בעלי “פתיל קצר”, אנשים כעסנים ועצבניים. הצורך במושלמות נותן להם מענה שהם מוצלחים, מוכשרים, מצטיינים, שווים, צודקים, ובעיקר, “בסדר”, דבר שמעלה ומגביר את הביטחון העצמי שלהם. כשהדברים משתבשים להם ולא הולכים להם כפי שציפו, זה מלחיץ אותם, מערער את שלוותם ומעורר בהם אוטומטית כעס פנימי רב והם יחפשו מישהו שלדעתם, אשם בכך שעשה או לא עשה מה שצריך, כדי להפנות אליו את הכעס, גם אם אין באמת אשמים במצב.

לרוב, ניתן לראות איך חשוב להם סדר וניקיון ושהדברים יהיו מאורגנים כפי שהם צריכים ובדרך שלהם אחרת הם כועסים. יש להם ראייה ברורה איך הדברים צריכים להיות כדי להיות מושלמים גם אצל עצמם וגם אצל אחרים, למשל, יכול להפריע להם כשהחדר לא מסודר, דברים מפוזרים ולא מאורגנים, לכלוך, לא עומדים בזמנים שלהם, הזיזו להם את הדברים שלהם מהמקום וכד’ וכשזה לא קורה, עולה בהם חרדה פנימית, בדרך כלל לא מודעת והם מתעצבנים בקלות, ולעיתים קרובות, אף מתפרצים בכעס.

הצורך שלהם שהדברים יהיו מושלמים מוביל אותם לצורך בשליטה על אחרים, על סביבתם והמציאות ולכן, הם משתמשים בדרכים כוחניות ושתלטניות למיניהן כדי להשיג אותה, בין אם דרכים פיזיות ובין אם דרכים רגשיות ומניפולציות שונות, על מנת לארגן את המציאות כפי שהם צריכים אותה.

כתוצאה מהצורך שלהם שהדברים יהיו פרפקט והצורך בשליטה, הם לא סומכים על אחרים שיעשו דברים כפי שצריך והם סומכים רק על עצמם מתוך מחשבה שהם עושים את הדברים הכי טוב שאפשר והאחרים לא יעשו טוב כמוהם. קשה להם לקבל את הדרך של האחרים השונה משלהם ולכן הם משאירים אצלם את האחריות, המשימות והתפקידים הרבים, דבר שמעמיס על כתפיהם עול כבד שמכביד עליהם, מה שמקשה עליהם עוד יותר לבצע בהצלחה ובאופן מושלם את כל המשימות שמחכות להם.
זו הסיבה שהם מתאמצים לעשות את כל הדברים בעצמם ולא מאצילים סמכויות על אחרים.
כתוצאה מכך, אין להם מנוחה. הם לא נותנים לעצמם לנוח, להרפות, להירגע ולשחרר ולקבל דברים כמו שהם גם כשהם לא מושלמים
.

היות והם מתאמצים שהכל יהיה מושלם, הם רוצים שאחרים יתאמצו ויעשו בדיוק כמוהם וכשהאחרים לא נוהגים לפי הציפיות שלהם, זה נתפס אצלם, לפעמים, כחוסר הערכה וככפיות טובה, דבר שמדליק בקלות את הכעס שלהם עד להתפרצות כעס ללא שליטה.

בעולמם הפנימי אין מקום לטעויות, לשגיאות, לא לדעת, להתבלבל או להיכשל. אם זה קרה, לתפיסתם, סימן שאתה אשם שלא עשית מספיק או עשית משהו לא נכון.
יש להם תפיסה נוקשה וקפדנית ואין להם חמלה לאחרים על טעויות או על אי ידיעה אך גם לא לעצמם.
הם מאשימים אחרים ומבקרים אותם על טעויותיהם ועל כך שהם “לא בסדר” או שהם מלקים את עצמם על הטעות שלהם, אם הם מודים בה, דבר שקשה להם מאד וקורה לעיתים רחוקות.

הפרפקציוניסטים, למשל, לא ישאירו כלים בכיור וילכו לישון מתוך מחשבה שמחר יום חדש והם יכניסו את הכלים למדיח מחר. הם לא ינוחו ולא ישקטו ולא יוכלו לעשות שום דבר אחר להנאתם עד שהם יסדרו וינקו את הכל כאן ועכשיו ורק אז הם ילכו לישון. רק כשהכל מסודר נקי ובמקום הם נרגעים. כמובן, שזה יכול לעורר מחלוקות רציניות עם בני הזוג שצריכים לעמוד לרשות בן הזוג הפרפקציוניסט וגם הם לפעול באופן דומה ולפעמים, אף בניגוד לרצונם. מיותר לומר, שזה יכול לעורר ויכוחים קשים בין בני הזוג ולהעכיר את היחסים שלהם.
בני הזוג, גם אם הם מאד רוצים ומשתדלים להיענות לצרכי הפרפקציוניזם של בן הזוג, לא יכולים באופן טבעי לעמוד בציפיותיהם הנוקשות מפני שהם שונים במהותם ובדרכיהם.
קשה מאד להשביע את רצונו של הפרפקציוניסט כי תמיד יש משהו לא מושלם שלא משביע את רצונו.
לכן, הם לא יכולים לפעול בדיוק באופן המדויק הנדרש מהם ומן הסתם הם מאכזבים, ומעוררים עליהם את הכעס שעשו או לא עשו משהו כפי שצריך, דבר שלא רק מעורר ויכוח ומריבה ביניהם אלא אם זה דבר קבוע ביחסי בני הזוג הוא עלול ליצור ריחוק רגשי גדול ביניהם ואף ניכור רב.

מחיר נוסף שהפרפקציוניסטים משלמים ומעורר אצלם את הכעס הוא העייפות, הלחץ והמתח המצטברים אצלם. הצורך להיות מושלמים כל הזמן, תחושת האחריות הרבה המוטלת על כתפיהם ומכבידה עליהם, הקושי לסמוך על אחרים ולהאציל עליהם סמכויות והישארותם לבד בביצוע המשימות והתפקידים, הוויכוחים המתישים עם הסובבים, כל אלה גורמים להם לעומס רב, לתחושת כובד ולחץ רב, מתח, אי שקט, עייפות ודריכות רבה שהם קרקע פורייה מאד להתעוררות הכעס אצלם אפילו משטויות ודברים שוליים לא חשובים באמת.

הדבר השני, הינו ריבוי המשימות, המטלות ועומס התפקידים. כבר ראינו בחלק הקודם איך הפרפקציוניזם מייצר מטלות ומשימות מרובות ועומס תפקידים. אורח החיים האינטנסיבי, מירוץ החיים היומיומי והעידן הטכנולוגי, שמשאיר את האנשים מחוברים ומקושרים כל הזמן בכל תחומי החיים, מפעילים לחץ רב על הפרפקציוניסטים. על רקע הלחץ הזה, נראה כי הם עסוקים כל הזמן במרדף אחרי הישגים והצלחות, במילוי משימות ותפקידים רבים, היות והם לא נותנים לאחרים לחלוק איתם בנטל, דבר שהם רואים בו אף סימן להצלחתם, ליכולותיהם הגבוהות ולכישוריהם הרבים ולהיותם מוצלחים יותר מהאחרים.

למרות הסיפוק הרב שהם מרגישים בכל מילוי משימה על הצד הכי מושלם שהם רוצים, העומס עליהם כבד, אין להם שקט פנימי, הציפיות מהם מרובות כי הסביבה כבר הורגלה על ידם שהם כל הזמן עומדים זמינים ונגישים למילוי משימות בכל זמן גם בשעת לחץ, הסביבה והאחרים לא תמיד פועלים כרצונם , דבר שמעורר עליהם את רוגזם וכעסם והם מתעצבנים לעיתים קרובות, על הסובבים אותם ומסתכסכים איתם או לחילופין, שהם מתאפקים עד שהם מוציאים את הכעס על הכי קרובים להם, בביתם, במשפחתם, מול בני הזוג והילדים “שם הם מרשים לעצמם”.

לעיתים, ריבוי המשימות נועד באופן לא מודע להוכיח לעצמם שהם מוצלחים ושווים כדי להעלות את ביטחונם העצמי. כל מילוי משימה על הצד הטוב ביותר היא ראיה, הוכחה וקבלה מוחשית להיותם טובים, מוצלחים, חכמים ו”בסדר”. ברגע שהם מילאו את המשימה הם בדרך כלל לא נחים ונהנים מההישגים שלהם אלא רצים מיד למשימה הבאה כדי להוכיח שוב ושוב את חשיבותם, תרומתם והיותם בעלי ערך רב, מה שמגביר עוד יותר את הלחץ החיצוני והפנימי. זו הסיבה שהם לא מצליחים לנוח ולהירגע אף פעם והם צריכים כל הזמן לעשות משהו.
יוצא איפוא, שהם כל הזמן במירוץ ובמרדף אינסופי אחרי תחושת הערך והביטחון שלהם, שמתממשת ומקבלת סיפוק רק דרך מושלמות ודרך עשייה מרובה בלתי פוסקת. קשה להם להרגיש את תחושת הערך שלהם כשהם במנוחה על בסיס ההוויה שלהם, והיותם מי שהם ועפ”י המהות הטבעית שלהם אלא רק כשהם בעשייה מתמדת ובמילוי מטרות ומשימות רבות.

למרות שלרוב, הם מרוצים מאד מהעשייה המרובה שלהם שגם מעניקה להם הישגים רבים, הצלחה, מעמד, יוקרה כבוד וכסף, הם משלמים מחירים לא פשוטים בעצם היותם נתונים ללחץ רב, מתח, עייפות, עומס, מועקות, דאגות רבות, לפעמים אף פגיעה בבריאות שלהם ולעיתים קרובות, מתעצבנים בקלות וכועסים על הסובבים אותם ומעכירים את מערכות היחסים שלהם איתם.

למעשה ניתן לראות אצל הכעסנים מעגל סגור- הצורך להיות “בסדר” ולהרגיש ביטחון מעורר את הצורך בפרפקציוניזם, הפרפקציוניזם בא להרגיע את החרדה ולתת את תחושת ה”בסדר” והביטחון. בחיפוש אחר הדרך לעשייה מושלמת גם אצל העצמי וגם אצל האחרים. הדחף לעשות במיידי דברים באופן מושלם ללא תקלות, ללא שיבושים, ללא טעויות, ללא כישלונות ושגיאות מגביר את הלחץ הפנימי שלהם להיות בסדר גם בעיני הסובבים ולכן כל טעות, כל בלבול וכל דבר שלא עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם מעורר בהם חרדה שבאה לידי ביטוי בתרעומת ובכעס על האחרים, על כך שהדברים לא מתנהלים כרצונם.
הקושי שלהם להכיל תסכולים, שיבושים ותקלות בנוסף ללחץ הרב והמתח, והעייפות שהם שרויים בהם, ביחד עם העומס וריבוי המשימות והאחריות המוטלים על כתפיהם, גורמים להם לעתים קרובות, להתעצבן ולכעוס כשהם לא מצליחים להשיג את מה שהם רוצים, מה שגורם להם גם לפגוע באחרים באמצעות התפרצויות הכעס. האחרים נפגעים, נעלבים ומתרחקים מהם. עכשיו כועסים עליהם ומאשימים אותם שהם לא בסדר על כך שהם התפרצו בכעס ופגעו באחרים. הם עצמם מרגישים “לא בסדר”, אשמים, לא מובנים, לא מוצלחים, מתעוררת בהם חרדה, חשש מלהיעזב ולהיות לבד, להינטש, להיות לא אהובים ולא רצויים וכדי להרגיע את החרדה שלהם ולהחזיר לעצמם את תחושת הביטחון, הם משתמשים בפרפקציוניזם ובמילוי המשימות והתפקידים. העיסוק הבלתי פוסק בעשייה ובפעולות רבות ממסכת את התחושה הלא נעימה שלהם ואת הרגשות הקשים והמכאיבים שהתעוררו בתוכם. הם מנסים להשיג שליטה על המציאות ועל האחרים, וכשזה לא מתאפשר להם, הם כועסים וחוזר חלילה.

אז מה עושים?

ראשית, חשוב להבין שלהיות מושלם זו משימה בלתי אפשרית. זו משאלה פנטזיונית לא מציאותית. הטעויות, אי הידיעה, הבלבול, הספיקות, הכישלונות והשגיאות מסמנות שאנחנו אנושיים ולא רובוטים או מכונות אוטומטיות. אין אדם שלא טועה. המהות הטובה שלנו לא מוגדרת ונמדדת בכמות ההצלחות וההישגים או לחילופין בטעויות ובכישלונות שלנו. אנחנו יכולים להיות טובים ו”בסדר” גם כאשר טעינו או נכשלנו. מותר לטעות ומותר לא לדעת או להתבלבל. זו הדרך האנושית ללמוד מטעויות ולהתפתח. הנוקשות רק מקשה ומגבילה ומעכירה את מערכות היחסים.

שנית, יש לגייס חמלה עצמית גם לטעויות של עצמנו ולקבל אותנו באהבה למרות שטעינו ולהתייחס באותה חמלה גם לטעויות של אחרים ולדרך הלא מושלמת שלהם. החמלה תרגיע את הסערה בפנים, תביא שקט פנימי, תחושת ה”בסדר” תנבע מהכוחות הפנימיים שלכם ולא רק דרך עשייה מרובה, הישגים והצלחות, מה גם שזו הדרך המוצלחת ביותר לשמור על יחסים טובים, מספקים וקרובים עם האחרים.

בשום פנים ואופן לא להלקות את עצמנו על הטעות או הכישלון שלנו, מצד אחד, כי זה התקפה עצמית שמחלישה את הכוחות של עצמנו ולא מאפשרת צמיחה והתפתחות אלא ללמוד את השיעור שלנו מהטעות ומצד שני, בשום אופן לא להעביר ביקורת תמידית כלפי האחרים ולהפסיק את ההאשמות הבלתי פוסקות כלפיהם, על כך שהם טעו, לא יודעים, לא צודקים, לא פעלו נכון, עשו או לא עשו משהו, וכד’.

בנוסף, הורידו מעל כתפיכם את כל הכובד והעומס ששמתם על עצמכם. סמכו גם על האחרים ותנו להם גם אחריות. האצילו סמכויות על אחרים ותנו להם תפקידים שיקלו עליכם. קבלו את הדרך שלהם לבצע את הדברים גם כאשר הם לא מושלמים וגם אם זה נעשה בדרך שונה משלכם.

ולבסוף, לימדו לנוח, להרפות, לשחרר ולזרום עם מה שיש. השמים לא יפלו. עשו דברים שאתם נהנים מהם ולא רק מה שצריך, חובות ומטלות. לימדו ליהנות ממה שיש. הלחץ והמתח יפחתו משמעותית, ותהיו נינוחים יותר, דבר שישמור על הבריאות שלכם, ולא כל דבר יקפיץ ויעורר את הכעס שלכם עד לאובדן שליטה.

זיכרו, מוטב לאבד חלק מהשליטה כדי לא לאבד את כל השליטה.

חינם- לקבלת סדרת הטיפים במתנה “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים” לחצו על הקישור

זה כבר מדעי– חוסר שליטה בכעסים ודפוסי חשיבה שליליים מקצרים את החיים

שלום לכם,

לעצור את הכעס עם מכון רעות

נטרל את הכעס עם הסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות

כשקראתי על ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות בכתבתה של ד”ר יפה שיר-רז שפורסמה במגזין מנטה(26.1.2018), לא יכולתי שלא לראות את הקשר הישיר בין הכעס שנדלק אצל רבים מאיתנו ובא לידי ביטוי בצורות ובאופנים שונים לבין המחקר והמסקנות שמעלה ספר מדעי חדש העוסק בהשפעת החשיבה והרגשות על ההזדקנות והבריאות. הספר מגלה שחשיבה חיובית היא לא סתם המלצה חשובה לשיפור המצב הרגשי אלא היא עשויה למנוע מחלות ואפילו להאריך חיים.

מחברות הספר, פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

בעקבות קריאת תוצאות המחקר הזה, שהתוסף למחקרים אחרים, אי אפשר שלא לראות איך כעס כרוני ומתמשך בחיים שלנו, זעם, רוגזנות, תוקפנות ועוינות על כל ביטויים השונים והמגוונים, פוגעים פגיעה פיזית בגוף שלנו, מעוררים מחלות שונות, פוגעים באיכות החיים, מאיצים הזדקנות ומקצרים את החיים שלנו. וכל זה בנוסף לכל המחירים הכבדים האחרים שמשלמים בזוגיות, ביחסים עם הילדים, על הכביש, עם השכנים, בעבודה, עם חברים וכל האחרים הסובבים.

המחקר מדבר על המחשבות השליליות והשפעתן על הגוף שלנו ועל תוחלת החיים שלנו.

אז מה הקשר של המחקר לכעס ולחוסר שליטה בכעסים?

אחד המאפיינים את האנשים הכעסנים שמגיעים מהר ובקלות לחוסר שליטה בכעסים והם מתפרצים בכעס היא חשיבה שלילית. הם רואים שחור- לבן, הם דרוכים לפעול להגנתם ולצדק שלהם בכל רגע כשכל דבר קטן יכול להיתפס בעיניהם כפגיעה בהם. כשהם מרגישים שדברים לא נעשים בדרך הרצויה להם, זה נתפס בעיניהם ובחוויה הפנימית שלהם שמישהו פוגע בהם, משהו מאיים עליהם או מתרחשת איזושהי מתקפה או סכנה עליהם.

מה שעוד מאפיין אותם הוא שהם לרוב בסטרס ומתח תמידי של מירוץ החיים, ריבוי משימות ותפקידים, לחץ להישגים, לפרפקציוניזם, לשמירה על הצדק שלהם, על הכבוד והערך שלהם, על הכוח שלהם ועל השליטה בחיים שלהם. בתוכם יש סערה תמידית וכרונית, שלא מאפשרת להם להירגע וכל דבר קטן ואפילו שטותי יכול להקפיץ אותם. הם מתנהלים בדומה לישיבה על חבית אבק שריפה שיכולה להתפוצץ בכל רגע אפילו מהגפרור הכי קטן. התגובה האוטומטית שלהם היא כעס ורצון שהאחרים יעשו מה שהם רוצים וצריכים אחרת הם מתפרצים. לכעס שנדלק יש צורות שונות, כפי שאתם כבר יודעים אם אתם עוקבים אחרי

 

ההתנהגויות השונות באות במטרה לגרום לזולת לפעול ולהתנהג בהתאם לרצון ולצורך של הכועס והן מתבטאות בצעקות, צווחות ושאגות, בשפת גוף מאיימת ומפחידה כמו מבט מאיים ומקפיא או משתק, קללות, שתלטנות, כוחנות, רכושנות, קנאה, ביקורתיות רבה, האשמות, בוז, זלזול ולעג, ציניות, התנשאות, הפחתת ערך, מניפולציות רגשיות שונות ועוד ועוד.

כל ההתנהגויות האלה מטרתן להשיג כוח ושליטה על האחר כדי שהוא יעשה מה שרוצים ממנו ויתנהג בהתאם למה שאומרים לו אחרת מיד באה תגובה כועסת ומפחידה.

החוויה הפנימית שמפרשת את המציאות כמתקפה או סכנה על העצמי או משהו מאיים על הביטחון האישי נקבעת עפ”י הפרשנות הפנימית הסובייקטיבית של האירוע האובייקטיבי במציאות. מה שקובע איך תהיה החוויה הפנימית ותפיסת האירוע הוא הסרט הפנימי שנדלק בעולמם. חווית הסכנה שמתעוררת משדרת מצב של סטרס חריף ושל מצוקה. אצל הכעסנים נדלק באופן אוטומטי “סרט אימה”, שנצרב במוחם כבר בילדותם, שמסמן להם שמשהו מאיים עליהם או פוגע בהם ומערער את הביטחון שלהם ולכן, בעזרת המוח הפרימיטיבי מתעוררת מיד תגובה אימפולסיבית מהירה והישרדותית שכל מטרתה היא להגן על עצמם מפני המתקפה שמתרחשת עליהם. הדריכות המתמדת להתכונן  מעוררת את הגוף לפעולת הגנה וככל שזה קורה לעיתים קרובות ושכיחות יותר, כך הגוף נמצא לעיתים קרובות יותר במצב של מאמץ יתר ושחיקה, גם שלא לצורך, מה שמחליש אותו ופוגע ביכולתו לשמור על בריאות תקינה ומה שהמחקר החדש מתאר גם איך זה גורם להזדקנות מואצת.

ברוב הפעמים “סרט האימה” הוא סכנה מדומה ולא סכנה אמיתית אובייקטיבית שמתרחשת במציאות. למשל, אם מישהו מזלזל בהם, לא נותן להם כבוד, לא מתחשב בהם, לא מקשיב להם, לא מבין אותם, שזה אכן לא נעים בכלל אבל עדיין לא מסוכן שצריך להפעיל את כל התותחים הכבדים כדי להגן על הקיום.

לא כל מה שמתרחש במציאות הוא סכנה אמיתית. לרוב, זו בכלל לא סכנה. אולי זה לא נעים, מאכזב, פוגע או מעלי

ב אבל לא סכנה או איום ממשי שמצריך תגובה אוטומטית קשה שפוגעת באחר או בעצמנו. זה כמו להרוג נמלה עם טנק.

זו הסיבה ששני אנשים שנמצאים באותו אירוע, האחד יכול להתעצבן ולהגיב בזעם ואילו השני, יגיד לו בנחת “עזוב, זה בכלל לא שווה שתתעצבן בגלל זה”.

סרט האימה הפנימי הזה יצר כבר בילדות סט של דפוסי חשיבה אוטומטיים ומחשבות שליליות ואמונות לא רציונליות, שלרוב, אפילו לא עולות למודעות העצמית שזה מה שמתעורר ומדליק את הכעס.

כלומר, ככל שהמחשבות הן שליליות גם לגבי העצמי וגם לגבי האחר והמציאות, כך הלחץ והמתח עולים ומעוררים את חווית האיום והסכנה והצורך להתגונן, מה שגורם לגוף לפעול לצורך ההגנה שלו אך בו זמנית גם פוגע פיזית בגוף, מעורר מחלות, מזרז את ההזדקנות, מעורר תחלואה ומחלות ומקצר את החיים.

מחשבות שליליות אופייניות לגבי העצמי הן כמו , “אני לא שווה”, “תמיד אני לא מצליח”, “תמיד אני נדפק”, “אני לא יכול”, “רק לי זה תמיד קורה”, “בטוח שמשהו רע יקרה לי”, “לי אין מזל”, “אחרים תמיד מצליחים יותר ממני”, וכו’ וכו’ ומחשבות לגבי האחר הן כמו, “הוא לא בסדר”, “איך הוא מעז”, “מאיפה החוצפה שלו”, “מי הוא בכלל?”, “מה הוא חושב לעצמו”, “הוא לא צודק”, “הוא אשם ש…” וכו’ .

דפוסי ההתנהגות והחשיבה האוטומטיים שמעוררים את סרט האימה הסובייקטיבי הפנימי ובעקבותיו את הכעס וההתפרצות ללא שליטה הם רבים אך מחברות הספר מתרכזות ב-5 דפוסי התנהגות וחשיבה שליליים והם:

  1. עוינות צינית
  2. פסימיות – ראית חצי הכוס הריקה
  3. חשיבה שוב ושוב ללא הרף על הבעיה
  4. נדידת מחשבות שליליות

אני מניחה, שאצל רבים מכם, מיד עולה השאלה, אז מה עושים? איך אפשר להשתלט על המחשבות השליליות? הרי הן אוטומטיות? הן קופצות בלי שנרצה.

נכון. זה לא פשוט לשנות דפוסים אוטומטיים והרגלים של שנים אך יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רובוטים אוטומטיים שמנוהלים ע”י דחפים וצרכים אוטומטיים בלי שנהיה מודעים וערים אליהם ונלמד דרכים כיצד לנהל את עצמנו בחוכמה וביעילות ולא נהיה אוטומטיים שמשלמים מחיר יקר על ההתנהגות התגובתית והלא רצויה. וכן, זה אפשרי.

מול הדפוסים האוטומטיים שלנו יש לפתח דרכים חדשות של חשיבה חיובית שיש לה השפעה גדולה על המוח ועל הגוף שלנו, אותה יש לתרגל שוב ושוב באופן אקטיבי ויזום עד שהיא תהפוך להיות חלק מהמהות הטבעית שלנו.

הדרכים הן דרכים רבות שונות ומגוונות אך בעיקר דרכים לפתח מודעות עצמית ולזהות מה מפעיל אותנו אוטומטית וללמוד איך לנהל אותו, ללמוד איך להפוך חשיבה שלילית לחשיבה חיובית, ללמוד איך לקחת מקום ואיך להיות נוכח בקשר, ללמוד מיומנויות תקשורת בינאישית, לחזק את הכוח הפנימי והביטחון העצמי, איך להרגיע את עצמי בזמן תסכול ולחץ ועוד ועוד.

אחד הדברים שכבר אפשר לעשות וליישם כבר עכשיו כדי לשנות את החשיבה השלילית לחיובית היא לדבר בשפה חיובית לא רק לאחרים אלא אפילו לעצמנו. לשנות את השפה, להחליף את המילים השליליות שיש בהן מסר של ביקורתיות, שיפוטיות, כוחנות, זלזול, לעג, תוקפנות, התנשאות, האשמה וכד’ למילים חיוביות שיש בהן הערכה, הבנה, קבלה, אמפטיה, הכלה, חום והרגעה. זה כבר יעשה את ההבדל ויצור את השינוי.

כשאנחנו מדברים במילים חיוביות אנחנו מרגיעים את מרחב היחסים, את הזולת ואת עצמנו.

מי שמכיר אותי כבר יודע שאלו הדברים שאנחנו עוזרים כבר שנים רבות במכון רעות למי שקשה לו בשליטה וניהול הכעסים שלו, גם למתפרצים בכעס וגם לאלו שלא מבטאים את הכעס שלהם והם שותקים, גם בסדנאות לשליטה וניהול כעסים, גם בטיפול הפרטני וגם באמצעות הקורס האינטרנטי “איך להפסיק את הכעס הזה? להפוך את הכעס לאסרטיביות”.

והנה קטעים מתוך הכתבה על המחקר:

“מחקרים חדשים מצביעים על כך שאחד המנגנונים המרכזיים למהלכם של רגשות שליליים הוא פגיעה בתאי הגוף שגורמת להאצה בקצב ההזדקנות שלהם – וכתוצאה מכך לתחלואה מוגברת ולתמותה מוקדמת.

איך בדיוק זה קורה? התשובה נמצאת בקצות הכרומוזומים שלנו. הכרומוזומים, הנושאים את הגנים ובהם המידע התורשתי שלנו, שוכנים בתוך גרעין התא. בקצה של כל אחד מ 23 זוגות הכרומוזומים יש מולקולה מיוחדת שנקראת טלומר.

המולקולה הזאת יוצרת מעין “כובעון” בקצה הכרומוזום השומר על החומר הגנטי מפני פירוק, ממש כפי שציפוי הפלסטיק הקטן שבקצות שרוכי הנעליים שלכם מגן על השרוכים. בכל פעם שהתאים מתחלקים לשניים, הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מעט, עד שהם כבר נעשים קצרים מדי. בשלב זה התא אינו יכול להתחלק עוד.

ובמילים פשוטות: לטלומרים יש חשיבות עצומה בקביעת קצב ההזדקנות שלנו, שכן מספר הפעמים שבהן תאי הגוף שלנו יכולים להתחלק תלוי באורכם. ואכן, מחקרים מראים שאורך הטלומרים מנבא באופן מהימן התפרצות מוקדמת של מחלות הקשורות להזדקנות ותמותה מוקדמת.

מחברות הספר, פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של רגשות ומחשבות שליליות עליהם ובאמצעותם על בריאותנו.

“כולנו כבר יודעים שלהרגלים בריאים כמו תזונה, פעילות גופנית, שינה, יש השפעה רבה על הזדקנות ועל מחלות הקשורות לגיל, אבל מעטים מבינים שגם תגובות הסטרס היומיומיות שלנו הן קריטיות”, מסבירה פרופ’ אפל בריאיון בלעדי למגזין מנטה.

“לתאים שלנו יש חיישנים רבים שאוספים אותות כימיים מכל הגוף. סטרס חריף שולח את האות החזק ביותר, משום שלצורך הישרדות האיתות חייב להיות עוצמתי, חד משמעי, ברור ומיידי. ההתפרצות קצרת הטווח של הורמוני סטרס מעלה את רמות הטלומראז, כך שהתאים שלנו יהיו מוכנים לסכנה ויוכלו להילחם בסטרס החמצוני ולהגן על הטלומרים ועל הגנים שלנו. אך לרוע המזל, תגובת סטרס שנמשכת לאורך זמן אינה טובה לבריאות הטלומרים. סטרס כרוני פוגע בטלומרים בדרכים רבות שכמה מהן אנחנו מכירים היטב – למשל הוא גורם להרס במערכת ההורמונלית, מוביל לרמות גבוהות של אינסולין, לתהליכי דלקת וסטרס חמצוני ולרמות גבוהות או נמוכות מדי של הורמון הסטרס קורטיזול”.

איך בדיוק פוגע הסטרס בטלומרים שלנו ואילו דפוסים של חשיבה שלילית גורמים לכך?

פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל מסכמות בספרן את המידע ממחקריהן ומעבודות של חוקרים נוספים בתחום, ומצביעות על חמישה דפוסי חשיבה שליליים המקצרים את הטלומרים ומאיצים הזדקנות ומחלות.

  1. . למה דווקא לי: אנשי העוינות הצינית

מכירים את האנשים הכעוסים תמיד, שבטוחים שכולם עושים להם “דווקא”? האנשים האלה מאופיינים בדפוס חשיבה שפרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל מכנות “עוינות צינית” המוגדר על ידי כעס וחשדנות מוגברים. כשאדם עם דפוס חשיבה כזה נאלץ לדוגמה לעמוד בתור ארוך בסופרמרקט, הוא לא רק חושב “אני שונא לעמוד בתור הארוך הזה”, אלא חושב: “הקונים האחרים עוקפים אותי בכוונה!”

אנשים המאופיינים בעוינות נוטים לעתים תכופות לחוות איום בחיי היומיום שלהם, מדווחים על רמות גבוהות יותר של קונפליקטים בינאישיים ועל תמיכה חברתית נמוכה יותר, ומאמצים אסטרטגיות התמודדות בלתי יעילות כשהם מתמודדים עם מצבי לחץ. לפיכך, הם מציגים לעתים קרובות תגובות פיזיולוגיות מוגברות וממושכות יותר ללחצים רגשיים חריפים.

באחד המחקרים שסוקרות השתיים בספרן נמצא שגברים שקיבלו דירוג גבוה במדידת עוינות צינית היו בעלי טלומרים קצרים יותר לעומת גברים עם ניקוד נמוך יותר.

ויש ממצא מפתיע נוסף ולא שוויוני: הקשרים בין העוינות לבין אורך הטלומרים נמצאו רק בגברים. לדברי החוקרות, ככל הנראה הסיבה לכך, כפי שנמצא גם במחקרים קודמים, היא שנשים נוטות להיות בעלות רמה נמוכה יותר של עוינות צינית לעומת הגברים. כמו כן, מחקרים קודמים הצביעו על כך שכשאנשים עוינים נחשפים לסטרס חריף, הם מפגינים רמות גבוהות של סמנים דלקתיים בדם, שבתורם מעוררים תגובה שפוגעת בטלומרים וגורמת לקיצורם.

  1. . אפשר את חצי הכוס הריקה: הפסימיסטים

פסימיות היא דפוס המחשבה השני שהוכח שיש לו השפעות שליליות על הטלומרים.

המחקרים מצביעים על כך שפסימיות היא גורם סיכון לבריאות לקויה. כמו כן, נמצא שכאשר אנשים פסימיים מפתחים מחלה הקשורה להזדקנות, כמו סרטן או מחלת לב, היא נוטה להתקדם מהר יותר. בדומה לאנשים המאופיינים בעוינות צינית ולאנשים עם טלומרים קצרים באופן כללי – גם תוחלת החיים שלהם קצרה יותר.

  1. איזה סרט רע: מנתחי הבעיות

הרהורים בלתי פוסקים על הבעיות שלנו ועל חוויות שליליות שחווינו הם דפוס החשיבה ההרסני השלישי. בעוד שקיעה בחשיבה רפלקטיבית (שבה מתבוננים בבעיות, מנתחים אותן ובוחנים את הסיבות לכך שדברים מתרחשים בדרך מסוימת) היא אפקטיבית ואינה מובילה להרגשה רעה, השקיעה בהרהורים חוזרים על הבעיה אינה מובילה לפתרון אלא רק לעוד הרהורים על הבעיה, והיא גורמת לנו להרגיש נורא.

אבל הבעיה הגדולה בשקיעה בהרהורים בלתי פוסקים על בעיות היא בהשפעה שלה על המצב הפיזי שלנו. היא גורמת לכך שהשפעת הסטרס על הגוף נמשכת זמן רב אחרי שגורם הסטרס עצמו נעלם ומובילה ליתר לחץ דם ממושך, לקצב לב מוגבר ולרמות מוגברות של קורטיזול.

במחקרים אחרים נמצא שאנשים שנוטים לשקוע בהרהורים על בעיות וחוויות שליליות חווים יותר דיכאון וחרדה, שבתורם קשורים גם להתקצרות הטלומרים.

  1. אל תחשבו על דוב קוטב: המדחיקנים

מחשבות בלתי פוסקות על בעיות מזיקות לטלומרים שלנו כאמור, אבל מתברר שגם הניסיון להדחיק או לדכא מחשבות ורגשות לא רצויים גרוע לא פחות. הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי כתב פעם: “נסו להציב לעצמכם את המשימה הבאה – לא לחשוב על דוב קוטב, ותראו שהדבר הארור יופיע במחשבותיכם מדי דקה”.

פרופ’ דניאל ווגנר המנוח, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת הרווארד, החליט להעמיד את האימרה הזאת של דוסטויבסקי במבחן. הוא ביצע סדרת ניסויים שבה ביקש מהמשתתפים לספר במשך חמש דקות על כל מה שהם חושבים ולנסות לא לחשוב בכלל על דובים לבנים. ואם בכל זאת הם חושבים על דוב לבן, ללחוץ על פעמון. התברר שדוסטויבסקי צדק אבל לא דייק – הנבדקים צלצלו בקצב מהיר יותר מאשר אחת לדקה.

בספרות המחקרית מכונה התופעה הזאת “שגיאה אירונית” – ככל שאנחנו מנסים להדחיק את המחשבות שלנו בכוח רב יותר, כך הן מעירות את תשומת לבנו אליהן בקול רם יותר, וכך במקום להפחית את הסטרס אנחנו דווקא מגבירים אותו. לכך, מזהירות פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל, עלול להיות מחיר כבד. במחקר שפורסם ב-2016 בכתב העת מיינדפולנס

הן מצאו שניסיונות עקשניים להימנע מרגשות וממחשבות שליליים קשורים לטלומרים קצרים יותר. לדבריהן, ההדחקה לבדה ככל הנראה אינה מספיקה כדי לפגוע ישירות בטלומרים, אבל היא יכולה להוביל לסטרס כרוני ולדיכאון, שבתורם עלולים לקצר את הטלומרים שלנו.

  1. לא רוצים להיות שם: האסקפיסטים

דפוס המחשבה המזיק החמישי הוא נדידת מחשבות, ובעיקר נדידת מחשבות שלילית. במחקרים שערכו שני פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד, מתיאו קילגסוורט ודניאל גילברט, הם השתמשו באפליקציה שנקראת “אתרו את השמחה שלכם” כדי לשאול אלפי אנשים שאלות על הפעילויות שהם מעורבים בהן, במה המוח שלהם עסוק במהלך הפעילויות האלה ועד כמה הם מאושרים.

הם גילו שאנחנו מבלים חצי מהיום במחשבה על דברים שאינם קשורים למה שאנו עושים. חשוב מכך, הם גם מצאו כי דווקא ברגעים שבהם אנחנו מעורבים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו מאושרים יותר.

במחקר שערכו פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל הן תשאלו 239 נשים בריאות בנות 55-65 בעלות רמת סטרס נמוכה והעריכו את הנטייה שלהן לנדידת מחשבות. הן שאלו את הנשים שתי שאלות: “באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכן רגעים שבהם חשתן לחלוטין ממוקדות או מעורבות במה שעשיתן באותו הרגע?”, ו”באיזו תכיפות בשבוע האחרון היו לכם רגעים שבהם הרגשתן שאתן לא רוצות להיות שם, או לעשות מה שעשיתן באותו הרגע”?

לאחר מכן הן מדדו את אורך הטלומרים של הנשים. נמצא שהנשים עם הרמות הגבוהות ביותר של נדידת מחשבות היו בעלות טלומרים קצרים יותר לעומת נשים שדיווחו פחות על נדידת מחשבות. חלק מהמחשבות המשוטטות יכולות כמובן להיות יצירתיות, אבל כשאנו חושבים מחשבות שליליות על חוויות או על אירועים שקרו לנו, סביר יותר להניח שנהיה בלתי מאושרים, מה שיכול להוביל לרמות גבוהות של הורמוני סטרס.

אם כן, הממצאים המחקריים לא מנבאים טובות לאנשי דפוסי החשיבה השליליים, אבל השאלה החשובה באמת כמובן היא איך מתגברים על הנטייה הזאת וגורמים לטלומרים להתארך. “לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו”, מודה פרופ’ אפל. “במקום זאת קל יותר לצפות בהם ולצחוק עליהם. אבל יש גם דרך אחרת. אנחנו יכולים לזהות מחשבה שלילית ויש לנו ברירה: אנחנו יכולים לזרום איתה ולהרגיש נורא, או שאנחנו יכולים לתייג אותה ואז להניח לה להסתלק. אנחנו יכולים גם למקד את תשומת הלב שלנו בדברים חיוביים וזה יוביל אותנו למצב רוח חיובי, לקשרים חברתיים ולטלומרים ארוכים.

לחלופין, אנחנו יכולים בקלות להניח למחשבות שלנו לשוטט ולהפוך למחשבות שליליות ולייחל שחיינו היו שונים – וזה יוביל לטלומרים קצרים יותר. בספר אנחנו מציעות כמה דרכים שיעזרו לאנשים להיות מודעים וקשובים יותר להלך המחשבה ולנטיות שלהם. המודעות היא צעד ראשון. מודעות למחשבות יכולה לקדם עמידות בפני סטרס. עם הזמן תלמדו לסתור את ההרהורים הבעייתיים שלכם ולומר: זו רק מחשבה. היא תתפוגג.

“כמו כן, גוף גדל והולך של מחקרים על הזדקנות התאים ועל טכניקות גוף-נפש כמו מדיטציה, צ’י קונג, טאי צ’י ויוגה, מראים שאלה מובילות לעלייה ברמות הטלומראז. ממה שידוע עד כה, אין סוג מסוים של מדיטציה או טכניקת גוף-נפש שהיא עדיפה על פני האחרות בהיבט של שיפור אורך הטלומרים, כך שיש תפריט לא קטן לבחור ממנו, ואני מציעה לכל אחד לבחור את הפעילות שהוא אוהב ומתחבר אליה ולדבוק בה.

יתרה מכך, גם פעילויות כמו שירה וסריגה שלא נחקרו במידה רבה כמו טכניקות הגוףנפש, יכולות ככל הנראה להביא לשינויים דומים. עבור אנשים שנמצאים בסטרס כרוני, כמו למשל כאלה שמטפלים בבני משפחה חולים, התרגול של פרקטיקות כאלה חשוב במיוחד, שכן כאמור הם נוטים להיות בעלי טלומרים קצרים יותר – אבל לא אם הם מתרגלים אותן. אני עצמי מטפלת ורכשתי כמה כלים שעוזרים לי להתמודד עם סטרס כרוני. זה לא אומר שהחיים שלי קלים. עבור כל אדם המשמעות של עמידות בפני סטרס היא מציאת האיזון. נדיר שניתן למצוא את האיזון הזה ולשמור עליו בקלות לאורך זמן. ברוב הגורף של המקרים מדובר בנקיטת פעולה על בסיס יומיומי כדי לשמר זאת.

*שם הספר שיצא בארה”ב  The Telomere Effect:ARevolutionary Approach to Living Younger, Healthier, Longer

(“”אפקט הטלומרים: גישה מהפכנית לחיים צעירים, בריאים וארוכים יותר”, בתרגום חופשי

 

“זכיתי בבית בחזרה. חיי השתנו מקצה לקצה”- לירן בסיום הסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

“במשך 34 וחצי שנות חיי לא זכור לי שעשיתי משהו למען עצמי, סוף סוף קיבלתי החלטה והלכתי אחריה עד הסוף . אין לי ספק שבזכות אותם חודשיים קסומים חיי השתנו מקצה לקצה. הדרך עוד ארוכה אבל ללא ספק אני בכיוון הנכון. הכלים אותם למדנו במהלך הסדנא נחקקו אצלי בראש וכל יום שעבר פשוט ניסיתי להשתמש בעוד כלי ועוד כלי ובכך לשנות את אותם הרגלים רעים. הדרך בה הועברה הסדנא , הסיפורים של חבריי גרמו לי לראות את הדברים הטובים שבי והדברים הרעים , מכל מקרה לקחתי משהו, מחלקם למדתי וחלקם היו לי למראה לדברים שאני חייב לשנות .

אין לי ספק שזכיתי בבית בחזרה , וכפי שכתבתי בתחילה סוף סוף עשיתי למען עצמי !

הסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

לעצור את הכעס בסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

הטיימינג בו בחרתי לעבור את הסדנא רגע לפני כניסתנו לבית החדש זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים !

מה שאהבתי בסדנא הוא ללא ספק הדרך בה הסדנא הועברה. לא אשקר, היו לי חששות להיחשף בצורה שכזאת אל מול אנשים “זרים ” , מהר מאוד ( אני מקווה ) הצלחתי להתגבר על הפחד הזה והתחלתי לשתף ולהיפתח . בנוסף נראה לי שהתמזל מזלי, זכיתי להשתתף בסדנא עם אנשים מדהימים שללא ספק אזכור לעוד שנים רבות .

יצאתי מהסדנא עם כמה גילויים ותובנות מאד חשובות, כמו:

  • מותר לכעוס אבל יש דרך
  • לדעת להבדיל בין אירוע קטן לגדול ולא להפוך כל אירוע קטן למלחמת קיום
  • לדעת לקחת פסק זמן בצורה מסודרת
  • לא מעט פעמים הגבתי מהמוח הפרימטיבי , אני בתקווה ליישם את הכלים שלמדנו ולהשתמש יותר במוח החדש .
  • היכולת שלי להיפתח בנושאים אישיים אל מול אנשים זרים .

אריאלה ושלומי הם צוות מנצח , לא יכולתי לבקש טוב יותר . ללא ספק למדתי משניכם המון ועל כך אני אסיר תודה .

תודה שהצבתם לי מראה מול הפנים, ותודה על כל המתנות שנתתם לכולם

כל מפגש עבר בצורה מרתקת. חבל שנגמר !”

תודה רבה

לירן ממרכז הארץ

מכתב מרגש שקיבלתי מ-י’ על תהליך השינוי המדהים שעבר מאז הטיפול והסדנא לשליטה בכעסים במכון רעות

י’, משתתף בסדנא לשליטה וניהול כעסים במכון רעות – “אני במקום אחר ממה שהייתי כשהגעתי לסדנא. הבנתי שאם לא אקח אחריות על עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי”

לאריאלה היקרה,

נמצא במקום אחר היום ממה שהייתי כשהגעתי לראשונה לסדנה. אבל בלי ההכוונה והייעוץ שלך, כלל לא בטוח שהייתי נמצא כיום באותה נקודה. הלוואי ואת הדברים שכתבתי יקרא מישהו שזה יוכל לעזור לו, ולהוציא גם אותו, אל דרך חדשה. אם יש סיכוי כזה, אשמח שהטקסט הבא יפורסם באתר מכון ‘רעות’ ובפרסומיו השונים.

בתודה והוקרה,

י. ממרכז הארץ

זאת הפעם הראשונה שאני אוזר אומץ ומעלה על הכתב את הסיפור שלי. אמנם אנונימי, אבל עדיין כותב וגם חושף. וזה לא קל לי.  נתחיל מההודאה הלא פשוטה שצריכה להיאמר: אני גבר כעסן ואלים. פשוטו כמשמעו. תקפתי את אשתי. התפרצתי עליה. הרמתי עליה ידיים. לא פעם ולא פעמיים. יכול לספר לכם עד מחר שהיא הוציאה אותי מדעתי. קיללה, רדתה בי, התעלמה ממני, השפילה אותי וסירסה את הגבריות שלי ועוד אלף תיאורים שישימו אותה באור מאוד אפל. אבל היא לא הסיפור כאן, והאמת? זה גם לא משנה. כי לאלימות אין הצדקה. ולקח לי לא מעט זמן להבין את זה.

הפעם הראשונה שהבנתי את זה היתה כשחנקתי אותה. לא ידעתי כיצד להתמודד עם הסיטואציה. מצב שבו נקלעתי לתסכול עמוק מההתנהגות הפוגענית שלה כלפיי. אז חנקתי אותה. לקח לי כמה רגעים לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואז קלטתי מה עשיתי. אז הבנתי שמשהו בי ממש לא בסדר. אחרי בירור קצר באינטרנט גיליתי שיש מקום כזה שנקרא ‘סדנה לניהול כעסים’ ברחובות. הרמתי טלפון. ענתה לי מנהלת הסדנה. אריאלה. נורא חששתי אבל החלטתי לנסות. אחרי פגישה אחת איתה, הבנתי. הבנתי שאני חייב עזרה. היא שמה לי מראה מול הפנים. לא ויתרה. אז נרשמתי. 12 מפגשים עם עוד 11 גברים ונשים שיושבים במעגל ומספרים על בעיות הכעסים וההתפרצויות האלימות שלהם. כל אחד ברמה אחרת. שם הבנתי שיש עוד הרבה כמוני. אני לא לבד. שם התחילה המודעות שלי לזה שאני לא יודע לקבל “לא”. לא מסוגל להתמודד עם תסכולים וכתוצאה מכך, מוציא אותם על הסביבה הקרובה אליי. בעיקר על אשתי. היא לא היתה היחידה. התפרצויות הזעם שלי, לעיתים קרובות, פגעו גם בהורים שלי, באחותי, בקולגה מהעבודה. פגעתי בהרבה אנשים. אבל יותר מכל, פגעתי בעצמי. והרסתי. את המשפחה שלי. את הקריירה שלי. את האישה שלי. את הבת שלי. הבת שלי. כל עולמי.

רק כשהיא נולדה בא השינוי האמיתי. למרות הטיפול, התפרצויות עדיין היו ברמה כזו או אחרת. עד שבעזרת אריאלה, הבנתי שאני פוגע בדבר היקר לי מכל וממשיך להרוס. היא היתה שם, כדי לייעץ ולהגיד לי את האמת בפרצוף. בלי לעשות הנחות. התעקשתי איתה, כעסתי גם עליה, ניסיתי לשכנע אותה שהיא טועה. שאני בסדר. והיא תמיד חייכה. שלחה אותי לדרכי עם כלים להתמודדויות, עם עצמי, עם הכעסים שלי. עם שאלות ובעיקר חששות. עד שהבנתי שאני לא מסוגל יותר להמשיך לחיות בצורה כזאת. אז קמתי ועזבתי את הבית. בעיקר כדי לא לפגוע יותר באישתי ובילדה. וכן, גם כי היה ממש ממש רע. שקעתי בבור עמוק. חור חשוך שפעמים רבות רציתי לזחול אליו ולצאת מהצד השני שלו דרך המנהרה שלוקחת אותך לעולם הבא. שם לא אפגע באף אחד, לא אצטרך להתמודד ויהיה לי שקט. אבל ההורים היקרים שלי וחברים טובים לא נתנו לי לזחול לשם. החזיקו אותי. תהליך גירושין נוראי ממש. האישה התהפכה, ניסתה לקחת לי את הילדה. מאבק מכוער. ימים חשוכים. שנתיים של סבל שבסופם קיבלתי את ההכרה שאני טוב לילדה שלי. שאני אוהב אותה. שלעולם לא אפגע בה.

חזרתי לאריאלה עוד מספר פעמים. לפעמים חזק יותר, לפעמים חלש. מקשיב, ולפעמים מתווכח. חוזר, ואחר כך בורח. עד שעם הזמן, פשוט הגיעה ההבנה. אם אני לא אקח אחריות על עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אז נברתי בתוכי, הפנמתי והסקתי לקחים, עד שהרגשתי בטוח בעצמי וגבר מספיק, כדי לצאת בחזרה לאוויר לעולם. לא אשקר. זה לא עבר לגמרי. כי גבר אלים הוא כמו אלכוהוליסט שנמצא בגמילה. מספיקה לגימה אחת כדי ליפול שוב ולחזור לטיפה המרה. זאת עבודה מתמדת. עם תסכולים, עם דחיות, עם אנשים – ובעיקר, כיום, עם הבת שלי. שנמצאת איתי כבר מרבית הזמן ונותנת לי את הכוחות.

עברו כמה שנים טובות. פה ושם יש עדיין דברים קטנים שיכולים לגרום לי להתפרצויות. היום אני יודע לזהות אותם ולתעל את הכעס שלי למקומות אחרים. לדעת להתגבר ולהתמודד, להכיל גם אחרים. ובעיקר – להכיל אותה. היא כבר כמעט שנה בחיים שלי. כשפגשתי אותה, הרגשתי שאני מוכן שוב לתת לעצמי להתאהב ולהתחיל התחלה חדשה. הייתי בעננים. וכמו שהמראתי ככה התרסקה נפשי לרסיסים כשהיא הושיבה אותי וסיפרה לי שהיא אישה מוכה.

כן. אלוהים שלח לי מראה. שם אותי בחייה של אהבה חדשה – שעברה אולי מאית ממה שאני העברתי את גרושתי. הרגשתי איך הבטן מתהפכת. לקח לי מספר ימים לעכל ולהבין את הסיכון, את המצב העדין אליו אני נקלע. אז הבנתי שאין ברירה. לקחתי אותה וסיפרתי לה. את כל הסיפור. מה עשיתי, מה אני, מי אני. שנייה אחרי זה, היא כבר לא תהיה איתי, הנחתי. אבל זאת זכותה המלאה לדעת מי הגבר מולה. והיא נשארה. והתאהבה. הכניסה אותי לחייה ולחיי ילדיה. התחלה חדשה. וככל שזה הולך ומתקדם הפחד גובר. הידיעה שהגרוש שלה הוא גבר אלים, שלא טופל, ומהלך עליה אימים גם היום – לא פשוטה. פתאום אני מוצא את עצמי מגן עליה, שומר עליה ומבטיח לה שלא יקרה לה שום דבר רע. פוחד מהרגע שאני אפגוש את האיש הזה. אעמוד מולו, מולי עצמי מלפני שנים לא רבות. מפחד ממה שיכול לקרות. ובעיקר – מעצמי. ממה שאני יכול לעשות. ומהחיים המשותפים שהיא כל כך רוצה לבנות איתי, עם הילדים שלה, עם הבת שלי. כי היא אוהבת אותי ובוטחת בי. מאמינה בי שהשתניתי.

כן. גבר אלים יכול לטפל בעצמו, אני יודע את זה. והוא גם יכול להשתנות. אבל עמוק בפנים תמיד נמצא החשש שהכל יכול שוב להתפרץ וההיסטוריה תחזור על עצמה. ומזה אני פוחד פחד מוות. פוחד שזה יכול לחזור. פוחד ממה שיקרה כשההורים שלה יגלו. פוחד שהיא יום אחד פתאום תיבהל ותחליט שהיא לא רוצה יותר. ובעיקר, פוחד שאפול שוב ואפגע ביקרים לי מכל. שאת המתנה המופלאה שאלוהים שלח לי – יחליף חלום בלהות שכבר הייתי בו. ולזה, אסור לקרות.

בתודה ובהוקרה רבה

י’ ממרכז הארץ

 

טיפ לחג הסוכות- איך לעבור את החג וחול המועד בנעימים ללא כעסים ומריבות מיותרות

סוכות “ושמחת בתגיך” ללא כעסים

שלום לכם,

אני רוצה לתת לכם טיפ חשוב לכבוד חג סוכות ובמיוחד לקראת חול המועד שיעזור לך לעבור בנעימים ובשלום את החג עם כל הסובבים אותך.

אני קוראת לתקופת חול המועד- שטח אש, וזאת למה?

היות והתקופה הזו מועדת לפורענות ויכולה להצית כעסים רבים ומריבות מיותרות, שאח”כ כשנרגעים, מצטערים עליהן וזה יכול לקרות אצל כולנו ולא רק אצל אלו שיש להם נטייה להתפרצויות

(על אחת כמה וכמה שהם צריכים להיזהר בתקופה הזו).

ולמה חול המועד מועד לפורענות?

זו תקופה ארוכה שנמצאים ביחד, די צפוף רוב הזמן, ללא הפוגות שבד”כ יש לנו כשאנחנו הולכים לעבודה, ללימודים, לפעילויות שונות, לסידורים, לתחביבים , וכד’.

אין בי”ס, חוגים, מסגרות חינוכיות אז גם הילדים נמצאים כל הזמן בסביבה וכמובן, שרוצים לבלות ביחד וליהנות אבל מה לעשות זה גם מעייף וקשה, הם רבים ביניהם, דורשים דברים,

הם זקוקים לשעשוע , הם גם בוכים, מה ש”מחרפן ” הורים רבים ומעלה להם את סף הלחץ וקשה להם להכיל את הבכי והיללות והמריבות של הילדים.

לפעמים, אין פרטיות כי גם המשפחה המורחבת נמצאת הרבה בסביבה וקשה בתוך סיר הלחץ הזה. אין לאן ללכת, להירגע ולנשום.

אין גם לגיטימציה להתרחק ולהיות עם עצמי.

יש צורך בטיפול שוטף בילדים, בבית, בהתארגנות לטיולים, לנסיעות וכד’. יש,לפעמים, גם עבודת אירוח לעשות ואי אפשר לברוח ולהתחמק מזה.

השהייה ביחד יכולה להעלות יותר את הקונפליקטים הרגילים, ואת הקונפליקטים הישנים או הרדומים, יש יותר הזדמנויות להעלות נקודות חיכוך וחילוקי דיעות, מה שבקלות יכול להדליק

כעסים, לחצים וסכסוכים.

אז, מה עושים?

קודם כל, מכניסים את המידע הזה טוב טוב לראש ולמודעות ומתנהלים כמו בשטח אש בזהירות יתירה, מה שאומר שלא לכל דבר צריך להגיב, לענות, להיות צודק, לנצח, להיות חזק, להאשים, ואפשר

עבור לסדר היום על דברי פעוטים וקטנים, גם היותר גדולים, בלי לפתח מריבה על כל דבר.

תזכרו, אם מזמינים אתכם לריקוד השיגעון, אתם לא מוכרחים להיענות להזמנה. אתם לא חייבים לרקוד את ריקוד השיגעון.


שנית, אם צפוף לכם בנשמה ואתם צריכים קצת התאווררות, ורוצים קצת להתרחק ולהיות בשקט עם עצמכם, אל תפתחו מריבה לצורך זה (לפעמים, כשמרגישי חנוקים עושים את זה בצורה לא מודעת)

שתיתן לכם לגיטימציה להתרחק, אלא דברו אחד עם השני בצורה ישירה ופתוחה על הצורך שלכם ומתוך כבוד והסכמה הדדיים, תלכו כל אחד לכמה זמן לנוח מהכל, לשקט שלכם, בלי יסורי מצפון

או אשמה שאתם עושים משהו לא בסדר.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה “כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים” לחצו על הקישור

אני מאחלת לכם חג סוכות שמח ורגוע

אריאלה

מהי המוטיבציה העיקרית שעוזרת ליצור שינוי בחיים ומהם סוגי המוטיבציה החוסמים אותו / אריאלה מלצר

לעשות שינוי זה לא פשוט.
לשנות הרגלים ודפוסי התנהגות של שנים רבות זה עוד יותר לא פשוט, אף קשה מאד.
מי כמוני שעוסקת כבר 34 שנים בטיפול ובעזרה לאנשים ליצור את השינוי הרצוי להם בחיים, הן בינם לין עצמם והן בינם לסביבה שלהם, יודעת כמה זה קשה וכמה מכשולים, מהמורות ועליות וירידות יש בדרך.

כתבתי כבר בעבר על השינויים ההכרחיים שאנשים בכלל צריכים לעבור כדי להצליח ביצירת השינוי שלהם בחיים וגם התמקדתי במיוחד בשינויים שאנשים כעסנים, שיש להם “פתיל קצר” חייבים לעבור כדי לנהל את חייהם ברוגע, בכבוד ובאסרטיביות. (למטה בסוף המאמר תמצאו את הקישור הישיר למאמר “15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה”)
היום אני רוצה לחדד עוד יותר את הדברים ולהתמקד ב-4 תתי שלבים של המוטיבציה והנכונות לשינוי.

ניתן לראות את הנכונות לשינוי בכמה שלבים ולפי השלב שבו האדם נמצא כך יהיו בהתאם גם התוצאות.

תחילה חשוב להבין שכחלק מובנה וטבעי מתהליך השינוי עולה התנגדות לשינוי אצל רבים מאיתנו. ככה זה. כי זה מפחיד, קשה, לא ידוע ולא ברור מה יהיה, כי זה חדש וחדש הוא תמיד לא ידוע, אין בו וודאות, יש חשש להיפגע ואילו כולנו אוהבים את אזור הנוחות ואזור הביטחון המוכר והידוע, גם אם יש בו חסרונות, קשיים ומחירים. לפחות אנחנו יודעים איך זה עובד.

בתהליך השינוי יש נגיעה במקומות כואבים, קשים, מעוררי חרדה ולא נעימים במיוחד אם יש גם קשיים, נפילות וכישלונות של חזרה לדפוסים הישנים הקודמים ולכן אנחנו מחפשים את המקום המוכר, הידוע, הוודאי והבטוח, שאנחנו רגילים אליו.

4 השלבים של הנכונות לשינוי הם:

1. החיפוש אחר עזרה לשינוי נובעת מסמכות חיצונית שמכריחה את האנשים לעשות שינוי. לדוגמא, כשהכעסים כבר הופכים לאלימות ובית המשפט החליט שהאדם חייב לעבור טיפול במסגרת טיפולית מתאימה ורק אחרי זה יהיו הקלות בעונש. זה יכול להיות בית משפט, שרותי רווחה, שירותים שניתנים בכלא וכד’. התהליך הטיפולי נכפה על האדם ולא נובע מרצונו האישי. לפעמים, גם כאשר נקודת המוצא היא כזו, עדיין האדם יכול במהלך הדרך לשנות את המניע והמוטיבציה שלו שתוך כדי שהותו בתוך תהליך השינוי כצופה מהצד , זה יכול לשכנע אותו ולהביאו למצב שהוא ירצה בעצמו כבר את השינוי כמשהו אמיתי מתוך צמו ולא רק כלפי חוץ בלבד.

2. האנשים מחפשים עזרה ומוכנים להיכנס לתהליך שינוי רק כדי להתחמק מביקורת או לרצות את האחרים כדי שיוכלו לעמוד בציפיות של האחרים מהם. האדם מגיע לטיפול לא מתוך רצונו האמיתי בשינוי אלא מתוך לחץ שמופעל עליו כזה או אחר והאדם מרגיש שאם הוא לא יכנס למסגרת של שינוי , הוא יאבד ו יפסיד משהו שחשוב לו. לדוגמא, בת הזוג שלוחצת על בן זוגה, כפי שאני קוראת לזה ..”או שאתה הולך (לטיפול/סדנא ומשנה את התנהגותך ואת התפרצויות הכעס שלך) או שאתה הולך (מהזוגיות שלנו ולא נהיה ביחד)” או מקום העבודה דורש שינוי אחרת יפוטר, לחץ מהמשפחה וכד’.
מתוך הברירות שעומדות בפניו, הברירה ללכת לטיפול נראית לו הכי פחות גרועה עם המחיר הכי קטן עבורו והוא מוכן לסבול אותה העיקר לא לאבד את הזוגיות ואת המשפחה אך לא באמת נמצא שם עם כל לבו כדי לשנות. עדיין מחזיק באותן עמדות, לא רואה סיבה לשנות את התנהגותו, מצדיק את עצמו, מאשים את סביבתו ואת האחרים , מגלה התנגדות נמרצת ולא פתוח לקבל דברים חדשים שיעזרו לו לבצע את השינוי. נכנס לתהליך השינוי כדי לסמן v , לרצות את האחרים, ולהוריד מעליו את הלחץ. גם כאן האנשים יכולים להשתנות בדרך וש”לא לשמה יצא לשמה”, כלומר, מבלי שהוא התכוון מלכתחילה, הדברים נכנסו לתוכו ושכנעו אותו והמניע לשינוי הפך להיות מניע אישי, אמיתי וכן.

3. האנשים כבר מבינים שהם צריכים לעשות שינוי אבל הם לא ממש מרגישים את זה בתוכם.
האנשים כבר מבינים שהבעיה נובעת מהם, שהם צריכים לעשות משהו עם ההתנהגות שלהם אבל קשה להם להודות בה בגלל פחד מפני פגיעה בהם או שישתמשו לרעה בהודאה שלהם והם יפגעו בעתיד או עדיין קשה להם לוותר על המקום והיתרונות שזה נתן להם, עדיין מכחישים חלק מהדברים, קשה להם לראות את החלק הלא יפה בתוכם ועוד לחשוף אותו בפני אחרים או עדיין לא מרגישים את הצורך ההכרחי לשינוי ומרגישים שיש להם עוד למה לחכות. הם ימצאו תירוצים למכביר למה לא להיעזר בטיפול או במסגרת שתעזור להם לעשות שינוי. הם יגידו שזה יקר, רחוק, לא מתאים, לא מצא חן בעיניהם ועוד כיו”ב.
ואם כבר יגיעו לטיפול או לסדנא יש סיכוי סביר שיהיו אמביוולנטיים מאד, רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ, ישבו כאילו ביציע ויצפו מהצד, יגלו התנגדות רבה במסווה של רצון לשינוי ונשמע מהם הרבה את המשפט “כן, אבל…”, יחפשו איפה זה לא עובד, יחפשו צדק, ישאלו שאלות רבות כמו “ואם..ואם…?” ועוד ועוד כדי להראות שזה לא יעבוד.

כאן מוקד השליטה החיצוני יכול להפוך יותר מהר למוקד שליטה פנימי כלומר, שהצורך לשינוי ינבע מהאדם עצמו ולא מלחץ חיצוני לאדם אלא מתוך רצון והכרה בבעיה שלו ומתוך מחויבות אישית שלו לתהליך השינוי.

4. יש לאנשים מוטיבציה פנימית מלאה ושלמה, גם שכלית וגם רגשית, הנובעת אך ורק מתוך עצמם ועולמם האישי כדי ליצור לעצמם את השינוי בחיים שלהם. השינוי הוא כבר בשבילם ולמען עצמם ולא תלוי כבר באף אחד ובשום דבר. הם כבר מוכנים לקחת אחריות על מה שקורה להם ועל התנהגותם. הסבל שלהם כבר כל כך גדול, שהם מוכנים כבר לעשות הכל ובלבד שהמצב ישתנה. יש כאב גדול גם בתוך העולם האישי הפנימי וגם כאב רב על הפגיעה והסבל שנגרמים לאחרים בשל ההתנהגות שלהם. יש כבר הבנה שההפסדים כבר גדולים מידיי והמחיר כבד מאד, גם האישי וגם של הסובבים וזה נמאס להם והם לא מוכנים לשאת את זה יותר. זו המוטיבציה שיוצרת באמת שינוי אמיתי ולטווח ארוך.

הכאב והמצוקה שלהם כאן כל כך גדולים שהאנשים מוכנים לעשות הכל וכל דבר שיידרש מהם, גם אם זה קשה להם או מפחיד אותם, והכל במטרה לשנות את החיים שלהם ושל הסובבים אותם אחת ולתמיד. האדם הזה נחוש וחדור מטרה ואינו מוכן יותר לחיות את חייו כפי שהיו עד כה. הוא מבין שאין לו יותר תירוצים או פתחי מילוט. אין טעם יותר להכחיש ולטשטש את הסיבות והמניעים או לחפש מי צודק ומי אשם. האדם מבין שהבעיה היא אישית שלו והוא ורק הוא צריך לעבור את כל הדרך כדי לעשות שינוי אמיתי ולטווח ארוך לכל החיים. אדם זה שמונע לשינוי מתוך המוטיבציה הפנימית החזקה הזו אומר לעצמו בנחישות שהוא ישנה את חייו ויהי מה, לא משנה מה הוא יעבור בדרך וכמה זה יהיה קשה. הוא יעשה הכל, מה שיגידו לו המומחים, שהוא בחר בהם לסמוך עליהם שיעזרו לו בתהליך השינוי, גם אם לא יתחשק לו, גם אם זה יפחיד או יכאב בדרך. הוא מבין שזה חלק מהתהליך ואי אפשר לדלג עליו.
זה מה שמביא באמת שינוי אמיתי וזה הרגע שבעקבותיו מתחולל שינוי.

לסיום, כל עוד האדם נותן לעצמו, הנחות, הקלות ופטורים עם פתחי מילוט, מספר לעצמו סיפורים ונותן לעצמו תירוצים, מוותר לעצמו, מתכחש לבעיה או מחפש עדיין אשמים, לא יחול אצלו שום שינוי אמיתי ומהותי וגם אם ישתנה משהו, הוא יהיה זמני ושטחי והאדם יחזור לסורו במהרה.

כל עוד האדם לא מוכן לברר בתוך עצמו מה חלקו בעניין, מה הוא צריך לעשות, איפה זה שלו ואיפה זו האחריות שלו, לא יהיה שום שינוי אמיתי וקבוע בחיים שלו.
כל עוד האדם לא ויתר באמת על האופציה לחזור לדפוסי ההתנהגות הישנים, כל עוד הוא לא מוכן לגעת בעצמו, לקבל עזרה או לקבל ולהכניס לעולמו לבדיקה דברים חדשים שלא מוכרים לו ואף נוגדים את מה שהוא מכיר, יש סיכוי שהוא ימשיך בדפוסי ההתנהגות הישנים שלו. לעיתים, רק כאשר האדם עומד בפני שוקת שבורה והוא רואה שההפסדים שלו עולים על הרווחים והמחיר יקר מידיי, ומשהו בכללי המשחק השתנה, הוא מגיע לנכונות שנובעת מתוך ההכרה הפנימית והרצון הכן שלו והוא בשל ומוכן באמת ליצור שינוי בחייו.

לבסוף, המוטיבציה שבאמת מחוללת שינוי משמעותי ומהותי בחיים של האדם היא המוטיבציה מהסוג הרביעי, לפיו האדם עצמו הוא זה שרוצה לשנות משהו חשוב בחיים שלו, השינוי הוא בשבילו, למען עצמו, בלי קשר למה שאחרים עושים או אומרים, מתוך הכרה ומחויבות ותוך לקיחת אחרית על תהליך השינוי שלו, על כל מה שכרוך בו. זה הזמן שבעקבותיו מתחולל השינוי האמיתי והקבוע.

לקריאת המאמר ” 15 הדיברות איך לעצור את הכעס הזה? “ , לחצו על הקישור

איך לשחרר את הכעס / אריאלה מלצר

הכעס מלווה אתכם בחלק גדול משעות היום? אם כן, הרי שזה בכלל לא נעים לחיות כך כשהכעס הוא חלק נכבד מעולמכם הפנימי ומחייב היומיום שלכם. הוא מעיק, מכביד, מציק ומטריד. היום אני אראה לכם כמה דרכים איך להשתחרר מהכעס שלכם.

בואו נראה תחילה ממה בעיקר נובע הכעס –

לשחרר את הכעס עם מכון רעות

הוא נובע בין היתר בגלל הפרוש שאנחנו נותנים למצבים ואירועים שונים כשהפרוש הוא בד”כ סביב המחשבות “מאשימים אותי”, “חושבים שאני לא בסדר”, “פוגעים בי”, “מזלזלים בי ” ועוד מחשבות דומות כשהמשותף לכל המחשבות האלה הוא שאנחנו מרגישים לא בסדר, מאוימים, פגועים, מותקפים וחסרי ביטחון. ואז כל הפעולות שלנו הופכות להיות אוטומטיות מתוך מטרה להגן ולשמור על עצמנו מפני הפגיעה שאנו חווים. כל הרצון שלנו הוא להיות בסדר, לצאת צודקים, החכמים,, לנצח, ולהיות החזקים ובעלי הכוח. כך כולנו פועלים.
ואז אנחנו נכנסים למאבק כוח מי מנצח. כאילו יש מכסה  של מנצח אחד, לפיה אם אני ניצחתי – השני הפסיד ואם הוא ניצח- אני הפסדתי.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר שיהיו שני מנצחים.

איך עושים את זה, אתם שואלים?

א. ראשית, כדאי לדעת שהכוח האמיתי שלנו לא נובע מהאחרים ומהניצחון עליהם אלא הכוח האמיתי שלנו נובע מתוכנו מתוך העולם הפנימי שלנו, גם אם אתם מרגישים חסרי ביטחון. אתם פשוט עוד לא התחברתם לכוח שלכם. אנחנו הם אלה שקובעים אם ניצחנו או הפסדנו, לא אף אחד אחר כי זה תלוי רק בנו ומה אנחנו חושבים. וברגע שאנחנו הם הקובעים, אנחנו כבר לא תלויים יותר לתחושת הביטחון שלנו באחרים ובמה שהם אומרים או חושבים עלינו.

בואו נמחיש את זה. אם למשל, מישהו, יגיד לכם מה זה זוג הקרניים האדומות שצמחו לכם על הראש וזנב סגול על הגב? אתם תבדקו? תלכו לראי? תכעסו או שתחייכו בגיחוך ? זה לא יעצבן אתכם בכלל. למה? כי אתם יודעים בוודאות שאין לכם קרניים אדומות וזנב סגול. וזה כל העניין. אם אנחנו או חלק מתוכנו לא חושב את מה שהזולת אמר עלינו, לא רק שזה לא מעצבן אותנו, זה אפילו מעורר בנו גיחוך וצחוק. וככה אנחנו נשארים רגועים ובטוחים ואין בנו שום צורך להיאבק על שום דבר.

ולכן, הדרך לעשות זאת היא לראות את הכוח שבתוכנו ולהתחבר אליו, לראות את כל הטוב שבנו ולתת לעצמנו הערכה ומחמאות .זה אכן, לא פשוט לביצוע אצל אלה שלא בטוחים בעצמם אבל ככל שתחפשו בכל מצב ובכל זמן את הדברים הטובים שבכם ותעריכו אותם אצלכם, כך תצליחו יותר להרגיש בטוחים ומחוזקים.

ב. שנית, אנחנו יכולים להחליט שלמען היחסים שלנו עם אחרים במיוחד עם אלו החשובים לנו ובגלל שהיחסים איתם חשובים לנו, אנחנו רוצים שיהיה מצב שבו גם האחרים מנצחים וגם אנחנו.  

.win win situation.  

כך כולם ירגישו מסופקים ובטוחים, לא ירגישו מותקפים ופגועים ואף אחד לא יתחיל מאבק כוח עם אף אחד.

ואיך עושים את זה?
משחררים, מרפים ממאבק הכוח ומהצורך לנצח, גם אם זה מרגיש נורא קשה לעשות בהתחלה. עוזבים את העניין. מחפשים את נקודת החוזק שלנו ונאחזים בה, כלומר במה אנחנו חושבים על העניין ובו זמנית, מנסים לראות גם את הזווית של השני. גם לתת מקום גם לעצמנו אך גם לזולת. אם אין עם מי לדבר או שאין שיתוף פעולה מסיבה כלשהי מהזולת, עזבו את העניין, עצרו בנימוס ובצורה מכובדת את השיחה כמו “אני מצטער, מאד קשה לי עכשיו, נדבר בהמשך כשנירגע”. תרפו , שחררו. אל תיכנסו למאבק כוח שבסופו של דבר שניכם יוצאים פגועים ומפסידים.
כשתהיו רגועים, תחזרו לדבר אחד עם השני, אם יש עם מי, כדי שכל אחד מכם יוכל לשמוע את השני. כך אתם מכבדים זה את זה, ונותנים הכרה ולגיטימציה לצרכים של כל אחד מכם עוד לפני שמצאתם פתרון. הפתרון הוא פחות חשוב מההכרה ומהמקום שאתם נותנים אחד לשני ולצרכיו, כשאתם בדיאלוג ומקשיבים ברוב קשב. עצם הדיאלוג המכבד, הפתוח והגלוי ממיס את הקונפליקט ומכאן כבר יבוא הפתרון המתבקש והאפשרי.

למשל, על הכביש כשמישהו מנסה להשתלב בתנועה, אל תיאבקו בו ותגידו לעצמכם אני הייתי פה קודם, זו זכותי כאילו יש לכם הערת אזהרה על המקום ועוד ניידת, תנו לו להשתלב. הרי זה בסה”כ עוד דקה שתיים. הרי זה לא העניין. אתם רוצים לצאת החזקים, הקובעים ובעלי הכוח. אז דווקא תנו לו את מה שהוא זקוק. כי דווקא כשאתם נותנים אתם יוצאים גדולים כי אתם הם שמחליטים לתת ואז אתם בעלי הכוח. גם יצאתם גדולים, גם טובים, גם בסדר וגם בתחושת חוזק.

מאבק הכוח דומה לשני אנשים שמושכים חבל. כשאחד מרפה, מה קורה? גם השני מפסיק כי לשני אין יותר עם מי לנהל מאבק וזה נפסק. מי קבע שזה יפסק? מי שהחליט לשחרר ולהראות.

תזכרו, להרפות זה דווקא כוח. וזה הרעיון כולו: כשאתם מפסיקים להיאבק, לריב ולהתווכח על הצדק שלכם, אין  יותר עם מי להיאבק ואז המאבק, הוויכוח או הריב נפסקים. אולי יש תחושת אי נעימות אבל לא כעס, מריבה ופגיעה בעצמנו ובאחרים.
לא שווה את זה? לדעתי, כן.
נכון, למי שמורגל לחפש צדק, רוצה לצאת הצודק, המנצח ובעל הכוח הבלעדי וגם רוצה שהאחרים יאשרו לו את זה ויסכימו איתו, זה יכול להיות קשה בהתחלה אבל צריך להתחיל עם משהו ועם תרגול שוב ושוב, הדרך הזו תיעשה מפעם לפעם יותר קלה והסיפוק שלכם מעצמכם יהיה רב ואתם פשוט תפסיקו לכעוס כל הזמן.

למדתי להיות קשוב, להבין ולקבל את דעות האחר. תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

למדתי להיות קשוב, להבין ולקבל את דעות האחר. תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

אני אתחיל עם זה, שאחת הבעיות המרכזיות שלנו כבני אדם היא תחילה להבין “האם בכלל יש אצלנו בעיה” ? מה אנחנו עושים לא בסדר ?

מבחינתי, הסדנא גרמה לי להבין, אם זה דרך החברים בה ואם זה דרך המנחים, שישנם עוד צדדים שאני לא רואה, מפספס, מישהו שחושב אחרת ממני (שלא חייב להסכים איתי). כך למעשה, מבחינתי קיבלתי מתנה ענקית לעצמי.

לדעתי, החוזקה העיקרית של הסדנא היא, הכוח/האפקט של הקבוצה והשפעותיה. כוונתי היא שכל אחד וסיפוריו, דרך ההשקפה, השיקוף, הוא עוצמה אדירה ! מה גם שזכיתי בחברים כל כך מגוונים

פתיל קצר

התפרצות כעס

ושונים ממני, שנתנו לי באופן אישי עוד נקודת מבט ופרופורציות לחיים ולהמשך בכלל. בסדנא, קיים פן של “שיחות קבוצה” בהם כל אחד מדבר את עומק ליבו, לרוב ללא חסמים (חלק עוצמתי בהחלט), בנוסף קיים פן של “כלים להמשך”. כלים אלו אומנם קלים להבנה (לי בכול אופן), אבל מאד קשים לביצוע.

אני חייב לציין כי לאדם פרקטי/רציונאלי שכמוני, הכלים הללו מאד יעילים ומועילים, לדוג’ עקרון ה- 90%/10%, הצומת ורבים נוספים. אני כותב וזה מצחיק אותי איך אני מתבטא, צד שלא היה קיים אצלי במיוחד. חחח….

ללא ספק קיימת המון מחשבה מאחורי כלים אלו, שישמשו אותי בעתיד בכול דבר בחיי.

אריאלה ושלומי היקרים, כל אחד בדרכו המקצועית והאישית, עם הנימה הישירה/עדינה, שיקפו ותרמו לי להבנה הפנימית שלי, באיך נכון להסתכל על דברים , כיצד לשנות . ללא ספק העומק והחדות שלכם, לא תמיד היתה פשוטה להכלה, אבל בסופו של יום היתה מדויקת ויעילה.

כשהגעתי לסדנא בלי יותר מידי ציפיות, כבר במפגש הראשון, היה ברור לי שיש פה כוח עוצמתי, שלא הייתי ערוך אליו, וזה “אפקט הקבוצתיות”. אהבתי מאד לראות את הכוח שיש לחברי הקבוצה על האינדיבידואל, למרות שהשיקופים לא פשוטים כלל (בטח מהזווית שלכם כמנחים שהיא לרוב נכונה ומדויקת). דרך האחר קיימת פה המון למידה והפנמה על עצמך אתה (שהרי כולנו פה מאותה סיבה עם קווי דמיון כאלו או אחרים), דרך הסיפורים ותגובות האחר אתה מבין איפה אתה…. וזה נותן המון כוח להמשך, כאשר הכלים הפרונטאליים, לי נותנים רק חידוד סופי להצלחה של התהליך.

הקבוצה וניהולה כמובן, רק נתנה לי כוח להצליח בלבטא את הרגשות שלי ללא חשש מול מי אני עומד (אם זה בעובדה ובטח ליד בת הזוג), בלי אגו, אמיתי, ישיר עם המון כוח.

  הדברים המשמעותיים ביותר שקיבלתי מהסדנא, שהיוו חידוש עבורי הם:

  • פרופורציה ופרספקטיבה – כל סיפור וסיפור של חבר בקבוצה, הוא עולם ומלואו, דרכו אני משקף לעצמי “און ליין” ,איפה אני במציאות של הסיפור ? כמה אני מושפע ממנו ? איפה זה פוגש אותי ? כמה אני מזדהה/או אפילו אולי לא מתחבר ? שהרי כשזה נשמע ממישהו אחר, דברים מקבלים פרופורציה שונה לחלוטין להבדיל ממקרה בו זה נשמע ממך, דרך זה קיבלתי המון כוח ולמידה.
  • פתיחות – כבר במפגש הראשון דמעות החלו לזלוג, מה שעורר בי התפעמות מטורפת, ונתן לי המון כוח להיות קשוב, עם המון רצון ולשמוע ולשתף. לדעתי, הסדנא הביאה אליה אנשים כל כך אמיצים שמוכנים לחשוף ולשתף את נבכי נשמתם עם הסיפורים הכי קשים להם. פתיחות כזו מאד קשה למצוא בעולם היום יומי בו אנו חיים, ולכן זו היתה הזדמנות מדהימה שקיבלתי במתנה.
  • להיות אני (אמיתי) – אתה לומד בסדנא ממפגש למפגש כי לא עובד, בטח לטווח הארוך, לא להיות אמיתי עם עצמך ואל מול האחר. אותי זה תופס בעיקר בצד הרגשי, אני חושב שאני די מגדיר את עצמי כאדם רגיש, העניין הוא, שאני מאד שומר על הרגש הזה, ממקום שהוא דיי הגיוני, וזה לא להיפגע, להיות חשוף. למדתי כי לבטא את הרגש הזה, לחשוף אותו, להתגאות בו, גם כלפיי עצמך וגם כלפי האחר, הוא כוח מטורף !!!
  • ישירות וכנות – שתי התכונות הללו אילו תכונות שלא קל להכיל אותן ביום יום ובטח בסדנא, במיוחד כאשר אתה יודע שהביקורת כלפיך צודקת. לאורך הסדנא אנשים משקפים לך באופן ישיר וכנה ללא חסמים, בעוד אריאלה ושלומי (כל כך מחודדים) משמיעים לך משהו שאתה “עוד לא הבנת” בתוך תוכך, וזה משהו שהוא כל כך קשה לשמוע, ולא מניחים לך עד שזה מחלחל ! אם זה רלוונטי אליך, יום יומיים אחרי, זה מחלחל ואתה מבין את כוונתם העוצמתית, ואם זה כלפי מישהו אחר בסדנא, אני כבר עובר את התהליך “און ליין”.
  • לקבל את השונה – החברים שהגיעו לסדנא כל כך שונים במהותם ובסיפור חייהם.

דרך זה, למדתי להבין טוב יותר, כמה חשוב לקבל את דעות האחר, להיות קשוב רגע, לנשום שנייה לפני תגובה, שהרי אם באמת תקשיב, יש לך כל כך הרבה ללמוד. מה גם שלהקשיב (כמה שזה נשמע פשוט) יש אפקט ישיר על האחר, בזה רק תרוויח ואף תלמד. ברגע שאתה נותן הרגשה של מקום, הקשבה, קבלה, הבנה, לאחר, השיח ביניכם משתנה לחלוטין !.

שני מנחים עם אישיות מופלאה, שכל כך משלימים אחד את השני במעשיהם ובדבריהם !!! תודה שהיתה לי הזכות להיות חלק מהסדנא שהנכם מנהלים ומובילים עם כל כך הרבה רגש ותובנה.

אריאלה – כל כך שמח שלקחתי חלק בסדנא שלך, הכול התחיל משיחת טלפון מהוססת, בה גרמת לי להרגיש כבר שייך, כבר שם הבנתי שאני יכול לעבור תהליך.

במהלך הסדנא הוקסמתי מהגישה והדרך בה העברת את המסרים, השיקוף, עם כל כך הרבה כנות וישירות, כל כך חדה ועם זאת רגישה מאד.

שלומי – המכסה המושלם של אריאלה, רגיש בצורה בלתי רגילה, כל כך קשוב שזה ממש נתון להערצה שלי אליך. כל כך מדוד ושנון במילים, נותן הרגשה מופלאה בדבריך.

אולי נשמע קצת מנופח, אבל זו האמת שלי אליכם, אתם צוות מופלא, ועושים את זה טוב כל אחד בדרכו האישית.

למדתי מכם המון ומקווה לקחת את זה להמשך החיים. שמחתי מאד להכיר את שניכם ולהיות חלק מהסדנא הזו !

אין הצעות לשיפור, רק לשימור, תישארו כפי שאתם !!

רואי (מרץ 2017)

“הצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס-השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש וצומצמו משמעותית אירועי הזעם בבית ובעבודה”

“הצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס-השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש וצומצמו משמעותית אירועי הזעם בבית ובעבודה”

אני חושב שהצעד הראשון והמשמעותי ביותר היה לוותר על הכעס. ההבנה שהכעס משמש אותי ככלי, שאני, “חרף רצוני”, בוחר להשתמש בו למה שאני חושב בטעות כמקדם את רצוני, היא בהחלט נקודת מפנה. השתחררתי לחלוטין מהזעם בכביש, צומצמו במידה משמעותית אירועי זעם בבית ובעבודה. למדתי להביט על דברים בחמלה, בהבנה והכי חשוב, להבין שרוב הדברים שגרמו לי להתפרצויות לא נעשו בכוונת זדון, אירועים קטנים ולא חשובים שהזינו את המפלצות שקיימות רק אצלי בראש ופורשו על ידי, בטעות כמובן, כסכנה קיומית, כפגיעה מכוונת ומאיימת, התכווצו לממדיהם הפרופורציונאליים.

התפרצות זעם

להתפרץ בזעם

  • מה שאהבתי ביותר בסדנא הוא היכולת להביט מן הצד על סיטואציות שמעלים החברים, על תגובותיהם ועל דרך ההתמודדות שלהם – מפתיע בכל פעם מחדש, כמה קל להבין אירוע, לנתח אותו ולבחור בפתרון שאינו התפרצות געשית, כמתבונן מהצד ולא מתוך עין הסערה.
  • כך מצאתי את הסיבות האמיתיות לחלק מ”הפצצות” שהיו טמונות בי. כך זיהיתי טעויות התנהלות שלי והצלחתי בזכותם של אחרים להביא להקלה הולכת וגוברת בחיי שלי.
  • ערך נוסף של החוויה הקבוצתית הוא חוסר היכולת לאורך זמן, “לשקר את השקר הקטן שלי”. “סיבות” וסיפורים שעושים רציונאליזציה להתפרצויות שלי, המצדיקים אותן לכאורה, התפרקו מערכן למול הקבוצה ואפילו כבר מעצם ביטויים בקול רם…
  • בסדנא גיליתי כמה דברים משמעותיים עבורי :
  • זה לא אישי נגדי
  • אני לא בסכנה ואין סיבה שאגיב כמו הלום קרב – יש בעולם פחות מפלצות וסכנות משנדמה לי
  • אני חי בשטח אש (עייפות, לחץ זמן, אחריות מקצועית ומשפחתית וכו’), ולכן עליי להתנהל מתוך מודעות לסכנות שבשטח האש
  • השליפה המהירה, האינסטינקטיבית, העוקצנית/פוגענית לא מעידה על אינטליגנציה. דווקא התגובה הזו, שהערכתי כל כך, היא תגובתו של המוח הפרימיטיבי. למדתי להמתין רגע ולהפעיל את מתג המוח החושב, זה שיכול לתת תמונת מצב כוחותינו רחבה ואמיתית יותר וגם זה שיודע לתמחר, להעריך השתלשלות אירועים ותגובה נגדית ושוב מחיר.
  • אני לא חייב להוביל את האירוע, אני לא חייב להציל את המצב, לא תמיד זה באחריותי ולא תמיד אני חייב להשוויץ ביכולת שלי לנהל אותו. לפעמים אני פשוט לא חייב.
  • להקשיב. לראות את האחר, איפה הוא עומד, מה הוא באמת מנסה לומר, מאיפה זה בא לו, איפה הוא פוגש אותי, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה.
  • שלומי ואריאלה המנחים– איך לומר, בהתחלה לא היה קל… J. לי באופן אישי היה מאוד קשה עם התיאטרון, אבל דווקא הוא היה לי שיעור נוסף. למדתי לחיות עם קיומו של התיאטרון בחדר, בלי לנסות לתקן אותך, בלי לאפשר לקושי להפריע לקבל את מה שלשמו באתי, אפילו למדתי להפריד בינך לבין התיאטרליות שלך. למדתי לא לנסות לתקן אותך, אפילו לא לרצות. קיבלתי מכם המון. מחוסר הפשרנות הכל כך לא שיווקי שלך, הלא מתחנף, המעצבן, כזה שמאלץ אותך מראש לדבר אמת, בלי סיפור כיסוי. הרגשתי, שלומי, שאתה רואה אותי, שאתה רואה את כולנו. ממבעי הפנים שלך וממשפטיך המעטים והמשמעותיים ידעתי שאתה מזהה, מפנים ומכיל אותנו. חשתי ממך חמלה. נסכת בי תחושה של בטחון. אני אסיר תודה, בימי קדם בטח הייתי צריך להישבע לכם איזו שבועת אבירות, אבל בעולם קפיטליסטי אני טוען לפטור.

אני רוצה להמשיך במפגש חודשי – עצבניים מועדים לא אנונימיים (ערב, יום חול). לא הדרכה אלא שיתוף והצהרה ובעיקר המשך ההתעסקות בדבר, להישאר בתהליך (כל עוד אתה סטודנט יש בך המון פוטנציאל, אחר כך אנחנו בסך הכל מה שהצלחנו לעשותJ)

עופר (מרץ 2017)

 

“אריאלה שינתה לי את הגישה לחיים. חיי השתנו ב-180מעלות!!!”

א.ח אני בוגר “סדנת שליטה בכעסים של מכון רעות” בניצוחה של אריאלה מלצר התותחית !!!!

התפרצויות זעם

התפרצויות זעם

אריאלה שינתה לי את הגישה לחיים !!!

בן 42, נשוי+3, מתגורר בתל אביב.

חיפוש אקראי באינטרנט הציג לי מספר סדנאות בתחום ובחרתי לשוחח עם מספר מכונים.

כששוחחתי עם אריאלה מלצר שהיא גם הבעלים ענתה לי וביקשה לדעת מה הסיבה שהחלטתי להרשם לסדנא מסוג זה.

כבר מהשיחה הראשונה הרגשתי אכפתיות והתעניינות אמיתית וכנה מצדה של אריאלה.

הדרך בה עברתי את הסדנא גרמה לי להבין עד כמה קל לעשות את השינוי המיוחל.

היה לי מקום לבטא את עצמי, לקבל פידבקים מהחברים והמנחים.

תמיד באווירה טובה ואכפתיות עד אין קץ והכי חשוב בכבוד, סובלנות ואמפטיה, יחד עם זאת ללא וויתורים ועיגולי פינות.

קיבלתי ארגז כלים מגוון שנותן מענה לכל “שטח אש” (הכוונה להתפרצויות) שפוגש אותנו בחיים.

מושגים רבים ודרכים יצירתיות לצאת רגע לפני ההתפרצות או סתם כעס מיותר.

חיי השתנו ב 180 מעלות !!!

משפחתי וכמובן ילדיי, חבריי, העובדים שלי וכל הסביבה מרגישים בהבדל ומברכים על השינוי.

המלצתי לעובדת שלי להרשם גם לסדנא, העדיפה להרשם לסדנא בתל אביב.

עברתי חוויה נהדרת, מחזקת, בונה, עם הרבה אמונה בכל אחד מהמשתתפים.

גם תמהיל המשתתפים היה נהדר.

המחיר היה סביר בהחלט, שלל כיבודים בכל מפגש, תמיד בחיוך ובאמפטיות.

צוות המנחים נותן את הלב והנשמה גם מעבר לשעות הסדנא על מנת שכל אחד ואחד יקבל את מלוא תשומת הלב.

ממליץ בחום !!! שווה כל שקל.

לא הכרתי את המכון או את המנחים טרם הסדנא.

בהצלחה.

שוב תודה לכם, הייתם אלופים.

צוות מנצח !

ארז ח.(ספטמבר 2016)

 

“אין יותר התפרצויות. תודה ששינית לי את החיים והזוגיות”

מאיה כתבה לי בווטסאפ:

“נכון כבר עבר הרבה זמן מאז הסדנא אבל עכשיו המלצתי לחברה מהעבודה על הסדנא ופתאום הבנתי שלא אמרתי לך תודה.

להתפרץ בכעס על בן הזוג

להתפרץ בכעס על בן הזוג

אז תודה, באמת ששינית לי את החיים ואת הזוגיות. אני מוצאת את עצמי כל פעם על הכביש אומרת “יאללה, שיעקוף, הוא לא לוקח לי כלום”

או מוצאת את עצמי ערה בשבת בבוקר, בן הזוג שלי ישן

עד מאוחר ואני כבר לא מתעצבנת. מבינה שהרצונות שלו לגיטימיים והרצונות שלי גם.

 

לגמרי שינית לי את התפיסה ועם כמה שאני תמיד נראית רגועה כלפי חוץ, עכשיו אני יכולה להגיד שאני רגועה גם כלפי פנים.

אין יותר התפרצויות:).

תודה תודה ושוב תודה ♥”

מאיה (ינואר 2017)